האזינו – יחסנו ללימוד התורה

בס"ד האזינו – יחסנו ללימוד התורה יהונתן גפן "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" . חז"ל לומדים מפסוק זה את חיוב ברכת התורה . הגמרא בנדרים מתייחסת בחומרה מבהילה להתרשלות במצווה זו, ואומרת שלאחר חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיו, לא ידעו החכמים והנביאים איזה חטא גרם לעונש כה חמור עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודיע להם שהסיבה היא "על עזבם את תורתי " רב מסביר שאין הכוונה במילים אלה שהם לא למדו תורה, אלא ש"לא ברכו בתורה תחילה" – לא ברכו ברכת התורה לפני הלימוד . המפרשים רואים כמה עניינים מוקשים בדברי הגמרא . כיצד ניתן לשייך עונש כה חמור ונורא לחטא שנראה יחסית קטן – שלא ברכו ברכת התורה? יתירה מזאת, נראה שגמרא זו סותרת את הגמרא ביומא שכותבת שבית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים . המהר"ל עונה על שאלות אלה בהסבירו גמרא זו . הוא כותב שלא ייתכן להבין את הגמרא בפשטות – שלא אמרו ברכת התורה, אלא כוונת הגמרא היא שהם לא ברכו את הברכה בכוונה הראויה. הוא מסביר שכאשר אדם אומר ברכת התורה, עליו להתרכז באהבתו העצומה והכרת הטוב הגדולה שיש לו כלפי הקב"ה שנתן לו מתנה יקרה לאין ערוך זו – התורה הקדושה. חכמי דור החורבן כן אמרו את מילות הברכה, ויותר מכך, הם ברכו בכוונה ולא מהשפה ולחוץ, אבל הם לא התרכזו מספיק באהבתם את הקב"ה בזמן הברכה. הוא ממשיך ומסביר כיצד פגם דק כזה היה הגורם שהביאם לשלוש העבירות החמורות שגרמו לחורבן בית המקדש. אם אדם מתרכז כראוי באהבת ה' במהלך לימוד התורה, הוא זוכה על ידי תורתו להמון סיעתא דשמיא המסייעת לו להימנע מחטא, וגם אם הוא מועד מעט, סיעתא דשמיא עוזרת לו לשוב בתשובה בקלות. הרב הוטנר זצ"ל כותב שזו היא כוונת חז"ל במילים 'מאור שבה מחזירו למוטב'. אולם אם הוא לא מתחבר עם הקב"ה על ידי לימוד התורה שלו, אזי הוא מאבד את אותה סיעתא דשמיא מיוחדת ואם הוא מועד ונכשל- בקלות רבה יותר יוכל להתדרדר עוד ולהגיע לחטאים החמורים ביותר . על בסיס הסבר זה נוכל ליישב את הסתירה בין הגמרא בנדרים לגמרא ביומא. בית המקדש נחרב על החטאים החמורים המוזכרים במסכת יומא. אולם הפגם שהיה להם בברכת התורה, שלא ברכוה עם הכוונה הראויה היה השורש שגרם להתדרדרות העם היהודי עד שהגיעו לחטאים החמורים ביותר. כיוון שהם לא התקשרו והתחברו עם הקב"ה באופן הראוי, הם איבדו את הסיעתא דשמיא וכתוצאה מכך נפלו טרף בכוח הפיתוי הגדול של היצר הרע. המהר"ל מביא סיבה מעניינת ביותר, ומפתיעה משהו, מדוע עלול אדם להיכשל ולא להתרכז כראוי באהבת ה' בעת שמברך ברכת התורה, והוא אומר שלא ייתכן לאהוב בו זמנית שתי ישויות, אהבה אמיתית לאחד תצנן בהכרח את האהבה לאחר. על בסיס זה, הוא כותב שישנן שתי 'אהבות' אפשריות אותן אדם עלול לבטא כאשר הוא מברך 'ברכת התורה: אהבת ה' או לחילופין אהבת התורה, ואין אפשרות להרגיש אהבה חזקה ואמיתית לשניהם באותו רגע! כאשר אדם מברך ברכה זו הוא יותר קרוב לבטא את אהבתו לתורה מלבטא את אהבתו לה'! המהר"ל ממשיך וכותב שעל כל אחד לנהוג במשנה זהירות ולברך ברכת התורה בכוונה הראויה בכל ליבו . הסבר זה של המהר"ל נראה כסותר להשקפתו של ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בנפש החיים. הוא מדגיש שם שכאשר אדם לומד תורה אין לחשוב מחשבות גבוהות וטמירות על הקב"ה, אלא יש לחקור ולצלול עמוק לתוך עמקי התורה והסברא, עד כמה שידו מגעת, ובזה להתעמק ולהתרכז. שיטה זו, אומר ר' חיים, היא הדרך הטובה ביותר בה אדם באמת יגיע לקרבת אלוקים. אבחנתו של המהר"ל בין אהבת התורה לאהבת ה' נראית כחולקת לחלוטין על דעתו של הנפש החיים שיש לשים דגש על התורה בעצמה ולא על המחשבה על הקב"ה. אולם במבט עמוק יותר נראה שאין כל מחלוקת; המהר"ל לא אמר שאדם צריך להתרכז באהבת ה' בזמן הלימוד. אלא לפני שהוא מתחיל ללמוד, בעת שמברך ברכת התורה, עליו להיזהר לא לאבד את התמקדותו באהבת ה'. הנפש החיים בעצמו מביא עניין דומה מאד ביחס למחשבת האדם קודם הלימוד. והוא כותב: "בכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב" . הוא אף אומר שמפעם לפעם הרשות נתונה לאדם להפסיק בלימודו על מנת להבעיר מחדש את יראת ה' שבו . אם כך, נראה ששני גדולי עולם אלה עומדים בדעה שווה שקודם הלימוד אדם חייב להיזהר מאד לא להתנתק במחשבתו מנותן התורה אשר אותה הוא לומד. בעוד בזמן הלימוד בפועל, אין סיבה לומר שהמהר"ל חולק על הנפש החיים שאין להתעסק במחשבות טמירות על הקב"ה. שמא לימוד זה, שאדם צריך להיזהר ולא לאבד את ריכוזו באהבת ה' קודם לימודו, מרמז גם למערכת המועדים בה אנו עומדים כעת. מיד לאחר שמקדישים את אלול, ראש השנה ויום כיפור בעליה ושיפור האישיות, כשהמטרה העיקרית היא התקשרות והתקרבות מחדש לבורא עולם, מסיימים את מחזור לימוד התורה וששים ושמחים באהבת התורה בשמחת תורה. ההכנה המובילה לשמחת תורה בידה לסיע לנו לאמץ את ההתמקדות הנכונה בלימוד התורה – לגדל ולרומם את אהבתנו ויראתנו מהקב"ה.

OUR APPROACH TO LEARNING TORAH - HAAZINU

HAAZINU - OUR APPROACH TO LEARNING TORAH By Yehonasan Gefen “When I call out the Name of HaShem, ascribe greatness to our God. ” The Rabbis learn out from this verse the obligation of Birchas HaTorah (the blessing that we make before learning Torah . The Gemara in Nedarim makes a startling point about the severity of being lax in this Mitzva: It tells us that after the destruction of the first Temple and the Exile that followed, the Scholars and Prophets did not know what was the cause of such a terrible punishment, until God himself told them that it was because “they left My Torah. ” Rav explains that this does not mean that they were not learning Torah, rather that they did not make Birchas HaTorah before they would start learning . The commentaries find a number of difficulties with this Gemara . How can the Gemara attribute such severe punishments to the relatively minor sin of not saying Birchas HaTorah? Moreover, this Gemara seems to contradict the Gemara in Yoma, which states that the first Temple was destroyed because of murder, idol worship, and immorality . The Maharal answers these problems in his explanation of this Gemara . He writes that it is impossible to understand the Gemara literally that they were not saying Birchas HaTorah, rather the Gemara means that they did not say the blessing with the proper intentions. He explains that when a person says Birchas HaTorah, he should focus on his great love and gratitude towards God for giving him the tremendous gift of the Torah. The great people of the generation did say the blessing and moreover, did not merely say it out of rote, however they did not focus sufficiently on their love of God when saying the blessing. He continues to explain how this subtle failing was the root cause of the terrible sins that led to the destruction of the Temple. If a person focuses sufficiently on God in the process of his learning then he merits to have tremendous siyata dishmaya(Heavenly Assistance) that makes it much easier for him to avoid sin and even if he does falter, it enables him to do teshuva (repent) without great difficulty. Rav Yitzchak Hutner writes that this is what the Rabbis mean when they say that ‘the light of Torah returns a person to good’. However, if he does not connect to God through his learning then he loses that special siyata dishmaya and if he falters he is far more likely to become trapped in a downward spiral of sin . Based on this explanation we can resolve the contradiction between the Gemaras in Nedarim and Yoma. The Temple was destroyed because of the terrible sins enumerated in Yoma .However the failure to say Birchas HaTorah with the proper attitude was the root cause that enabled the deterioration of the Jewish people to the point where they were sinning so greatly. Because they did not connect to God properly they lost siyata dishmaya and consequently fell prey to the powerful temptations of the yetser hara. The Maharal offers a fascinating and somewhat surprising explanation of the reasons why a person may fail to show the proper love of Hashem in his Birchas HaTorah. He argues that it is impossible to love two entities at the same time, and consequently focusing on love of one thing will reduce the focus of the love for something else. Based on this, he writes that there are two possible ‘loves’ that one can express when saying Birchas HaTorah, love of God or love of the Torah, and that it is not possible to feel love for both at the same time! When a person says this blessing he is more likely to express his love for the Torah more than his love for Hashem! He warns that, “one must be very careful that he make the blessing on the Torah with all his heart and soul. ” This explanation of the Maharal may seem to contradict the approach of Rav Chaim Volovzhin in Nefesh HaChaim. He emphasized that when one learns Torah they should not be thinking lofty thoughts about God, rather they should delve as deeply as possible into the Torah that they are learning. He argued that this approach is the optimal way through which a person can become close to God. The Maharal’s distinction between love of God and love of Torah seems to clash with the Nefesh HaChaim’s emphasis on Torah as opposed to thoughts of God. However, on deeper analysis it seems that there is no disagreement; the Maharal did not say that a person should focus on his love of G-d during his learning. Rather before he begins to learn and says Birchas HaTorah, then he should be careful not to lose focus of G-d. The Nefesh HaChaim himself makes a very similar point with regard to one’s attitude before learning. He writes, “whenever one prepared himself to learn, it is proper for him to spend, at least, a small amount of time, contemplating a pure fear of G-d with a pure heart .” He even argues that at times one should take a small break during his learning in order to rekindle his awareness of God . Thus, it seems that there is agreement amongst these two great Rabbis that before a person learns, he must be very careful not to lose sight of whose Torah he is learning. Whist with regard to the actual time of learning, there is no reason to say that the Maharal will not agree with the Nefesh HaChaim’s approach that one should not be thinking lofty thoughts about God. Perhaps, this lesson, that one should not lose focus of God as he begins to learn, is also alluded to in the numerous Holy days that are approaching in the coming month. Soon after spending the month of Elul, Rosh HaShana, and Yom Kippur, on intense self-growth, aimed largely at reconnecting to God, we complete the cycle of the Torah and celebrate the beauty and wonder of Torah on Simchas HaTorah. The preparation leading up to Simchas HaTorah can help us adapt the correct focus in our learning - to increase our love and fear of God.

