האזינו – יחסנו ללימוד התורה

בס"ד האזינו – יחסנו ללימוד התורה יהונתן גפן "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" . חז"ל לומדים מפסוק זה את חיוב ברכת התורה . הגמרא בנדרים מתייחסת בחומרה מבהילה להתרשלות במצווה זו, ואומרת שלאחר חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיו, לא ידעו החכמים והנביאים איזה חטא גרם לעונש כה חמור עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודיע להם שהסיבה היא "על עזבם את תורתי " רב מסביר שאין הכוונה במילים אלה שהם לא למדו תורה, אלא ש"לא ברכו בתורה תחילה" – לא ברכו ברכת התורה לפני הלימוד . המפרשים רואים כמה עניינים מוקשים בדברי הגמרא . כיצד ניתן לשייך עונש כה חמור ונורא לחטא שנראה יחסית קטן – שלא ברכו ברכת התורה? יתירה מזאת, נראה שגמרא זו סותרת את הגמרא ביומא שכותבת שבית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים . המהר"ל עונה על שאלות אלה בהסבירו גמרא זו . הוא כותב שלא ייתכן להבין את הגמרא בפשטות – שלא אמרו ברכת התורה, אלא כוונת הגמרא היא שהם לא ברכו את הברכה בכוונה הראויה. הוא מסביר שכאשר אדם אומר ברכת התורה, עליו להתרכז באהבתו העצומה והכרת הטוב הגדולה שיש לו כלפי הקב"ה שנתן לו מתנה יקרה לאין ערוך זו – התורה הקדושה. חכמי דור החורבן כן אמרו את מילות הברכה, ויותר מכך, הם ברכו בכוונה ולא מהשפה ולחוץ, אבל הם לא התרכזו מספיק באהבתם את הקב"ה בזמן הברכה. הוא ממשיך ומסביר כיצד פגם דק כזה היה הגורם שהביאם לשלוש העבירות החמורות שגרמו לחורבן בית המקדש. אם אדם מתרכז כראוי באהבת ה' במהלך לימוד התורה, הוא זוכה על ידי תורתו להמון סיעתא דשמיא המסייעת לו להימנע מחטא, וגם אם הוא מועד מעט, סיעתא דשמיא עוזרת לו לשוב בתשובה בקלות. הרב הוטנר זצ"ל כותב שזו היא כוונת חז"ל במילים 'מאור שבה מחזירו למוטב'. אולם אם הוא לא מתחבר עם הקב"ה על ידי לימוד התורה שלו, אזי הוא מאבד את אותה סיעתא דשמיא מיוחדת ואם הוא מועד ונכשל- בקלות רבה יותר יוכל להתדרדר עוד ולהגיע לחטאים החמורים ביותר . על בסיס הסבר זה נוכל ליישב את הסתירה בין הגמרא בנדרים לגמרא ביומא. בית המקדש נחרב על החטאים החמורים המוזכרים במסכת יומא. אולם הפגם שהיה להם בברכת התורה, שלא ברכוה עם הכוונה הראויה היה השורש שגרם להתדרדרות העם היהודי עד שהגיעו לחטאים החמורים ביותר. כיוון שהם לא התקשרו והתחברו עם הקב"ה באופן הראוי, הם איבדו את הסיעתא דשמיא וכתוצאה מכך נפלו טרף בכוח הפיתוי הגדול של היצר הרע. המהר"ל מביא סיבה מעניינת ביותר, ומפתיעה משהו, מדוע עלול אדם להיכשל ולא להתרכז כראוי באהבת ה' בעת שמברך ברכת התורה, והוא אומר שלא ייתכן לאהוב בו זמנית שתי ישויות, אהבה אמיתית לאחד תצנן בהכרח את האהבה לאחר. על בסיס זה, הוא כותב שישנן שתי 'אהבות' אפשריות אותן אדם עלול לבטא כאשר הוא מברך 'ברכת התורה: אהבת ה' או לחילופין אהבת התורה, ואין אפשרות להרגיש אהבה חזקה ואמיתית לשניהם באותו רגע! כאשר אדם מברך ברכה זו הוא יותר קרוב לבטא את אהבתו לתורה מלבטא את אהבתו לה'! המהר"ל ממשיך וכותב שעל כל אחד לנהוג במשנה זהירות ולברך ברכת התורה בכוונה הראויה בכל ליבו . הסבר זה של המהר"ל נראה כסותר להשקפתו של ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בנפש החיים. הוא מדגיש שם שכאשר אדם לומד תורה אין לחשוב מחשבות גבוהות וטמירות על הקב"ה, אלא יש לחקור ולצלול עמוק לתוך עמקי התורה והסברא, עד כמה שידו מגעת, ובזה להתעמק ולהתרכז. שיטה זו, אומר ר' חיים, היא הדרך הטובה ביותר בה אדם באמת יגיע לקרבת אלוקים. אבחנתו של המהר"ל בין אהבת התורה לאהבת ה' נראית כחולקת לחלוטין על דעתו של הנפש החיים שיש לשים דגש על התורה בעצמה ולא על המחשבה על הקב"ה. אולם במבט עמוק יותר נראה שאין כל מחלוקת; המהר"ל לא אמר שאדם צריך להתרכז באהבת ה' בזמן הלימוד. אלא לפני שהוא מתחיל ללמוד, בעת שמברך ברכת התורה, עליו להיזהר לא לאבד את התמקדותו באהבת ה'. הנפש החיים בעצמו מביא עניין דומה מאד ביחס למחשבת האדם קודם הלימוד. והוא כותב: "בכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב" . הוא אף אומר שמפעם לפעם הרשות נתונה לאדם להפסיק בלימודו על מנת להבעיר מחדש את יראת ה' שבו . אם כך, נראה ששני גדולי עולם אלה עומדים בדעה שווה שקודם הלימוד אדם חייב להיזהר מאד לא להתנתק במחשבתו מנותן התורה אשר אותה הוא לומד. בעוד בזמן הלימוד בפועל, אין סיבה לומר שהמהר"ל חולק על הנפש החיים שאין להתעסק במחשבות טמירות על הקב"ה. שמא לימוד זה, שאדם צריך להיזהר ולא לאבד את ריכוזו באהבת ה' קודם לימודו, מרמז גם למערכת המועדים בה אנו עומדים כעת. מיד לאחר שמקדישים את אלול, ראש השנה ויום כיפור בעליה ושיפור האישיות, כשהמטרה העיקרית היא התקשרות והתקרבות מחדש לבורא עולם, מסיימים את מחזור לימוד התורה וששים ושמחים באהבת התורה בשמחת תורה. ההכנה המובילה לשמחת תורה בידה לסיע לנו לאמץ את ההתמקדות הנכונה בלימוד התורה – לגדל ולרומם את אהבתנו ויראתנו מהקב"ה.