תרומה – מידת העצלות

הפרשה מתחילה בדברי ה' למשה רבינו שיצווה לבני ישראל לתרום לבניין המשכן חומרי גלם נחוצים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" . ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא למשכן – קשה להבנה; אבני השוהם ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים יותר לכאורה להזכירן ראשונות. הוא משיב על פי דברי המדרש המספר כיצד נתרמו אותן אבנים יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות נאספו כבר. הנשיאים מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ומה שיחסר – הם יביאו. אולם תכניתם לא צלחה כיוון, שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך, מלבד אותן אבנים יקרות. המדרש ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך שה"יוד" בשמם נחסרה באחד המקומות בתורה . על פי מדרש זה, מסביר האור החיים שכיוון שתרומת אבני השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים בנשיאים, מוזכרות אבנים אלו בסוף הרשימה. למרות ערכן הגשמי הגבוה כל כך – הכשלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך יותר מכל שאר החומרים האחרים. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאד – מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי שחשבו? הוא משיב בהביאו את הסבר רש"י על ענשם: "ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם" . מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות ונעלות מאד, עמדה בעצם מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם. בעל המסילת ישרים כותב באריכות כיצד בכוח העצלות למנוע את האדם ממילוי חובותיו כראוי, ואלה מילותיו: "והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו" הוא ממשיך וכותב שהסכנה הגדולה בעצלות היא שאדם מוצא לו סיבות רבות ה'מצדיקות' את התעצלותו בעבודת ה'. "ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה" . לכן, הוא בא ומזהיר את האדם שכאשר הוא עומד בפני בחירה כלשהי בין שתי אפשרויות – שייזהר מאד ויבדוק פעם ופעמיים לפני שבוחר באפשרות הקלה יותר, כיוון שמונח באדם מניע יסודי של עצלות העלול לגרום לו לבחור באפשרות זו רק בשל עצלותו ולא באופן מוצדק. ה"מסילת ישרים" מלמדנו שגם הטיעון ה'ערכי' ביותר עלול להיות בסך הכל כיסוי ליצרו של האדם המנסה למנוע ממנו התקדמות ועשייה. ניתן לראות דוגמא מדהימה לכך בהקדמת ה"חובות הלבבות". הוא כותב שם שלאחר שהחליט לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות". אולם לאחר מכן הוא חשב שייתכן והמניעים שלו אינם לגמרי טהורים. "וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה, הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות". לבסוף הוא החליט כן לכתוב את ספרו, לתועלתם הנצחית של כלל ישראל. קשה לתאר את פני עולם התורה ללא הדרכתו המוסרית של ספר "חובות הלבבות". הסיבות שכתב בתחילה מדוע לא לכתוב את ספרו החשוב נראות הגיוניות וצודקות, אולם הוא, ממקומו ומדרגתו, הבין שהן נגועות ב"רצון התאווה" ל"מנוחה ועצלות" כדבריו. אם אדם כה גדול כבעל "חובות הלבבות" בעצמו, כמעט ונפל שבי בידי יצר הרע של העצלות, על אחת כמה וכמה, כל אחד מאיתנו ודאי נתון בסכנת אותו יצר של מידה הרסנית זו. בדרך כלל יש לאדם סיבות הנראות לו כצודקות והגיוניות מאד מדוע אין הוא מתייחס למצבים ונקודות בחייו בהן יכול היה להתפתח ולהתעלות בעבודת ה'. יש לחיות תמיד עם "יד על הדופק" ולזכור שפעמים רבות המניע האמיתי הוא מידת העצלות. יצר הרע של העצלות הוא יצר ערמומי מאד, הוא מסוגל להתעטר באצטלאות של המידות הנעלות ביותר, ובמיוחד במידת הענווה. ר' משה פיינשטיין זצ"ל כותב שישנה נטייה אנושית נפוצה מאד להגיע לדימוי עצמי נמוך מידי. הטועים בכך מגיעים מתוך טענה שהם באמת מוגבלים מאד בכישרונותיהם ויכולותיהם ואין שום סיכוי בעולם שהם יגיעו לגדלות מסוימת. הוא כותב שצורה זו של "ענווה" נובעת מהיצר הרע. גישה כזו נובעת למעשה ממידת העצלות, הגורמת לאדם להתאוות לנוחות ומנוחה. לא קל להגיע לגדלות; הדרך ארוכה ודורשת השקעה, מאמץ ונכונות לעמוד גם בפני מכשולים ואפילו כשלונות. הקושי הזה, הוא המושך אותנו 'לברוח מזה' ולהשתחרר מהמחויבות אפילו לנסות – זו ודאי הדרך הקלה והפשוטה ביותר. לאורך חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים לומדים, שהגורם שייתכן והוא החזק ביותר באדם, והוא המונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות. זה מה שגורם לאדם ליַצר אינספור 'סיבות' והסברים מדוע הוא אינו עולה ומתקדם כפי שהיה יכול. ה"מסילת ישרים" מלמדנו כיצד יש לזהות תירוצים אלה ולדעת שעל פי רוב הם דברי היצר הרע בלבד ויש להתעלם מהם ולהמשיך במאמצים לעלות, להתעלות, לפעול ולעשות. מי ייתן ונזכה כולנו להתגבר על יצר הרע חזק זה ולבחור תמיד בטוב – גם אם הדרך אליו ארוכה ומפותלת.

תרומה– הבריח התיכון והאיזון הנכון

בציווי על הכנת קרשי המשכן כותבת התורה: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מברח מן הקצה אל הקצה" ה"תרגום יונתן" כותב שהבריח התיכון היה עשוי מאותו עץ שנטע אברהם אבינו ליד אוהלו על מנת לעשות בו חסד עם העוברים והשבים. מדוע נבחר דווקא עץ זה לשימוש כה חשוב ומשמעותי במשכן? עונה על כך ר' זליג פליסקין שליט"א ואומר כי מטרת העניין הינה להזכיר לאדם שגם כאשר מקדיש הוא את עצמו לעבודת השי"ת, עליו לזכור תמיד את חיובו לדאוג לצרכי הסובבים אותו. בעלי המוסר בשיחותיהם מדגישים רבות נושא זה: אחד העקרונות החשובים ביותר אותם הנחיל ר' ישראל סלנטר זצ"ל היה שאמנם חשוב ביותר להקדיש תשומת לב מירבית לדיקדוק במצוות שבין אדם למקום, עם זאת, על האדם להיזהר עד מאד שלא יהא זה על חשבון זולתו. ישנן עובדות רבות מאד המראות כיצד נהג כך ר' ישראל למעשה בחייו. בדרכו להביא מים לנטילת ידיים, עבר אחד התלמידים דרך חדר בו ישנו בחורים אחרים. "נטילת ידים היא מצווה דרבנן" העיר ר' ישראל, "אולם גזל שינה אסור מהתורה" . בהזדמנות אחרת החל תלמיד בתפילת שמונה עשרה נרגשת מול חלון שהזרים מעט אויר ביום קיץ חם. ר' ישראל נזף בו על כך שמנע את זרימת האויר למתפללים האחרים בבית המדרש. גם ה"סבא מסלבודקה" הנחיל לתלמידיו את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולימדם שכאשר אדם עושה מצווה עליו להיזהר עד מאוד שלא יגרום בכך צער או נזק לכל אדם שהוא, כדי שלא יפסיד חלילה את כל שכר המצווה. הוא מעולם לא מסר שיחת מוסר לתלמידים בעת סעודתם וכאשר התפלל במניין, סיים את תפילתו עם הציבור או דפק על ה"סטנדר" שלידו, ובכך סימן לקהל שאינם צריכים לחכות לו. אירע, ותלמיד אחד עמד בתפילה בינות לחבריו, והתנדנד בלהט ובמרץ לכל כיוון בכל איברי גופו. לאחר התפילה, קרא לו ה"סבא" ואמר לו "אדם המכה את חבירו, אף אם לא גרם בכך כל נזק, נקרא 'רשע' ונענש במלקות. כאשר אתה מתנדנד, אתה עלול לפגוע בטעות בשכנך לספסל, ובשל כך להתחייב – בעיצומה של תפילתך הנלהבת – בחטא חמור שיגרום לך להיקרא 'רשע'!" אנחנו, כנראה, לא נגיע אף פעם להתפלל בכזו צורה, אולם ישנם מצבים רבים בהם שלא במודע אנו עלולים לגרום כאב או אי נוחות לזולת בעת שאנו עסוקים בעבודת ה': לדוגמא, אין זה מן הנמנע שאדם הנמצא בבית הכנסת בתפילת שחרית ייפגע לפתע מחוטי טליתו של מאן דהו המתעופפים בעת שהוא עסוק בקיפולה – זוהי דוגמא קלאסית למצב בו עלינו להפנות מעט יותר תשומת לב ומודעות לסובבים אותנו בעיסוקינו בעבודת ה' הפרטית שלנו. עניין נוסף הוא בעת הוצאת ספר תורה. מהודר מאוד לנשקו, אולם אם ייתכן ובדרכו ידחוף האדם אחרים, כותבים הפוסקים שהחיוב להיזהר מגרימת נזק או צער ליהודי דוחה את ההידור של נשיקת ספר התורה. דוגמא נוספת המופיעה רבות היא אדם שמאריך בתפילת שמונה עשרה ועלול לגרום צער משמעותי לאדם העומד מאחוריו. הפוסקים כותבים שאדם שיודע שתפילתו תארך זמן רב צריך להתפלל במקום בו לא יפריע לאחרים . שטח נוסף בו "בין אדם לחבירו" עלול לפעמים להיגרע מפני ה"בין אדם למקום" - והוא בנושא החומרות. ישנו רמב"ן ידוע על הפסוק "קדושים תהיו" שם אומר הרמב"ן שאין זה מספיק לשמור על עיקר הדין בלבד בעבודת ה', אלא צריך האדם להתאמץ להגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר בקשר בינו לבוראו. ישנו רמב"ן פחות ידוע שמדגיש עניין דומה ביחס למצוות שבין אדם לחבירו. התורה אומרת "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" חז"ל אומרים שמפסוק זה לומדים שעלינו לנהוג לפנים משורת הדין בעסקנו עם הזולת. והרמב"ן מסביר שאין זה מספיק רק לשמור על עיקר הדין של מצוות שבין אדם לחברו, אלא עלינו להבין שהקב"ה רוצה שנתנהג ונתעסק עם הזולת מתוך רגישות מוגברת לצרכיהם ולרצונותיהם. ישנם אנשים הנוטים לתת יותר דגש למצוות שבין אדם למקום כגון כשרות. ודאי שנושא זה חשוב מאד וראוי לתת עליו את הדעת אולם באותה מידה חשוב להחמיר גם בשטח של בין אדם לחבירו. בעל ה"אמרי אמת" נהג אף הוא באופן דומה, ובכך גילם את הרעיון שהידור מצווה חשוב בנושאים שבין אדם לחבירו לפחות כמו בנושאים שבין אדם למקום. פעם שאל אותו אחד החסידים האם הוא יכול ללוות זוג תפילין כיוון ששלו אבדו לו. הרבי הלווה לו זוג תפילין, אבל לא סתם תפילין. היו אלה תפיליו שלו, שהיו שייכות לאביו בעל ה"שפת אמת". כאשר נשאל מדוע הלווה לחסיד את התפילין היקרות לו ביותר, הוא קרא את דברי הפסוק "זה קלי ואנווהו" ממנו לומדים שעל האדם לקיים מצוות בצורה היפה והמהודרת ביותר האפשרית. חיוב זה שייך גן למצוות חסד, "ולכן", הסביר "נתתי לו דווקא את התפילין היקרות לי ביותר" . הבריח התיכון במשכן עמד והזכיר באופן תמידי שישנם שני שטחים בעבודת ה' – בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו, ואף בעת שאדם מקדיש את כל כולו להקב"ה עליו לזכור את חיובו לדאוג לזולתו. מי יתן ונזכה כולנו לשמור על איזון נכון בחיי המעשה.

