KI SISA – INSIGHTS IN RASHI – GOING BEYOND THE BOUNDARIES

Shemos, 32:6 They arose early the next day and offered up elevation offerings and brought peace offerings. The people sat to eat and drink, and they got up to revel (letzachek). Rashi, 32:6: sv. To revel (le’tzachek): This word [letzachek] implies immorality, and [it implies] murder…so too here Chur was killed. In addition to the sin of worshipping the Golden Calf, Rashi tells us that other serious sins accompanied the main transgression; immorality and murder. Rashi, quoting the Midrash Tanchuma, explains that the word, ‘letzachek’ implies these two cardinal sins. The root word of ‘letzachek’ is tzchok ((צחק, which most commonly means laughter – what is the connection between the generally positive concept of ‘laughter’ and the terrible sins of immorality and murder?! The Maharal explains that צחוק takes place when something unexpected occurs which happens when the boundaries of normalcy are broken – this is what brings about laughter. Accordingly, צחוק can refer to any situation where normal boundaries are broken. This explains the diverse use of this word: Immorality breaks the accepted boundaries of relationships, and murder breaks the boundaries of acceptable interaction between man and his fellow. Similarly, idol worship is also described as tzchok as it breaks the boundaries of acceptable worship. One may ask that all sins represent breaking of boundaries of acceptable behavior, therefore why are these sins in particular called tzchok? The answer, based on the words of the Maharal, is that these three sins represent the antipathy of the three pillars on which the world stands: Torah, Avoda (Divine Service), and Gemilut Chasadim (acts of kindness). These three pillars represent the three basic ways in which a person relates to HaShem; Bein Adam LeMakom (between man and G-d), Bein Adam lechaveiro (between man and man), and Bein adam leatsmo (between man and himself). All sins involve damage to one or more of these pillars to some extent, but these three involve the most drastic defiling of these pillars, therefore they are viewed as constituting the most extreme form of totally breaking of boundaries. We can now understand why tzchok is used to refer to the most serious sins. Yet it should be noted that the breaking of boundaries expressed by the root word ‘tzchok’ also has positive connotations. The root of the second of the Avos, Yitzchak Avinu, is tzchok. What is the connection between Yitzchak and tzchok? The simple understanding of this is that Sarah expressed her joy at finally giving birth. But on a deeper level, it represents the fact that Yitzchak’s birth broke all the boundaries of nature; Sarah was infertile – it was only by HaShem taking Avraham and Sarah above the limits of nature that Yitzchak was born. We have seen how breaking boundaries in the wrong way can have disastrous consequences – it is our job to observe the correct boundaries in our Avodas HaShem. Yet at the same time we when we view HaShem’s hanhagos (actions) with His nation, there are no boundaries at all in what He can do for us.

KI SISA - 'CARRYING SINNERS'

After the terrible sin of Chet Haegel (the Golden Calf) Moshe Rabbeinu pleads greatly for Hashem to forgive the Jewish people. After granting His forgiveness, Hashem then informs Moshe of His 13 Middos of Rachamim (the 13 traits of mercy). He tells Moshe that whenever the Jewish people are in need of mercy they should cry out this prayer. One of these Middos is that Hashem is "noseh avon v'pesha v'chataas"; this is normally translated as meaning that Hashem forgives iniquity, willful sin and error. However, the literal translation of the word 'noseh' does not mean 'forgive', rather it means, 'carries'. What does it mean that Hashem 'carries' sin? Rav Noach Weinberg zt"l explained with an analogy of how a bank may act with a person who has a mortgage with it . He regularly pays his mortgage on time, but at some point he may hit hard times and struggle to pay for a couple of months. The bank could react in two possible ways: it could come down hard on him, demanding that he pay immediately. Alternatively, it could act with tolerance and patience, recognizing that the borrower is generally a reliable person who is enduring temporary difficulties, and will soon be able to resume payment of the mortgage. Accordingly, the bank will 'carry' the borrower, supporting him patiently, until he is able to recover. Rav Weinberg explained in this vein, that when a person sins, Hashem does not punish him immediately, rather He 'carries' him, enabling him to continue unaffected, giving him a chance to do teshuva . One of the most fundamental aspects of a person's Avodas Hashem is to emulate Hashem's Middos, because by being 'like' G-d, so to speak we become closer to him. How can a person emulate G-d's trait of 'carrying sinners'? There are many occasions in a person's life when he will encounter people who suddenly experience a significant yerida (worsening) in their behavior This may manifest itself when a child or student starts behaving in an undesirable way. The parent or teacher's natural inclination may be to treat them in a strict fashion in the hope that such treatment will force them to improve themselves. Experience proves that this approach is often unhelpful and on many occasions can be harmful. The root of the mistake in this heavy-handed approach is that it fails to take into account the reason for this person's sudden deterioration. A more constructive approach may be to accept that there is some mitigating circumstance which has caused the change in behavior and to treat him with patience and understanding until the cause has been discovered. One can then address this factor and strive to reduce its harmful effect. In this way, one can emulate Hashem's trait of 'carrying sinners' by avoiding immediate punishment and facilitating an improvement. The following story illustrates the importance of using this Midda; A bachur in Yeshiva had suddenly began breaking Shabbos in the view of his fellow bachurim. His Roshei Yeshiva decided that there was no other option but to expel him from the Yeshiva. They traveled to Rav Shach zt"l to attain confirmation of the correctness of this approach. Rav Shach asked them what was the financial situation in the boy's home and if there was Shalom Bayis (matrimonial harmony) in the home? The Roshei Yeshiva were surprised by these questions and said, "how should we know what is happening in his home?" Rav Shach suddenly stood up and shouted at them with tears in his eyes, "Rodfim !" Leave my house! I do not want to speak with you, you don't know the situation in his home, you are not thinking about his personal situation, all that you know is to throw him out onto the street!" After investigations it was revealed that the parents of this bachur were divorced a week earlier because of severe financial difficulties ! This incident teaches us of the importance of the Midda of 'carrying sinners'; failure to use this Midda properly could have easily resulted in driving away a boy permanently away from Torah. In truth, all that was needed was an effort to understand the root of his sudden negative behavior. When a child or student begins consistently acting in a destructive fashion the parent or teacher may instinctively resort to harsh discipline, however the trait of 'carrying' teaches us that it may be more constructive to try to discern the cause of this change in behavior. Similarly a student may experience a downturn in his conduct, but as the Rav Shach story teaches us, it is advisable for the educators involved to seek out the reason for this downturn before punishing him. It seems that the importance of using this Midda is not limited to teachers and parents. Through the course of a person's life he inevitably encounters friends or colleagues who experience a sudden yerida in their behavior. By emulating Hashem's trait of 'carrying sinners' a person can avoid a damaging response to such behavior and instead help the person stem the decline. May we all merit to help each other in times of difficulty.

