NASSO – INSIGHTS IN RASHI - THE POWER OF VISION

Bamidbar, Rashi, 6:2, sv. When a man will separate himself:…”Why was the section of the Nazir put next to the section of the Sotah? It comes to tell you that anyone who sees a sotah in her state of disgrace, should take upon himself to abstain from wine [by becoming a nazir], because wine leads to adultery.” Rashi, based on the Gemara, notes the juxtaposition of the passage of the sotah to the passage of the nazir. He explains that this comes to teach us that a person who sees the episode of the sotah should take on the nazirite oath in order to avoid the damaging effects of wine that caused the sotah to sin. The commentaries point out a difficulty in this Gemara: They ask that the seeing of the sotah’s degradation in and of itself should be sufficient to motivate a person to be extra careful in avoiding the factors that caused her to sin. Why, then do they need to take on the nazirite oath in order to ensure their future zehirus (care) from sin. Rav Yosef Leib Bloch zt”l offers a fascinating answer to this question. He argues that seeing the sotah can actually have a deleterious effect on the onlookers. For at the same time that he is seeing the sotah undergo great disgrace, he is also coming face to face with the person who has allegedly committed a serious sin. The yetser hara is so powerful that it can make him ignore the degradation that her sin caused her, and instead hone in on the sin that was committed and the lust that caused it. The following sad story proves this point: There was a man who was a hopeless drunkard. His son in desperation brought his father to see another drunk whilst that man was in a state of total degradation laid out on the street. However, instead of arousing the father to change, he actually went to the drunkard and asked him from where he attained his alcohol! Because of this powerful effect, the person who sees the sotah needs to take an extra undertaking to prevent himself from being drawn after the effects of sin. It still needs to be understood how the mere vision of the sotah can have such a powerful negative effect. Rav Yosef Leib’s son, Rav Elya Meir Bloch, zt”l, explained by quoting the Gemara in Megilla that tells us that it is forbidden to look at the face of an evil man. This is so serious because merely looking at something brings it into the soul of a person and makes a permanent imprint. The Ran says further that this imprint accompanies him for eternity. Accordingly, seeing an evil man can negatively affect the spiritual level of a person. This also works in a positive sense, whereby seeing holy people or things can have a strong positive effect on a person. This is demonstrated in the Gemara in Eruvin where Rebbe Yehuda HaNasi explains why he merited to be on a higher level that his contemporaries; the reason was that he once merited to see the back of the great Rebbe Meir. He adds that had he seen Rebbe Meir’s face then he would have been even greater. Another example of how what one sees changes the person is brought out based on the maamer Chazal that when Yaakov Avinu saw Yosef after so long he commented that Yosef had not stumbled in looking at forbidden things. How did Yaakov know that? The answer is that Yaakov could see in Yosef’s being that he had not sinned with his eyes - had he done so then Yaakov would have seen the imprint of those visions in Yosef. This again proves that what one sees actually affects a person permanently. The ramifications of Rav Bloch’s idea are very pertinent to our own lives. The most obvious lesson is that guarding our eyes from forbidden visions is something of utmost importance to our level of kedusha. A less apparent point is that even seeing things that are not necessarily forbidden can do great damage to one’s spiritual well-being. One example is that bombardment of violent images in the secular world. Studies show that the average teenager has seen more than a thousand deaths on various media. Exposure to such unhealthy images certainly affects a person’s sensitivity to violence. Another, somewhat surprising point is brought out by Rav Shimshon Pincus zt”l: He discusses whether women should be careful with regards to looking at immodest images. One may have thought that there is no problem for a woman to do this since technically there is no prohibition for a woman to see another woman immodestly dressed. However, in truth he writes that there is great damage done to a woman’s soul by looking at such images. This is because of the point made above, that the images we see penetrate our inner beings, and therefore, immodest images cause damage. He goes even further and says that women are even more influenced by what they see than men. Accordingly, a woman should also be vigilant in avoiding seeing immodest visions. To end on a positive note, the power of vision can also be used to elevate us; the sefarim hakedoshim teach us of a number of visions that elevate a person. These include looking at one’s tzitsit, holy books, shuls and batei midrash, the shin on the head tefillin, and as said earlier, looking at tzaddikim. May we merit to sanctify our eyes and thereby attain greater closeness to HaShem.

