VAYEIRA – KINDNESS AND INDEPEDENCE

VAYEIRA – KINDNESS AND INDEPENDENCE By Yehonasan Gefen One of the most famous episodes in the Parsha is that of the destruction of Sodom. The city of Sodom is unrivalled in its reputation for being totally evil. Whilst this is certainly true, it seems simplistic to say that the people of Sodom were simply sadistic people who derived pleasure from harming others. Rather, it seems that their behavior stemmed from an ideology that motivated them to act in the way that they did. In order to advance their beliefs, they instituted a whole body of law to enforce adherence to their cruel way of living. What was the nature of their ideology? My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits shlita, explains that the people of Sodom believed that doing chessed (kindness) for another person, constituted an act of base cruelty. By providing someone else with what he needs without him having to earn it, one is encouraging him to be dependent on other people for his livelihood. Since he would always depend on others, he would never be able become an independent and productive member of society. Accordingly, they instituted a whole set of laws and punishments that prevented chessed from destroying society. Furthermore, it seems that their punishments were not arbitrary ways of harming anyone who dared help others. Rather, they represented a warped sense of measure for measure punishments for the damage they perceived that the giver ‘inflicted’ on the ‘victim’ of his chessed. For example, the gemara in Sanhedrin tells us that when a girl tried to give food to a poor person, they punished her by covering her with honey so that bees would eat the honey and sting her to death. It seems that they were conveying the message that by her doing chessed she was not helping the poor person, rather she was actually destroying him by causing him to be weak and dependent on others. Measure for measure, they punished her causing her to do ‘chessed’ with the bees by putting honey on her – the result of this ‘kindness’ was that she was destroyed. Since she had ‘destroyed’ through kindness, her punishment was to be destroyed herself by kindness. The gemara continues with another punishment that one received for performing chessed. Anyone who would invite a stranger to a wedding would be punished by having all his clothes removed. What is the connection between the ‘crime’ and the punishment in this instance? The people of Sodom felt that doing chessed to someone constituted stripping them of their dignity by making them into a taker. Measure for measure they would strip him of his dignity by removing his clothes. It seems that HaShem punished Sodom measure for measure for their cruel attitude towards chessed. Rashi tells us that, at first, gentle rain fell on Sodom, and only later it turned into sulfur and fire. The simple explanation for this is that HaShem was giving them one last chance to repent. However, perhaps on a deeper level, they were punished by an act of kindness which turned into an act of destruction. That was exactly consonant with their reasoning for punishing others – that chessed is destructive. Measure for measure, they were destroyed by something that began as chessed and ended as destruction. The nation of Sodom was so cruel that it would seem difficult to derive any lessons that could apply to our daily lives – it is obvious that their laws were extremely cruel and their attitude was wrong. However, one aspect of their belief has found support in the world in recent decades. The concept that helping people is damaging in that it prevents them from becoming independent. This attitude arose in response to the idea of ‘welfare’ whereby people without employment would receive significant financial support. As a result, many such people lost the incentive to look for work, and chose to remain dependent upon others. How does the Torah view this aspect of Sodom’s outlook? It does seem that various aspects of Torah law and Torah thought also seem to emphasize the benefits of independence. The most well known example of this is found in Proverbs: “The one who hates gifts will live”. This means that the ideal way to live is to not rely on gifts or charity from other people. In this vein, the gemara says that a person who does not have enough money to spend anything extra to enhance Shabbos, should, nonetheless refrain from asking others for money, rather, he should treat his Shabbos like a regular week day. Given the great importance given to Kavod Shabbos (honoring the Shabbos) and Oneg Shabbos (enjoying Shabbos) in Jewish law, it is striking to note that it is more important to avoid relying on others than to accept charity and enhance one’s Shabbos. Based on these concepts and laws, how does the Torah view the aforementioned attitude that chessed weakens people? The answer is that these Torah sources focus on how each individual should face his own personal situation. He should do his utmost to be self-sufficient and not rely on others for his livelihood. However, this attitude is limited to how one views himself – the way in which he should view others is very different. When it comes to the needs of his fellow he should put aside all judgment as to why they are in their needy situation, rather he should focus on how he can help them. Despite this emphasis on helping people who cannot help themselves, it is very important to note that since independence is a value in Judaism, the optimum way of helping a person when possible is by giving them the ability to become independent themselves, so that in the long-term they will not be reliant on others. Indeed, the Rambam writes that providing someone with the ability to find work so that he will be independent is the highest form of charity. However, there are many unfortunate situations in which people are unable to provide for themselves, and in such instances, we are commanded to do our utmost to help them. The mistake made by the people of Sodom was that they expected everyone should be able to succeed if they would only make the effort. This is plainly not the case, since many people are willing to try to become independent but external circumstances make it impossible. The people of Sodom teach us the wrong attitude towards chessed. May we all merit to learn these lessons and help our fellow in the most ideal way possible.

וירא – לנהוג טוב בהנהגות טובות / יהונתן גפן

בס"ד וירא – לנהוג טוב בהנהגות טובות / יהונתן גפן הפרשה פותחת בתיאור חסדו המופלא של אברהם אבינו עם שלושת המלאכים. מיד לאחר מכן אנו שומעים על ירידת המלאכים לסדום ועל הפיכתה. ר' יעקב קמינצקי זצ"ל מצביע על קשר מעניין ביותר בין שתי פרשיות סמוכות אלה; בשתיהן מושם דגש מיוחד על עניין הכנסת אורחים . הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכי האורחים, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר. מיד לאחר מכן עוברת התורה לתאר את הנעשה בעיר סדום, וכאן נראה יחסם הגרוע של אנשי סדום לאותה מצווה שתוארה כמה פסוקים קודם לכן. אנשי סדום מאיימים על חייו של לוט רק בשל "חטאו" – בהעיזו לספק מקום לינה ואוכל לאורחים זרים. מהי כוונת התורה בהדגשתה את הניגוד הקיצוני בין אברהם ובין אנשי סדום? הרב יעקב קמינצקי מציע תשובה המתבססת על עניין אחר בסיפור העיר סדום. כאשר סיפר ה' לאברהם על כוונתו להפוך את סדום בשל זלזולם החמור בבין אדם לחברו, הגיב אברהם בדאגה רבה מאד לאנשים רשעים וחטאים אלה, והוא מתחיל להתחנן אל ה' לבקש ולהפציר בו שוב ושוב ללא הרף, עד שהיה צריך לבקש תחילה מה' שלא ייחר אפו בו על שמדבר איתו בכזו צורה. הרב קמינצקי מסביר שבכך מציגה התורה את רמתו המופלאה של אברהם אבינו ב"בין אדם לחבירו". הוא כותב כי באופן רגיל, אדם המצטיין במיוחד בשטח מסוים או במידה מסוימת, הוא מקפיד ביותר על הנהגתם של אנשים אחרים דווקא בנושא זה. כתוצאה מכך הוא נוטה לשפוט אחרים בחומרה יתרה על חולשתם וחוסר הבנתם בנושא זה. כדוגמא הוא מביא אדם הנזהר בסעודה שלישית ומקפיד ליטול ידיים לסעודה זו, באופן טבעי הוא נוטה לשפוט ביתר חומרה אנשים המסתפקים בפירות בלבד לסעודה שלישית. התורה הסמיכה את תיאור גדולתו של אברהם אבינו במצות הכנסת אורחים לרמתם השפלה של אנשי סדום בנושא זה בדיוק, על מנת להראות כיצד למרות ההבדל החד, הפציר אברהם בהקב"ה ללא הרף שיתייחס ברחמים לאנשי סדום. עובדה זו מוכיחה כיצד לא נפל אברהם אבינו בידי היצר הרע, וכלל לא הגיע למצב זה של החמרה יתירה בשפיטת אחרים אף בנושא שהיה חזק אצלו כל כך. התהום העמוקה הפעורה בין מידת חסדו של אברהם ובין שפלותם של אנשי סדום לא מנעה מאברהם להוכיח דאגה כנה להם ולחייהם. רואים מדברי הר' קמינצקי שלא קל בכלל להסתכל בעיניים טובות על חולשתם של אחרים, בייחוד כאשר חולשה זו היא היא נקודת החוזק של האדם. מדוע קשה עניין זה כל כך? כאשר אדם מצטיין בשטח מסוים במידות, יקשה עליו מאד להבין כיצד אחרים יכולים להיות פחות זהירים בשטח זה. לדוגמא, אדם דייקן באופן מיוחד, יקשה עליו מאד לתפוס כיצד מסוגלים אחרים לאחר שוב ושוב. ברי לו שאדם המאחר הוא מפגין חוסר התחשבות בזמנם של אחרים. עבודתו של אדם זה היא להבין שלכל אחד כוחות משלו, וייתכן וקיימים שטחים בהם הוא עדיין נמצא ברמה נמוכה בהרבה מאחרים. יתרה מזאת, עליו לזכור את המשנה באבות שאומרת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ניתן ללמוד ממשנה זו שתכונות אופיו של כל אדם מושפעות מנסיבות חייו הייחודיות לו, ואיננו יכולים לעולם לדעת איך היינו מתנהגים אם אנו היינו עומדים באותו מצב בדיוק. אם אדם מפנים עניין זה, הוא קולט כי לכל אדם מעלות וחסרונות, חולשות ונקודות חוזק, התלויות בגורמים שונים, אשר על כן, טעות היא לראות בחומרה את חולשותיהם של אחרים, אף אם האדם עצמו חזק ביותר בנושא זה. ישנה דוגמא נוספת לגדולתו של אברהם בהתחשבותו באנשים ברמה נמוכה משלו. בתחילת הפרשה התורה מספרת באריכות רבה את הסעודה הדשנה אותה הגיש אברהם לאורחיו, ומאריכה בתיאור המעדנים הטעימים אותם האכילם. הר' יששכר פריינד שליט"א אומר שללא ספק אברהם עצמו לא התעניין במעדנים אלה וודאי לא עידן את גופו בכאלה מאכלים. אף על פי כן הוא לא חסך כל מאמץ לספק להם מעדנים ומאכלים משובחים ביותר, ולא כפה את דרגת פרישותו על אורחיו. הר' פריינד מתאר כיצד אחר מגדולי הדורות האחרונים התייחד בכך שלא דרש מאחרים לנהוג על פי דרגתו הגבוהה והנהגתו המיוחדת; במקרר בביתו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל היו מספר תבלינים ורטבים שונים להטעמת המאכלים. ברור שהר' פיינשטיין עצמו לא הקדיש שום רגע מזמנו, ולא ייחס כל חשיבות להוספת רטבים כאלה על מנת להפוך את המאכלים טעימים יותר – הוא חי ברמה גבוהה הרבה יותר, בהם תענוגים גופניים כאלה היו חסרי משמעות בעליל. למרות כל זאת הוא לא ציפה מאחרים לנהוג על פי דרגתו הוא, ולא מנע מהם כל תענוג. ישנם מצבים שונים בהם עלול האדם לכפות את הנהגותיו הטובות ורמתו הגבוהה על אחרים בצורה שאינה נכונה. לדוגמא: אדם יכול להיות מסודר ונקי מאד, ברור שזוהי תכונה מצויינת, המאפשרת לאדם לחיות חיים מסודרים. אולם, כאשר יזדמן לאדם מסודר זה לחיות בכפיפה אחת עם אחרים: בן זוג, ילדים או חברי חדר, עלול להיות כי אותם שותפים לחייו אינם שואפים או אינם מצליחים להגיע לרמת ניקיון וסדר בבית כרצונו. כזו סיטואציה עלולה לגרום לאותו אדם מסודר כעס וחיכוכים רבים עם בני ביתו או שותפיו, הוא עלול לדרוש שהם ישמרו על רמת ניקיון וסדר בהתאם לסטנדרטים הגבוהים אליהם הוא רגיל. זוהי דוגמא לכפיית הרגליו הטובים של אדם אחד על אחרים, הגורמת לו לחיות בצורה בלתי הוגנת עם אחרים. אדם המסודר באופן יוצא דופן עליו לקבל את העובדה שאנשים אחרים אינם יכולים לשמור על הסדר והניקיון באותה מידה שהוא רגיל. אותו אדם צריך להבין שאם הוא אינו מסוגל לתפקד כיאות במצב שכזה, האחריות לתחזק ולשמור על הסדר בבית ברמה הגבוהה אליו הוא רגיל – מוטלת עליו בלבד. בפרשתנו מתוארת מידת חסדו המופלאה של אברהם אבינו באריכות רבה. הר' קמינצקי האיר היבט נוסף בהנהגתו המיוחדת ב"בין אדם לחברו" - הוא לא כפה את דרגותיו הגבוהות על אחרים, ולא שפט את מעשיהם בחומרה, למרות גדולתו בנושא זה. ייתן ה' ונזכה כולנו להשתמש במידותינו הטובות – אך לטוב.