KI SISA – LOSING THE DIRECT CONNECTION TO HASHEM

Chet haegel is one of the most difficult episodes in the Torah. There is much discussion about how the Dor Deah could commit such a terrible sin so soon after Matan Torah. One less commonly discussed aspect of this terrible incident is the way in which Hashem punished the Jewish people for the chet: Right after the chet, Hashem says to Moshe Rabbeinu, “..Behold, My angel shall go before you.. ” Rashi explains that this is a punishment; up to this time, Hashem Himself would guide the Jewish people in the desert, but from now on, only an angel would guide them. Chazal teach us that Hashem punishes mida keneged mida, which means that the nature of the punishment can help us understand the nature of the sin. What was the mida keneged mida in this punishment for chet haegel? In order to understand this we must first briefly discuss how the Jewish people could commit a sin that seems to be avoda zara. The commentaries explain that they did not intend to worship an idol, rather they wanted the egel to be an intermediary between themselves and Hashem: When they thought that Moshe had died they panicked - they believed that they could not have a direct relationship with Hashem, rather they needed an intermediary to communicate with Him on their behalf. This was not a denial of Hashem, rather it was an erroneous belief that some kind of being was needed to represent them before Him and convey His teachings and beneficence to them . With this explanation we can now understand the root cause of chet haegel. The Jewish people came to this belief that they needed an intermediary because on a subtle level they did not desire a direct relationship with Hashem. This was not the first time in which this failing was apparent; at Matan Torah, after Hashem spoke directly to the people for the first two mitzvos, they asked that Hashem no longer communicate directly with them. Rather, He should tell Moshe and Moshe should pass on what Hashem said to them. In Parshas Va’eschanan, Moshe rebuked them for this seemingly innocuous request: Rashi tells us that Moshe said to them, “I was pained and disappointed by you. Would it not have been better for you to learn directly from Hashem’s mouth than to learn from me?! ” It was this underlying fear of a direct relationship with Hashem that was responsible for the terrible course of events that culminated in chet haegel. The mida keneged mida punishment for this was that there would now be an intermediary malach guiding them instead of their being under direct guidance from Hashem Himself. Later in the parsha we see a stark contrast to this in the attitude of Moshe Rabbeinu himself. Having successfully pleaded for Hashem to spare the Jewish people, Moshe saw that it was an ‘eis ratson’ a time when his words were being received. At this moment, he had the opportunity to make any request of Hashem - what did he choose to ask for? “Please show me Your Glory .” He asked for the ability to perceive Hashem on a greater level than even he had ever experienced: Moshe’s primary goal was to gain more awareness of, and closeness to, Hashem. Every incident in the Torah is not merely there to offer interesting reading - both the positive and negative actions of the people in the Torah provide us with lessons about our own life: On a subtle level, the great Dor Deah were lacking in their desire for a direct relationship with Hashem and as a consequence they became overly reliant upon intermediaries. How does this flaw effect us? The story is told of a Rebbe who once asked one of his chassidim how often he thinks about G-d. The talmid answered, “Rebbe, I wake up every day at 3.00am to learn before davenning Neitz, I then learn uninterrupted till mincha, and after a very brief lunch I continue learning for several hours more. Finally I sleep late at night and wake up at 3.00am the next day to learn - Rebbe, when do I have time to think about G-d?! ” Sometimes we can be so involved with our Avodas Hashem that we can forget about Hashem Himself. Just like the Dor Deah overly focused on intermediaries we can sometimes ‘miss the forest for the trees’ and be so focused on the means with which we should get close to G-d but we forget that they are just means and not an end in itself. This can even be the case with regard to Talmud Torah. Talmud Torah is so central our lives that we can sometimes forget that it is primarily a means of developing a closer relationship to Hashem. Knowledge of a great deal of Torah is not an end in itself, Torah is supposed to bring us to greater Emuna and Yiras Hashem and if it does not then, there is something amiss. The Baaley Mussar spoke at length on this inyan and the need to set aside time to focus on developing Yiras Hashem. Even the Nefesh HaChaim, who argued against excessive mussar study, stressed the necessity of spending a short amount of time before learning to contemplate Hashem so that the learning would be infused with the correct attitude. He even wrote that a person can stop in the middle of his learning and reflect on Hashem, “before the yiras Hashem in his heart will be extinguished. ” Moreover, the Rosh Yeshiva of Novardok, Rav Ben-Tzion Brook zt”l said that it is important to be aware of the context in which Nefesh HaChaim was written in order not to misunderstand his message as a call to focus exclusively on Talmud Torah to the expense of mussar. The Nefesh HaChaim was written as a response to people who were devoting most of their time to mussar sefarim at the expense of Talmud Torah. Consequently, he stressed that it is correct to devote most of one’s time to learning Torah and that this will bring a person to a relationship with Hashem. However, Rav Brook argued, nowadays, the nisayon for most people is very different; a person who has little awareness or understanding of emuna may read Nefesh HaChaim and see it as a heter to avoid working directly on getting closer to Hashem. The Nefesh HaChaim was not talking to this kind of person at all, and whilst it is accepted to spend most of one’s time in regular Talmud Torah, nonetheless it is essential that we realize that the ikar is indeed to increase our emuna . It is also possible to place performance of mitzvos as the ikar in place of closeness to Hashem. A person can perform a mitzvo with little or no thought of Hashem and think that he has fulfilled the mitzvo to a satisfactory level. With regard to this it is pertinent to remember the words of the Ramban in parshas Bo: “The purpose of all the mitzvos is that we believe in our G-d and that we acknowledge that He is our G-d, and that is the purpose of creation, because there is no other reason for creation, and the only thing that Hashem wants from us is that we know and acknowledge that He created us. ” There are a number of simple ways through which we can avoid the pitfall of forgetting that the tachlis of all our Avoda is to develop our relationship with Hashem. The most obvious is to learn sefarim that discuss such topics as emuna, bitachon or tefilla. On a more practical level, Rav Dov Brezak Shlita writes that he asked one of the Gedolim how one could work on becoming more aware of Hashem. His simple answer was that we should pray for anything that we want - even for mundane matters, things that may be of no spiritual significance. For example, if we are waiting for a bus and want it to come sooner we should ask Hashem to make it happen. This exercise can help us develop a constant awareness that Hashem is with us. If we possess such an awareness then we are far more likely to remember Hashem during spiritual pursuits such as learning Torah . It is also very important to note that the degree to which we develop our relationship with Hashem has a tremendous bearing on how our children will develop in their own relationship with Him. If they grow up seeing their parents having a genuine relationship with Hashem then they are far more likely to do the same. We should not underestimate the significance of this in our chinch: Rav Brezak quotes Rav Wolbe zt”l as saying that the reason there are so many rebellious children nowadays is that thy were not taught to have a sensory awareness of Hashem and His deeds . There are numerous lessons to be learnt from chet haegel. One of the most important is to remember that we do have the ability to have a direct relationship with Hashem and that everything else is secondary to this goal. May we all be zocheh to constantly develop our relationship with Hashem.

