וילך – כתיבת ספר תורה/יהונתן גפן

בס"ד וילך – כתיבת ספר תורה/יהונתן גפן "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל" חז"ל אומרים שה"שירה" זהו ספר התורה, וכל יהודי ויהודי מצווה בפסוק זה לכתוב לעצמו ספר תורה . הגמרא בסנהדרין אומרת שאף אם אדם ירש ספר תורה מאבותיו, עדיין מחויב הוא לכתוב ספר תורה חדש לעצמו . המפרשים מציעים מספר הסברים להלכה זו : בעל ה"כתב סופר" זצ"ל מסביר שמצווה זו מלמדת אותנו שלא מספיק לאדם לשמור תורה ומצוות מהסיבה הפשוטה שהוריו ואבותיו חינכוהו לכך , אלא כל אדם חייב לפתח מערכת יחסים אישית ופרטית בינו לבין קונו, המבוססת על הבנתו והכרתו הוא, ועל הערכתו לתורת ה'. כתיבת ספר תורה באופן אישי על ידי כל אדם, ללא הישענות על ירושה מאבותיו, מסמלת את העובדה שאדם זה שואף ומתאמץ לפתח את דרכו בעבודת ה', ואינו צועד כעיוור בדרך שהתוו לו אבותיו. בעל ה"כתב סופר" משתמש בעיקרון זה להסביר מאמר חז"ל נוסף על מצות כתיבת ספר תורה: הגמרא במנחות אומרת על אדם שכותב ספר תורה לעצמו, שמצווה זו נחשבת לו כאילו הוא קיבל בעצמו את התורה בהר סיני . הכתב סופר מסביר שישנם שלוש דרגות בשומרי התורה והמצוות: ישנם העושים מאהבה, אחרים שעושים מיראה, וישנם גם כאלה שמקיימים מצוות רק מכוח חינוך הוריהם, וחינוך זה הפך אצלם לטבע. הוא ממשיך הלאה ואומר שאדם ששייך לקטגוריה השלישית, לא מקיים את התורה אלא רק מתוך הרגל, ולכן ייתכן לומר שאם היה עומד לפני הר סיני – לא היה מקבל את התורה! בניגוד לכך אם אדם מקבל על עצמו לכתוב ספר תורה משלו ולא מסתמך על ירושה מהוריו, הוא משקף בכך את שאיפתו לקבל את התורה מתוך החלטתו האישית, הרבה מעבר לסיבה הפשוטה שכך גדל והורגל. אדם כזה אם היה עומד בהר סיני ודאי היה מקבל את התורה מתוך רצונו ולא היה צורך להכריח אותו לעשות זאת, לפיכך מובן מאד מאמר חז"ל שאדם הכותב לעצמו ספר תורה נחשב כאילו קיבל את התורה בעצמו בהר סיני. מה שניתן ללמוד ממצווה זו שייך ביותר לעשרת ימי תשובה: חלק בלתי נפרד מתשובה אמיתית הוא פיתוח קשר אישי עם הקב"ה, והתנקות מהעבירות המעכבות ומרחיקות קשר זה. על מנת לעשות כן, אדם חייב לחזק את אמונתו ולהחזיר לתודעתו את ההבנה וההכרה מדוע הוא מקיים את המצוות. במשך השנה יכול אדם להשתדל לקיים את התורה אולם קיימת סכנה תמידית שהוא יפול למלכודת ההרגל, ויאבד את ההתמקדות הנכונה מדוע הוא עושה כל מה שעושה! עבודת ראש השנה מתמקדת מאד ברעיון זה – אנו מקדישים את כל היום על מנת להדגיש, לעצמנו בעיקר, שה' הוא מלכנו היחיד ורצוננו היחידי הוא לעשות רצונו. עבודה זו בהכרח תסיע בידינו להזכיר לעצמנו מדוע אני מקיימים את המצוות - כיוון שאנו רוצים להתקרב יותר ויותר להקב"ה ולא פשוט בגלל שזו הדרך בה הורגלנו וגדלנו. ישנו לימוד חיוני נוסף שניתן לשאוב מהסברו של הכתב סופר מדוע כל אדם צריך לכתוב ספר תורה משל עצמו. לא מספיק שילד יחקה את דרכם של הוריו בעבודת ה', אלא עליו לעצב את יחסיו הייחודיים והאישיים בינו לבין הקב"ה, עליו לשפר את מידותיו הוא, ולהשתמש בכוחותיו וכשרונותיו הוא למילוי רצון ה'. עם זאת, הוא מצווה לכתוב בדיוק את אותו ספר תורה שכתב אביו, מה שמלמד שכל מה שמחדש ומוסיף אינו יכול לצאן מגבולות התורה שניתנה בסיני, והועברה במסורה מאביו אליו. כל יהודי נולד כחוליה בשרשרת של מסורת המתחילה מימיו של אברהם אבינו; אנו מחוייבים לדבוק באמת ובאמונה בדרך ובהכוונה שאנו מקבלים מהחוליות שקדמו לנו. אדם לא יכול לחדש לעצמו ערכים או הנהגות; ישנה דרך מסורת המדריכה אותו כיצד לחיות את חייו. אולם, עם זאת, אין הכוונה שכל החוליות בשרשרת המסורה תהיינה בהכרח זהות לחלוטין – ישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לבטא את עצמו ואישיותו המיוחדת בתוך דרך המסורה. רעיון זה הוא גם משמעותי ביותר בימים הנוראים. אדם לא נידון רק על שמירת המצוות שלו, אלא בנוסף לכך הוא נידון האם מילא את מטרתו ותפקידו האישי בחיים. רעיון זה מתבטא בתפילות הימים הללו במילים 'מעשה איש ופקודתו' - 'מעשה איש' אלה הם המצוות והמעשים שקיים, אולם מה פירוש המילה 'ופקודתו'? ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל מסביר שהכוונה בכך לתפקידו של האדם . אדם בא במשפט האם השתמש לטובה בכוחותיו וכשרונותיו, האם ניצלם במקסימום היכולת שלו? כלל לא מספיק לאדם שיחקה את דרך החיים שהתוו לו אבותיו, אלא הוא מחויב להתאמץ ולהשתדל למצא את מקומו היחודי לו בעבודת ה'. עשרת ימי תשובה הם הזמן המסוגל והמתאים לכל אדם להתבונן ולהעמיק בתפקידו, ובכיוון בו הוא אמור לצעוד. ייתן ה' וכל אחד מאתנו יזכה להתעלות מעל תרדמת ההרגל, לחדש ולעורר ביתר שאת את עבודת ה' שלו ולהגיע למימוש הפוטנציאל הייחודי רק לו.