Announcement - end of blog (in English, Spanish, French and Hebrew)

Hello For various reasons I will not post any more Divrei Torah on this post in any language. If you would like to still read my Divrei Torah there are two options. 1. To join my email list which sends out DT's every week. There is alist in English, Hebrew, Spanish and French. My email is: Gefen123@smile.net.il - please email me and I will put you on a list. 2. To buy my books - I have 3 books - one on the Parsha, on the Festivals and one on people in the Torah. One can buy the first two on paypal on the link on the blog. Or email me and we can arrange the sales. Bonjour Pour diverses raisons, je ne vais pas poster plus Divrei Torah sur ce post dans n'importe quelle langue. Si vous souhaitez en savoir encore mon Divrei Torah il ya deux options. 1. Pour rejoindre ma liste de courriel qui envoie DT de chaque semaine. Il est aliste en anglais, hébreu, espagnol et français. Mon email est: Gefen123@smile.net.il - s'il vous plaît écrivez-moi et je vais vous mettre sur une liste. . 2 Pour acheter mes livres - j'ai 3 livres - un sur la Paracha, sur les festivals et l'autre sur les gens dans la Torah. On peut acheter les deux premiers sur paypal sur le lien sur le blog. Ou envoyez-moi et nous pouvons organiser les ventes. Hola Por diversas razones, no voy a publicar más Divrei Torá en este blog en cualquier idioma. Si desea seguir leyendo mi Divrei Torá hay dos opciones. 1. Para unirse a mi lista de correo electrónico que envía DT de todas las semanas. Hay alist en Inglés, hebreo, español y francés. Mi correo electrónico es: Gefen123@smile.net.il - por favor envíeme un correo electrónico y te pondrá en una lista. . 2 Para comprar mis libros - tengo 3 libros - uno en la parashá, en los Festivales y otro a la gente en la Torá. Uno puede comprar los dos primeros de paypal en el enlace en el blog. O enviarme un correo electrónico y podemos arreglar las ventas. מסיבות שונות אני לא אפרסם יותר דברי תורה בפוסט הזה בכל שפה. אם אתה רוצה עדיין לקרוא דברי התורה שלי יש שתי אפשרויות. 1. כדי להצטרף לרשימת הדוא"ל שלי ששולחת DT של כל שבוע. יש alist באנגלית, בעברית, ספרדית וצרפתית. כתובת הדוא"ל שלי היא: Gefen123@smile.net.il - אנא שלח לי ואני אשים אותך ברשימה. . 2 כדי לקנות את הספרים שלי - יש לי 3 ספרים - אחד על הפרשה, בפסטיבלים ובאחד על אנשים בתורה. אפשר לקנות את שני הראשונים בpaypal על הקישור בבלוג. או שלח לי ואנחנו יכולים לארגן את המכירות.

נשא – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

בס"ד יהונן גפן לרפואה שלימה יהודה חיים בן שפרה הפרשה עוסקת בעניין הנזיר, אדם שנודר להינזר מיין, לא להיטמא בטומאת מת, ולגדל שערותיו . בעל ה"תורת אברהם" ר' אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל , דן במספר קשיים המתעוררים ביחס למעמדו הרוחני של הנזיר. הוא מציין שבמקום אחד התורה מתארת את הנזיר כ"קדוש", שהזיר עצמו מהנאות העולם הזה , אולם מספר פסוקים לאחר מכן, כאשר מתוארים הקרבנות שעל הנזיר להקריב, אומרת התורה שהוא חייב בקרבן חטאת כדי לכפר על עבירה מסוימת שחטא בה. על איזו עבירה מדובר? רש"י מביא את