האזינו – יחסנו ללימוד התורה

בס"ד האזינו – יחסנו ללימוד התורה יהונתן גפן "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" . חז"ל לומדים מפסוק זה את חיוב ברכת התורה . הגמרא בנדרים מתייחסת בחומרה מבהילה להתרשלות במצווה זו, ואומרת שלאחר חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיו, לא ידעו החכמים והנביאים איזה חטא גרם לעונש כה חמור עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודיע להם שהסיבה היא "על עזבם את תורתי " רב מסביר שאין הכוונה במילים אלה שהם לא למדו תורה, אלא ש"לא ברכו בתורה תחילה" – לא ברכו ברכת התורה לפני הלימוד . המפרשים רואים כמה עניינים מוקשים בדברי הגמרא . כיצד ניתן לשייך עונש כה חמור ונורא לחטא שנראה יחסית קטן – שלא ברכו ברכת התורה? יתירה מזאת, נראה שגמרא זו סותרת את הגמרא ביומא שכותבת שבית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים . המהר"ל עונה על שאלות אלה בהסבירו גמרא זו . הוא כותב שלא ייתכן להבין את הגמרא בפשטות – שלא אמרו ברכת התורה, אלא כוונת הגמרא היא שהם לא ברכו את הברכה בכוונה הראויה. הוא מסביר שכאשר אדם אומר ברכת התורה, עליו להתרכז באהבתו העצומה והכרת הטוב הגדולה שיש לו כלפי הקב"ה שנתן לו מתנה יקרה לאין ערוך זו – התורה הקדושה. חכמי דור החורבן כן אמרו את מילות הברכה, ויותר מכך, הם ברכו בכוונה ולא מהשפה ולחוץ, אבל הם לא התרכזו מספיק באהבתם את הקב"ה בזמן הברכה. הוא ממשיך ומסביר כיצד פגם דק כזה היה הגורם שהביאם לשלוש העבירות החמורות שגרמו לחורבן בית המקדש. אם אדם מתרכז כראוי באהבת ה' במהלך לימוד התורה, הוא זוכה על ידי תורתו להמון סיעתא דשמיא המסייעת לו להימנע מחטא, וגם אם הוא מועד מעט, סיעתא דשמיא עוזרת לו לשוב בתשובה בקלות. הרב הוטנר זצ"ל כותב שזו היא כוונת חז"ל במילים 'מאור שבה מחזירו למוטב'. אולם אם הוא לא מתחבר עם הקב"ה על ידי לימוד התורה שלו, אזי הוא מאבד את אותה סיעתא דשמיא מיוחדת ואם הוא מועד ונכשל- בקלות רבה יותר יוכל להתדרדר עוד ולהגיע לחטאים החמורים ביותר . על בסיס הסבר זה נוכל ליישב את הסתירה בין הגמרא בנדרים לגמרא ביומא. בית המקדש נחרב על החטאים החמורים המוזכרים במסכת יומא. אולם הפגם שהיה להם בברכת התורה, שלא ברכוה עם הכוונה הראויה היה השורש שגרם להתדרדרות העם היהודי עד שהגיעו לחטאים החמורים ביותר. כיוון שהם לא התקשרו והתחברו עם הקב"ה באופן הראוי, הם איבדו את הסיעתא דשמיא וכתוצאה מכך נפלו טרף בכוח הפיתוי הגדול של היצר הרע. המהר"ל מביא סיבה מעניינת ביותר, ומפתיעה משהו, מדוע עלול אדם להיכשל ולא להתרכז כראוי באהבת ה' בעת שמברך ברכת התורה, והוא אומר שלא ייתכן לאהוב בו זמנית שתי ישויות, אהבה אמיתית לאחד תצנן בהכרח את האהבה לאחר. על בסיס זה, הוא כותב שישנן שתי 'אהבות' אפשריות אותן אדם עלול לבטא כאשר הוא מברך 'ברכת התורה: אהבת ה' או לחילופין אהבת התורה, ואין אפשרות להרגיש אהבה חזקה ואמיתית לשניהם באותו רגע! כאשר אדם מברך ברכה זו הוא יותר קרוב לבטא את אהבתו לתורה מלבטא את אהבתו לה'! המהר"ל ממשיך וכותב שעל כל אחד לנהוג במשנה זהירות ולברך ברכת התורה בכוונה הראויה בכל ליבו . הסבר זה של המהר"ל נראה כסותר להשקפתו של ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בנפש החיים. הוא מדגיש שם שכאשר אדם לומד תורה אין לחשוב מחשבות גבוהות וטמירות על הקב"ה, אלא יש לחקור ולצלול עמוק לתוך עמקי התורה והסברא, עד כמה שידו מגעת, ובזה להתעמק ולהתרכז. שיטה זו, אומר ר' חיים, היא הדרך הטובה ביותר בה אדם באמת יגיע לקרבת אלוקים. אבחנתו של המהר"ל בין אהבת התורה לאהבת ה' נראית כחולקת לחלוטין על דעתו של הנפש החיים שיש לשים דגש על התורה בעצמה ולא על המחשבה על הקב"ה. אולם במבט עמוק יותר נראה שאין כל מחלוקת; המהר"ל לא אמר שאדם צריך להתרכז באהבת ה' בזמן הלימוד. אלא לפני שהוא מתחיל ללמוד, בעת שמברך ברכת התורה, עליו להיזהר לא לאבד את התמקדותו באהבת ה'. הנפש החיים בעצמו מביא עניין דומה מאד ביחס למחשבת האדם קודם הלימוד. והוא כותב: "בכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב" . הוא אף אומר שמפעם לפעם הרשות נתונה לאדם להפסיק בלימודו על מנת להבעיר מחדש את יראת ה' שבו . אם כך, נראה ששני גדולי עולם אלה עומדים בדעה שווה שקודם הלימוד אדם חייב להיזהר מאד לא להתנתק במחשבתו מנותן התורה אשר אותה הוא לומד. בעוד בזמן הלימוד בפועל, אין סיבה לומר שהמהר"ל חולק על הנפש החיים שאין להתעסק במחשבות טמירות על הקב"ה. שמא לימוד זה, שאדם צריך להיזהר ולא לאבד את ריכוזו באהבת ה' קודם לימודו, מרמז גם למערכת המועדים בה אנו עומדים כעת. מיד לאחר שמקדישים את אלול, ראש השנה ויום כיפור בעליה ושיפור האישיות, כשהמטרה העיקרית היא התקשרות והתקרבות מחדש לבורא עולם, מסיימים את מחזור לימוד התורה וששים ושמחים באהבת התורה בשמחת תורה. ההכנה המובילה לשמחת תורה בידה לסיע לנו לאמץ את ההתמקדות הנכונה בלימוד התורה – לגדל ולרומם את אהבתנו ויראתנו מהקב"ה.

BEING HONEST WITH OURSELVES - YOM KIPPUR

YOM KIPPUR – BEING HONEST WITH OURSELVES By Yehonasan Gefen One of the most well-known aspects of Yom Kippur is the moving service 'Kol Nidrei', with which we begin the Holy day. The commentaries point out that, in truth, 'Kol Nidrei' is not a prayer at all, rather it is an annulment of vows. This annulment could have been enacted at any point in time. What is the reason that we annul our vows davke at the beginning of Yom Kippur? It seems that Chazal are alluding to us a very significant lesson. Yom Kippur is the day when one is supposed to undergo an intense process of self-analysis. He admits his mistakes, and undertakes to rectify them in the future. In order to do this effectively, a person must strive to be brutally honest with himself, and avoid the standard self-deceit that often cause people to stray from what they know to be the truth. In Kol Nidrei, a person stresses his concern with avoiding dishonesty through careless vows. In doing so, he implicitly acknowledges the importance of honesty and the detrimental nature of self-deceit. Accordingly, it is very appropriate to begin the day of teshuva by reminding oneself of the importance of being honest with Hashem and with oneself. There are numerous sources in Chazal that demonstrate that being dishonest with oneself is the cause of aveiros and terrible life decisions. A striking example of this phenomena is that of Lot. He made a decision to leave Avraham Avinu to live in the evil city of Sodom. Why did he decide to go there? The Torah states that it was based on financial factors - he saw that the land of Sodom was a fitting place for his crops. However, Rashi brings Chazal who say that the real reason why he went was because Sodom was an immoral place, and he wanted to satisfy his desire for znus (immorality) there. The question arises that if Chazal say that his real reason was znus, then why did the Torah say that he came for financial reasons?! The answer is that, on the surface, Lot went for the sake of his livelihood, however, the deeper, and decisive reason was znus. The Torah gives us the external reason, therefore it is revealed in the Torah. Chazal reveal the hidden reason, which is accordingly hidden in Torah shebaal peh (the oral Torah). My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits shlita points out that even Lot himself believed that he was going to Sodom for the money. He even tricked himself as to the ultimate cause in this disastrous move. This is a prime example of how the yetser hara can deceive a person as to his motivations, thereby causing him to sin. Another example of this is that of Shaul HaMelech. Shmuel Hanavi informs Shaul that Hashem wants him to wipe out the whole nation of Amalek. After defeating them in battle, Shaul inexplicably leaves the Amaleki King Agag and some animals alive. This seems to be an obvious deviation from the word of Hashem, and yet when Shaul meets Shmuel he proudly tells him that he has fulfilled the word of Hashem. He did not even realize that he had clearly transgressed the word of Hashem and committed a terrible sin. He tricked himself into believing that he had in fact done what Hashem asked of him. These incidents demonstrate the power of the yetser hara to cause us to lie to ourselves. Indeed, it seems that all the major sins recorded in the Torah came about as a result of people deceiving themselves as to the true reason for their motivations . This is the case with regard the very first sin, that of Adam HaRishon. The sefarim write that he reasoned that he would attain a higher level of free will by eating from the fruit. However, deep down, his motivation was to gain some independence from Hashem. Self-deceit can cause us to think that we don't need to do teshuva in certain areas. There was a man who lived in the time of the Rambam. He told the Rambam that he was certain that he never committed these sins, and therefore saying the vidui constituted a lie. The Rambam answered him that there are many levels of transgression of each sin and that on a certain level he in fact committed all the sins in the vidui. Moreover, the Rambam told him that his very claim that he had not transgressed anything in the vidui was a sin in and of itself. It seems ironic that this man had worried that he was lying by saying the vidui, whereas, in truth he was deceiving himself by believing that he did not need to say it! It is quite conceivable that a person live his life oblivious of his shortcomings. He may blame all his problems on other people or circumstances, anything but his own flaws. The experience of Yom Kippur forces him to face the truth. May we all merit to genuinely return to Hashem.

WRITING OUR OWN SEFER TORAH - VAYEILECH

VAYEILECH - WRITING OUR OWN SEFER TORAH By Yehonasan Gefen “And now write this song for yourselves, and teach it to the Children of Israel.. ” Chazal teach us that the song referred to in the passuk is the whole Torah and that every Jew is commanded to write his own Sefer Torah . The Gemara in Sanhedrin tell us that even if a person inherits his ancestors’ Sefer Torah, he still must write his own Sefer Torah for himself . The commentaries offer a number of explanations for this halacho : The Ksav Sofer zt”l explains that this mitzvo is teaching us that it is not sufficient for a person to observe the Torah simply because his parents habituated him to shemiras hamitzvos , rather a person must create his own personal relationship with HaShem based on a genuine recognition and appreciation of Torah. Writing one’s own Sefer Torah and not relying on that of his parents indicates that a person is striving to develop his own derech in Avodas HaShem and not blindly follow that of his parents. The Ksav Sofer uses this principle to explain another maamer Chazal about the mitzvo of writing a Sefer Torah: The Gemara in Menachos says about one who writes a Sefer Torah for himself, that it is considered as if he accepted the Torah at Har Sinai . The Ksav Sofer explains that there are three levels of people who keep the Torah; He writes, “there are those who do it from love, there are those who do it from fear and there are those who only do it because they are habituated to it and the habit has become part of their nature.” He continues to argue that since a person in the third category would not observe the Torah if not for habit then it is logical to say that had he been at Har Sinai he would not have wanted to accept the Torah! In contrast if a person takes it upon himself to write his own Sefer Torah and not rely on that of his parents, he demonstrates that he wants to accept the Torah based on his own decision, rather than purely because he was brought up to do so. Accordingly, had he been at Har Sinai he would have accepted the Torah anew and would not have needed anyone else to force him to do so, hence Chazal’s statement that one who writes their own Sefer Torah is considered as if he received the Torah himself. The lessons from this mitzvo are very relevant in these times. An essential element of genuine teshuva is a desire to develop our relationship with HaShem and to eliminate the aveiros that harm that connection. In order to do this it is vital that a person strengthen his Emuna and thereby remind himself of why he keeps mitzvos. Throughout the year a person may try to observe the Torah but there is the constant danger that he will fall into the trap of habit and lose focus on why he is keeping the Torah! Much of the Avoda of Rosh HaShana is connected to this idea - we spend the whole day emphasizing that HaShem is our King and that we want to fulfill his Will. This Avoda should have helped remind ourselves of why we keep mitzvos - because we want to get close to HaShem and not simply because we were brought up that way. There is another key lesson that can be derived from the Ksav Sofer’s explanation of why each person must write his own Sefer Torah. It is not enough that a child mimic his parents’ form of Avodas HaShem, rather he must forge his own unique relationship with HaShem, developing his own midos and talents to their fullest. At the same time, the mitzvo requires that he write the exact same Sefer Torah as that of his forefathers, teaching us that the degree of chiddush that he makes cannot go beyond the boundary of the Torah that he inherited from his parents. All Jews are born into a line of tradition that goes back to Avraham Avinu; we are obligated to faithfully adhere to the instructions and attitudes that we receive from this line of mesora. A person cannot mechadesh his own set of values or hanhagos; there is a mesora that guides him how to live his life. But, at the same time, this does not mean that each person in the chain of mesora is identical in every way - there are many ways in which a person can express himself in the fulfillment of the mesora. This idea is also highly significant in the Yamim Noraim . A person is not only judged for his shemiras hamitzvos, there is also a judgment as to whether he is fulfilling his own personal purpose in life. This is expressed in the tefillos of these days when we say that we are judged, ‘maaseh ish upekudaso’. ‘Maaseh ish’ refers to a person’s mitzvo observance, but what does pekudaso mean? Rav Shraga Feivel Mendlowitz zt”l explains that it refers to a person’s tafkid (purpose) . A person is judged as to whether he utilized his own talents to the greatest ability. It is not enough for him to mimic his ancestor’s lifestyle, rather he must strive to find his own niche in Avodas Hashem. The Aseres Yemai Teshuva is a time that is mesugal for contemplation of one’s life purpose and direction. May we all be zocheh to break out of habit, reinvigorate our Avodas Hashem and reach our own unique potential..

