ויקהל – שבת

הפרשה מתחילה באזהרה לשמור את השבת: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'; כל העושה בו מלאכה יומת" . המפרשים שואלים על פסוק זה, שלכאורה היה צריך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה", בלשון פעיל, במקום לומר שהמלאכה תיעשה בלשון סביל . הם מפרשים שהתורה מלמדת בכך על הגישה שהאדם צריך לאמץ לעצמו כדי שיקל עליו להימנע ממלאכה אסורה בשבת. במשך השבוע צריך אדם לעבוד כדי להרויח פרנסתו; הוא אינו יכול לשבת בטל ולצפות שה' יספק לו צרכיו, אם הוא - האדם - לא יעשה מצידו שום מאמץ. הוא חייב להשתדל בפועל לפרנסתו בשל הגזירה שהקב"ה גזר על האדם אחרי חטא אדם הראשון. למרות זאת, האמת היא, שכל השתדלותו אינה הסיבה האמיתית להצלחתו, אלא רק ה' הוא המקור היחיד לזה. בשבת הקב"ה מצווה להימנע ממלאכת עבודה כדי להחדיר בנו תודעה זו, אדם שידמה לחשוב כאילו כל הצלחתו ממלאכתו היא תוצאה ישירה של מאמציו והם הם הסיבה להצלחתו, יקשה עליו מאד להימנע ממלאכת שבת; שכן לפי סברתו ודמיונו, ככל שיעבוד יותר, כך יוסיף להרויח, ומדוע איפוא יפסיד את ה"רווחים" ממלאכת השבת? כדי לשרש טעות זו, התורה אומרת לאדם להסתכל על העבודה שעשה כעבודה ש"נעשתה" – הוא באמת אינו עושה את המלאכה, אלא היא נעשית בשבילו. הקב"ה, כביכול, עושה את העבודה, ומספק לכל אחד ואחד את פרנסתו. אם יכיר האדם בכך, יקל עליו יותר להימנע ממלאכה בשבת, כיון שהוא מודע לכך שבאמת עבודתו אינה הסיבה לפרנסתו . רעיון זה אינו מתיחס אך ורק לאיסור הימנעות מל"ט מלאכות האסורות מן התורה בשבת. ישנו איסור מדרבנן לדבר בשבת על מלאכה שמתכוון לעשותה במשך שאר ימות השבוע . דבר זה מראה גם כן שאין לאדם את ההכרה האמיתית והברורה של "שבת"- כלומר, שה' הוא המספק את פרנסתו. יתירה מזו, למרות שמותר מעיקר הדין לחשוב על מלאכה בשבת, מצווה להימנע לגמרי ממחשבות כאלו . דרגה כזו משקפת השגה אמיתית ואמונה מוחשית שה' הוא שמשגיח על העולם ומנהל אותו, ושמחשבות האדם בנוגע למלאכתו ביום השבת - אין בהן תועלת כלל. מוסר השכל זה מובא בגמרא, מסכת שבת: הגמרא שם מספרת על חסיד אחד ששם לב בשבת שיש חור בגדר שלו. ברגע הראשון, הרהר בליבו שיתקנו לאחר השבת, אולם מיד אחר כך נזכר ששבת היום, והצטער על מחשבתו בשבת לעשות מלאכה. כביטוי לצערו, גמר בדעתו לא לתקן את הגדר לעולם. ואז אירע נס – עץ צלף צמח בחצירו, ממנו נתפרנסו הוא ומשפחתו . במעשה זה יש לכאורה שני דברים בלתי מובנים: ראשית, מדוע החליט החסיד להימנע לעולם מלסתום את הפירצה בגדר; איזה תיקון היה בכך לטעותו הראשונה? שנית, מה טיבו של השכר שקיבל; היכן היה בכך מדה כנגד מדה על החלטתו שלא לבנות את הגדר? כנראה שהתשובה לשאלות אלו היא על פי הרעיון הנידון כאן. כאשר ראה החסיד את הגדר, הוא הרהר על תיקונו, וממילא הסיח דעתו לרגע ממוסר ההשכל של השבת - שה' הוא מקור הפרנסה, ומאמצי האדם אינם מועילים בלי סייעתא דשמיא. כדי לתקן "טעות" זו, הוא החליט שלא לתקן לעולם את הגדר, כדי להראות שבאמת הכיר בכך שעבודתו אינה הסיבה לפרנסתו. כשכר על הכרה זו, הראה לו ה' ב'מדה כנגד מדה' שהוא אכן צודק, וסיפק לו מקור חדש לפרנסתו – עץ הצלף – שגדל וצמח בלי שום מאמץ מצד האדם עצמו! הפירות של עץ זה העידו שהקב"ה יכול לזון את האדם ללא קשר להשתדלותו. במשך ימות השבוע קשה במיוחד להביט נכוחה מבלי לשגות באשליה שהשתדלות האדם אינה הבסיס האמיתי למזונותיו, ושה' הוא המפרנס היחידי. שבת נותנת לאדם הזדמנות לראות באופן ברור שבסופו של דבר אין צורך בכל ההשתדלות . בשבת, כשכל העולם ממשיך בפרנסה ועמל לפרנסתו , היהודים שומרי התורה נחים מעמל זה, ומכירים שה' מנהיג את העולם בלי צורך ב"עזרה" מצד האדם. כפי שראינו, דבר זה מתבטא לא רק באיסור עשיית מלאכה, אלא גם נמשך להימנעות מדיבור אודות מלאכה. הדרגה הגבוהה ביותר היא להימנע אפילו ממחשבה על עבודה שמוטלת עליו לעשות. כל האיסורים הללו צריכים להחדיר בנו את ההכרה שכל מה שאנו מגיעים אליו במשך השבוע, מתבצע אך ורק בגלל שכך הוא רצונו של הבורא יתברך. יהי רצון שנזכה כולנו לשמור את השבת בלי שום מעשה, דיבור או מחשבת מלאכה.