כי תשא - קשר ישיר להקדוש ברוך הוא

פרשת חטא העגל הינה אחת מהפרשיות המוקשות ביותר בתורה. המפרשים דנים ארוכות בשאלה כיצד ייתכן שדור זה, שהיה דור דעה חטא בחטא כה חמור זמן כה קצר לאחר מתן תורה. נושא אחר בפרשייה קשה זו, בו דנים פחות, הוא הדרך בה העניש הקב"ה את עם ישראל על חטאם: מיד לאחר החטא אומר הקב"ה למשה: "הנה מלאכי ילך לפניך" . רש"י מסביר שמילים אלה מהוות עונש לעם ישראל; עד אותו יום הקב"ה בכבודו ובעצמו הנהיג את עם ישראל במדבר, אולם מרגע זה, רק מלאכו הוא אשר ילך לפניהם. מדברי חז"ל לומדים שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, כלומר, ניתן לעיין בטבעו של העונש וממנו להסיק מסקנות לגבי מהותו של החטא. כיצד ניתן לראות מידה כנגד מידה בעונש על חטא העגל? על מנת להבין זאת, תחילה עלינו לדון בקצרה בשאלה כיצד יכלו עם ישראל לחטוא בחטא חמור כזה שנראה כעבודה זרה ממש. המפרשים מסבירים שלא הייתה להם כוונה לעבוד עבודה זרה, אלא הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי המקשר בינם לבין הקב"ה: כאשר הם חשבו שמשה רבנו נפטר ולא ישוב עוד הם נבהלו מאד, הם האמינו שאין להם כל אפשרות לקשר ישיר עם ה', הם היו בטוחים שיש צורך באמצעי כלשהו שיקשר בינם לבין הקב"ה. לא הייתה זו כפירה בקב"ה אלא אמונה מוטעית שהשתרשה בהם שהם זקוקים לדמות מסוימת שתעמוד עבורם לפני ה', ותעביר אליהם את הוראותיו ואת טובותיו אליהם . עם הבנה זו יכולים אנו ללמוד מהו היה השורש שגרם לחטא העגל. אמונה שגויה זו של עם ישראל בכך שיש צורך באמצעי שיקשר בינם לבין הקב"ה נבעה ממקור דק מן הדק בנפשם שלא השתוקק לקשר ישיר עם ה'. אין זו הפעם הראשונה בה הגיע פגם זה בנפשם לידי ביטוי גלוי; בזמן מתן תורה, לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לעם ישראל את שתי הדברות הראשונות, הם ביקשו שהוא לא ימשיך לדבר ישירות אליהם אלא שיאמר את הדיברות למשה והוא יעביר אליהם את דברי ה'. בפרשת ואתחנן משה רבינו מוכיח אותם על בקשתם זו. רש"י מסביר את דברי התוכחה ואומר: "נצטערתי עליכם וריפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?" . בבסיס בקשה זו מונח היה פחד מפני קשר ישיר עם ה', אשר הוא זה שגרם לרצף המאורעות שהביאו בסופו של דבר לאחד המאורעות החמורים בתולדות ישראל – חטא העגל. על חטא זה נענשו מידה כנגד מידה – מרגע זה ואילך ילך מלאך ה' לפני עם ישראל חלף היותם מונחים בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו עד כה. בהמשך הפרשה ניתן לראות אצל משה רבינו את ההיפך הגמור מהנהגתם של עם ישראל. לאחר שהצליח בתחנוניו לפני ה' לרחם על עם ישראל ולהשאיר לו שארית, ראה משה רבינו שזוהי עת רצון, והזדמנות לבקש מה' את בקשותיו ולהענות. בהזדמנות פז זו – מה עמד בראש מעיניו? מה בחר לבקש? "הראני נא את כבודך" . הוא ביקש רמת קרבה וקשר עם הקב"ה גבוהה יותר ממה שהגיע אליה אי פעם עד כה: המטרה אליה חתר משה כל ימי חייו הייתה לזכות יותר ויותר לדעת את ה' ולהיות קרוב אליו. פרשיות התורה לא נכתבו במטרה להוות חומר מעניין לקריאה - המעשים הטובים וכמוהם גם החטאים המתוארים בתורה, נועדו ללמדנו מוסר, ולהורות לנו דרך בחיינו אנו: דור הדעה של יוצאי מצרים חטאו ברגש דק מן הדק, חוט השערה של פגם בשאיפה לקשר ישיר עם הקב"ה – וכתוצאה מכך התפתחה בהם תלות מיותרת באמצעי שיתווך בינם לבין הקב"ה. כיצד משפיעה עלינו טעותם זו? מסופר על אחד האדמורי"ם ששאל פעם את אחד מחסידיו כל כמה זמן הוא חושב על אלוקיו. ענה החסיד: "רבה, אני קם כל יום בשעה 3:00 לפנות בוקר על מנת ללמוד לפני תפילת ותיקין, לאחר מכן אני לומד ללא הפסקה עד תפילת מנחה, ומיד לאחר ארוחת צהריים מהירה אני ממשיך ללמוד מספר שעות נוספות, אשר מיד לאחריהן אני הולך לישון וקם שוב ב-3:00 לקראת היום הבא – אז מתי, רבה, יש לי זמן במשך היום לחשוב על הקב"ה?" לפעמים אנו עלולים להיות כל כך עסוקים במצוות, מעשים טובים ועבודת ה', אבל לשכוח את העיקר – את הקב"ה בכבודו ובעצמו אותו אנו עובדים. בדיוק כשם שדור יוצאי מצרים התמקדו יתר על המידה בחיפוש אחר זה שיקשר בינם לבין ה', אנו עלולים לפעמים לשקוע יתר על המידה בהתמקדות באמצעים אשר אמורים לקשרנו ולקרבנו אל הקב"ה ולשכוח שאלה הם רק אמצעים המסייעים להגיע אל המטרה האמיתית. עניין זה יכול להתבטא אפילו במצות תלמוד תורה. לימוד התורה הינו ערך כל כך מרכזי בחיינו, ואנו עלולים לשכוח שזהו אמצעי בלבד, מרכזי אמנם, עיקרי וחשוב ביותר, אך מטרת העל היא להגיע לקשר קרוב יותר עם הקב"ה. קניית ידיעות רבות בתורה אינה סוף פסוק, אינה המטרה בעצמה, התורה אמורה להוביל אותנו לרמה גבוהה יותר של אמונה, יראת שמים ומידות טובות. אם אין זה כך – הרי העיקר חסר מן הספר. בעלי המוסר דיברו רבות על העניין והצורך להקדיש זמן מיוחד בו יפתח האדם בעצמו את יראת השמיים שלו. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, בעל ה"נפש החיים", אשר התנגד להשקעה יתירה בלימוד מוסר, הדגיש את הצורך להקדיש זמן קצר לפני הלימוד לחשוב על הקב"ה בטהרת הלב, ובכך יישא הלימוד את האופי המתאים ויניב תוצאות נכונות. הוא אף כתב שאדם רשאי לעצור באמצע לימודו ולהתבונן מחדש עוד ביראת ה' "טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו" . מעבר לכך, אומר ר' בן ציון ברוק זצ"ל ראש ישיבת נובהרדוק, חשוב מאד לדעת באיזה הקשר נכתב ספר "נפש החיים". אדם עלול בטעות לפרש ספר זה כקורא להתמקדות בלעדית בתלמוד תורה על חשבון לימוד מוסר. ר' חיים מוולוז'ין כתב את ספרו עבור אנשים בני דורו שהקדישו את רוב זמנם ללימוד ספרי מוסר באופן שלימוד התורה שלהם נפגע מכך. לכן, הוא הדגיש בספרו כי הדרך הנכונה היא להקדיש את מרבית הזמן ללימוד התורה – ומתוך כך יגיע האדם לקרבת ה'. אולם, אומר הר' בן ציון ברוק, בימינו הניסיון של רוב האנשים שונה בתכלית; אדם בעל הבנה קצרה או דרגה נמוכה באמונה עלול ללמוד את ה"נפש החיים" ומתוך כך להתיר לעצמו להימנע מעבודה ישירה להשגת קרבת ה'. לא אל אדם כזה דיבר בעל ה"נפש החיים", אלא הוא בא להדגיש שוב ושוב שאדם מוכרח להקדיש את מרבית עיתותיו ללימוד תורה. ועם כל זאת כל אדם מוכרח לשים לב שהעיקר באמת הוא להתפתח ולגדול באמונה ויראת שמים. קיים גם מצב בו אדם מתייחס לקיום המצוות כעיקר וכתכלית ושוכח את התכלית האמיתית – קרבת אלוקים. אדם עלול לקיים מצווה מתוך מחשבה מועטת או ללא כל מחשבה על הקב"ה, ולדמות בנפשו שקיים את המצווה באופן מעולה. בהקשר למצב כזה יש לזכור את דברי הרמב"ן בפרשת בא: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין קל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו" ישנן מספר דרכים פשוטות באמצעותן נוכל לשמור את עצמנו מלהיכשל בשכחת המטרה האמיתית לקראתה אנו חותרים בכל עבודתנו – לרומם את הקשר והקרבה עם בוראנו. הדרך הפשוטה והמוכרת ביותר היא ללמוד מתוך ספרים הדנים בנושאי אמונה, ביטחון תפילה וכדומה. וברמה מעשית יותר, ר' דב ברזק שליט"א כותב שהוא שאל את אחד הגדולים מהי הדרך בה יעבוד אדם על עצמו כדי שיהיה קרוב יותר וקשור יותר עם ה'. תשובתו הפשוטה הייתה שיתפלל האדם על כל דבר ודבר בו הוא חפץ – אפילו על עניינים קטנים ויומיומיים, לאו דווקא בעלי מימד רוחני כלשהו. לדוגמא, אם אדם עומד וממתין לבואו של האוטובוס, הוא רוצה שהאוטובוס יגיע במהירות האפשרית – עליו לשאת תפילה ברגעים אלה על מנת שכך אכן יקרה. על ידי שיתרגל האדם שוב ושוב בכאלה מקרים, תקָבע בנפשו הידיעה שה' איתו בכל עת ובכל מקום. אם בשטחים אלה נרגיש זאת במוחש, הרי בקלות רבה יותר נוכל לזכור את ה' גם בעת עסקנו בעניינים רוחניים כמו לימוד תורה. נוסף לכך, חשוב לדעת כי לדרגה אותה השגנו בקרבת אלוקים, ובקשר עם הקב"ה יש השפעה עצומה על ילדינו ועל הקשר שלהם בעצמם עם ה'. ילד שגדל ורואה הורים הקשורים קשר חזק ואמיץ עם ה', קרוב לודאי שיקל עליו לנהוג אף הוא כן. אי אפשר לשער עד כמה משמעותי ומשפיע עניין זה על כל שטחי החינוך: הר' ברזק מביא את דברי ר' שלמה וולבה זצ"ל שאומר שהסיבה לכך שישנם בימינו כל כך הרבה נערים שמורדים בדרך אותה התוו להם הוריהם היא שהם לא חונכו להכרות מוחשית עם הקב"ה. ישנם לימודים רבים אותם ניתן ללמוד מחטא העגל. אחד החשובים ביותר הוא לזכור שאכן יש לנו את היכולת להיות קשורים בקשר ישיר עם ה', וכל עניין אחר שהוא – טפל למטרה עיקרית זו. מי יתן וכולנו נזכה לחיות מתוך גדילה ועלייה מתמדת בקשר ובקרבה אל הקדוש ברוך הוא.