TERUMAH – INSIGHTS IN RASHI – MAKING THE EFFORT

Shemos, 25:31: “You shall make a Menorah of pure gold, hammered out shall the Menorah be made…” Rashi, 25:31: sv. Shall the Menorah be made: By itself; because Moshe found it difficult [to make it], HaKadosh Baruch Hu told him, ‘throw the gold into the fire and it will be made by itself.” Rash brings the Midrash Tanchuma to explain the Torah’s language that the Menorah “shall be made”, as opposed to; “you shall make” the Menorah. The Midrash tells us further that Moshe could not visualize how the Menorah should appear, so HaShem showed him a Menorah of fire. Even then, after exerting great effort to make it, Moshe was still unable to do so. Therefore, HaShem instructed him to throw the gold into the fire and the complete Menorah emerged. The Sfas Emes asks that if the Menorah was destined to be made by itself, what then was the purpose of showing Moshe the image of the Menorah – even then he was unable to make it! He answers that this teaches us a fundamental principle in Torah thought: Even though man has free will to make decisions as to follow G-d’s will or not, he does not have the actual ability to carry out the instructions unless HaShem enables him to do so. For example, someone may decide to give charity, but any number of obstacles may prevent him from actually doing so. On an even more basic level, most Mitzvos requires physical actions of some kind, and man can only perform these actions if HaShem enables him to. What then does HaShem require of man? Only that he make the effort to perform the Mitzvos. Even if he is unable to complete them then he has done what is required of him. But, the Sfas Emes says, if he does make the effort with all his strength, then he will receive the siyata dishmaya (Heavenly assistance) to actually complete the Mitzvo. This is what happened with Moshe and the Menorah – HaShem didn’t expect him to actually complete its construction, but He showed Moshe an image of the Menorah so that he would make an effort to build it. As a reward for his efforts, HaShem completed the task. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l writes about a number of characters in the Torah who exemplified a belief in the idea that if a person makes the effort to perform HaShem’s will then he will receive incredible Divine assistance to achieve superhuman results. One example of this is the story of Basya bas Pharaoh saving the young Moshe Rabbeinu from the river. One of the less discussed questions about this story is why Basya even tried putting her hand out to draw Moshe out, when it was physically impossible to reach him. The answer is that she recognized the need to make the effort even though there was no logical way that that effort would be fulfilled. Yet, because she made the effort, HaShem performed a miracle by lengthening her arm, that enabled her to succeed. We have seen from the example of Moshe Rabbeinu and the Menorah how HaShem only requires that we try to do His will, and if we do so with sincerity then He will complete the task for us. A recent dramatic example of this idea was seen at the Dirshu siyum HaShas. 200 men learnt the whole of Shas and were tested on everything that they had learnt. Many of them said that when they began they did not think that they could pass the tests on even one Masechta, but somehow they succeeded and kept going, until they achieved this incredible accomplishment. May we all merit to emulate them in our own Avodas HaShem.

TERUMA – PURE INTENT

Parsha Terumah describes the Mishkan (Tabernacle) and the various keilim (vessels) that were to serve in it, such as the Aron HaKodesh (Ark), the Menorah and the Shulchan. The Rabbis teach that there is great symbolism in each vessel in that they represent various aspects of the spiritual world. Accordingly, the commentaries closely analyze the descriptions of the Mishkan in order to derive important lessons. In this vein, the Kli Yakar notes a difficulty with a verse in the description of the Aron HaKodesh. The Torah states: “And you shall cover it [the Aron] with pure gold from the inside; and on the outside you shall cover it…” The Kli Yakar points out that HaShem twice instructs Moshe to cover the Ark; once on the inside, and once on the outside. This teaches us that the Ark had both an inner and outer layer of gold. However, with regard to the inner layer, the Torah says that the gold must be pure, whereas when mentioning the outer layer, there is no mention that the gold need be pure. The Kli Yakar argues that it was certainly required for the outer layer of gold also to be pure, therefore he asks why the Torah davke stressed the pure nature of the gold with regard to the inner layer. He answers that the Torah is teaching us an important lesson in Avodas HaShem. He explains that the inner gold covering alludes to performance of Mitzvos done in a private fashion where no one else sees, whilst the outer gold covering alludes to public performance of Mitzvos. With regard to private observance, it is quite conceivable that one have completely pure intentions when performing the Mitzvo seeing that that nobody else will be aware of the Mitzvo. Therefore, when describing the inner gold, the Torah can attach the description, of pure. However, when a person does a Mitzvo in public, there is always a very strong possibility that his intentions are not totally pure, as there may be an element of a desire that other people witness his righteous act. Accordingly, when discussing the outer gold It cannot say that it was pure. The Kli Yakar’s explanation illuminates us as to the great power of the yetser hara (negative inclination) involved in doing Mitzvos in public. The following story involving the Kotsker Rebbe demonstrates even further the full power of this yetser hara. The Kotsker Rebbe was on his deathbed surrounded by many people. The time came when it seemed certain that he was about to pass away. At that moment, he said Shema Yisroel with great fervor. Yet, to everyone’s surprise he did not die at that time. His students asked him what he was thinking whilst he was saying the Shema. He answered, that he was thinking that everyone would say about him that the final words he uttered were ‘Shema Yisroel’! If, at the powerful moment before death, the great Kotsker Rebbe acknowledged that he had some level of interest in what people would say about him, then all the more so, ‘ordinary’ people would be highly subject to this yetser hara throughout their lives. Because it is so difficult to maintain completely pure motives when doing Mitzvos in public, it is often praiseworthy to strive to do Mitzvos in private. Similarly , it is commendable to hide one’s spiritual achievements from others when there is no benefit in publicizing them. The Baalei Mussar in particular went to great lengths to hide their true spiritual level. One of the leading Baalei Mussar was Rav Yitzchak Blazer zt”l on one occasion he joined a gathering of great Torah scholars, led by the Beis HaLevi, Rav Yosef Dov Soloveitchik zt”l. The Beis HaLevi had heard that Rav Blazer was a tremendous Torah scholar as well as being a great Mussar personality, and wanted to see how Rav Blazer would contribute to a Torah discussion. The Beis HaLevi asked a very difficult question, which resulted in heated debate amongst the scholars. Eventually, the Beis HaLevi offered two brilliant solutions to the problem, one from himself, and one from his renowned son, Rav Chaim zt”l. However, during the whole discussion, Rav Blazer remained quiet. Surprised at Rav Blazer’s apparent inability to answer the question, the Beis HaLevi perused Rav Blazer’s commentary on the Gemara, known as, Pri Yitzchak to see what he wrote with regard to the topic that they had debated. The Beis HaLevi was shocked to see that not only did Rav Blazer ask the same question as the one he posed, but also gave both answers that the Beis HaLevi had suggested! He recognized Rav Blazer’s humility in remaining quiet and hiding his Torah greatness. Of course, on many occasions it is important for one to contribute to Torah discussions, however, evidently Rav Blazer felt there would be no benefit in adding his opinion to the distinguished group. In a similar vein, the great Alter of Slobodka, Rav Nosson Zvi Finkel zt:l, was rarely seen with a Gemara, however, late at night in his room, he would learn from the gemara in a hidden fashion, and if anyone came in he would pretend to be asleep. We learn from the above sources, that it is extremely difficult to perform Mitzvos in public without having some focus on the honor or praise that one would receive. One lesson to be derived from this is that one should strive to perform at least some Mitzvos in private, where there is no chance that the purity of his intentions is tainted by desire for recognition . This includes giving charity , learning Torah, and other Mitzvos. May we all merit to serve HaShem with the purest intentions.

TERUMAH – FIGHTING LAZINESS

The Parsha begins with Hashem instructing Moshe Rabbeinu to tell the people to bring the raw materials necessary in order to build the Mishkan (tabernacle). "This is the portion that you shall take from them: gold, silver, and copper; and turquoise, purple and scarlet wool; linen and goat hair; red-dyed ram skins; tachash skins, acacia wood; oil for illumination, spices for the anointment oil and the aromatic incense; shoham stones and stones for the settings, for the Ephod and Breastplate ." The Ohr HaChaim HaKadosh zt"l points out that the order of the materials mentioned is difficult to understand; the shoham stones and the 'stones of the settings' are the most valuable of all the items in the list, therefore logically they should have been mentioned first. He answers by bringing the Medrash that informs us of the background to the donation of the precious stones. They were brought by the Nesi'im (princes) after everything else had already been donated. The Nesi'im had initially planned to wait for everyone else to bring their contributions to the Mishkan, and whatever was lacking, the Nesi'im would then give. However, their plan backfired when the people, in their great enthusiasm, gave everything that was needed with the exception of the precious stones. The Medrash goes on to say that Hashem was displeased with them because they were so late in giving to the Mishkan. Their 'punishment' was that the 'yud' in their name was omitted at one point in the Torah . Accordingly, the Ohr HaChaim explains that since the donation of the precious stones involved some kind of error, they are mentioned last in list of the materials given to the Mishkan, Despite their great material value, the spiritual failing that resulted in their donation by the Nesi'im meant that they were inferior to all the other materials in the list. Rav Chaim Shmuelevitz zt"l asks that it is still unclear why Hashem was displeased with the Nesi'im. Their reasoning for delaying their donation seems to be very understandable - why are they punished for a seemingly innocent miscalculation? He answers by quoting Rashi's explanation for their punishment: Rashi states; "because they were initially lazy, they lost a 'yud' in their name ." Rashi is revealing to us that the real reason that the Nesi'im tarried in bringing the gifts was because of laziness! Beneath all their seemingly valid justifications for their actions lay the trait of laziness. The Mesillas Yesharim writes at length about how laziness can prevent a person from fulfilling his obligations properly. He writes: "We see with our own eyes many many times, that a man can be aware of his obligations, and he is clear about what he needs for the goodness of his soul... yet he weakens [in his Avoda] not because of a lack of recognition of his obligations or any other reason, rather because of the powerful laziness that overcomes him." He continues that what is so dangerous about laziness is that one can find several 'sources' to justify his inaction. "The lazy one will bring numerous sayings of the Sages, verses from Tanach, and 'logical' arguments, all of them justifying his confused mind into lightening his burden ... and he does not see that these arguments do not come from his logical thought, rather they stem from his laziness, which overcomes his rational thinking. " Accordingly, he warns us that whenever we have two choices we should be very weary of choosing the easier option, because our root reason for doing so may very likely be laziness. The Mesillas Yesharim is teaching us that even the most 'valid' arguments may simply be veils for a person's desire to avoid pushing himself. We see a striking example of this in the Introduction to Chovos HaLevavos. He writes that after planning to write the sefer he changed his mind, citing a number of reasons: “I thought my powers too limited and my mind too weak to grasp the ideas. Furthermore, I do not possess an elegant style in Arabic, in which the book would have been written… I feared that I would be undertaking a task which would succeed [only] in exposing my shortcomings... Therefore I decided to drop my plans and revoke my decision.” However, he recognized that perhaps his motives were not completely pure. “I began to suspect that I had chosen the comfortable option, looking for peace and quiet. I feared that what had motivated the cancellation of the project had been the desire for self-gratification, which had driven me to seek ease and comfort, to opt for inactivity and sit idly by.” To the eternal benefit of Klal Yisroel he decided to write the Sefer and it is difficult to imagine Klal Yisroel being bereft of its spiritual guidance. The reasons that he initially cited why he should not write the sefer seem fair and logical, but he recognized that, on his level, they were tainted by a desire for comfort. If someone as great at the author of Chovos HaLevavos nearly fell victim to the yetser hara of laziness, how much is everyone at risk of being ensnared by this destructive trait. A person generally does have seemingly valid reasons for why he may choose to ignore possible avenues in which he could improve our Avodas Hashem but we must be very vigilant that our true motivation is laziness. The yetser hara of laziness is so cunning that it can clothe itself in some of the most admirable of traits, in particular that of humility. Rav Moshe Feinstein zt”l addresses a common tendency of people to underestimate themselves by claiming that they are greatly limited in their talents and that they can never achieve greatness. He writes that this kind of humility really emanates from the yetser hara. It seems that this attitude actually derives from laziness, which is really a manifestation of the desire for comfort. It is not easy to achieve greatness; it requires great effort and the willingness to face setbacks and even failure. This is difficult, therefore it is very tempting for a person to ‘write himself off’ and thereby exempt himself from even trying - this is certainly the more ‘comfortable‘ option. Constantly, throughout a person's life he is given the opportunity to improve himself and attain great heights in his own Avodas Hashem and his influence on others. We see from the lesson of the Nesi'im that perhaps the single most powerful factor preventing him from achieving his potential is a desire for comfort that stems from laziness. This causes a person to 'create' numerous 'reasons' as to why he does not push himself in the way that he could. The Mesillas Yesharim teaches us that he should recognize that these excuses are very often simply the atsas yetser hara and that he should disregard them and proceed in his efforts to grow and accomplish. May we all merit to overcome this powerful yetser hara and make the correct choices even if they are difficult.