דעת רבי אלעזר הקפר שחטא הנזיר הוא שציער את עצמו בכך שנמנע מההנאה של שתיית יין . אם כך, ישנה סתירה מובהקת – האם הנזיר מקיים בנזירותו מצווה גדולה, או להיפך – עובר עבירה. עונה ה"תורת אברהם" שהנזיר עושה את המעשה הנכון, זה אכן מה שעליו לעשות – הוא מרגיש נטייה מוגזמת להנאות הגוף, ולכן מוצא לנכון לפנות באופן דרסטי לצד השני, ולנדור על עצמו נזירות. אולם, במעשה כזה ישנו גם צד של חטא – ועליו יש לכפר בקרבן חטאת. הוא מסביר שהקב"ה ברא אדם המורכב מגוף ומנשמה יחד, וטעות היא לאדם לשלול לחלוטין את חלק הגוף שבו. עבודת האדם בעולם היא לחיות בתוך העולם הגשמי, בתוך חיי המעשה, ואותם לרומם, ומתוכם להתעלות. הנזיר מרגיש שהוא אינו מסוגל לנהוג כך, אם לא שיזיר את עצמו לחלוטין מהיין. הוא צודק במעשהו זה, אבל בו בזמן הוא גורם לגופו צער לא קל כיוון שלגוף ישנה רמה מסוימת של שעבוד לעולם הגשמי, והוא חש צער כאשר עליו להמנע מההנאות הקיימות בעולם הזה. לכן הוא נחשב ל"קדוש" על שלקח על עצמו משימה אמיצה כזו של טהרה, אולם יחד עם זאת עליו להביא קרבן חטאת על שציער את גופו . לאחר שהסביר את שני הצדדים השונים במעשה הנזירות, מגיע ה"תורת אברהם" לבעיה נוספת. הוא מביא את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים שכותב שלא מספיק רק לקיים את המצוות, ולחיות חיי הנאות, אלא התורה מצווה עלינו "קדושים תהיו". קיום מצווה זו, לדברי הרמב"ן, כרוך בהתרחקות מהנאות העולם הזה. הוא אף מקביל בין הקדושה בה מצווה כאן האדם, ובין הנזיר, המתואר כ"קדוש" כיוון שהזיר עצמו מהיין. ומצד שני, הוא לא מזכיר אף לא ברמז קל כל חטא שנעשה על ידי התרחקות מהנאות גשמיות למרות שנראה לכאורה שיש בכך משום צער לגופו של האדם ה"קדוש". כותב ה"תורת אברהם" שדברים אלה של הרמב"ן מדברים על דרגה של "תלמיד חכם", אדם שמטרתו ושאיפתו היא להתקדש ולהתרחק מכל המותרות שבעולם הזה. ומכאן נובעת שאלה ברורה: מה ההבדל בין הנזיר שהינזרותו מהיין מהווה חטא, ובין ה"תלמיד חכם" שלא חוטא כל חטא, למרות שעושה מעשה דומה מאד למעשה הנזיר?! התשובה היא שישנו הבדל גדול מאד בין פרישותו של הנזיר ובין זו של התלמיד חכם. הנזיר נתון לתאווה חומרית חזקה מאד להנאות ארציות כמו שתיית יין. בעת שפורש מהן נגרם לו צער עצום, ולכן הוא נחשב חוטא בכך שמצער את עצמו. בניגוד לכך, ה"תלמיד חכם" לא חש כל כאב בהימנעות מהנאות הגוף כיוון שהוא אינו משועבד לדחפיו הגופניים. הוא חש ומבין באופן ברור לחלוטין עד כמה חסרות ערך וברות חלוף בטבען הן הנאות הגוף, כך שפרישה והימנעות מהם אינה מהווה עבורו קושי כה גדול. ואם כך, בעוד הנזיר צריך להקריב קרבן חטאת ולכפר על שציער את גופו, ה"תלמיד חכם" לא נחשב שעשה כל חטא. ניתן ללמוד מכך עיקרון עצום; הדרך האידיאלית להתרחקות ופרישה מהנאות העולם הזה, לא צריכה להיות כרוכה בתהליך קשה וכואב, אלא זה אמור לנבוע מהכרה בחוסר ערכם של הסיפוקים וההנאות הגשמיות. רעיון זה עומד בניגוד גמור לגישה החילונית והיחס החילוני לדחיית סיפוקים. ניתן לראות זאת באופן ברור בתחום הנפוץ של השאיפה לרדת במשקל על ידי דיאטה אינטנסיבית. על פי רוב נסיונות כאלה של דיאטה נוחלים כשלון, והסיבה העיקרים לכך היא שכאשר אדם מונע מעצמו אוכל, הוא גורם לעצמו צער וכאב עצומים. כאשר אדם מחליט לעשות כזו דיאטה, הוא לא משתחרר מתאוותו הטבעית לאכול אוכל ערב לחיך, ובדרך כלל להיפך – תשוקתו רק גדלה והולכת. כך הוא עובר תהליך קשה וכואב, בו הוא חוסם את עצמו בכוח מאכילה, אדם לא מסוגל להחזיק מעמד במצב כזה במשך זמן ממושך. נראה שהשקפת