שבועות – לילה ללא שינה

אחד הסממנים הבולטים ביותר בחג השבועות הוא המנהג שגברים אינם ישנים בלילה, אלא יושבים ועוסקים בתורה. ה"מגן אברהם" מסביר את הטעם למנהג זה. הוא מביא את דברי חז"ל האומרים שעם ישראל הלכו לישון בליל מתן תורה, לילה לפני היום הגדול בו עמדו לקבל את הגדולה שבמתנות, והקב"ה היה צריך להעירם משנתם כדי לתת להם את התורה. לכן אנו נשארים ערים כל הלילה כדי לתקן מעשה זה של אבותינו .האריז"ל כותב שמי שלומד כל הלילה בליל שבועות מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק . בהסבר זה מונח קושי מסוים: כיצד ניתן להבין שגדולי עולם כאנשי דור המדבר יישארו ישנים בזמן שהמאורע החשוב ביותר בחייהםובהסטוריה כולה עומד להתרחש ? אנו יודעים שהם רצו מאד לקבל את התורה עד כדי כך שהסכימו לקבל על עצמם את כל מצוותיה וחוקיה בטרם שמעו מה הם ובמה הם יחייבו אותם. ואם כך מדוע הנהגתם בלילה הגדול, ליל מתן תורה אינה מבטאת התלהבות יתירה?! ונוסף על כך, עלינו להבין כיצד ליל שבועות שלנו, בו אנו נשארים ערים כל הלילה, מכפר על טעות זו של אבותינו. המפרשים מסבירים שעם ישראל בכוונה תחילה הלכו לישון באותו לילה; הם הרגישו שיוכלו להגיע לדרגות גבוהות יותר של קרבת אלוקים דווקא מתוך מצב של שינה. הסבר זה תואם לעיקרון האומר שבכל פעם שגדולי עולם חטאו, היתה להם סיבה צודקת לכאורה לבחור דווקא בהנהגה כזו, אלא שהעובדה שבסופו של דבר המעשה נחשב כחטא מעידה על כך שבדרגה דקה מן הדקה היה מעורב יצר הרע שהניע אותם לבחור בדרך שגויה זו . מה הייתה הסיבה שעמדה מאחורי החלטתם זו של בני ישראל ללכת לישון בלילה עצום שכזה? עם ישראל רצו בכל מאדם לקבל את התורה, כפי שהצהירו פה אחד "נעשה ונשמע". אולם ייתכן שבמקום דק מאד בתוך תוכם היה גם חשש כלשהו מקבלת התורה. הם הבינו שעם קבלתם את התורה הם יחויבו במאות מצוות עשה ולא תעשה. אין ספק שאמנם חייו של יהודי שומר תורה ומצוות מעניקים טוב והנאה נצחית, אולם הם כרוכים גם בהרבה השקעה, מאמץ, והתעלות מתמדת. לכן אדם עלול לנטות ל"ברוח" מאתגרים כאלה באופנים שונים. אחת הדרכים הנפוצות ביותר ל"בריחה" כזו היא שינה – על ידי השינה אדם יכול, לפחות לזמן מסוים, להתנתק מהחיים ומהאתגרים שהם מציבים . זו הסיבה שבני אדם שחוו חוויות קשות של כאב וצער נוטים לשינה יותר ממה שגופם באמת צריך. בכך משתקפת שאיפתם הפנימית לברוח מהכאב והצער שבתוכם. באופן זה, ניתן לומר, שבאיזה שהוא מקום הייתה בעם ישראל הסתייגות ופחד כלשהו מהעול החדש אותו הם עומדים לקבל על עצמם. ולכן, בתת הכרתם היה מונח הרצון "לברוח" מקבלת התורה שכביכול "מאיימת" עליהם. אותה שאיפה פנימית התבטאה למעשה בשינה. המנהג להישאר ערים בכל ליל שבועות וללמוד תורה, מהווה כפרה לאותו משהו מן המשהו של חטא שהיה באבותינו. כאשר אנו נשארים ערים בזמן שאנו רגילים לישון, אנו מבטאים בכך את רצוננו לעמוד איתנים ולשאת בעוז את כל כובד העול והאחריות שמטילה עלינו שמירת התורה הקדושה. אנו יודעים ומודעים לכך ששמירת התורה אינה מהווה משימה פשוטה כלל ועיקר, אבל היא ורק היא הדרך היחידה והנצחית. בריחה מפני הקושי, ומפני העמידה מול הניסיון אינה מספקת שלוות אמת, אלא להיפך, דווקא ההתייצבות מולם היא האופן היחיד להגיע למימוש וסיפוק אמתי בחיים. הר' נוח ויינברג זצ"ל היה מחדיר בהתמדה בתלמידיו שאין שום דבר בעל משמעות בחיים שניתן להשיגו ללא קושי ומאמץ. כל עניין שיש בו משמעות אמיתית, מוכרח להיות מעורב בהשגתו מאמץ רב, עבודה קשה ואף מסירות נפש. וכמובן שעקרון זה תקף במיוחד ביחס ללימוד התורה ושמירת מצוותיה; אנשים שהיו מוכשרים ביותר, וגאונים של ממש, לא הצליחו בלימוד התורה כיוון שלא היה בהם את כוח הרצון והנכונות להשקיע מאמצי עליון להבין את עמקות התורה. רק אלו שהיו מוכנים לכל מאמץ, אלה שהשקיעו ודחפו את עצמם שוב ושב – הם אלה שהגיעו בסופו של דבר למתיקות האמיתית של לימוד התורה, ולגדלות. ישנם כאלה שאינם אוחזים במנהג להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה. טענתם היא שברוב המקרים אדם לומד תורה פחות זמן כאשר הוא נשאר ער בלילה מאשר אם היה שומר על סדר זמני השינה שלו כרגיל. אם מתבוננים בחישוב מתמטי – זו טענה נכונה. מי שאינו ישן כל הלילה בדרך כלל ישן מספר שעות בערב שבועות, לאחר מכן ישן בשעות הבוקר לאחר התפילה, וברוב המקרים גם הולך לישון שוב לאחר סעודת יום טוב! מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר מה שגוי בטענה זו: אם מטרת חג השבועות הייתה ללמוד כמה שיותר תורה, אזי טענה זו הייתה נכונה לחלוטין, והיה הגיוני יותר לישון בלילה וללמוד יותר בשעות היום. אולם, לא זו מטרת הלימוד בחג השבועות. כפי שראינו, המטרה היא להשריש בנפשנו את המוכנות לעמוד איתנים אל מול כל אתגר וניסיון שמעמידה בפנינו התורה. על ידי הקרבת שעות השינה של לילה אחד, אנו מראים שאין בנו שום מידה של שאיפה "לברוח", אלא מכירים אנו ברורות שהדרך היחידה למשמעות אמיתית בחיים היא לעמוד מול הקשיים, להתמודד איתם, ולגדול בעזרתם. מי ייתן וכולנו נזכה לקבל את התורה מתוך ציפיה, מתוך התלהבות ומתוך רצון אמיתי.

