מטות מסעי – ערך החיים יהונתן גפן

בס"ד מטות מסעי – ערך החיים יהונתן גפן "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" נראה לכאורה שמותו של בלעם הרשע היה עונש על המאמצים והפעולות שעשה נגד עם ישראל במדבר. אולם הגמרא כותבת על חטא קודם שעשה בלעם המהווה סיבה למותו בטרם עת. "שלשה היו באותה עצה: [ששאלם פרעה כיצד לפגוע בעם ישראל] בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ [לפגוע בהם] – נהרג. איוב ששתק – נידון ביסורין. יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית" . בלעם נענש במוות בידי עם ישראל בשל עצתו המרושעת לפרעה שנים קודם לכן. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מצביע על קושי גדול בדברי הגמרא: ברור שבלעם ראוי לעונש חמור הרבה יותר מאיוב, כיוון שאיוב לא עשה שום פעולה רעה, אלא ישב ושתק. למרות זאת עונשו של איוב קשה לכאורה הרבה יותר מזה של בלעם. בעוד בלעם מת במיתה מהירה, איוב היה צריך לשאת סבל מתמשך שמעולם לא סבל כמוהו שום אדם. כיצד ניתן להבין זאת? ר' חיים עונה שמתנת החיים היא המתנה הגדולה ביותר שניתן לתת לאדם, יהיו אלה חיי סבל קשים ונוראים ככל שיהיו – עדיין החיים עצמם שווים לאין ערוך מהמוות. ולכן עונשו של בלעם היה חמור הרבה יותר מעונשו של איוב – כיוון שלאיוב נשארה מתנת החיים, ובלעם איבד אותה לנצח. ר' לייב חסמן זצ"ל מביא משל שמסייע להבין רעיון זה היטב; דמיינו לעצמכם אדם שזוכה בפרס עצום בלוטו, ובדיוק באותו רגע נשבר לו כלי מסוים. האם תקלה פעוטה זו תצליח להעיב על שמחתו הגדולה?! האושר אותו הוא חש בעקבות הזכייה מגמד ואף מבטל לחלוטין כל תחושת כאב על עניינים יומיומיים אחרים. כך גם צריכה להיות גישתו של האדם לחיים – השמחה על עצם העובדה שהוא חי צריכה להיות כה גדולה עד שבכוחה להפוך כל קושי לחסר משמעות, גם סבל וייסורים קשים כמו אלה של איוב. באשר הם כאין וכאפס לעומת המתנה הגדולה- מתנת החיים . מדוע כה גדול הוא ערכה של מתנת החיים? מדברי המשנה בפרקי אבות ניתן להבין את התשובה לכך: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" לכאורה המשנה סותרת את דברי עצמה – בתחילה קובעת שהעולם הזה חשוב לאין שיעור מהעולם הבא, אולם בסיום כותבת המשנה את ההיפך! המפרשים מסבירים ששני חלקי המשנה מתייחסים לשני היבטים שונים. החלק השני של המשנה משווה בין ההנאה בה יכול אדם לזכות בשתי העולמות. במובן הזה, העולם הבא גדול לאין ערוך מהעולם הזה - אין שום הנאה ארצית שניתן לנסות להשוותה עם רגע אחד של קורת רוח בעולם הבא. ההנאה שם היא הנאה של קשר עם הקדוש ברוך הוא, מקור כל הטוב בעולמות כולם – כל ההנאות האחרות אינן משמעותיות ביחס להנאה זו. לעומת זאת, החלק הראשון של המשנה מתייחס ליכולתו של האדם להוסיף ולהתקדם בקשר עם הקב"ה. במובן זה העולם הזה הוא גדול לאין שיעור, כיון שהוא המקום בו יש לאדם בחירה חופשית בעזרתה יכול הוא לבחור בטוב ולהתקרב להקב"ה על ידי קיום המצוות. בעולם הבא לא תהיה עוד הזדמנות להתעלות ולהתקשר יותר אל הקב"ה. וכעת יכולים אנו להבין מדוע כה חשובים חיי האדם – כל שנייה מהווה הזדמנות פז לזכות בקרבה נוספת להקב"ה – שזו בעצם ההנאה הנצחית שתהיה מנת חלקנו בעולם הבא. הגאון מוילנא בהיותו על ערש דווי לימד שיעור מאלף על ערך חיי האדם בעולם הזה, הוא תפס בציציותיו, בכה ואמר "כמה חשוב הוא העולם הזה, בכמה פרוטות בודדות ניתן לזכות במצות ציצית ולחזות בפני השכינה, ובעולם הבא אין כל אפשרות להשיג דבר כזה" . רעיון זה משתמע גם מדברי הגמרא בעבודה זרה : הגמרא מספרת על אלעזר בן דורדיא, שהיה רשע וחוטא. פעם אחת, בעת שעמד לפני עשיית חטא נורא, נאמר לו שגם אם יתחרט וינסה לעשות תשובה – לא תתקבל תשובתו. אמירה זו זעזעה אותו כל כך עד שהוא התחרט על מעשיו ונפטר מתוך תשובה שלמה. כאשר עזבה אותו נשמתו, יצאה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא. הגמרא שם אומרת שכאשר שמע זאת ר' יהודה הנשיא הוא בכה ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת" המפרשים מעלים תמיהה, מדוע מעשה זה גרם לרבי לכזה צער - הוא, שבמשך שנים התאמץ ועבד את עבודת