YISRO - THE ART OF LISTENING

YISRO - THE ART OF LISTENING One of the striking features of Parshas Yisro is the juxtaposition of the portion about Yisro’s advice to Moshe Rabbeinu with Matan Torah. Reb Tzadok HaKohen provides an interesting insight to this in the name of his Rebbe . He begins by discussing the section in which Yisro advises Moshe to change the judicial system and Moshe accepts his advice. This seems quite unremarkable but on reflection a tremendous mida of Moshe Rabbeinu is displayed in his reaction to Yisro’s advice. Yisro may have been a wise man but he was surely far below the level of his great son-in-law and, moreover had no exposure to the wisdom of Torah. Moshe could have easily heard out his advice and then politely reject it without really considering its application. Instead he listened attentively and gave great thought to the advice and ultimately decided to follow it. Reb Tzadok’s Rebbe says that we learn from Moshe that a person should listen to the words of a hedyot and that this is an aspect of learning from every man. He then explains the juxtaposition with Matan Torah by saying that this lesson is the introduction to Matan Torah because an essential part of learning Torah is the ability to learn it from everyone. One may ask that the ability to listen to others may be of some benefit in learning Torah but surely it is not of such great significance that it should be the main introductory lesson leading up to Matan Torah. Rav Elyah Lopian zt”l answers this question: He writes, “there are people who are masmidim and who toil in Torah, but they do not have the ability to listen to others and to connect with their friends in Torah learning, rather, they are totally engrossed in themselves and their own ‘daled amos’. Such people are not only punished severely, but moreover they will not succeed in their learning whatsoever.” He goes on to explains why the lack of the ability to listen hinders one’s learning so badly. “A person is naturally favorably biased towards himself and is blinded to anything that goes against his opinion. He cannot clarify anything accurately if he won’t listen to what anyone else says. ” It seems that man’s innate inability to hear views that contradict his own can even prevent a talmid from listening properly even to those more learned than himself. There is a particular tendency to want to argue with whatever they say - consequently the talmid can never really understand and absorb what his superior is telling him. In contrast, the ability to wholeheartedly listen and comprehend what others are saying is one of the keys to Gadlus. The Alter of Novardok zt”l expressed this point when extolling the greatness of Rav Chaim Ozer Grodzensky zt”l. “His wisdom and genius is so great and of so much depth and breadth, because when he was young he was always to be found in the presence of the Gedoley Hador. He never said to them, ‘accept my opinion’, rather he made himself into a ‘vessel’ which would listen and absorb all the opinions and explanations of all the Gedolim there. He absorbed into his very being all the wisdom that he heard and his daas became purified and elevated by the greatness of many generations that became embedded in his mind. ” When we discuss the greatness of Rav Chaim Ozer we generally focus on his incredible natural genius and ability to think of many things at the same time. We see from the words of the Alter that the key to his greatness was his willingness to take in everything that he heard. Whilst there is a challenge to give our full attention to our Rabbeim it is far more difficult to listen effectively to our peers. Often when we hear that a certain person is about to say over an idea or dvar Torah we mentally ‘switch off’ and think about what we want to say next. Apart from showing a lack of derech eretz, such an attitude severely hinders a person’s ability to grow in wisdom. The ability to accept someone else’s opinion, especially when it contradicts one’s own, is an all too rare quality. At one seudas preida, one of the speakers was extolling the virtues of his friend - he told over that they were once having a heated debate about a certain issue and seemed to end the conversation ‘agreeing to disagree’. Later on, he came to his friend and said that he heard where he was coming from and had now changed his opinion on this matter because of their conversation. There are two striking things about this story - one is the person’s gadlus in hearing out a contradictory view and even accepting it when it made sense. The second is that this mida is obviously so rare that it was the one chosen to describe the maalos of this person. In truth, this should not be the case - it should be a matter of course that when we are involved in a discussion with someone that we actually ‘listen’ to what they are saying and try to learn from them even if it goes against our original way of thinking. Even more difficult than hearing out our peers is effectively listening to those on a lower level than ourselves. One senior bachur in a yeshiva was troubled by the Mishna in Avos that tells us that the very definition of a wise man is one who can learn from every man, not just Gedolim - he asked a distinguished posek, that there is surely nothing to learn from those on a far lower level of learning. To this, the posek answered that he had taught Mishna Berurah to baaley teshuva who had been learning Torah for about one year. He said that they approached the halachos from angles that he had never experienced before which made him seriously rethink many yesodos that he had come to accept. We learn from Parshas Yisro that listening to others is one of the very foundations of wisdom. Many commentaries say that this is what the second of the 48 devarim is referring to when it says that ‘shemias haozen’ is a way of acquiring Torah. May we all gain the ability to genuinely listen to what our teacher, friend, or talmid is saying and this should help us learn and understand the Torah.

YISRO: RAV NOACH WEINBERG ZT"L

YISRO: RAV NOACH WEINBERG ZT"L "I am the Lord, Your G-d, who took you out of the land of Mitzrayim from being slaves. " The First of the Ten Commandments is the Mitzva of Emuna, to believe in the one G-d as the first cause of all existence, who constantly creates and sustains all of creation . There is another fundamental concept that is connected to Emuna, that of Bitachon, trust in G-d. Is trusting in G-d a part of the Mitzva of Emuna or is it a separate concept that is not included in any specific Mitzva? The Chazon Ish zt"l explains that Bitachon is not separate at all, rather it is the natural outgrowth of genuine Emuna; The obligation to have Emuna requires that one believe in the fundamental tenets about G-d such as First Cause and Hashgacha (Divine Providence), whereas Bitachon is applying that belief in practice. If a person cannot do this then it reveals that his Emuna is severely lacking. The Chazon Ish gives an example of Reuven who is constantly expressing his Emuna and how everything that he has is from Hashem; he proclaims his recognition that his livelihood emanates purely from Hashem and that there is no need for anxiety. However, when someone else opens a business that rivals that of Reuven, suddenly, all his Emuna fades away and he worries constantly over the future. Reuven's Emuna seemed to be strong when everything was going smoothly, but when he was put to the test he failed to show sufficient Bitachon. This in turn demonstrates that his Emuna was never genuine . We learn from the Chazon Ish that an essential aspect of Emuna is bitachon, which means applying one's Emuna to real life situations. The Nesivos Shalom zt"l develops our understanding of Bitachon by explaining that there are two levels of Bitachon. There is an inactive kind of Bitachon and there is a proactive Bitachon. Inactive bitachon applies when one finds himself in a difficult situation in which there is nothing he can do - in such circumstances his Avoda is to trust that everything that happens will ultimately be for the good. Proactive bitachon becomes necessary when a person is required to do something that demonstrates his trust in Hashem. He cites the example of Krias Yam Suf (the splitting of the Sea of Reeds); Moshe Rabbeinu and the Jewish people were crying out to Hashem to save them from Pharaoh's advancing army. In response, Hashem told them to stop praying and to go into the sea. The Nesivos Shalom explains that in order for the Jewish people to merit Hashem transcending nature through Krias Yam Suf they had to demonstrate a trust in Hashem that transcended the normal laws of nature. They had to believe that if the Ratson Hashem (will of Hashem) was for them to cross the sea then they should trust that He had the ability to enable them to do so, even if they had no idea how it was possible. Accordingly, their stepping into the raging sea before it split was a display of proactive bitachon that earned them the right to the great miracle of Krias Yam Suf . By combining the lessons of the Chazon Ish and Nesivos Shalom we conclude that genuine Emuna can only manifest itself in a person who is willing to act with an unswerving trust in G-d; a belief that if Ratson Hashem dictates that he act in a certain way, then he can and must take the required action, and that Hashem will enable him to succeed in whatever he endeavors to do. This past Shabbos was the third Yahrzeit of Rav Noach Weinberg zt"l. He epitomized this attribute to a great degree. He is most well-known for his incredible feats in kiruv rechokim (outreach) however, as one of his closest friends pointed out, all his accomplishments emanated directly from his deep Emuna and Bitachon. I merited to learn in Yeshivas Aish HaTorah for four years, and in that time I was fortunate to experience Rav Weinberg's greatness first-hand. I never forget how he made a bracha - he spoke to Hashem as if He was really in front of Him, a demonstration of 'shivisi Hashem kenegdi tamid' (I constantly place Hashem in front of me) . When he talked about trusting in G-d, it deeply influenced his listeners, not because he said anything so unusual, but because he lived such Bitachon and the fact that he internalized it so greatly enabled it to rub off on others just by observing him. Because his Emuna was so genuine he was able to apply it in practice and thereby express the high level of proactive Bitachon that the Nesivos Shalom described . He used to say that if we see problems in the world there is no reason that we shouldn't go out and tackle them if we believe that Hashem so desires. Hashem is willing and able to help us achieve his Ratson even if it demands superhuman achievements. If we demonstrate proactive Bitachon then Hashem could make miracles happen for us. This is exactly what took place in Rav Weinberg's life. At a time when kiruv was virtually unheard of, he saw a dire need to bring back the countless Jews who knew nothing of Torah observance. Many people mocked his dreams as being completely unrealistic and called him a fool. Nevertheless, his conviction that he was fulfilling Ratson Hashem enabled him to overcome numerous setbacks and perform miracles in creating a movement that saved thousands upon thousands of unaffiliated Jews from begin totally lost to Judaism . His son, Rav Hillel Weinberg Shlita described how he began his quest with three young men in a small room in Kirayt Sanz. No-one could have imagined how those humble beginnings could culminate in Aish HaTorah and its offshoots. No-one, that is, except for Rav Noach himself; those closest to him testify that he genuinely believed that he would bring Moshiach through his efforts - his extensive achievements were small in his eyes because he knew that Hashem wanted so much more. At the funeral, his son, Rav Hillel, told us what Rav Weinberg would tell us if he were standing in front of us. He would say that we could be bigger than him, we could be as big as Moshe Rabbeinu! Chazal's words to this effect were not some vague saying, rather they were real and should be taken seriously. I heard an incredible story about how Rav Weinberg put his Emuna into practice; At the shiva his daughter told over that once a chess champion came to Aish, learned for a few days, and decided to leave. Rav Noach challenged him to a game of chess, on the basis that if the student won, he could leave, but if Rav Noach won, he would stay. Rav Noach won. When asked how he could have had the audacity to propose such a deal, he said that he knew Hashem wanted the young man to stay, so he trusted that Hashem would make him win . It is appropriate to end with one of his oft-told stories, one that I have discussed before, but one that should never fail to arouse us. Many years ago, Rav Shach zt"l came to Aish HaTorah for a bris. Upon seeing numerous baalei teshuva, people who had come from the most distant backgrounds, Rav Shach told over an idea that he had never expressed before . He quoted the Navi, Hoshea; "Return, Yisroel, to Hashem, your G-d because you have stumbled in your sin ." He asked that the Navi implies that the reason that Yisroel should return to Hashem is because they stumbled in sin - why is the stumbling in sin the reason that Yisroel should return to G-d? He answered by explaining that we know that however powerful evil is, the power of good is greater. Accordingly, the very extent to which Yisroel sinned is the proof that they have the power to do teshuva, because however powerful a person's yetser hara, their yetser tov is greater. Based on this, Rav Shach said, that if one man can destroy six million lives, then one man can save six million lives. He was clearly aroused to express this idea by the remarkable feats that Rav Weinberg had already performed. Rav Hillel added, that the man who caused so much destruction, Hitler, yemach shemo, was not a particularly talented or intelligent person and yet he was able to do so much harm. Therefore, each of us, no matter how ordinary we consider ourselves, have the potential to do more good than the evil that he perpetrated. How can we achieve this? By learning from Rav Noach and developing an Emuna and Bitachon that will strengthen us with the belief that we can achieve incredible feats if Hashem so wills it. It seems difficult to aspire to the level of Emuna and Bitachon that Rav Noach Weinberg attained. However, his greatness in this and all areas did not come about as a result of his natural talent - it was a result of years of hard work in developing his relationship with Hashem. He constantly exhorted us to learn about and internalize the Six Constant Mitzvos, the Mitzvos that encapsulate a Jew's relationship with Hashem. An appropriate way of remembering him would perhaps be to listen to his teachings and strengthen ourselves in our relationship with Hashem through learning about these Mitzvos, beginning with Emuna . This is the key to achieving the level of proactive Bitachon that the Jews reached at Krias Yam Suf and that Rav Noach Weinberg epitomized throughout his life. May we all merit to learn from Rav Noach Weinberg and ensure that his dreams are fulfilled and that every Jew will return to his Father in Heaven.