וילך – כתיבת ספר תורה/יהונתן גפן

בס"ד וילך – כתיבת ספר תורה/יהונתן גפן "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל" חז"ל אומרים שה"שירה" זהו ספר התורה, וכל יהודי ויהודי מצווה בפסוק זה לכתוב לעצמו ספר תורה . הגמרא בסנהדרין אומרת שאף אם אדם ירש ספר תורה מאבותיו, עדיין מחויב הוא לכתוב ספר תורה חדש לעצמו . המפרשים מציעים מספר הסברים להלכה זו : בעל ה"כתב סופר" זצ"ל מסביר שמצווה זו מלמדת אותנו שלא מספיק לאדם לשמור תורה ומצוות מהסיבה הפשוטה שהוריו ואבותיו חינכוהו לכך , אלא כל אדם חייב לפתח מערכת יחסים אישית ופרטית בינו לבין קונו, המבוססת על הבנתו והכרתו הוא, ועל הערכתו לתורת ה'. כתיבת ספר תורה באופן אישי על ידי כל אדם, ללא הישענות על ירושה מאבותיו, מסמלת את העובדה שאדם זה שואף ומתאמץ לפתח את דרכו בעבודת ה', ואינו צועד כעיוור בדרך שהתוו לו אבותיו. בעל ה"כתב סופר" משתמש בעיקרון זה להסביר מאמר חז"ל נוסף על מצות כתיבת ספר תורה: הגמרא במנחות אומרת על אדם שכותב ספר תורה לעצמו, שמצווה זו נחשבת לו כאילו הוא קיבל בעצמו את התורה בהר סיני . הכתב סופר מסביר שישנם שלוש דרגות בשומרי התורה והמצוות: ישנם העושים מאהבה, אחרים שעושים מיראה, וישנם גם כאלה שמקיימים מצוות רק מכוח חינוך הוריהם, וחינוך זה הפך אצלם לטבע. הוא ממשיך הלאה ואומר שאדם ששייך לקטגוריה השלישית, לא מקיים את התורה אלא רק מתוך הרגל, ולכן ייתכן לומר שאם היה עומד לפני הר סיני – לא היה מקבל את התורה! בניגוד לכך אם אדם מקבל על עצמו לכתוב ספר תורה משלו ולא מסתמך על ירושה מהוריו, הוא משקף בכך את שאיפתו לקבל את התורה מתוך החלטתו האישית, הרבה מעבר לסיבה הפשוטה שכך גדל והורגל. אדם כזה אם היה עומד בהר סיני ודאי היה מקבל את התורה מתוך רצונו ולא היה צורך להכריח אותו לעשות זאת, לפיכך מובן מאד מאמר חז"ל שאדם הכותב לעצמו ספר תורה נחשב כאילו קיבל את התורה בעצמו בהר סיני. מה שניתן ללמוד ממצווה זו שייך ביותר לעשרת ימי תשובה: חלק בלתי נפרד מתשובה אמיתית הוא פיתוח קשר אישי עם הקב"ה, והתנקות מהעבירות המעכבות ומרחיקות קשר זה. על מנת לעשות כן, אדם חייב לחזק את אמונתו ולהחזיר לתודעתו את ההבנה וההכרה מדוע הוא מקיים את המצוות. במשך השנה יכול אדם להשתדל לקיים את התורה אולם קיימת סכנה תמידית שהוא יפול למלכודת ההרגל, ויאבד את ההתמקדות הנכונה מדוע הוא עושה כל מה שעושה! עבודת ראש השנה מתמקדת מאד ברעיון זה – אנו מקדישים את כל היום על מנת להדגיש, לעצמנו בעיקר, שה' הוא מלכנו היחיד ורצוננו היחידי הוא לעשות רצונו. עבודה זו בהכרח תסיע בידינו להזכיר לעצמנו מדוע אני מקיימים את המצוות - כיוון שאנו רוצים להתקרב יותר ויותר להקב"ה ולא פשוט בגלל שזו הדרך בה הורגלנו וגדלנו. ישנו לימוד חיוני נוסף שניתן לשאוב מהסברו של הכתב סופר מדוע כל אדם צריך לכתוב ספר תורה משל עצמו. לא מספיק שילד יחקה את דרכם של הוריו בעבודת ה', אלא עליו לעצב את יחסיו הייחודיים והאישיים בינו לבין הקב"ה, עליו לשפר את מידותיו הוא, ולהשתמש בכוחותיו וכשרונותיו הוא למילוי רצון ה'. עם זאת, הוא מצווה לכתוב בדיוק את אותו ספר תורה שכתב אביו, מה שמלמד שכל מה שמחדש ומוסיף אינו יכול לצאן מגבולות התורה שניתנה בסיני, והועברה במסורה מאביו אליו. כל יהודי נולד כחוליה בשרשרת של מסורת המתחילה מימיו של אברהם אבינו; אנו מחוייבים לדבוק באמת ובאמונה בדרך ובהכוונה שאנו מקבלים מהחוליות שקדמו לנו. אדם לא יכול לחדש לעצמו ערכים או הנהגות; ישנה דרך מסורת המדריכה אותו כיצד לחיות את חייו. אולם, עם זאת, אין הכוונה שכל החוליות בשרשרת המסורה תהיינה בהכרח זהות לחלוטין – ישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לבטא את עצמו ואישיותו המיוחדת בתוך דרך המסורה. רעיון זה הוא גם משמעותי ביותר בימים הנוראים. אדם לא נידון רק על שמירת המצוות שלו, אלא בנוסף לכך הוא נידון האם מילא את מטרתו ותפקידו האישי בחיים. רעיון זה מתבטא בתפילות הימים הללו במילים 'מעשה איש ופקודתו' - 'מעשה איש' אלה הם המצוות והמעשים שקיים, אולם מה פירוש המילה 'ופקודתו'? ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל מסביר שהכוונה בכך לתפקידו של האדם . אדם בא במשפט האם השתמש לטובה בכוחותיו וכשרונותיו, האם ניצלם במקסימום היכולת שלו? כלל לא מספיק לאדם שיחקה את דרך החיים שהתוו לו אבותיו, אלא הוא מחויב להתאמץ ולהשתדל למצא את מקומו היחודי לו בעבודת ה'. עשרת ימי תשובה הם הזמן המסוגל והמתאים לכל אדם להתבונן ולהעמיק בתפקידו, ובכיוון בו הוא אמור לצעוד. ייתן ה' וכל אחד מאתנו יזכה להתעלות מעל תרדמת ההרגל, לחדש ולעורר ביתר שאת את עבודת ה' שלו ולהגיע למימוש הפוטנציאל הייחודי רק לו.