נשא – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

הפרשה עוסקת בעניין הנזיר, אדם שנודר להינזר מיין, לא להיטמא בטומאת מת, ולגדל שערותיו . בעל ה"תורת אברהם" ר' אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל , דן במספר קשיים המתעוררים ביחס למעמדו הרוחני של הנזיר. הוא מציין שבמקום אחד התורה מתארת את הנזיר כ"קדוש", שהזיר עצמו מהנאות העולם הזה , אולם מספר פסוקים לאחר מכן, כאשר מתוארים הקרבנות שעל הנזיר להקריב, אומרת התורה שהוא חייב בקרבן חטאת כדי לכפר על עבירה מסוימת שחטא בה. על איזו עבירה מדובר? רש"י מביא את דעת רבי אלעזר הקפר שחטא הנזיר הוא שציער את עצמו בכך שנמנע מההנאה של שתיית יין . אם כך, ישנה סתירה מובהקת – האם הנזיר מקיים בנזירותו מצווה גדולה, או להיפך – עובר עבירה. עונה ה"תורת אברהם" שהנזיר עושה את המעשה הנכון, זה אכן מה שעליו לעשות – הוא מרגיש נטייה מוגזמת להנאות הגוף, ולכן מוצא לנכון לפנות באופן דרסטי לצד השני, ולנדור על עצמו נזירות. אולם, במעשה כזה ישנו גם צד של חטא – ועליו יש לכפר בקרבן חטאת. הוא מסביר שהקב"ה ברא אדם המורכב מגוף ומנשמה יחד, וטעות היא לאדם לשלול לחלוטין את חלק הגוף שבו. עבודת האדם בעולם היא לחיות בתוך העולם הגשמי, בתוך חיי המעשה, ואותם לרומם, ומתוכם להתעלות. הנזיר מרגיש שהוא אינו מסוגל לנהוג כך, אם לא שיזיר את עצמו לחלוטין מהיין. הוא צודק במעשהו זה, אבל בו בזמן הוא גורם לגופו צער לא קל כיוון שלגוף ישנה רמה מסוימת של שעבוד לעולם הגשמי, והוא חש צער כאשר עליו להמנע מההנאות הקיימות בעולם הזה. לכן הוא נחשב ל"קדוש" על שלקח על עצמו משימה אמיצה כזו של טהרה, אולם יחד עם זאת עליו להביא קרבן חטאת על שציער את גופו . לאחר שהסביר את שני הצדדים השונים במעשה הנזירות, מגיע ה"תורת אברהם" לבעיה נוספת. הוא מביא את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים שכותב שלא מספיק רק לקיים את המצוות, ולחיות חיי הנאות, אלא התורה מצווה עלינו "קדושים תהיו". קיום מצווה זו, לדברי הרמב"ן, כרוך בהתרחקות מהנאות העולם הזה. הוא אף מקביל בין הקדושה בה מצווה כאן האדם, ובין הנזיר, המתואר כ"קדוש" כיוון שהזיר עצמו מהיין. ומצד שני, הוא לא מזכיר אף לא ברמז קל כל חטא שנעשה על ידי התרחקות מהנאות גשמיות למרות שנראה לכאורה שיש בכך משום צער לגופו של האדם ה"קדוש". כותב ה"תורת אברהם" שדברים אלה של הרמב"ן מדברים על דרגה של "תלמיד חכם", אדם שמטרתו ושאיפתו היא להתקדש ולהתרחק מכל המותרות שבעולם הזה. ומכאן נובעת שאלה ברורה: מה ההבדל בין הנזיר שהינזרותו מהיין מהווה חטא, ובין ה"תלמיד חכם" שלא חוטא כל חטא, למרות שעושה מעשה דומה מאד למעשה הנזיר?! התשובה היא שישנו הבדל גדול מאד בין פרישותו של הנזיר ובין זו של התלמיד חכם. הנזיר נתון לתאווה חומרית חזקה מאד להנאות ארציות כמו שתיית יין. בעת שפורש מהן נגרם לו צער עצום, ולכן הוא נחשב חוטא בכך שמצער את עצמו. בניגוד לכך, ה"תלמיד חכם" לא חש כל כאב בהימנעות מהנאות הגוף כיוון שהוא אינו משועבד לדחפיו הגופניים. הוא חש ומבין באופן ברור לחלוטין עד כמה חסרות ערך וברות חלוף בטבען הן הנאות הגוף, כך שפרישה והימנעות מהם אינה מהווה עבורו קושי כה גדול. ואם כך, בעוד הנזיר צריך להקריב קרבן חטאת ולכפר על שציער את גופו, ה"תלמיד חכם" לא נחשב שעשה כל חטא. ניתן ללמוד מכך עיקרון עצום; הדרך האידיאלית להתרחקות ופרישה מהנאות העולם הזה, לא צריכה להיות כרוכה בתהליך קשה וכואב, אלא זה אמור לנבוע מהכרה בחוסר ערכם של הסיפוקים וההנאות הגשמיות. רעיון זה עומד בניגוד גמור לגישה החילונית והיחס החילוני לדחיית סיפוקים. ניתן לראות זאת באופן ברור בתחום הנפוץ של השאיפה לרדת במשקל על ידי דיאטה אינטנסיבית. על פי רוב נסיונות כאלה של דיאטה נוחלים כשלון, והסיבה העיקרים לכך היא שכאשר אדם מונע מעצמו אוכל, הוא גורם לעצמו צער וכאב עצומים. כאשר אדם מחליט לעשות כזו דיאטה, הוא לא משתחרר מתאוותו הטבעית לאכול אוכל ערב לחיך, ובדרך כלל להיפך – תשוקתו רק גדלה והולכת. כך הוא עובר תהליך קשה וכואב, בו הוא חוסם את עצמו בכוח מאכילה, אדם לא מסוגל להחזיק מעמד במצב כזה במשך זמן ממושך. נראה שהשקפת התורה לגבי עניין האכילה בכוחה לאפשר לאדם באופן אוטומטי לאכל בריא ואף לרדת במשקל . אם אדם מצליח להשתחרר משיעבוד הגוף להנאות הגשמיות, אזי הימנעות או התרחקות מהם תהפוך עד מהרה לעניין קל יותר ושאינו כרוך בכאב. מסופר על אדם, בן תורה, שהיה בעל משקל עודף, והיה רגיל לאכל כמויות גדולות מידי, הוא החליט להפחית את רמת הצריכה שלו לאוכל על ידי תהליך של עבודה פנימית בה יצנן את תאוות האכילה שלו, ויוריד את רמת השעבוד שלו לאוכל - אותו אדם הוריד 30 פאונד תוך חודשים ספורים! עדיין יש להבין כיצד יכול אדם להגיע לדרגה של תלמיד חכם, ובאמת להפריד את עצמו מהנאות גשמיות בלי לגרום לעצמו כל צער וקושי. נראה שהמפתח לכך הוא לפתח הערכה אמיתית וחזקה לרוחניות, כך באופן אוטומטי הוא ישתחרר מהשיעבוד לגשמיות. בחור ישיבה שאל פעם את ר' נח אורלווק שליט"א , שהוא מצפה לארוחת צהריים, יותר מאשר לתפלת מנחה – כיצד יוכל לשנות זאת? הר' אורלווק ענה שעליו להעמיק את הערכתו לתפילה, ובכך ללא ספק תרד העדפתו לארוחה. התנתקות מוחלטת זו מתאוות גשמיות שייכת ביותר ליחסנו לתורה, שבקבלתה אנו שמחים בחג השבועות. . המשנה באבות קובעת שהדרך לתורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" . אין הכוונה דווקא שכדי להיות תלמיד חכם אדם חייב לחיות בכזה אופן, אלא, אומרת לנו המשנה, שעלינו לפתח כזו הערכה לתורה, עד שהנאות ארציות יהפכו אצלנו לחסרות משמעות. לכן, אם אדם מתאמץ ושואף להיות תלמיד חכם, עליו לרצות, ולהיות מוכן לחיות חיי הסתפקות. וכך, גם אם למעשה הוא חי ברמת חיים גבוהה יותר, למרות זאת הוא יהיה מסוגל להתמקד ולהנות מהנאות גבוהות יותר של לימוד תורה. אולם אם הוא מרגיש משיכה גדולה להנאות ונוחות גשמית, אזי הוא לא יהיה מסוגל להקדיש את כל כולו לתורה. עיקרון זה, של השתחררות מהכבלים של העולם הזה קשור לשבועות גם באופן אחר. ה"מגן אברהם" מדבר על המנהג הידוע בשבועות – ללמוד תורה כל הלילה. הוא כותב שהסיבה לכך מבוססת על דברי המדרש המספר שבלילה לפני מתן תורה ישנו היהודים כל הלילה והקב"ה היה צריך כביכול להעירם משנתם. בכך שאנו נשארים ערים כל הלילה אנו מתקנים את אותו לילה שלפני מתן תורה . איזו משמעות עומדת ביסוד דברים אלה? נראה שאמנם היהודים רצו לקבל את התורה, אבל יחד עם זאת, באיזה שהוא מקום היה קיים בהם גם חשש ודאגה מפני החיובים שיהיו כרוכים בכך. קבלת תורת ה' תחייב אותם לעצור את עצמם בעד רצונותיהם הטבעיים, ותעמיד בפניהם דרישות ותביעות גדולות. חשש זה התבטא