כי תשא – "נושא עוון"

לאחר החטא הטראגי של עגל הזהב, מתפלל ומתחנן משה לפני ה' שיסלח לבניו. הקב"ה נענה לו וסלח לבני ישראל, ואז לימד ה' את משה את "י"ג מידות של רחמים"; כיצד להתפלל לפניו בשעת צרה, באופן שבודאי ישמע. אחת ממידות אלו הינה "נושא עוון ופשע וחטאה". באופן טבעי אנו מבינים את המילה "נושא" כ "סולח" לעוון, פשע וחטא. אולם פירושה המדויק של המילה "נושא" איננה סולח כי אם לשון נשיאת משא, כמו "סובל עוון" וכו'. מה פירושה של נשיאת עוון זו? הרב נח וינברג זצ"ל מסביר את העניין במשל : כאשר יש לאדם חוב בבנק, כגון משכנתא שהוא מתקשה לפרוע, בפני הבנק ישנן שתי דרכים להגיב: הוא יכול לתבוע בחזקה את המגיע לו, לעקל את נכסי החייב, לשעבד את ביתו וכו', או לחילופין, ייתכן שמנהל הבנק יכיר בעובדה שבעל החוב הוא אדם נאמן וישר, המשלם מזה שנים את תשלומי המשכנתא בזמן – אלא שכרגע הוא מסובך ואינו יכול לעמוד בחובותיו. במקרה כזה, הבנק יבוא לקראתו, "ישא" את החוב במשך כמה חדשים וינהג בסבלנות ובהבנה, ואפילו אולי יסייע לאדם עד שיעמוד על רגליו ויוכל להמשיך לפרוע את התשלומים. באופן כזה, מסביר הרב וינברג "נושא" הקב"ה את החוטא – אינו מעניש אותו מיד, אלא מאפשר לו להמשיך את חייו, ולהספיק לשוב בתשובה ולכפר על חטאו . אחת הנקודות המרכזיות בעבודת ה' של כל אדם היא להדבק במידותיו של הקב"ה, ועל ידי הדבקות בדרכיו – להתקרב אליו. כיצד יכול האדם להידבק במידה זו של "נשיאת" החוטאים? ישנם מצבים רבים בחיי האדם בהם הוא נתקל באנשים החווים ירידה רוחנית משמעותית בחייהם. ייתכן שיהיה זה ילד בבית, או תלמיד המתחיל להתנהג בצורה לא ראויה, תגובתם הטבעית והמיידית של ההורים והמחנכים במצבים כאלה עשויה להיות דחיה, או יחס מחמיר – בתקווה שתגובה כזו תחזיר את הילד לאיזון ותכריח אותו לשפר את התנהגותו. הניסיון מוכיח שתגובה זו, פעמים רבות משיגה תוצאה הפוכה – ומסוכנת. שורש הטעות במקרים אלו נעוץ, פעמים רבות, בתגובה החזקה שאין בה כל מחשבה והתחשבות בקשיי החניך ובסיבות האפשריות להתנהגותו. ייתכן שתגובה מתונה יותר, המסוגלת להתחשב בנסיבות, "לשאת" את החוטא ולהמתין לו שיחזור – תהיה נכונה יותר, ואפקטיבית יותר. בגישה זו, בה האדם דבק במידותיו של הקב"ה ונושא את החוטאים יש באפשרותו לסייע לחניך להתגבר ולשוב. הסיפור הבא ממחיש את חשיבות האחיזה במידה זו: בישיבה מסוימת, נתפס פעם בחור מחלל שבת. הנהלת הישיבה, המזועזעת מהמעשה, חשבה לשלוח אותו מהישיבה, ועלו למעונו של הרב שך זצוק"ל לשאלו על כך. להפתעתם, החל הרב שך לחקור אותם אודות הבחור – מצבו המשפחתי, שלום בית בבית ההורים, מצבם הכלכלי וכו'. משנתברר לו כי ראשי הישיבה אינם יודעים להשיב על שאלותיו – נעמד הרב שך על רגליו ואמר, בדמעות בעיניו: "רודפים " אתם! ברצונכם לשלוח בחור מהישיבה – ואינכם יודעים דבר וחצי דבר על מצבו ומצב משפחתו?! ראשי הישיבה הנסערים חזרו והחליטו לערוך ברור על הבחור; ברור בו גילו כי הוריו התגרשו באותו שבוע, והוא סבל בנוסף גם ממצוקה כספית חריפה . סיפור זה ממחיש לנו את נחיצותה של מידה זו: "נושא עוון". אם לא היו פועלים לפי מידה זו, בקלות היו יכולים לגרום להתדרדרות הבחור אל הרחוב ממש, וזאת בזמן בו אותו בחור היה זקוק באופן נואש להבנה לעומק של שרשי התנהגותו השלילית. כאשר ילד או תלמיד מתחילים לפתח התנהגות שלילית, עשויים ההורים והמורים להגיב באופן אינסטינקטיבי באמצעי משמעת חריפים, ברם מידת "נשיאת" עוון מלמדת אותנו לעצור ולהתבונן, ולחפש את המניעים למעשים ולשינוי. כמו כן, עשוי תלמיד או חניך לחוות תקופת משבר או ירידה, ושוב – כפי שמלמדים אותנו דבריו של מרן הרב שך זצוק"ל בסיפור – ישנו שלב קודם לעונש: איסוף מידע! חשיבותה של מידה זו אינה מצטמצמת רק ליחסי מחנך-חניך, אלא באה לידי ביטוי בכל מערכות היחסים שנתקל בהם האדם במהלך חייו. בכל צומת עשויים אנו לפגוש באנשים שהתנהגותם נראית לנו תמוהה ושלילית, על ידי הדבקות במידתו של הקב"ה – "נושא עוון ופשע וחטא", נוכל להימנע מתגובות מזיקות ונמהרות, ובמקומן – נסייע לאחרים להתעלות. "איש לרעהו יעזורו". מי ייתן ונזכה תמיד לעזור זה לזה במצבי קושי!