USING THE GOOD FOR THE GOOD - VAYEIRA

The Parsha begins with the story of Avraham Avinu’s incredible chesed with the three Malachim. This is immediately followed by an account of the Malachim’s descent into Sodom and its subsequent destruction. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l points out a very interesting factor in the juxtaposition of these two incidents; both have a great emphasis on hachnasas orchim (hosting guests) . The story of Avraham is the classic demonstration of the attitude a person should have towards hachnasas orchim and the optimum way of providing for guests. We see how Avraham ignores his own ill health and spares no effort in making his guests feel completely welcome. Immediately following this, the Torah takes us to the city of Sodom and demonstrates their complete antipathy for the very same mitzva of hachnasas orchim. We see how Lot’s life is threatened by the people of Sodom because he dare provide food and shelter for visiting strangers. What is the significance of the Torah’s emphasis of the stark contrast between Avraham and the people of Sodom? Rav Kamenetsky suggests an answer based on the other aspect of the Sodom story. Hashem tells Avraham about his plans to destroy Sodom because of their complete disregard for their fellow man. Avraham reacts with unlimited concern for these evil people and speaks to Hashem in such a forceful tone that he must first request that Hashem not be angry with him for speaking with such frankness. Rav Kamenetsky explains that the Torah is showing us an aspect of Avraham’s incredible level of bein adam lechaveiro. He writes that normally when a person excels in one area or character trait, he is particularly makpid (strict) on other people’s behavior in that same area. Consequently, he tends to judge them very harshly for their perceived failings in that area. He gives the example of a person who is careful to eat bread for Seudas Shlishis. He tends to view those who only eat fruit for their Seudas Shlishis very judgmentally. The Torah juxtaposes its account of Avraham’s greatness in hachnasas orchim with Sodom’s abject standing in the very same area, and then shows how, nonetheless, Avraham pleaded that Hashem treat Sodom with mercy. This shows that Avraham did not fall subject to the yetser hara to be more strict when judging others in an area of one’s own strengths. Despite the great gulf in his chesed and that of Sodom he showed great concern for their wellbeing. We see from the Rav Kamenetsky’s idea that it is not easy to look favorably on others’ weaknesses in one’s own area of strength. Why this is such a difficult undertaking? When a person excels in one area of midos he will find it very hard to understand how other people can be less zahir in the same field. For example, if a person is particularly punctual he finds it very hard to comprehend how people can consistently come late. It is very clear to him that being late shows lack of consideration for other people’s time. His avoda is to recognize that everybody has different strengths and that there may well be areas in which he is far weaker than others. Moreover, he should remember the Mishna in Avos that tells us; “do not to judge your fellow until you stand in his place.” This teaches us that each person’s character traits are based on his unique life circumstances and that we can never accurately judge other people because we do not know how we would behave if we were in their situation. By internalizing this teaching a person can come to a recognition that each person has their own set of strengths and weaknesses based on numerous factors and therefore it is wrong to become frustrated with others’ weaknesses in his own areas of strength. We find another example of Avraham’s greatness with regard to interacting with people on a lower level than himself. At the beginning of the Parsha the Torah goes to great lengths in describing the lavish meal that Avraham provided to the visitors, describing the delicious delicacies that he served. Rav Yissachar Frand Shlita points out that Avraham himself surely had little interest in indulging himself with such food. Nonetheless he did not impose his own level of prishus (separation from the physical world) on his guests and spared no effort in providing them with a lavish meal. Rav Frand describes how one of our greatest recent Gedolim excelled in the area of not imposing their own high standards on other people; in the refrigerator in the home of Rav Moshe Feinstein zt”l there were a number of food condiments such as pleasant tasting sauces. It is clear that Rav Feinstein himself did not place great importance on adding such sauces to make his food taste more pleasant - he lived in a far higher plane of existence where such physical pleasures were meaningless. Nonetheless he did not expect other people to aspire to his own high levels. There are a number of ways in which a person can impose his own standards on others in a negative way. For example, a person may be very neat and tidy, this is obviously a very good trait and enables a person to live with seder. However, it is likely that at some point in his life this tidy person will be in situation where he shares accommodation with other people, such as a spouse, children, or a roommate. It is often the case that these other people do not strive for or attain the same level of cleanliness in the home. In such a scenario, the tidy person may become frustrated with them and demand that they clean the house according to his own high standards. This is an example of imposing one’s own way of doing things on other people and seems to be an unfair way of dealing with people. Rather, an excessively tidy person should accept that other people cannot keep the home tidy to the same extent. If the tidy person finds he cannot function properly in such a situation then he should take it upon himself to maintain the cleanliness of the home to his high standards. There is much discussion about the great kindness of Avraham Avinu. Rav Kamenetsky teaches us another aspect of his excellent bein adam lechaveiro - that he did not impose his own high standards on other people and did not treat them in a strict way. May we all be zocheh to utilize our good midos only for the good.

ABOVE THE STARS - LECH LECHA

Bereishis, 15:5: “And He [HaShem] took him outside and said, ‘gaze, now, toward the Heavens and count the stars if you are able to count them!’ and He said to him, ‘so too will be your offspring!” Rashi, Bereishis,15:5: sv. And He took him outside: “According to its simple meaning, He took him out of his tent to the outside to see the stars…Alternatively; He took him out of the space of the world and raised him above the stars; this is the language of habata – looking down.” Avraham Avinu expressed his concerns to HaShem that he had no descendant to continue his role of spreading G-d’s name in the world. HaShem reassured him that he would indeed merit to produce offspring that would be as abundant as the stars. Rashi notes the extra words in the verse describing this discussion of: “He took him outside” – what does this taking out refer to? Rashi’s first explanation simply says that HaShem took him out of his tent to see the stars. However, he continues and offers another explanation; that HaShem seemed to take Avraham out of this world to show him the stars - Rashi emphasizes the fact that Avraham was above the stars and HaShem told him to look down on them. Why, according to this interpretation, did HaShem deem it necessary to bring Avraham to a state of being above the stars? How did that add to the message that HaShem was telling Avraham – that he would have descendants who would be as numerous as the stars? Perhaps we can answer this question through a fascinating comment made by the Baal HaTurim in Parshas Bereishis. Having completed its account of the creation of the universe, the Torah states: “These are the products of the heavens and the earth when they were created [behibaram] on the day of HaShem, G-d’s making.” The Torah applies the unusual wording of behibaram to describe G-d’s creation. The Baal HaTurim observes that the letters of בהבראם can be reassembled to spell a different word: באברהם which literally means, ‘for Avraham’. He explains that the Torah is alluding to us that the heavens and earth were created in the merit of Avraham. This means that the whole purpose of Creation was worthwhile because of Avraham Avinu. How do we understand this idea? The Mesillas Yesharim tells us, HaShem created the world in order to bestow pleasure on mankind, and the way to tap into such pleasure is through fulfillment of His Mitzvos. After twenty generations of mankind, Avraham Avinu emerged as the person who could enable HaShem’s goal to be met. In this way, the creation of the universe was all in his merit. We can now explain why HaShem took him above the stars and told him to look down on them. Standing above something demonstrates superiority over that thing, thus HaShem was telling Avraham that he was above the stars in the sense that he was above them because they were only created at all in his merit! If not for Avraham, then there would have been no need for stars or anything else in creation. This deeper message served to strengthen HaShem’s point that Avraham would indeed have offspring. HaShem was allaying his concern that he would have no descendants to continue his task of spreading G-d’s name in the world. Since the whole purpose of creation could only be fulfilled through Avraham, it was essential that he have children who would continue in his path. Chazal extend this idea to include every descendant of Avraham Avinu as well : The Mishna tells us: “Every person must say, ‘the world was created for me’.” This should simultaneously give us a sense of importance and responsibility. There is absolutely no reason for a person to have feelings of insignificance; he is so valuable that the whole of creation was worthwhile just for him. At the same time this should make one realize that every action he performs has great ramifications in the spiritual world. Internalizing these basic tenets of Torah thought should provide the foundation for us to reach our full potential in emulating our forefather, Avraham in bringing HaShem’s presence into this world,.

לך לך - נסיונו השני של אברהם

בס"ד לך לך - נסיונו השני של אברהם יהונתן גפן "ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" הפרשה מתחילה בציוויו של הקב"ה לאברהם אבינו לעקור מארצו, ממולדתו ומבית אביו ולצאת למסע אל הלא נודע. בכך בעצם נדרש הוא לקעקע כל בסיס איתן עליו נשענים חייו. מיד לאחר שעמד אברהם אבינו בניסיון זה, ועבר לארץ ישראל, השתלט על הארץ רעב נורא אשר הכריח את אברהם לעזוב לארץ מצרים. חז"ל והראשונים כותבים כי רעב זה נמנה בין עשרת הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו על מנת להגיע למימוש מושלם של כוחותיו ויכולותיו הגדולים. מה היתה מטרתו של ניסיון זה? רש"י מסביר: "לנסותו, אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה" לפי רש"י, משמעותו העיקרית של ניסיון זה לא היה המצב הקשה בו אין מה לאכול, אלא העובדה שלא היה באפשרותו של אברהם למלא את הצו האלוקי "לך לך מארצך". ה' הורה לו ללכת אל ארץ ישראל כדי שיוכל שם לממש את כוחותיו הרוחניים, ומיד בתחילת דרכו עומדת אבן דרך קשה מנשוא, אשר אינה מאפשרת לו להישאר שם, ומאלצת אותו לעשות מעשה, אשר נראה כסותר לחלוטין את כל תכליתו של הניסיון בו עמד. אברהם אבינו כי תפקידו הוא לחיות בארץ ישראל, אולם מיד כאשר הגיע לשם, הוא הוכרח לעזוב! הוא יכול היה לטעון ולשאול כלפי שמיא, מדוע הוא נאלץ לזנוח את מסעו לעבר פריחה והתפתחות רוחנית, אולם המצב לא גרם לו לתסכול כלשהוא כלל ועיקר, הוא לא שאל את הקב"ה שום שאלה. הוא ראה שהוא לא יכול להבין כיצד תתמלא ותתקדם משימת "לך לך" - אולם הוא ידע כי הכל נתון בידיו של הקב"ה. עליו לעשות את ההשתדלות שלו, וכל מה שמעבר לשליטתו מגיע ממקור אחד – מבוראו, לכן אין שום צורך לחוש בכאב על חוסר התממשות הציווי "לך לך". הוא ידע אל נכון כי הרעב מגיע מה' ומוכרח להיות שישנן סיבות שונות העומדות מאחורי זה. אכן, במבט לאחור, ניתן היה לראות בבירור כי המאורעות שפקדו את אברהם במצרים והמשימות בהם עמד שם, אכן הביאו בכנפיהם תועלת רבה מאד. הרמב"ן כותבם כי כל מעשיהם של האבות הינם סימן לבנים. גם אנו נדרשים לעמוד במשימות בהם עמד אברהם אבניו, והדרך בה הוא נהג אז – היא זו הנותנת לנו את היכולת להתמודד עם מה שנדרש ממנו בחיינו הפרטיים. לאור זאת, ניסיון הרעב נוגע לחיינו ביותר. אדם יכול להבין כי רצון ה' הוא שיצא לכעין "מסע רוחני" ויתחיל לפעול בצורה זו או אחרת. ייתכן ומסעו זה יכלול בתוכו מהפך מוחלט של חייו, כמו מעבר מארץ לארץ, החלפת מקום עבודה, נישואין, גידול ילדים, או אפילו התחייבות קטנה יותר במטרה להתפתח ברוחניות, בלימוד או בקיום המצוות. סביר להניח כי אדם כזה יצפה מראש את המשימות בהן יהיה עליו לעמוד במשך "מסעו", ויתכנן את הדרך בה יתמודד איתן. אולם, פעמים רבות עומד האדם מול קשיים אשר לא נצפו מראש, או מול מכשולים המאיימים למוטט לגמרי את תכניתו, במצב זה עלול האדם להגיע לתסכול קשה על כך שאינו יכול לגדול ולהתפתח בדרך בה שאף כל כך. מה הסיבה לכך שאדם נעשה מתוסכל כאשר מאמציו לגדול אינם יוצאים אל הפועל כפי שתכנן? אדם מרגיש שהוא יודע בביטחה מה תהיה הדרך הטובה ביותר בשבילו להגיע למימוש הפוטנציאל שלו – אם כך וכך יעשה – הוא יהפך לאדם טוב יותר. לכן, כאשר מעשיו ותוכניותיו נעשים בלתי אפשריים, הוא חש תסכול מכך שהוא מנוע בעל כרחו מלהשיג את מטרתו. טעותו של האדם היא בתחושתו כאילו שהוא יודע איך יממש בדרך הטובה ביותר את הפוטנציאל שלו. חלף זאת, עליו להבין כי רק ה' יודע מהו תפקידו בחיים, וכל מכשול העומד בדרכו הוא שליח מאת הקב"ה למען גדילתו והתפתחותו. אולי הוא לא היה מתאר לעצמו שמכשול כזה מתאים לו ולגדילתו הרוחנית, אולם בלי ספק הקב"ה יודע אחרת. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א מביא דוגמא נפוצה לסוג זה של ניסיון. בחור ישיבה או אברך רוצה להתחיל "זמן" חדש של לימוד פורה ללא טרדות והפרעות חיצוניות אשר ודאי משפיעות על יכולתו ללמוד כפי שצריך. תלמוד תורה הוא הבסיס והדרך היסודית לקשר עם הקב"ה, ולבניית אישיותו של האדם, לכן הוא מקווה מאד שיוכל להשקיע את כל כוחו ומרצו אך בתורה. אולם, עלול גם עלול לקרות אחרת, טרדה בלתי נמנעת יכולה לצוץ, דוגמת חתונה משפחתית בחו"ל, או עניין בריאותי כלשהו. בנקודה זו עלול האדם לחוש תסכול רב על כך שאין באפשרותו לעלות ולגדול בדרך בה שאף – הוא עלול לראות בטרדות אלה הפרעות המונעות ממנו את הקשר עם הקב"ה. טעותו היא בכך שהוא מדמה בנפשו שהוא יודע מהי הדרך הטובה בשבילו על מנת לעלות ולגדול, וטרדות אלה מונעות ממנו מלהתקדם בדרכו זו. במקום לחוש כך, עליו ללמוד מאברהם אבינו ולהבין כי קשיים ו"טרדות" אלה נובעים ישירות ממקורו הברוך של הקב"ה, וללא ספק רק על ידם יכול הוא להתקדם ולעלות כרגע. כך יכול הוא להימנע מכאב התסכול, ולהתמקד בהתמודדות עם משימתו שניתנה לו כרגע בשמחה ובביטחון מלא. מניסיונותיו של אברהם אבינו לומדים לימודים חיוניים ביותר הניתנים ליישום בחיי היום יום. יתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מדרכו של אבי האומה, ולדעת לנהוג כמוהו ולהתיחס נכונה למשימות אותם שולח לנו הקב"ה.