יתרו – אמנות ההקשבה

בס"ד יתרו – אמנות ההקשבה יהונתן גפן אחד הנושאים המפליאים בפרשת יתרו הוא סמיכות פרשיות עצת יתרו ומתן תורה. רבי צדוק הכהן מעניק הבנה מחודשת בעניין זה בשם רבו . בתחילה הוא דן בענין עצת יתרו – יתרו מציע למשה שינויים באופן השפיטה בעם, ומשה מקבל את עצתו. לא נראה שיש משהו יוצא דופן בעניין זה, אולם במבט מעמיק יותר ניתן לגלות מידה מיוחדת במינה של משה רבינו הבאה לידי ביטוי באופן תגובתו לעצת יתרו. ייתכן ויתרו היה אדם חכם מאד, אולם ודאי שדרגתו הייתה נמוכה בהרבה מזו של חתנו הגדול, יתירה מזאת, לא היתה בו את חכמת התורה שהייתה במשה. משה יכול היה בקלות לשמוע את עצתו ולדחותה בעדינות, בלי להעלות בדעתו אפילו להביאה לידי מעשה. אולם, חלף זאת, הוא הקשיב בתשומת לב מרובה הקדיש את מחשבתו לבדוק האם העצה מתאימה וראויה, ובסופו של דבר אף החליט לקבלה ולהשתמש בה. רבו של רבי צדוק אומר שכאן לומדים ממשה שיש לשמוע ולהקשיב גם לדברי הדיוט, כדברי חז"ל: "הלומד מכל אדם". לאחר מכן הוא מסביר את הקשר למתן תורה ואומר שזוהי הקדמה הכרחית לפני מתן תורה כיוון שחלק בלתי נפרד מלימוד התורה הוא היכולת ללמוד ולשמוע מכל אדם. השאלה שעלולה להתעורר כאן היא, שאמנם היכולת להקשיב לכל אחד חשובה, ובודאי תביא תועלת מרובה ללימוד התורה, אבל בכל זאת עניין זה אינו כל כך משמעותי וחשוב עד שהוא מהווה את ההקדמה שבלעדייה לא ניתן לגשת לעניין מתן תורה. ר' אליהו לופיאן זצ"ל משיב על שאלה זו וכותב שישנם מתמידים גדולים העמלים בתורה, אבל אינם מסוגלים להקשיב לחבריהם וללמוד תורה בדיבוק חברים, אלא הם שקועים עמוק בתוך עצמם ועסוקים בתוך דל"ת אמות שלהם. אנשים כאלה, לא רק שנענשים על אופן התנהגות כזה, אלא גם לימוד התורה שלהם לעולם לא יצלח. הוא ממשיך ומסביר מדוע אדם כזה מעכב ומונע את התפתחותו בלימוד התורה, וכותב שבאופן טבעי אדם "משוחד" לדעה שלו, הוא מצדד בה ומתנגד בעיניים עצומות לכל דעה אחרת. אם לא יסתגל להקשיב לזולת ולשמוע דעות נוספות – הוא לא יצליח להגיע לסברא ישרה ואמיתית . נראה שהקושי הטבעי, הקיים בכל אדם להקשיב לדעות אחרות, במיוחד כאלה הסותרת את דעתו, עלול למנוע תלמידים גם מהקשבה כהלכה לגדולים מהם. קיימת נטיה מסוימת לחפש מה אפשר לטעון ועל מה ניתן להתווכח בכל מילה ומשפט שרבותיהם אומרים. מה שיוצא מכך הוא שהתלמיד לא קולט בכלל את מה שמלמדים אותו, ובודאי לא מגיע להבנה והפנמה. לעומת זאת, היכולת להקשיב, להכיל ולקבל את דברי הזולת היא אחד המפתחות לגדלות אמיתית. הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגיש נקודה זו כאשר תיאר את גדלותו של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל: "חכמתו הייתה כה עצומה, עמוקה ורחבה, כיוון שבצעירותו הוא תמיד התאבק בעפרם של גדולי הדור. הוא מעולם לא אמר להם 'קבלו דעתי', אלא הוא עשה עצמו כלי לשמוע ולקבל כל דעה וסברא מכל הגדולים ששהה במחיצתם. הוא ספג לתוך תוכו את כל דברי החכמה ששמע מהם, וכך נזדככה דעתו והתרוממה, מכוח חכמת תורתם של דורות רבים אשר מצאה לה משכן במוחו'" . כאשר אנו מעלים במחשבתנו את גדלותו של ר' חיים עוזר זצ"ל, מה שעולה הוא גאונותו העצומה והיכולת העל אנושית לחשוב על כמה דברים באותו זמן. מדברי הסבא מנובהרדוק רואים שהמפתח לכל הגדלות הזאת היה נכונותו לשמוע כל דבר תורה שנאמר לו. הקשבה במלא תשומת הלב לדברי רבותינו מהווה אומנם אתגר מסוים, אולם קשה ומאתגרת עוד יותר היא המשימה להקשיב באמת לדברי חברינו. לעיתים קרובות כאשר אי מי בסביבתנו מתחיל לומר רעיון או דבר תורה מסוים, מוחנו מיד מתחיל לחשוב על מה יש לי לומר מיד כאשר הוא יסיים את דבריו. מלבד חוסר הדרך ארץ המופגן בהנהגה כזו, אדם לא יכול לגדול בתורה ולהתעלות כאשר הוא נוהג כך. היכולת לקבל את דעתו של הזולת, במיוחד כאשר הוא נוגדת את הדעה האישית של השומע היא אכן יכולת נדירה ביותר. במסיבת פרידה אחת, אחד הנואמים הילל ושיבח את מעלותיו של חברו – הוא סיפר שפעם התנהל ביניהם ויכוח לוהט על נושא מסוים, והשיחה הסתימה בלי שהגיעו לעמק השווה. מאוחר יותר, ניגש אליו החבר ואמר לו שהוא מבין מה שהוא רצה לומר, והוא שינה את דעתו על כל העניין בעקבות שיחתם. ישנם שני דברים ראויים לציון בסיפור זה – הראשון הוא יכולתו הגדולה לשמוע השקפה המנוגדת לשלו, ולקבל אותה כאשר היא נראית הגיונית ומתקבלת על הדעת. והשני הוא שמידה מיוחדת זו הייתה כל כך נדירה ובולטת עד כדי כך שזה מה שבחר החבר לספר כאשר תיאר את מעלות חברו. האמת היא, שלא כך אמורים להיות פני הדברים – זה אמור להיות המצב תמיד, כאשר אנו מעורבים בשיחה עם אדם כלשהו, עלינו להקשיב באמת למה שיש לו לומר, ולנסות למצוא מה יש לנו ללמוד ממנו, גם אם לכתחילה דעתו מנוגדת לדעתי. מה שקשה אף יותר מהקשבה לדברי זולתנו, היא ההקשבה במלא תשומת הלב לדברי הקטנים ממנו בגיל או ברמה. בחור ישיבה בוגר אחד היה מוטרד מדברי המשנה באבות "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", לא רק מהגדולים ממנו – הוא הפנה את שאלתו לפוסק, וטען שודאי אין לו מה ללמוד מכאלה שאוחזים ברמות נמוכות בהרבה ממנו בלימוד. תשובת אותו פוסק לכך היתה, שהוא לימד משנה ברורה לבעלי תשובה שאחזו סה"כ שנה אחת אחרי תחילת לימודם. לדבריו, הם התיחסו להלכות מזויות שהוא מעולם לא חשב עליהן לפני כן, ואותם בעלי תשובה הביאו אותו לחשוב ולהגיע ליסודות חדשים רבים בהלכה שהפכו אצלו לנכסי צאן ברזל. מפרשת יתרו אנו לומדים שהקשבה לזולת היא אחת היסודות הבסיסיים ביותר להגיע לחכמה בכלל, ולחכמת התורה בפרט. מפרשים רבים אומרים שזהו השני מבין מ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם – "שמיעת האוזן" – זוהי הדרך לקבל את התורה. מי ייתן ונזכה להגיע ליכולת חשובה זו, להקשיב באמת לדברי רבותינו, חברינו ותלמידינו, ועל ידי כך נצליח בע"ה ללמוד ולהבין את התורה הקדושה.

YISRO - INSIGHTS IN RASHI – SANCTIFYING G-D’S NAME

YISRO - INSIGHTS IN RASHI – SANCTIFYING G-D’S NAME Shemos, 18:1: “Yisro, the priest of Midian, the father-in-law of Moshe, heard everything that G-d did to Moshe and to Israel, His people – that HaShem had taken Israel out of Egypt.” Rashi, Shemos, 18:1, sv. And Yisro heard: “What news did he hear that he came? The splitting of the Yam Suf and the war against Amalek.” Rashi points out two events that played a defining role in Yisro’s momentous decision to join the Jewish people; krias Yam Suf and the war against Amalek. The Be’er Yosef asks that it is understandable that Krias Yam Suf inspired Yisro to convert. It was a momentous occasion in which HaShem’s presence was revealed through open miracles. However, the battle with Amalek was far less inspiring – although Divine Providence was apparent, it was far less earth-shattering than the other miracles. Moreover, there were times in the battle when Amalek was on the ascendancy, with the result that this battle seemed more ‘natural’ than the other events of the Exodus (Yetsias Mitzrayim). If they were insufficient to arouse Yisro to convert, how could this battle achieve anything more?! He begins his answer by acknowledging that it was not the miraculous nature of the battle with Amalek that inspired Yisro. In fact it was the detrimental effect this battle had that prompted him to join the Jewish people: The nations of the world were greatly moved by the miracles of Yetsias Mitzrayim, as it says in the Song of the Sea, “Then the chieftains of Edom were confounded, trembing gripped the powers of Moav, all the dwellers of Canaan dissolved.” However, when Amalek attacked, they reduced the feelings of awe that the world had towards the Jewish nation. They now did not see the Jews as invincible, and their respect for G-d’s people cooled down. This is expressed by Chazal in their analogy of a boiling hot bath that no-one will jump into. Suddenly a man jumps in and gets burnt, but he cools down the water. Even though Amalek were defeated, they did have moments when they were successful, and seeing such a regular kind of battle succeeded in diluting the effects of the miracles of Yetsias Mitzrayim. Thus the attack of Amalek had the opposite effect of the miracles. How did that prompt Yisro to convert? The Be’er Yosef continues that Yisro’s overriding consideration was the effect that the battle with Amalek would have on HaShem’s name in the world. Had Amalek not attacked then Yisro may have sufficed with being a Noachide Jew (Ben Noach) and observing the Jews with admiration and he surely hoped that the rest of the world would do the same. However, after this attack Yisro felt the need to publicly join the Jewish people to demonstrate that the nations should still have great awe for the Jewish nation. He was a very well-known figure in the world and he realized that his journey from Midian to the desert would be widely viewed. In addition Chazal tell us that he went to great lengths to publicize his joining the Jews. The Medrash says us that HaShem Himself told Moshe that Yisro’s intentions were totally pure. The Be’er Yosef explains that the purity of his intentions was manifest by his desire to counter the negative effect that Amalek had. The question remains; did Yisro succeed in all his efforts to sanctify G-d’s name among the nations of the world. The Zohar answers this: “When Yisro, who was the high priest of idolatry, said, ‘Now I know that HaShem is greater than all gods,’ the honor of the Holy One, Blessed is He, rose and was given dominion over all. Because [Yisro] served the Holy One, Blessed is He, everyone immediately distanced themselves from their idolatry, [for they] realized that there was no truth in it. Then the Name of the Holy One, Blessed is He, was sanctified throughout the world.” Yisro taught us a great lesson in his journey to becoming a Jew. It is not enough to think about one’s own relationship with HaShem but how one can effect others as well. In this vein Rav Chaim of Volozhin zt”l writes that in the Shemoneh Esrei of Rosh Hashana we say that Hashem judges the “maaseh ish upekudaso”. Maaseh ish means a person’s own actions, but what does ‘pekudaso’ refer to? He explains that each person has a sphere of influence beyond himself, which includes his family, his students, and any people that come into contact with him. The way he influences these people through his own actions is ‘pekudaso’ and he is judged in that area as well. If, by observing his behaviour, they learn to improve their avodas Hashem then he will receive much reward but if the opposite occurs then he will be judged for his part in their aveiros just as he is judged for his own . A person’s actions do not take place in a vacuum, we are always being noticed by others, consequently we must constantly be aware of the possible effect we can have on others without even directly communicating with them. Yisro recognized this fact and acted upon it – thus he stands as a shining example to us all.