בשנתם באותו לילה, שינה מיצגת "בריחה" מהאתגרים שהחיים מעמידים. מצוי מאד שכאשר אדם נתון בבעיה או בצרה כלשהי הוא פונה לישון, כדרך לברוח מבעיותיו. עם ישראל התכוננו והתרגשו לקראת מתן תורה, הם ידעו שהתורה תעניק להם דרך חיים עמוקה הרבה יותר, ומשמעותית הרבה יותר, אבל עמוק בפנים הם גם הרגישו שיעבוד להנאות הגשמיות עליהם הם יצטרכו לוותר . על מנת לתקן 'חטא' זה, אנו מונעים עצמנו משינה, כדי להוכיח ששמחתנו ואהבתנו את התורה, כה גדולה, ואינה שקולה כלל להפסד של הנאה גשמית כשינה. ראינו שישנן שתי דרכים בהן אדם מרחיק את עצמו מתאוותו העוה"ז. הנזיר, בפרישתו מתאוות גורם לעצמו צער קשה, בעוד התלמיד חכם לא חש כל כאב בהתרחקו ופרישתו מהנאות כאלה. מטרתנו היא להקטין את רמת השיעבוד של הגוף לדחפים גשמיים על ידי העצמת רגש ההערכה לרוחניות. חג השבועות הוא הזמן המתאים לעבוד ולפתח אהבת תורה, והערכה לחיי הרוח, על ידי ההכרה בכך שההנאה מלימוד התורה במשך לילה שלם שווה כל הון שבעולם, וודאי ששווה הפסד של מספר שעות שינה!

RUTH – ACQUIRING MEANING THROUGH YISSURIM

Every Shavuos, we read Megillas Ruth, the story of the conversion of the Moabite Ruth, and her subsequent marriage to Boaz, which led to the birth of David HaMelech and ultimately the future Mashiach. Analyzing aspects of the story can help us deepen our understanding of the lessons that we can learn from Shavuos. One of the striking features of the Megilla is the self-sacrifice that Ruth demonstrated in her decision to join the Jewish people. The gemara in Brachos tells us that HaShem gave the Jewish people three “matanos tovos” (special gifts); and all of them are only acquired through yissurim . The three gifts are: Torah, Eretz Yisroel and Olam Haba. The story of the Megilla shows how Ruth acquired two of these gifts (with the exclusion of Torah ) and had to undergo the yissurim that the gemara promises. The difficulty of acquiring Eretz Yisroel is seen at the beginning of the Megilla. The story opens with the yerida of Elimelech and his family to Moav. The process of leaving Israel is covered in one short passuk, “…a man and his family left Beit Lechem to live in the fields of Moav...” In contrast ,the return of Naomi and her two daughters-in-law, Ruth and Orpah to Eretz Yisroel, is expressed in a much lengthier manner: “And she and her daughters-in-laws rose up and returned from the fields of Moav… and she left the place where she had been and her two daughters-in-law were with her, and they went on the way to return to the land of Yehuda.” It is noteworthy how many verbs are used that indicate the travelling involved in the journey back to Eretz Yisroel. The Megilla then describes at length the discussion between Naomi and her daughters-in-law about whether they would accompany her back. Finally, Naomi and Ruth, return to Israel. The stark contrast of the single passuk recounting their leaving of Israel, to the lengthy account of their return, teaches us that it is much easier to leave Eretz Yisroel than to come to it. Moreover, after Ruth and Naomi return to the land, the Megilla describes their great difficulties in supporting themselves there. In this way, Megillas Ruth demonstrates a striking example of how Eretz Yisroel is only acquired with difficulty. In a similar vein, a key feature in the story is Ruth’s willingness to undergo a great deal of discomfort and difficulty in order to join the Jewish nation, and, consequently, merit a new portion in Olam Haba. Chazal tell us that Ruth and Orpah were daughters of the King of Moav. Accordingly, they merited to have a very high stature in Moav. In contrast, by joining Naomi, they faced a life of poverty and the prospects of a low standing in society. This was because at that time there was a great dispute as to whether the Torah prohibition to marry a Moabite convert, also applied to female Moabite converts. Indeed, later in the Megilla, we see that the closest relative of Naomi’s husband, Elimelech, refused to marry Ruth because of her Moabite origins. In addition to these obstacles, lay the numerous obligations involved in becoming a Jew. Chazal tell us that Naomi stressed this to Ruth and Orpah; she mentioned a number of Mitzvos that would cause them to undergo great restrictions to their life. Indeed, her arguments persuaded Orpah to return to Moav. Ruth, in contrast told Naomi that she was willing to undergo all the difficulty involved in converting. Because of her willingness to undergo yissurim, Ruth merited a very unique place in Olam Haba. It still needs to b explained why the matanos tovos of Torah, Eretz Yisroel, and Olam Haba are only acquired through yissurim. This can be explained through a principle that Rav Noach Weinberg zt”l would constantly emphasize. He taught that genuinely meaningful pleasure could only be acquired through challenge. For example, when people look back at the most satisfying moments in their lives, they usually mention times when they had put great effort into achieving something, such as passing a difficult exam, or they choose a happy occasion such as marriage or having children. Anyone who has experienced such times of happiness, knows that marriage and child rearing involve a great deal of difficulty and challenge. Yet, they are causes of great joy for those who make the effort. In this vein, Torah, Eretz Yisroel and Olam Haba are the most meaningful things that a person can acquire. Precisely because of their great value, they can only be acquired with great difficulty. Ruth recognized this fact, and made the decision to forego the less ‘painful’ pleasures that life had to offer, for the meaningful experience of joining the Jewish nation in Eretz Yisroel. This lesson is highly relevant to Shavuos: Chazal tell us that HaShem offered the Torah to the nations of the world, but they refused when they saw how difficult it would be to observe its laws. The Jewish nation realized that despite the responsibilities that came with accepting the Torah, it was the greatest gift possible. Their decision to choose the more difficult and more meaningful option, is one that every Jew must strive to emulate. We must realize that keeping the Torah is the only way to achieve true life fulfillment.