התורה לגבי עניין האכילה בכוחה לאפשר לאדם באופן אוטומטי לאכל בריא ואף לרדת במשקל . אם אדם מצליח להשתחרר משיעבוד הגוף להנאות הגשמיות, אזי הימנעות או התרחקות מהם תהפוך עד מהרה לעניין קל יותר ושאינו כרוך בכאב. מסופר על אדם, בן תורה, שהיה בעל משקל עודף, והיה רגיל לאכל כמויות גדולות מידי, הוא החליט להפחית את רמת הצריכה שלו לאוכל על ידי תהליך של עבודה פנימית בה יצנן את תאוות האכילה שלו, ויוריד את רמת השעבוד שלו לאוכל - אותו אדם הוריד 30 פאונד תוך חודשים ספורים! עדיין יש להבין כיצד יכול אדם להגיע לדרגה של תלמיד חכם, ובאמת להפריד את עצמו מהנאות גשמיות בלי לגרום לעצמו כל צער וקושי. נראה שהמפתח לכך הוא לפתח הערכה אמיתית וחזקה לרוחניות, כך באופן אוטומטי הוא ישתחרר מהשיעבוד לגשמיות. בחור ישיבה שאל פעם את ר' נח אורלווק שליט"א , שהוא מצפה לארוחת צהריים, יותר מאשר לתפלת מנחה – כיצד יוכל לשנות זאת? הר' אורלווק ענה שעליו להעמיק את הערכתו לתפילה, ובכך ללא ספק תרד העדפתו לארוחה. התנתקות מוחלטת זו מתאוות גשמיות שייכת ביותר ליחסנו לתורה, שבקבלתה אנו שמחים בחג השבועות. . המשנה באבות קובעת שהדרך לתורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" . אין הכוונה דווקא שכדי להיות תלמיד חכם אדם חייב לחיות בכזה אופן, אלא, אומרת לנו המשנה, שעלינו לפתח כזו הערכה לתורה, עד שהנאות ארציות יהפכו אצלנו לחסרות משמעות. לכן, אם אדם מתאמץ ושואף להיות תלמיד חכם, עליו לרצות, ולהיות מוכן לחיות חיי הסתפקות. וכך, גם אם למעשה הוא חי ברמת חיים גבוהה יותר, למרות זאת הוא יהיה מסוגל להתמקד ולהנות מהנאות גבוהות יותר של לימוד תורה. אולם אם הוא מרגיש משיכה גדולה להנאות ונוחות גשמית, אזי הוא לא יהיה מסוגל להקדיש את כל כולו לתורה. עיקרון זה, של השתחררות מהכבלים של העולם הזה קשור לשבועות גם באופן אחר. ה"מגן אברהם" מדבר על המנהג הידוע בשבועות – ללמוד תורה כל הלילה. הוא כותב שהסיבה לכך מבוססת על דברי המדרש המספר שבלילה לפני מתן תורה ישנו היהודים כל הלילה והקב"ה היה צריך כביכול להעירם משנתם. בכך שאנו נשארים ערים כל הלילה אנו מתקנים את אותו לילה שלפני מתן תורה . איזו משמעות עומדת ביסוד דברים אלה? נראה שאמנם היהודים רצו לקבל את התורה, אבל יחד עם זאת, באיזה שהוא מקום היה קיים בהם גם חשש ודאגה מפני החיובים שיהיו כרוכים בכך. קבלת תורת ה' תחייב אותם לעצור את עצמם בעד רצונותיהם הטבעיים, ותעמיד בפניהם דרישות ותביעות גדולות. חשש זה התבטא בשנתם באותו לילה, שינה מיצגת "בריחה" מהאתגרים שהחיים מעמידים. מצוי מאד שכאשר אדם נתון בבעיה או בצרה כלשהי הוא פונה לישון, כדרך לברוח מבעיותיו. עם ישראל התכוננו והתרגשו לקראת מתן תורה, הם ידעו שהתורה תעניק להם דרך חיים עמוקה הרבה יותר, ומשמעותית הרבה יותר, אבל עמוק בפנים הם גם הרגישו שיעבוד להנאות הגשמיות עליהם הם יצטרכו לוותר . על מנת לתקן 'חטא' זה, אנו מונעים עצמנו משינה, כדי להוכיח ששמחתנו ואהבתנו את התורה, כה גדולה, ואינה שקולה כלל להפסד של הנאה גשמית כשינה. ראינו שישנן שתי דרכים בהן אדם מרחיק את עצמו מתאוותו העוה"ז. הנזיר, בפרישתו מתאוות גורם לעצמו צער קשה, בעוד התלמיד חכם לא חש כל כאב בהתרחקו ופרישתו מהנאות כאלה. מטרתנו היא להקטין את רמת השיעבוד של הגוף לדחפים גשמיים על ידי העצמת רגש ההערכה לרוחניות. חג השבועות הוא הזמן המתאים לעבוד ולפתח אהבת תורה, והערכה לחיי הרוח, על ידי ההכרה בכך שההנאה מלימוד התורה במשך לילה שלם שווה כל הון שבעולם, וודאי ששווה הפסד של מספר שעות שינה!