יום הכפורים - מימוש הפוטנציאל הגלום בנו

יום הכפורים - מימוש הפוטנציאל הגלום בנו יהונתן גפן עם התקרב יום הכפורים, כל אדם מגיע למסקנה שעליו לפשפש במעשיו, ולבדוק אחר שמירת מצוותיו – היכן שגה, היכן טעה, מה עשה שלא כשורה, ועל מה עליו לעשות תשובה. אולם, מלבד החיוב לקיים את המצוות, ישנו פן נוסף לעבודת ה', אשר אליו אנו מודעים פחות, אך גם הוא הכרחי ביותר, ועלינו להתייחס גם אליו: בתפילות הימים הנוראים אנו מכריזים שהקב"ה בימים אלה דן את כל בני האדם, "מעשה איש ופקודתו" – "מעשה איש" – הכוונה שכל אדם נידון על שמירת המצוות שלו, אבל מה פירוש התוספת "ופקודתו"? הרב שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל הסביר זאת כך: "פקודתו" – מתייחס לתפקידו של כל אדם ואדם, כל אדם נידון, האם הוא השקיע מספיק מאמצים על מנת להגיע למטרה זו – של מילוי תפקידו בעולם. אפילו אם אדם שמר את כל מצוות התורה, הוא עלול לבוא בדין על כך שהוא לא מימש את כל כוחותיו ויכולותיו להשלים את תפקידו. נראה שעבודה זו קשה ודורשת מאמץ והשקעה, אפילו יותר מהחיוב לקיים את כל תרי"ג המצוות, כפי שנראה מהדוגמאות הבאות. כאשר אברהם אבינו התכונן לעקוד את יצחק בנו, קרא אליו המלאך: "אברהם, אברהם" מדוע קרא המלאך בשמו פעמיים? הרב יששכר פרנד שליט"א מסביר מתוך ה"ילקוט", שכל אדם מורכב משתי דמויות – דמותו הגשמית, ודמותו הרוחנית. הדמות הגשמית נוצרת ממה שהאדם עושה ומתקדם בזה העולם, ואילו הדמות הרוחנית מבטאת את מה שהוא היה יכול להיות אילו מימש את כל הפוטנציאל שלו. אברהם אבינו, לאחר שעבר את האחרון בעשרת הנסיונות, הגיע למצב בו הוא מימש את כל הפוטנציאל הגלום בו, וכתוצאה מכך, שתי הדמויות שלו נעשו זהות – המלאך לא הפריד בין "אברהם" – הגשמי של העולם הזה, ובין "אברהם" הרוחני, של העולם הבא. כלומר – לא היה שום הבדל בין יכולותיו של אברהם בכוח, לבין מה שהוא עשה בפועל בעולם הזה – כעת לאחר העמידה בנסיון העקידה, נעשו שתי הדמויות שוות זו לזו. מדהים לחשוב על כך, שאילו לא היה אברהם אבינו עומד בנסיון זה, לא היה מגיע למימוש כל הפוטנציאל שלו, השגיו והצלחותיו של אברהם אבינו, עד לעמידתו בנסיון העקידה הרי היו לשם דבר בכל העולם, הוא גדל בחברת עובדי אלילים, ובכוחות עצמו גילה את הקדוש ברוך הוא, הוא פרסם בכל העולם את שמו של ה', ועמד עד כה בגבורה בתשעה נסיונות קשים ובוחנים מאד. ועדיין, אילו לא עמד בנסיון האחרון של העקידה, הוא לא היה מגיע לעולם לשלמות האמיתית שלו! מכך אנו רק יכולים ללמוד, עד כמה גדול הוא התפקיד הנדרש מכל אדם ואדם. אדם עדיין עלול להרגיש, שהפוטנציאל האישי שלו מוגבל מאד, ותפקידו בעולם הוא רק לממש את הפוטנציאל הנמוך הזה. אולם, אם נתבונן בהצלחותיהם והשגיהם של אנשים מסוימים, נווכח לראות, מעל לכל ספק, כי כל האדם מסוגל להגיע רחוק הרבה יותר ממה שהוא חושב ומדמיין. כאשר הנצי"ב השלים את פירושו "העמק שאלה" על השאילתות, הוא הכין סעודה, כנהוג כאשר אדם מסיים לכתוב ספר, אולם מלבד סיבה פשוטה זו, היתה לנצי"ב גם סיבה אישית נוספת, ובמעמד הסעודה קם וסיפר לנוכחים את סיפורו: בילדותו התייחס בזלזול רב ללימודים ב"חדר", הוריו עשו כל מאמץ לעזור לו לשנות את יחסו ללימודים, אך ללא הועיל. יום אחד, הוא הקשיב להוריו ששוחחו אודותיו, ואודות כשלונו בלימודיו – והגיעו להחלטה שאין לו שום סיכוי להיות בעתיד תלמיד חכם, ועל כן מוטב שילמד להיות סנדלר. אם תלמיד חכם כשאיפתם – לא יהיה, לפחות יהודי טוב יהיה, ירא שמים, שיעשה את עבודתו בהגינות ובאמונה. כך החליטו. החלטה זו, של הוריו זעזעה את נפתלי צבי הקטן עד עמקי נשמתו, והוא החליט לשנס מותניו ולהתחיל ללמוד ברצינות. מאורע זה השפיע בעצמה כה חזקה על חייו, עד שמיום זה והלאה חל שינוי מוחלט בכל הנהגתו ויחסו לתורה, ולאט לאט הפך לגדול בישראל, כתב מספר ספרים חשובים לעולם היהודי, ואף נתמנה לראש ישיבת וואלוז'ין. חשבו לעצמכם, אילו לא היה עושה את השינוי הזה, הוא היה נעשה סנדלר פשוט, בעל יראת שמיים אמיתית, המקיים את כל מצוות התורה, הוא היה מגיע לאחר מאה ועשרים לשמים, סמוך ובטוח כי הוא יובל למקומו הראוי לו, לאחר שקיים אורח חיים תורני, שמר את כל המצוות, וקבע עיתים לתורה. אבל, כאשר הוא יגיע לשם, יראו לו את הספר "העמק שאלה", הוא יסתכל על הספר, ולא יכיר אותו – ואז יאמרו לו: "איפה הספר העמק שאלה שלך? איפה כל הספרים שיכולת להביא לעולם?" הוא עלול היה לחיות את כל חייו בלי לדעת אפילו מה הוא צריך היה להיות, רק שנוי חד כזה שנעשה בחייו, שינה את התמונה מהקצה אל הקצה, וגרם לו לממש את הכוחות האמיתיים שלו, ויכולתו הגדולה – להיות גדול בישראל. גם לאחר סיפור כזה, אדם עדיין עלול לטעון שלא כל אחד נולד עם הכוחות והיכולת להיות גדול בישראל. אולם, ההיסטוריה היהודית מוכיחה, שאדם אכן לא מוכרח להיות גדול בישראל על מנת לתרום תרומות חשובות עבור כלל ישראל. ר' דוד דריאן זצ"ל היה שוחט צדיק, אשר היה ידוע בשמירת הלשון המיוחדת שלו, אך הסיבה העיקרית לכך שהוא היה דמות בולטת בהסטוריה של יהדות אנגליה, היתה פעילותו הנרחבת ליסוד וניהול מוסדות "גיטסהד". הוא שימש בתפקיד משמעותי ביותר בכל המערכת של כולל גיטסהד וסמינר גיטסהד. בזכות עבודתו המסורה "גיטסהד" ידועה היום כמרכז התורה הגדול ביותר באירופה, בו מתחנכים אלפי בחורים ובחורות, לתורה ויראת שמים ברמה גבוהה. ויתירה מכך, בין כתליו של "כולל גיטסהד" גדלו רבים מגדולי תלמידי החכמים באנגליה. כיצד זכה ר' דוד דריאן בכזו זכות? כאשר הוא הגיע לגור בגיטסהד, הוא ראה שאין במקום שום ישיבה – הוא אמר לעצמו – איך אוכל לגור במקום כזה, אשר אין בו אף ישיבה אחת? בעצם, רבים מאיתנו היו שואלים גם הם שאלה כזו לו היו עומדים במצב דומה, ההבדל היחיד הוא שר' דוד לא רק שאל, אלא גם עשה. משימה זו היתה נראית אז כבלתי אפשרית בעליל, אולם ר' דוד, למול קשיים רבים והתנגדויות רבות, עבד ללא לאות, השקיע זמן רב, ומאמצים רבים ואכן, חפץ ה' הצליח בידו. כאשר ר' שניאור קוטלר זצ"ל היה מספר את הסיפור הזה, הוא היה מתאר תיאור דומה לתיאורו של הנצי"ב שנים קודם לכן – תארו לעצמכם אילו ר' דוד דריאן לא היה עושה ופועל כפי שעשה, הוא היה מגיע לשמים לאחר מאה ועשרים שנה, ומצפה לשכר רב על יראת השמים שלו, על הקפדתו בשחיטה, ועל דקדוקו בהלכות שמירת הלשון. במקום כל זאת, יראו לו את כל מוסדות גיטסהד, אשר לא נוסדו מעולם, את כל התוצאות המשובחות של כולל גיטסהד, שלא הגיעו לדרגות בתורה ויראת שמים אליהם יכלו להגיע לו היו גדלים ומתפתחים בכולל גיטסהד. ואז היו שואלים אותו "ר' דוד, היכן הישיבה? היכן הכולל?" אם אדם רגיל מסוגל להגיע לכזו גדולה, רק על ידי דבקות מוחלטת במטרה שהציב לעצמו, איך אפשר לומר שאין לנו את הכוח והפוטנציאל לזכות להצלחות והישגים כאלה? רעיון זה מוזכר פעמים נוספות בתפילת יום הכפורים: אנו קוראים במנחה את "מפטיר יונה" – מה הקשר בין ספר יונה ליום הכפורים? – ודאי נושא התשובה שנלמד מספר זה, אולם המשנה ברורה מביא קשר נוסף בין ספר יונה ליום כפור: יונה מלמד אותנו "שאין יכולין לברוח מהשי"ת" המשנה ברורה מרחיב על כך ב"שער הציון" – לפעמים אדם מתייאש בחייו, וחש שהוא אינו מסוגל להגיע למה שהוא אמור להגיע. אבל, זוהי טעות, בסופו של דבר, כל מה שהקב"ה רצה שנשמתו תתקן הוא חייב לתקן, ואם לא יעשה זאת עכשיו, הרי שיצטרך לשוב עוד פעמים לעולם הזה על מנת לתקן את נשמתו, ואם כך הוא, למה יגרום לנשמתו את כאב המיתה, 'חיבוט הקבר' וצרות נוספות? "האדם חושב כמה פעמים ליאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן וע"כ יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקב"ה למות – ימות, אבל טעות הוא, שבסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמיים לעוה"ז ובעל כורחו יוכרח לתקן ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם?" מיונה אנו לומדים שיעור חשוב. יונה ניסה לברוח מרצון ה', ניסה להתחמק מהתפקיד שיעד לו בוראו, אך לא הצליח. גם לכל אחד מאיתנו יש תפקיד למלאת, אבל אנו נוטים לנסות להתחמק ממנו, מדוע? התפקיד נראה לנו מסובך מדי, וגדול על מידותינו, או אנו חושבים שלא נצליח להגיע לזה, או שמא קשה לנו לקחת על עצמנו אחריות. תהא הסיבה אשר תהא, מספר יונה אנו לומדים שאסור, וגם אין אפשרות לברוח ממטרתנו ותכליתנו. לאחר תפילת מנחה – אנו מגיעים לתפילת נעילה – שיאו של יום הכיפורים, שיאו של יום הכפרה. אולם, בשונה משאר תפילות היום, רק בתפילת נעילה – איננו אומרים וידוי בתפילת שמונה עשרה של נעילה. היכן בכל זאת אנו מתוודים בתפילת נעילה? היכן מבטאים רגשי חרטה בתפילה זו? החידושי הרי"ם זצ"ל מבאר שהמילים "למען נחדל מעושק ידינו" הן מילות תשובה וחרטה. מדוע מזכירים רק חטא זה של גניבה בתפילת נעילה ולא מזכירים שום חטא אחר? החידושי הרי"ם מסביר שאין הכוונה דווקא רק לגניבה במשמעותה הפשוטה, אלא אנו מתוודים על עצם העובדה שהקב"ה נותן לנו במשך חיינו כל כך הרבה מתנות – כסף, אוכל, מגורים, כשרונות והזדמנויות רבות לממשם, הכל במטרה לסיע לנו למלאת את תפקידנו בעולם. ומה אנו עושים? אנו לוקחים את כל המתנות האלה, ומבזבזים אותן למטרות אחרות – זה נקרא גניבה, "עושק ידינו"! לוקחים מתנות שניתנו למטרה ברורה ומסוימת, ומשתמשים בהן לעניינים אחרים. כאשר אנו מגיעים לדקות האחרונות של יום הכיפורים, לאחר עבודת היום, אנו מקווים שאכן ניקינו כבר את עצמנו מחטאינו, אבל ברגעים אלה, בשיאו של היום הקדוש בשנה, אנו גם מתחרטים על כך שלא השתמשנו בצורה נכונה במתנות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ואנו מחליטים שבשנה הבאה נעשה בעז"ה את כל המאמצים להשתמש בכוחות שניתנו לנו על מנת למלאות את תפקידנו, אולם אנחנו צריכים באמת להתכוון לכך: לכל אחד בנקודה מסוימת בחייו ניתנת ההזדמנות לעשות מעשה משמעותי וחשוב עבור כלל ישראל. בדרך כלל אנחנו מפספסים את ההזדמנות, ומוצאים אלפי תירוצים מדוע איננו יכולים לעשות זאת. מפחיד לחשוב שאדם עלול לעבור את חייו תוך שהוא מפספס את הזדמנות הפז שלו להשלים את תפקידו, הוא עלול לא להבחין בכך בכלל, ולא לחוש בעובדה שחייו חסרים משהו. רק כאשר הוא יגיע למעלה, לאחר מאה ועשרים, הוא יעמוד מול אותה שאלה שאברהם אבינו, הנצי"ב ור' דוד דריאן יכלו לענות עליה: היכן אתה – אתה הרוחני, האמיתי? היכן הכוחות האמיתיים שניתנו לך? רעיון זה באמת אמור להעסיק את האדם. אדם חייב לדאוג על עצמו ולשאול את עצמו מידי פעם – "האם אני ממלא את תפקידי? האם אני מצליח להגיע ולהשיג את המטרה אותה רוצה הקב"ה ממני? כיצד אוכל לעשות זאת? במה עלי להשתפר?" מצד שני, אדם שיאמין שאכן בידו האפשרות להגיע לגדלות אמיתית, כל אחד בדרכו המיוחדת שלו – הרי שאין ידיעה מדרבנת ונותנת כוחות להמשך עבודתו מידיעה זו. עד איזו דרגה יכול אדם להגיע? כאשר הגיע הרב שך זצ"ל לביקור בישיבת "אש התורה" הוא נדהם למראה מספר גדול כל כך של בעלי תשובה – אנשים שהגיעו מרִיק, מעולם של תוהו, ובזכות עבודת קודש מסורה של כמה אנשים – נכנסו ובאו לחיים של תורה ויר"ש. היה זה עדיין כשתנועת התשובה הייתה ממש בתחילת דרכה, וקשה היה להאמין ולחזות שיגיעו ימים בהם תנועת התשובה תפרח ותשגשג. מתוך הרושם העמוק שהשפיע עליו מראה עיניו, הוא קם ונעמד לדבר: הוא ציטט את הפסוק אותו אנו קוראים בהפטרת שבת שובה: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך" , ושאל - מהפסוק נשמע שהעובדה שחטאנו ונכשלנו כה הרבה בעוונות, היא בעצם הסיבה לכך שנוכל לשוב עד ה' אלוקינו, כיצד זה? מדוע זה כך? על מנת לענות על קושייתו הוא הסביר, שעד כמה שהרוע מסוגל לקלקל, הטוב יכול לתקן לפחות באותה רמה, אם לא יותר. לפי זה, אם אדם מסוגל להתרחק מהקדוש ברוך הוא כל כך, אז אין ספק בעובדה שהוא מסוגל גם לחזור אליו, ואף להגיע לרמה יותר גבוהה! בדומה לכך, אם ההסטוריה מוכיחה שבכוחו של בן אנוש להרוס את חייהם של ששה מליון בני אדם, הרי שבכוחו של בן אנוש גם להציל את חייהם של ששה מליון בני אדם! אי אפשר לדמיין לאן אנו מסוגלים להגיע בסייעתא דשמיא עם כוחותנו שניתנו לנו, אולם ברור שזה מעבר לדמיון הפרוע ביותר – אם רק ננסה להשקיע את המאמצים, ולנצל את ההזדמנויות שמזדמנות לנו בחיינו – או אפילו ליצור לעצמנו הזדמנויות כאלה, אזי נוכל להפוך כל דמיון למציאות!

FULFILLING OUR POTENTIAL - YOM KIPPUR

YOM KIPPUR - FULFILLING OUR POTENTIAL As we approach Yom Kippur we recognise that there is a great necessity to contemplate our shemiras hamitzvos - where we have erred and where we need to do teshuva. However there is another vital aspect of Avodas Hashem that we are less aware of, that we also need to analyse: In the tefillas for the Yamim Noraim we state that man is judged, ‘maaseh ish u’pekudaso’. ‘Maaseh ish’ refers to one’s shemiras hamitzvos but what does ‘pekudaso’ mean? Rav Shraga Feivel Mendlovitz zt”l explains that ‘pekudaso’ refers to man’s tafkid, his purpose in this world. Every individual is placed in this world with a specific job to accomplish and he is judged according to whether he devoted enough effort into reaching this goal. Even if a person has kept all the mitzvos, he may still be taken to task if he did not fulfil his potential. It seems that this Avoda is even more difficult than that of shemiras hamitzvos as is seen by the following examples. When the Netziv completed his commentary on the Sheiltos, ‘Emek Sheila’ he made a seuda, partly because that is the custom when one completes a sefer but he had another, more personal reason. He related that when he was a boy he was not particularly serious about his Torah studies. His parents made every effort to help him change his attitude but to no avail. One day he overheard his parents discussing his lack of success in Torah learning - they decided that he had no prospect of becoming a Talmid Chacham and therefore he should learn to become a cobbler. They hoped that at least he would be a yirei shamayim who would go about his work with honesty and dedication. When he heard this, it shocked him greatly and he decided to take his Torah studies seriously - this event had such an impact on him that it led to a complete change in his attitude and he became a Gadol, he was Rosh Yeshiva of Volozhin and wrote a number of classic sefarim. Imagine if he had never had this change of attitude and he would have become a simple cobbler who observed Torah and Mitzvos with genuine yiras shamayim. He would have gone up to shamayim confident that he had led a Torah true lifestyle, keeping the mitzvos, and being kovaya ittim l‘Torah. Instead they would have shown him the Emek Sheila, he would look at it and have no understanding of its content. They would ask him, where’s your Emek Sheila, where are all the sefarim that you could have written? He would have lived his life with no idea of what he could have become. It was only through a dramatic change in his attitude that he was able to reach his true potential - to be a Gadol b’Yisroel. There are other allusions to this concept in the Yom Kippur davenning. At Mincha we read Maftir Yonah - what is the significance of the story of Yonah for Yom Kippur? Of course it teaches us about teshuva but the Mishna Berurah brings another connection. Yonah shows us that “one cannot escape from Hashem.” He elaborates in the Shaar Hatzion; sometimes a person gives up in life, feeling that he cannot achieve what he is meant to, “however, this is a mistake, for eventually, everything that Hashem wants this soul to fix, he must fix, and return many times to Olam Hazeh [in order to do so]… if that is the case, why should he go through the pain of death and ‘Chibut hakever’ and other difficulties and return yet again?” We learn a vital lesson from Yonah. He tried to escape G-d’s plan but could not: We too are all assigned a task to fulfil, but we have a tendency to try to avoid it; Why? It may be because it seems too difficult, or because we don’t feel we can achieve it or we do not want to take the responsibility. But whatever the reason is, we learn from Yonah that we must not escape our tachlis. After Mincha we enter into the Neila prayers - the climax of Yom Kippur, the day of teshuva. But strangely, we do not say the vidui in the Neila Shemoneh Esrei; where do we express our feelings of teshuva in Neila? The Chiddushei HaRim zt”l answers that our teshuva is found in the words, “so that we can withdraw our hands from stealing.” Why do we davke mention the sin of stealing ahead of all others in Neila? He explains that this does not just refer to regular stealing, but to the fact that Hashem gives us so many gifts, money, food, housing, talents, opportunities, all in order to help us fulfil our role in life. But what do we do? We misuse those gifts for different goals - that is considered stealing, using gifts that are given for a certain purpose and using them for something else . As we approach the final moments of Yom Kippur we have, hopefully, already cleansed ourselves of our aveiros, but now, at the climax of the holiest day of the year, we also repent for failing to use our G-d given talents for the right reasons, and we express our intentions that, this year, we will do our utmost to use them to fulfil our potential. But we must really mean it: Everyone, at some point in their life is given an opportunity to do something significant for Klal Yisroel. Often, we refuse the opportunity, finding many excuses to avoid it. What is frightening about this is that a person may go through life having missed his golden chance to fulfil his potential and he will never realise it - he won’t necessarily feel that his life was missing anything. However, when he goes up to shamayim he may be faced with the same question that Avraham Avinu, the Netsiv and Reb Dovid Dryan could answer - where is the heavenly you, where is your true potential? This idea is indeed something that should be a cause of concern for people - a person should often ask himself, ‘am I fulfilling my potential? Am I achieving what Hashem wants me to? How could I do more?’ However, this should also be an exciting idea - each of us has the ability to achieve true greatness, each one in his own specific way. How much can one person achieve? On a visit to Aish Hatorah, Rav Shach zt”l was astounded to see so many baalei teshuva - people who came from nothing but whom, through the efforts of a few dedicated and idealistic people, had returned to Torah. This was at a time when the baal teshuva movement had barely begun and it was not believed possible that it could ever take off. In his astonishment at what beheld his eyes he stood up and spoke: He quoted the passuk that we read in the haftara of Shabbos Shuva: “Return, Israel, to Hashem, your G-d, because you have stumbled in your iniquity .” He asked, that the passuk implies that the fact that we have sinned so badly is a reason why we should be able to return to Hashem - why is this so? He answered by bringing the concept that however much evil can do, good can achieve at least as much. Therefore, if a person can turn away from Hashem so much, then surely he can return to Him to an even greater extent. Similarly, if history has shown us that one man can destroy six million lives, then surely one man can save six million lives! With siata dishmaya, we cannot imagine what we can achieve, but it is surely beyond our wildest imaginations - but if we only try to make the effort and take the opportunities that come our way or even better, create our own opportunities, the we can begin to transform our imagination into reality. We should all be zocheh to fulfill our true potential.