SHAVUOS - STAYING AWAKE

One of the most prominent features of Shavuos is the universal Minhag (custom) for men to stay awake all night learning Torah. The Magen Avraham explains the reason for this Minhag; he brings Chazal who say that the Jewish people went to sleep on the night of Matan Torah (the giving of the Torah) and Hashem had to wake them up in order to receive the Torah. Accordingly, we stay up all night in order to rectify this failing of our ancestors . The Arizal states that one who stays awake learning Torah on Shavuos night is guaranteed that he will complete the year without experiencing any harm . This explanation seems quite difficult: How can we understand that such great people would oversleep on the most momentous occasion of their lives ? We know that they were willing to receive the Torah to the extent that they accepted its laws before they were even aware of its content so why would they act in such an unenthusiastic fashion on the night leading to Matan Torah?! It also needs to be understood how staying awake all night rectifies their error. The commentaries explain that the Jewish people deliberately went to sleep on that night; they felt that they could reach a higher level of connection to G-d in a state of sleep. This explanation fits with an important principle that whenever great people sinned, they had seemingly valid reasons for choosing their course of action. Nonetheless, the fact that they ultimately sinned indicates that on a subtle level, there was some kind of yetser hara that pushed them towards their error . What was this underlying motivation that caused them to sleep on this fateful night? The Jewish people clearly wanted to receive the Torah, as indicated by their pronouncement of 'Naaseh v'nishma' (we will do and we will hear). However, it is possible that on a subtle level they also felt a degree of uneasiness about receiving the Torah. They realized that accepting the Torah would enforce numerous obligations and responsibility upon them. It is certainly true that whilst the life of a Torah observant Jew provides the ultimate satisfaction, it nonetheless involves a great amount of effort and self-growth. Thus a person may be tempted to ‘escape’ these challenges in various manners. One of the most common forms of ‘escape’ is sleep - by sleeping a person can, at least temporarily, avoid the challenges of life . Accordingly, people who experience pain or difficulty have a tendency to want to sleep more than their bodies require. This is in fact a manifestation of their desire to escape their pain. In this vein, it is possible that, on a subtle level, the Jewish people were apprehensive of the new accountability that was soon to be thrust upon them. Thus, on a subconscious level they sought to ‘escape’ from the daunting specter of receiving the Torah. This desire to escape manifested itself in its ultimate form - sleep. The Minhag to stay awake all night learning Torah is a rectification of this subtle flaw. Remaining awake whilst we are tired shows that we are willing to face the responsibilities that accompany Torah observance. We realize that whilst fulfilling the Torah is no easy task, it is ultimately the most rewarding path. Escaping the challenges does not provide true satisfaction, rather facing them head on is the only way of achieving life fulfillment. Rav Noach Weinberg zt”l would consistently instill in his students that nothing meaningful in life is achieved without difficulty. Any truly meaningful experience inevitably involves a great amount of hard work and self-sacrifice. This is particularly the case with regard to the learning and observing of the Torah; the greatest geniuses failed in Torah learning if they were unwilling to exert tremendous effort in understanding the depths of Torah. Only those who were prepared to push themselves experienced the true pleasure of Torah learning and attained greatness. There are people who disagree with the Minhag to remain awake all night learning Torah. They point out that a person probably learns for less time by staying awake in the night than if he would keep to his regular schedule of sleeping. In an arithmetical sense this claim seems correct. Those that do not sleep in the night commonly sleep for a few hours on Erev Shavuos, then sleep after Shacharis, and often go to sleep a further time after the Yom tov morning meal! However, my Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita points out the error of this argument; if the goal of Shavuos was to learn as much Torah as possible then this claim would be correct and it would be more sensible to sleep in the night and learn more in the daytime. However, this is not the purpose of learning on Shavuos. As we have seen , its purpose is to inculcate in ourselves the readiness to meet head-on the challenges that the Torah presents. By sacrificing sleep on this one night, we show that we have no desire to ‘escape’, rather we recognize that the only path to true meaning is to face difficulties head on and surpass them. May we all merit to receive the Torah with complete eagerness and anticipation.

שבועות – מהו תלמוד תורה?