TU B'SHVAT - APPRECIATING HASHEM'S WORLD

The first Mishna in the gemara of Rosh Hashana informs us of various 'new years'. These are times of the year that are considered the beginning of the annual calendar with regard to various laws. The Rosh Hashana for trees is the fifteenth day of the month of Shvat, more famously known as 'Tu B'Shvat'. This day is considered a festive day, therefore the prayer of tachanun (supplication for forgiveness) is not recited. Further, there is the universal custom to make blessings on, and, eat a variety of fruit. The overall focus of the day is to thank HaShem for the gift of trees to the world and to recognize the wonders of nature. Rav Yaakov Weinberg zt"l asks, why is there no similar concept of a celebratory day for the 'birthday' of vegetables? There is also a date for the new year for vegetables which has halachic (legal) ramifications. That being the case, why is there no festivity on their 'birthday' ? He explains that there are numerous remarkable aspects about nature, that merit contemplation of the wonder of creation. Many 'miracles' occur with regard to both vegetables and trees. For example, the taking root of a seed and its development into a tree, bush or vegetable is truly miraculous - it is only its regularity that takes away from our wonder at this astonishing occurrence. Moreover, the process of photosynthesis that enables plant life to use the energy from the sun is another miracle that demonstrates the complexity of nature. However, there is an additional miracle that is found specifically with trees. The process of nourishment for a vegetable is relatively straightforward; it is drawn directly from the ground into the vegetable itself. In contrast, the process of nourishment for a tree is far more complicated. The tree needs to be able to take the nourishment from the ground, draw it all the way up the trunk to its branches, and then to the fruit. Rav Weinberg explains that every stage in a plant's development is a miracle, therefore we are instructed to be thankful for HaShem's numerous gifts in this area. Since trees are subject to more miracles than vegetables, it is appropriate that their 'birthday' is considered more worthy of celebration than that of vegetables. Rav Weinberg's explanation reminds us of the importance of focusing on the details of creation - it is very easy to ignore the numerous miraculous aspects of all of the natural world. Tu B'Shvat awakens us to the importance of appreciating HaShem's gifts, particularly in the form of fruit. It is instructive to offer one small example of this, in order to arouse us to take note of the numerous miracles that surround us. When a person eats a peach, he pays little attention to the hard stone that lies beneath the tasty fruit. However, Rav Avraham Katz shlita teaches us about the great significance of this seemingly bland aspect of nature. Like all fruit, the peach has a great problem - that is, how to ensure its continuity. Since it is completely immobile it has no way of spreading its seed so that it can procreate. Therefore, the peach seed develops a tasty flesh that surrounds it. This will cause humans and animals to eat the peach, thereby transferring it to other locations where it may be able to take root. However, there remains the difficulty of how the seed will not be consumed by its eater along with the rest of the fruit. Accordingly, the peach seed surrounds itself with a very hard casing that cannot be broken by the strongest teeth. In this way, the precious seed is safe. Nevertheless, the problems do not end there. If the casing is so strong, how will the seed be able escape so that it can take root? The remarkable answer to this, is that the casing is lined with a seam running along its length, which is bounded by a powerful adhesive. Not even a metal hammer is able to crack it. And yet, when the case falls to the ground, there is a special enzyme in the soil that dissolves the glue and allows the seed to exit its casing! This mundane seed is the subject of numerous miracles, and if any of them did not take place, then the peach would cease to exist. This is just one example of the testimony to the wonders of HaShem's creation. On Tu B'Shvat we take numerous fruits and say blessings on them before we eat them. This custom can help us focus on the numerous acts of kindness that HaShem performs for us in ensuring the creation of these wonderful fruit. As a person goes through his daily routine, it is very easy for him to inadvertently close his eyes to the wonders around him. The analogy is given of a person who visits the Louvre art gallery, and complains that all the paintings look like yoghurt. After some time, he takes off his glasses, only to realize that they had yoghurt on them! He was unable to appreciate the beauty of the paintings because his vision was blocked. So too, a person can go through life with the proverbial 'yoghurt' blocking his vision, causing him to be blind to the numerous marvels that surround him. Tu B'Shvat gives us the opportunity to open our eyes and appreciate some of HaShem's wonderful gifts.

BESHALACH - PERSISTENCE

BESHALACH - PERSISTENCE The Torah tells us that when the Jewish people were preparing to leave Mitzrayim, Moshe Rabbeinu was being osek in the mitzvo of taking the remains of Yosef Hatzadik to be buried in Eretz Yisroel. The Gemara in Sotah quotes a passuk from Yehoshua which seems to contradict the Torah’s account here; the passuk there states that the Jewish people, not Moshe, brought the bones of Yosef to Eretz Yisroel. The Gemara answers with a principle that if a person begins a mitzvo and does not complete it but then someone else does so, then the Torah credits the completer (‘gomer’) with having fulfilled the mitzvo. Moshe only began the mitzvo of burying Yosef but did not complete it, therefore it is not credited to him, rather to the Bney Yisroel, who completed it. There is another Medrash that seems to contradict this concept: The Medrash Shocher Tov says that David HaMelech is credited with building the Beis HaMikdash as it says in Tehillim, “Mizmoor shir Chanukas habayis leDavid, ” even though David only began the building but did not complete it. This implies that the main credit is attributed to the ‘beginner’, (‘maschil’) not the ‘gomer’ . Rav Moshe Feinstein zt”l resolves this contradiction: He writes that if the maschil did not complete the mitzvo through no fault of his own then he is credited with it even though he did not finish it. However, if he bears even the slightest guilt for not completing the mitzvo then it is credited to the gomer. David HaMelech bore absolutely no responsibility for his inability to complete the binyan Beis Hamikdash. Hashem told him that he could not do so, therefore, its binyan is attributed to him. In contrast, Moshe Rabbeinu could not complete the mitzvo of buying Yosef because he did not enter Eretz Yisroel. He did not enter Eretz Yisroel because of the chet at Mei Meriva, consequently his inability to complete the burial of Yosef was somewhat due to his actions. This explains why the burial of Yosef is not attributed to him . Moshe Rabbeinu’s guilt in this instance is minimal, and yet it is sufficient to deny him the merit of the mitzvo of the burial of Yosef. The same is surely true of situations in our lives when we have the opportunity to complete some kind of mitzvo but we fail to do so because of our lack of persistence. This applies greatly to learning - when a new shiur begins there are often large numbers of people present but as the weeks go on, gradually less and less appear. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l noted this phenomena with regard to daf yomi - he joked that many people being the new cycle with Berachos, but by the next Masechta, ‘ba Shabbos ba menucha’. Another common area of failing in persistence is growth. For example, on certain occasions such as the Aseres Yemay Teshuva or times of suffering, people are inspired to make kabbalos to grow in a certain way. However, with the passage of time, these kabbalos often become distant memories. What aitsos are there that can make it more likely that we will be able to persist with our commitments? The Chofetz Chaim zt”l wrote the Mishna Berurah over the course of twenty-five years - during this time he suffered many tribulations which hindered the writing of the sefer. The vast majority of people would have capitulated under such travails, seeing them as a simun that this undertaking was not meant to succeed. However, the Chofetz Chaim realized that all the challenges were all sent by the yetser hara to prevent the Mishna Berurah being written. Accordingly, he persisted and succeeded in writing one of the most important sefarim of the past hundred years. He was able to persist because he recognized the vital importance of what he was trying to do - this enabled him to overcome all the challenges and complete the Mishna Berurah. This provides us with one aitsa of how to succeed in our undertakings - if we can remain focused on the significance of what we are trying to do then we will have more chance of persisting. One may argue that we do indeed have moments of inspiration where, like the Chofetz Chaim, we recognize the significance of our projects. However, with time it is difficult to maintain this level of inspiration and we are unable to persist. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l addresses this problem . He discusses the case of Palti ben Layish. David married the daughter of Shaul HaMelech but Shaul believed that it was an invalid kiddushin and he gave Michal to be married to Palti. Palti suspected that David’s kiddushin was valid and therefore undertook not to touch Michal. Right at the beginning of their ’marriage’ he stuck a sword between them and said that anyone who acts improperly should be struck by this sword . Rav Shmuelevitz asks, what exactly did this act achieve? If his yetser would overcome him how would the sword stop him? He was the one who stuck the sword and he could remove it whenever he wanted. Rav Shmuelevitz explains that at the beginning of this nisayon Palti attained a powerful recognition of how terrible it would be to do such an impropriety. However, he feared that over the course of time this clarity would weaken and he may fall to the temptations of the yetser hara. In order to prevent his from happening, at the very moment of inspiration he stuck the sword in between them and that sword would serve as a reminder of the power of his initial convictions. In a similar vein, Rav Yisroel Reisman Shlita tells a story of a bachur in Volozhin Yeshiva who was known as being fluent in Shas. On one occasion he was eating a meal, and a friend came in asking for the location of a certain opinion. Whilst the bachur was struggling with this question someone else pointed out that Tosefos explicitly expressed this opinion. The bachur was so shaken by the fact that he missed an open Tosefos that he immediately left in the middle of the seudah and ran to the beis medrash. He continued learning with super-human hasmada, never leaving the beis medrash for the next 7 years and he became a Gadol. Someone present at the time noticed that the bachur left his meal so quickly that he did not bentsch! He asked Rav Chaim Volozhin zt”l if it was mutar to not bentsch in such a scenario. He answered that he could not say whether it was mutar or not, but that had the bachur bentsched and not left the seudah immediately then he would not have become a Gadol. At that moment he was struck by a deep sense of pain at his lack of knowledge and he utilized the power of this moment to begin learning on a new level. Had he waited even a few minutes he would have lost that inspiration forever. So too in our lives we experience moments of inspiration where we attain a heightened sense of awareness of an important inyan. But the inspiration often wears away - we see from the above stories that one way of maintaining the inspiration is by doing a concrete act right away, and hopefully this act will help keep the momentum. An example of this is when we hear a powerful piece of mussar that we should act upon it by immediately beginning to put it into action. Another example is when we attain a heightened sense of closeness to G-d that we try to do something to help remember and tap into that moment. Rav Noach Orlowek Shlita suggests taking an internal ‘photograph’ of that moment so that you can always ‘look at it’ when you want inspiration and tap into that powerful moment. These are possible ways in which we can strive to not just begin endeavors but to complete them as well.

בשלח – נטילת אחריות

בס"ד נס קריעת ים סוף הינו אחד המאורעות המשמעותיים ביותר והמשפיעים ביותר בהסטוריה היהודית. חז"ל והמפרשים שואבים רעיונות רבים ולימודים רבים מנס עצום זה. אחד הרעיונות הידועים בנושא זה מובא בתוספתא, המתארת את ההתרחשויות שקדמו לצעד הראשון אל תוך הים. בתוספתא מתואר כיצד עמדו השבטים על ים סוף, והתווכחו ביניהם מי ייכנס הראשון לים. כל אחד ניסה להתנער מהאחריות ומהאומץ העצום הנדרש על מנת להיכנס הראשון. בסופו של דבר שבט יהודה קפץ אל תוך הים, ובזכותו נעשה קידוש ה' עצום בעולם . מבואר בתוספתא כי היה זה אחד המעשים שזיכו את שבט יהודה במלכותו על כלל ישראל. הוא היה נכון לקום ולעשות מעשה בעת שכל השאר רק ביקשו להתנער מאחריות. בשכר מעשה זה הוא זכה לאחריות נצחית של מלכות על עם ישראל. המילה 'אחריות' נושאת לפעמים קונוטציה מעט שלילית בקרב בני אדם - קשה, מסובך ואפילו לא נעים לפעמים לאדם ליטול על עצמו אחריות. לכן אנשים רבים, כחלק מנטייתם הטבעית להימנע ממצבים לא נעימים – יעדיפו להימנע מתפקידים המחייבים נטילת אחריות. אולם, נראה כי נטייה זו אינה תואמת את השקפת התורה בנושא זה. בניגוד להסתכלות השלילית על האחריות, התורה רואה בנטילת אחריות ערך מרומם וחשוב ביותר; ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מרחיב על כך זאת בבארו את המשמעות החשובה הקיימת לצעדו הראשון של שבט יהודה למים: "באותה שעה חש עצמו שבטו של יהודה אחראי עבור כל ישראל שיעשו את המוטל עליהם, ומתוך הרגשה זו נתגדלו ונתעלו מכל ישראל, ונתמלאו כח לעבור את הים כאילו היה יבשה ממש, ועל ידי זה זכה יהודה למלכות" מעשה זה של נטילת אחריות על עצמו למען הכלל – זיכה את יהודה בזכות עצומה: ניתן לו התפקיד החשוב ביותר בעם היהודי. ניתן ללמוד מכך רעיון חשוב מאד: אחריות יכולה להיראות לפעמים כעול כבד, עניין מגביל הלוחץ אותנו ועלול להכריח אותנו לעשות מה שלא היינו מעוניינים לעשות. סיפורו של יהודה מוכיח כי ההיפך – הוא הנכון. מידת נטילת האחריות על עצמו עבורו, עבור משפחתו ועבור כל עמו שהייתה בו היא אשר רוממה אותו ובזכותה הגיע לדרגות כה גבוהות. החלטה זו, ברגע זה, היא זו שהעלתה אותו לרמה אחרת לגמרי. עניין זה נכון לגבי כל אדם ואדם, אם הוא מחליט ברגע הנכון לקחת על עצמו אחריות למענו ולמען סביבתו, הוא מגיע מתוך כך לדרגות גבוהות ביותר, כאלה שאליהן הוא אפילו לא חשב שיוכל להגיע אי פעם. ר' חיים שמואלביץ ממשיך עוד ברעיון זה, הוא מביא את הירושלמי בביכורים: שאומר שחתן – נמחלין לו כל עוונותיו. הירושלמי בהמשך מביא את המקור לכך - עשיו נשא אישה המכונה בתורה "מחלה", שם זה לא היה שמה האמיתי כלל. השם 'מחלה' הינו מלשון 'מחילה', ומכאן לומד הירושלמי שכל עוונותיהם נמחלו כאשר היא נישאה לעשיו. ר' חיים מציין את העובדה שהירושלמי בחר דווקא בדוגמא של עשיו הרשע ואשתו שהייתה מקטרת לעבודה זרה, והוא מוכיח מכך שיום החתונה מזכה את האדם בכפרת עוונות אפילו ללא תשובה שהרי שללא ספק הם לא התחרטו על חטאיהם. נשאלת השאלה: הרי אפילו יום הכיפורים מכפר על עוונותיו של האדם אך ורק אם הוא מתחרט עליהם, מדוע חתן זוכה לכפרת עוונות בקלות כה רבה? ייחודו של החתן הוא בכך שהוא מקבל ביום נישואיו אחריות על אשתו, נטילת האדם על עצמו עול אחריות הינה עניין גדול מאד. לכן נמחלים לו כל עוונותיו וניתנת לו סיעתא דשמיא מיוחדת המסייעת לו להצליח בהתחייבותו החדשה. כל עברו הקודם נמחק ממנו, על מנת שיוכל לשאת כראוי בעול האחריות החדשה שניתנה לו. נטילת אחריות הינה צעד גדול ומשמעותי, כל מהות החיים עולה לדרגה אחרת לגמרי, ונפתח דף חדש למציאות חיים שונה ומחודשת. ראינו עד כמה משמעותית ומשפיעה מידת האחריות על חייו של האדם. היא היא הגורם על פיו נקבעות הדרגות הגבוהות אליהן מגיע האדם בחייו. כל שנדרש מהאדם הוא להחליט מיוזמתו האישית, מתוך בחירה חופשית ליטול אחריות על עצמו ועל העולם הסובב אותו. מהותה העיקרית של בחירה חופשית היא היכולת לבחור, להחליט לשנות, לגדול ולממש את הפוטנציאל האמיתי הגלום בנו. אם אדם בוחר כך, ביכולתו להפוך לבריאה חדשה לגמרי, השונה בתכלית מהדמות אשר היה בעבר. אל מול הים הזועף, החליטו בני שבט יהודה החלטה נועזת ומשמעותית, לקחת את עול האחריות ולא להטיל אותה על אף אחד אחר. מי יתן ונזכה גם אנו ליטול על עצמנו אחריות, וכך להגיע למימוש הפוטנציאל שלנו.