KI SISA – CLEARING THE CONFUSION

The sin of the Golden Calf is one of the most difficult to comprehend episodes in the Torah. The commentaries discuss at length how the Jewish people could stumble in such a severe sin just forty days after the Revelation at Sinai. The events that led up to the sin are similarly clothed in mystery. In particular, the account of how the people came to believe that Moshe Rabbeinu had died Is very difficult to understand: The Torah tells us that the people miscalculated when Moshe would return, believing he should come back one day earlier than was in fact the case. The Gemara elaborates on the details of this mistake. It tells us that the Satan showed them an image of Moshe no longer alive. When they saw this they panicked and demanded that Aaron create for them a new medium through whom they could relate to G-d. One of the difficulties in this passage is the method in which the Satan caused them to sin by showing them an image. Nowhere do see we such a tactic used in other incidents in the Torah. Normally a person sins because he would rationalize that what he was doing was correct. What is the nature of this form of persuasion and why was it necessary for the Satan to show them such an image instead of using the normal methods of persuasion? Rav Chaim of Volozhin in his classic work, Nefesh HaChaim answers these questions in the course of his discussion on the nature of the yetser hara (evil inclination). In order to do this, he first explains the sin of Adam and Chava, and ends by showing how the events of Mattan Torah (the Giving of the Torah) and the Golden Calf paralleled the state of Adam and Chava before the sin and after the sin: He begins with an analysis of Adam and Chava’s state before the sin: Chazal tell us that before the sin, mankind did not have a yetser hara, yet this does not mean that he did not have free will. He related to evil - in his situation in the form of the nachash (snake) - as something that was totally outside of himself. Its goal was to somehow persuade him to perform an act that was clearly abhorrent to him. The Nefesh HaChaim compares it to a person deciding whether he should step into a fire. However, somehow, the nachash was able to seduce Chava into eating from the fruit of the knowledge of Good and Evil. By eating from this tree, Adam and Chava brought the yetser hara into themselves. This means that they now constituted of a combination of the good that emanated from their pure soul, and the evil that came from the yetser hara. The result of this was that they were now subject to the main weapon of the yetser hara; confusion. When a person knows that something is clearly wrong he will not do it. The yetser hara’s tactic is to convince him that this sin is actually not a sin at all, in fact it is the correct thing to do. In this vein, Chazal tell us that a person only sins when a ruach shtus overtakes him – this means that he loses touch with his sense of right and wrong and therefore does the wrong thing, whilst convincing himself that it is actually the right thing to do. The Nefesh HaChaim continues that this state of being continued until Mattan Torah. The Gemara states that the ‘poison’ that Chava ingested when she sinned (ie. the yetser hara) was completely negated when the Jewish people stood at Har Sinai. In this way, the Jewish people returned to the level of Adam before the sin. At this point in time, the people would be able to live eternally as was the case with Adam before he ate from the tree. With this understanding of the state of the people after Mattan Torah, the Nefesh HaChaim explains why the Satan showed an image to the people. They were on such a high level that there was no yetser hara inside them. Accordingly, the yetser hara could not trick them with its regular weapon of internal confusion. Rather, it had to persuade them externally, in the same way that the nachash did with Chava. When the people succumbed to the Satan’s persuasion, the ‘poison’ from the sin returned to them and the yetser hara once again dwelled within them. We have seen how the Satan was forced to revert to unorthodox methods of persuasion in order to cause the Jewish people to sin with the Golden Calf. However, after they sinned, the Satan re-entered the very being of each person, leaving us with the difficult task of trying to discern the good inside of us from the evil. The yetser hara’s main tool now is to convince us that what we are doing is actually permitted or even a Mitzvo. For example, the Chofetz Chaim zt”l pointed out that many people were speaking lashon hara with the justification that this particular thing they were saying was permissible; or that it was permitted to speak lashon hara about that particular person. The lashon hara speaker did not think he was speaking lashon hara, rather he rationalized that what he was saying did not constitute forbidden speech. In