נצבים – נטילת אחריות על עצמנו יהונתן גפן

nבס"ד נצבים – נטילת אחריות על עצמנו יהונתן גפן "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וישמיענו אותה ונעשה... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" על איזו מצווה מדובר בפסוק זה? הרמב"ן כותב שזוהי מצוות התשובה; התורה אומרת לנו שהתשובה איננה מעבר להשגתנו, אלא ניתן בקלות לקיימה אם רק נעשה את המאמץ הנדרש ממנו. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך – אם זוהי מצווה כה קלה לקיום, מדוע כה מעטים הם האנשים שעושים תשובה כראוי, כל אחד מאתנו יודע מהם הטעויות שטעה – מדוע איננו מודים בהן, מתחרטים ושבים בתשובה?! נעיין בדברי המדרש בעניין קין והבל, ונוכל על ידם להבין את התשובה לשאלה זו: לאחר שקיין הרג את הבל אחיו, לא הענישו הקב"ה מידית, אלא קרא לו ואמר: "אי הבל אחיך", קיין ענה את תשובתו הידועה: "השומר אחי אנוכי?". המדרש מרחיב וכותב שקין טען כלפי הקב"ה ואמר לו – בידך נפש כל חי, ואתה שואל אותי היכן הוא? אני הרגתי אותו אבל אתה שמת בי טבע רע ומושחת, אתה אמור לשמור על חייהם של כל הנבראים והנחת לי להרוג את אחי, אתה הוא זה שהרג אותו, אם היית מקבל את מנחתי כפי שקיבלת את שלו – לא הייתי מקנא בו. מדוע לא שב קין בתשובה על מעשהו החמור כל כך? כיון שהוא סירב ליטול על כתפיו את האשמה במות אחיו, ולא זו בלבד אלא הוא אף האשים בכך את הקב"ה בכבודו ובעצמו! אם כך, אפשר להשיב על שאלתנו מדוע כה מתי מעט הם המקיימים את מצוות התשובה כהלכה. לכולנו מודים ומכירים באופן כללי בעובדה שעברנו ואנו עוברים עבירות, אולם גורם אחד מונע ממנו את החרטה עליהם כראוי, קבלת העובדה שהאחריות על מעשינו ותוצאותיהם מוטלת על כתפנו, ועליהן בלבד. ישנן אפשרויות רבות ומגוונות עליהן אנו יכולים בקלות להטיל את האשמה בטעויות ובחטאים שאנו עושים; החינוך אותו קיבלנו, נטיות האופי שלנו או הסביבה בה אנו חיים, קשה עד מאד ליחס את כל האחריות כולה אך ורק לפגם באישיותנו אנו. בטרם אנו ניגשים לעשות תשובה, עלינו להכיר תחילה בכך ש'יכולתי לנהוג אחרת, יכולת להתגבר על יצרי הרע ולא לחטא'. בלא יכולת זו, שאינה פשוטה כלל, להכיר בעובדות אלו, לא נוכל להתחיל להתחרט ולשוב בתשובה כראוי, אולם אם כן נכיר בכך –יקל עלינו מאד להגיע לתשובה אמיתית על מעשינו. קושי זה בהודאה באשמה מונח גם בעומקו של החטא הראשון והמכריע ביותר בהיסטוריה, חטא שאת עונשו אנו נושאים עד ימינו אנו – חטא אדם הראשון. אנו מורגלים לחשוב על חטא אדם הראשון כחטא של אי ציות להוראת הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת, אשר בעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן עדן על כל התוצאות השליליות הנלוות לכך. ר' מוטי ברגר שליט"א אומר שאם נעיין בסיפור הדברים נראה שהם לא נענשו מיד לאחר החטא. אלא לפני כן הקב"ה פתח בשיחה עם אדם, בה קיבל אדם הזדמנות להודות בחטא. אולם הוא לא הודה, חלף זאת הוא אמר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", אדם התנער מכל עול האחריות על החטא, והטיל אותו על חוה, ויותר מכך – על הקב"ה בכבודו ובעצמו שנתן לו את חוה. לאחר מכן פנה הקב"ה לחוה ונתן גם לה הזדמנות להתחרט על המעשה, אך גם היא לא ניצלה זאת ואמרה: "הנחש השיאני ואוכל".רק אז שילח אותם ה' מגן עדן על חטאם. מובן מכך שאם היו אדם וחוה מקבלים על עצמם את מלא כובד האחריות על מעשיהם, ודאי היו זוכים להקלה משמעותית בעונשם. מי יודע כמה שונה יכולה הייתה להיות ההסטוריה כולה לו היו שונים פני הדברים אז. רואים מפרשיותיהם של אדם ושל קין שהיכולת להודות בטעות הינה לפעמים חשובה אף יותר מההימנעות מהחטא! לכל אחד ישנן טעויות בנושאים מסוימים, המבחן האמיתי לרמה הרוחנית בה אנו אוחזים היא האם נעמוד מול חטאנו ונודה בפה מלא שזוהי הטעות שלנו. רק כמה מאות שנים לאחר אותה התחלה כושלת של ההיסטוריה קם אדם שלקח על כתפיו אחריות על מעשיו ובכך תיקן בבחינה מסוימת את חטא אדם הראשון. התוספתא שואלת בזכות מה זכה יהודה למלכות, ותשובה היא – כיון שהודה במעשה תמר. תמר נידונה לשריפה על מעשה ניאוף שכביכול עשתה, היא נתנה ליהודה הזדמנות להודות ולספר על חלקו בעניין. יהודה יכול היה בקלות לשתוק ובכך לגרום למותן של שלוש נשמות – תמר והתאומים שהיו בבטנה. אך באותו רגע הסטורי הוא החליט אחרת – באומץ לב הוא קיבל עליו את האחריות ואמר "צדקה היא ממני" – לא פלא אם כך, שרגע זה היה הרגע בו נוצר הגרעין הקטן ממנו עתיד לגדול משיח צדקנו. ידוע שהמשיח יחזיר את העולם ואת בני האדם למצבם כפי שהיו קודם החטא, וכך יתוקן חטא אדם וחוה. הדרך בה ניתן לתקן את הנזק שגרם חטא הוא על ידי שננהג במידה הפוכה ממה שהיה באותו חטא. כפי שראינו, הרבה מן הכשלון בחטא היה הימנעותם של אדם מהודאה בחטא ומנטילת אחריות. לכן, בעת שנטל יהודה אחריות על כתפיו הוא תיקן את החטא בדרך הרצויה. קשר מהותי ועמוק זה בין משיח צדקנו לנטילת אחריות משתקף הלאה אצל החשוב בצאצאי יהודה – דוד המלך. הגמרא אומרת ששאול חטא פעם אחת ולכן הפסיד את המלוכה, בעוד שדוד חטא פעמַים ונשאר במלכותו. מדוע נענש שאול בחומרה יתרה מזו של דוד? שמואל הוכיח את שאול לאחר שלא השמיד את כל עם עמלק כפי שנצטווה. אולם במקום להודות בטעותו, הצדיק שאול את מעשיו וכלל לא הודה שחטא. הוא האשים את העם על כך שהפעילו עליו לחץ להותיר כמה מבהמות עמלק כדי להקריבן כקרבן. רק לאחר שיחה ארוכה, הודה שאול בחטאו, אבל היה זה מאוחר מידי ושמואל הודיע לו שהוא לא ימשיך למלוך. לעומת זאת, לאחר שדוד חטא בחטא בת שבע, נתן הוכיח אותו נמרצות, מיד אמר דוד: "חטאתי לה'" בשונה משאול הביע דוד את הסכמתו לקחת אחריות מלאה על טעותו ומיד הודה באשמתו. לכן דוד זכה, חטאו נסלח והוא המשיך למלוך. מעבר לכך, על פי הקבלה דוד המלך הוא גלגול של אדם הראשון, כל מטרתו היתה לתקן את חטא אדם הראשון. נראה ברור מאד שאחת הדרכים העיקריות בהן תיקן דוד המלך את חטא אדם הראשון היה שהכיר מידית באחריותו ובאשמתו בחטא. כיום אנו חיים בחברה בעלת תפיסה מוטעית ביותר בנושא האחריות המוטלת על כל אדם. רבים מאמינים שלא ניתן להטיל על אדם כל עול של אחריות על מעשיו. הם טוענים שהאמת היא שאין לנו בחירה חופשית להחליט על מעשינו. האדם, לטענתם, הוא כעין תוצאה של מכלול תנאי חייו – הרקע ממנו הגיע, החינוך שקיבל, תכונות תורשתיות והסביבה בה גדל. ואם כך, ניתן להצדיק אף את הפשעים החמורים ביותר, כיוון שבאמת לא היתה לפושע כל בחירה אם לנהוג כך או אחרת, וניתן להתייחס בסלחנות לכל כישלון שיהא, אם ביחסי חברה או במידות כיוון שהאדם היה מוכרח לנהוג כך על פי התנאים בהם עמד. השקפת התורה מתנגדת נחרצות למבט כזה. ואם לאדם יש גבורה מספקת להכיר בכך שהוא היה יכול להיות טוב יותר, לבטח יזכה לסיוע מהקב"ה. ניתן לראות זאת מהגמרא המספרת על אדם בשם אלעזר בן דורדיא. אותו אדם היה שקוע כולו בחטאי גילוי עריות, אולם בין רגע אחד הוא הגיע להכיר עד כמה הוא טועה במעשיו. הגמרא ממשיכה ומספרת כיצד הוא ניסה להשיג מחילה על חטאיו. הוא ישב בין הרים וגבעות וקרא "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים", אולם הם סרבו. הוא ניסה לבקש מהשמים והארץ שיבקשו עליו רחמים, אולם הם סרבו. ואז פנה לשמש והירח וביקש גם מהם – אך גם הם סירבו לעזור לו. ר' יששכר פריינד שליט"א מסביר את דברי הגמרא בדרך הדרש. העניינים השונים אליהם פנה אלעזר בבקשה שיתפללו עבורו משקפים כל אחד מהם עניין שונה שהשפיע על חייו ועל בחירתו; הוא ניסה להטיל עליהם את האחריות על מעשיו. ההרים והגבעות מרמזים להוריו, בכך הוא טען שהחינוך אותו קיבל אחראי למצב הנורא אליו הגיע, אבל הם סירבו להודות באשמתם. לאחר מכן הוא פנה לשמים ולארץ, המרמזים לסביבה בה חי, הוא ניסה להאשים אותם במעשיו, אולם גם הם לא קיבלו את עול האחריות עליהם. ובסוף הוא פונה לשמש ולירח, המרמזים למזל, לנטיותיו ואופיו הטבעי, בכך הוא מנסה לטעון שלא היה אפשרי מבחינתו להימנע מחטאיו כיון שכך היה טבעו. אולם שוב, הם לא הסכימו ליטול את האחריות על התנהגותו. ואז, כותבת הגמרא, אמר אלעזר בן דורדיא "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא הגיע להכרה הברורה שיש אחראי אחד ויחיד לחטאיו – הוא בעצמו. הוא לא יכול להאשים את הוריו, סביבתו או טבעיו. הוא הבין שבידו ורק בידו הכוח לשנות את דרכיו, וכך אכן עשה. הוא שב בתשובה שלמה, נשמתו עלתה לשמים ובת קול יצאה ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". המפרשים אומרים שהבת קול קראה לו 'רבי' כיון שהוא רבנו ומורה דרכנו כיצד לעשות תשובה – ממנו ניתן ללמוד שהדרך היחידה לתשובה כהלכתה היא להודות ולהכיר בכך שכל האחריות על מעשינו מוטלת אך ורק על כתפנו אנו. אם אנו מסוגלים להבין עניין זה ולנהוג על פיהו, ביכולתנו להגיע לתשובה שלימה בעזרת ה'.