FREEING OURSELVES - BESHALACH

The Parsha begins with a description of how the Jewish people finally left Egypt and the yoke of Pharaoh. As they faced the Yam Suf (Sea of Reeds) they suddenly saw that the Egyptian army was chasing after them. After cyring out to HaShem and then complaining to Moshe, they walked into the sea and the miracle of Krias Yam Suf (the Splitting of the Sea) took place. After crossing the sea, they witnessed the final destruction of the Egyptian army. At this point, the Torah tells us; “On that day HaShem delivered Israel from the hand of Egypt, and Israel saw the people dead on the seashore”. The Ibn Ezra notes the Torah’s emphasis that it was only on that day that the Jews were fully free of the yoke of the Egyptians. He explains that even after they left Egypt, they still felt a great sense of fear of Pharaoh and only became completely free of the Egyptian yoke once they saw the final destruction of the might of the Egyptians at the Yam Suf. Their feelings of subjugation (shibud) to the Egyptians were not allayed by merely ‘escaping’ . It was only when they saw the Egyptians destroyed that they were were now able to be fully free of their self-image as ‘Pharaoh’s slaves’. The Hagaddah’s description of the nature of the subjugation to the Egyptians teaches us a similar lesson to that of the Ibn Ezra. The Hagaddah tell us: “We were slaves to Pharaoh in Egypt; HaShem, our G-d took us out from there with a strong Hand. And if HaKadosh Baruch Hu did not take our fathers out of Egypt, we and our children, and our children’s children would be enslaved to Pharaoh in Egypt.” The obvious question on the Haggadah’s assertion is that it is very difficult indeed to imagine that had the Exodus not taken place, then we would all still be slaves to the Egyptians – indeed the Egyptian Empire disintegrated thousands of years ago! One answer given is that the Hagaddah does not mean that we would be physically enslaved (meshubad) to Egypt, however there would still remain an element of a psychological shibud to Pharaoh and his people. We would have become physically free, but we would never have escaped from, and overcome, the Egyptians. Rather, we would have become free by default, and consequently, we would never have fully broken the self-image of ourselves as people who are controlled by another nation and not free to fully express ourselves. These explanations provide us with a very important foundation with regard to the challenge of how to deal with negative forces that hold power over us; this includes people who control us in an unhealthy manner, destructive addictions; and general weapons of the yetser hara such as lust (taiva). It seems from the example of the Exodus that there are two stages in freeing oneself from a negative influence. The first stage is to escape the source of negativity, in the same way that the Jewish people left Egypt. The second is to overcome or eliminate that source – this took place with the destruction of the Egyptian army in the sea. The Ibn Ezra teaches us that whilst escaping the source of shibud is often an essential stage, it is insufficient in fully freeing oneself. One can only become fully free by attaining the second stage. Accordingly, it was only when the Jewish people saw the Egyptians finally destroyed, that they were able to be fully free of the Egyptian enslavement. There are two key lessons that can be learnt out from the above. Firstly, a person needs to recognize which stage of freedom he has attained. It is particularly important for him to be aware when he has not fully overcome the shibud to his negative influence rather that he has only escaped it. One strategy of people who give up addictions is to acknowledge that they have not fully overcome the addiction, rather they have only removed themselves from it. For example, some people who have given up smoking for many years still describe themselves as ‘smokers’. In this way they remind themselves that they are still at risk of falling back into the trap of nicotine addiction and therefore they studiously avoid even one cigarette. If, however, they would convince themselves that they have no remnants of addiction then they would feel able to have one cigarette and not resume their addiction. However, often this is not the case, and one ‘harmless’ cigarette could easily thrust them back into the clutches of their dangerous addiction. The second, and more difficult lesson, is that one must strive to reach the second stage of fully overcoming their shibud to the degree that one is fully free. It seems that these two stages are alluded to by the Rambam in his discussion of different levels of teshuva (repentance). He writes that complete teshuva can only be attained when a person is thrust into the exact same situation that he previously failed in, and now he overcomes his yetser hara. A lower level of teshuva is when a person goes through the four stages that are required to repent, but he still may not be at the level where he would overcome his yetser hara were he to be forced into the same situation. It seems that the lower level is the stage of escaping his yetser hara, whereas the second stage of fully overcoming it is the complete teshuva that the Rambam refers to. We have seen from the example of the Exodus that there are two stages of freeing oneself from negative influences – escaping is the first level and overcoming it is the second. One may wonder how it is possible to fully overcome forces that exert such power over us. This is obviously no simple matter and each specific case needs to be analyzed in and of itself, however, the story of the Splitting of the Sea does offer us two vital suggestions as to how one can hope to succeed. As the Ibn Ezra pointed out, the Jewish people did not destroy the Egyptians at all, rather HaShem did it for them. This teaches us that it is beyond human capacity to fully overcome such yetser haras, as Chazal say when they assert, that, “man’s yetser [tries to] overpower and destroy him every day… and if not for HaShem helping him, he would not be able to overcome it.” Accordingly, it is essential to turn to Heavenly guidance to be able to defeat whatever force it is that holds us back. However, we also see from the Splitting of the Sea that it is insufficient to merely sit back and rely on HaShem, for when Moshe prayed for help HaShem told him to stop praying and to tell the people to step into the Sea. It was only when they made those bold first steps into the sea that it split. We learn from here that, whilst it is impossible to overcome one’s yetser hara without HaShem, nonetheless, a person must be willing to make the effort. When he shows that he is prepared to do that, then HaShem does the rest. May we all merit to emulate the Jews at the Yam Suf and completely free ourselves of those forces that hold us back from fulfilling our potential.