שבועות – מהו תלמוד תורה? יהונתן גפן חג השבועות הוא היום בו אנו מודים להקב"ה על מתן תורה. אנו מוכיחים ביום זה את שמחתנו בתורה, ואהבתנו אליה, בכך שאנו מקדישים לילה שלם לעיסוק אחד ויחיד – אנו שוקעים באותו לילה בחשובה שבמצוות – במצות תלמוד תורה. עם התקרב יום קדוש זה, חשוב עד מאד לוודא כי אנו מבינים בצורה הנכונה והמדויקת ביותר את מהותה של מצווה זו ובמה היא מחייבת אותנו. אדם המביט במבט שטחי, ודאי יענה כי מצות תלמוד התורה כוללת בתוכה את החיוב לשקוע בלימוד התורה לעומקה, ואדם שממלא את חייו בלימוד תורה ודאי מקיים את המצווה בשלמותה. אולם, מבט מעמיק יותר יגלה כי למצווה ישנו מימד נוסף, חלק נוסף אשר אין להתעלם ממנו. הרמב"ם ב"ספר המצוות" מגדיר את מצוות תלמוד תורה כך: "היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה - וזהו הנקרא: תלמוד תורה, והוא אמרו 'ושיננתם לבניך' ולשון ספרי: 'ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך'...". ברור אם כן על פי הרמב"ם שחלק בלתי נפרד מקיומה של מצוות תלמוד תורה בשלמות הינו ללמד תורה לאחרים. מקורות רבים בחז"ל עומדים על חשיבות העניין של לימוד תורה לאחרים והעמדת תלמידים הרבה. אחד המעוררים שבהם, הם דברי הגמרא בסנהדרין המתבטאת קשות כנגד אדם הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים. הגמרא שם מביאה את הפסוק בפרשת שלח, שנאמר על אדם שחטא בעבודה זרה: "כי דבר ה' בזה". ומיחסת מילים קשות ומשפילות אלה למספר הנהגות שליליות, אשר אחת מהן היא הלומד ואינו מלמד; "רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה - זה הוא דבר ה' בזה" . קשה מאוד להבין, מדוע הלומד ואינו מלמד נכנס בתוך קטגוריה שלילית ומבוזה כל כך, וכיצד הנמנע מלימוד תורה לאחרים, נמנה בשורה אחת יחד עם חוטאים בחטאים קשים ביותר, כגון "האומר אין תורה מן השמיים" . בעל ה"בן איש חי" זצ"ל מסביר כי התורה היא נצחית, ומטרתה היא להשתמר ולעבור כמסורת איתנה בשרשרת הדורות. אולם, אדם הלומד תורה רק לעצמו ואינו שואף לחלוק את ידיעותיו ולהעבירן הלאה לדורות, פוגם במידה מסוימת בנצחיותה של התורה. בדומה לכך, מסביר המהר"ל את הגמרא ואומר כי בעת שאדם מלמד לאחרים דברי תורה, מתעצם וגדל כבוד התורה עד מאוד. אדם שאינו נוהג כך עם דברי תורתו, מונע משינונם ולימודם של אחרים את התורה הקדושה, ובכך בעצם הוא מבזה את דברי ה', כיון שעל ידי הימנעותו מלימוד לאחרים הוא ממעיט מכבוד התורה. ישנם מקורות נוספים בחז"ל המדגישים כיצד לימוד תורה לאחרים מהווה חלק יסודי ובלתי נפרד מעבודת ה' של כל אחד ואחד: הגמרא בראש השנה (כג ע"ב) מדמה את האדם הלומד ואינו מלמד לעץ הדס העומד במדבר. המהר"ל מסביר כי עץ ההדס הינו העץ בעל הריח הנעים ביותר, והקב"ה ברא אותו בעולם למטרה אחת: על מנת שיהנו בני אדם מריח ניחוחו הנעים. עץ הדס העומד במדבר אינו ממלא תפקיד זה, כיון שאין מי שיהנה מריחו הטוב. בדיוק כך, התורה ניתנה על מנת שילמדוה ישראל וילמדוה לאחרים איש מפי איש. אדם שלומד תורה, אבל אינו מלמדה לאחרים, מחטיא את מטרתו בחיים, ומחטיא את מטרת נתינתה של התורה לישראל – כדי שתעבור הלאה לדורות. כמו כן, אומרת המשנה בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" ההבנה הפשוטה של משנה זו היא, שאל לו לאדם להתגאות בהישגיו והצלחתו בלימוד התורה, כיוון שהתורה היא מטרתו היחידה בחיים. אולם, פרשנים רבים מאירים אמרה זו באור שונה. הם מסבירים את דברי המשנה כמתכוונים לומר, שאם אדם למד הרבה תורה, אל לו להחזיק תורה זו לעצמו בלבד, אלא הוא מחויב לחלק את ידיעותיו וחכמתו עם אחרים. מדוע? כי מטרת יצירתו והגעתו לעולם היא ללמוד תורה וללמדה! על פי הבנה זו, הדריכו רבים מגדולי הדורות בני תורה להקדיש חלק מזמנם ללמד תורתם לאחרים היודעים פחות מהם. במיוחד בצל החורבן הרוחני בו נתון עם ישראל בעשורים האחרונים. הרב משה פיינשטיין זצ"ל הוציא "קול קורא" לבני ישיבה בשנת 1973 שם הוא מתאר כיצד משה רבנו לא רצה בתחילה להנהיג את עם ישראל. אולם, כאשר היה ברור לו שאין עוד אף אחד מלבדו שמתאים לתפקיד זה, הוא לקח על עצמו את התפקיד ביתר שאת. וכך כתב: "כשם שנענה משה רבנו לבקשתו של ה', כשאמר לו שהוא מחויב, כיון שאין מישהו אחר, כך בדיוק מחויבים תלמידי הישיבה... אין אף אחד אחר שמתאים ומוכשר לתפקיד זה... בתנאים ונסיבות כאלה, חייבים להמעיט מלימוד התורה הפרטי"(תרגום חפשי) הוא קובע כי "כמו במצות הצדקה, בה מחויב אדם לתת מעשר מהכנסותיו לעניים, כך חייב אדם לתת מעשר מזמנו, על מנת לקרב אחרים לתורה. כל אדם נהנה מגדולים ממנו, המאצילים עליו ותורמים לו, וכך בדיוק עליו לתת ולתרום מזמנו לאחרים הזקוקים לכך" עוד גדולים אחרים קראו לאברכים בקריאה דומה. הרב וולבה זצ"ל, בארץ ישראל, המליץ ושכנע אברכים להקדיש לילה אחד בשבוע לבקר משפחות חילוניות, ולהאיר בביתם את אור התורה והיהדות. גדולי הדור של ימינו אינם הראשונים שמדריכים בני תורה להקדיש מזמנם לעזור לרוחניותם של יהודים אחרים: החפץ חיים זצ"ל , והסבא מנובהרדוק זצ"ל כתבו על נושא זה בהרחבה והדגישו במילים חזקות את דחיפות העניין בשל המצב הקשה, ואת הצורך בתרומתו המשמעותית של כל אחד ואחד – מזמנו וכוחותיו. ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל דרש שבחורי ישיבה יתחייבו להקדיש לפחות שבועיים לאורך השנה כדי לעזור להצלת יהודי ספרד מצפורני הציונים אשר ניסו להשכיח מהם תורה ומצוות. הוא הבטיח כי הלימוד הפרטי של כל אחד מהם לא יפגע כתוצאה מתרומתם. "לא ייתכן שהמקדישים את עצמם ללימוד תורה של אחרים, יאבדו את שלהם כתוצאה מכך" אדם עלול לחשוב שאין זה הולם, או אין זה הכרחי לתלמיד חכם ללמד אנשים שיודעים מעט מאוד. אולי תפקיד זה מיועד לאחרים שיודעים פחות, וחזקים פחות בלימוד. ואילו תלמידי החכמים – עליהם להתמקד יותר בהתקדמותם האישית במעלות התורה, או ללמד ברמות גבוהות יותר. החזון איש נשאל פעם שאלה כזו: האם זה מתאים לתלמידי חכמים לבוא ליהודים שעדיין יודעים מעט מאוד, וללמדם חומש ומשנה. הוא ענה שאין זה רק מותר והולם, אלא זהו מילוי החיוב של "ללמוד על מנת ללמד". כתוצאה מפסק זה, הרבה אברכי כולל למדנים וחשובים ביותר נסעו ליישובים מרוחקים ברחבי הארץ על מנת ללמד יהודים חילוניים מעדות המזרח. ישנן דרכים רבות כיצד יכול אדם לחלוק את תורתו עם אחרים; הוא (או היא) יכול ללמוד חברותא עם אדם שרמתו נמוכה משלו. ישנם ארגוני קירוב רבים , ישיבות, בתי מדרש וכדומה הזקוקים לאנשים שיוכלו להעניק מעט מזמנם כדי ללמד ולתרום לאחרים. רק שיחת טלפון לאחד מארגונים אלה יכולה להיות כל המאמץ המתבקש למציאת חברותא. מלבד זאת, אין צורך להגביל את עצמנו לשיחה ולימוד פנים מול פנים; בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת בימינו, אפשר בקלות ללמוד חברותא עם תושב ארץ אחרת – בטלפון או באמצעים אחרים. ובנוסף לכך, אמצעי הכתיבה אף הם מהווים דרך יעילה ללמד אנשים רבים בו זמנית – על ידי כתיבת דבר תורה קצר על הפרשה, או בנושאים אחרים. חשוב אף לציין כי לימוד תורה לאחרים, אינו חייב להיעשות אך ורק בדרכים רשמיות ומקובלת – ישנן אינספור הזדמנויות בחיי היום יום של כל אחד ואחד, בהן ביכולתו להאיר את חכמת התורה לאחרים - לחברים בעבודה, לנהג המונית, או כל אדם אחד. היבט נוסף של עניין זה, הוא המסר אותו עלינו להעביר לילדנו. והוא ההבנה המדויקת והיחס הנכון לתלמוד תורה. הרב וולבה זצ"ל התבטא לגבי חינוך הילדים והקניית הגישה הנכונה לתורה ואמר: "אני חושב שעלינו ללמד זאת לצעירים, כבר מעת כניסתם בשערי הישיבה הקטנה. מיד בשנתם הראשונה, עלינו ללמדם ולהסביר להם שהם קשורים במהותם לכל כלל ישראל, והם חייבים לתת ולהקדיש למען כלל ישראל את התורה שהם ילמדו בישיבה קטנה ובישיבה גדולה. זוהי העבודה של כל בחור צעיר – לא לחשוב על עצמו בלבד. כל בחור צריך לדעת שהוא שייך לכלל, וחייב לתרום לו" ברור מדברי הרב וולבה שהוא אחז כי לימוד התורה לאחרים מהווה חלק בלתי נפרד ממצוות הלימוד – אינו רק בגדר מעלה, אלא זהו תנאי מקדים לכל יחסנו ללימוד התורה. בהתקרב "זמן מתן תורתנו", חשוב שנזכור שהקב"ה אינו רוצה רק בלימוד התורה שלנו לעצמנו, אלא רצונו של הוא שהתורה תהא קנינו של כל אחד ואחד מעם ישראל. יתן ה' ונגיע ליום זה, בו כל יהודי ויהודי יזכה לאורה של התורה, ללמוד וללמד.