NASSO - THE FREEDOM OF TORAH

The parsha discusses the mitzva of Nezirus, whereby a person takes a vow to abstain from wine, to avoid coming into contact with a dead body, and to let his hair grow . The author of Toras Avraham, Rav Avraham Grodzinki zt”l , discusses a number of difficulties with regard to the spiritual standing of the Nazir. He notes that at one point the Torah describes him as ’holy’ for depriving himself of physical pleasure . However, soon after, in the process of describing the sacrifices that he brings, it tells us that he must bring a sin-offering to atone for a certain aveira that he has committed. What is that aveira? Rashi brings the opinion of Rebbe Elazar Hakappa that his sin was that he caused himself pain by depriving himself of the enjoyment of drinking wine . Thus there is a blatant contradiction as to whether the Nazir is doing a great mitza or is in fact committing an aveira. The Toras Avraham answers that the Nazir is doing the right thing - he is someone who feels an unhealthy tendency towards physical pleasure, and therefore deems it necessary to make the drastic step of taking a vow of Nezirus. However, there is an element of sin in this action that requires atonement. The Toras Avraham explains that G-d created man with a body and soul and that it is wrong for man to totally neglect his body. Man‘s job in this world is to live in the physical world but to elevate it. The Nazir feels that he cannot do this without totally abstaining from wine. He is correct for acting this way, but in doing so, he causes his body considerable discomfort because it has a certain level of shibud (attachment) to the physical world and feels pain at being deprived of the pleasures that the physical world has to offer. Consequently, he is considered ‘holy’ for undertaking such a bold process of purification, but simultaneously needs to bring a sin offering for causing pain to his body . Having explained the duality in the act of Nezirus, the Torah Avraham then poses a new problem. He brings the Ramban at the beginning of Parshas Kedoshim who writes that it is not sufficient to merely observe mitzvas but live a life full of indulgence, rather the Torah requires us to ’be holy’. To fulfill this mitzva, he writes that one must abstain from physical pleasures. He even equates the holy man to the Nazir who is described as being holy for abstaining from wine. However, he makes absolutely no allusion to any sin committed by abstaining from physical pleasures even though it seems to cause pain to the ’holy’ man’s body. The Toras Avraham writes that this Ramban is discussing the level of a ‘Talmid Chacham’, a person who strives to separate himself from the luxuries of this world. This leads to the obvious question: What is the difference between the Nazir who sinned by abstaining from wine, and the Talmid Chacham who commits no sin in following a similar process?! The answer is that there is a fundamental difference between the prishus (separation) of the Nazir and that of the Talmid Chacham. The Nazir is subject to a strong physical drive for the baser pleasures such as wine. It is painful for him to withdraw from partaking of them, therefore he is considered to be sinning by causing himself pain. In contrast the Talmid Chacham feels no pain at avoiding physical self-indulgence because he is not bound to his physical drives. He has such a strong recognition of the futile and transient nature of physical pleasures that it is not difficult for him to abstain from them. Thus, whilst the Nazir needs atonement for causing himself pain, the Talmid Chacham is not considered to have committed any kind of misdemeanor. We learn from here a fundamental principle; that the ideal way of separating from physical pleasures should not involve a painful process of self-deprivation. Rather it should emanate from a natural sense of the ultimate futility of physical gratification. This stands in stark contrast to the secular attitude to self-deprivation. This is most manifest in the widespread attempts of people to lose weight through intense diets. These largely fail and it seems that a significant reason for this is that denying oneself food is a cause of great self-affliction. The dieter does not free himself of a desire for pleasant tasting foods, rather often his craving for them actually increases. Thus he goes through a painful process of self-deprivation which invariably cannot last indefinitely. It seems that the Torah approach to food should automatically enable a person to eat healthily and even lose weight . If a person frees himself from his shibudim to physical pleasures, then abstaining from them will become a painless process. One ben Torah who was somewhat overweight and was known to eat large amounts of food, undertook to reduce his food intake through a gradual process of reducing his shibudim to food - in the process he lost about thirty pounds in a few months! It still needs to be understood how a person can reach the level of the Talmid Chacham and be able to separate from physical pleasures without causing himself discomfort. The key seems to be that if one develops a strong appreciation for spirituality then he automatically frees himself of a shibud to physicality. A yeshiva bachur once asked Rav Noach Orlowek Shlita that he looked forward to lunch more than mincha - how could he change this? Rav Orlowek answered him that he should deepen his appreciation for tefilla and by doing so he would automatically reduce his preference for lunch. This dichotomy is highly relevant to our relationship with Torah that we celebrated on Shavuos. The Mishna in Avos exhorts us that the way of Torah is to eat bread and salt, drink water and sleep on the ground . This does not necessarily mean that to become a Talmid Chacham one must live in this fashion, rather the Mishna is telling us that we should develop such a deep appreciation for Torah that the baser pleasures become meaningless. Consequently, for a person to aspire to be a Talmid Chacham he must be willing and able to live in a sparse way. Thus, even if he does have access to a higher standard of living he will nevertheless be able to focus on the higher pleasure of learning Torah. However, if he feels a great pull to physical comfort then it will be impossible for him to sufficiently devote himself to Torah. We have seen how there are two ways in which a person can deprive himself of physical pleasures. The Nazir’s self-deprecation causes him considerable discomfort, whilst the Talmid Chacham feels no pain in refraining from such pleasures. Our goal is to reduce our shibudim to the physical world through a heightened sense of appreciation for spirituality.

