פסח – התהוותה של האומה

בחג הפסח אנו חוגגים את יציאת מצריים, אנו מודים להקב"ה על חסדו העצום - בכך שהוציאנו לחרות מחיי השיעבוד הקשים במצרים. אולם, בכל מהותו של חג זה טמונה שאלה קשה ביותר. דמיינו לעצמכם, ראובן הולך לתומו ברחוב, לפתע מופיע מאַן שהוא אדם, ניצב למולו, בידו מוט עשוי מתכת, הוא מכה ברגלו של ראובן ללא רחמים, וגורם לו לשבר קשה בירכו. בעוד ראובן שרוע על הרחוב, נאבק בייסוריו, מופיע שוב אותו תוקף, ובנחת מודיע לו כי אין שום מקום לדאגה – הוא כירורג במקצועו, והוא מסכים בשמחה לנתח את ראובן על מנת לרפא את רגלו השבורה. הוא מבצע את הניתוח – ורגלו של ראובן אכן מחלימה לגמרי. כיצד אמור ראובן להרגיש כלפי אותו אדם? האם עליו לחוש הכרת הטוב עצומה כלפיו – באשר הוא ריפא את רגלו? ודאי שלא! ראובן היה מעדיף שאותו אדם לא היה פוגע בו, ואז לא היה צורך בעזרתו הנדיבה לנתח את רגלו! בדומה לכך, בחג הפסח אנו מודים להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים – אולם מאליה עולה השאלה: 'מי הכניס אותנו לשם בתחילה?!' – הקב"ה בעצמו הוא זה שהכניסנו לארץ מצרים – אם כן מדוע אנו לא פוסקים מלהודות להקב"ה שוב ושוב על חסדו בהוציאו אותנו ממצרים, כאשר הוא זה שיצר את שנות הסבל והשיעבוד אשר גרמו לנו להזדקק לחסד זה?

אם כן, מוכרחים אנו לומר שיציאת מצריים הייתה תהליך מהותי וחשוב להמשך עתידו של העם היהודי, ושנות השיעבוד היו נחוצות בכדי לאפשר תהליך זה. כיצד? בספרים הקדושים מוזכר רבות היסוד שהתחלתו ויצירתו של כל עניין מהווה גורם מהותי ביותר לגבי המשכו והתפתחותו העתידית. לדוגמא, קוד ה- DNA הראשוני הנישא בטיפת דם אחת המופרית – מכיל בתוכו את כל המידע הגנטי אשר לימים יצמח ויהיה לבן אנוש. לתהליך היצירה הראשוני ישנה השפעה חזקה ביותר על ההתפתחות העתידית.

יציאת מצריים הייתה ערש הולדתו של העם היהודי, יציאת מצריים הייתה הגרעין – תחילתו של תהליך אשר הוביל את עמנו לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל. ולכן האופן בו נוצר העם היהודי ביציאת מצריים, משפיע השפעה רבת עוצמה על עתידו של העם ועל התפתחותו. ברור מעל לכל ספק כי מערכת החוקים והכללים אשר מובילים את עם ישראל ומאחדים אותו תחתם – שונים בתכלית השינוי מחוקי כל עם אחר. אם נביט אל ההיסטוריה הכללית, נבחין כי רוב המדינות נוצרו כאשר קבוצה גדולה של אנשים התיישבו בחבל ארץ מסוים, או לחילופין גברו על קבוצת אנשים אחרת וסיפחו לעצמם את השליטה על שטחם. השטח הפך להיות ארץ המולדת של אותה אומה שנוצרה. התהוותו של עם ישראל היתה שונה בתכלית מהיבטים רבים: ראשית – עמנו לא עשה דבר אשר סייע לכך שיצאו ממצרים. עשרת המכות, אשר גרמו למצרִים לשלח אותם מארצם היו בידי שמיים בלבד, ללא כל התערבות מצד בני ישראל. שנית, בעוד רוב האומות האחרות נולדו בארצן הן, עמנו נולד כאשר היה בארץ אחרת – מחוץ לארצו האמיתית – זהו תרחיש היסטורי יוצא דופן וייחודי מאוד. אולם ההבדל המשמעותי ביותר הינו האופן בו הייתה יצירתו של העם בפועל. בעוד אומות אחרות נוצרו בהתאם לכללי הטבע הרגילים, הרי שעמנו נוצר בדרך ניסית לחלוטין – עשרת המכות היו כולן מעבר לכללי הטבע, כמו גם קריעת ים סוף. עובדה זו הינה בעלת חשיבות ומשמעות לאין כמוה – בזמן היצירה, בזמן ההתחלתי, הוגדרה הדרך בה ישפיעו חוקי הטבע הרגילים על עמנו לכל אורך הדרך. אומות אחרות ותושביהן חיים תחת חוקי הטבע – ישנו דפוס היסטורי מסודר אשר על פיו מתנהל כל עם רגיל. בניגוד לכך, ההיסטוריה של עם ישראל מתפתחת בהתאם לחוקים וכללים אחרים לגמרי – כללים אשר עומדים מעל לדרך הטבע. המקור לכך הייתה התהוותו הניסית של עם ישראל – יציאת מצרים.