Parachat Michpatim – Le vrai et le faux

« Midvar chéker tir’hak — Éloigne-toi du mensonge . » Nous savons que l’honnêteté est une qualité primordiale et que son opposé, le mensonge est l’un des pires défauts. Le Séfer Ha’Hinoukh parle avec véhémence de l’aspect méprisable du mensonge : « Le mensonge est considéré comme abominable et honteux par tout le monde, il n’existe rien de plus répugnant… La Thora nous enjoint donc de nous distancer considérablement du mensonge, comme il est écrit : "Éloigne-toi du mensonge" ». Il explique ensuite que la Thora n’emploie un terme d’éloignement pour aucune autre mitsva, ce qui prouve la gravité de cette faute. De plus, cela nous enseigne qu’il faut même s’écarter d’une infime éventualité de tromperie. Étant donné la sévérité avec laquelle le sujet est considéré, il convient de clarifier ce qui entre dans l’interdit de « midvar chéker tir’hak ». Analysons le scénario suivant : Réouven doit de l’argent à Chimon et le jour du remboursement est déjà passé. Chimon téléphone à Réouven pour réclamer son argent, et c’est la femme de Réouven qui répond au téléphone. Réouven ne veut pas parler à Chimon, mais il ne veut pas non plus que sa femme mente en prétendant qu’il n’est pas à la maison alors qu’il s’y trouve. Réouven sort donc de chez lui, fait quelques pas dehors et dit à sa femme de répondre à Chimon qu’il n’est pas présent – ce qui est vrai en pratique, puisque Réouven n’est alors pas à l’intérieur de la maison. Cela ne semble pas faux, étant donné qu’aucune parole mensongère n’a été émise. Est-ce réellement le cas ? La guemara dans Chevouot nous aide à répondre à cette question : la guemara évoque un certain nombre de circonstances qui impliquent une transgression de « midvar chéker tir’hak ». L’une d’elles est le cas d’un talmid ‘hakham (érudit en Thora) qui affirme que quelqu’un lui doit de l’argent, mais aucun témoin ne peut soutenir sa cause. Il dit donc à l’un de ses disciples que « l’emprunteur » ment et propose une idée qui l’inciterait à avouer la vérité. Il demande à son élève de venir avec lui au tribunal, pour figurer comme témoin du prêt. L’emprunteur, en voyant un témoin potentiel et en réalisant qu’il ne pourra pas nier la vérité, avouera qu’il doit effectivement cette somme. La guemara estime qu’en agissant ainsi, l’élève enfreint l’interdit de « midvar chéker tir’hak » . Il n’a pourtant rien dit, il est simplement allé avec son rav et a fait passer un message sous silence à l’emprunteur ; il a prétendu être témoin du prêt. En outre, aucun serment n’a été fait et c’est malgré tout rapporté comme exemple de mensonge. Cela prouve que même si une personne ne dit rien, mais que ses actions impliquent un fait inexact, il est considéré comme menteur. C’est d’autant plus vrai si une personne dit des paroles qui sont techniquement vraies, mais qui sont trompeuses . Toutefois, si nous examinons un incident bien connu de la Thora, il semblerait que le fait de dire des mots « techniquement » vrais est autorisé. Lorsque Yaacov Avinou se fit passer pour son frère Essav, Its’hak lui demanda qui il était et il répondit : « C’est moi, Essav, ton aîné. » Rachi explique que cela signifiait en réalité : « C’est moi qui t’apporte ceci, Essav est ton aîné. » Ainsi, ses paroles étaient vraies, sur le plan technique, même si Its’hak ne pouvait en déduire que leur sens simple, à savoir, qu’il s’agissait d’Essav. Cela remet fortement en cause le principe énoncé jusque-là. Mon rav, le rav Its’hak Berkovits chlita explique que ce n’est pas la formulation adroite de Yaacov qui justifiait le fait de mentir à Its’hak. Les commentateurs expliquent que Yaacov avait le droit de tromper Essav, parce qu’Essav était lui-même un escroc et qu’il est permis de ruser avec une personne fourbe . Pourquoi Yaacov a-t-il alors eu besoin d’avoir recours à un jeu de mots ? Le Or’hot Tsadikim écrit que même lorsque le mensonge est toléré, il reste préférable de prononcer des mots justes . Par conséquent, Yaacov ne voulait pas que ses lèvres émettent de fausses paroles. Il ne faut toutefois pas penser que le fait de prononcer des mots exacts justifie le fait d’induire autrui en erreur, quand cela n’est pas nécessaire ; ce serait une infraction manifeste de « midvar chéker tir’hak ». Il est important d’éduquer nos enfants à ce sujet, afin qu’ils comprennent que l’interdit de mentir n’est pas évité grâce à une formulation ingénieuse . Il est également nécessaire, pour nous, de clarifier les limites de cette mitsva, facilement mal comprise. Le ‘Hinoukh souligne qu’Hachem est un « D. de vérité » et que seule une personne qui cherche à émuler Hachem peut recevoir Sa bénédiction.

Verdad y falsedad (1)

“Midvar shéker tirjak” (De la falsedad te alejarás) (2). Es bien sabido que la honestidad es uno de los rasgos personales más importantes y que su antítesis, la falsedad, es uno de los más indeseables. El Séfer Hajinuj habla con dureza sobre cuán desdeñoso es mentir: "La falsedad es abominable y deshonrosa para todas las personas, no hay nada más desagradable que ella y maldiciones recaen sobre el hogar de quienes la aman… por lo tanto, la Torá nos exhorta a distanciarnos de la falsedad, como está escrito: de la falsedad te alejarás (3). Luego explica que la Torá no usa el lenguaje de alejarse con respecto a ninguna otra mitzvá negativa, lo cual indica su severidad. Es más, esto nos enseña que deberíamos alejarnos hasta de la más remota posibilidad de falsedad. Dada la severidad de esto, vale la pena clarificar qué está incluido dentro de la prohibición de midvar shéker tirjak. Analicemos el siguiente escenario: Reubén le debe dinero a Shimón y la fecha para la devolución ya pasó. Shimón llama por teléfono a Reubén para pedirle su dinero y la esposa de Reubén atiende el teléfono. Reubén no quiere hablar con Shimón, pero tampoco quiere que su esposa mienta y diga que no está en la casa cuando en realidad sí está allí. Entonces, Reubén sale de la casa y le dice a su esposa que le diga a Shimón que él no está en la casa. Técnicamente la frase es cierta; Reubén no está en la casa, a pesar de que en realidad sí podría hablar con Shimón si quisiera. Uno podría pensar que esto no se considera falsedad ya que no se dijo nada falso, ¿verdad? La Guemará en Nedarim discute sobre un caso en el que un hombre al que le debían dinero llevó al prestatario ante el Beit Din (corte de ley) de Rava y le dijo: "Págame". El prestatario respondió: "Ya te pagué". Rava le dijo al prestatario: "En ese caso, debes hacer un juramento de que le has dado el dinero". El prestatario fue a buscar su bastón, escondió el dinero que debía en su interior, y se apoyó en el bastón mientras volvía a la corte. Entonces le dijo al prestamista: "Sostén este bastón en tu mano", aparentemente para liberar sus manos para poder sostener el rollo de Torá para realizar el juramento. Luego, tomó el rollo de Torá y juró que ya había puesto el dinero en manos del prestamista. El prestamista, enfurecido por la jutzpá del hombre, rompió el bastón. Entonces, todo el dinero que había en su interior se desparramó por el piso y todos se dieron cuenta que efectivamente había jurado la verdad desde el punto de vista técnico. El prestatario obviamente había actuado de una manera sumamente indeseable, pero, ¿cometió realmente alguna transgresión? La Guemará concluye que sí transgredió ya que quien hace un juramento no sólo debe adherirse al significado llano de las palabras, sino también al significado que estas buscan transmitir. En consecuencia, fue culpable de jurar en falso por haber hecho un juramento que técnicamente era verdadero, pero que era engañoso (4). Vemos de aquí que decir palabras que son técnicamente ciertas no significa que uno pueda engañar al resto de esa forma. Entonces, pareciera ser que la estrategia de Reubén de salir de la casa no lo ayudaría a evitar la transgresión de midvar shéker tirjak. Es verdad que las palabras de que “él no está en casa” son ciertas, pero el mensaje no lo es; Shimón no está interesado en la ubicación técnica de Reubén, sino que quiere saber si Reubén está allí para poder hablar con él. Por lo tanto, el decir que no está es un mensaje engañoso. Uno podría argumentar que el caso en Nedarim era de un juramento pero que, en la vida diaria, quizás sí está permitido engañar a otros siempre y cuando las palabras dichas sean técnicamente ciertas. La Guemará en Shevuot desaprueba esta teoría. La Guemará discute varios casos que involucran la transgresión de midvar shéker tirjak. Uno de los caso que trae la Guemará es el de un talmid jajam (un erudito) que afirmaba que alguien le debía dinero pero que no tenía testigos para comprobarlo. Entonces, él le dijo a uno de sus estudiantes que el prestatario claramente estaba mintiendo y le sugirió un plan para hacer que el prestatario admitiese la verdad. Así, le pidió a su estudiante que lo acompañara a la corte para que pareciera que había un testigo del préstamo. Obviamente el estudiante no tenía la intención de jurar realmente que atestiguó el préstamo, ya que eso claramente estaba prohibido; sólo quería hacer parecer como que él era un testigo del préstamo. El prestatario, al ver al posible testigo, se daría cuenta que no podría escapar de la verdad y admitiría que en realidad sí debía el dinero. La Guemará dice que con esto el estudiante transgredió midvar shéker tirjak (5). En este caso el estudiante ni siquiera dijo algo, sino que meramente caminó con su maestro, haciéndole entender al prestatario que él era un testigo del préstamo. Es más, en este caso nadie tenía que hacer ningún juramento y, de todos modos, es un ejemplo de falsedad. Esto prueba que incluso si una persona no dice nada, pero sus acciones implican una situación falsa, entonces, se considera que esa persona está mintiendo. Y obviamente esto también es cierto si una persona dice palabras que técnicamente son ciertas pero que son engañosas (6). Sin embargo, si analizamos uno de los incidentes más famosos de la Torá, pareciera ser que decir palabras técnicamente verdaderas sí estaría permitido. Cuando Yaakov simuló ser su hermano Esav, Itzjak le preguntó cuál era su nombre y él respondió: "Yo soy Esav tu primogénito". Rashi explica que lo que quiso decir fue: "Yo soy quien te trae esto, Esav es tu primogénito". Consecuentemente, sus palabras eran técnicamente verdad, a pesar de que Itzjak sólo podía entender su significado simple: que Yaakov estaba afirmando ser Esav. Vemos entonces que esto pareciera ir directamente en contra de la premisa que establecimos anteriormente. Rav Itzjak Berkovits explica que la habilidosa elección de palabras de Yaakov no era lo que justificaba mentirle a Itzjak en este caso. En cambio, los comentaristas explican que Yaakov podía engañar a Esav porque Esav mismo era un embustero y está permitido usar un engaño para sobreponerse a una persona embustera (7). Pero si Yaakov tenía permitido mentir, ¿entonces por qué tuvo que recurrir al juego de palabras? El autor de Orjot tzadikim (El camino de los rectos) escribe que incluso cuando está permitido mentir, sigue siendo preferible decir palabras que técnicamente sean verdad (8), y por lo tanto Yaakov no quiso sacar palabras falsas de su boca. Pero no debemos confundirnos y pensar que decir palabras que son técnicamente correctas justifica engañar a otros cuando no hay una justificación válida para hacerlo, ya que esto constituye una clara violación de midvar shéker tirjak. Es muy importante educar a nuestros niños en este punto para que sepan que no se evita la prohibición de mentir por medio de elegir las palabras de forma inteligente (9). Es más, debemos esforzarnos por clarificar los parámetros de la mitzvá, la cual fácilmente puede ser malentendida. El Séfer Hajinuj enfatiza que Dios es un “Dios de Verdad" y que a una persona sólo le llega bendición si trata de emular a Dios. Les deseo que todos logremos vivir vidas de genuina verdad. Notas: (1) El principio de este dvar Torá está basado en las enseñanzas de mi Rebe, Rav Itzjak Berkovits shlita. (2) Mishpatim 23:1. (3) Séfer HaJinuj, Mitzvá 74. (4) Nedarim 25a, basado en la traducción y explicación de Rav Howard Jackson. (5) Shevuot 30b. (6) Ver También la explicación del Maharal sobre el episodio de Abraham y Sará, en el que nuestros sabios explican que Dios parece mentir con el objetivo de mantener la paz. El Maharal explica que aunque las palabras de Dios eran técnicamente ciertas, nuestros sabios explican que constituyeron una mentira porque eran engañosas (Vaierá 18:13, Gur Arie, Os 40). (7) Ver Emet LeYaakov, Toldot 27:12. Es importante estar consciente de que este principio no debería ser usado sin haber consultado antes con un rabino. Es muy fácil ser moré heter (convencerse erróneamente de que está permitido) y decidir que cualquiera que esté en contra nuestra entra en la categoría de persona que tenemos permitido engañar. (8) Orjot tzadikim, al final del Sháar 22. (9) Es importante notar que este concepto también enseña que hay ocasiones en las que podemos decir palabras que técnicamente son imprecisas, pero cuyo mensaje no es engañoso. Por ejemplo, en un lugar en que las bodas comienzan regularmente una hora más tarde del momento anunciado, no es shéker anunciar la jupá a las 7:00 pm a pesar de que empezará a las 8:00 pm. Esta es un área delicada de la halajá y es recomendable estudiar los detalles de midvar shéker tirjak para poder saber lo que está permitido y lo que está prohibido.