NASSO – INSIGHTS IN RASHI - THE POWER OF VISION

Bamidbar, Rashi, 6:2, sv. When a man will separate himself:…”Why was the section of the Nazir put next to the section of the Sotah? It comes to tell you that anyone who sees a sotah in her state of disgrace, should take upon himself to abstain from wine [by becoming a nazir], because wine leads to adultery.” Rashi, based on the Gemara, notes the juxtaposition of the passage of the sotah to the passage of the nazir. He explains that this comes to teach us that a person who sees the episode of the sotah should take on the nazirite oath in order to avoid the damaging effects of wine that caused the sotah to sin. The commentaries point out a difficulty in this Gemara: They ask that the seeing of the sotah’s degradation in and of itself should be sufficient to motivate a person to be extra careful in avoiding the factors that caused her to sin. Why, then do they need to take on the nazirite oath in order to ensure their future zehirus (care) from sin? Rav Yosef Leib Bloch zt”l offers a fascinating answer to this question. He argues that seeing the sotah can actually have a deleterious effect on the onlookers. For at the same time that he is seeing the sotah undergo great disgrace, he is also coming face to face with the person who has allegedly committed a serious sin. The yetser hara is so powerful that it can make him ignore the degradation that her sin caused her, and instead hone in on the sin that was committed and the lust that caused it. The following sad story proves this point: There was a man who was a hopeless drunkard. His son in desperation brought his father to see another drunk whilst that man was in a state of total degradation laid out on the street. However, instead of arousing the father to change, he actually went to the drunkard and asked him from where he attained his alcohol! Because of this powerful effect, the person who sees the sotah needs to take an extra undertaking to prevent himself from being drawn after the effects of sin. It still needs to be understood how the mere vision of the sotah can have such a powerful negative effect. Rav Yosef Leib’s son, Rav Elya Meir Bloch, zt”l, explained by quoting the Gemara in Megilla that tells us that it is forbidden to look at the face of an evil man. This is so serious because merely looking at something brings it into the soul of a person and makes a permanent imprint. The Ran says further that this imprint accompanies him for eternity. Accordingly, seeing an evil man can negatively affect the spiritual level of a person. This also works in a positive sense, whereby seeing holy people or things can have a strong positive effect on a person. This is demonstrated in the Gemara in Eruvin where Rebbe Yehuda HaNasi explains why he merited to be on a higher level that his contemporaries; the reason was that he once merited to see the back of the great Rebbe Meir. He adds that had he seen Rebbe Meir’s face then he would have been even greater. Another example of how what one sees changes the person is brought out based on the maamer Chazal that when Yaakov Avinu saw Yosef after so long he commented that Yosef had not stumbled in looking at forbidden things. How did Yaakov know that? The answer is that Yaakov could see in Yosef’s being that he had not sinned with his eyes - had he done so then Yaakov would have seen the imprint of those visions in Yosef. This again proves that what one sees actually affects a person permanently. The ramifications of Rav Bloch’s idea are very pertinent to our own lives. The most obvious lesson is that guarding our eyes from forbidden visions is something of utmost importance to our level of kedusha. A less apparent point is that even seeing things that are not necessarily forbidden can do great damage to one’s spiritual well-being. One example is the bombardment of violent images in the secular world. Studies show that the average teenager has seen more than a thousand deaths on various media. Exposure to such unhealthy images certainly affects a person’s sensitivity to violence. Another, somewhat surprising point is brought out by Rav Shimshon Pincus zt”l: He discusses whether women should be careful with regards to looking at immodest images. One may have thought that there is no problem for a woman to do so since technically there is no prohibition for a woman to see another woman immodestly dressed. However, in truth he writes that there is great damage done to a woman’s soul by looking at such images. This is because of the point made above, that the images we see penetrate our inner beings, and therefore, immodest images cause damage. He goes even further and says that women are even more influenced by what they see than men. Accordingly, a woman should also be vigilant in avoiding seeing immodest visions. To end on a positive note, the power of vision can also be used to elevate us; the sefarim hakedoshim teach us of a number of visions that elevate a person. These include looking at one’s tzitsit, holy books, shuls and batei midrash, the shin on the head tefillin, and as said earlier, looking at tzaddikim. May we merit to sanctify our eyes and thereby attain greater closeness to HaShem.