TAKING ACHRAYUS FOR OURSELVES - NITZAVIM

NITZAVIM - TAKING ACHRAYUS FOR OURSELVES By Yehonasan Gefen “This mitzvo that I command you today - it is not hidden from you and it is not distant. It is not in heaven, [for you] to say, ‘who can ascend to the heaven for us and take it for us, so that we can listen to it and perform it?’” What is the mitzvo that the Torah refers to in this passuk? The Ramban writes that it is the mitzvo of teshuva; the Torah is telling us that teshuva is not something that is out of our grasp, rather it is easily attainable if only we make the effort. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l asks, if the mitzvo of teshuva is so easy to fulfil, then why are there so few people who do teshuva properly, everyone knows that they make mistakes so why do they not admit their error and repent?! The following Medrash about the story of Kayin and Hevel can help us answer this question: After Kayin killed Hevel, Hashem did not punish him instantly, rather He said “where is Hevel your brother?” Kayin famously answered, “am I my brother’s keeper?” (ibid. 4:9) The Medrash gives more details of Kayin‘s reply: “You are the protector of all life, and You are asking me?!.. I killed him but You gave me the evil inclination, You are supposed to protect everyone and You let me kill him, You are the one that killed him… had You accepted my offering like his, I would not have been jealous of him.” Why didn’t Kayin do teshuva for his heinous act? Because he refused to accept culpability for his role in the murder - he even blamed it on Hashem! We can now answer our initial question as to why so few people do teshuva properly. We are generally aware that we commit aveiros but there is one factor that prevents us from repenting properly, the ability to accept that the ultimate responsibility for our actions lies with us and us alone. There are many factors to which we can easily attribute our flaws; whether it be our upbringing, our natural inclinations, or our society, we find it extremely hard to accept ultimate responsibility for our failings. The prerequisite for teshuva is a recognition that ’I could have done better, I could have overcome my yetser hara and not sinned.’ Without the ability to make this difficult admission we can not begin to repent properly but with it teshuva is easily attainable. This inability to admit our guilt lies at the core of the first and most decisive sin in human history which plagues us to this very day - that of Adam HaRishon. We traditionally attribute Adam’s sin to his disobeying Hashem’s instructions not to eat from the fruit, and it was this that caused Adam and Chava to be expelled from Gan Eden with all the accompanying negative consequences. Rav Motty Berger shlita points out that on closer analysis it is clear that they were not punished immediately after the sin. Rather, Hashem engaged Adam in conversation, giving him the opportunity to admit his mistake. However, Adam did not accept this reprieve, instead he said, “the woman whom You gave to be with me - she gave me of the tree and I ate.” Adam avoided responsibility for his sin, shifting it onto Chava and even Hashem himself for giving her to him initially. Then Hashem turned to Chava, also giving her a chance to repent - she too declined the offer, saying, “the serpent deceived me and I ate.” Only then did Hashem punish them for the sin. it is clear that had they taken responsibility for their actions when Hashem confronted them, then surely the punishment would have been far lighter. Who knows how different the course of history could have been! We see from the stories of Adam and Kayin that the ability to admit one’s mistakes is perhaps even more important than not sinning! Indeed we all err at some point, it is whether we can stand up and admit the truth for our actions that is the true judge of our spiritual level. It was only several hundred years after the sad beginning of history that a man arose who would shoulder the responsibility for his actions and metaken the mistake of Adam HaRishon. The Tosefta says “why did Yehuda merit the Kingship? Because he admitted [to his actions] in the incident of Tamar.” Tamar was about to be burned at the stake for her alleged act of adultery, when she gave Yehuda the chance to admit to his part in the events. He could easily have remained quiet, thereby sentencing three souls to death - Tamar and the twins inside her. However, in a defining moment in history, he bravely accepted accountability, saying, “she is right, it is from me.” It is no co-incidence that this was the key moment in producing the seed of Moshiach. We know that Moshiach is the person who will bring mankind back to its pristine state of before the sin, rectifying the mistake of Adam and Chava. The way in which to repair the damage done by a sin is by correcting the negative midda displayed in that sin. As we have seen, the main flaw present in Adam’s sin was an inability to accept responsibility for mistakes, therefore Yehuda’s success in taking responsibility for his actions was an ideal rectification. The intrinsic connection between Moshiach and taking responsibility continued strongly amongst Yehuda’s most distinguished descendant, David Hamelech. The Gemara tells us that Shaul sinned once and subsequently lost his kingdom, whereas David sinned twice and remained king. Why was Shaul treated so much more harshly than David? Shmuel confronted Shaul after he had not destroyed all of Amalek as he was commanded. But instead of admitting his mistake, Shaul justified his actions, denying he even sinned. Then he blamed it on the people for pressuring him to leave over some of Amalek’s animals to be offerings. After a lengthy back and forth, Shaul finally did repent but it was too late and Shmuel informed him that he had lost his right to the kingship. In contrast, after David’s sin in the incident of Batsheva, The prophet Natan sternly rebuked him for his actions, and David immediately replied, “I have sinned to Hashem.” David showed his willingness to take responsibility for his mistakes by immediately admitting his guilt unlike Shaul. Therefore he was forgiven and given another chance to continue as King. Moreover, the kabbalistic sources write that David Hamelech is a gilgul (reincarnation) of Adam HaRishon and that his purpose was to metaken Adam’s sin. It seems very apparent that one of the main ways in which David HaMelech was metaken the chet was by taking responsibility for his error so quickly. We live in a society today that shuns the concept of responsibility - many educated people claim that no-one can be held liable for his behaviour. They argue that essentially we do not have any free will, the person that we become is predestined based on our background, upbringing, genetics and society. Consequently, criminals can be excused of their crimes on the basis that they really had no choice in the matter, and people can tolerate the failings in their relationships and middos as being unavoidable. The Torah outlook strongly rejects this view. If a person is brave enough to admit that he can do better then Hashem will surely help him do so. We see this from the Gemara about a man called Elazar ben Durdaya. He was a man who was steeped in immorality, however, he suddenly came to a realisation of the error of his ways. The Gemara then proceeds to tell us how he tried to gain forgiveness for his sins. He sat between a mountain and a hill and asked them to request rachamim for him but they refused. He then asked the heavens and earth to request rachamim for him but they also refused. He finally turned to the sun and the moon but they also refused to help him. Rav Yissochor Frand Shlita brings a drash explanation of this Gemara. The different things whom he asked to pray for him represent different influences on his life; he was trying to shift responsibility for his behaviour onto them. The mountain and hill represent his parents. He argued that his upbringing was responsible for his dire situation, but they refused to acknowledge their guilt. He then turned to the heavens and earth, who represent his environment and tried to blame that for his actions, but they also would not accept responsibility for his sins. He finally turned to the sun and the moon who represent his mazal, his natural inclinations, and claimed that it was impossible to avoid sinning because of his teva. But again, they would not accept culpability for his behaviour. Then the Gemara states that he said “this thing is only dependent on myself.” He finally acknowledged that there was only one source responsible for his aveiros - himself. He could not blame his parents, society or teva, he realised that he had the power to change his ways and he did so. He then did teshuva sheleima and his soul returned to heaven and a Bas Kol came out, proclaiming that Rebbi Elazar ben Durdaya has a place in Olam Haba. The commentaries note that the Bas Kol called him ‘Rebbi’ because he is our Rebbi in teshuva - he teaches us that the only way to do proper teshuva is to admit that the ultimate responsibility for our behaviour lies only with ourselves. If we can do this, then we can hope to do teshuva sheleima. 　

THE CHOICE OF LIFE OVER DEATH - NITZAVIM

NITZAVIM - THE CHOICE OF LIFE OVER DEATH By Yehonasan Gefen “See I have placed before you life and good, and death and evil ...I have placed life and death before you, blessing and curse; and you shall choose life so that you and your offspring will live .” The Torah tells us that Hashem has given us a clear choice, the ability to choose life and good, or death and evil, and it is this choice that is the foundation of our capacity to serve Hashem effectively. However, there seems to be a difficulty with the choice outlined in the passuk; the Torah says that there are two pairs of choices, one between good and evil, and one between life and death. In giving us these options, it is evident that we have the ability and inclination to choose either direction. With regard to good and evil this dichotomy is easily understood; a person will find himself in many situations in life where there will be a strong temptation for him to choose what the Torah defines as ‘evil’, because at times the wrong choice seems to be the one that will provide happiness and satisfaction. Thus, the Torah tells us that we are constantly faced with a free will battle to choose good or evil. What is far more difficult to understand is that the Torah sees that there is a difficult ‘choice’ to be made between life and death, implying that a person has a realistic inclination to choose death over life. Surely, no-one will ever find it difficult to choose life over death, there is no temptation to choose death! Accordingly, why is the choice between life and death such a difficult one to make? Rav Noach Weinberg zt”l explains that when the Torah talks about ‘death’ it does not simply mean the state of not being alive. The Torah is warning us against what death represents. In order to understand what death means we need to develop our understanding of it’s opposite, ‘life’. When the Torah talks about life it does not merely mean breathing, rather life is the process of growing in one’s Avodas Hashem and Avodas HaMidos. Being alive means directly facing the challenges that life presents and using them to become a bigger person. Accordingly, choosing ‘death’ can mean avoiding dealing with those challenges and opting to escape the difficult opportunities that one faces throughout his life. Death is the choice of comfort over effort, of an easy life over a life full of challenge and growth. With this understanding it is easy to comprehend how choosing ‘life’ over ‘death’ constitutes a very difficult choice. It is important to note that choosing death is not limited to failure to observe the mitzvos. A person can observe the Torah and simultaneously choose ‘death’; if he is not striving to improve himself, and not fighting his yetser hara, then he is choosing the comfortable option that is akin to a form of ‘death‘. What is frightening is that a person may not be completely aware that he is making this choice and can live his life on ‘cruise control’. If he never really pushes himself to further develop his relationship with Hashem, to daven with more kavanna, to be a better husband or father and so on, then he is choosing the comfortable option. On a slightly deeper level, the choice between comfort and challenge is, in fact the choice between associating with one’s body or soul. Life is a constant struggle between these two contradictory forces that pull us in opposite directions. The body wants to return to the Adama, from where it came; this manifests itself in a desire to lie down, rest, and experience enjoyable and ‘comfortable’ pleasures. In contrast, the soul wants to return to the Shamayim from where it originated. This pull is represented by a desire to expand and grow. Thus, each person is constantly faced with these conflicting forces pulling him in opposite directions. The Torah in this week’s parsha tells him that in order to succeed in his tafkid (life purpose) he must choose life. On Rosh HaShana we are not only judged for our performance of specific mitzvos, we also face a Din on who we are as a whole - what are our sheifos, what is important to us, what are our goals? The choice between living an essentially comfortable life (even if it is done in a ‘frum’ way) and striving to reach one’s potential is an essential element of the Avoda of Rosh HaShana - it defines a great deal about what is important to us. May we all be zocheh to attain the Torah’s understanding of Chaim.

GOING UP TO THE HEAVENS - NITZAVIM

NITZAVIM – GOING UP TO THE HEAVENS After a lengthy admonition regarding the consequences of not following the Torah, Moshe Rabbeinu famously assures the people that despite the seeming difficulty in learning and keeping the Torah, it is actually easily attainable. “For this commandment that I command you today, it is not hidden from you and it is not distant. It is not in the heavens, [for you] to say, ‘Who can ascend to the heavens for us and take it for us and let us hear it, so that we can perform it?’ Nor is it across the sea, [for you] to say, ‘Who can cross to the other side of the sea for us and take it for us, and let us hear it, so that we can perform it?’ Rather the matter is very near to you, in your mouth and in your heart, to perform it.” Rashi explains that these verses are referring to the whole Torah as opposed to any specific Mitzvo. On the words, “it is not in the Heavens”, the Gemara observes, that if it was in the Heavens, then we would somehow have to go up there to learn it. And on the words, “nor is it across the sea”, the Gemara points out that if it were across the sea, we would have to cross the sea to learn it. The following story involving the great tzaddik, Rav Zalman of Volozhin zt”l demonstrates the lesson we should take from this Gemara. On one occasion, Rav Zalman was learning in a small village. On the other side of the river was the great town of Vilna. In the middle of the night, Rav Zalman felt a great desire to study a particular sefer (book) that was in the main Beis Hamidrash (study hall) in Vilna. He didn’t hesitate for one moment, rather he went out in the middle of the night in the freezing cold weather to Vilna until he found the book that he desired. The onlookers were shocked at how he could go to such extremes in such cold weather to get a book. He explained with the verses in Nitzavim that say that the Torah is not in the Heavens and is not across the sea. He then quoted the aforementioned Gemara stating that if the Torah was in the Heavens or across the sea, one would have to go there to study it. The short journey across the river to get to Vilna was nearer than the Heavens and even closer than across the sea. Accordingly, he felt that he had to make the required effort to attain the book that he needed for his Torah learning. We learn from Rav Zalman’s actions that whilst HaShem does not make impossible demands on us with regard to learning Torah, He does expect us to make considerable effort to learn to the best of our abilities. We further learn from a Gemara in Yoma that any obstacles blocking our ability to learn Torah are not insurmountable. The Gemara says that when a man comes to the next world he will be asked about his Torah learning. The Gemara anticipates a number of excuses that one may use to justify his failure to learn. He may claim that he was too poor, and because of his poverty he had to spend all his time trying to earn a livelihood. Alternatively, he may argue that he was too rich, and that he was too distracted by his business to learn. Moreover, he may maintain that since he supported Torah with his money, he was exempt from learning Torah himself. Thirdly, he may contend that he was too beautiful to be able to avoid the yetser hara of immorality. The Gemara proceeds to provide examples of people who faced the most difficult tests in these areas, and despite this, succeeded in learning and observing the Torah. Hillel was an extremely poor man and he could not even afford to pay the entrance fee to the Beis Hamidrash, yet he went to extreme ends to try to learn. Rebbe Elazar was extremely rich and faced tremendous pressure to focus on his businesses, but he preferred to focus on his learning. Yosef HaTzadik was exceptionally beautiful and faced great tests in immorality, yet he withstood the temptation. This Gemara teaches us that no-one can claim that it was impossible for him to learn or observe Torah because of his circumstances. Of course, there are challenges that must be overcome, but with the requisite effort, everyone can learn and observe the Torah. What is the key factor that determines whether a person to overcome the many obstacles preventing him from Torah learning? It seems that this can be answered with Rav Yisroel Salanter zt”l’s response to a question he was asked by a businessman. The man told him that he was so busy that he only had a very short amount of time available to learn each day. He asked Rav Yisroel what he should learn in that short time. Rav Yisroel answered him that he should learn Mussar . Once he does that, he would soon realize that he could find considerably more time to learn! Rav Yisroel was communicating to him that the reason that he could not find more time to learn was that learning did not have a high enough priority in his life. By learning Mussar he would develop his appreciation of the importance of learning Torah to his life and as a result he would find more time. We learn from here that if a person appreciates the true value of Torah learning, then he will place it far higher up in his list of priorities. As a result, he will find it far easier to overcome all the barriers and distractions that prevent him from learning. A person may intellectually realize that Torah learning is very important to their lives, but it still remains very difficult to internalize this and apply it to one’s life. Rav Noach Weinberg zt”l gives a very insightful suggestion in this area. When a person is very tired, it is difficult for him to motivate himself to do anything that involves much effort or thought, including learning Torah. Similarly, if someone were very busy, he would find it very difficult to find any time to learn. However, if one were to offer him a large sum of money to learn Torah for half an hour extra, then he would suddenly find the time and energy! This teaches us that if something is valuable enough then a person will conjure up the time and energy to do it, despite the difficulty. Chazal teach us that one moment of learning Torah is infinitely rewarded, more than any other Mitzvo, needless to say it is of infinitely more value than all the money in the world. Accordingly, when a person is busy or tired, if he would think that of the reward that he could accrue by taking a few minutes to learn Torah, then he could surely overcome the challenges and do so. As the Yamim Noraim (High Holy Days) approach, it is essential to assess one’s life priorities and ask oneself if he truly devotes as much time to learning Torah as possible. Chazal’s assertion that he must go up to the Heavens and across the sea to learn Torah, teach him he must certainly try to overcome the smaller challenges that he faces.