MISHPATIM – INSIGHTS IN RASHI – MOSHE AND YEHOSHUA

Shemos, 24:13: “And Moshe stood up with Yehoshua, his servant, and Moshe ascended to the Mountain of G-d.” Rashi, 24:13, sv. And Moshe stood up with Yehoshua: “I don’t know what the function of Yehoshua is here: I say that he was the student accompanying his teacher until the place of the boundaries on the mountain, because he wasn’t allowed to go further. And from there, Moshe ascended alone to the Mountain of G-d and Yehoshua set up his tent and stayed there for the whole forty days…” In the end of Parshas Mishpatim, Rashi reveals Yehoshua’s great loyalty to his rebbe, Moshe Rabbeinu. He faithfully followed Moshe as far as he could, and when he could go no further, he isolated himself away from the nation in order to be as close to Moshe as possible. This dedication to his Rebbe and desire to spend every available moment in his company was the key to Yehoshua’s greatness and eventual accession to the leadership of the Jewish nation. Chazal enumerate many instances of Yehoshua showing his submission to his Rebbe. The Torah describes him as Moshe’s attendant , and Chazal explain that he would take towels to the bathhouse for him and would rise early every morning and select the largest of the manna and give it to Moshe . In Torah learning he dedicated himself to understanding and emulating his Rebbe to the extent that the Talmud Yerushalmi says that even in matters that he had not heard from Moshe, his own reasoning corresponded with what had been told to Moshe at Sinai . Yehoshua was completely content with his role as second to Moshe; he did not feel as though it belittled his own standing, rather he felt it elevated him to incredible heights. Indeed the Medrash tells us that it was the merit of Yehoshua’s submission to Moshe that caused him to become the leader of Klal Yisrael: “HaShem told Moshe, Yehoshua constantly served you and accorded you much honor. He came early to your house of assembly to arrange the benches and spread the mats. Since he served you with all his might, he is worthy of serving Israel. ” Yehoshua happily accepted his role as ‘number two’ and consequently attained the ultimate position of leader of Klal Yisrael. One of the lessons to be derived from Yehoshua is the importance of dibbuk chachamim, clinging to Torah scholars. Yehoshua’s example teaches us that it is not sufficient to merely ask the Rav a lot of questions - rather one must cleave to him at every possible moment, thereby using every moment as an opportunity to learn first-hand how a Talmid Chacham conducts himself. May we all merit to learn this lesson.

MISHPATIM - TRUTH AND FALSEHOOD

“Distance yourself from falsehood. ” It is well known that honesty is one of the most important character traits and its antithesis, falsehood, is one of the most undesirable. The Sefer Hachinuch speaks very strongly about how disdainful it is to lie: “falsehood is abominable and disgraceful in everyone’s eyes, there is nothing more disgusting than it,... Therefore the Torah exhorts us to greatly distance ourselves from falsehood, as it says, 'distance yourself from falsehood.' ” He then explains that the Torah does not use the language of ‘distancing’ with regard to any other negative mitzvo which indicates its severity. Moreover, this teaches us that we should distance ourselves from even the slightest possibility of falsehood. Given the severity of lying, it is worthwhile to clarify what is included within the prohibition of 'midvar sheker tirchak'. It is instructive to analyze the following scenario: Reuven owes Shimon money and the date for repayment has already passed. Shimon phones Reuven to request his money, but Reuven’s wife answers the phone. Reuven does not want to speak to Shimon but he also does not want his wife to lie and say that he is not home when he really is. Therefore Reuven steps just outside his house and instructs his wife to tell Shimon that Reuven is not home - this is technically true, Reuven is now not in the house, even though he could speak to Shimon if he so desired. One may think that this does not constitute falsehood because no false words were spoken. Is this indeed the case? The Gemara in Nedarim discusses a case in which a man was owed some money so he brought the borrower before Rava’s Beis Din and said to him: “Pay me back.” The borrower responded: “I already paid you.” Rava said to the borrower: “In that case, you must swear an oath that you have given him the money.” The borrower went to get his cane, hid the money he owed inside its hollow, and leant on the cane as he returned to the courtroom. He said to the lender: “Hold this cane in your hand,” ostensibly in order to free his own hands to take hold of the Torah scroll. He then took a Torah scroll and swore that he had already given the money into the lender’s hand. The lender, incensed at the man’s chutzpah, broke the cane. Suddenly all the money inside spilled to the ground and it emerged that he had indeed sworn the technical truth!” The borrower was obviously guilty of terrible midos but did he actually commit a genuine transgression? The Gemara concludes that he did because an oath taker must adhere not only to the plain definition of his words, but also to the meaning they are meant to convey as well. Consequently, he was guilty of swearing falsely by taking an oath that was technically truthful but deceptive . We learn from here that saying words that are technically true does not mean that a person can deceive others by saying true words with a misleading message. Therefore, it would seem that Reuven’s strategy of standing outside the house does not help avoid the transgression of ‘midvar sheker tirchak.” The words that he is not home may be true but the message is not - Shimon is not interested in the technical location of Reuven; he wants to know if Reuven is present so that Shimon can speak to him. Thus, by saying that he is not present is a misleading message. One may argue that the case in Nedarim was that of an oath, but that in day to day life, perhaps it is allowed to deceive others on condition that words we say are technically true. The Gemara in Shevuos disproves this theory: The Gemara discusses a number of cases that involve a transgression of 'midvar sheker tirchak'. One is the case where a talmid chacham claims that someone owes him money but he does not have any witnesses to support his claim. Accordingly he tells his talmid that the 'borrower' is clearly lying so he suggests a plan to influence the borrower to admit to the truth. He asks his talmid to come with him to court so that he would appear to be a witness to the loan. The borrower, seeing the prospective witness will realize that he can not escape from the truth and will admit that he does indeed owe the money. The Gemara says that the talmid transgresses, ‘midvar sheker tirchak’ by his actions . In this case, the talmid did not even say anything - he merely walked in with his Rebbe and sent an unsaid message to the borrower that he was a witness to the loan. Moreover, in this case, there is no oath being taken and nevertheless it is an example of falsehood. This proves that even if a person does not even say anything but his actions imply a false metsius then he is considered to be lying. This is all the more so the case where a person says words that are technically true but are also misleading . However, if we analyze one of the most famous incidents in the Torah it would seem that saying technically truthful words is allowed. When Yaakov Avinu pretends to be his brother, Esav, Yitzchak asks him for his identity and he answers, “I am Esav your firstborn.” Rashi explains that he meant by this, “It is I who bring this to you, Esav is your firstborn.” Consequently his words were technically true although Yitzchak could only understand their simple meaning - that he was claiming to be Esav. This would seem to strongly question the premise that has been thus far established. My Rebbi, Rav Yitzchak Berkovits Shlita explains that Yaakov’s deft wording in and of itself did not justify lying to Yitzchak. Rather, the commentaries explain that Yaakov was justified in deceiving Esav because Esav himself was a trickster and it is allowed to use deceit in order to overcome a deceitful person . Why then did Yaakov need to resort to the 'word games'? The Orchos Tzaddikim writes that even when it is permissible to lie it is still nonetheless preferable to say words that are technically true . As a consequence, Yaakov did not want to release false words from his lips. Nonetheless we should not be mistaken into thinking that saying words that are technically true justifies misleading others when there is no valid justification to do so and it constitutes a clear violation of midvar sheker tirchak. It is very important to educate our children on this point so that they realize that the prohibition to lie is not avoided by clever wording . Moreover, it is necessary for us to clarify the gedarim of this easily misunderstood mitzvo. The Chinuch stresses that Hashem is a ‘G-d of Emes’ and that bracho only comes to a person who strives to emulate Hashem.

משפטים – אמת ושקר

מידת האמת ידועה כאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר. בעל ספר החינוך מסביר עד כמה מאוס השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק ". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" לגבי כל מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, שלרוב מיאוסו – נאמרה עליו לשון כזו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל ונדנוד של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מהראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק". נוכל ללמוד רבות מעיון במקרה הבא: ראובן חייב לשמעון כסף, תאריך הפרעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון שראובן אינו בבית – זו היא לכאורה האמת: ברגע זה ראובן אינו נמצא בביתו, למרות שאם היה מאד מעוניין – הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפיה. האם אכן כך הוא? הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של רב לווה ומלווה, המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו. והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך החלל של המקל שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונתו הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע ולקח ממנו את מקלו. ואז לקח הלווה את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן לידי המלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה, והתברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! ודאי שאותו לווה היה לקוי מאד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית ובמסר אותו הם מעבירים. לכן נחשב לו שחטא בשבועת שקר כיוון שמתוך דברי האמת של שבועתו הסיקו השומעים מסקנות מוטעות. אנו לומדים מכאן שדיבור של אמת אינו מאפשר לאדם להונות אחרים ולהשתמש בדברי אמת להטעית האחרים. ולכן יוצא שה"תרגיל" שעשה ראובן כשיצא מביתו לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן מעבירות לשמעון הוא מטעה לחלוטין – את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול כרגע לדבר איתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא שהוא יכול גם יכול. אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר כן להשתמש במילים של אמת ולגרום לאחרים להבין מסר מוטעה. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא סיפור בו תלמיד חכם אחד תבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים שיסייעו לו בתביעתו. לכן הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שה'לווה' ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו היא להכריח את הלווה להודות באמת. הוא ביקש מהתלמיד להיכנס איתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא עד על ההלוואה. הלווה, כשיראה את העד העתידי יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת ויודה שהוא אכן לווה את הכסף. הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק" . התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו. אבל במעשהו הוא העביר מסר בלתי מילולי ללווה כאילו הוא העד להלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. מכאן מוכח שאף אם אדם לא אמר אפילו שום מילה, אבל מעשהו גרם לאחרים להבין שקר – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם הוא כאשר אדם אומר מילים שלכאורה כל מילה בהן היא אמת לאמיתה, אבל למעשה מילים אלה מטעות את השומעים . עם זאת, אם נתבונן באחת הפרשיות המפורסמות ביותר בתורה, ניתן יהיה להבין ממנה שאמירת מילות אמת, שאינן מעבירות את המסר הנכון – כן מותרת. כאשר יעקב אבינו הופיע בפני יצחק במלבושי עשיו אחיו, שואל אותו יצחק לזהותו והוא משיב לו "אנכי עשיו בכורך" רש"י במקום מסביר שהוא התכוון כך: "אנכי המביא לך, ועשו הוא בכרך". ולכן מילותיו היו מילות אמת למרות שיצחק יכול להבין מהם רק את המשמעות הפשוטה – שהעומד לפניו הוא עשיו. זוהי קושיה גדולה על הנחת היסוד שזה עתה קבענו. מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר שהתחכמותו המילולית של יעקב – לא היא זו שהתירה לו לשקר על יצחק אביו, אלא, המפרשים מסבירים, שמותר היה ליעקב להשתמש ברמאות כנגד עשיו כיוון שעשיו עצמו היה שקרן ורמאי, ומותר להשתמש בשקר כדי להילחם באדם רמאי . אם כך, מדוע היה צריך יעקב להשתמש ב"משחק מילים" שכזה? כותב ה"אורחות צדיקים" שגם כאשר מותר לשקר – עדיין עדיף להשתמש במילים שבפני עצמן הן אמת . אם כך, יעקב השתמש במילים אלו כיוון שלא רצה להוציא מפיו מילות שקר ממש. עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב שמילים שהן אמת בפני עצמן מצדיקות הטעית הזולת ורמאות כאשר אין היתר מוצדק לעשות זאת. מעשה כזה מהווה איסור תורה של "מדבר שקר תרחק". חשוב מאד לחנך את ילדינו לנקודה זו ולהבהיר להם באופן ברור שלא ניתן להתחמק מהאיסור לשקר על ידי שימוש בהתנסחויות מתוחכמות . יתירה מזאת, חיוני לכל אחד מאיתנו להבהיר לעצמו מהם גדריה ופרטי הלכותיה של מצווה זו, שכה בקלות נכשלים בהבנתה. בעל ספר החינוך מדגיש שהקב"ה הוא "אלוקים אמת" וברכה מגיעה לאדם אך ורק אם הוא דבק באלוקים אמת. מי ייתן ונזכה ונצליח לחיות חיים של אמת.