NASSO – THE IMPORTANCE OF THE INDIVIDUAL

Towards the end of Parshas Nasso, the Torah describes at great length the offerings of the Nesi’im (Princes) on the day that the Mishkan was sanctified. What is unusual about this section is that every Nasi offered exactly the same offerings, yet the Torah describes each one separately in virtually identical verses. We know that there are no extra words in the Torah, accordingly, the commentaries ask why it was necessary to enumerate the same information twelve times; why could the Torah not simply mention the offerings the first time and then simply say that all the other Nesi’im brought the exact same offerings?! The Darchei Mussar, quoting the Alter of Kelm zt”l, answers this question: He writes that the Torah is coming to teach us how to relate to the individual’s performance of Mitzvos within the Jewish nation. A person may think that when a large number of people perform the same Mitzva then they are all subsumed within the group and there is no focus on each individual’s performance of the Mitzva. However, this is not the case; rather HaShem is happy at every single Mitzva that every single Jew performs. This is because HaShem’s capacity to love and care for each Jew is infinite and is not hindered by the fact that He also loves so many other Jews. Accordingly, to the same extent that HaShem was gladdened because of the offering of the first Nasi, Nachshon ben Aminadav, He was also joyful at the offerings of all the Nesi’im. Therefore, the Torah deemed it appropriate to specify each set of offerings in and of itself. This teaches a fundamental lesson about Jewish thought in contrast with that of other belief systems. The atheist, for example, cannot believe that each individual has any intrinsic worth. He is merely one of several billion human beings who are made up of flesh and bone just like all other living beings who reside in a small, insignificant planet in a minor Solar System that is located in one of millions of galaxies. If an atheist would take this belief to its logical conclusion he would feel a great sense of lack of self-worth because he is indeed insignificant. In contrast, according to the Torah view, each person is of Infinite worth because he is made in the image of G-d and is beloved by Him. This is expressed in a number of Rabbinic sources: The Mishna in Pirkei Avos says: “Man is beloved because he was created in the image [of G-d]...” This Mishna is teaching us that since every person has a soul he is dear to G-d. The Mishna in Sanhedrin is even more explicit about the individual importance of every person. The Mishna discusses why, of all living beings, only man was created alone, whereas with regard to all other creatures were created in large numbers. The Mishna explains: “Man was created alone to teach that about whoever destroys one soul from Yisrael the Torah considers it as if he destroyed a whole world. And about whoever saves a soul from Yisrael, the Torah considers it as if he saved the whole world.” These sources emphasize the great value of each individual and teach us the logical consequences of this belief. Firstly, as we discussed above, one should realize his own self-worth. But moreover, this teaches us that no person is insignificant in the eyes of God, and therefore each person is obligated to view everyone else in this fashion and treat them accordingly. The following story demonstrates the lengths to which this obligation applies. Rav Isser Zalman Meltzer zt”l was in his home with some of his talmidim. One of them looked out of the window and saw a man approaching the house who appeared to be the great Brisker Rav, Rav Yitzchak Zev Soloveitchik zt”l. The talmid told Rav Meltzer who quickly put on this Shabbos clothes in honor of the esteemed visitor. He then rushed outside to greet the Rav. As they approached the man it became evident that this was not the Brisker Rav, rather a simple Jew who bore a resemblance to the Rav. However, Rav Meltzer continued acting towards the man in the way that he would have had it been the Brisker Rav. He treated him with great honor, placing him at the head of the table and offering him food. The man, surprised at this royal treatment, said that Rav Meltzer need not burden himself in such a way. He had come to request a recommendation from the Rav for a certain matter. The Rav gladly fulfilled his request, and then accompanied him all the way out of the house. When the Rav returned, the astonished students asked why he went to such extremes to honor the man even after they realized that it was not the Brisker Rav. He explained that in truth the Mitzva of honoring Jews is so great that in truth we should honor every simple Jew in the same way that we honor great Torah scholars. However, due to our low level, the Mitzvos are not so important to us, and we do not treat each Jew with the honor he deserves. However, in this instance Divine Providence decreed that he should prepare to welcome a great Rabbi and why should he lose out on this great Mitzva just because the