ראה – נתינה בחיוך יהונתן גפן

בס"ד ראה – נתינה בחיוך יהונתן גפן בפרשתנו מדובר על מצות הצדקה, ומובטחת ברכה מיוחדת לאדם שיקיים מצווה זו בשמחה: "נתון תתן לו [לעני] ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" הגמרא מונה את מספר הברכות להן זוכה אדם שנותן צדקה: "אמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים [בעת שנותן את הצדקה] מתברך [בנוסף] בי"א ברכות" . הגר"א מסביר שהפסוק מרמז שבע עשרה הברכות במילים "בגלל הדבר הזה" – המילה "הזה" עולה בגימטרייה ל- 17, כרמז למספר הגבוה ביותר של ברכות בהן יכול אדם לזכות כאשר הוא נותן צדקה באופן המשובח ביותר . גמרא זו נראית לכאורה מוקשית. יוצא מדבריה שכאשר אדם מדבר אל חבירו בפיוס ובידידות הוא זוכה לכמעט פי שתיים ברכות מאדם אחר שרק נותן כסף. אין ספק שלפייס את חבירו בדברים זוהי הנהגה טובה מאד, אולם מדוע רואה הגמרא בהנהגה זו עניין כה חשוב, הרבה יותר מהענקת כסף לאדם עני שכה נזקק לכך?! באבות דרבי נתן מצינו רעיון דומה אשר בעזרתו נוכל לענות על שאלה זו: "והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות, כיצד, מלמד שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם" בעל ה"שפתי חיים" מסביר שאדם זקוק יותר מכל להתעניינותו של הזולת ודאגתו לשלומו ולטובתו. כאשר אדם נותן מתנה לחבירו הוא רק מסמל לו בכך שהוא חשב עליו, על צרכיו ורצונותיו וחיפש מה יגרום לו שמחה וטוב לבב. באין תחושת חמימות נלוית למתנה - המטרה העיקרית חסרה, כיוון שהמתנה לא מעניקה למקבל תחושה טובה שאכן דאגו לו וחשבו עליו. לעומת זאת כאשר אדם מתייחס בחביבות ובידידות לזולתו, אף אם לא ייתן לו שום חפץ ממשי, הוא מספק לו צורך בסיסי ביותר הקיים אצלו ואצל כל אדם בעולם – התחושה שיש מי שדואג לו ומעריך אותו . על פי הסבר זה אנו יכולים לענות גם על שאלתנו הקודמת. אדם הנותן צדקה ומפייס את חבירו ומעודדו, בכך הוא מעניק לו הרבה יותר מאשר כסף - הוא מעניק לו תחושה חמה ונעימה של חשיבות, בכך שהוא מוכיח דאגה כנה לשלומו. אנו למדים מכך שהתעניינות ודאגה כנה לזולת היא ממעשי החסד החשובים והגדולים ביותר שבידינו לקיים, אפילו יותר מנתינת צדקה גרידא. ישנם מאמרי חז"ל רבים המדגישים את החשיבות הגדולה שיש ליחס חביב ונחמד לזולת. הגמרא אומרת על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מקדים בשלום כל אדם – עוד לפני שהספיקו להקדים אותו, ואפילו לגוי שבשוק היה מקדים שלום . הרב דן רוט שליט"א מסביר מה אנו יכולים ללמוד מדברי חז"ל אלה. רבן יוחנן בן זכאי היה גדול תלמידי החכמים בזמנו, והיה נשיאם של ישראל, המעמד הגבוה ביותר בעם היהודי באותה תקופה. ובכל זאת, למרות מעמדו הנכבד, הוא תמיד הצליח להקדים ולומר שלום לפני שהספיקו האחרים, הוא ידע והבין אל נכון את הכוח והחשיבות של ברכת שלום לכל אדם. כאשר מקדמים אדם ב'בוקר טוב' מוכיחים בכך הערכה וכבוד לאישיותו. בעולם בו רבים חשים שהם אינם מוערכים מספיק, בעזרת ברכת שלום חמה אפשר להוכיח לאדם שאנו חושבים עליו, ורואים בו משהו בעל ערך, שווה התיחסות. אמורים הדברים גם כלפי גויים, ובמיוחד לאותם אנשים שאנו נוטים