בשלח – התמדה י

בס"ד התורה מספרת שכאשר התכוננו ישראל לצאת ממצרים, עסק משה רבינו בעצמות יוסף, בהוצאתם מארץ מצרים כדי להביאם לקבורה בארץ ישראל. הגמרא בסוטה מביאה פסוק מספר יהושע שלכאורה סותר את המתואר כאן; "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים" לפי זה בני ישראל ולא משה, הם אלו שהביאו את עצמות יוסף ממצרים לארץ ישראל. הגמרא מתרצת סתירה זו ואומרת כי "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". כלומר אם אדם התחיל במצווה אך לא סיים אותה, כל המצווה כולה לא נקראת על שמו אלא על שם אותו אדם שסיים את המצווה. משה רבנו רק התחיל במצות קבורת עצמות יוסף, אולם לא הוא זה שסיים אותה, ולכן מצווה זו לא נקראת על שמו אלא על שם בני ישראל שהם אלה שהכניסו את העצמות לארץ וקברו את יוסף. ישנו מדרש נוסף שנראה לכאורה כסותר עיקרון זה: במדרש שוחר טוב מובא שנחשב לדוד המלך כאילו הוא בנה את בית המקדש כמו שנאמר בתהילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" , למרות שהאמת היא שדוד רק התחיל בבניין הבית אך לא הביאו לידי גמר. לפי מדרש זה, הזכות מגיעה דווקא למתחיל המצווה ולא לגומר . ר' משה פיינשטיין זצ"ל מבאר סתירה זו: הוא כותב שאם אדם התחיל במצווה ולא סיים אותה שלא באשמתו כלל, אזי המצווה נקראת על שמו ויש לו זכות בה למרות שהוא לא סיימה. אולם, אם המצווה לא נסתיימה ויש בכך אפילו משהו מן המשהו של אשמה התלויה בו, אזי נקראת המצווה על שם גומרה. דוד המלך היה נקי לגמרי מכל אשמה על אי יכולתו לסיים את בניין בית המקדש. הקב"ה אמר לדוד שהוא לא רשאי לעשות זאת. ולכן, למרות שלא הוא סיים את בניין הבית, המצווה מיוחסת אליו. לעומת זאת, משה רבינו לא יכול היה לסיים את מצות קבורת עצמות יוסף כיוון שהוא לא נכנס לארץ ישראל. נאסר עליו להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא מי מריבה, ולכן העובדה שלא יכל לסיים את קבורת עצמות יוסף תלויה במידה מסוימת במעשיו. ולכן מובן מדוע קבורת עצמות יוסף לא מיוחסת אליו, אלא לבני ישראל . האשמה שנתלתה במשה רבינו בעניין זה היא מינימילית, ועם זאת היה בכוחה למנוע ממנו את הזכות במצוות קבורת עצמות יוסף. אין ספק שזו האמת גם לגבינו, כאשר נקרית בפנינו הזדמנות לקיים בשלמות מצווה, אולם אנו לא מצליחים להביאה לידי גמר בגלל חוסר התמדה. הדבר שייך מאד בעניין לימוד התורה – כאשר נפתח שיעור חדש, בדרך כלל רבים הם המשתתפים, אולם עם השבועות החולפים, אט אט מתמעט קהל השומעים. ר' יעקב קמינצקי זצ"ל דיבר על תופעה זו ביחס ללימוד הדף היומי, וציין בהלצה שרבים מתחילים את המחזור במסכת ברכות, אולם במסכת הבאה – "באה שבת באה מנוחה". שטח נוסף בו נפוץ מאד הקושי להתמיד הוא ב"עליה". לדוגמא, בהזדמנויות מסוימות כגון עשרת ימי תשובה או בעת מצוקה כלשהי, אדם מתעורר לקבל על עצמו קבלות שעל ידן יתקדם ויתעלה בנושא מסוים. אולם עם הזמן הקבלות הופכות לנחלת העבר, ונשכחות. האם יש עצה כיצד נוכל להתמיד יותר במצוות שאנו מקיימים, ובקבלות שאנו מקבלים? החפץ חיים זצ"ל כתב את ה"משנה ברורה" במשך עשרים וחמש שנה, בתקופה זו הוא עבר תלאות וקשיים רבים שעיכבו את כתיבת הספר. רוב רובם של בני האדם היו נכנעים תחת קשיים ועיכובים רבים כאלה, והיו רואים בהם סימן שמשימה זו לא תגיע לעולם לידי גמר. אולם ה"חפץ חיים" הבין שכל אותם נסיונות ועיכובים הגיעו מצד היצר הרע שרצה למנוע את כתיבתו של ספר חשוב זה. לאור הבנה זו, הוא התעקש, התמיד והצליח בסופו של דבר להוציא את אחד הספרים החשובים ביותר ליהדות במאה השנים האחרונות. היה בכוחו להמשיך ולהתמיד כיוון שהוא הכיר בחשיבות ובנחיצות הגדולה שיש למטרתו - הכרה זו אפשרה לו לעמוד בכל הנסיונות, ולמרות הכל לברך על המוגמר. ניתן ללמוד מכך עצה מעשית לגבינו, כיצד נוכל להתמיד גם אנו במשימות ובאתגרים שאנו מקבלים על עצמנו – אם נישאר ממוקדים ומרוכזים בחשיבות הגדולה שיש למה שאנו רוצים ומנסים להגיע אליו, אזי בקלות רבה יותר נצליח להתמיד במטרתנו. הבעיה בכך היא שאכן ישנם רגעי התעוררות בהם אנו, כמו החפץ חיים, מכירים ומודעים היטב לחשיבות העניין שאנו עוסקים בו, אולם עם הזמן קשה הרבה יותר להישאר באותה רמה של התלהבות ולהט כמו בהתחלה, ולכן אנו מתקשים גם להתמיד. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מתייחס לבעיה זו . הוא כותב בעניין פלטי בן ליש: דוד התחתן עם בתו של שאול המלך, אולם לדעת שאול הקידושין לא היו תקפים, ולכן שאול נתן את מיכל לפלטי בן ליש לאשה. פלטי חשש שמא קידושיו של דוד כן היו תקפים ולכן החליט שלא לגעת במיכל. מיד עם 'נישואיהם' הוא נעץ חרב ביניהם ואמר "כל העוסק בדבר זה [כלומר, בעבירה של ג"ע] ידקר בחרב זו" . ר' חיים שואל על כך, מה באמת היתה מטרתה של אותה חרב, וכיצד היה בכוחה לסייע לו? אם יצרו היה תוקפו, היה יכול להסיר את החרב שהרי הוא עצמו נעץ אותה, מה הועילה אותה חרב? ר' חיים מסביר שבתחילה כאשר היה הניסיון חדש, היה בפלטי בן ליש הכרה ברורה ועצומה בחומרת החטא שהוא עלול חלילה ליפול בו. אולם הוא חשש שמא עם הזמן כאשר יתרגל לחיות עם הניסיון, תחלש אותה הכרה ברורה והוא עלול ליפול בידי היצר הרע. כדי למנוע מצב כזה, בזמן שההתעוררות הגדולה יקדה בליבו , מיד נעץ את החרב בינו ובינה ותפקידה היה להזכיר לו את אותה התעוררות ראשונה שהייתה בו ולהשאירה לאורך זמן. על אותה דרך, מספר ר' ישראל רייזמן שליט"א על בחור בישיבת וולוז'ין שהיה ידוע עליו שהוא יודע את הש"ס על בוריו. פעם אחת בזמן שאכל את סעודתו, ניגש אליו בחור ושאל אותו על מיקומה של דעה מסוימת בגמרא. בעוד הוא מנסה לחשוב על השאלה, בחור אחר אמר שתוספות מביאים במפורש דעה זו. הבחור היה כה מזועזע מכך ששכח תוספות מפורש והוא עזב מיד את המקום באמצע הסעודה, ורץ לבית המדרש. הוא המשיך ללמוד בהתמדה עצומה מעבר לכוחות אנוש רגילים והפך לגדול בישראל. אחד הנוכחים באותו מעמד הבחין שמרוב להטו ללמוד, אותו בחור שכח לברך ברכה אחרונה! הוא שאל את ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל אם היה מותר לו לא לברך בכזה מצב. התשובה היתה, שאי אפשר לומר אם מותר או אסור, אבל מה שברור הוא שאם הוא לא היה עוזב את המקום מיד, אזי לא היה יוצא ממנו "גדול". באותו רגע שבו הוכה בכאב עצום על אי ידיעתו את התורה כפי שהיה רוצה לדעת אותה, מייד הוא ניצל את הכוח של הרגע הראשון, התחיל בלימוד במשנה מרץ והגיע לדרגות חדשות. אם הוא היה ממתין אפילו כמה רגעים – אותה התעוררות הייתה אובדת לנצח. כך גם לגבי חיינו אנו, אנו חווים רגעים של התרגשות והתפעמות, אנו יכולים להגיע בהם להכרה גבוהה בחשיבותו של עניין מסוים. אולם רגעי ההתעוררות בדרך כלל חולפים ועוברים. מהעובדות שהבאנו ניתן ללמוד מהי הדרך לשמור על ההתעוררות הראשונית כדי שתתמיד לכל אורך הדרך: באותו רגע לפעול פעולה מעשית. תפקידה של פעולה מיידית זו חשוב מאד, היא תשַמר את ההתלהבות ותגרום לה להיות קשורה ונעוצה בחיי המעשה. דוגמא למצב בו ניתן ליישם רעיון זה היא כאשר שומעים דבר מוסר חשוב שיש ליישמו בחיי היום יום – יש לעשות זאת מיידית, אחרת תפוג השפעת הדברים. דוגמא נוספת היא כאשר אדם זוכה להגיע להתרוממות הרוח, ולקרבת אלוקים, ברגעים אלו עליו לחפש מה יעזור לו לשמר את התחושות אליהן הגיע ברגעים אלה. ר' נוח אורלווק שליט"א מציע "לצלם" תמונה פנימית של אותם רגעים, באופן כזה שתמיד ניתן יהיה להתבונן ב"תמונות" הללו, ולהיזכר באותם רגעים גבוהים כאשר הוא זקוק לחיזוק ולהתעוררות. אלו הן דרכים ואפשרויות על ידן נוכל בע"ה לא רק להתחיל להתקדם, ולשאוף להתעלות, אלא גם להגיע להישגים ולממש את המטרות.

BESHALACH - TAKING RESPONSIBILITY

The splitting of the Yam Suf (known as krias Yam Suf) is one of the seminal events in Jewish history. Chazal and the commentaries derive numerous lessons from this great miracle. A less well-known aspect of krias Yam Suf is described in a Tosefta that recalls the events immediately preceding the first bold steps into the sea. The Tosefta tells us that at the Yam Suf, all the tribes were arguing about who should step into the sea first, each one trying to avoid the responsibility (achrayus) to take the first brave steps. Finally, the tribe of Yehuda jumped into the sea and sanctified G-d’s name . The Tosefta explains that this was one of the actions that earned the tribe of Yehuda the merit of being the tribe of Malchus (kingship). He was willing to be proactive whilst everyone else was seeking to shirk responsibility, thus he was awarded with the eternal responsibility of leading the Jewish people. The word, 'responsibility' sometimes arouses negative connotations in people - it is difficult and even uncomfortable to have to assume responsibility. Accordingly, a person may be content to avoid positions of achrayus throughout his life in his quest to avoid uncomfortable situations. However, it seems that a desire to avoid responsibility does not accord with the Torah hashkafa in this area. In contrast to the negative view of responsibility, the Torah views taking achrayus as highly empowering; Rav Chaim Shmuelevitz zt"l writes about this in his description of the significance of Shevet Yehuda's first steps into the sea., “at that time the tribe of Yehuda felt personally responsible for all of Israel and that he (Yehuda) should do what was incumbent upon him - because of this feeling, he became greater than all of Israel, and was filled with a strength and power to cross the sea as if it was completely dry, it was through this that Yehuda merited to be King .” By taking responsibility for others, Yehuda inherited the most important role among the Jewish people. We see from here a crucial idea: Responsibility can often be seen as a burden, something which restricts us and forces us to do things that we do not want to do. The actions of Yehuda show us exactly the opposite is true. It was his midda of taking responsibility, for himself, his family and his nation, that enabled him to reach such exalted heights. As Rav Shmuelevitz says, at the very moment that he accepted “what was incumbent upon him”, it was then that he rose to a whole new level. The same is true for each person, if he stands up and takes responsibility for himself and his people, then he too can attain heights that he never thought possible. Rav Shmuelevitz goes even further in another piece. He brings a Yerushalmi in Bikurim: “A wise man, a chosson (newly married man) and someone who has risen in greatness, all receive atonement for their sins .” The Yerushalmi proceeds to give the example of Esav as the source that a chosson receives atonement - he married a woman the Torah calls ‘Machlah’, but that was not her real name. The name ‘Machlah’ comes from the root word of ‘mochel’ - ‘to forgive’. From here the Yerushalmi derives that all of their sins were forgiven when she married Esav. Rav Shmuelevitz proves from the choice of the evil Esav and his idol-worshipping wife that a person who gets married receives atonement even without teshuva for they clearly did not repent their sins. Even on Yom Kippur a person only receives atonement with repentance, why here is atonement so easily attained? He answers, “it would seem that the uniqueness of the chosson is that he accepts responsibility for his wife, and there is nothing greater that someone who accepts upon himself the yoke of responsibility. Therefore they forgive him for all his sins, and give him heavenly help to succeed in his new obligation, and they remove from him all of his past, so that he can live up to his new responsibility .” Taking a new level of responsibility is such a great feat that a person is given a clean slate - he now lives on a whole new level of existence! We have seen how predominant the midda of responsibility is in a person’s life. It is no less than the decisive factor in determining the heights a person reaches in his life. All that is required for a person is to make the free will decision to take responsibility for himself and the world around him. Free will is in essence, the ability to make choices, to decide to change, to grow, to live up to our true potential. If a person makes that choice, then he can become a totally new creation, one whose past is left behind. Facing the raging sea, the members of the Tribe of Yehuda made a momentous decision to take responsibility and not shift it onto others. May we too merit to take responsibility and thus achieve our potential.

INSIGHTS IN RASHI - PHARAOH AND AVRAHAM - BO

Shemos, 12:29-30: “And it was at midnight that HaShem smote every firstborn in the land of Egypt, from the firstborn of Pharaoh sitting on his throne to the firstborn of the captive who was in the dungeon, and every firstborn animal. Pharaoh got up at midnight, he and all his servants and all Egypt, and there was a great outcry in Egypt, for there was not a house where there was no corpse.” Rashi, 12:30: sv. And Pharaoh got up: “From his bed.” After experiencing nine plagues, Pharaoh was warned by Moshe Rabbeinu that the most devastating of all the plagues, the death of the firstborn would smite Egypt. When this promise was fulfilled, the Torah seemingly superfluously tells us that Pharaoh got up; Rashi tells us where he got up from – his bed. This ostensibly innocuous point reveals to us yet another layer lesson that can be derived from Pharaoh’s behavior. The Sifsei Tzaddik explains that the Torah is coming to highlight the incredible stubbornness of this evil man. Moshe had time and again correctly predicted terrible plagues so when he warned that the first-born would die that night, Pharaoh should have been extremely worried – indeed he was a first-born himself . Yet he was so convinced that nothing would happen that he was able to have a peaceful night’s sleep! This provides us with another example of Pharaoh’s warped reasoning – he consistently prevented his mind from interpreting events in a logical fashion, one that would have caused him to have considerable concern (to put it mildly), about Moshe’s newest prediction. Yet he was able to shrug off all logic and somehow rationalize that nothing would happen – this enabled him to have a good night’s sleep until he was so rudely interrupted. We see in an earlier episode in the Torah how another person was also apparently able to have a good night’s sleep when in a situation where almost no else would have been able to do so; Avraham Avinu. He was commanded by HaShem to offer up his beloved son, Yitzchak Avinu: The Torah tells us that he got up early that morning do fulfill G-d’s instructions. The obvious implication is that he, like Pharaoh, slept perfectly well that night. On consideration this is remarkable – the most worthy of us would surely be unable to sleep the night before such a difficult undertaking; we would be racked with worry, and perhaps spend much of the night praying – yet Avraham went to sleep. Clearly, whereas Pharaoh’s sleep demonstrated his lowliness, that of Avraham provides yet another example of his unfathomable greatness. He didn’t understand why HaShem wanted him to offer up his own son, especially when HaShem had told him that Yitzchak would be the child would inherit the spiritual legacy that Avraham left. Yet he had complete menuchas hanefesh (calmness) because he was so real with the fact that HaShem is all-powerful and all-giving, therefore there was nothing to worry about. Accordingly he was able to sleep as if he had nothing to worry about. Pharaoh teaches about a resistance to events in the face of logic which enabled him to sleep well in the face of obvious catastrophe. From his negative example we learn the perils of ignoring HaShem’s messages to us – whether it be through miraculous intervention to save the Jewish people from our enemies, or personal messages to us telling us to change our ways. We are also affected on some level by Pharaoh’s flaw and we fail to be moved by events surrounding us. The extreme example of Pharaoh can hopefully help us to notice this failing in ourselves on our own level, and try to spiritually awaken ourselves to be more alert to HaShem’s communication with us. On the other hand, we learn from Avraham the correct way to react when there is nothing one can do to change the given situation is to have a calm appreciation that everything HaShem does is for the best.