שאלנו מדוע אנו כל כך מודים להקב"ה על שהוציאנו משיעבוד מצרים. התשובה היא שאנו אסירי תודה על כך שהוא הכניס אותנו לשנות השיעבוד – ואחר כך הוציאנו משם בידו החזקה. רק בשל העובדה שהיינו חלשים וחסרי אונים כל כך – יכולה הייתה יצירתו של העם להיות כפי שהייתה – ניסית לחלוטין. אף אחד לא יכול היה לנסות לזקוף לזכותו שום הצלחה והישג בתהליך המופלא של יציאת מצרים. לו היינו חיים במצרים כאנשים חופשיים ומשוחררים, ולאחר מכן היינו יוצאים ממצרים לארץ ישראל, או אז היינו עלולים בקלות ליחס חלק מההצלחות, או כולן – לעצמנו. היצר האומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היה צץ ועולה. כדי למנוע מצב כזה, שנות השעבוד הקשות גרמו לכך שהמאורעות הבאים אחריהם היו ניסיים באופן מוחלט. הם היו מידי הקב"ה בלבד ללא כל התערבות אנושית מצידנו. כך גם מובנת ההלכה שיש לספר ביצירת מצרים בצורה של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ה"גנות" היא מהותית ביותר במהלך העניינים, אשר הובילו ליצירתו של עמנו בדרך כה ניסית, ללא ה"גנות"- שנות השיעבוד הקשות, לא היינו יכולים לזכות ל"שבח" – לניסים הגדולים אשר הם המקור להתנהלות הניסית של עמנו לכל אורך השנים.

עד כה הבהרנו כיצד יצירתו של עם ישראל בדרך ניסית גרמה לכך שכל מציאות קיומו של עמנו הינה תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין מעמים אחרים הנתונים תחת חוקי הטבע. כיצד עובדה זו מוכיחה את עצמה? ב"אש התורה" ישנה סדרת שיעורים בתוך קורס חקר הנקרא "שבעת פלאי ההיסטוריה היהודית", שיעורים אלה מראים כיצד ישנם מספר עניינים ייחודיים ביותר בהיסטוריה היהודית אשר גורמים לה להיות שונה ומופרדת מההיסטוריה הכללית של העולם. כגון: נצחיותו וסגוליותו המיוחדת של העם היהודי; הישרדותו חרף כל הגלויות וחרף הפזורה הרבה שלו על פני כל העולם כולו; עמידתו בפני גילויי אנטישמיות קשים ותמידיים לכל אורך השנים. אומה אשר נכפית לעזוב את ארץ מולדתה, וזאת יותר מפעם אחת, תוך עמידה בפני רדיפות קשות ואכזריות, נדונה על פי חוקי ההיסטוריה הרגילים להיכחד מהעולם, או לחילופין להיטמע בין אומות אחרות. העובדה שהעם היהודי לא נדון לגורל כזה, מעידה על כך שהוא שייך למערכת חוקים היסטורית ייחודית ושונה לחלוטין.