לך לך – דרגה חדשה בבריאה יהונתן גפן

בס"ד לך לך – דרגה חדשה בבריאה יהונתן גפן "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" הציווי הראשון בו צווה אביהם של כלל ישראל, אברהם אבינו, היה לעזוב את סביבתו וקרוביו וללכת לבנות עם חדש שיהיה בעתיד עם ישראל. הרמב"ם כותב ש"מעשה אבות סימון לבנים" – כל מה שארע בחייהם של האבות מסמל על העתיד של כל כלל ישראל. והנהגותיהם בכל הקורות אותם מלמדות אותנו כיצד עלינו להתמודד ולהתייחס למאורעות בחיינו. נראה שעיקרון זה מביא לקושי מסוים: כיצד הציווי של 'לך לך' משמעותי לכולנו, אברהם היה היחיד בכל העולם שהאמין בה', ולכן נדרש לעזוב הכל מאחוריו ולבנות אומה חדשה. אולם אנו, בימינו, כאשר ישנם כל כך הרבה יהודים המאמינים בה' ובתורתו וחיים חיי תורה – נראה שאין כל מקום בימינו ליישם את הציווי של 'לך לך"! במבט מעמיק יותר, ברור שהציווי של 'לך לך' כן עודנו מתאים לכולנו. ציווי ה' לאברהם היה עמוק הרבה יותר מסתם הוראה לעזוב את סביבתו. רש"י מרמז על כך; הוא מסביר מדוע הבטיח ה' לאברהם פרסום גדול, רכוש וצאצאים בזכות עזיבתו את חרן. "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם" . ההבנה הפשוטה של הסבר זה היא שה' העניק לאברהם כעין "פיצוי" כיוון שהמעשה שנדרש לעשות עלול באופן רגיל לגרום נזק לאדם. אולם נראה שמונח מסר עמוק יותר במילים אלה. ה' מרמז לו בכך שאם יצליח בניסיון של 'לך לך' הוא שוב לא יהיה נתון לחוקי הטבע הרגילים של העולם, אלא הוא יעבור לחיות במציאות חדשה ושונה לחלוטין – מעבר לדרך הטבע. כתוצאה מכך, למרות שדרכים וטלטלאות באופן רגיל גורמות לאבדן רכוש, כבוד וילדים, אברהם לא יהיה נתון להשפעה זו. אלא הוא יחיה בדרגה אחרת לגמרי של מציאות ויוטב לו בכל השטחים הללו. רעיון זה מרומז גם כן במדרש תנחומא המובא ברש"י על הפסוק הראשון של הפרשה המדרש אומר שהקב"ה מבטיח לאברהם "שאודיע טבעך בעולם" מדוע לא התבטא המדרש בפשטות ואמר "אעשך ידוע ומפורסם בעולם", מהי המשמעות של המילה 'טבעך'? ניתן לענות על פי אותו יסוד; ה' הבטיח לאברהם שהוא יעבור לדרגה חדשה בבריאה שעד כה לא הייתה ידועה בעולם. אברהם יזכה להראות לעולם מציאות חדשה זו וללמדם גישה חדשה לחלוטין לחיים. בדרך הדרוש גם ייתכן שעניין זה נרמז בדיוק במילים 'לך לך'. הגימטריה של "לך" היא 50; 7 פעמים 7 הם 49. 7 מייצג את עולם הטבע – העולם הזה, בעוד 8 הוא מספר המייצג את מה שמעבר לטבע העולם הזה. המספר 49 אף הוא מסמל את העולם הזה כפי שניתן לראות במ"ט שערי טומאה וטהרה, בעוד 50 מסמל את מה שמעבר לעולם הזה, היום ה-50 מיציאת מצרים היה יום מתן תורה – הזמן בו העולם כולו עלה בדרגה וקיבל משמעות רוחנית וגבוהה יותר מדרך הטבע. הקב"ה אמר לאברהם 'לך לדרגת ה-50', דרגה חדשה במציאות, מעבר לדרך הטבע. הקב"ה הבטיח לאברהם שאם הוא יחיה על פי אמת גבוהה יותר מחוקי הטבע הארציים, הוא יותר לא יהיה מוגבל על ידי אותם חוקים מציאותיים של סיבה ותוצאה על פיהם מסובב הטבע. ואכן, לאחר שאברהם עמד בהצלחה בניסיון זה, נגלה אליו הקב"ה בברית בין הבתרים ואמר לו שהוא יזכה לחיות תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין: הפסוק אומר שהקב"ה הוציא את אברהם, רש"י מסביר שה' אמר לו "צא מאצטגנינות" – הנך יכול לצאת מחוקי הכוכבים והמזלות – המנחים את עולם הטבע, צא לחיות בדרגה חדשה של מציאות, וזו הייתה הדרך בה יכלו הוא ושרה לזכות לילד למרות שעל פי המזל שלהם – לעולם לא היו יכולים לזכות לכך. ה"זוהר" אומר שהבטחה זו תתקיים רק בתנאי שאברהם וצאצאיו יעסקו בתורה ובמצוות. שמירת התורה והמצוות מבטאת את החיים מעבר לדרך הטבע. אדם שחי לפי מצוות התורה, הוא בהכרח חי תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין משאר העולם. לדוגמא, בעסקים רבים היום העמוס ביותר הוא שבת; אדם שחי לפי חוקים רגילים של סיבה ותוצאה, לעולם לא יוותר על הרווחים מיום כזה למען שמירת השבת. רק אדם שמבין שבתורה ישנם חוקים שונים לחלוטין של סיבה ותוצאה, יכול ברוגע לסגור עסקו בשבת ולהיות סמוך ובטוח שפרנסתו לא תינזק כלל כתוצאה מכך. דוגמא נוספת לכך ישנה בגמרא בבבא מציעא . הגמרא דנה במקרה מסוים בו אדם הלוה לחברו חפץ והם חלוקים ביניהם על ערכו של החפץ. מסקנת הגמרא היא שעל הלווה להישבע כדי להוכיח את אמיתות טענתו, בעוד המלווה לא נדרש לעשות כך. מדוע צריך הלווה להישבע ואילו המלווה לא? תשובת הגמרא היא שהלווה מאמין למלווה כיוון שהוא עשיר, וודאי עושרו הוא כתוצאה מכך שהוא אדם מהוגן ואמין, כיון ש"אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן השמים" . פשוט לגמרא שנאמנות ויושר גורמים לעשירות – לו היינו שואלים כל אדם ממוצע מה גורם לעושר, גם התשובה הכי פחות הגיונית ומתקבלת על הדעת – לא היתה יושר ונאמנות! על פי דרך הטבע, הגינות אינה המפתח לעושר. אכן, רבים מאמינים שחוסר נאמנות יביא להם עושר. אולם כלל ישראל חיים בהתאם למציאות שונה לחלוטין, בה שמירת המצוות, ומידות הגונות הם הגורמים להצלחה. זוהי תבנית המשתקפת גם על פני ההסטוריה; העם היהודי תמיד התמודד בניסיון האם לחיות בהתאם ל'חוקות הגויים' או בהתאם ל'חוקים של כלל ישראל'. לצערנו היה זה נסיון קשה ביותר לעמוד בו. המרגלים לדוגמא, נכשלו והתיחסו לעולם בהתאם לחוקי הטבע. כאשר הם ראו את תושבי הארץ הענקים, תחושתם הייתה שלא יהיה אפשרי להתמודד איתם. טעותם הייתה שלא הבינו שאם הם מאמינים בה' השולט בכל הטבע כולו, הרי בכוחו לבטל את כל חוקי הטבע עבור עם ישראל, בדיוק כשם שעשה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. זהו עיקרון בסיסי ויסודי ביותר ברמתו הרוחנית של כל יהודי. אפשר להשתדל ולהתאמץ לקיים את התורה, ועם זאת לחיות במובן מסוים בהתאם לחוקי הטבע ככל הגויים. אדם יכול בקלות ליפול לידי מחשבה ואמונה כאילו הזמן אותו הוא משקיע לעבודתו הוא הוא הגורם העיקרי הקובע את מצבו הכלכלי. כתוצאה מכך הוא עלול להרחיב את שעות עבודתו, גם על חשבון זמן של לימוד או על חשבון זמן יקר שאמור להיות מוקדש למשפחתו . להתנהלות כזו עלולות להיות תוצאות קשות ביותר. הקב"ה נוהג איתנו מידה כנגד מידה, אם אנו מראים במעשינו שאין אנו בוטחים בו באמת, אלא אנו סומכים על המאמצים והכוחות שלנו, אזי הקב"ה מסתיר את עצמו ואת ידו הפתוחה ואנו נותרים באמת לבד, נתונים לחסדי חוקי הטבע ללא השגחתו הפרטית של ה' חלילה. כך ניתן להבין מדוע לכל אורך ההסטוריה כאשר עם ישראל פנה עורף לאלוקיו, הקב"ה הסתיר את פניו ממנו, והם נותרו חסרי הגנה מאויביהם הגויים. שטח נוסף בעבודת ה' בו מתבטא ביותר עיקרון זה הוא ההכרה שהעולם הרוחני, ולא הגשמי, הוא הוא המשפיע על ההצלחה או הכישלון. גדולי ישראל הוכיחו גישה זו בכל ימי חייהם. ר' משה אהרון שטרן זצ"ל, המשגיח בישיבת קמניץ הלך פעם מאחורי ר' אליהו לופיאן זצ"ל ור' יחזקאל לוונשטיין זצ"ל; הוא החיש את צעדיו על מנת להתקרב אליהם יותר ולהצליח לשמוע את שיחם ושיגם של שני גדולי עולם אלה. ר' יחזקאל הבחין שעינו של ר' אליהו לופיאן היתה חבושה בתחבושת והוא שאל אותו מה קרה. ר' אליהו השיב שמוכרח להיות שהוא ראה מראה אסור וזה גרם נזק לעינו. נדהם מהשאלה ומהתשובה, התקרב ר' משה אהרן עוד יותר לשמוע מהי תשובתו של ר' יחזקאל. להפתעתו, הוא לא ענה, הוא פשוט קיבל בהבנה מושלמת את הסברו של ר' אליהו כעובדה, ולא התיחס לשום דבר מיוחד בדבריו. ר' משה אהרון הסביר שר' אליהו לופיאן הבין שכאשר ר' יחזקאל מתעניין על עינו, הוא לא שואל על מצבה הרפואי של העין, אלא על הסיבה הרוחנית שעומדת מאחורי הפגיעה. ר' אליהו הבין שזה כל מה שרוצה ר' יחזקאל לשאול ולכן הוא השיב בהתאם. גדולים אלה הבינו שגורמים רוחניים הם האחראים לכל יחס של סיבה ותוצאה בחייהם, הם חיו בהכרה עמוקה שהמציאות הפשוטה של יהודי לא מורכבת מאותם חוקים כמו שאר אומות העולם. שאלנו כיצד ניתן ליישם בימינו אנו את הציווי 'לך לך'. התשובה היא ש'לך לך' לא היה ציווי רק לאברהם אבינו לעזוב את סביבת הרשעים, אלא היתה זו קריאה מה' אליו לעזוב את חוקי הטבע המנחים את הגויים ולבוא לחיות על פי מערכת חוקים שונה לחלוטין, על פי העולם הרוחני. שכרו היה שה' השיב לו כגמולו והשפיע עליו טוב מעבר לאפשרי תחת חוקי העולם הגשמי. לימוד זה הוא ודאי רלוונטי וקשור לכל אחד מאיתנו. ה"שפת אמת" שואל, מדוע ה' אמר 'לך לך' רק לאברהם אבינו ולא לכל שאר העולם. בתשובתו הוא מביא את הזוהר שה' אמר 'לך לך' לכולם, אולם אברהם אבינו היה היחיד שהגיב לכך. גם בעולמנו היום קורא הקב"ה "לך לך" – הגויים מתעלמים, אולם אנחנו לא יכולים להתעלם; ואם נענה לקריאה זו הוא ישיב לנו כגמולנו, מעבר לכל חוק הגיוני בעולם הגשמי.