משפטים – חסד בשלמות

בפרשת משפטים מצוה התורה את היהודי להלוות כסף לאחיו הנצרך. כך כותבת התורה: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך, אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" ממבט שטחי מצוות אלה נראות פשוטות, הגיוניות לחלוטין ומתקבלות בקלות על הדעת, אולם ר' חיים שמואלביץ זצ"ל לומד מפסוקים אלה הבנה חשובה ביותר על התייחסות התורה לגמילות חסדים : פסוקים אלה עוסקים באדם אשר גמל חסד גדול לחברו, והלווה לו כסף. אולם, התורה ממשיכה ומדריכה אדם זה במצוות נוספות על מנת להבטיח שתהיה המצווה מושלמת ביותר, וערכה לא יופחת ויצטמצם. מחכים ומאלף יהיה להעמיק מבט נוסף בפסוקים אלה, ולראות מהו המכנה המשותף אותו ניתן ללמוד מהם. "לא תהיה לו כנושה" רש"י בשם המכילתא, מסביר שהכוונה היא שאם יודע המלווה שנכון לעכשיו אין ללווה מה להשיב לו, אסור לו להלחיצו בשל כך, אלא עליו להראות כאילו לא נלקחה הלוואה כלל ולדאוג שלא יתבייש הלווה. "לא תשימון עליו נשך" – מדובר על איסור הלוואה בריבית. ר' חיים שמואלביץ מביא מספר מאמרי חז"ל מהם ניתן ללמוד עד כמה חמורה היא הלוואה בריבית; הוא מביא לדוגמא את דברי המדרש שאומר שבעת שאדם חוטא בחטא מסוים, ישנם מלאכים בשמים המנסים לדון את החוטא לכף זכות, החטא היחיד שיוצא מן הכלל בנושא זה הוא הלוואה בריבית. ר' חיים מציין כי קשה להבין מדוע חמור כל כך חטא זה, הרי אם אדם מלווה לחברו סכום, ומוסיף עליו ריבית קטנה, למרות זאת, הלווה מרוצה מאד, הוא נהנה ממעשה חסד גדול, שהרי היה זקוק באופן מיידי ודחוף לכסף, ומבחינתו הסכים לשלם את תוספת הריבית במועד מאוחר יותר. למרות זאת, התורה מתייחסת בחומרה יתירה למלווה זה. "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו", במקרה והלווה אינו יכול להחזיר את הלוואתו, מותר למלווה לקחת ממנו חפצים אישיים כפיקדון עבור כספו כדי להבטיח את החזר ההלוואה. אולם, הוא חייב להשיב את החפצים לבעליהם כאשר הוא זקוק להם. לדוגמא, בגדים נצרכים במשך היום, ולכן המלווה יכול להחזיקם אך ורק בשעות הלילה, וחייב להשיבם בבוקר כדי שיוכל הלווה להשתמש בהם. נראה שהלכה זו מבטלת את כל משמעות הפיקדון, כיוון שאם הלווה עדיין יכול להשתמש בחפציו כאשר הוא צריך אותם, הוא לא יחוש בחסרונם, ושוב אין שום דבר שיניע אותו להשיב את הלוואתו. למרות זאת, דורשת התורה מהמלווה לכבד את צרכיו הבסיסיים של הלווה. ר' חיים ,מסביר שהמכנה המשותף להלכות אלה הוא החשיבות העצומה הנלמדת מהם לעשיית חסד באופן המושלם ביותר האפשרי, ולא לפגום ולהחסיר במעשה החסד שעשה. לכן, למרות שהלוואה הינה מצווה גדולה ועצומה, על המלווה להיות זהיר עד מאד שלא לצמצם מגדולת מעשהו הטוב בלחצו את הלווה, או בכל דרך אחרת. ר' חיים ממשיך אף יותר ואומר שככל שאדם מודע יותר ומעריך יותר את חשיבות החסד, כך חמור יותר יהיה היחס אליו אם ייכשל וינהג אך ורק על פי הבנתו הוא. על פי זה, אדם המלווה לחברו, אבל בריבית, נענש באופן חמור במיוחד כיוון שהוא מבין איזה ערך יש לעזרה לזולת, ולמרות זאת בחר לשים עליו את עול הריבית. ר' משה שטרנבוך שליט"א לומד לימוד דומה מקטע מפליא מאד בגמרא. הגמרא אומרת שאדם שמתחיל במצווה אבל לא מסיים אותה, נענש בחומרה רבה. לכאורה קשה להבין זאת - אדם שלא קיים בכלל מצווה – לא מקבל עונש כה חמור, אולם אדם אשר רק התחיל במצווה, נענש בחומרה! ר' משה מסביר שלומדים מגמרא זו חידוש גדול: אדם שמתחיל במצווה, מראה בכך שהוא מבין את הערך והחשיבות של המצוה, לכן, אם הוא מפסיק באמצע ולא מסיים את המצוה, היחס אליו חמור יותר, כיוון שהוא מודע יותר לצורך במצווה זו. לעומת זאת, אדם שלא התחיל בכלל במצווה לא נענש, כיוון שדרגתו נמוכה יותר, ובהתאם לכך הוא נדון ביתר רחמנות. אנו לומדים מהלכות הלוואה שכאשר אדם עושה חסד עם חברו עליו להתאמץ ולשאוף שמעשהו הטוב יהיה בעל השפעה מירבית, ולשמור שלא יפגם בכל צורה שהיא. רעיון זה מתבטא באופנים רבים בחיי היום יום שלנו; לעיתים קרובות מזדמן לאדם לעשות טובה כלשהי לחברו; הוא מסכים לעשות זאת, אולם בחוסר רצון מופגן הגורם לחברו הנצרך לחוש אי נוחות בכך שהוא מטריחו. למעשה, על הנותן להשתדל להתייחס למעשהו במבט חיובי וטוב עד כמה שאפשר, כתוצאה מכך ללא ספק יגדל ויתעצם מעשהו הטוב, כיוון שהאדם הנהנה מטובתו לא יצטרך לחוש, נוסף לתחושת אי הנוחות בהיותו נצרך לעזרה, גם בתחושת בושה לא נעימה. בדומה לכך, כאשר אדם נותן צדקה, הוא יכול לתת בחיוך או לחילופין בפנים חמוצות. חז"ל אומרים שאדם הנותן בשמחה זוכה ל-לא פחות מ-17 ברכות על המצווה שקיים, בעוד שאדם שנותן ללא שמחה, זוכה רק לששה ברכות. אדם שעושה חסד בפחות שמחה והתלהבות מצמצם מאד את ערכו של מעשהו הטוב. דוגמא נוספת אחרונה, כאשר אדם מבקש ממישהו שיעשה עימו חסד בצורה מסוימת, הוא מסכים, אבל לא דואג לעשות זאת דווקא בצורה בה נתבקש לעשות זאת. לדוגמא, אישה מבקשת מבעלה שישליט סדר בבלגן שהצטבר בבית. ייתכן שהמושג בית "מסודר" נתפס בהבנתו בצורה שונה לחלוטין מאישתו, והוא מסדר אך ורק בהתאם למה שנראה לו חיוני ונצרך, למרות שהוא יודע שאשתו הייתה רוצה שיסדר ויארגן לפי המושגים שלה, וברמת הסדר שלה. על מנת לקיים מצוות חסד זו באופן מושלם, עליו להתאמץ ולעשות זאת באופן בו היא מעוניינת. ראינו שהלכות הלוואה מלמדות אותנו על חשיבות עשיית חסד בדרך המושלמת ביותר האפשרית. מי ייתן וכולנו נזכה לעזור לזולת בצורה הטובה ביותר.

MISHPATIM - COMPLETE KINDNESS

In Parshas Mishpatim the Torah instructs us with regard to lending money to our fellow in need. The Torah states: "When you lend money to My people, to the poor person who is with you, do not act toward him as a creditor; do not lay interest upon him. If you take your fellow's garment as security until sunset, you shall return it to him. For it alone is his clothing, it is his garment for his skin - in what should he lie down? - so it will be if he cries out to Me, I shall listen, for I am compassionate. " On superficial analysis these Mitzvos seem to be fairly straightforward and easy to understand, however Rav Chaim Shmuelevitz zt"l derives a very important insight about the Torah's attitude to chesed (kindness) from these passukim : This passage is dealing with a person who fulfills the great kindness of helping his friend by lending him money, and yet the Torah gives him a number of Mitzvos to ensure that he perform this chesed in the most optimum way and not diminish its effect. It is instructive to analyze these passukim more carefully to note their common theme: "Do not act toward him as a creditor." Rashi, based on the Mechilta, explains that this means that if the lender knows that the borrower is, at present, unable to pay back the loan, then the lender should not make him feel pressured about it, rather he should behave as if the loan never took place, so as not to embarrass the borrower. "Do not lay interest upon him." This refers to the prohibition of lending money with interest (ribbis). Rav Shmuelevitz brings a number of Maamrei Chazal that emphasize the seriousness of lending with interest; for example he brings a Medrash that for every sin there are Malachim (angels) in shamayim who try to find a merit for the sinner, the one exception to this case being that of ribbis. Rav Shmuelievitz points out that the severity for lending with interest is difficult to understand. It is clear that even one who lends with a small amount of interest, is doing a great chesed to the borrower who is in urgent need of money immediately and is prepared to pay the extra interest at a later date. Nonetheless the Torah treats this person very strictly. "If you take your fellow's garment as security until sunset, you shall return it to him." When the borrower is unable to pay back the loan the lender is permitted to take his personal items as collateral to ensure payment of the loan. However, he must return the items when they are needed by the borrower. For example, clothing is needed in the daytime, therefore the lender may only keep it in the night and must return it in the day so that the borrower can use it. This law seems to nullify the whole function of collateral, for if the borrower can still use it when he needs it, he will be far less motivated to pay back the loan. Nonetheless, the Torah demands that the lender respect the borrower's basic needs. Rav Shmuelevitz explains that the common denominator of these laws is that they stress the importance of doing chesed in as complete a manner as possible, without lessening the effect of the chesed. Consequently, even though it is a great Mitzvo to lend someone money, the lender must be extremely careful not to diminish the effect of his kindness through pressuring the borrower in any fashion. Rav Shmuelevitz says further that the greater a person's appreciation of the importance of chesed, the more strictly he is treated when he fails to act according to his recognition. Thus, one who lends and yet charges interest, is treated particularly harshly because he appreciates the value of helping the borrower, and nonetheless he chooses to charge him with interest. Rav Moshe Sternbuch Shlita derives a similar lesson from a very puzzling Gemara. The Gemara says that a person who begins a Mitzvo but does not complete it, is punished very severely - this seems difficult to understand - there is no such punishment for one who does not perform a Mitzvo at all, and yet one who at least begins a Mitzvo is punished so badly! Rav Sternbuch answers that this Gemara teaches us that one who starts a Mitzvo demonstrates that he has an appreciation of the value of the Mitzvo. Consequently, if he fails to complete it, he is treated more harshly because of his heightened appreciation of the need for the Mitzvo. In contrast, one who does not even begin the Mitzvo is not punished because he is on a lower level and therefore is judged in a more lenient manner. We learn from the Mitzvos relating to lending money that when a person is doing a chesed for his fellow it is essential that he strive to maximize the positive effect of his chesed and not let it be tainted in any way. This applies in many instances in our daily lives; very often a person is approached to do some kind of favor; he may agree to do it, but with a reluctance that makes the person in need feel uncomfortable about inconveniencing him. Rather, the giver should strive to be as positive as possible about helping his friend. This greatly enhances the actual positive benefit at results, because, as well as being helped, the person in need is not made to feel guilty about his request. Similarly when one gives tzedoko he can do it with a smile or with a sour face. Chazal tell us that one who gives with simcha, receives no less than 17 brachos for his Mitzvo, whereas one who gives unenthusiastically only receives 6 brachos . One does a chesed with a lack of enthusiasm greatly diminishes the effect of his kindness. One final example is when one asks someone else to do a chesed in a particular way and he agrees, but the giver may not take care to do it according to the requirements of the one in need. For example, a wife may ask her husband to clean the house of the mess that has accumulated. He may well have a different conception of a 'tidy' house from that of his wife and only tidy up according to his assessment of what is required. In truth, however, he knows that his wife would like him to clear up according to her level of tidiness. In order to do this chesed properly he should strive to do it in the manner that she requires. We have seen that the Mitzvos with regard to lending teach us the importance of doing chesed in as complete a manner as possible. May we all merit to help others in the most effective way possible.