דרך החיים היום יומית של יהודי שומר מצוות אף היא מראה כיצד התנהלותו של עם ישראל היא מעל לדרך הטבע. פעמים רבות אנו מתעלמים לחלוטין מתכתיביו של "השכל הישר". לדוגמא, בעלי עסקים רבים מגיעים לרווחים הגבוהים ביותר בשבת. ואם כך – ההיגיון הפשוט אומר כי אדם הרוצה להרוויח יפה – עליו לעבוד בשבת. אולם, יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים שחוקי התורה הינם הרבה מעבר לחוקי ההיגיון הפשוט. אנו יודעים שרווחה כלכלית אינה נקבעת על פי השעות והימים בהם אנו עובדים, אלא על פי רצון ה', וודאי שעבודה בשבת קודש לא תניב שום רווח.

ברור שיהודי שומר תורה ומצוות מנהל אורח חיים המונחה על פי הוראות התורה, אולם, למרות זאת עדיין ישנם שטחים רבים בהם אורח חיים זה מעמיד אותם בפני אתגרים ושאלות מהותיות: מהי הגישה אשר מנוותת את חייו? האם הוא מתמקד בעיקר בקניינים והישגים גשמיים כמקור לאושרו, או שהוא משכיל להתיחס לשיקולים רוחניים העולים על כל קניין גשמי? לדוגמא, אדם שגישתו היא "השכל הישר" בלבד, יהיה עבורו הגיוני הרבה יותר לעבוד שעות נוספות, מאשר להקדיש מידי יום מספר שעות ללימוד התורה. אולם אדם שהשקפתו מתעלה מעל חוקי הטבע הרגילים יבין כי בסופו של דבר, שעות לימוד התורה שוות עבורו פי כמה מאשר להכניס לכיסו עוד הכנסה שהיא, אשר אינה נחוצה לו לקיומו הבסיסי. זוהי רק דוגמא מיני רבות הנכללות בתוך ההשקפה הכללית, אשר היא השאלה העיקרית אותה חייב כל אדם לשאול את עצמו מידי שנה בפסח: האם חיי מתנהלים על פי כללים רגילים, טבעיים – כמו כל הגויים, או הם מתנהלים על פי שאיפותיו של יהודי, השונות בתכלית מכל אחד אחר, ונובעות מההכרה בייחודיותו של עם ישראל.

מורי ורבי, הר' יצחק ברקוביץ שליט"א מבהיר, כי זוהי המחשבה שאמורה ללוות אותנו לכל אורך ה"סדר": בהגדה אנו קוראים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אין זה רק אומר כי עלינו לשוב אל יציאת מצריים וכמו לחוות אותה מחדש. למרות שגם זוהי מטרה ראויה לשמה, אין זו המטרה הסופית של לילה זה. העיקר הוא שנראה את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעם שיצא ממצרים בדרך ניסית, והפך להיות עם סגולתו של ה'. וכתוצאה מכך, להבין כי כל אחד ואחד מאיתנו נושא על גבו אחריות רבה – כל אחד מחויב לחיות את חייו בהתאם לכללים המובילים את עם ה'. המטרות שאנו שמים לפנינו בחיים צריכות להיות מונחות על פי שיקולים רוחניים. ואם אכן אנו חיים את חיינו על פי השקפה זו, הקב"ה ישיב לנו בחזרה בדרך בה הוא מנהיג אותנו – ללא כל גבול של "כללי הטבע", אלא הוא יאפשר לנו למלא את כל שאיפותינו הרוחניות, מעל לדרך הטבע. שנזכה כולנו לחג כשר ושמח.