BRIS MILA - THE INDIVIDUAL'S COVENANT WITH HASHEM - LECH LECHA

The Parsha ends with the command for Avraham to perform bris mila. The Sefer Hachinuch notes a unique aspect of this mitzvo. There are a significant number of negative mitzvos for which transgression incurs the onesh (punishment) of kares. However, there are only two positive mitzvos for which the punishment is kares for one who fails to observe them; bris Mila and Korban Pesach (known as the Pascal lamb), the offering that is given in Temple times on the festival of Pesach. What is the significance of these two mitzvos that makes them unique in this aspect? In order to answer this question, it is first necessary to explain why negative mitzvos are more associated with kares than positive mitzvos. In a relationship between two people such as marriage, there are certain actions that can damage the relationship but not cause it to be completely destroyed. However, there are things that are so serious that they could indeed end the relationship. Similarly, committing a sin causes a breach in the relationship between a person and HaShem. The significance of the breach is determined by the seriousness of the sin. There are some sins which damage the relationship to such a degree that they cause irrevocable harm. These often incur the onesh of kares. In contrast, neglecting to perform a positive mitzvo can damage a relationship in that it prevents possible ways of increasing one's closeness to HaShem. However, it is very difficult to envisage how a lack of positive actions can irrevocably damage one's relationship with HaShem. This explains why failure to carry out most positive mitzvos does not incur kares. What makes bris mila and korban Pesach different? In order to begin a marriage a person must undertake a commitment to join in unity with his wife. Without such a commitment there is no genuine relationship - one can do all kinds of nice deeds but, in the Torah's eyes, they are not married until they perform the wedding ceremony prescribed by the Torah. In a similar way, a person needs to make a commitment to HaShem to undertake his relationship with HaShem. Without such a commitment he cannot begin to have a true relationship. Bris mila and korban Pesach are both types of covenants with HaShem, whereby a Jew commits to keeping the Torah. This connection is demonstrated by a verse in Yechezkel. The Prophet reminds the Jewish people of the time that they were helpless slaves in Egypt, and how HaShem brought them out. He does this through an analogy of a stranded baby being saved. The verse states "And I passed over you and I saw you covered in blood, and I said to you, "by your blood you shall live, by your blood you shall live." The Rabbis explain that these two mentions of blood, refer to the blood of bris mila and korban Pesach. Through the merit of these two mitzvos, the Jews were redeemed from slavery and brought to Sinai to receive the Torah. It seems that it is no coincidence that it was these two mitzvos that HaShem commanded the people to perform. They represented the people's willingness to commit to becoming the Am HaShem . Another connection between these two mitzvos is that there are two occasions when Eliyahu HaNavi visits the Jewish people; at a bris mila and on Seder night, the night when we remember the korban Pesach. This is because Eliyahu, exasperated at the Jewish people's continued sinning, declared that there was no hope for them. In response, HaShem ordered him to visit every bris mila which would show that, no matter how much the people may sin they still keep the covenant between them and HaShem. Similarly, Eliyahu comes at Seder night, to see the Jewish people celebrate their birth as a nation. The question remains, why is it necessary for there to be two mitzvos that involve the basic commitment to doing HaShem's will, why wouldn't it be sufficient for one mitzvo to fulfill this role? The answer is that the two mitzvos represent different aspects of a commitment. Bris mila was first commanded to a single individual, Avraham Avinu, to form his the covenant with HaShem. Thus, bris mila represents a person's commitment to his individual relationship with HaShem and all that entails. The korban Pesach represents our commitment to HaShem as part of the Jewish people. The laws of the korban Pesach emphasize the importance of fulfilling the mitzvo in groups, stressing the national aspect of the mitzvo. Accordingly, it is necessary to have two forms of covenants; one between the individual and HaShem, and one between a person as a member of the Jewish people, and HaShem. This understanding can help us explain an unusual law pertaining to the korban Pesach. It is forbidden for an uncircumcised Jew to participate in the korban Pesach. Why is this the case - the fact that a person does not keep one mitzvo, in no way exempts him from keeping the other mitzvos! The answer is that a person cannot genuinely commit to HaShem as part of a nation when has had made no such commitment on an individual basis. This teaches us an essential lesson. Many people identify strongly as Jews, and as part of the Jewish people. They commit to the state of Israel, and would willingly give up time and effort, and perhaps even risk their lives, for the Jewish people. They stand up to defend Israel when it comes under verbal attack from the numerous anti-Semitic forces in the world. However, on an individual basis, there is far less commitment. One may identify as being part of the Jewish nation, but he must also strive to commit to his individual relationship with HaShem. The exact way in which to apply this lesson varies according to each person, however, in a general sense, it seems that everyone should see in what way he can increase his personal commitment to his relationship with HaShem. It could involve speaking to HaShem , learning more of His Torah, striving to keep more aspects of Shabbos or kosher food, and so on. The main point is to try something. It is vital to remember that HaShem wants a relationship with each and every individual, in his own right. May we all merit to strengthen our covenant with Hashem.

FLEEING FROM DISPUTES - LECH LECHA

LECH LECHA – FLEEING FROM DISPUTES By Yehonasan Gefen After Avraham and his entourage returned from their ordeal in Egypt, a dispute developed between Avraham’s sheperds and those of his nephew, Lot. Chazal tell us that Lot’s shepherds were allowing their flocks to graze on other people’s lands whilst Avraham’s shepherds would rebuke them for their thievery. At this point, Avraham decided to make a drastic suggestion to Lot. “And Avraham said to Lot, ‘please let there be no strife between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen, for we are men who are brothers… Please separate from me: If to the left, then I will go to the right, and if to the right, then I will go to the left.” The commentaries discuss why Avraham decided to split up with Lot only at this point in time and not earlier; this issue is exacerbated by a comment of Rash immediately after Lot does indeed separate from Avraham. The Torah says that HaShem spoke to Avraham, “after Lot had parted from him.” That seems to be superfluous – Rashi explains that whilst Lot was dwelling with Avraham, Avraham could not experience Prophecy because Lot’s negative influence kept the Divine Presence away. It was only after Lot left, that HaShem spoke to Avraham again. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l derives two illuminating points from this passage. Firstly, it is clear that Avraham was spiritually hindered by his continued companionship with his nephew to such an extent that it prevented him from experiencing the ultimate experience of Prophecy. Yet Avraham continued to remain with Lot in his efforts to influence him in a positive manner. Rav Shmuelevitz derives from here how important it is to positively influence others even if there is some loss to oneself. However, he then points out that there was one thing that even Avraham could not tolerate – that was machlokes, and in order to diffuse the machlokes he felt it necessary to separate from his nephew. We learn from here how destructive machlokes is and how one must go to any ends to diffuse it in order to prevent disputes and the inevitable arguments, bitterness, hatred and lashon hara that results from them. Avraham felt it necessary to separate from Lot but the Medrash points out that he spoke in a very conciliatory way to Lot and assured him that their close bond remained – indeed later when Lot was kidnapped by the four Kings, Avraham risked his life to save him. Indeed, separating in this instance was the way to maintain the peace with Lot, not simply a way of avoiding communication with him. Sadly, machlokes remains a common plague in society, and even effects families, to the extent that the Chofetz Chaim Foundation dedicated hours of talks on disputes between families. Rav Yissochor Frand shlita told over numerous stories of how families were destroyed over issues that simply were not worthy of causing such pain. One of the main factors that prevent disputes from ending is the unwillingness of either protagonist to either make the first move in order to make peace, and on occasion, to even accept the efforts of the other protagonist when they do try to make peace. Such behavior ultimately only causes pain to the stubborn person themselves – the Chofetz Chaim zt”l tells the story of a machlokes which threatened to destroy one of the protagonist’s lives and result in his family being imprisoned. When his desperate wife implored him to give up this destructive machlokes, he replied that he was prepared for himself, his wife and his children to go to prison, as long as he would ‘win’ the machlokes! In most cases, there is no risk of a physical prison, but anyone involved in a machlokes between family or friends can testify that they are in a kind of emotional prison – unable to free themselves from constant negativity and hatred and constatntly anxious about the possibility of bumping into the other person. Surely it is better to be the bigger person and make peace even if one feels the other person was more at fault. And in truth, if a person is honest with themselves they will realize that they do bare some blame for the escalation of the machlokes. The great Rabbi, the Malbim made this point with regard a machlokes that he found himself embroiled in. His beleaguered students asked him how such a terrible dispute could take place, given the Torah’s words with regard to the machlokes between Korach and Moshe: The Torah tells us: “There will never be like Korach and his assembly.” The students understood that this means that there will never be such a bitter machlokes again in history. Accordingly, they could not understand how the Malbim could be embroiled in such a machlokes. He explained to them that the Torah’s words that there will never again be such a machlokes have a different meaning. The Torah is telling us that the machlokes of Korach against Moshe was the only one in history in which one side was totally in the wrong and one side was completely in the right. Korach and his associates were totally wrong in their arguments and were fully guilty for the development of the machlokes. Moshe, in contrast, acted in a completely correct and justified manner. When the Torah says that there will never be such a machlokes again, it is telling us that there will never be another machlokes in which one side is totally justified and the other is completely guilty. The Malbim, in his humility, was thus acknowledging that he had to assume some guilt for the machlokes he was involved in . The Malbim’s explanation teaches us that anyone involved in a machlokes is wrong to believe that he is totally in the right, because the Torah testifies that this cannot be the case. During the course of a person’s life, it is inevitable that he will come into some form of conflict with other people. When this happens, the person has a vital choice to make: He can validate his own behavior and stubbornly refuse to admit any failing; or he can swallow his pride, be the ‘bigger’ person, and initiate reconciliation. Of course there may be issues that need to be resolved through reasonable dialogue but once a person genuinely commits to making peace he will surely succeed. By taking the peacemaking approach, the person emulates Avraham Avinu who did what was necessary to make peace. However, when a person refuses to budge in such incidents, he only succeeds in prolonging and increasing the bitterness. May we all merit to emulate Avraham Avinu in making peace.