visitor was simple Jew. Moreover, he continued, how do we know that this man is a simple Jew. This story teaches us the extent of the value of each Jew, no matter who he is. We have seen how the Torah went to great lengths to enumerate the offerings of twelve Nesi’im to teach that HaShem cares about every individual’s actions. This makes it incumbent upon us to respect ourselves and to treat others with the respect due to them. There is one final outcome of this tenet of Judaism; since God cares about every single action that every single person takes, each person must develop an acute sense of responsibility for his actions. In this vein the Rambam writes that each person should view the world as being constantly on a weighing scale of Mitzvos versus sins, and that every Mitzva that he does could tip the scales for the good, and every sin that he commits could have the opposite effect. This should imbue us with a recognition of the importance of each and every action that we take.

במדבר – שתי דרגות בעבודת ה'

בעת שמונה התורה את תולדות שבט לוי, היא מזכירה את האירוע הקשה בו נפטרו שני בניו הצדיקים של אהרן הכהן, נדב ואביהו. בפסוק זה מוסיפה התורה לסיפור מותם פרט שלא היה ידוע עד כה – העובדה שהם נפטרו ללא ילדים . הגמרא לומדת מכך, שלו היו להם ילדים – הם לא היו נענשים במיתה . החת"ם סופר זצ"ל מסביר שנדב ואביהו הגיעו לדרגת קרבת אלוקים כה גבוהה, עד שהשיגו כבר את מטרתם ותכליתם בזה העולם, לא נשאר להם תפקיד עלי אדמות ולכן נפטרו. אולם, אילו היו להם ילדים – היה צורך שיישארו בחיים כדי לגדל את ילדיהם ולספק להם את צרכיהם. לומדים מכך שאף אם אדם יגיע לשלמות מוחלטת בעבודת ה' הפרטית שלו, הוא בכל זאת יישאר בחיים על מנת להיטיב עם צאצאיו. יתירה מזאת, מדברי החת"ם סופר משתמע שקיימות שתי דרגות בעבודת ה' – הראשונה היא התעלותו בתורה, במידות, ביראת שמיים ובקרבת אלוקים, והשניה היא האחריות כלפי ילדיו. ב"פיתוחי חותם" מוסיף עוד החת"ם סופר ואומר שצדיק גדול יכול להישאר בחיים גם על מנת להנהיג את תלמידיו, נוסף לילדיו, כלומר דרגה שנית זו בעבודת ה' אינה מסתכמת רק לחוג המשפחה של האדם, אלא גם לעדת התלמידים הסובבת אותו. בפרשת וישלח מצינו דוגמא לכך שעבודת ה' אינה מסתכמת אך ורק בין אדם לקונו – אלא מתפרשת על סביבתו: לאחר שיעקב אבינו יצא מהנסיון הקשה של חיים בצילו של לבן הרשע, והתמודדות מול אחיו העוין – עשיו, מתארת אותו התורה כ"שלם" – חז"ל מסבירים שהכוונה היא שהוא היה במצב של שלמות רוחנית; הוא עמד בגבורה בפני הסכנות הרוחניות שארבו לו בדמות לבן הרשע ועשיו אחיו, ויצא מכך כשהוא טהור ונקי מכל חטא ופגם. שנותיו הבאות עדיין לא התנהלו על מי מנוחות אלא הוא סבל רבות כתוצאה מטעויותיהם של הסובבים אותו – יציאתה של ביתו החוצה שנבעה מחֶסר בצניעותה וגרמה ללקיחתה בידי שכם, ובסופו של דבר להריגת כל העיר בידי שמעון ולוי. לאחר מכן הגיע המקרה בו העביר ראובן את מיטתה של בלהה, ואז נמכר יוסף. בולט מאד הפער בין גדולתו המיוחדת של יעקב המתוארת בתחילה, לבין ההמשך המתאר את חסרונותיהם ואי שלמותם של הסובבים אותו. ניתן ללמוד מכך שלמרות שהוא היה שלם בעבודתו הפרטית, הוא נשאר בעולם על מנת לתקן את חסרונותיו של העולם הסובב אותו. גדולי ישראל רבים השקיעו נתחים גדולים מחייהם בהתמקדם בעבודת ה' הפרטית שלהם, אולם כאשר ראו שהגיע הזמן הנכון, הם הקדישו כוחות עצומים מעצמם ומאישיותם על מנת לדאוג לעם ישראל. הר' שך זצ"ל מהווה דוגמה מובהקת לכך, הוא ישב ולמד ללא הרף במשך שנים ארוכות, אולם כאשר הפך להיות גדול בישראל, הוא הקדיש את כל כולו למען כלל ישראל, ומעולם לא סירב לסייע לכל אחד ואחד בצרכיו. שתי דרכי העבודה דורשות מהאדם שתי יכולות וגישות שונות; ניתן לראות זאת מיצירתו של האדם. בעוד כל בעלי החיים נוצרו במאמר אחד, האיש והאישה נוצרו בשני מאמרים נפרדים; מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר שכל מאמר מייצג דרגה חדשה נוספת בבריאה. המאמר בו נוצר האדם מייצג את דרגת העבודה של האדם בהתקרבותו האישית והפרטית אל הקדוש ברוך הוא. ואילו המאמר בו נוצרה האישה הביא לעולם רמה חדשה, יצירה חדשה שנקראת – חברה. מצב בו האדם נדרש לתקשר עם הסובבים אותו. שתי דרגות אלה דורשות כל אחת יכולת אנושית שונה: ביחס לעבודתו הפרטית, נדרש האדם לנהוג במידה מסויימת של דין עם עצמו, לנהוג בביקורת כלפי עצמו ולשאוף לתקן ולשפץ עוד ועוד את אישיותו. כאשר בא על האדם מצב של סבל וקושי מסוים, עליו להתמקד בחיובו להאמין בהקב"ה למרות הכל, ולתקן ולשפץ את דרכיו. בניגוד מוחלט לכך, ביחס לסובבים אותו על האדם לנהוג בדרך שונה לחלוטין. כאשר אדם אחר סובל ממשהו, אסור לחברו לומר לו שהסבל מגיע לו מאת ה', והמטרה היא לעוררו לתקן את דרכיו, אלא עליו להתמקד בנשיאה בעול עם חברו, ועליו לנהוג עם חברו כאילו אין מי שדואג לו ומשגיח עליו – כולל הקב"ה. הרב מבריסק התייחס לרעיון זה בדרך זו באופן מיוחד. הוא יצא מתוך הנחה שלכל תכונת אופי שלילת יש גם ביטוי חיובי כלשהו – כשנשאל מהו הצד החיובי של כפירה, הוא ענה שתכונה זו מסייעת לאדם לנהוג כפי הנדרש ממנו כאשר חברו נמצא בצרה. אסור לו אז לומר שהוא מאמין בה' שהכל יהיה לטובה, אלא עליו לפעול ולעשות את המוטל עליו, כאילו אין יד ה' מעורבת בעניין, והוא ורק הוא מחויב לקחת את כל האחריות על כתפיו . גדולי ישראל שילבו באישיותם את שתי הדרגות בעבודת ה' - ביחס לעצמם נהגו בביקורת חדה ונוקבת, ברחו מפני הכבוד וסירבו לקבל כל עזרה מאחרים, בעוד שכלפי זולתם נהגו בטוב לב מאין כמוהו, נשיאה בעול, סבלנות רבה ויחס של כבוד והערכה עצומים. נדב ואביהו מעולם לא נשאו באחריות של הנהגת אחרים, ולכן עבודתם הסתכמה אך ורק בגבולות עצמם, ורק בה קנו שלמות מוחלטת. מי ייתן וכולנו נזכה לפתח שלמות בשתי הדרגות של עבודת ה' – שלמות עצמית, ודאגה לעולם הסובב אותנו.