MISHPATIM – INSIGHTS IN RASHI – MOSHE AND YEHOSHUA

Shemos, 24:13: “And Moshe stood up with Yehoshua, his servant, and Moshe ascended to the Mountain of G-d.” Rashi, 24:13, sv. And Moshe stood up with Yehoshua: “I don’t know what the function of Yehoshua is here: I say that he was the student accompanying his teacher until the place of the boundaries on the mountain, because he wasn’t allowed to go further. And from there, Moshe ascended alone to the Mountain of G-d and Yehoshua set up his tent and stayed there for the whole forty days…” In the end of Parshas Mishpatim, Rashi reveals Yehoshua’s great loyalty to his rebbe, Moshe Rabbeinu. He faithfully followed Moshe as far as he could, and when he could go no further, he isolated himself away from the nation in order to be as close to Moshe as possible. This dedication to his Rebbe and desire to spend every available moment in his company was the key to Yehoshua’s greatness and eventual accession to the leadership of the Jewish nation. Chazal enumerate many instances of Yehoshua showing his submission to his Rebbe. The Torah describes him as Moshe’s attendant , and Chazal explain that he would take towels to the bathhouse for him and would rise early every morning and select the largest of the manna and give it to Moshe . In Torah learning he dedicated himself to understanding and emulating his Rebbe to the extent that the Talmud Yerushalmi says that even in matters that he had not heard from Moshe, his own reasoning corresponded with what had been told to Moshe at Sinai . Yehoshua was completely content with his role as second to Moshe; he did not feel as though it belittled his own standing, rather he felt it elevated him to incredible heights. Indeed the Medrash tells us that it was the merit of Yehoshua’s submission to Moshe that caused him to become the leader of Klal Yisrael: “HaShem told Moshe, Yehoshua constantly served you and accorded you much honor. He came early to your house of assembly to arrange the benches and spread the mats. Since he served you with all his might, he is worthy of serving Israel. ” Yehoshua happily accepted his role as ‘number two’ and consequently attained the ultimate position of leader of Klal Yisrael. One of the lessons to be derived from Yehoshua is the importance of dibbuk chachamim, clinging to Torah scholars. Yehoshua’s example teaches us that it is not sufficient to merely ask the Rav a lot of questions - rather one must cleave to him at every possible moment, thereby using every moment as an opportunity to learn first-hand how a Talmid Chacham conducts himself. May we all merit to learn this lesson.

YISRO – SANCTIFYING G-D’S NAME

Perhaps the most famous of all converts is Yisro, the father in law of Moshe Rabbeinu. Yisro is widely praised by Chazal and the commentators for his sincere dedication in finding the truth and ultimately rejecting all forms of Avodah Zara to serve the one G-d. Yet with close analysis of the Medrashim another aspect of Yisro’s greatness emerges. When the Jewish people were poised to enter Eretz Yisrael Moshe Rabbeinu asked his father in law, who had arrived from Midian nearly a year before, to accompany them to the land. Yisro refused Moshe’s offers and insisted on returning to his native land. The Medrashim give a number of reasons as to why he insisted on returning: “I will go to my country and relatives [where] I will bring them to Torah study and draw them under the wings of the Shechinah.” The Medrash continues that Yisro indeed succeeded when his descendants joined the tribe of Yehuda. This teaches us that a prime concern of Yisro was to share his newfound belief with others. Another Medrash stresses this point: “Yisro told [Moshe], “A candle is of benefit only in the dark. Of what benefit is a candle between the sun and the moon? You are a sun and Aaron a moon.” Yisro realized that he was not needed to influence the Jewish nation because they already had such righteous leaders and Moshe and Aaron. Rather he could give off his small light in areas of total darkness where they had no exposure to the truth of the Torah. Chazal continue with a different line of reasoning that Yisro employed to justify returning to Midian: “Yisro thought, “this has been a year of drought and I borrowed [money which used to] support the poor. If I do not go and pay my debts I will be desecrating the Name of Heaven.” Another Medrash stresses Yisro’s fear of chilul HaShem (desecration of G-d’s name): “Yisro thought; all these years people left things in my trust because I was the most reliable person in town. If I go away from them, they will say, ‘Yisro has fled with all the trusts and has given them to his son-in-law’. Thus I will be defaming you and me. Rather I will go back and return all [the trusts].” These sources again demonstrate Yisro’s concern for how his actions will affect other people – in these instances he was concerned about the possible negative repercussions of not returning to Midian. Moshe Rabbeinu argued that Yisro should remain; the commentaries note that his arguments were also based on Yisro’s overriding concern of how his actions would affect the way the world viewed the G-d of the Jews. Seforno explains that Moshe argued that if Yisro would return to his land, then the people of the world would say that there was nothing Godly about this nation, for if there were, then Yisro would surely have stayed with them. We have seen how Yisro cared deeply about how his own acceptance of Torah could help bring the other nations to recognition of its truths. Indeed the Be’er Yosef writes that Yisro’s very decision to convert was driven by the factors of Kiddush HaShem. He comes to this conclusion based on the various opinions of Chazal as to which event prompted Yisro to join the Jewish people. One opinion is that it was the Splitting of the Sea (krias Yam Suf), another that it was the Giving of the Torah (Mattan Torah), and the third is that it was the battle with Amalek. The Be’er Yosef asks that it is understandable that Krias Yam Suf and Mattan Torah inspired Yisro to convert. Both were momentous events in which HaShem’s presence was revealed through open miracles. However, the battle with Amalek was far less inspiring – although Divine Providence was apparent, it was far less earth-shattering than the other miracles. Moreover, there were times in the battle when Amalek was on the ascendancy, with the result that this battle seemed more ‘natural’ than the other events of the Exodus (Yetsias Mitzrayim). If they were insufficient to arouse Yisro to convert, how could this battle achieve anything more?! He begins his answer by acknowledging that it was not the miraculous nature of the battle with Amalek that inspired Yisro. In fact it was the detrimental effect this battle had that prompted him to join the Jewish people: The nations of the world were greatly moved by the miracles of Yetsias Mitzrayim, as it says in the Song of the Sea, “Then the chieftains of Edom were confounded, trembing gripped the powers of Moav, all the dwellers of Canaan dissolved.” However, when Amalek attacked they reduced the feelings of awe that the world had towards the Jewish nation. They now did not see the Jews as invincible, and their respect for G-d’s people cooled down. This is expressed by Chazal in their analogy of a boiling hot bath that no-one will jump into. Suddenly a man jumps in and gets burnt, but he cools down the water. Even though Amalek were defeated, they did have moments when they were successful, and seeing such a regular kind of battle succeeded in diluting the effects of the miracles of Yetsias Mitzrayim. Thus the attack of Amalek had the opposite effect of the miracles. How did that prompt Yisro to convert? The Be’er Yosef continues that Yisro’s overriding consideration was the effect that the battle with Amalek would have on HaShem’s name in the world. Had Amalek not attacked then Yisro may have sufficed with being a Noachide Jew (Ben Noach) and observing the Jews with admiration and he surely hoped that the rest of the world would do the same. However, after this attack Yisro felt the need to publicly join the Jewish people to demonstrate that the nations should still have great awe for the Jewish nation. He was a very well-known figure in the world and he realized that his journey from Midian to the desert would be widely viewed. In addition Chazal tell us that he went to great lengths to publicize his joining the Jews. Yet The Medrash tells us that HaShem Himself told Moshe that Yisro’s intentions were totally pure. The Be’er Yosef explains that the purity of his intentions was manifest by his desire to counter the negative effect that Amalek had. The question remains; did Yisro succeed in all his efforts to sanctify G-d’s name among the nations of the world. The Zohar answers this: “When Yisro, who was the high priest of idolatry, said, ‘Now I know that HaShem is greater than all gods,’ the honor of the Holy One, Blessed is He, rose and was given dominion over all. Because [Yisro] served the Holy One, Blessed is He, everyone immediately distanced themselves from their idolatry, [for they] realized that there was no truth in it. Then the Name of the Holy One, Blessed is He, was sanctified throughout the world.” Yisro taught us a great lesson in his journey to becoming a Jew. It is not enough to think about one’s own relationship with HaShem but how one can effect others as well. In this vein Rav Chaim of Volozhin zt”l writes that in the Shemoneh Esrei of Rosh Hashana we say that Hashem judges the “maaseh ish upekudaso”. Maaseh ish means a person’s own actions, but what does ‘pekudaso’ refer to? He explains that each person has a sphere of influence beyond himself, which includes his family, his students, and any people that come into contact with him. The way he influences these people through his own actions is ‘pekudaso’ and he is judged in that area as well. If, by observing his behaviour, they learn to improve their avodas Hashem then he will receive much reward but if the opposite occurs then he will be judged for his part in their aveiros just as he is judged for his own . A person’s actions do not take place in a vacuum, we are always being noticed by others, consequently we must constantly be aware of the possible effect we can have on others without even directly communicating with them. Yisro recognized this fact and acted upon it – thus he stands as a shining example to us all. We have seen how Yisro cared deeply about how his own acceptance of Torah could help bring the other nations to recognition of its truths. Indeed the Be’er Yosef writes that Yisro’s very decision to convert was driven by the factors of Kiddush HaShem. He comes to this conclusion based on the various opinions of Chazal as to which event prompted Yisro to join the Jewish people. One opinion is that it was the Splitting of the Sea (krias Yam Suf), another that it was the Giving of the Torah (Mattan Torah), and the third is that it was the battle with Amalek. The Be’er Yosef asks that it is understandable that Krias Yam Suf and Mattan Torah inspired Yisro to convert. Both were momentous events in which HaShem’s presence was revealed through open miracles. However, the battle with Amalek was far less inspiring – although Divine Providence was apparent, it was far less earth-shattering than the other miracles. Moreover, there were times in the battle when Amalek was on the ascendancy, with the result that this battle seemed more ‘natural’ than the other events of the Exodus (Yetsias Mitzrayim). If they were insufficient to arouse Yisro to convert, how could this battle achieve anything more?! He begins his answer by acknowledging that it was not the miraculous nature of the battle with Amalek that inspired Yisro. In fact it was the detrimental effect this battle had that prompted him to join the Jewish people: The nations of the world were greatly moved by the miracles of Yetsias Mitzrayim, as it says in the Song of the Sea, “Then the chieftains of Edom were confounded, trembing gripped the powers of Moav, all the dwellers of Canaan dissolved.” However, when Amalek attacked they reduced the feelings of awe that the world had towards the Jewish nation. They now did not see the Jews as invincible, and their respect for G-d’s people cooled down. This is expressed by Chazal in their analogy of a boiling hot bath that no-one will jump into. Suddenly a man jumps in and gets burnt, but he cools down the water. Even though Amalek were defeated, they did have moments when they were successful, and seeing such a regular kind of battle succeeded in diluting the effects of the miracles of Yetsias Mitzrayim. Thus the attack of Amalek had the opposite effect of the miracles. How did that prompt Yisro to convert? The Be’er Yosef continues that Yisro’s overriding consideration was the effect that the battle with Amalek would have on HaShem’s name in the world. Had Amalek not attacked then Yisro may have sufficed with being a Noachide Jew (Ben Noach) and observing the Jews with admiration and he surely hoped that the rest of the world would do the same. However, after this attack Yisro felt the need to publicly join the Jewish people to demonstrate that the nations should still have great awe for the Jewish nation. He was a very well-known figure in the world and he realized that his journey from Midian to the desert would be widely viewed. In addition Chazal tell us that he went to great lengths to publicize his joining the Jews. Yet The Medrash tells us that HaShem Himself told Moshe that Yisro’s intentions were totally pure. The Be’er Yosef explains that the purity of his intentions was manifest by his desire to counter the negative effect that Amalek had. The question remains; did Yisro succeed in all his efforts to sanctify G-d’s name among the nations of the world. The Zohar answers this: “When Yisro, who was the high priest of idolatry, said, ‘Now I know that HaShem is greater than all gods,’ the honor of the Holy One, Blessed is He, rose and was given dominion over all. Because [Yisro] served the Holy One, Blessed is He, everyone immediately distanced themselves from their idolatry, [for they] realized that there was no truth in it. Then the Name of the Holy One, Blessed is He, was sanctified throughout the world.” Yisro taught us a great lesson in his journey to becoming a Jew. It is not enough to think about one’s own relationship with HaShem but how one can effect others as well. In this vein Rav Chaim of Volozhin zt”l writes that in the Shemoneh Esrei of Rosh Hashana we say that Hashem judges the “maaseh ish upekudaso”. Maaseh ish means a person’s own actions, but what does ‘pekudaso’ refer to? He explains that each person has a sphere of influence beyond himself, which includes his family, his students, and any people that come into contact with him. The way he influences these people through his own actions is ‘pekudaso’ and he is judged in that area as well. If, by observing his behaviour, they learn to improve their avodas Hashem then he will receive much reward but if the opposite occurs then he will be judged for his part in their aveiros just as he is judged for his own . A person’s actions do not take place in a vacuum, we are always being noticed by others, consequently we must constantly be aware of the possible effect we can have on others without even directly communicating with them. Yisro recognized this fact and acted upon it – thus he stands as a shining example to us all.