נח – בריחה מהמציאות או בניה מחודשת? / יהונתן גפן

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו" לאחר המבול, כאשר חזר נח לאדמתו, היה עליו להתמודד עם משימה קשה ביותר – שיקום העולם ובנייתו מחדש. מעשהו הראשון בתחום זה היה נטיעת כרם – מעשה אשר הסתכם בתוצאות חמורות. חז"ל רואים בהחלטתו של נח להתחיל בנטיעת כרם כהחלטה שגויה; אמנם בכוחו של יין לגרום לאדם לשמחה גדולה, ואף לסיע לו להרגיש קרוב יותר לבוראו, אולם היה עליו להתחיל בנטיעות אחרות, נחוצות ודחופות יותר לבנייתו ויישובו של העולם מחדש. הקושי בהבנת מקרה חמור זה, נעוץ בעובדה שנוח היה צדיק גדול, ואי אפשר ללמוד מעשה זה בהבנה שטחית. מפרשים רבים מנסים להסביר מה היה המניע של נח בנטיעת הכרם . הילקוט שמעוני אומר שכאשר נח שתה מהיין הוא חש שמחה עצומה . על בסיס דברים אלה, מסביר ר' מאיר רובמן זצ"ל, בספרו זכרון מאיר, שכאשר חזר נח אל הקרקע, הוא עמד מול הרס וחורבן שאין כדוגמתו. כל העולם בו הוא היה חי נהרס לחלוטין, וכל יצור חי שהיה – איננו. באופן טבעי תחושתו הייתה תחושת חורבן קשה, המראות הנוראים גרמו לו לרפיון ידיים וחוסר אונים. הוא ידע שתחושות כאלה אינן תורמות בכהוא זה להשפעת רוחניות על העולם הנבנה מחדש, באשר אין השכינה שרויה – אלא מתוך שמחה של קיום רצון ה'. לכן, הוא החליט להשתמש ביין, אשר בכוחו להשפיע שמחה בלב האדם, ובכך לגרום להשראת השכינה בעולם. הסבר זה מעמיד שאלה חדשה: אם אכן כוונתו הייתה טהורה - כיצד נבע מכך כזה קלקול? ר' שמחה וסרמן זצ"ל מסביר שהיו גם כוונות אחרות, טהורות פחות, אשר השפיעו על החלטתו של נח במה להתחיל בבנייתו את העולם. בעומדו מול ההרס העצום, חש נוח צורך לברוח מהמציאות הקשה אליה נקלע, לכן הוא נטע כרם, אשר יינו מאפשר בריחה מהכאב והקושי העצום אותו חש . בחירה זו נחשבת כישלון לאדם בשיעור קומתו של נח, ולכן היא הובילה לתוצאות מזיקות ביותר. חז"ל מעבירים ביקורת על נח, ואומרים כי כאשר אדם עומד מול עולם חרב והרוס – תפקידו הוא להתמקד ראשית בבנייה ושיקום, ולא בבריחה מהמציאות. הר' וסרמן מציין שחז"ל לא מציגים את מעשהו של נח כחטא חמור, אלא אומרים שהוא עסק ב"חול" (מלשון "ויחל"), ובכך חיסר בענייני קדושה. לפני שישים שנה בערך, עמדו רבים בפני ניסיון קשה ביותר. השואה זרעה הרס וחורבן, מליונים נהרגו, קהילות נעקרו, משפחות שלמות נכחדו, ואנשים נותרו ללא מכר ומודע. למול מצב נורא ואיום זה, ללא ספק הייתה קיימת נטיה בלב הניצולים לבריחה מהמציאות. אולם, היו גם היו כאלה אשר דווקא בנקודה זו מצאו בעצמם את הכוחות והיוזמה לבנייה מחודשת ושיקומו של העולם היהודי. אנשים גדולים, דוגמת הרב מפוניבז' זצ"ל והאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, איבדו את כל משפחתם בשואה, ועם כל זאת קמו הם, מתוך ההפכה והתגייסו למשימה האדירה של בנייה מחדש. ר' יששכר פרנד שליט"א מספר על ר' יוסף רוזנברג זצ"ל, אשר אף הוא הצליח ועמד בגבורה בפני הפיתוי לברוח מהמציאות וחלף זאת – פנה לבנייה מחודשת. הוא מצא את עצמו אז בארצות הברית, לאחר השואה. הוא הבחין כי ישנה מצוה אחת המוזנחת מאד – שעטנז. במו ידיו הוא הקים מעבדה לבניית שעטנז, ובמשך כמה עשורים הוא בדק משעטנז עשרות אלפי בגדים. לגביו היו שני חורבנות: חורבן אחד – השואה – חורבן פיזי, והשני – חורבן רוחני – אובדנה של מצוה אחת. ברוך ה' בדורנו איננו מתמודדים מול חורבן ברמה זו של המבול, או השואה. אולם, בכל זאת גם בדורנו אנו נאלצים לעמוד מול חורבנות במישורים שונים. ראשית, כולנו יודעים כי כלל ישראל בימים אלה הינו במצב של חורבן רוחני שלא היה כדוגמתו בכל ההיסטוריה של העם, אינספור נישואי תערובת נערכים מידי יום. ישנן הערכות כי בשישים השנים האחרונות אבדו ליהדות יותר יהודים מאשר אבדו בששת שנות השואה! חורבן זה הינו פחות גלוי לעין, ופחות מזעזע את האנושות ואת כלל ישראל מאשר השואה, אולם תוצאותיו – מי ישורנו. כל יהודי שומר תורה ומצוות אף אם אינו רוצה בכך, נאלץ בהזדמנות זו או אחרת להתרחק מעט מהאזור בו הוא גר, ולהגיע למקומות בהם נראים יהודים חילוניים. אז הוא מוכרח לעמוד פנים מול פנים מול המציאות הקשה כמות שהיא. ישנן אפשרויות רבות ומגוונות כיצד יכול כל אדם לעזור ולסייע ליהודים אלה לשוב אל בוראם, אולם החשוב ביותר הוא להחליט בכל לב לא להתעלם ממציאות קשה זו ולומר "שלום עליך נפשי". ובמישור הפרטי יותר, כל אחד מאיתנו מכיר אנשים המתמודדים בעצמם עם חורבנם הפרטי. ישנם אנשים שאינם יכולים להביא פרנסה למשפחתם, אנשים שסובלים מבעיות רפואיות מסובכות, בחורים ובחורות צעירים שאינם מצליחים למצוא את השידוך הראוי להם, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, החשים בדידות וחוסר אונים יום יום, שעה שעה. ולצערנו הרשימה יכולה להתארך ולהתארך. כאשר אנו פוגשים באנשים הנתונים במצבים אלה, אנו שוב עומדים מול השאלה – להתעלם, לברוח, או לבנות? הרב פריינד טוען, כי אין זה מספיק כלל ועיקר רק לרחם עליהם ולומר – 'נעבאך, מסכנים'. אנו מוכרחים לשאוף לעזור להם בכל דרך אפשרית. לדוגמא, אם נודע לנו שאדם איבד את מקור פרנסתו, ניתן להשתמש בקשרינו, ולנסות ולראות האם אפשר למצוא לאדם זה תעסוקה חלופית. או אם אנו מכירים אחד שעדיין לא מצא את השידוך שלו, אנו יכולים להשקיע מעט מזמננו וכוחנו ולחשוב האם אנו מכירים מישהו שיוכל להתאים. במשך החיים, רוב בני האדם נאלצים לעמוד בפני טרגדיות ואסונות קשים מכל סוג שהוא. מאורעות קשים אלה מעמידים כל אחד ואחד בפני משימת חיים ואתגר משמעותי, כמובן ישנה נטייה טבעית לרצות לברוח מהמציאות הקשה ו'לעצום עיניים' מול הכאב. אולם, הגדלות הינה להשקיע בזמנים אלה כל מאמץ על מנת לשקם, לבנות מחדש, להמשיך הלאה, ולהתקדם עוד ועוד. באחד משיעוריו המעוררים לפני יום כיפור, הציע הרב פריינד לתלמידים לשאול את עצמם ארבע שאלות יסודיות בקשר למצבם הרוחני. אחת מהן היתה השאלה אותה שאל רב החובל את יונה. כאשר התרגשה הסערה הגדולה ואיימה להטביע את האנייה על כל נוסעיה, מצא רב החובל את יונה בחדרו – ישן, והוא קרא אליו "למה תישן? קום, קרא לאלוקיך " רב החובל טען – כיצד יכול אתה לישון בכזה מצב? תעשה משהו! כך בדיוק, אומר הרב פריינד, עלינו לשאול את עצמנו, כיצד אנו מסוגלים לישון בזמן שמתרגשות עלינו צרות ומאורעות קשים כל כך? הלואי ונזכה להשקיע ולבנות עוד ועוד ולא חלילה להתעלם ולברוח מהמציאות גם כאשר היא כואבת ומעמידה את האדם בפני אתגרים ומשימות קשות.

SHEM AND EVER – THE MASTERS OF INSULATION - NOACH

At the end of Parshas Bereishis, the Torah writes that Noach found favor in the eyes of HaShem. In the beginning of the next Parsha, the Torah tells us of the offspring of Noach. The Medrash notes the juxtaposition between Noach’s finding favor with HaShem and the mention of his children. It explains that Noach’s special favor was in the merit of his sons. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l notes that this Medrash is difficult to understand; in all its discussion of Noach’s special treatment by HaShem, the Torah makes no emphasis of this being due to his sons’ greatness, rather Noach, through his own merit, was deserving of being saved from the Flood and of being the progenitor of mankind. Accordingly, why does the Medrash attribute Noach’s special favor to his sons? Rav Kamenetsky answers this by quoting another Medrash. That Medrash discusses Noach’s ability to protect himself and his family from the evil people that surrounded him. It gives an analogy of a flask of perfume that is sealed tight, which is placed in a cemetery yet despite its unpleasant surroundings it maintains its pleasant aroma. Rav Kamenetsky explains that Noach’s greatest accomplishment was his ability to protect himself and his family from the evil influences that encircled them on all sides in the same way that a sealed flask of perfume can maintain its pleasantness despite the great powers of impurity surrounding it. Therefore, when the Medrash says that Noach was saved in his sons’ merit it means that he was saved because he brought up his children in such a way that they were protected from the negative influences surrounding them. This idea is further brought out by a drush interpretation of a Gemara in Brachos. The Gemara states that even if a person has said the krias Shema in shul, he must say it again before he goes to sleep. The Shema epitomizes the acceptance of the yoke of Heaven (ol Malchus Shamayim). This Gemara alludes to the fact that even if a person accepted the yoke of Heaven in shul with the community he must do it again when he is at home without the spiritual support of the community. The Gemara is teaching us that it is insufficient for a person to maintain his spiritual level when he is surrounded by likeminded people who can help him. He must be strong enough to maintain this level even when he is alone, with no external support. Noach epitomized this exalted level, whereby he was able to maintain his righteousness even though he had no assistance from those around him. Noach’s son Shem, and his great-grandson, Ever, emulated Noach in this area, and taught it over to the individuals who came to study in their Yeshivas. With this understanding, a number of difficulties can be resolved. Firstly, when Yaakov Avinu leaves Eretz Yisroel to go to Lavan, he goes to the Yeshiva of Ever (Shem had already passed away by that time ) and learns there for fourteen years. Yaakov was sixty three years old at the time, and had spent his whole life learning from his great father, Yitzchak Avinu. Why was the Torah that he learnt from Yitzchak insufficient to prepare him for his time with Lavan? The answer is that up to this time in his life, Yaakov had grown up surrounded by tzaddikim and now that he was facing the challenge of living with people like Lavan he needed to learn other sugyas (topics), those related to dealing with tricksters, liars and enemies. The Torah of Yitzchak Avinu was not geared to such nisyonos (tests) because he too was protected from negative influences by his parents. Indeed, when Yishmael threatened to negatively influence him, Sarah threw him out of the home. In contrast Shem and Ever had grown up surrounded by evil; Shem, in the time of the Mabul (great flood), and Ever, in the time of the Tower of Bavel. Accordingly, the Torah of Shem and Ever addressed the kinds of challenges that Yaakov knew he would face during his time with Lavan. The teachings of Shem and Ever are also mentioned with regard to the Torah that Yaakov taught his son, Yosef. Rashi, based on the Medrash, says that one of the ways in which Yaakov seemed to give preferential treatment to Yosef was that, “everything he [Yaakov] learnt from Shem and Ever, he passed on to him [Yosef].” Why does the Medrash stress in particular that the Torah that Yaakov learnt from Shem and Ever; what about the Torah he learnt from Yitzchak? The answer is that Yaakov subconsciously knew that Yosef, of all the sons, was destined to live in exile away from G-d fearing people, and surrounded by negative influences. Therefore, he taught Yosef in particular amongst all the sons the Torah of Shem and Ever because he was in the greatest need of that Torah. The others brothers misread Yaakov’s intentions and believed that he was teaching Yosef more Torah than them, because only he would continue the line of transmission. However, in truth, Yaakov was only equipping Yosef with the tools that he needed to survive his own galus (exile). Indeed, when Yaakov is finally reunited with Yosef he exclaims, “Rav, od Yosef chai” – “it is great, Yosef is still alive”. The Medrash elaborates on what Yaakov meant by this – he was extolling Yosef’s great strength in withstanding many challenges and tests in Mitzrayim, and yet remaining steadfast in his righteousness. The reason Yosef was so successful in this area was because of the Torah of Shem and Ever that Yaakov taught him in his youth. We have seen Rav Kamenetky’s theme which teaches us that Noach’s great strength was his ability to protect himself and his family from external influences and how Shem and Ever passed on his teachings through the Torah that they taught in their Yeshivas. The only remaining question is what does it mean that they taught a different type of Torah? In what way was it different? There are two areas of Torah in which it seems that Shem and Ever taught a different type of Torah; halacha (Jewish law) and hashkafa (Jewish thought). In terms of halacha Rav Kamenetsky notes that The Chofetz Chaim wrote a separate work on the Jewish laws specifically geared for Jews who were serving in non-Jewish armies. Such people obviously faced many unusual and difficult challenges and needed guidance as to when they could apply various leniencies and to what extent. In a similar vein, nowadays, people can be exposed to environments that pose new questions; people who work in non-Jewish environments, or people who have secular families, face complicated questions that are not necessarily addressed in the standard halacha works. Obviously such delicate questions cannot be answered alone, rather one must ask a Rav who is familiar with these unusual situations. With regard to hashkafa, there are clearly different challenges that face people in varying situations. A person who finds himself surrounded by others who espouse very distinct lifestyles will need to study works of mussar and hashkafa that focus on staying strong in such circumstances. He may need a more constant strengthening in basics of Jewish thought in order to maintain the correct outlook when those around him may pressure him to act differently. We have seen the importance of the Torah of Shem and Ever to the development of our forefathers, and how it can apply to our lives.