THE DAY OF OPPORTUNITY - ROSH HASHANA

As we approach Rosh Hashana, it is important to understand why Rosh Hashana is such an important time. Furthermore, on a more practical level, it is essential that we are aware of our avoda during this time period. It is a great shame to experience Rosh Hashana without becoming a changed person. Rav Eliyahu Eliezer Dessler zt"l provides us with some vital insights into Rosh Hashana. He begins by explaining that there are two different ways in which a person can change his spiritual standing. He describes them as bechira klalis and bechira pratis . Bechira pratis describes minor life changes, whereas bechira klalis refers to major shifts in one's level. Bechira pratis is the more common of the two. People generally change in small stages, gradually improving or deteriorating. However, there are times in a person's life when he faces a major decision and the results of that decision will have dramatic effects on the rest of his life. For example, a person beginning his studies of Yiddishkeit may face a decision as to whether he should continue his studies or look for a job without having strong foundations in his Judaism. This is a single decision, however, it will have great ramifications for his future spiritual standing. In a similar vein, there are certain time periods which are mesugal for bechira klalis - Rosh Hashana is one of these times . Rav Dessler brings the Gemara that states that the g'zar din for a person's year is made on Rosh Hashana and that it is almost impossible for an individual to undo the judgment he received on Rosh Hashana . He asks why this is the case - if a person improves his actions later in the year, why is it so difficult for him to alter what was decreed on Rosh Hashana? He explains that there is a special power on Rosh Hashana. He writes: "The whole matter of the judgment of Rosh Hashana is that Hakadosh Baruch Hu created a unique time period in which a person is aroused to a form of teshuva more powerful than on the rest of the year. And since the arousing power of Rosh Hashana is so great, so too the change that a person can make in himself is very great." Accordingly, if a person reaches a high level on Rosh Hashana then he effects a deep and permanent change in himself. Even if he declines later in the year, his basic standing does not change. His change of level later in the year only represents a superficial deterioration, rather than a fundamental shift on his level. In this way, Rosh Hashana is a time of tremendous opportunity to make long-lasting changes. The Shem Mishmuel gives us a further insight into the power of Rosh Hashana. He writes that the events of the first Rosh Hashana have an eternal effect on that day through all of history. On the first Rosh Hashana, man was given a whole new level of existence through the soul that he was given. The soul is the driving force behind man's desire to constantly grow in stature and closeness to Hashem. Accordingly, on this day, there is an extra power for man to make a conscious decision to make huge leaps forward in his spiritual standing. With this understanding, he explains the gemara that tells us that Yosef HaTzaddik was released from the Egyptian prison on Rosh Hashana. The name of a person represents his essence. In that vein, Yosef's essence, based on his name, is to have a constant desire to grow in spirituality. Rachel Imanu gave him this name to represent her desire for more children, asking, "Hashem should add for me another son". This reaction seems somewhat difficult to understand - it appears analogous to when a parent gives a child a gift, the child asks for another one instead of thanking the parent ! However, in truth, it seems that Rachel’s desire for more children was not merely a desire for more in the realm of gashmius (physicality), rather it was a result of her great sheifa (aspiration) to strive in ruchnius (spirituality). For Rachel, having children meant playing a key role in the building of Klal Yisroel. Her request to have more children was a reflection of her own desire to merit to play a greater role in building Klal Yisroel. Thus it was not comparable to a child asking for another gift, rather it was more akin to one who has just completed a piece of learning asking Hashem to help him complete another one. That is not a sign of ingratitude, rather it is an expression of the person’s desire to grow more in ruchnius. In this way, the name Yosef represented the desire to constantly increase one's spirituality. The Shem Mishmuel writes that the essence of Yosef is identical to that of Rosh Hashana, in that both epitomize a burning ratson (will) to constantly strive in ruchnius. Therefore it was fitting that the pivotal event in enabling Yosef to achieve greatness, Yosef's release from prison, occurred on the day that is mesugal for greatness, Rosh Hashana. These sources teach us the immense opportunity that is present on Rosh Hashana. The level that we attain on Rosh Hashana will have a tremendous effect on how the year to come will pan out. Accordingly, it is essential that a person strive to attain a high level on the days of Rosh Hashana. This concept is discussed in halacha. The Mishna Berurah writes that one should be particularly careful not to express any anger on these days. He explains that expressing positive character traits are a simun for a good year. Of course, it is not sufficient to merely act like a tzaddik on Rosh Hashana and return to one's old self the next day. Rather, a person must strive to make a permanent change in his outlook and attitudes on Rosh Hashana. Doing this will provide the foundation for a genuine improvement in one's Mitzvo observance. In this vein, the sefarim write that one is not merely judged on the number of mitzvos and aveiros that he has committed. His life aspirations and attitudes also come under scrutiny. This perhaps helps understand why there is so much emphasis on tefilla on Rosh Hashana. For much of the day we sit in shul repeating the concept that Hashem is our King. Doing this is intended to help us internalize the recognition that closeness to Hashem is the only true source of meaning. The yetser hara can make a person have a somewhat negative attitude to the long prayers of Rosh Hashana. It can make him think more about going home, having lunch and sleeping, than making Hashem King. It is essential to recognize this nisayon and try to internalize the purpose and opportunity of the day. We have seen that Rosh Hashana is a time of unparalleled opportunity. The Shem MiShmuel points out that from the time that Yosef's release from prison on Rosh Hashana infused an extra power into that day of freeing oneself from his own personal prison - that is, whatever prevents him from being free to achieve his potential. May we all merit to achieve a great and long-lasting aliya on Rosh Hashana.

WHAT IS REALLY IMPORTANT TO US? - ROSH HASHANA

ROSH HASHANA - WHAT IS REALLY IMPORTANT TO US? We all know that the main Avoda of Rosh Hashana is to mamlich Hashem - to accept Him as King over us. But what does this mean? On one level it means to recognise that He is all-powerful and has total control over the world. But there is another very important aspect to being Mamlich Hashem. The Gra notes that with reference to non-Jews Hashem is called a Moshel, whereas with regard to Jews He is called a Melech. A Moshel is a dictator who has complete power but is not loved by his subjects because they perceive that he is not the source of good for them. The goyim see Hashem as a ruler who may be powerful but they would prefer that He not interfere with their lives. In contrast, a Melech is a ruler who we accept with love over us because we recognise that He is the source of all goodness - the Jewish people are supposed to have this attitude to Hashem’s kingship. In order to properly mamlich Hashem we must recognise that He and He alone is the ONLY source of meaning and happiness. The antithesis of this is the negative mitzvo of not following after other gods. This is not limited to not worshipping idols, it also requires that we acknowledge that there is no other source of our well-being other than Hashem. If a person believes that there is any other factor in his life that is independently significant to his happiness then he transgresses the mitzvo of not following other gods. There are numerous possible ‘alternative’ sources to attributing our well-being, including money, physical pleasure, material attainment, honour, or even ourselves . A person can say he believes in G-d but if he acts as though any of these factors provide him with any happiness to the exclusion of Hashem, then he cannot properly make Hashem King . The extent to which we recognise that doing ratson Hashem is the only key to success has a great effect on our shemiras hamitzvos, both avoidance of lavim and performance of positive mitzvos. With regards to lavim, my Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita suggests that the shoresh of many aveiros is a belief that there are other ways of succeeding in life apart from keeping the Torah. For example, a person may be faced with the opportunity to gain financially by doing something which is halachically highly questionable; The outcome of his decision whether to do the issur or not may well be based on his emuna - if he really believes that Hashem is the only key to goodness then he will refrain from doing something that Hashem tells him not to do. But, if, deep down, he feels that there is another way, apart from shemiras hamitzvos, in which a person can succeed, such as cheating in financial areas, then he will likely succumb to the temptation. Another example is when a person is put in a situation where he could speak lashon hara, if he has a clear realisation that doing so, will, ultimately cause him only pain, then he will not do so. But if, b’shaas maaseh he feels that telling over this piece of gossip will give him pleasure, then he will do so. Of course, a person may not be consciously making such cheshbonos, but deep down they are probably the shoresh of the rationalisations that a person makes when he sins. The more a person can mamlich Hashem, that is, to recognise that He is the ONLY source of happiness, then he will be more successful in his avoidance of doing aveiros because he will recognise that doing them would ultimately not provide him with any real happiness. The same concept applies for performance of positive mitzvos: it is discussed by Rav Chaim Shmuelevitz zt”l . He asks; the Gemara states that there is no reward for mitzvos in Olam Hazeh - this means that a spiritual act such as a mitzvo cannot be sufficiently rewarded by anything in Olam Hazeh. Yet, Chazal also teach us that reshaim receive the reward for their mitzvos in Olam Hazeh - how can they be satisfactorily rewarded by this-worldly pleasures? He answers that the reward a person receives for a mitzvo is no more than the value he himself attributes to that mitzvo. Therefore, a rasha, who sees physical pleasures as the source of his fulfillment will be rewarded with just that for his mitzvos. When the Gemara says that there is no reward in this world, it means that a mitzvo done by a person who has an appreciation of the spiritual pleasures cannot be rewarded with the transitory pleasures of this world. Based on this, we can gain a greater understanding of the importance on Rosh Hashana of recognising that Hashem is the only source of true happiness: We are judged on this day according to how many mitzvos we have fulfilled against the number of aveiros that we have committed. However, the Rambam in Hilchos Teshuva writes that each mitzvo has a different potency based on a number of factors, one of the most important being the intentions behind the mitzvo. If a person’s sheifos are largely for this-worldly pleasures then this will surely effect his shemiras hamitzvos; There will be occassions where he will refrain from performing a mitzvo in order to satisfy his desires. Rav Shmuelevitz gives the example of a ben Torah stopping learning in order to earn some money. He is demonstrating that the mitzvo of Talmud Torah is worth less than the amount of money he could gain. Thus, even when he does perform the mitzvo, it is tainted by his underlying attitude that it is worth less than other forms of pleasure such as gaining money. The alarming consequence of this is that the reward he will receive for his mitzvos will only be equal to the value that he himself ascribed to the mitzvo. Thus, it is also apparent in our performance of positive mitzvos, that the extent to which we acknowledge that only Hashem is the source of goodness and that doing His ratson is the only way to succeed in life, bears a great effect on how we emerge from the din of Rosh Hashana. Rav Yissochor Frand Shlita tells a frightening story that adds another dimension to the idea that a the reward a person receives is directly related to what is important to him. The Chiddushei Harim zt”l once travelled with a man on his carriage that was pulled by two horses. After a few miles, one of the horses died, causing great distress to its owner. A few miles later, the other horse also died. The owner was so distressed at the loss of his horses that meant so much to him that he sat crying for a long time until he cried so much that he died. That night, the Chiddushei Harim had a dream; in that dream he saw that the man who had died, received Olam Haba. But what was his Olam Haba? A lovely carriage with two beautiful horses. This story teaches us that our Olam Haba is created by what we value in Olam Hazeh - for this man, the most important thing in his life was his horses and carriage, so that was what he got for eternity. One may ask, it does not seem to be so bad for a person to receive in Olam Haba that which a person cherishes so much in Olam Hazeh. Rav Frand answers this question. He says that when he was a young child he always wanted a slingshot with which to play with but his parents refused. Imagine if, at the time of his wedding, his parents would come to him and say, “here is the slingshot that you always wanted!” As a child, the slingshot was valuable to him, but now he has grown out of it. So too, we may strive to acquire various pleasures in Olam hazeh, such as money or kavod, believing that they will provide us with contentment. But when we arrive in Olam Haba we will see the truth of the words of Mesillas Yesharim: “everything else [apart from closeness to Hashem] that people believe are good is nothing but emptiness. ” In the Olam Haemes, we will see with perfect clarity, how meaningless are those things that we put so much energy into acquiring in this world. We spend much of Rosh Hashana in tefilla - those tefillas repeatedly emphasise how Hashem is our King. When we say these words again and again on the day, let us remember what they mean: that Hashem is a loving King who is the source of all good, if we can internalise that then we can emerge from Rosh Hashana triumphant. Kesiva v’chasima tova.