this vein, the Baal HaTania points out that if one were to offer an observant person a large amount of money to speak lashon hara, he will refuse. This is because he intellectually recognizes that no amount of money is worth transgressing a Mitzvo. Yet the same person will, on another occasion, speak lashon hara for no monetary gain! This is because he convinces himself that he is not speaking lashon hara at all. How can a person begin the long journey in discerning between the yetser tov and the yetser hara that is inside of him? One vital tool is Torah learning. If a person learns the laws of lashon hara, for example he will find it much harder to rationalize that what he is saying is permissible. Likewise, learning Mussar helps a person understand how his yetser hara works, and act accordingly. The other essential tool is that of Cheshbon HaNefesh (accounting of the soul). This involves a regular analysis of one’s actions and can enable a person to look back and rationally analyze the true nature of his actions. It is highly recommended to seek assistance in how to do Cheshbon HaNefesh in the proper way. With a concerted and long-term effort at learning Torah and self-analysis a person can begin the long journey back to gaining true clarity as to good and evil.

MEGILLA – RASHI INSIGHTS

Megilla Esther, 1:1: “And it was in the days of Achashverosh: he is Achashverosh who ruled from Hodu to Cush over a hundred and twenty seven provinces.” Rashi, 1:1: sv. He is Achashverosh: He [remained] in his evil from the beginning until the end. In the first verse in the Megilla, Rashi reveals an allusion to the nature of King Achashverosh, one of the main characters in the story. He teaches us that Achashverosh was an evil person at the beginning of the story and remained evil till the very end. Two questions arise: Firstly, every detail in the Megilla teaches us a message that is connected to the theme of Purim – in what way is the fact that Achashverosh remained evil relevant to the lessons of Purim? Secondly, why, of all the many reshaim who feature in the Tanach is Achashverosh one of the only ones to be singled out for this particular criticism? By answering the second question we can then understand the first as well. It seems that there are two very significant factors that can cause a wayward person to change his ways; the first is exposure to righteous people. The Torah instructs us to cleave to talmidei chachamim and Chazal speak at length of the importance of spending as much time as possible with great people because one can learn from their righteous behavior and see first-hand the results of living a spiritual life. A second possible catalyst for teshuva is the events surrounding us; when a person is involved in events that seem to be guided by the Divine Hand, he has the opportunity to respond to the Divine message and change his ways. Achashverosh merited both opportunities; He married the righteous Esther, whose greatness could not have been hidden from him despite her secretive nature. Moreover, his main advisor towards the end of his life was Mordechai HaTzadik, one of the greatest Sages of the time. Achashverosh also had the good fortune to be one of the players in the remarkable Purim story - the account of how the very existence of the Jewish people was threatened, and yet everything was miraculously turned on its head. It would be difficult to not be positively affected by such great people and by being part of such a miraculous story. Yet Achashverosh remained the same, greedy, selfish person at the end of the story and indeed the end of his life. One proof of this is mentioned by the Gemara is found in one of the very last verses in the Megilla: “And King Achashverosh placed a tax on the land and the islands.” The commentaries explain that when he married Esther he reduced the taxes on his Kingdom so that her home nation might reveal itself to him in order to benefit further from its new connection to the King. At the end of the story he knew her identity, therefore he raised the taxes again. This demonstrates that at the climax of the Purim story all Achashverosh could think about was money. Another indication that he remained evil is that he never committed to rebuilding the second Temple despite the great benefits he derived from Mordechai and Esther. We can now understand the connection between Achashverosh’s flaw and the Purim story. The lesson of Purim is to see the Divine Providence even in a time of Hester Panim (when HaShem’s Presence is hidden) and to increase our awareness of HaShem in our own lives. Yet it is insufficient if that newfound recognition remains in the realm of the mind and heart. It must bring about an enhancement in one’s Avodas HaShem. The example of Achashverosh teaches us how not to respond to Divine Providence – remaining oblivious to HaShem’s messages and engulfed in base lusts and desires.