SELF-WORSHIP - NOACH

One of the most nefarious characters who appears in the Torah and Rabbinic literature is Nimrod, the sworn enemy of Abraham and the man who led the ill-fated attempt to build the Tower of Babel that features towards the end of this week’s Torah Portion. On a superficial level it would seem that Nimrod’s evil was so great that there is nothing that a normal human being can learn from him. However, on deeper analysis we can develop a more sophisticated understanding of where this powerful man went astray, and thereby apply it to our own lives. As ever, the Rabbis provide us with the clues to deepening our understanding: The Gemara in Chullin contrasts the righteous Jewish leaders with the most powerful non-Jewish rulers in the history of mankind. “The Holy One, Blessed is He, said to Israel, ‘I desire you because even at the time that I give you greatness, you humble yourselves; I gave greatness to Abraham, and he said before me, ‘I am dust and ashes’; to Moses and Aaron, they said, ‘what are we’? to David, he said, ‘I am a worm and not a man’ But the idol worshippers are not like this. I gave greatness to Nimrod, he said, ‘let us build a city…” The Gemara refers to the Dor Haflaga (the generation of dispersal) when Nimrod ruled the world, and instead of thanking God for his power, he led the endeavor to build the Tower of Babel. The purpose of this building was to ‘fight’ with God for the control of the world. The Gemara in Chagiga further stresses Nimrod’s attitude towards God. It says that the name, Nimrod, derives from the word, mered, which means rebellion. This is to teach us that Nimrod sought to cause the world to rebel against God. The Gemara then connects Nimrod with another mighty leader, Nebuchadnezzar, describing the latter as Nimrod’s descendant. The Maharsha explains that they were not necessarily related genetically but that both had the same attitude in that they tried to ‘compete’ with the Almighty. One final Midrash states simply that Nimrod set himself up as a deity and designated a place for his worship. All these sources have a common theme. They teach that Nimrod was granted exceedingly great power from God but instead of humbling himself he allowed himself to become arrogant and thereby reject the concept of One God that Abraham taught the world. The logical extension of arrogance is self-deification – that is considering oneself to be on the level of a ‘god’. The term ‘god’ refers to a force that has great powers and is the source for one’s happiness (and according to some belief systems it can be the source for one’s misery as well). Self-deification was a logical extension of the regular form of paganism that was prevalent for millennia. The idol worshippers, led by Nimrod, viewed the world in a straightforward fashion – they saw that there were numerous sources of power, such as the sun, the rain, the Nile etc therefore they ‘worshipped’ each source in the hope that the source would provide them what they needed. The rare people who attained great power such as Nimrod took this approach to its logical conclusion and believed that they themselves were the source of good for the world. Therefore it is understandable that they promoted worship of themselves. It is also obvious why Nimrod was so antagonistic to Abraham’s Monotheism. This belief promoted the idea that there is only One Source to all the powers in the world, including the sun, moon, and Nimrod himself! Nimrod could not accept this threat to his ego and therefore fought to destroy Abraham and his God. It seems that all of Nimrod’s actions were geared to the end of destroying Abraham and his Monotheism. The Rabbis tell us that the one of the Kings of the four nations who began the first war was none other than Nimrod himself, although the Torah gives him another name, Amrafel. The Gemara tells us that this refers to the words, ‘amar pol’ (he said, ‘fall’) that Nimrod said to Abraham when he threw him into the fiery furnace. Why did the Torah choose to make this allusion at this point in particular – the war that Nimrod initiated seems to have nothing at all to do with Abraham and his beliefs! It seems that an essential aspect of Nimrod and his cohorts’ efforts at world conquest was the destruction of Monotheism. Therefore, they deliberately captured Lot and took him captive so that Abraham would try to rescue him and they could then destroy him. Therefore, at the root of this war was Nimrod’s antipathy towards Abraham, hence the Torah’s allusion to the incident of the fiery furnace teaches us that this same intent was behind all of Nimrod’s actions. We have seen how Nimrod saw himself as the source of power and made many futile attempts to fight God and Abraham. He refused to recognize that all the power that he attained was from God himself and that he should humble himself as did the great Jewish leaders. Instead he became arrogant and ultimately failed in his efforts at defeating Abraham’s Monotheism. How does his attitude relate to a believing Jew? We know that there is no longer a yetser hara (negative inclination) for idol worship as there was in earlier times. However, there is still very strong temptation to attribute our success and happiness to sources other than God. That is a form of idol worship in and of itself, for it views other ‘powers’ as independent sources of well-being. Included amongst such idos are money, power, honor and powerful people (such as a person’s boss). Yet it seems that the most pernicious form of idol worship is worship of oneself – that means attributing one’s success to his own abilities and powers, rather than to God. This attitude is described by the Torah as, “my strength and the might of my hand attained all this wealth”. This is a greatly diluted form of what happened to Nimrod – God gave him power and he attributed it to himself. So too when a person succeeds in something there is a great danger that he will become arrogant and forget the source of his success. It is essential that we strive to emulate Abraham, Moses, Aaron and David, who reacted in the correct way; indeed the more they achieved the humbler they became. This is because every new success gave them a deeper recognition of God’s greatness in given them so much. May we learn to emulate our great leaders and realize that only God is the source of goodness.

ESCAPE OR REBUILD? - NOACH

“And Noach, the man of the earth, debased himself and planted a vineyard. And he drank of the wine and became drunk, and he uncovered himself within his tent. ” When the flood had ended and Noach returned to the earth, he faced the daunting task of starting the world anew. He began by planting a vineyard which had terrible consequences. Chazal strongly criticize Noach’s decision to first plant a vineyard. Wine can cause man great simcha and can help him to feel closer to Hashem, however Noach should have begun planting something that was more immediately necessary for the rebuilding of the world . The difficulty about this incident is that Noach was a very great tzaddik, and it is impossible to approach his mistake here in a superficial way. The commentaries strive to explain Noach’s reasoning in planting the vineyard . The Yalkut Shimoni explains that when Noach drank from the wine he felt great simcha . Based on this, Rav Meir Rubman zt”l in his sefer, Zichron Meir, explains that when Noach returned to dry land he was met by incredible destruction, the whole world that he had lived in was completely destroyed and every living creature dead. He naturally felt devastated and disheartened by this shocking scene. He knew that such feelings were not conducive to bringing spirituality to this new world, because the shechina can only be present amidst the simcha of doing Hashem’s will . Knowing that wine has the ability to gladden a person he decided to plant a vineyard, and use the wine that he would drink as a means to bring the shechina down to earth. This explanation, however, poses a new difficulty - if his intentions were noble then how could such a kilkul arise out of his actions? Rav Simcha Wasserman zt”l explains that there were other, less noble intentions, effecting Noach’s decision of how to begin the new world. Facing such incredible pain, Noach felt the need to distract himself from the terrible situation he now faced, and as a consequence he chose to plant a vineyard, whose wine offered a way to escape the terrible pain he felt . This choice was considered a failing for someone of Noach’s great stature and accordingly, it had damaging results. Chazal criticize him and say that, when facing a destroyed world he should have first focused on rebuilding, rather than escaping. Rav Wasserman points out that Chazal do not say that Noach did not commit a terrible sin here, rather he did something that was ‘chol’, (from the lashon of ‘vayachel’ used to describe Noach’s mistake) lacking in holiness and greatness. About sixty years ago, many people faced an incredibly great nisayon. The Holocaust destroyed millions of lives, and whole communities were uprooted; many people lost all their families. Facing this catastrophe, there was surely a very strong inclination to ‘escape’ on some level. However, certain individuals rimmediately undertook to rebuild the Jewish people. Great people such as the Ponevezher Rav zt”l and the Klausenberger Rebbe zt”l lost their families in the Holocaust and yet somehow embarked upon the immense challenge of rebuilding. Rav Yissachar Frand Shlita offers another, moving example of someone who avoided the temptation to escape in the post-Holocaust world. Rav Joseph Rosenberg zt”l. He found himself in USA after the war, and noticed that there was one particular mitzva which had been completely neglected - Shatnez. He single-handedly created Shatnez checking laboratories and for several decades checked hundreds of thousands of garments for Shatnez. He faced more than one churban. One, the Holocuast, was physical in nature, and one was a spiritual churban - the loss of one mitzva. Baruch Hashem, in this generation we do not have to contend with destruction comparable to that of the Flood or the Holocaust. However, we also face churban on a number of levels. In a national sense, we know that Klal Yisroel is met with the greatest spiritual churban in its history, with countless Jews intermarrying every day. It has been estimated that more people have been lost to Judaism in the past 60 years than were lost in the Holocaust! This churban is less apparent and shocking than the Holocaust but the damage it is causing is immense. Every observant Jew is forced to face this churban whenever he leaves his community and is surrounded by secular people. There are many different avenues that a person can take to help secular Jews but most important is the decision not to escape the problem and say ‘shalom aliyich nafsi’. On a more personal level, we all know people who are faced with their own individual churbans. There are people who cannot provide a parnasa for their families, people who suffer fromterrible health problems, young men and women who cannot find shidduchim, divorced or widowed people who feel alone and helpless, the list is endless. When we encounter any of these people we also have the choice of escape or build. Rav Frand argues that it is not enough to merely feel bad for them, and to say, ‘nebuch’. We must strive to help in any way that we can. For example, if someone loses his job, then we can try to use our contacts to see if we can help him find new employment. Or If someone cannot find a shidduch then we can spend a small amount of time thinking if we know any suitable prospective partner. Of course, through the course of our lives most of us are faced with tragedies or catastrophes of some sort. These traumatic events are very challenging and there is the natural temptation to want to escape the pain of the situation. However, a sign of greatness is to make a concerted effort to rebuild and move ahead with our lives. In one emotive shiur before Yom Kippur, Rav Frand suggests that people ask themselves four fundamental questions about their spiritual level. One of them is the question that the ‘rav hachovel’ (the head sailor) asked Yonah - there was a terrible storm threatening to destroy the whole ship and amidst this turmoil the sailors found Yonah asleep. The rav hachovel asked Yonah, “Why are you sleeping, rise up and call to your G-d.. ” The rav hachovel was telling Yonah, how can you sleep through such a situation as this, do something! So too, Rav Frand exhorts us to ask ourselves, why are we sleeping through the tumultuous events that surround us. May we all be zocheh to strive to rebuild and not escape when we face challenge and pain.