כי תבוא – עלי להקים

בס"ד כי תבוא – עלי להקים יהונתן גפן כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים כדי לקבל מחדש את עול התורה עליהם, הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע. שתים עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה המצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא למי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם הינן מעשה מוגדר וברור, מלבד האחרונה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" . שואלים המפרשים, מה כולל ציווי זה, הנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את הירושלמי שעונה על שאלה זו: "ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה [אמר] למד ולימד שמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור" כלומר אדם שהיה צדיק שלם במעשיו; למד תורה, לימד, שמר ועשה, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו ארור . בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת" שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל החילוניות שגאה באותם ימים ואיים לסכן את כל עתיד עולם התורה. בהקדמתו, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים . החיוב הרביעי מתבסס על הירושלמי שהבאנו; החפץ חיים קובע שחיוב זה משתייך לכל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. אם אדם אכן עושה כך, הוא זוכה לברכות שנאמרו על הר גריזים ואם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל. והוא מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב רעיון זה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, ברכו את מי שיקיים מצוות אלה וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל אחד שיעשה מאמצים להרים קרן התורה יבורך על יד הכוהנים, הלויים, שש מאות אלף יהודים, והכל מתוך דברי ה'. וההיפך נכון גם הוא עבור כל אחד שלא יקיים מצוות אלה. עוד כותב החפץ חיים שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו! מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א כותב שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא כשלון בהחזקת התורה ולימודה. בין שאר הקללות נמנים: אדם שעושה פסל ומסכה, מקלה אביו ואמו, מכה רעהו בסתר, ועוד מעשים נוראים. היינו נוטים לחשוב על חסר בהחזקת התורה כמעשה שאינו כל כך חמור, אולם מכאן רואים שאדם שאינו דואג ואינו עושה ככל יכולתו למען התורה נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות עד מאד כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך – גם ההיפך נכון; אדם שרק מנסה ומשתדל לפעול, להשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים ולחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה. הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהיווה דוגמא חיה לקיום פסוק זה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל המדרגה, עד כדי כך שבהיותו בן מספר שנים עדיין לא זכה לראות מעודו ספר תורה. בהיותו צעיר לימים מצא חלקיהו מן הכהנים ספר תורה בחצר בית המקדש, ספר התורה היה פתוח במילים "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.." כאשר יאשיהו שמע זאת הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה . מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחישבו למצוא להם בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד יש להתייחס למצב. חלק מהאנשים האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון ראשם בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שאין זה הזמן להתמקד בעלייה רוחנית אישית, בעוד העולם מסביב נתון לחורבן רוחני שלא היה כמוהו . אחת ההוכחות שלו לכך היא דברי ימי חייו של יאשיהו. הפסוק אומר לאחר מציאת ספר התורה שיאשיהו אמר לכהנים וללויים "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" . כיצד התכוון שיעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד מציאת ספר התורה היחידים שנותרו בדרגתם הרוחנית היו הכהנים והלויים. הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי למנוע מעצמם את סכנות הסביבה. הם הקדישו את עצמם למען גדילתם הרוחנית ולמען הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את שאר העם, אחיהם. כאן טוען יאשיהו לעברם ודורש מהם לשנות את התנהגותם, להרחיב את גבולות התורה לכל אותם אלה שנקרע החוט המקשר בינם לבין עולם התורה. בכך שהכוהנים יעבדו למען העם ויגרמו לו להתקרב לתורה הם בעצם יעבדו גם את הקב"ה שהרי זהו רצונו מהם בזמן זה. הנצי"ב כותב שבדיוק כמו בזמנו של יאשיהו, בו היה צורך דחוף שיהודים שומרי תורה ומצוות יקימו את דברי התורה, כך גם בתקופתו, בה רבים עד מאד היו שלא עמדו בסחף הגדול ועזבו את חיי התורה. אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, ודאי וודאי שאפשר לומר זאת ביתר שאת על תקופתנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. מה היה אומר הנצי"ב לו היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ובשמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע לומדים שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש חייב להיות שכל אחד ישאל את עצמו 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאיתנו יכול למצוא סיבות טובות מדוע לא פעל בנושא זה, אבל, שואל החפץ חיים, האם יעמדו סיבות ותירוצים אלה בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה לשאלה 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!' פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני המשפט, שמא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. כשקהילה מסוימת התרופפה מעט בשמירת היהדות הוא נעמד על הבימה בבית הכנסת שלהם ותיאר כיצד הוא נקרא למשפט לאחר פטירתו, והוא נשאל "ישראל מאיר! היית שם באותה העת. מדוע לא הוכחת את הציבור? לפעמים הוא היה מבקש מאנשי הקהילה לחתום את שמותיהם על מסמך בו כתוב במפורש שהוא מילא את חובתו והוכיחם . בהזדמנות אחרת, במשך שלושה שבועות בהם שהה בריגא עלה בידו לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת . ובמקרה אחר, כאשר סיפרו לו חיילים יהודים שהם אכלו חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את ספרו "מחנה ישראל", ספר שנפוץ במהרה בקרב חיילים יהודים. הוא גייס כספים ובנה קרן שתקים מטבח כשר, ובאופן אישי היה בקשר עם חיילים רבים כדי להשפיע עליהם לטובה. קבוצת חיילים אחת הייתה עוברת דרך ראדין מידי קיץ. החפץ חיים היה מזמינם לסעודה בביתו, מקבלם בחום אבהי, ומוסר להם שיחה בה עודדם בשמירת התורה . החפץ חיים היה מדגיש תמיד שישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לפעול כדי לחזק את שמירת התורה, יהיה זה על ידי מסירת שיעור לפני קהל גדול, הקמת מוסדות לימודים או קירוב יהודים הרחוקים מחיי תורה. כל אדם ואדם מבורך ביכולות ובכישרונות ייחודיים לו, בהם עליו להשתמש כדי לקרב אחרים לתורה ומצוותיה. בימינו ישנם ארגוני קירוב המספקים דרכים רבות בהן יכול כל אחד להשתלב ולתת את חלקו בעניין חשוב זה, גם כתוספת עיסוק צדדי בלבד. ישנם שיעורי הדרכה לקירוב רחוקים, ניתן ללמוד בחברותא עם יהודי חילוני, ועוד אפשרויות רבות ומגוונות. יום הדין מתקרב והולך, הלוואי וכולנו נלמד מדרכו של יאשיהו המלך ונוכל לומר בדין שהשתדלנו לחזק את שמירת התורה ולימודה.

ALEI LEHAKIM - KI SAVO

KI SAVO - ALEI LEHAKIM When the Jewish people entered the land, they were to assemble at two mountains for a new acceptance of the Torah, but the command to do so is found already in this week’s parsha. Twelve commandments were to be enumerated, and the people would acknowledge publicly that blessings await those who observe them and curses will befall those who spurn them. Each command discusses a specific act with the exception of the final one. It states: “cursed is the one who will not uphold the words of this Torah, to perform them; and all the people shall say, ‘Amen’ .” The commentators ask, what does this seemingly vague command involve? The Ramban brings a Yerushalmi that answers this question. “Rav Assi says in the name of Rebbi Tanchum Bar Chiya, one who learnt, taught, guarded and performed, but, who had the power to strengthen the Torah and did not, is considered ‘accursed.’… Even someone who was a complete tzaddik in his actions but did not strengthen the Torah in the face of those who do not keep it - he is considered ‘cursed’ . The Chofetz Chaim zt”l wrote an entire Sefer, ’Chomas Hadas’, which was dedicated to urging people to do more to strengthen the Torah against the increasing tide away from Torah that threatened the very future of Torah observance. In his hakdama, ‘Chizuk Hadas’ he enumerates four separate chiyuvim that every Jew is obligated by the Torah to strive to increase observance amongst our fellow Jews . The fourth is based on this Yerushalmi; the Chofetz Chaim argues strongly that this obligation applies to any Jew who has the power to influence others. If a person does so, then he receives the blessings that were said on Har Gerizim and if he does not, chas v’shalom, then he will suffer the curses of Har Eival. He points out how awesome this idea is: The Leviim turned to six hundred thousand people who stood on the two mountains and blessed the people who would keep these commands and everyone present answered ‘amen’. Consequently, anyone who tries to uphold the Torah is blessed by the Kohanim, Leviim and six hundred thousand people, Hashem’s haskamah. And the opposite is true for anyone who does not try to keep this command. He writes that when a person does not try to save the Torah, “that the [heavenly] hashpaa to the whole world is reduced.” My Rebbi, Rav Yitzchak Berkovits Shlita notes that by looking at some of the other sins enumerated in the curses we can begin to get a clearer idea of the seriousness of the failure to uphold the Torah. Amongst the other curses are; one who makes a graven image, one who degrades his parents, one who commits grave immorality, and one who strikes his fellow in private. There would be an inclination to think that failure to uphold the Torah is not such a terrible sin but we see from here that one who fails to uphold the Torah is placed in the same category as one who commits such terrible aveiros as the other sins mentioned in the curses at Har Eival. And the opposite is also true; a person who even tries to influence others to increase their observance is greatly praised by the Torah. The Yerushalmi brings an example from Tanach of a person who epitomised the desire to mekayem the command of this passuk. Yoshiyahu Hamelech was brought up in a generation that had no knowledge of Torah to the extent that he had never seen a Sefer Torah. When he was a mere child one of the Kohanim, Chilkiah, found a Sefer Torah in the Temple courtyard, it was rolled to the passuk, “cursed is the one who will not uphold the words of this Torah..” When Yoshiyahu heard this he rent his clothes and said, “alei lehakim”, ‘it is my responsibility to uphold the Torah’ . He proceeded to do so and successfully reintroduced Torah learning and observance to the forlorn people. The Netsiv zt“l discusses the actions of Yoshiyahu in the context of his own time. There was already a great flow of people leaving Torah for other ideologies and there seems to have been a difference of opinion as to how the remaining Torah true Jews should react to this. Some people believed that the best course of action was to hide away and focus on their own personal avodas Hashem. The Netsiv wrote a teshuva in which he strongly disagreed with this approach. He believed that this was not the time to focus on one’s own ruchnius whilst the rest of the world was being spiritually destroyed . One of his proofs for his attitude is the story of Yoshiyahu. The passuk says that after Yoshiyahu found the Sefer Torah, he said to the Kohanim and Leviim, “… now go and serve Hashem your G-d and his people, Israel. ’ In what way did he mean for them to serve Hashem and his people? The Netsiv explains, that up till that time, the only people who had maintained their spiritual level were the Kohanim and Leviim and that they had retreated into their own world to avoid the perils of their surroundings. They had devoted themselves to their own spiritual development and relationship with Hashem but had neglected the rest of the people. Yoshiyahu now urged them to change their behaviour and to spread Torah to those who had lost their connection to it. He said that by serving the people in bringing them closer to Torah they would be simultaneously serving Hashem because that was his ratson at this time. The Netsiv argues that just as in Yoshiyahu’s time there was a great need for the observant Jews to uphold the Torah, the same was true in his time, where people were leaving Torah in droves. If the Netsiv’s era could be compared to that of Yoshiyahu, then, all the more so the case is true in our time. There has never been a situation where so many Jews are so distant from any form of Torah than now. A survey was taken in 1990 of the state of observance in USA; here are some of its results . In 1950 the intermarriage rate in USA was 6%, by 1990 it was 52% and rising. 2 million Jews do not identify themselves as Jews. 2 million self-identified Jews have no Jewish connection whatsoever. For every wedding between two Jews, two intermarriages take place. 625,000 US Jews are now practising other religions. 11% of US Jews go to shul! Every day, dozens of intermarriages take place, which means that in the time that it takes to read this article, some Jews were lost forever! What would the Netsiv say if he were alive today? In Elul we all try to do a cheshbon hanefesh of our shemiras hamitzvos. We learn from this week’s parsha that an essential part of that cheshbon is that each person should ask himself, ‘am I doing enough to uphold the Torah?’ We all may have good excuses as to why we have not done a great deal in this area, but, the Chofetz Chaim asks, would these reasons stand up in court? He says, “at the end of one’s life, when his soul comes in front of Hashem’s throne of glory, and he asks to be honoured [for his mitzvos] in the heavenly Assembly, what will he say if they ask him, ‘why didn’t you care about My honour; in front of your very eyes, people desecrated My honour and that of My Torah.?! ” The Chofetz Chaim, in his own life, demonstrated his fear of being judged for not doing enough to strengthen Torah observance on many occasions. When a community had weakened in its observance he would stand on the bimah in their shul and describe how he would be summoned to judgement after his death and he would be asked, “Yisroel Meir! You were there at the time. Why didn’t you rebuke the people? At times he would ask the congregation to sign their names to a document saying that he had fulfilled his obligation and rebuked them . On another occasion, during a three week stay in Riga he convinced 300 shopkeepers to close their stores on Shabbos . Another time, upon hearing from Jewish soldiers that on Pesach they had eaten chometz, he immediately set out to write Machane Yisroel which quickly spread among the Jewish soldiers. He founded and raised money for a Kosher Kitchen Fund, and he personally tried to come in contact with soldiers to influence them. A group of soldiers used to pass through Radun every summer. The Chofetz Chaim invited them to a banquet in his home, received them with fatherly love, and gave them a drasho to encourage their Torah observance . The Chofetz Chaim constantly emphasised that there are many ways in which a person can strive to uphold the Torah, whether it be by giving drashos in front of large audiences, establishing places of learning, or befriending those that are distant from Torah. Each person is blessed with unique abilities to help bring others closer to Torah. At present, there are kiruv organisations that are providing many avenue through which people can increase their involvement in kiruv, even on a part-time basis. They offer classes in kiruv training, opportunities to learn one-on-one with a secular chavrusa, and many other options. With the yom hadin fast approaching may we all be able to learn from Yoshiyahu and say that we genuinely tried to uphold the Torah. (If you would like to hear more specific details of what you can do to uphold the Torah and whom to contace, then you can contact me on email: Gefen123@smile.net.il Or call me on: 992 4050; 052 761 9935.) Kol tuv