יתרו – אמנות ההקשבה

אחד הנושאים המפליאים בפרשת יתרו הוא סמיכות פרשיות עצת יתרו ומתן תורה. רבי צדוק הכהן מעניק הבנה מחודשת בעניין זה בשם רבו . בתחילה הוא דן בענין עצת יתרו – יתרו מציע למשה שינויים באופן השפיטה בעם, ומשה מקבל את עצתו. לא נראה שיש משהו יוצא דופן בעניין זה, אולם במבט מעמיק יותר ניתן לגלות מידה מיוחדת במינה של משה רבינו הבאה לידי ביטוי באופן תגובתו לעצת יתרו. ייתכן ויתרו היה אדם חכם מאד, אולם ודאי שדרגתו הייתה נמוכה בהרבה מזו של חתנו הגדול, יתירה מזאת, לא היתה בו את חכמת התורה שהייתה במשה. משה יכול היה בקלות לשמוע את עצתו ולדחותה בעדינות, בלי להעלות בדעתו אפילו להביאה לידי מעשה. אולם, חלף זאת, הוא הקשיב בתשומת לב מרובה הקדיש את מחשבתו לבדוק האם העצה מתאימה וראויה, ובסופו של דבר אף החליט לקבלה ולהשתמש בה. רבו של רבי צדוק אומר שכאן לומדים ממשה שיש לשמוע ולהקשיב גם לדברי הדיוט, כדברי חז"ל: "הלומד מכל אדם". לאחר מכן הוא מסביר את הקשר למתן תורה ואומר שזוהי הקדמה הכרחית לפני מתן תורה כיוון שחלק בלתי נפרד מלימוד התורה הוא היכולת ללמוד ולשמוע מכל אדם. השאלה שעלולה להתעורר כאן היא, שאמנם היכולת להקשיב לכל אחד חשובה, ובודאי תביא תועלת מרובה ללימוד התורה, אבל בכל זאת עניין זה אינו כל כך משמעותי וחשוב עד שהוא מהווה את ההקדמה שבלעדייה לא ניתן לגשת לעניין מתן תורה. ר' אליהו לופיאן זצ"ל משיב על שאלה זו וכותב שישנם מתמידים גדולים העמלים בתורה, אבל אינם מסוגלים להקשיב לחבריהם וללמוד תורה בדיבוק חברים, אלא הם שקועים עמוק בתוך עצמם ועסוקים בתוך דל"ת אמות שלהם. אנשים כאלה, לא רק שנענשים על אופן התנהגות כזה, אלא גם לימוד התורה שלהם לעולם לא יצלח. הוא ממשיך ומסביר מדוע אדם כזה מעכב ומונע את התפתחותו בלימוד התורה, וכותב שבאופן טבעי אדם "משוחד" לדעה שלו, הוא מצדד בה ומתנגד בעיניים עצומות לכל דעה אחרת. אם לא יסתגל להקשיב לזולת ולשמוע דעות נוספות – הוא לא יצליח להגיע לסברא ישרה ואמיתית . נראה שהקושי הטבעי, הקיים בכל אדם להקשיב לדעות אחרות, במיוחד כאלה הסותרת את דעתו, עלול למנוע תלמידים גם מהקשבה כהלכה לגדולים מהם. קיימת נטיה מסוימת לחפש מה אפשר לטעון ועל מה ניתן להתווכח בכל מילה ומשפט שרבותיהם אומרים. מה שיוצא מכך הוא שהתלמיד לא קולט בכלל את מה שמלמדים אותו, ובודאי לא מגיע להבנה והפנמה. לעומת זאת, היכולת להקשיב, להכיל ולקבל את דברי הזולת היא אחד המפתחות לגדלות אמיתית. הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגיש נקודה זו כאשר תיאר את גדלותו של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל: "חכמתו הייתה כה עצומה, עמוקה ורחבה, כיוון שבצעירותו הוא תמיד התאבק בעפרם של גדולי הדור. הוא מעולם לא אמר להם 'קבלו דעתי', אלא הוא עשה עצמו כלי לשמוע ולקבל כל דעה וסברא מכל הגדולים ששהה במחיצתם. הוא ספג לתוך תוכו את כל דברי החכמה ששמע מהם, וכך נזדככה דעתו והתרוממה, מכוח חכמת תורתם של דורות רבים אשר מצאה לה משכן במוחו'" . כאשר אנו מעלים במחשבתנו את גדלותו של ר' חיים עוזר זצ"ל, מה שעולה הוא גאונותו העצומה והיכולת העל אנושית לחשוב על כמה דברים באותו זמן. מדברי הסבא מנובהרדוק רואים שהמפתח לכל הגדלות הזאת היה נכונותו לשמוע כל דבר תורה שנאמר לו. הקשבה במלא תשומת הלב לדברי רבותינו מהווה אומנם אתגר מסוים, אולם קשה ומאתגרת עוד יותר היא המשימה להקשיב באמת לדברי חברינו. לעיתים קרובות כאשר אי מי בסביבתנו מתחיל לומר רעיון או דבר תורה מסוים, מוחנו מיד מתחיל לחשוב על מה יש לי לומר מיד כאשר הוא יסיים את דבריו. מלבד חוסר הדרך ארץ המופגן בהנהגה כזו, אדם לא יכול לגדול בתורה ולהתעלות כאשר הוא נוהג כך. היכולת לקבל את דעתו של הזולת, במיוחד כאשר הוא נוגדת את הדעה האישית של השומע היא אכן יכולת נדירה ביותר. במסיבת פרידה אחת, אחד הנואמים הילל ושיבח את מעלותיו של חברו – הוא סיפר שפעם התנהל ביניהם ויכוח לוהט על נושא מסוים, והשיחה הסתימה בלי שהגיעו לעמק השווה. מאוחר יותר, ניגש אליו החבר ואמר לו שהוא מבין מה שהוא רצה לומר, והוא שינה את דעתו על כל העניין בעקבות שיחתם. ישנם שני דברים ראויים לציון בסיפור זה – הראשון הוא יכולתו הגדולה לשמוע השקפה המנוגדת לשלו, ולקבל אותה כאשר היא נראית הגיונית ומתקבלת על הדעת. והשני הוא שמידה מיוחדת זו הייתה כל כך נדירה ובולטת עד כדי כך שזה מה שבחר החבר לספר כאשר תיאר את מעלות חברו. האמת היא, שלא כך אמורים להיות פני הדברים – זה אמור להיות המצב תמיד, כאשר אנו מעורבים בשיחה עם אדם כלשהו, עלינו להקשיב באמת למה שיש לו לומר, ולנסות למצוא מה יש לנו ללמוד ממנו, גם אם לכתחילה דעתו מנוגדת לדעתי. מה שקשה אף יותר מהקשבה לדברי זולתנו, היא ההקשבה במלא תשומת הלב לדברי הקטנים ממנו בגיל או ברמה. בחור ישיבה בוגר אחד היה מוטרד מדברי המשנה באבות "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", לא רק מהגדולים ממנו – הוא הפנה את שאלתו לפוסק, וטען שודאי אין לו מה ללמוד מכאלה שאוחזים ברמות נמוכות בהרבה ממנו בלימוד. תשובת אותו פוסק לכך היתה, שהוא לימד משנה ברורה לבעלי תשובה שאחזו סה"כ שנה אחת אחרי תחילת לימודם. לדבריו, הם התיחסו להלכות מזויות שהוא מעולם לא חשב עליהן לפני כן, ואותם בעלי תשובה הביאו אותו לחשוב ולהגיע ליסודות חדשים רבים בהלכה שהפכו אצלו לנכסי צאן ברזל. מפרשת יתרו אנו לומדים שהקשבה לזולת היא אחת היסודות הבסיסיים ביותר להגיע לחכמה בכלל, ולחכמת התורה בפרט. מפרשים רבים אומרים שזהו השני מבין מ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם – "שמיעת האוזן" – זוהי הדרך לקבל את התורה. מי ייתן ונזכה להגיע ליכולת חשובה זו, להקשיב באמת לדברי רבותינו, חברינו ותלמידינו, ועל ידי כך נצליח בע"ה ללמוד ולהבין את התורה הקדושה.

YISRO - THE ART OF LISTENING

One of the striking features of Parshas Yisro is the juxtaposition of the portion about Yisro’s advice to Moshe Rabbeinu with Matan Torah. Reb Tzadok HaKohen provides an interesting insight to this in the name of his Rebbe . He begins by discussing the section in which Yisro advises Moshe to change the judicial system and Moshe accepts his advice. This seems quite unremarkable but on reflection a tremendous mida of Moshe Rabbeinu is displayed in his reaction to Yisro’s advice. Yisro may have been a wise man but he was surely far below the level of his great son-in-law and, moreover had no exposure to the wisdom of Torah. Moshe could have easily heard out his advice and then politely reject it without really considering its application. Instead he listened attentively and gave great thought to the advice and ultimately decided to follow it. Reb Tzadok’s Rebbe says that we learn from Moshe that a person should listen to the words of a hedyot and that this is an aspect of learning from every man. He then explains the juxtaposition with Matan Torah by saying that this lesson is the introduction to Matan Torah because an essential part of learning Torah is the ability to learn it from everyone. One may ask that the ability to listen to others may be of some benefit in learning Torah but surely it is not of such great significance that it should be the main introductory lesson leading up to Matan Torah. Rav Elyah Lopian zt”l answers this question: He writes, “there are people who are masmidim and who toil in Torah, but they do not have the ability to listen to others and to connect with their friends in Torah learning, rather, they are totally engrossed in themselves and their own ‘daled amos’. Such people are not only punished severely, but moreover they will not succeed in their learning whatsoever.” He goes on to explains why the lack of the ability to listen hinders one’s learning so badly. “A person is naturally favorably biased towards himself and is blinded to anything that goes against his opinion. He cannot clarify anything accurately if he won’t listen to what anyone else says. ” It seems that man’s innate inability to hear views that contradict his own can even prevent a talmid from listening properly to those more learned than himself. There is a particular tendency to want to argue with whatever they say. In consequence the talmid can never really understand and absorb what his superior is telling him. In contrast, the ability to wholeheartedly listen and comprehend what others are saying is one of the keys to Gadlus. The Alter of Novardok zt”l expressed this point when extolling the greatness of Rav Chaim Ozer Grodzensky zt”l. “His wisdom and genius is so great and of so much depth and breadth, because when he was young he was always to be found in the presence of the Gedoley Hador. He never said to them, ‘accept my opinion’, rather he made himself into a ‘vessel’ which would listen and absorb all the opinions and explanations of all the Gedolim there. He absorbed into his very being all the wisdom that he heard and his daas became purified and elevated by the greatness of many generations that became embedded in his mind. ” When we discuss the greatness of Rav Chaim Ozer we generally focus on his incredible natural genius and ability to think of many things at the same time. We see from the words of the Alter that the key to his greatness was his willingness to take in everything that he heard. Whilst there is a challenge to give our full attention to our Rabbeim it is far more difficult to listen effectively to our peers. Often when we hear that a certain person is about to say over an idea or dvar Torah we mentally ‘switch off’ and think about what we want to say next. Apart from showing a lack of derech eretz, such an attitude severely hinders a person’s ability to grow in wisdom. The ability to accept someone else’s opinion, especially when it contradicts one’s own, is an all too rare quality. At one seudas preida, one of the speakers was extolling the virtues of his friend - he told over that they were once having a heated debate about a certain issue and seemed to end the conversation ‘agreeing to disagree’. Later on, he came to his friend and said that he heard where he was coming from and had now changed his opinion on this matter because of their conversation. There are two striking things about this story - one is the person’s gadlus in hearing out a contradictory view and accepting it when it made sense. The second is that this mida is obviously so rare that it was the one chosen to describe the maalos of this person. In truth, this should not be the case - it should be a matter of course that when we are involved in a discussion with someone that we actually ‘listen’ to what they are saying and try to learn from them even if it goes against our original way of thinking. Even more difficult than hearing out our peers is effectively listening to those on a lower level than ourselves. One senior bachur in a yeshiva was troubled by the Mishna in Avos that tells us that the very definition of a wise man is one who can learn from every man, not just Gedolim - he asked a distinguished posek, that there is surely nothing to learn from those on a far lower level of learning. To this, the posek answered that he had taught Mishna Berurah to baaley teshuva who had been learning Torah for about one year. He said that they approached the halachos from angles that he had never experienced before which made him seriously rethink many yesodos that he had come to accept as sacred. We learn from Parshas Yisro that listening to others is one of the very foundations of wisdom. Many commentaries say that this is what the second of the 48 devarim is referring to when it says that ‘shemias haozen’ is a way of acquiring Torah. May we all gain the ability to genuinely listen to what our teacher, friend, or talmid is saying and this should help us learn and understand the Torah.