ה' לשמה, ודאי גדול חלקו בעולם הבא יותר משכרו של אדם שזכה בעולם הבא שלו ברגע אחד של התעוררות לתשובה?! ר' נח ויינברג שליט"א עונה בשם אביו, שרבי בכה כיוון שראה מהו כוחו של רגע אחד בעולם הזה; ברגע אחד אדם יכול לזכות באושר ובשכר אינסופיים, והוא בכה על כל אותם רגעים שלא צלחו את תפקידם ולא הופקה מהם התועלת המירבית לפי כוחם. כל שנייה הינה הזדמנות יוצאת דופן לאדם לבנות לעצמו עוד עולם הבא. החפץ חיים מביא רעיון זה לידי ביטוי מעשי בהלכה . הוא מביא את ספר החינוך שכותב שישנן שש מצוות תמידיות – מצוות שחיובן חל על כל אדם בכל רגע ורגע - הוא יכול לקיימן מידי שנייה על ידי מחשבה עליהם בלבד, לכן אין גבול לשכר על קיום מצוות אלה. ניתן גם לראות בכך הסבר מדוע ההלכה היהודית כל כך מתנגדת לשים קץ לחיי אדם בטרם עת גם אם הוא לא כשיר כלל לחיים כאחד האדם. ר' זאב לף שליט"א מצביע על העובדה שאפילו אדם החולה ל"ע בקומה מסוגל לקיים מצוות רבות מאד רק על ידי מחשבה. הוא יכול לקיים בשלמות את המצוות המצריכות רק מחשבה, ויותר מכך, חז"ל אומרים שאם לאדם היה רצון לקיים מצווה אבל הוא לא הצליח לעשות זאת בפועל, הוא מקבל שכר כאילו באמת קיים את המצווה. וכך, כל שנייה של חיים בזה העולם הינה הזדמנות גדולה לקנות עוד חלק בעולם הבא . ראינו מה עצום ערכו של כל רגע בחיים. לפעמים בכל זאת אנו חושבים שרק מעט ניתן להשיג בכמה דקות פשוטות. אולם, המציאות הוכיחה אחרת. החתם סופר נשאל פעם כיצד הוא נהיה גדול בישראל, הוא ענה שהוא הפך לגדול בחמש דקות. כוונתו הייתה שעל ידי שניצל כל רגע פנוי לתורה נוספו לו שעות רבות מאוד של לימוד. פעם אחת נראה ר' משה פיינשטיין מחייך חיוך גדול – הוא הסביר זאת ואמר שהוא סיים עכשיו את הש"ס. לא היה זה הישג נדיר מאוד מבחינתו, ידוע שהוא סיים את הש"ס עשרות פעמים, אולם סיום זה היה שונה. הוא נוצר מלימודו בזמנים פנויים בחתונות; על ידי לימוד עקבי וקבוע בפרקי זמן קצרים ביותר, בסופו של דבר הוא סיים את כל הש"ס. גם אנו יכולים להשתמש בזמן מועט כדי להשיג הישגים מפתיעים בלימוד. ישנם הלומדים משנה אחת ליום, זה נשמע קטן ופשוט, אולם לאחר שנים של התמדה בכך מסיימים את ששה סדרי המשנה. תועלת חשובה נוספת לסדרי לימוד קטנים היא שעל ידם יכול אדם להגיע ללימוד תורה בתחומים שבדרך כלל לא זוכים ליחס מספק. ישנו תלמיד חכם אחד בארץ ישראל שידוע בבקיאותו בכל שטחי התורה, כולל נביא, השקפה ומוסר, כל זאת מלבד ידיעותיו המקיפות בש"ס ובפוסקים. כאשר נשאל כיצד הצליח ללמוד קשת כה רחבה של נושאים, הוא הסביר שהיו לו הרבה סדרים קטנים - מתוך לימוד מהר"ל או נביא במשך עשר דקות ביום, בסופו של דבר הוא השיג ידע רחב ומקיף בהם. בדומה לכך ר' ישראל ריזמן שליט"א מדגיש פעמים רבות שכדי לדעת נביא אין צורך להקדיש שעות רבות ביום. את בקיאותו בהם הוא קנה על ידי לימוד משך דקות מספר כל ערב. בימינו ישנו הצע גדול בו ניתן להשתמש לניצול סדרים קטנים – ישנם ספרים שנכתבו כך שניתן ללמוד מהם קטע קצר אבל בעל משמעות בנושאים חשובים, מידי יום ביומו. ראינו עד כמה חשובה מתנת החיים, וערכו הגדול של כל רגע. החיים מלאים ניסיונות ואתגרים, פעמים ואדם מתייאש למולם – אולם עליו לזכור שהחיים עצמם הינם סיבה מספקת לשמוח, כך יוכל להתגבר על כל מחשבה שלילית: כאשר הסבא מנובהרדוק התחיל להקים ישיבות, הוא לא נחל הצלחה. הוא הקים ישיבות והן התפרקו, ארגן קבוצות והן התפוררו. ובנוסף לכך, הוא ומקורביו נתקלו במתנגדים רבים. בעת שכזו הוא הגיע לקלם, ורבו, הסבא מקלם, הבחין במראהו העגום, וידע את הסיבה לכך. באותו מוצאי שבת, כאשר התאספה קבוצה לשמוע את דברי מוסרו, הוא נעמד על הבימה ונשאר דומם למשך זמן ארוך ביותר. ואז הוא דפק בעצמה על הסטנדר וקרא "מספיק לבן אנוש שהוא חי" שוב ושוב הוא חזר על מילותיו עד שבסוף הוא הורה לתלמידים להתפלל מעריב. "אסיפה זו" אמר הסבא מנובהרדוק "סילקה את צערי, וטיהרה את מחשבתי" . הסבא מקלם לימד את הסבא מנובהרדוק לימוד שערכו לא יסולא בפז - כל עוד אדם חי, אין שום סיבה שראוי להתלונן בגללה. ייתן ה' ונזכה כולנו להעריך נכונה את מתנת החיים אותה קיבלנו ולהשתמש בה בדרך הטובה ביותר.