במדבר – "בניו" של משה רבנו

במניין בני ישראל מפרטת התורה את צאצאיהם של משה רבינו ושל אהרן הכהן. התורה מכלילה את בני אהרן כחלק מצאצאיו של משה, מלבד היותם צאצאיו של אהרן . רש"י מסביר שבני אהרון מיוחסים אחר משה, כיוון שמשה לימדם תורה ו"כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו". וכך נחשבים הם גם לבניו של משה . שואל על כך המהר"ל, הרי משה רבינו לא לימד רק את בני אהרון תורה, אלא הוא לימד תורה לכל כלל ישראל, ועם זאת לא רואים שום מקום בו נקראים כלל ישראל כ"בניו" של משה? הוא משיב שמשה נצטווה ללמד תורה לכל עם ישראל, והוא לימדם כפי שהורו לו, אולם את בניו של אהרון הוא לימד יותר, מעל ומעבר למה שהיה מחויב על פי צווי ה'. אותם דברי תורה שלימדם מעבר לחיובו הם אלה שזיכו אותו להיחשב לאביהם מולידם . מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מוכיח מעניין אחר בספר במדבר, שהקב"ה דווקא רצה שמשה ייתן מתורתו מעבר לחיובו הבסיסי. בפרשת פינחס, הקב"ה הורה למשה למנות את יהושע בן נון לרשת את תפקידו ולהמשיך את דרכו. משה נצטווה לשים את ידו על ראש יהושע, אבל משה הניח את שתי ידיו על ראש יהושע. מדוע ציווה ה' להשתמש רק ביד אחת? ומדוע עשה זאת משה בשתי ידיו? הר' ברקוביץ משיב שה' רצה שמשה, מרצונו האישי ומהתנדבות ליבו יחליט להניח את היד השניה, כך שחלק משמעותי ממסירת התפקיד ליהושע יהיה מתוך תוספת התנדבות של משה, ולא מתוך חיוב. משה הבין זאת ונהג בהתאם . עדיין דרוש הסבר, מדוע רק אדם שמלמד אדם אחר תורה מרצונו האישי ולא כחובה נחשב כאילו ילדו, ואילו אדם שעושה זאת כחובה, לא זוכה לתואר כזה. הר' ברקוביץ שליט"א מסביר שכאשר נולד לאדם תינוק, הבן מקבל חלק מאביו ממש, חלק משמעותי מהקוד הגנטי של התינוק החדש מגיע אליו מאביו מולידו. כאשר אדם מלמד אדם אחר תורה, הוא לוקח חלק מתוך אוצרו הרוחני שבתוכו, ומעניק אותו לאחר. ברגע זה אותו עניין שנלמד הופך להיות חלק מאישיותו של הלומד. באופן זה הוא דומה מאד לאדם המוליד ילד, ההבדל היחיד הוא שהורה ביולוגי נותן מאישיותו הגשמית, בעוד המלמד מעניק מתוך פנימיותו הרוחנית. הסברו של המהר"ל מבהיר יותר מכך, שהמלמד תורה זוכה להחשב נותן מתוך עצמו אך ורק אם הוא עושה זאת מתוך רצון טהור ללמד את תלמידו ולא מתוך התחייבותו או מחויבות כלשהי. הסיבה לכך היא שכאשר אדם מלמד תורה מתוך חובה, הוא אינו מסוגל להעניק באופן מושלם מפנימיותו, כיוון שמטרתו ומגמתו העיקרית אינה טהורה לגמרי, ורצונו אינו רק להשפיע וללמד תורה, אלא גם יש לו בכך עניין של "לצאת ידי חובתו". כתוצאה מכך ישנו חסרון כלשהו באיכות המסירה והנתינה, חסרון הגורם לכך שתורתו של המלמד אינה מופנמת באופן מושלם באישיות התלמיד. ולכן התלמיד אינו נחשב להיות "בנו" של המלמד. לעומת זאת, כאשר מלמד תורה רק מתוך שאיפה לחלוק את הידע התורני והרוחני שלו עם האחר, אזי הוא מעניק מתוך תמצית עולמו הרוחני, ומסירה כזו מופנמת היטב בתלמיד עד כדי כך שהוא נחשב להיות בנו. עיקרון זה, על פיו ישנו הבדל איכותי בין לימוד תורה לאחרים מתוך מחויבות לעומת לימוד תורה מתוך נדיבות לב ורצון פנימי, בא לידי ביטוי בקשת רחבה מאד של מצבים ובני אדם: כל אב מחויב ללמד את בנו תורה, אך אם הוא פועל אך ורק מתוך אותו חיוב, אזי לבטח הילד יחוש בכך ומשהו בתהליך ההפנמה ייפגם. דוגמא רווחת נוספת היא, אדם שרוב ימיו ישב ולמד תורה בישיבה ובכולל, ובשלב מסוים, מסיבות כלשהן הוא מחליט לתור אחר משרה תורנית הכוללת בתוכה לימוד תורה לתלמידים. הכוונה העיקרית המניעה אותו היא זו שתשחק תפקיד משמעותי והיא שתכריע עד כמה משפיע הוא יהיה בתפקידו. אדם שעושה זאת כיוון שהוא חש אילוץ כספי או אילוץ אחר, לא יממש את כל הפוטנציאל שלו כמעביר השושלת לדור הבא. ועל כך הדגיש והזהיר ר' נחוםפרצוביץ זצ"ל את תלמידיו שסיבות פרנסה אינן יכולות להיות המניע העיקרי לנטילת משרה תורנית זו או אחרת . עיקרון זה משמעותי גם לאדם שאינו במעמד של מלמד תורה לילדיו או לתלמידיו באופן סדיר. ראשית כל, כולנו נתונים לסיטואציות בהם אנו מוכרחים ללמד אחרים לימודים מסוגים שונים, ומה שמניע אותנו לעשות זאת ישפיע על איכות ההעברה וההפנמה. שנית, אותו עיקרון תקף גם לכל אופני הנתינה לסוגיה, לא רק לימוד תורה. נתינה מתוך כורח או מחויבות היא הרבה פחות איכותית מנתינה מתוך שאיפה אמיתית לסייע לזולת. מקבל החסד בדרך כלל רגיש מאד לכל רגש של כורח מצד המקבל ויחוש תחושה מאד לא נוחה אם יבין שהוא גורם לנותן לעשות מה שהיה מעדיף לא לעשות. יתירה מזאת, נראה ברור שאותו עיקרון של הר' דסלר, על פיו היתרון הגדול של הנתינה היא שהיא מולידה אהבה בלב הנותן – למקבל, הוא מוגבל רק לאותם מקרים בהם אדם נותן מתוך רצון לתת ומתוך התנדבות, ולא מתוך מחוייבות. ואכן, נתינה שנובעת מכך ש"אין ברירה אחרת" פעמים שגורמת אף לתרעומת וכעס על המקבל. ראינו כיצד משה רבינו זכה להחשב אביהם של בני אהרון כיון שהוא לימדם מעל ומעבר למה שהיה מחויב מלכתחילה. מי ייתן וכלנו נזכה ללכת בדרכיו ולתת מתוך נדיבות לב ושאיפה אמיתית לתת מעצמנו ומתורתנו.