TU B'SHVAT

The first Mishna in the gemara of Rosh Hashana informs us of various 'new years'. These are times of the year that are considered the beginning of the annual calendar with regard to various laws. The Rosh Hashana for trees is the fifteenth day of the month of Shvat, more famously known as 'Tu B'Shvat'. This day is considered a festive day, therefore the prayer of tachanun (supplication for forgiveness) is not recited. Further, there is the universal custom to make blessings on, and, eat a variety of fruit. The overall focus of the day is to thank HaShem for the gift of trees to the world and to recognize the wonders of nature. Rav Yaakov Weinberg zt"l asks, why is there no similar concept of a celebratory day for the 'birthday' of vegetables? There is also a date for the new year for vegetables which has halachic (legal) ramifications. That being the case, why is there no festivity on their 'birthday' ? He explains that there are numerous remarkable aspects about nature, that merit contemplation of the wonder of creation. Many 'miracles' occur with regard to both vegetables and trees. For example, the taking root of a seed and its development into a tree, bush or vegetable is truly miraculous - it is only its regularity that takes away from our wonder at this astonishing occurrence. Moreover, the process of photosynthesis that enables plant life to use the energy from the sun is another miracle that demonstrates the complexity of nature. However, there is an additional miracle that is found specifically with trees. The process of nourishment for a vegetable is relatively straightforward; it is drawn directly from the ground into the vegetable itself. In contrast, the process of nourishment for a tree is far more complicated. The tree needs to be able to take the nourishment from the ground, draw it all the way up the trunk to its branches, and then to the fruit. Rav Weinberg explains that every stage in a plant's development is a miracle, therefore we are instructed to be thankful for HaShem's numerous gifts in this area. Since trees are subject to more miracles than vegetables, it is appropriate that their 'birthday' is considered more worthy of celebration than that of vegetables. Rav Weinberg's explanation reminds us of the importance of focusing on the details of creation - it is very easy to ignore the numerous miraculous aspects of all of the natural world. Tu B'Shvat awakens us to the importance of appreciating HaShem's gifts, particularly in the form of fruit. It is instructive to offer one small example of this, in order to arouse us to take note of the numerous miracles that surround us. When a person eats a peach, he pays little attention to the hard stone that lies beneath the tasty fruit. However, Rav Avraham Katz shlita teaches us about the great significance of this seemingly bland aspect of nature. Like all fruit, the peach has a great problem - that is, how to ensure its continuity. Since it is completely immobile it has no way of spreading its seed so that it can procreate. Therefore, the peach seed develops a tasty flesh that surrounds it. This will cause humans and animals to eat the peach, thereby transferring it to other locations where it may be able to take root. However, there remains the difficulty of how the seed will not be consumed by its eater along with the rest of the fruit. Accordingly, the peach seed surrounds itself with a very hard casing that cannot be broken by the strongest teeth. In this way, the precious seed is safe. Nevertheless, the problems do not end there. If the casing is so strong, how will the seed be able escape so that it can take root? The remarkable answer to this, is that the casing is lined with a seam running along its length, which is bounded by a powerful adhesive. Not even a metal hammer is able to crack it. And yet, when the case falls to the ground, there is a special enzyme in the soil that dissolves the glue and allows the seed to exit its casing! This mundane seed is the subject of numerous miracles, and if any of them did not take place, then the peach would cease to exist. This is just one example of the testimony to the wonders of HaShem's creation. On Tu B'Shvat we take numerous fruits and say blessings on them before we eat them. This custom can help us focus on the numerous acts of kindness that HaShem performs for us in ensuring the creation of these wonderful fruit. As a person goes through his daily routine, it is very easy for him to inadvertently close his eyes to the wonders around him. The analogy is given of a person who visits the Louvre art gallery, and complains that all the paintings look like yoghurt. After some time, he takes off his glasses, only to realize that they had yoghurt on them! He was unable to appreciate the beauty of the paintings because his vision was blocked. So too, a person can go through life with the proverbial 'yoghurt' blocking his vision, causing him to be blind to the numerous marvels that surround him. Tu B'Shvat gives us the opportunity to open our eyes and appreciate some of HaShem's wonderful gifts.

YISRO - RAV NOACH WEINBERG ZT"L

"I am the Lord, Your G-d, who took you out of the land of Mitzrayim from being slaves. " The First of the Ten Commandments is the Mitzva of Emuna, to believe in the one G-d as the first cause of all existence, who constantly creates and sustains all of creation . There is another fundamental concept that is connected to Emuna, that of Bitachon, trust in G-d. Is trusting in G-d a part of the Mitzva of Emuna or is it a separate concept that is not included in any specific Mitzva? The Chazon Ish zt"l explains that Bitachon is not separate at all, rather it is the natural outgrowth of genuine Emuna; The obligation to have Emuna requires that one believe in the fundamental tenets about G-d such as First Cause and Hashgacha (Divine Providence), whereas Bitachon is applying that belief in practice. If a person cannot do this then it reveals that his Emuna is severely lacking. The Chazon Ish gives an example of Reuven who is constantly expressing his Emuna and how everything that he has is from Hashem; he proclaims his recognition that his livelihood emanates purely from Hashem and that there is no need for anxiety. However, when someone else opens a business that rivals that of Reuven, suddenly, all his Emuna fades away and he worries constantly over the future. Reuven's Emuna seemed to be strong when everything was going smoothly, but when he was put to the test he failed to show sufficient Bitachon. This in turn demonstrates that his Emuna was never genuine . We learn from the Chazon Ish that an essential aspect of Emuna is bitachon, which means applying one's Emuna to real life situations. The Nesivos Shalom zt"l develops our understanding of Bitachon by explaining that there are two levels of Bitachon. There is an inactive kind of Bitachon and there is a proactive Bitachon. Inactive bitachon applies when one finds himself in a difficult situation in which there is nothing he can do - in such circumstances his Avoda is to trust that everything that happens will ultimately be for the good. Proactive bitachon becomes necessary when a person is required to do something that demonstrates his trust in Hashem. He cites the example of Krias Yam Suf (the splitting of the Sea of Reeds); Moshe Rabbeinu and the Jewish people were crying out to Hashem to save them from Pharaoh's advancing army. In response, Hashem told them to stop praying and to go into the sea. The Nesivos Shalom explains that in order for the Jewish people to merit Hashem transcending nature through Krias Yam Suf they had to demonstrate a trust in Hashem that transcended the normal laws of nature. They had to believe that if the Ratson Hashem (will of Hashem) was for them to cross the sea then they should trust that He had the ability to enable them to do so, even if they had no idea how it was possible. Accordingly, their stepping into the raging sea before it split was a display of proactive bitachon that earned them the right to the great miracle of Krias Yam Suf . By combining the lessons of the Chazon Ish and Nesivos Shalom we conclude that genuine Emuna can only manifest itself in a person who is willing to act with an unswerving trust in G-d; a belief that if Ratson Hashem dictates that he act in a certain way, then he can and must take the required action, and that Hashem will enable him to succeed in whatever he endeavors to do. This past Shabbos was the third Yahrzeit of Rav Noach Weinberg zt"l. He epitomized this attribute to a great degree. He is most well-known for his incredible feats in kiruv rechokim (outreach) however, as one of his closest friends pointed out, all his accomplishments emanated directly from his deep Emuna and Bitachon. I merited to learn in Yeshivas Aish HaTorah for four years, and in that time I was fortunate to experience Rav Weinberg's greatness first-hand. I never forget how he made a bracha - he spoke to Hashem as if He was really in front of Him, a demonstration of 'shivisi Hashem kenegdi tamid' (I constantly place Hashem in front of me) . When he talked about trusting in G-d, it deeply influenced his listeners, not because he said anything so unusual, but because he lived such Bitachon and the fact that he internalized it so greatly enabled it to rub off on others just by observing him. Because his Emuna was so genuine he was able to apply it in practice and thereby express the high level of proactive Bitachon that the Nesivos Shalom described . He used to say that if we see problems in the world there is no reason that we shouldn't go out and tackle them if we believe that Hashem so desires. Hashem is willing and able to help us achieve his Ratson even if it demands superhuman achievements. If we demonstrate proactive Bitachon then Hashem could make miracles happen for us. This is exactly what took place in Rav Weinberg's life. At a time when kiruv was virtually unheard of, he saw a dire need to bring back the countless Jews who knew nothing of Torah observance. Many people mocked his dreams as being completely unrealistic and called him a fool. Nevertheless, his conviction that he was fulfilling Ratson Hashem enabled him to overcome numerous setbacks and perform miracles in creating a movement that saved thousands upon thousands of unaffiliated Jews from begin totally lost to Judaism . His son, Rav Hillel Weinberg Shlita described how he began his quest with three young men in a small room in Kirayt Sanz. No-one could have imagined how those humble beginnings could culminate in Aish HaTorah and its offshoots. No-one, that is, except for Rav Noach himself; those closest to him testify that he genuinely believed that he would bring Moshiach through his efforts - his extensive achievements were small in his eyes because he knew that Hashem wanted so much more. At the funeral, his son, Rav Hillel, told us what Rav Weinberg would tell us if he were standing in front of us. He would say that we could be bigger than him, we could be as big as Moshe Rabbeinu! Chazal's words to this effect were not some vague saying, rather they were real and should be taken seriously. I heard an incredible story about how Rav Weinberg put his Emuna into practice; At the shiva his daughter told over that once a chess champion came to Aish, learned for a few days, and decided to leave. Rav Noach challenged him to a game of chess, on the basis that if the student won, he could leave, but if Rav Noach won, he would stay. Rav Noach won. When asked how he could have had the audacity to propose such a deal, he said that he knew Hashem wanted the young man to stay, so he trusted that Hashem would make him win . It is appropriate to end with one of his oft-told stories, one that I have discussed before, but one that should never fail to arouse us. Many years ago, Rav Shach zt"l came to Aish HaTorah for a bris. Upon seeing numerous baalei teshuva, people who had come from the most distant backgrounds, Rav Shach told over an idea that he had never expressed before . He quoted the Navi, Hoshea; "Return, Yisroel, to Hashem, your G-d because you have stumbled in your sin ." He asked that the Navi implies that the reason that Yisroel should return to Hashem is because they stumbled in sin - why is the stumbling in sin the reason that Yisroel should return to G-d? He answered by explaining that we know that however powerful evil is, the power of good is greater. Accordingly, the very extent to which Yisroel sinned is the proof that they have the power to do teshuva, because however powerful a person's yetser hara, their yetser tov is greater. Based on this, Rav Shach said, that if one man can destroy six million lives, then one man can save six million lives. He was clearly aroused to express this idea by the remarkable feats that Rav Weinberg had already performed. Rav Hillel added, that the man who caused so much destruction, Hitler, yemach shemo, was not a particularly talented or intelligent person and yet he was able to do so much harm. Therefore, each of us, no matter how ordinary we consider ourselves, have the potential to do more good than the evil that he perpetrated. How can we achieve this? By learning from Rav Noach and developing an Emuna and Bitachon that will strengthen us with the belief that we can achieve incredible feats if Hashem so wills it. It seems difficult to aspire to the level of Emuna and Bitachon that Rav Noach Weinberg attained. However, his greatness in this and all areas did not come about as a result of his natural talent - it was a result of years of hard work in developing his relationship with Hashem. He constantly exhorted us to learn about and internalize the Six Constant Mitzvos, the Mitzvos that encapsulate a Jew's relationship with Hashem. An appropriate way of remembering him would perhaps be to listen to his teachings and strengthen ourselves in our relationship with Hashem through learning about these Mitzvos, beginning with Emuna . This is the key to achieving the level of proactive Bitachon that the Jews reached at Krias Yam Suf and that Rav Noach Weinberg epitomized throughout his life. May we all merit to learn from Rav Noach Weinberg and ensure that his dreams are fulfilled and that every Jew will return to his Father in Heaven.