בראשית – ערש התפתחותה של התרבות האנושית יהונתן גפן

לאחר חטאו החמור של קין, בהריגת הבל אחיו, גזר עליו הקב"ה להיות נע ונד על פני כל הארץ. ולעולם לא לנוח במשכן קבע. כאשר הקב"ה מעניש בן אדם, ידוע שאין זהו עונש מקרי, או שרירותי, אלא עונש זה נועד להוות "תיקון" לחטאו של אותו אדם. על ידי קבלה נכונה של העונש, והתנהגות על פיהו, יכול האדם להגיע לתיקון העיוות הפנימי שהיה בו; עונש חיי הגלות נועד לתיקון חטאו של קיין. אולם, נראה כי קיין לא פעל בצורה נכונה למען תיקון חטאו כפי שהיה רצון ה', אלא ניסה למנוע זאת. מיד לאחר שקיבל את עונשו מתארת התורה את מעשיו של קיין: "ויהי בונה עיר" הרמב"ם אומר שלשון התורה רומזת על כך שלא בנה עיר פעם אחת, אלא היה עסוק תדיר בבניית ערים, וכל עיר ועיר שבנה התמוטטה מיד לאחר בנייתה, בשל קללתו שיחיה בחיי גלות תמידית. אולם, במקום ללמוד מכך, ולקבל את מצבו כנע ונד – המשיך קיין לנסות לבנות ערים לכל אורך חייו. מה שהובילה התנהגותו של קיין, היא נטייה בקרב צאצאיו למנוע אף הם תיקונים אשר הקב"ה גזר על האנושות לתיקון את חטאו של אדם הראשון. הקב"ה אמר לאדם הראשון לאחר החטא כי התיקון לחטאו יהיה לעבוד את האדמה בזעת אפיים, על מנת להשיג את מחייתו . אולם, צאצאיו של קין העדיפו להימנע מעבודת האדמה ולפנות לכיוונים אחרים על מנת להתפרנס: "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה" – הוא היה ראשון רועי הצאן. שמו של אחיו היה יובל; "הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב". וכן צילה – אשר ילדה את תובל קיין: "לוטש כל חורש נחשת וברזל" רש"י מסביר שפסוקים אלה שנראים לכאורה "סתמיים" טומנים בחובם משמעות חשובה ביותר: עובדות אלה מסמלות את התפתחותה של דעה ונטייה יסודית אשר ניטעה בתרבות העולם המתפתחת. יבל בחר להיות רועה צאן, נגד רצון ה' שבני האדם יעבדו את האדמה. ייתכן אף שעובדת היותו "יושב אהל" בפסוק, מיצגת התפתחות של עולם העסקים – שאף הוא אינו נכלל בציוויו של ה' לאנושות לתיקון החטא. יובל היה הראשון שפיתח את אומנות המוזיקה; עובדה המסמלת את נסיונו של האדם להימנע מהקושי של עבודת האדמה ולהסיח דעתו על ידי הנאות ובידור. ותובל קיין – היה הראשון שפיתח נשק המאפשר לאדם לשרוד באמצעות הכנעתם של אחרים למרותו – דרך נוספת בה אדם יכול להימנע מקללת עבודת האדמה. כך ניתן לראות כיצד התפתחה תרבות האנושות על בסיס השאיפה להימנע מהדרך בה רצה הקב"ה שינהג בה האדם לתיקון חטאו של אדם הראשון, ולבכר סגנון חיים קל ופשוט יותר – אשר אינו מתקן את החטא. כתוצאה מכך, התפתחה האנושות בצורה מעוותת של התעלמות מרצון ה', אשר הגיעה לשיאה והגדישה את הסאה בדורות שלאחר מכן, כאשר הגיעו למצב של אובדן מוחלט של המוסר, וחורבן העולם בימי המבול. היה אדם אחד, אשר ניסה להלך בכיוון אליו כיוון הקב"ה – לעבוד את האדמה: "ויחי למך... ויולד בן ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" – רש"י אומר שנוח המציא כלי אדמה אשר הועילו רבות לאנושות וגרמו לעבודת האדמה להצליח ביותר. נוח היה האדם הראשון אשר לא ניסה להימנע מקללת אדם הראשון, אלא נהג במדויק על פיה. עובדה זו מסבירה מדוע היה הוא היחיד אותו לא הרג ה' במבול, שלא כשאר העולם, חייו היו מוקדשים לעשיית רצון ה', ולכן הוא לא נעשה חלק מהידרדרות המוסר אשר השחיתה את האנושות. שני לימודים חשובים אנו יכולים ללמוד מסקירה מהירה זו של ערש ההסטוריה של העולם. ראשית, ראינו כיצד התאפיינה התפתחותה של תרבות העולם בשאיפה להימנע מרצונו של ה'. ניסיון זה הוא ניסיון גדול גם בחברה של ימינו; עולמנו מתברך בהתקדמות והתפתחות טכנולוגית מהירה ורצופה – היכולה לשמש לצרכים ולתועלות רוחניות חשובות ביותר לטובת האנושות כולה – אם משתמשים בהם בצורה נכונה. אולם, על פי רוב אין המצב כזה. והמדובר הוא אף בקרב יהודים שומרי תורה ומצוות. מכשיר הפלאפון, לשם דוגמא, הינו מוצר היכול לשמש לתועלת רבה, אולם, לעיתים קרובות מידי נבלעת התועלת בינות לנזקים הרבים הנגרמים מהשימוש במכשירים אלה. לדוגמא, בין השאר, הזהירו גדולי ישראל, על ביטול התורה העצום הנגרם כאשר מחזיקים מכשיר זה דלוק גם בשעת הלימוד. ויתירה מכך, גרמו הפלאפונים לסגנון חדש של התנהגות בלתי ראויה ובלתי מכובדת כלפי אלוקים ואדם. כולנו מכירים את אותו צלצול פלאפון בזמן התפילה, חופה, שיחות והרצאות. הרב פריינד שליט"א אף מספר על מקרה בו אדם שכח לכבות את מכשירו בעת לויה, וגרוע מכך, הוא אף ענה לשיחה ודיבר בזמן הלויה! אין זאת אומרת שעלינו להימנע משימוש באפשרויות היעילות אותם מציעה הטכנולוגיה החדישה, אולם אנו חייבים לעמוד על המשמר ולבדוק היטב היטב אם אכן אנו משתמשים בכך על מנת להתקדם ולמלא את רצון ה' ולא חלילה להיפך. לימוד נוסף אותו ניתן ללמוד, הוא שלעיתים קרובות מאוד הקב"ה מביא אותנו למצבים אשר מהם ועל ידם רצונו שנעלה ונתעלה, אולם אנו נוטים לפספס הזדמנויות אלה. בעל ה"תורת אברהם" כותב שהקב"ה מדבר איתנו דרך הייסורים - הכוונה היא לאו דווקא לטרגדיות כואבות ביותר, אלא גם לקשיים והתמודדויות קטנות בהם כל אחד נפגש במשך חייו. דוגמא טובה לכך היא הנישואין; כיצד ידע האדם על איזו נקודה להתמקד בחיי הנישואין? באיזה שטח עליו לעלות ולהתקדם? אם ישים לבו לאותם שטחים בהם מתגלים החיכוכים הרבים, ויראה כיצד תורם חסרונו השטח להיווצרות בעיות אלה. ברור שהקב"ה שולח אליו ייסורים אלה במטרה לשדר לו שעליו לעבוד על עצמו ולהשתפר במידותיו באותו נושא דווקא. אולם, גם אדם אשר רוצה להשקיע בחיי הנישואין, עלול להעדיף להתמקד בנושאים אחרים בהם קל לו יותר להתמודד; לדוגמא, אדם שקיימת בו נטייה חזקה לעבודת ה' במצוות שבין אדם למקום, נמשך יותר להתמקדות על נושא התפילה מאשר לתקן את הנהגתו בבין אדם לחברו. ללא ספק, חשוב ביותר לעבוד על נושא התפילה, אולם גם עבודה זו עלולה לנבוע מעצת היצר, הרוצה להסיח דעתו מהתמקדות בנושא החשוב ביותר של עלייתו וגדילתו. פרשת בראשית הינה הרבה הרבה מעבר לתיאור היסטורי של ערש התפתחות העולם. היא מהווה תיאור מדויק כיצד הודיע הקב"ה לאנושות על הדרך בה עליהם לתקן את אשר עיוותו, וכיצד רוב רובם סירבו להלך בדרך אותה התווה להם בוראם. עלינו ללמוד מטעותם, לכרות אוזן למסריו של הקב"ה אלינו בימי חיינו, ולהלך רק בדרך אשר היא רצון ה' שבה נלך.

FINDING THE TRUTH - BEREISHIS

“And G-d said, let Us make man in Our Image and in Our likeness.” After creating the world, HaShem proceeds to outline the creation of the being for whom this world was created – man. However, the Medrash tells us that the very creation of man was subject to a very strong disagreement amongst the Malachim . “Rabbi Simmon said, ‘at the time that HaKadosh Baruch Hu came to create Adam HaRishon, the serving Angels went into various groups and factions; some of them said [that HaShem] should not create him… Chessed said, ‘create him’ because he will do kindness; Emes said, ‘do not create him because they [men] will be full of lies’. Tzedek said ‘create him, because he will do tzedaka’. Shalom said, ‘do not create, because he is full of disputes’. What did HaKadosh Baruch Hu do? He took Emes and threw him to the land…” This Medrash is telling us that two of the ‘Malachim’, Chessed and Tzedek, were in favor of creating man, whilst another two, Emes and Shalom, were against it. Chessed and Tzedek argued that man would do kindness and give charity. In contrast, the claim of Emes was that creating man would lead to more falsehood, whilst Shalom argued that they would cause much argument. Viewing this dispute, HaShem, who evidently did want to create man, threw down Emes from Heaven, onto the land. Consequently, the single Malach of Shalom was now left alone, outnumbered, facing the two Malachim of Chessed and Tzedek. As a result, HaShem could now proceed to create mankind. There are numerous difficulties with this Medrash, but we will focus on two of the most pressing questions. Firstly, it seems clear that HaShem wanted to create the world, and therefore wanted Emes and Shalom to be defeated, therefore He chose to send Emes to the land, in order to place Chessed and Tzedek in the majority. But why did He particularly throw down Emes instead of Shalom? Secondly, it would seem that HaShem did not agree with the arguments of Emes and Shalom. What was wrong with their argument and what did throwing down Emes achieve in overriding his case? Rav Yaakov Kamenetzky zt”l addresses these questions. He begins by explaining the reasoning behind the claims of Emes and Shalom. Emes argued that there was only one ultimate ‘Truth’ in the world, which was the way in which HaShem viewed the world. Accordingly, any other opinion was by definition’ sheker (untrue) in that it contradicted the single Emes. By creating human beings, HaShem would create numerous beings who would inevitably espouse numerous different opinions and beliefs. Since there was only one ‘true’ belief, anything else would constitute falsehood. Therefore, the Malach of Emes argued that man would be full of falsehood and should not be created. Rav Kamenetsky elaborates further that the argument of Shalom stemmed from the same reasoning as that of Emes. Since there was only one true way, anything else would be viewed as wrong. Consequently, there could never be true peace because each person would believe that their fellow was espousing an untrue belief system and way of life. Therefore, Shalom also believed that the creation of man would only have negative consequences. In response to these arguments, HaShem took Emes from the Heavens, and threw it to the land. Rav Kamenetsky explains the meaning of this enigmatic statement. HaShem acknowledged the arguments of Emes and Shalom. However, He knew that they were based on the fact that there was only one was truth. He changed this by removing the concept of Emes from the Heavens and place it on the Earth. This means that He now gave man the ability to define Emes according to his own reasoning. It was very conceivable that man’s conclusions may differ from those of HaShem, but, as long as they were within certain boundaries, it was now possible for man to create his understanding of Emes. Consequently, many people could formulate a variety of opinions and beliefs, and they could all fall within the category of Emes. By throwing Emes to the ground, and creating the possibility of there being more than one truth, HaShem also allayed the argument of Shalom that creating man would cause much dispute. The reason for such dispute was that since there was only one truth, there could never be true peace because each person would believe that his fellow was espousing a false ideology. By creating the possibility of there being more than only truth, HaShem made it possible for people to have different opinions without having to believe that their fellow man’s beliefs were untrue. Rather, they represented a different, but valid way of looking at the world. We can now answer the aforementioned questions. We asked why HaShem threw down Emes instead of Shalom. The answer is that the arguments of both Emes and Shalom stemmed from the same point – that there was only one truth. By throwing down Emes and changing that reality and creating the possibility of more than one ‘truth’, HaShem dispelled the argument of Shalom as well. We can now also answer why HaShem seemingly ignored the arguments of Emes and Shalom. The answer is that He did not ignore them at all, rather by creating the possibility of more than one Truth He responded to their arguments in such a way that would satisfy them. There are numerous applications to the concept of there being more than one valid truth. One is that a person must be very careful before dismissing approaches to Torah that differ from his own. As long as they are within the realms of Torah thought, they constitute a valid form of Avodas HaShem (service of HaShem). Moreover, if one’s children or other family members choose a different path in their Avodas HaShem, it is important to accept that there is more than one ‘correct’ way of expressing one’s Judaism. We see this from the following story involving Rav Kamenetsky. A family close to Rav Kamenetsky was shocked when the youngest of their seven sons informed them that he wanted to be a Skverer Chassid. They went together with the boy to Reb Yaakov expecting him to convince their son that boys from proper German-Jewish families do not become Chassidim. To their surprise, Rav Kamenetsky spent his time assuring them that it was not a reflection on them that their son wanted to follow a different path of Avodas Hashem. Obviously, their son had certain emotional needs which, he felt, could be filled by becoming a chassid and they should honor those feelings. Rav Kamenetsky even recommended a step more radical than the parents were willing to consider - sending the boy to a Skverer Yeshiva ! Similarly, a person himself who has been brought up within one stream of Orthodox Judaism, may feel that he can enhance his Avodas HaShem by delving into other streams who emphasize different aspects of Avodas HaShem. By recognizing that there are many valid paths he may be able to revitalize his Avoda and utilize certain talents or drives that are otherwise untapped. May we all merit to find the path that enables us to fulfill our potential.

HASHEM’S MENUCH

HASHEM’S MENUCHA “And Elokim completed on the seventh day His work which He had done and He abstained on the seventh day from all His work which He had done.” The Torah tells us that G-d completed His creation on the seventh day, Shabbos: The commentators ask that He did not ostensibly create anything on Shabbos so what does it mean that He ‘completed’ His work on the seventh day – it should have said that He completed His work on the sixth day? Rashi offers two explanations that address this issue. In the second he writes: “What was the world lacking – menucha – Shabbos came and menucha came, [then] the work was completed and finished.” Rashi is answering that HaShem did indeed create something on Shabbos – the concept of menucha. This teaches us an important point – one may have thought that the concept of ‘rest’ is as a passive mode of behavior, and not something that needs to be created, however, we see from here that the Torah concept of menucha is something that HaShem actively created by refraining from regular melacha. Accordingly, HaShem’s ‘menucha was not merely refraining from creative activity, rather it also involved a cessation of activity that ‘enabled’ HaShem to, so to speak, reflect on and appreciate the fruits of the incredible activity of the previous six days. As we know, by ‘resting’ on Shabbos we emulate HaShem’s original ‘rest’. We learn from Rashi that the menucha that we are required to participate in does not simply mean that we should not do any melacha, rather it requires an active effort. What does this active effort involve? Just like HaShem stepped back and reflected upon all His work of the previous six days so too we are supposed to actively contemplate our achievements of the previous six days and appreciate what we have achieved. Thus an important aspect of the Avoda of Shabbos is contemplation of where we are holding in life which should enable us to enter the next week with a sense of direction of how to build on our accomplishments of thus far.