BAMDIBAR – MOSHE’S “SONS”

In its account of the genealogy of the tribes of Israel, the Torah outlines the offspring of Moshe Rabbeinu and Aaron HaKohen Gadol. The Torah includes Aaron’s sons as being part of the offspring of Moshe, as well as of Aaron. Rashi explains that Aaron’s sons are described as the offspring of Moshe, because Moshe taught them Torah, and one who teaches Torah to his friend’s son is considered to have given birth to him. Therefore, since Moshe taught Aaron’s sons, they are considered to be his sons. The Maharal asks that Moshe did not only teach Aaron’s sons, rather he taught all of Klal Yisroel, and yet we do not see that Moshe is considered to have given birth to all of the Jewish people. He answers that Moshe was commanded to teach the Jewish people, and he taught them that which he was instructed. However, he taught the sons of Aaron over and above what he was commanded. It is this Torah that he voluntarily taught them that earns him the merit of being considered to have given birth to them. My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita proves from another episode in Sefer Bamidbar, that HaShem, b’davke wanted Moshe to give of himself from his own volition. In Parshas Pinchas, Hashem instructs Moshe to appoint Yehoshua bin Nun as his successor. He tells Moshe to place his hand on Yehoshua, but Moshe places both hands on Yehoshua. Why did HaShem only ask Moshe to use one hand and why did Moshe use both? Rav Berkovits answers that HaShem wanted Moshe, of his own volition, to lay the second hand on Yehoshua, so that a significant part of Moshe’s transmission to Yehoshua would be voluntary . Moshe understood this and acted accordingly. It still needs to be explained why only a person who teaches someone voluntarily is considered to have given birth to him, but one who does so out of obligation is not given this accolade. Rav Berkovits Shlita, explains that a when a person has a child he gives part of himself into the new offspring, in that his genetic make-up constitutes a very significant part of this new being. When a person teaches someone Torah, he gives of his own spiritual make-up and puts that into his student. In that way, he is similar to one who has children, the only difference being that the true parent gives of his physical self, whereas the teacher gives of his spiritual self. The Maharal’s explanation demonstrates further that a teacher is only considered to merit this level of giving of himself when he does it purely out of a ratson (desire) to teach the person, and not simply because of obligation. This is because when a person teaches another out of a sense of obligation he is unable to totally give of himself, because his intention is not purely to be mashpia (spiritually influence), rather it is to fulfill his chov (obligation). As a result, there is a qualitative lacking in the transmission process, to the extent that the Torah of the teacher is not fully internalized by the student. Therefore, the student is not considered to be the offspring of the teacher. However, when one teaches because of a desire to share the spiritual wonders of the Torah with another, then he is giving over of his own spiritual essence and this is transmitted to the student. Accordingly, the teacher is equivalent to the child’s parent. The principle that there is a qualitative difference between Torah taught out of obligation and Torah taught out of one’s own volition, applies to a wide variety of people and situations: A parent is obligated to teach his child Torah, but if he only acts out of his sense of chiyuv then the child will surely sense it and the transmission process will be hindered. Another common example relevant to this topic is when a person who has spent most of his life in yeshiva and kollel may, for a number of reasons, decide to look into a career that involves teaching of some kind. It seems that the main kavannah that motivates him will play a significant role in determining how effective he becomes as a teacher. A person who does so because he feels compelled to do so for financial or other reasons, will not reach his potential as a conveyor of the Mesorah. In this vein, Rav Nochum Pirtzovitz zt”l stressed to his students that parnassa should not be the primary motivation for taking a position in teaching. This lesson seems to also be relevant to a person who is not in a position to teach children or students on a fixed basis. Firstly, we are all placed in situations where we need to teach others some kind of lesson, and the motivating factors in doing this will play a key role in the effectiveness of the lessons transmitted. Secondly, the principle applies to all forms of giving, not just teaching Torah. Giving out of obligation is far less praiseworthy than giving out of a desire to help one’s fellow. The recipient of the chessed will often sense any feelings of compulsion in the giver and will feel discomfort for placing the giver in a situation he would rather not be in. Furthermore, it seems clear that Rav Dessler’s principle that the great benefit of giving that it leads to greater love for the recipient is only limited to cases where one gives out of volition, and not out of obligation. Indeed, giving because one has no choice, often causes resentment. We have seen how Moshe Rabbeinu merited to have been considered to have given birth to Aaron’s sons because he taught them over and above his actual obligation. May we all merit to emulate Moshe and voluntarily give over of our Torah and ourselves.