לא להבחין במציאותם כגון נהגי מוניות, מנקי רחובות, שומרים ומאבטחים . המעשה הבא הינו סיפור אמיתי המוכיח עד כמה חשוב לכל אחד ואחד ללמוד מהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי: יהודי אחד היה עובד בבית חרושת לבשר בנורבגיה. לקראת סוף יום העבודה הוא נכנס לתוך אחד המקפיאים לצורך פיקוח ובדיקה. מפתח הבטיחות של דלת המקפיא החליק, הדלת נסגרה ואותו אדם נכלא בתוך המקפיא ללא יכולת יציאה. הוא ניסה לדפוק בחזקה על הדלת ולצרוח בכל כוחו – אך ללא הועיל. רוב העובדים יצאו זה מכבר לבתיהם, ובכל מקרה קולו בקושי נשמע מבעד לדלתות המקפיא הכבדות. הוא היה בתוך החדר במשך חמש שעות ועמד על סף מות מהכפור העז ששרר שם. לפתע נפתחה הדלת, שומר בית החרושת נכנס לחדר והציל את חייו. מאוחר יותר נשאל השומר מדוע עלה בדעתו לפתוח את דלת המקפיא, והוא הסביר "אני עובד במפעל מזה שלושים וחמש שנה, מאות עובדים מגיעים לכאן מידי יום. היהודי הזה הוא היחיד שמברכני בשלום בוקר וערב. כל שאר העובדים אינם מתייחסים אלי כלל, כאילו אינני קיים. הבוקר הוא ברכני בשלום בבוקר – אך לא בערב. מידי יום אני ממתין ומצפה לברכת השלום שלו, וכיוון שהייתי בטוח שהוא לא אמר לי שלום כשיצא – ידעתי שהוא חייב להיות היכן-שהוא בפנים, בתוך המפעל – לכן נכנסתי וחיפשתי אותו שם". ברכת שלום פשוטה הייתה כה חשובה לאותו שומר, הוא ציפה לה מידי יום ביומו. עלינו להשתדל להיות כמו אותו יהודי שקידם בשלום בתמידות מידי יום, ולא כאותם אחרים שהתייחסו אליו כאילו הוא כלל אינו קיים. חשוב לציין שהתנהגות ידידותית וחביבה אינה נחשבת אך ורק למעשה ראוי לשבח, אלא זוהי חובה המוטלת על כל יהודי ויהודי. הרב דסלר זצ"ל מציין את העובדה שהמשנה באבות המורה לכל יהודי להקדים בשלום כל אדם נאמרה בשמו של שמאי. היה לכאורה נשמע מתאים יותר לו הייתה נאמרת משנה זו בשם הלל, המשתייך יותר למידת החסד מאשר שמאי הידוע כבעל הנהגה של מידת הדין . הרב דסלר מסביר שמכך לומדים שאין זו מידת חסידות בעלמא אלא זהו חיוב גמור . ומעבר לכך, הגמרא כותבת: "כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום... ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן" , הרב דסלר מסביר שכאשר אדם נמנע מהחזרת שלום לברכת חברו, הוא גוזל ממנו את כבודו העצמי – וזהו חטא חמור. אכן, כאשר אדם חוזר בתשובה על עוון הגזל על צורותיו השונות – עליו לכלול בוידויו את חטא "גזילת שלום", ולקבל על עצמו שבעתיד יתייחס בכבוד יתר לזולת. ראינו שזהו חיוב גמור להתייחס לזולת בידידות ובחום, בכך אנו מעניקים לו תחושה אמיתית של כבוד וערך עצמי. מהי הדרך להתעלות ולהתקדם בשטח חיוני וחשוב זה של עבודת ה'? כדאי לנסות למצוא בסביבתנו בני אדם שאין להם הרבה מכרים וידידים ולהשתדל להתידד איתם, בעיקר אמורים הדברים לגבי דיירים חדשים אשר חשים באופן טבעי זרות וחוסר חשיבות בסביבה החדשה. אולם גם לכל אחד אחר בסביבתנו, גם המוכרים לנו ביותר - אלה שלא נדרש ממנו מאמץ גדול להקדימם בשלום בצורה יפה ונעימה - חשוב עד מאד לעשות זאת. יתן ה' ונזכה כולנו להתייחס לזולת בצורה נכונה, ולהעניק לו את מה שאכן הוא זקוק לו באמת.