INSIGHTS IN RASHI - BEREISHIS

Rashi, Bereishis, 1:1: “Rebbe Yitzchak said, ‘[G-d] need only have begun the Torah from ‘This month shall be to you” which is the first Mitzvo which Israel was commanded. For what reason did it begin with ‘Bereishis’?...so that if the nations of the world will say to Israel, “you are bandits, for you conquered the lands of the seven nations’ Israel will say to them, ‘the whole earth belongs to the Holy One, Blessed is He; He created it and He gave it to the one found proper in His eyes. By His wish He gave it to them, and by His wish He took it from them and gave it to us.” Rashi opens his monumental commentary on the Torah, quoting Rebbe Yitzchak , who tells us that the Torah should have begun with the first Mitzvo of sanctifying the new moon, and it only opened with the story of Creation and the subsequent events in order to teach us that the Jewish people have a G-d-given right to Eretz Yisrael. The commentators ask why this point is so significant to the extent that the order of the Torah is drastically changed because of it. The Levush Haorah answers that if it is true that the Jewish people stole Eretz Yisrael then the whole Torah is undermined because in the Torah there are Mitzvos prohibiting stealing and hasagas gevul (encroaching on the property of another person). Accordingly, the nations of the world will say that the Jews who claim to follow the Torah do not keep to its commands because they stole the land from the Seven Canannite nations. And if the Jewish people will answer that HaShem allowed them to steal it from the nations, then that is even more problematic as it demonstrates that even HaShem Himself, does not, so to speak, observe His own commandments such as ‘do to not steal’ and hasagas gevul. This would cause a great Chillul Hashem (desecration of G-d’s name) and undermine the whole message of the Torah. Rebbe Yitzchak explains that the Torah addresses this argument, saying that there is no thievery here at all as HaShem created the whole world and He determines who owns which land; It was His will that the nations have it at first, and it was His decision to take it from them and give it to the Jewish people. The Levush Haorah teaches us a fundamental lesson with this explanation; Chillul HaShem is so serious that it is necessary to alter the nature of the Torah in order to avoid this possibility. This is because the whole purpose of Creation is Kiddush HaShem, the sanctification of G-d’s name, the antithesis of Chilul HaShem. This is expressed in Pirkei Avos: “Everything that the Holy One, Blessed be He, created in His world, He only created for His honor.” The Mishna is teaching us the purpose in our lives should be to elevate HaShem in the eyes of the world. The exact opposite of this is Chilul HaShem – acting in such a way that causes people to, chas v’Shalom see the Torah or the Creator in a negative light, That is why it is so important that the Torah immediately assert the G-d given right of the Jewish people to own Eretz Yisrael. Thus the Torah begins with a vital message for all of us – just like HaShem is extremely careful to be seen to be consistent with His Torah, so too we must be careful that our actions also be consistent with the Mitzvos of the Torah.

וזאת הברכה ושמחת תורה

בס"ד וזאת הברכה ושמחת תורה יהונתן גפן הפסוק הראשון אותו מלמדים לתינוקות נמצא בפרשה האחרונה בתורה; "תורה ציוה לנו משה, מרשה קהילת יעקב" . פסוק זה הוא המקור לכך שישנן תרי"ג מצוות; הגמרא אומרת שהגימטריה של המילה "תורה" היא 611, אלה הן 611 מצוות שלימד משה רבינו את כלל ישראל, מלבד מלבדן יש עוד שתי מצוות אותן הקב"ה ציווה ישירות לעם ישראל במעמד הר סיני – להאמין בו, ושלא ללכת אחר אלוהים אחרים. כך יוצא שישנן 613 מצוות . דברים אלה של הגמרא יצרו משימה לא פשוטה למפרשים – להגדיר אלו מצוות נכללות במניין תרי"ג המצוות, כיוון שלכאורה ניתן למצוא בתורה הרבה יותר מ-613 מצוות. אחיו של הגאון מוילנא מתייחס לקושי זה בספרו 'מעלות התורה'. הוא מצטט את דברי הגאון המדמה את התורה לעץ; לכל עץ ישנם שורשים שמתוכם מסתעפים ענפים רבים. באותה מידה בתורה ישנם 613 שורשים, הם תרי"ג המצוות, ומתוך כל מצווה מסתעפים ענפים רבים מאד שגם הם מהווים חיובי תורה. יתירה מכך, הוא כותב שגם מתוך סיפורי התורה יש ללמוד מצוות רבות המחייבות אותנו בדרכים שונות. כל לימוד הנלמד מהנהגתם של הדמויות בתורה כולל בתוכו בעצם חיוב מהתורה, כתוצאה מכך מספרן של המצוות בתורה הופך גדול עד מאד. הגאון מסביר שזהו הפירוש לדברי חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" – לא מדובר אך ורק על תרי"ג המצוות, אלא הכוונה לעוד אלפי מצוות וחיובים שעולים מבין השיטין של סיפורי התורה . על פי הבנה זו נוכל לגשת ללימוד התורה מתוך מבט חדש לגמרי. כאשר התורה מספרת לנו על התרחשות עניינים כלשהי, אין זה מסתכם אך ורק בתיאור מעניין של עובדות הסטוריות, אלא מונח לפנינו שיעור יקר ערך ויקר מציאות על הדרך בה עלינו לחיות את חיינו אנו. ר' נוח ויינברג שליט"א מתבטא כך ואומר שהתורה איננה רק 'ספר הסטוריה' חלילה אלא היא נקראת 'תורת חיים' – על פיה אנו חיים כל רגע מחיינו. לימוד זה משתייך מאד לזמן בו אנו מסיימים את מחזור הלימוד השנתי של כל יהודי וחוגגים ושמחים עם מתנת התורה. תורה אינה אך ורק ספר מרתק ומחכים ביותר. היא ההדרכה המפורטת שנתן הקב"ה לבני האדם כיצד לנהל את חייהם. וזה נכון לגבי כל היבטיה ופניה של התורה, כמו גם הגמרא וההלכה, אך בעיקר מבחינים בכך בחומש. על עניין זה התבטא תלמיד חכם אחד ואמר שייתכן שאדם יחיה בלי לדעת נקודה מהותית זו, הוא עלול לראות בחומש אך ורק מקור לוורט יפה על הפרשה כדי לאמרו על שולחן השבת! אין כל רע באמירת וורטים על הפרשה, אולם חשוב לזכור שהחומש הוא ציוויו והדרכתו של הקב"ה כיצד נחיה כל רגע מחיינו. ר' צבי קושילבסקי שליט"א התייחס לנקודה זו בהסכמתו לספר המדגיש את חשיבות התורה ושייכותה לחיי היום יום בתקופתנו. הוא מצטט את הרמב"ן באיגרתו: "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" ועל כך כותב הר' קושילבסקי: "מילים אלה, שנכתבו על ידי הרמב"ן במכתבו המפורסם לבנו, מורות לנו לחפש דרך מעשית ליישם את כל מה שאנו לומדים בתורה. אכן זוהי מטרה נשגבה וחשובה לעין ערוך, אולם קורה לעיתים והיא חומקת תחת ידנו. אנו נוטים להתייחס ללימוד התורה שלנו כהשכלה אינטלקטואלית המנותקת כלילת ממציאות החיים שלנו . שמחת תורה הוא היום בו אנו חוגגים ושמחים במתנת התורה. ייתן ה' וכולנו נזכה לנצל מתנה זו בדרך הטובה ביותר.

SHEMINI ATZERES AND SIMCHAS TORAH

SHEMINI ATZERES AND SIMCHAS TORAH By Yehonasan Gefen The chagim of Tishei culminate with Shemini Atseres. Chazal enacted that we also celebrate Simchas Torah on this day by completing the annual cycle of reading the Torah. The commentaries ask why Chazal chose to coincide the completion of the Torah with Shemini Atseres in particular, as opposed to the other chagim. In order to explain this, it is first necessary to understand the essence of Shemini Atseres. Chazal bring an analogy to explain the difference between Sukkos and Shemini Atseres. They compare Sukkos to a large feast, in which all the King's servants are invited. After the feast ends, the King invites his closest friend to join him for a small meal one last time. Similarly, on Sukkos we offer up 70 paros to Hashem on behalf of the 70 nations, whereas on Shemini Atseres we only bring one, on behalf of the Jewish nation to demonstrate our unique relationship with Hashem.. In giving these instructions, Hashem tells the Jewish people, "it is difficult for Me that you are separating from me, stay one more day." Shemini Atseres is that extra day dedicated purely to the relationship between Hashem and the Jewish people. Rav Chaim Friedlander zt"l asks a very strong question on this Chazal: The reason that Hashem makes this extra day of Shemini Atseres is because it is difficult for Him to separate from the Jewish people. How does this allay the pain of separation, all it achieves is to prolong the festivities for one more day, and then the separation will take place. Indeed this the extra day will likely make the ultimate parting even more painful. In order to explain this, the Sifsei Chaim outlines the difference between Sukkos and Shemini Atseres. He brings the Sefer HaChinuch who tells us that Sukkos is a time of natural joy because it is when we gather in the produce and bring it into our homes. Hashem wants us to direct that joy to spirituality by providing us with numerous mitzvos, such as holding the arba minim (four species), and dwelling in a Sukkah. By engaging in physical actions dedicated to Hashem, we are supposed to direct our natural physical joy to connection to Him. However, on Shemini Atseres there is no mitzvo of arba minim or sukkah, because there is no need for all these 'tools' for bringing us close to Hashem, the connection is intrinsic. After the holy days of Rosh Hashana and Yom Kippur, and then the 7 days of Sukkos, a person is supposed to have brought himself so close to Hashem that there is no necessity for external tools in developing that connection. Accordingly, there is no need for extra mitzvos on Shemini Atseres. This helps understand how the extra day of Shemini Atseres allays the pain of Hashem's separation from the Jewish people. The Sifsei Chaim explains that the extra day without any external tools teaches us that there is in fact no separation at all. By spending that extra day alone with the Jewish people, Hashem shows us that we don't need the mitzvos of arba minim and sukkah on a permanent basis in order to have a relationship with Him, He is constantly involved in our lives and desires that we come close to Him. There is one 'tool' that we do need to maintain that connection with Him - that of the Torah. Without the Torah it is impossible to build a relationship with Hashem. This is because the Torah is Hashem's means of communicating with us. Without the Torah, one can have no understanding of what Hashem wants from us, or how He views the world. We can now understand why Chazal saw fit to celebrate the completion of the Torah on Shemini Atseres. Shemini Atseres is the day that teaches us that there is never any separation from Hashem. We can permanently be connected to Him, but only through the means of the Torah. Accordingly, we express our joy at the Torah on this day, to remind us that by continuing to study it, we can maintain our closeness to Him through the long winter days. We now understand the relevance of Torah to Shemini Atseres. However, one may ask why there is such an emphasis on expressing our joy through dancing with the Torah. Would it not make more sense to spend the entire day engrossed in the actual study of Torah? It seems that the emphasis on expressing our joy at the Torah teaches us a fundamental lesson about our relationship to Torah. It is of course, essential that a person learn Torah as much as possible, however it is also essential that he develop a sense of joy through his learning Torah. There would seem to be a lacking for a person who spends all his time learning Torah and never appreciating the actual Torah that he is learning. There are a number of reasons for this: One is that if a person doesn't truly enjoy his learning as a spiritually uplifting experience, then there is always the risk that other, more temporal pleasures may draw him away from his learning. It is well-known that young men who truly love learning Torah, are far less likely to be lured by the temptations of the secular world. A second reason for the importance of feeling joy at learning Torah is that a person's learning will be far more effective when he enjoys it. A third, key reason for feeling the joy of learning Torah is demonstrated by the following story involving two Gedolim, Rav Chaim Ozer Grodzensky zt"l and Rav Elazar Shach zt"l. Rav Shach tragically lost his eldest daughter to illness when she was only 14 year of age. Soon after her death, Rav Shach went to visit Rav Chaim Ozer. Rav Chaim Ozer quoted to him a passuk from Tehillim, "Were your Torah not my delight, I would have perished in my affliction." Rav Chaim Ozer then told Rav Shach, "without Torah, there would be no meaning to my life." From that time on, Rav Chaim Ozer would repeat that verse every time he saw Rav Shach. Many years later, Rav Shach offered an explanation of what Rav Chaim Ozer had said: He gave an analogy of two prisoners both sitting in jail in a state of utter humiliation, their heads shaved, wearing prison uniforms. However, despite their identical appearance, their is a difference between them. One smiles and says a friendly word to someone now and then, whereas the other is always grim and silent. The difference between the two prisoners is that one knows that his present situation is temporary, soon he'll be released and allowed to go home. The other has been sentenced to life imprisonment and so there is nothing for him to look forward to. In a similar way, two people can endure tragic situations and react in very different ways. One who has no Torah has nothing to hold on to, nothing to comfort him. Accordingly, he may well be unable to recover from such a blow. Rav Shach pointed out that this was, in fact the case with many people who were not connected to Torah and suffered tragedies. In contrast, one who has love of Torah, can cling to the realization that he can continue to learn and grow closer to Hashem through the Torah. This attachment to Torah, Rav Chaim Ozer was telling Rav Shach, can keep a person sane whilst enduring terrible pain. Thus, the joy of learning Torah enables a person has the vital benefit that it enables a person to withstand great suffering. We have seen how Shemini Atseres is a day of great connection to Hashem, and that the Torah is the means to achieving this connection. It is essential that we bring this lesson with us into the long winter. One possible way of developing one's love of Torah is discovering which areas of Torah and styles of learning most appeal to him. Three Gedolim were once asked what was the correct way of learning. They all answered that there is no single 'correct' way', rather a person must find what his heart desires and learn in that way. This is because a person will not be able to thrive if he derives no enjoyment from his style of learning. It is instructive, with the advice of one's Rav, to find areas of Torah that he relates to. Simchas Torah is a time of great joy at the gift of Torah. May we take this joy and apply it throughout the year.