בא – חשיבה

בס"ד בא – חשיבה יהונתן גפן אחת הנקודות הבולטות ביותר בעניין עשר המכות היא סירובו העקשני של פרעה להכיר בטעותו ולהבין שה' הוא האלוקים, בעל הכוחות כולם. למול עיניו התחוללו ניסים בזה אחר זה, ובכל זאת הוא לא השתכנע בהיות משה רבינו שליח ה', ולא רק קוסם ומכשף חלילה. בחמשת המכות הראשונות פרעה סירב להוציא את בני ישראל ממצרים מתוך שליטה מוחלטת ובחירה חופשית. בחמשת המכות הבאות הוא היה מסכים לשלוח אותם, אלא שאז הכביד הקב"ה את ליבו, והוא לא שלחם. הספורנו מסביר על כך שאם היה מוציא אותם בעקבות המכות, לא היה זה מתוך תשובה אמיתית והכרה בגדלות ה', אלא מכיוון שלא היה יכול לסבול יותר את המכות הקשות. לכן, בכך שה' הכביד את ליבו, ניתנה לו בעצם זכות הבחירה החופשית לפי הרצון האמיתי שהיה בו, למרות הפחד הטבעי מהמכות. סירובו העקשן להוציאם היה בעצם בחירה חופשית טהורה, ללא השפעות חיצוניות . עקשנות זו של פרעה, שנראית על-אנושית לחלוטין, הפליאה מאד את ר' אהרן בקשט זצ"ל, ראש ישיבת לומזה. הוא היה רגיל לתת "שמועס" (שיעור מוסר) בביתו בכל ליל שבת. באחת הפעמים תלמידיו נכנסו לביתו ונדהמו לראותו מסתובב הלוך ושוב בחדר, תוך שהוא ממלמל לעצמו: "מה חשב פרעה כשראה כאלה ניסים עצומים למול עיניו?!" לפתע הוא הפסיק ללכת, פנה לתלמידיו והסביר, "הוא לא חשב בכלל! רק אדם שנמנע כליל מחשיבה מסוגל להגיע להתעלמות מניסים כאלה, ולאטום את עצמו לחלוטין מכל השפעה שהיא על אישיותו!" הסבר זה של התנהגותו חסרת ההיגיון של פרעה שופכת אור על שאלה כללית, מדוע גם חוויות גדולות ומשמעותיות מאד לא גורמות תמיד לשינוי אצל האדם. ייתכן אפילו מצב בו מזהה האדם שנעשה לו נס עצום אולם הוא לא ממשיך להסיק מסקנות אישיות מהאירוע. דוגמא לכך היו התגובות לנס הגלוי שהיה במלחמת המפרץ, כאשר 39 טילי סקאד נפלו בארץ, והתוצאה היתה – הרוג אחד ! יצחק רבין אז הודה בפה מלא שעם ישראל ראה פנים מול פנים את יד ה'. עם זאת, מציין ר' דוד אורלופסקי שליט"א, אותו יצחק רבין לא שינה ולא כלום בחייו בעקבות כך, הוא לא התחיל להניח תפילין, או לקיים מצוות. והשאלה היא, מה הוא חשב אז?! הוא ראה בבירור את יד ה', ראה כיצד לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובכל זאת – כלום לא השתנה בו! התשובה לכך מונחת בהסברו של הרב בקשט – הוא לא חשב! אם היה חושב בכנות ובאמת על הניסים העצומים שראה מול עיניו – ללא ספק משהו בו היה משתנה. דוגמא נוספת לרעיון זה, מספר ר' דוד קפלן שליט"א: ר' חצק'ל לוינשטין זצ"ל נסע פעם במונית עם נהג חילוני. אותו נהג סיפר לר' חצק'ל סיפור מופלא: מספר שנים קודם לכן הוא טייל ביערות אפריקה עם כמה חברים. לפתע הגיע נחש ותקף אחד מהם, הוא כרך את כל גופו הגדול סביבו, ועוד דקות מעטות היה חונק אותו למוות. לאחר שכל מאמציהם להצילו עלו בתהו, הם אמרו לו להגיד שמע ישראל לפני שנפטר מן העולם. הוא מיהר לומר שמע ישראל, ומיד לאחר מכן הנחש ירד מגופו והלך. אותו אדם שחייו ניצלו, הושפע עמוקות מאותו מעשה, ובהדרגה חזר למקורותיו. כיום הוא שומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה. כששמע ר' חצק'ל כיצד אותו מאורע שינה באופן כה קיצוני את חייו של החבר, הוא שאל את הנהג למה הוא לא השתנה כתוצאה מהנס. והנהג הסביר, "אה, לא, זה לא אירע לי, זה אירע לו" . בתקופה האחרונה גם אנו היינו עדים למאורעות פלאיים, כמו המלחמה בדרום בה התרחשו ניסים גלויים, וראו באופן ברור ומוחש את יד ה'. במשך המלחמה ולאחריה סופרו סיפורים רבים מאד של ניסים עצומים שהיו שם. רבים אף ציינו את העובדה שמספר הקטיושות שנפלו בארץ הוא ללא השוואה כלל למספר ההרוגים, ואין כל הסבר מלבד נס משמים למספר הקטן של ההרוגים מכמות כזו של קטיושות. התפקיד שלנו הוא לקחת מאורעות כאלה ובעקבותיהם לחשוב שוב על חיינו – לחדש את הכרתנו המלאה במציאות ה' בעולם, ובהשגחתו הפרטית על חיינו; לחשוב איזה מסר רצה הקב"ה להעביר אלינו בכך; ולהחליט במה ניתן להשתנות, להשתפר ולעלות. הצעד הראשון של שינוי בעקבות הקורות אותנו הוא ללמוד את הלימוד מפרעה ו"לחשוב". להשתמש במאורעות הגדולים בעולם, כמו גם באלה הקטנים המתרחשים בחיינו הפרטיים, ובעקבותיהם לעשות שינויים נצרכים בכל סגנון החיים שלנו. מי ייתן ונזכה להתבונן תמיד, ו"לחשוב" על המתרחש בסביבתנו.

BO - LONG-TERM CONSEQUENCES

BO - LONG-TERM CONSEQUENCES Parshas Bo sees the culmination of the ten plagues which devestated Mitzrayim. However, Chazal tell us that during the Plague of Darkness, the Jewish people suffered terrible losses; Rashi cites the opinion that four fifths died and only one fifth remained . The Mechilta that Rashi quotes actually brings two other opinions as to what proportion of the Jews were killed; one holds that only one fiftieth survived, and another holds that only one five hundredth were left. Rav Shimon Shwab zt”l cites a number of problems with the literal understanding of this Medrash . Firstly, according to the two later opinions, there were 30 million or 300 million Jews in Mitzrayim before the plagues. It is very hard to fathom that there were this many Jews there. Secondly, according to all the shitas, millions of Jews were killed and consequently this single disaster was far greater than all the plagues that the Mitzrim suffered, Rav Shwab also finds this very difficult to accept. Thirdly, he quotes Rashi that they died and were buried during the darkness so that the Mitzrim would not see that so many Jews died. He argues that if we accept this Medrash literally that millions died, then surely the Mitzrim would have noticed such significant loss. Because of these problems Rav Shwab says that the Medrash should not be understood literally - rather only a relatively small number died, but had they lived they would have given birth to millions of people over several generations. The three opinions are arguing about how many descendants would have come from those that died. He suggests that perhaps all they disagree about is how to make an accounting of the survivors - one holds that we measure up to a certain point in time such as the building of the Beis HaMikdash, and another measures to a later point and consequently there are more descendants over that longer period. He compares this interpretation to the Gemara which discusses the aftermath of the murder of Hevel. Hashem tells Kayin that, “the bloods of your brother are crying out to Me from the ground. ” The Gemara says that not only Hevel’s blood was crying out - so too were all his potential descendants who would now never attain life. Kayin did not just murder one man, he destroyed millions of lives through his single heinous act. Rav Shwab cites the recent tragic example of this concept in the Holocaust. He says that the Nazis did not kill six million people, rather they murdered untold millions in the form of their descendants who will never live. So too, the tragedy of the death of the Jews in Mitzrayim was to be its long-term effect - only a small number may have died then, but over the generations, millions were lost. Rav Shwab’s pshat provides a whole new perspective to this death of the Jews in Mitzrayim. We know that the reason they died is because they were not on the level to leave Mitzrayim and become part of the Am Hashem. Rav Shwab argues that these people must have been complete reshaim to have to meet such an end. Based on the fact that they were relatively small in number and were so evil, it seems surprising that the Medrash gives so much emphasis to the long-term consequence of their death. We see from here that the loss of any Jew is cause for unlimited pain, no matter how far he is from Yiddishkeit. Moreover it is very likely that righteous people would descend from him and they are lost forever. The Torah tells us that Moshe Rabbeinu demonstrated his awareness of this concept; when he saw a Mitzri striking a Jew, the passuk says that, “he looked this way and that way but saw no man. ” Rashi explains that Moshe looked into the future to see if any convert would descend from this Mitzri. Moshe knew that killing him would have long-term consequences and acted accordingly. More recently, Rav Shlomo Heimann zt”l recognized this to a very high degree; he gave a shiur to dozens of talmidim which was characterized by his energetic style.. One day there was heavy snow and only four talmidim attended the shiur, yet Rav Heimann gave the shiur with the same energy as always. His talmidim asked him why he was putting so much effort into teaching such a small number of people. He answered that he was not merely teaching four students, rather all their future descendants and talmidim. If Chazal see such a tragedy in the deaths of a few reshaim how must we feel when we look at the situation in Klal Yisroel today? We live in a world where there are very few genuinely ‘evil’ Jews - people who purposely turn their back on Torah. There are millions of Jews who, through no fault of their own, were brought up with no knowledge of Torah and very little sense of the importance of being Jewish. Every day, dozens of Jews intermarry, and their Jewish descendants are lost forever . Some people argue that despite the intermarriage rates, we know that the Jews will never be wiped out and Mashiach will come, consequently there is no need to be so alarmed at the current trend. This attitude is severely mistaken - the reason that we should mekarev secular Jews is not to prevent the destruction of Klal Yisroel - there is no fear of that happening. But we want to give every Jew and his potential descendants the chance to remain part of Klal Yisroel so that they too can be present at the geulah. Rav Shimshon Pinchus zt"l writes that more Jews have assimilated since the Second World War than were lost in the Holocaust . six million Jews. In effect that means that untold millions who would have been theri descendants have been lost to Yiddishkeit A person who is mekarev one Jew is in fact saving dozens of souls, giving them the chance to live a Torah life. May we all be merit to recognize the true value of every Jew and his potential offspring.

BO - THINKING

BO - THINKING One of the most distinctive aspects of the Ten Plagues was the persistent refusal of Pharaoh to recognize the error of his ways and accept that the G-d of the Jews was indeed all-powerful. Miracle after miracle failed to persuade him of the veracity of Moshe Rabbeinu''s claims of being Hashem's shliach (messenger) and not merely an expert sorcerer. During the first five plagues he refused to release the Jews whilst in full control of his free will. In the second five plagues he would have sent the Jews out of Mitzrayim had Hashem not hardened his heart. The Seforno explains, however, that this does not mean that the plagues caused Pharaoh to do teshuva from a recognition of the greatness of Hashem, rather his inability to bear any more plagues would have been the cause of permitting the Jews to leave. Accordingly, Hashem's hardening of his heart gave him to strength to overcome his natural fear and make a 'reasoned' free will decision to continue to refuse Moshe's requests . Pharaoh's seemingly superhuman stubbornness aroused great wonderment in Rav Aaron Bakst, zt"l, Rosh Yeshiva of Lomza. He used to give a mussar shmueze in his home every leil Shabbos. On one occasion his talmidim entered his house and were surprised to see him walking back and forth in his room, speaking to himself, "what was Pharaoh thinking when he saw these great miracles in front of his very eyes?!" Suddenly, he stopped walking, turned to the talmidim and explained, "he did not think at all! Only through lack of thinking can a person come to ignore such great miracles without allowing them to influence him in the slightest !" This explanation of Pharaoh's illogical behavior sheds great light on why people fail to change when they experience great events. They may even recognize that miracles have occurred but they do not think about their consequences. An example of this was people's reaction to the open miracles of the Gulf War in which 39 scud missiles succeeded in killing just one person . Yitzchak Rabin acknowledged that the nation had clearly witnessed then hand of G-d. Yet, Rav Dovid Orlofsky Shlita points out, Rabin did not change his lifestyle one iota, he did not start wearing tefillin, or keeping Mitzvos. One may ask, what was he thinking?! He has clearly seen G-d's hand in protecting the Jewish people and yet he didn't change! The answer is found in Rav Bakst's explanation - he did not think! Had he sincerely reflected on the remarkable events he would have surely changed in some way. Another striking illustration of this phenomenon is told over by Rav Dovid Kaplan Shlita. Rav Chatzkel Levenstein zt"l was traveling in a taxi with a chilloni driver. The driver turned to Rav Chatzkel and told him the following remarkable story: Several years earlier, he had been traveling in the jungles of Africa with some friends. Suddenly, a snake attacked one of them, wrapping it's large body around him, causing him to suffocate. After concerted efforts to save him, they realized that there was no hope, so they told him to say the Shema before he left the world. He quickly said it and immediately the snake uncurled itself and left. This man, his life saved, was profoundly effected by this event, and gradually returned to Judaism and he was now a fully observant Jew. After hearing how this even so drastically changed the friend's life, Rav Chatzkel turned to the driver and asked him why he had not changed as a result of this miracle. The driver explained, "oh no, it didn't happen to me, it happened to him ." The driver saw a potentially life-changing event but did not change; why? because he did not think, he did not let the obvious consequences of this miracle cause him to reflect on his life direction. It is also instructive to note that his friend, the subject of the miracle, did change - sometimes an event can be so powerful that a person cannot help but think about it and allow it to influence his life. However, often, we ourselves are not the subject of the miracle and therefore it requires far more conscious effort to force ourselves to 'think' about the ramifications of events that we see and hear about. In recent history, we have been experienced events such as the war in Gaza that constitute open displays of HaShem's hands. During and soon after the war, Rabbanim told numerous stories of miracles that occurred there. Moreover, many have noted that the numerous missiles fired into Israel have had a miraculously minimal effect. Our avoda is to let such events cause us to think about our lives - to reassess our awareness of G-d in the world and in our lives; to think about what G-d is communicating to us; and to see how we can change and grow. The first stage of changing as a result of the world around us is to learn the lesson of Pharaoh and to 'think' - to let events that happen in the world at large, and that occur in our own private lives, cause us to reflect on our lives, and make necessary changes. May we all merit to 'think' about that which happens around us.

BO – THE THIRD STAGE OF REDEMPTION

BO – THE THIRD STAGE OF REDEMPTION By Yehonasan Gefen Parshas Bo describes the final three Plagues and the events that led up to the Jewish people finally leaving Egypt. Chazal tell us that there were four stages of the Redemption from Egypt. This is based on the verse in Va’eira, where HaShem tells Moshe Rabbeinu, “I will take you out (hotseisi) from the suffering of Egypt; and I will save you (hitsalti) from your slavery; and I will redeem you (goalti) with a strong arm and with great judgments. And I will take you to me (lakachti) as a nation and I will be a G-d to you…” The commentaries explain that the first two stages represented the stages of freedom from the actual slavery, whereas the third signified the actual leaving Egypt. It was at the fourth stage, that of lakachti, that the Jewish people became the ‘Am HaShem’ (the nation of HaShem). The fourth stage culminated in the Giving of the Torah , however it seems that the process of becoming the Am HaShem began whilst the Jewish people were still in Egypt. We see this from the fact that the first Mitzvos commanded to the people as a nation were given in Parshas Bo. Furthermore, the Mitzvo of the Korban Pesach (pascal lamb) that is found in this week’s Parsha, symbolized the Jewish people’s acceptance of the covenant between them as a Nation with HaShem. There is a very interesting aspect of the transition between the third and fourth stages of Redemption. This is brought out by a law that is found with regard to the Four Cups of Wine that we have on Seder night, which correspond the four stages of Redemption. The Shulchan Aruch rules that one may not drink between the third and fourth cups of wine. This implies that there is a necessity for these two cups to be connected to each other, without having anything separating between them. There are halachic (legal) reasons given for this law, however, perhaps one can suggest a hashkafic (philosophical) explanation. It is possible to say that it was essential that the fourth stage of the Redemption take place immediately after the third stage, without any hefsek (interruption) in between. Why is this the case? The third stage of goalti, saw the Jewish people completely freeing themselves from being slaves to Pharaoh. However, once they were free of this avdus (service), there was the risk that they would be left in a vacuum without having anyone to serve. This would have been a very dangerous situation, because it seems to be inherent in human nature that man needs to serve and look up to some kind of being or entity. Therefore, it was essential that the Jewish people immediately replace Pharaoh as their focus of service, with, lehavdil, HaShem. That is why HaShem gave them Mitzvos that initiated their relationship with Him even before they left Egypt. As soon as they physically left, they had already begun the process of becoming HaShem’s nation. Accordingly, the law that there can be no gap between the third and fourth cups of wine is symbolic of the fact that there could be no gap between the third and fourth stages of redemption which they correspond to. The stage of leaving the service of Pharaoh had to be immediately followed by the beginning of the service of HaShem. An important concept that can be derived from this explanation is that the desire to serve something is inherent in human nature. This has certainly been evident in the vast majority of world history. Until a few hundred years ago, the idea of atheism was virtually unheard of - everyone worshipped one, or more often, many, entities. It was self-understood that there were powers in the world who people had to serve. We see from the necessity of the immediate transition from slaves of Pharaoh to servants of HaShem, that an absence of a figure of service was very dangerous to a person’s psyche. Based on all this, it is instructive to analyze how, in more recent times, it seems that people have gladly released themselves of the yoke of service to anything. Where do we see a manifestation of this desire to not serve anyone discussed in Torah sources? The answer to this can be found in the words of Rav Chaim Shmuelevitz zt”l with regard to one particularly abhorrent form of idol worship – that of Baal Peor. There are a number of strange aspects of Baal Peor. One is its form of worship – its worshippers would perform disgusting acts in front of the idol, and the more disgusting the act, the more praiseworthy was the form of worship. Moreover, this form of worship was one that the Jewish people seemed particularly prone to, as was seen in the tragic incident at the end of Parshas Balak where thousands of Jew worshipped Baal Peor. What is the nature of this idol? Rav Shmuelevitz explains that the very essence of Baal Peor was the desire to not be subjugated to any being or power, and as a consequence of this ‘freedom’ to be able to break all boundaries that come with subjugation to a higher source. All other worshippers recognized the need to respect and honor the focus of worship, however worshippers of Baal Peor strived to uproot the human impulse of genuine service and replace it with degradation of authority. Accordingly, the more disrespectful the act, the greater the form of ‘worship’! Based on Rav Shmuelevitz’ explanation it seems that worshippers of Baal Peor were trying to uproot the natural human impulse of worship and direct it to ‘worship’ of the idea that one can do whatever they want. With this understanding we can explain an enigmatic Gemara about Baal Peor. The Gemara in Sanhedrin tells us about a non-Jewish woman who was very sick. She made an oath that if she recovered she would worship every idol in the world. She did indeed recover and kept to her oath. When she came to Baal Peor she was told how to worship it. When she heard about this, she said, in disdain, that it would have been better to become sick again rather than worship an idol in such a disgusting fashion. It is understandable that she found the form of worship abhorrent, but why was her reaction so strong? It seems that she had the desire of most people to serve a higher force. Therefore, she was willing to serve every ‘force’ in the world. However, when she heard about Baal Peor, she recognized the whole foundation of Baal Peor was in complete contradistinction to the concept of service. Its whole essence was the idea that one need not serve anyone, and one can do whatever he likes. She found this attitude so abhorrent that she preferred to be sick than involve herself in such worship. It seems that the atheism of recent centuries is also ultimately rooted in the same attitude of Baal Peor. Whilst its adherents may claim that their views are based on philosophy, there are times when they admit that the true reason for their atheism is to permit themselves to live lifestyles that were unhindered by religion. Whilst Idol worship is obviously completely wrong and greatly criticized by the Torah, a number of Torah thinkers have noted that atheism is both more disdainful and more dangerous than idol worship. One reason for this is that someone who worships idols at least recognizes the need to serve something. Therefore, it is not a big leap for him to shift from service of false gods to that of the true G-d. However, one who believes in nothing is much further away from accepting the yoke of service to anything. We noted before, that the Jewish people were particularly susceptible to Baal Peor. It seems that it was this type of worship that proved most enticing to the Jewish people – the reason for this is that the yetser hara would strive to make them feel hindered by the yoke of service of HaShem and tempt them with a belief system that allowed them to break all boundaries. We all face this test in our lives – there are numerous temptations that give us the opportunity to feel ‘free’ of the ‘burden’, however we must realize that the only source of true fulfillment is pure service of HaShem. As Chazal teach us, the only true freedom is that which comes from following the Torah.

וארא – לימוד מהצפרדעים

בס"ד וארא – לימוד מהצפרדעים יהונתן גפן לאחר מכת דם מזהיר משה רבינו את פרעה, שאם הוא עדיין מסרב להוציא את בני ישראל ממצרים, תבוא מכה נוספת: "ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" , פרעה הקשה את ליבו, ואכן הגיעו נחילים נחילים של צפרדעים ומילאו כל פינה בארץ מצריים, ואף נכנסו בתוך תנורי המצרים. הגמרא מספרת שמאות שנים לאחר מכן היו שלושה אנשים גדולים מאד שלמדו מהצפרדעים שנכנסו לתנורי המצרים; חנניה, מישאל ועזריא שחיו בבבל תחת שלטונו של נבוכדנצאר. נבוכדנצאר גזר שכל יהודי חייב להשתחוות לצלם בדמותו, והעובר על כך – ייכנס לתוך כבשן האש. על פי ההלכה, עבודה זרה היא אחת משלוש עבירות חמורות שאדם צריך למסור את נפשו ולא לעבור עליהן, אולם המפרשים מסבירים שם שכריעה לאותו צלם שהיה שם לא נחשבת ממש עבודה זרה . לכן, היה מותר לכאורה להשתחוות לצלם, וזה מה שאכן עשה רוב רובו של העם היהודי. אולם חנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר מהצפרדעים במצרים, שמסרו את נפשם ונכנסו לתוך התנורים, והחליטו שגם הם מעדיפים להיזרק לכבשן האש. הם אמרו שלצפדעים אין מצווה של קידוש ה', ואף על פי כן הן העדיפו להיכנס לתנור בוער למען קידוש שמו יתברך, קל וחומר הם, המצווים במצות קידוש ה' רוצים להישרף ולא לעבור על מצות ה'. ה"דרכי מוסר" מצביע על קושי גדול בגמרא זו. חנניה מישאל ועזריא התבססו על כך שהצפרדעים לא צוו למות על קידוש ה', לעומת זאת הם – כן מצווים בכך. אולם כאשר משה תיאר את המכה לפרעה הוא אמר בתוך דבריו בפירוש שהצפרדעים ייכנסו לתוך התנורים, ואם כך – ודאי שהצפרדעים מחויבות היו לעשות כן. הן אכן היו חייבות למסור את נפשן כדי לקדש שם שמים. כיצד אם כן הסתמכו חנניה מישאל ועזריה על הצפרדעים והתירו לעצמם להיכנס גם הם לתוך כבשן האש?! הוא מסביר שאמנם הקב"ה ציווה את הצפרדעים להיכנס לתוך התנורים, אולם לא היה חיוב להיכנס רק לתנורים, הצפרדעים יכלו לקיים את ציווי ה' גם אם היו נכנסות לחדרי השינה, למיטות, לקערות האוכל וכו'. ואם כן, כל צפרדע וצפרדע עמדה בפני הבחירה – לאן להיכנס, וכל אחת יכלה לבחור להיכנס למקום נוח יותר מתנור בוער, כמיטה נעימה, או קערה מלאה בצק. למרות זאת צפרדעים רבות כן בחרו לסכן את חייהן, למען קיום מצות ה' במלואה. מכיוון שכל צפרדע בפני עצמה לא הייתה מצווה להיכנס לאש, ובכל זאת רבות מהן עשו זאת, למדו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר על עצמם, והחליטו להיכנס לתוך כבשן האש . ה"דרכי מוסר" ממשיך בלימוד חשוב מאד עבורינו, הנלמד מגבורת הצפרדעים במצריים. ביד כל צפרדע היה להטיל את האחריות על כל שאר חברותיה, אולם היא לא בחרה באפשרות הקלה הזאת, וכתוצאה מכך זכתה להגדיל ולהאדיר את שמו של הקב"ה בעולם. כך גם כאשר מזדמנת לאדם מצווה מסוימת לעשות, אל ינסה להתנער מהאחריות המוטלת עליו, בתקווה שיהיה מישהו אחר שיקח את התפקיד על עצמו, אלא עליו לראות ולהבין שעומדת בפניו הזדמנות פז – לקדש ולרומם את שם ה'. לצערנו, קורה הרבה שאדם רואה הזדמנויות כאלה כנטל וכעול. גישה כזו היא נוגדת לחלוטין את השקפת התורה, המעודדת מאד את האדם לקחת על עצמו אחריות כאשר נוצר צורך כלשהו. המשנה באבות כותבת: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". מילים אלה נוגעות למעשה בהתרחשויות קטנות של יום יום, כמו גם במצבים נדירים ומשמעותיים יותר. לדוגמא, מצב בו מבקשים מהציבור לסייע בעניין מסוים; אדם המחליט לקחת על עצמו מצווה זו בלי לחכות שאחרים יתנדבו – עושה בכך מעשה גדול מאד. ובמבט "גדול" יותר, רבות מאד הן הבעיות והקשיים בהן נתון העולם היהודי בימינו - במקום לחכות שיבוא מישהו וייקח את האחריות לתקן ולשפר את הטעון שיפור, אדם צריך לבדוק האם יש בידו הוא לעזור ולסיע. מספר אברכים אמריקאיים שגרו בארץ גילו יום אחד שישנם יהודים אמריקאיים רבים בארץ החיים במחסור חמור, אך מתביישים לספר למישהו על קשיהם. הם לא הסתפקו בהבעת צער ורחמים על אחיהם, אלא החליטו לקחת על עצמם את המשימה, והקימו קרן (הידועה בשם Got Chicken) המספקת צרכים בסיסיים לנזקקים. ראינו עד כמה חשוב שאדם ייקח על עצמו אחריות ולא יחכה שאחרים יעשו זאת במקומו. אם יש צורך להוסיף על כך, נעיין במה שהתרחש עם הצפרדעים במצרים. לאחר שנגמרה המכה, כותבת התורה "וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות" "בעל הטורים" ו"דעת זקנים" מדגישים שלא מוזכרים הצפרדעים שהיו בתוך התנורים – עליהם לא כתוב שהם מתו. הם מסבירים שהם קיבלו שכר על כך שסיכנו את עצמם, ואכן לא מתו. רואים מכך שנטילת אחריות במטרה לקיים את רצון ה' – תוצאותיה הן אך ורק לטוב. מי יתן ואכן נדע לקחת על עצמנו אחריות למצוות, ונזכה בשכר מעשינו ובתוצאותיהם.

VA'EIRA - THE PLAGUE OF FROGS

VA'EIRA - THE PLAGUE OF FROGS By Yehonasan Gefen The second of the ten plagues was that of sefardaya, frogs. Rashi cites a Chazal that describes how this plague manifested itself; at first one single frog emerged from the river, and the Mitzrim tried to kill it by striking it. However, instead of harming it, it split into swarms of frogs each time it was struck until the frogs were so numerous that they inundated the land . The Steipler Gaon zt"l sees a very great difficulty with this Chazal; the Mitzrim surely saw that the first time they hit the frog they did not succeed in destroying it, in fact their hitting had the opposite result, causing more frogs to emerge. Yet they continued to hit the frog many times, only succeeding in filling the whole of Mitzrayim with frogs! Why did they not learn their lesson and refrain from hitting the frog after they saw its disastrous results? The Steipler answers with a principle about how the destructive midda (trait) of anger causes a person to act. When one is insulted he feels the need to avenge this treatment, therefore he responds in kind to the aggressor. The aggressor returns the insult, and he in turn feels the need to return the insult again, until both are subject to a vicious circle of fruitless retaliation and a full-blown quarrel erupts with harmful consequences for all involved. In a similar vein, when the Mitzrim were faced with this threatening frog, their instinctive reaction was to strike it, however when more frogs swarmed out of the initial frog, their anger was kindled and in response they wanted to avenge the frog by striking it again. When this failed again, they continued in their aggressive manner, continually striking the frog until their anger caused the whole of Mitzrayim to be engulfed with these pests. We learn from this explanation about the damaging nature of anger, and how it causes a person to act in a highly self-destructive manner . It is instructive to delve deeper into why a person can act in such a seemingly foolish fashion. When a person is first insulted he feels considerable immediate pleasure by reacting in kind to the person who dared speak to him in such a rude way. However, after that immediate satisfaction, he endures a longer-term backlash which results in the negative feelings that are normally generated by arguments. Logically, it would seem that he should learn his lesson, recognize the long-term damage of reacting strongly, and control himself in a similar future scenario However, this does not normally occur, rather he continually falls into the same trap. His problem is that he has habituated himself to focus on the short-term results of his actions rather than its long-term consequences. It requires great effort and self-growth to break out of this damaging mode of behavior. It seems that this problem of focusing on the immediate results occurs in many areas of Avodas Hashem with damaging results. The Medrash Tanchuma tells us a dramatic example of this phenomenon. There was a righteous man whose father was a hopeless alcoholic. On one occasion, the son saw a different drunkard lying in a sewer on the street. Youngsters around him were hitting him with stones and treating him in a highly degrading manner. When the son saw this pitiful site, he decided to bring his father to the scene in the hope that it would show the father the degradation that alcoholism causes. He brought his father to see the drunkard. What did his father do? He went to the drunkard and asked him which wine house did he drink the wine! The shocked son told his father that he brought him here to see the humiliation that this man was enduring so that his father would see how he appears when he himself was drunk, in the hope that it would cause him to stop drinking. His father replied that his greatest pleasure in life was drinking . It is very likely that the father was intellectually aware of the harm that his drinking caused him, however he was so preoccupied with the immediate pleasure it gave him, that he was blind to its overall damage. The yetser hara's strategy of blinding a person to the long-term damage of his behavior is a very significant factor in hindering one's Avodas Hashem. Whether it be in the area of destructive responses or addictions, or any number of other areas, it is essential for a person to address this issue if he hopes to fulfill his potential. It seems that the first stage of this process is to develop an intellectual recognition that the mode of action or reaction that he has habituated himself to, is ultimately detrimental. Using the example of anger, a person must recognize that the short-term pleasure he feels after shouting at his wife, child or friend, is an illusionary pleasure created by the yetser hara and in the long-term it only harms his relationships. The second stage is to anticipate situations of nisyonos (tests) before they occur so that he can intellectually prepare his response without being swept away with emotion b'shaas maaseh (at the time of the occurrence). Thus when he is insulted he can hopefully offset his natural reaction of anger with a calm countenance, based on his recognition that shouting in response will only aggravate the situation. This is no easy task, but in time one can hopefully internalize this intellectual awareness and react in a calm and measured fashion. The plague of the frogs gives us a vital insight into the destructive nature of anger and focusing on short-term results. May we learn the Steipler's lessons and control our reactions for the good.

וארא – מכת צפרדע

בס"ד וארא – מכת צפרדע יהונתן גפן השניה ממכות מצרים הייתה מכת צפרדע. רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים כיצד החלה מכה זו; בתחילה צפרדע בודדה עלתה מן היאור, והמצרים ניסו להכות בה על מנת שתמות. אולם, במקום לפגוע בצפרדע, גרמו ההכאות הרבות לנחילי צפרדעים שיצאו מן הצפרדע הגדולה. כל הכאה נוספת הוסיפה עוד ועוד צפרדעים עד אשר התמלאה ארץ מצרים בצפרדעים. הגאון הסטייפלר זצ"ל מעלה קושיה חזקה על דברי חז"ל אלה; הרי ודאי ראו המצרים שהם לא מצליחים להרוג את הצפרדע, ולמעשה גורמים לתוצאה הפוכה, ועוד ועוד צפרדעים צצות ועולות. למרות זאת הם ממשיכים בהכאותיהם פעמים רבות, וממלאים את כל ארצם צפרדעים! מדוע לא למדו את הלקח מהפעם הראשונה ושוב ושוב המשיכו להכות בצפרדע, גם לאחר שראו את התוצאות ההרסניות של מעשיהם? הסטייפלר משיב על שאלה זו ומסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כאשר אדם נפגע ממישהו, הוא חש צורך לנקום בו, ולהשיב לו את כבודו האבוד – אשר על כן, הוא מגיב בצורה פוגענית אף הוא. הפוגע הראשון – משיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום בפוגעו, כך נוצר מצב בו שניהם נתונים במעגל חסר תכלית של נסיונות נקמה זה בזה, מעגל המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה אשר תוצאותיה קשות ומזיקות לכל הנוגעים והקשורים בה. באופן דומה, כאשר עמדו המצרים מול האיום בדמות צפרדע העולה מן היאור, תגובתם הטבעית הייתה להכות בה, אולם, כאשר נחילים של צפרדעים יצאו ממנה, חמתם בערה בהם עוד יותר, הם נתמלאו בתחושת נקם כלפי הצפרדע, והגיבו בהכאות נוספות. גם לאחר שניסיונות נוספים אלה נדונו לכישלון, הם לא הפסיקו להכות בצפרדע, עד שכעסם וחמתם, הם אלה שגרמו לארץ מצרים להתמלא בבעל החיים הקטן והמטריד הלזה. הסבר זה מראה עד כמה מזיקה היא מידת הכעס, וכיצד גורמת היא לאדם להרוס כל חלקה טובה, ואף להזיק לעצמו. מאלף ביותר יהיה להעמיק חקור ולבדוק מה גורם לאדם לנהוג בצורה הנראית כל כך טפשית וחסרת תועלת. כאשר אדם נפגע מזולתו, הוא חש הנאה רגעית חזקה ביותר להגיב בפגיעה חוזרת כלפי האדם שהעז ודיבר אליו באופן כל כך לא מכובד. אולם, לאחר שחולפת אותה תחושה מתקתקה בת רגע של נקם, בטווח ארוך יותר הוא חש תחושה שלילית מאד המאפיינת בדרך כלל ויכוחים ומחלוקות. על פי ההיגיון הצרוף, היינו חושבים שממקרה ומתוצאותיו, ילמד האדם להבא ויכלכל את מעשיו בתבונה רבה יותר. יזכור הוא את אותה תחושה קשה ואת הנזק לטווח ארוך שהגיע כתוצאה מתגובתו לחברו, ויבכר לותר על אותו רגע מתוק של נקם, ובכך למנוע מעצמו אי נעימות נוספת שכזו. אולם, על פי רוב לא כך המצב, הוא יחזור על טעותו שוב ושוב. בעייתו של אדם זה היא שהוא הרגיל את עצמו להתמקד בתוצאות מעשיו אך ורק לטווח קצר מאד, ולא להתבונן במה שנגרם מהם לטווח ארוך יותר. נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות כזה. בשטחים רבים בעבודת ה' קורה והאדם טועה ומתמקד אך ורק בתוצאות העכשוויות של מעשיו, והתוצאות קשות ומזיקות. המדרש תנחומא מביא דוגמא מאלפת לתופעה זו. היה אדם צדיק אחד אשר אביו היה מכור לשתיית יין. בהזדמנות מסוימת, ראה הבן שיכור אחר שוכב ומתגולל בתעלת ביוב ברחוב. סביבו התגודדו כמה צעירים היכו אותו באבנים, ופגעו בו באופן משפיל ומבייש ביותר. אל מול מראה מעורר חמלה זה, החליט הבן לקרוא לאביו ולהראות לו מחזה זה, בתקוה שיראה מכך האב עד כמה מושפל ובזוי מצבו של אדם שתוי. ומה עשה האב? ניגש אל השיכור, ושאל אותו באיזה בית מרזח שתה את היין! הבן הנדהם, פנה לאביו ואמר לו שהוא הביא אותו לכאן על מנת שיחזה בעומק השפלות בה עומד אדם זה, ומתוך כך יבין כיצד הוא בעצמו נראה כאשר הוא שתוי, בתקווה שכתוצאה מכך יחליט האב להפסיק לשתות. מסתבר, שהאב היה מודע בשכלו לנזק העצום שגורמת לו השתייה, אולם ההנאה הרגעית שהסבה לו השתייה שוב ושוב, היא זו שהעבירה אותו על דעתו, וסימאה את עיניו מראות בנזק הרב שבה. פעמים רבות פועל היצר הרע בדרך זו, מסמא הוא את עיניו של האדם, ולא נותן לו להבחין בתוצאות ארוכות הטווח של מעשיו. תחבולה זו של היצר מהווה גורם משמעותי ביותר המונע מהאדם לעבוד את בוראו כפי שצריך. יהיה זה בשטח של תגובה פוגעת לזולת, התמכרות לכל עניין ממכר שהוא, או בכל שטח אחר, האדם מוכרח לפעול לשינוי באישיותו על מנת שיוכל למלא כראוי את תפקידו בעולמו. השלב הראשון בתהליך זה הוא לפתח בדעתו את ההכרה בכך שהדרך בה היה רגיל לנהוג עד כה, גורמת בסופו של דבר לנזק רב. ועל פי הדוגמא של מידת הכעס, אדם צריך לקנות בנפשו את ההכרה בכך שההנאה הרגעית אותה חש לאחר שהוא מגיב בכעס כלפי אשתו, ילדיו או ידידיו, הינה הנאה דמיונית לחלוטין, תוצרתו של היצר הרע, ובטווח הארוך מעשהו רק יזיק לכל מערכת יחסים שהיא. השלב השני הינו לצפות לקראת הניסיון הבא, ולהיות מוכן טרם המקרה. כך הוא יכול לתכנן במחשבתו את הדרך בה יגיב, ולא ייסחף לאמירות ותגובות של כעס הנובעות מלהט הרגשות בשעת מעשה. כך, כאשר הוא נפגע על ידי מישהו, הוא יכול לשלוט בטבעו הרגיל ובכעס הטבעי שבדרך כלל פורץ מתוכו, וחלף זאת להגיב בארשת רגועה ושלווה, ביודעו אל נכון שתגובה של כעס רק תחמיר עוד יותר את המצב. אין זו משימה קלה כלל ועיקר, אולם עם הזמן, יכול האדם להפנים מודעות והבנה זו ולהגיב באופן רגוע, מדוד ושקול. ממכת צפרדע לומדים לימוד חשוב ביותר בדבר אופיה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח. מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו ולשלט על תגובותינו תמיד.