PURIM - MISHLOACH MANOS AND MATANOS L’EVYONIM

One of the unique features of Purim, are the mitzvos concerning giving to one’s fellow Jew. We are obligated to give mishloach manos and matanas la’evyonim . There is no other festival in which there is a similar obligation of chessed (kindness). What is the connection between these mitzvos and the story of Purim? This question can be answered by analyzing of some of the passukim in the Megilla. When Haman approaches Achashverosh with his plan to destroy the Jewish people, he outlines why they do not deserve to be kept alive. “And Haman said to King Acharshverosh, there is one nation scattered and dispersed (mefurad) among the people.” The commentaries explain that Haman was making an accurate criticism of the Jewish people, one which helped convince the King that they would not be protected by HaShem. Haman was arguing that the Jewish people were not unified and accordingly, they were lacking the Divine protection that they merited when they were unified. Accordingly, one of the most important ways of removing the decree of destruction from Above , was to renew the sense of unity amongst the Jewish people. Rav Yonasan Ebeshitz zt”l explains that this was the intention of Esther when she instructed Mordechai how to overturn the decree. “Go, assemble all the Jews to be found in Shushan, and fast for me.” She recognized that only a unified effort could overturn the decree. Indeed, this approach succeeded. The Vilna Gaon zt”l demonstrates in a number of passukim, that the Jewish people displayed great unity when they finally took the upper hand against their enemies. “The rest of the Jews throughout the King’s provinces gathered together and defended themselves (amad al nafsham)..” The Vilna Gaon notes the word ‘amad’ is in the singular form, as opposed to the plural form of ‘amdu’. This, he writes, demonstrates that they were completely unified, as if they were one entity. Soon after, the Megilla informs us that Mordechai instituted the festival of Purim. In reaction, it tells us that, “The Jews undertook (kibel) to continue the practice they had begun..” Again, the word, ‘kibel’ is in the singular form, further demonstrating that they were unified. Finally, the Sifsei Chaim adds a similar explanation to the famous verse in which, according to Chazal , the Jewish people willingly accepted the Torah: “They fulfilled (kiymu) and accepted (kiblu) upon themselves…to observe these two days…” The would kiblu is read in the plural form, however it is written in the singular ‘kibel’, again alluding to the fact that they accepted the Torah in complete unity. With this understanding of the significance of unity in the Purim story, it is easy to understand why Chazal instituted mitzvos in the realm of bein adam lechaveiro. Purim reminds us of the importance of unity amongst the Jewish people. Giving to one’s fellow Jew is an excellent tool to help us care more about them. Moreover, it is not enough for a person to give to one’s friends alone, he must not ignore those who are far less fortunate - the destitute people who are easily forgotten about. Therefore, in addition to Mishloach Manos, Chazal instructed us in matanos la‘evyonim.. We now understand that disunity was a key factor in the decree against the Jews, and how increasing unity played a significant role in the removal of the decree. However, it remains unclear as to why the Jews were so lacking in unity at this time, and how they were able to rectify this flaw. The Sifsei Chaim addresses this issue by bringing the explanation of Rabbeinu Yonah on a passuk in Mishlei. Shlomo HaMelech writes: “Taava yevakesh, nifrad ” Rabbeinu Yonah explains this to mean that a person who follow his desires, will become alienated from his friends. This is because natural desires are inherently self-serving and clash with the desires of everyone else. Accordingly, a person who only cares about satisfying his desires will have divergent goals from the people around him. Consequently, a society that is full of such people will not possess any unity. Haman understood that the Jewish people had become influenced by the ideologies and desires of the various nations that they dwelled in, accordingly he stressed to the King that the Jewish people were “spread out and dispersed among the nations.” Sifsei Chaim explains that he deliberately emphasized the fact that they were among the nations, because this was the cause of their disunity. Each Jew’s goals were influenced by those of the surrounding societies, therefore there was no unity amongst the Jewish people as a whole. Rabbeinu Yonah continues by explaining that the key to unity is a common goal - that of serving HaShem. The Jewish people can only achieve their role in the world by sharing this common purpose. When this takes place, problems of machlokes and damaging competition dissipate, allowing the people to focus all their efforts on doing HaShem’s will. This is what famously occurred before the Giving of the Torah at Har Sinai. Chazal tell us that they were unified to the extent that they were “like one man with one heart”. It was no coincidence that they attained this level of harmony at Har Sinai. It enabled them to focus all their energies on accepting the Torah; had they been involved in disputes, they would have been unable to properly accept the Torah. Esther recognized that the disunity of the Jewish people was caused by their divergent goals, and that taiva played a key role in causing this disunity. Accordingly, she instructed that the people should gather together in the context of a fast. As well as the obvious reasons for fasting, abstaining from physical enjoyment can weaken a person’s attachment to his physical desires and help him focus on Avodas HaShem. In this way, it seems that the fast helped the people reconnect with their true goal of doing HaShem’s will. Similarly, it seems that it is no coincidence that the unity they Jews achieved when they fought their enemies, came about after fasting on the 13th of Adar. Again, the fasting strengthened their ability to weaken their own selfish desires and focus on the single goal of fulfilling Ratson HaShem. Morever, this level of unity enabled them to re-accept the Torah just as they had done at Sinai. With this insight into the connection between weakening of taiva and unity, we can now attain a deeper understanding of mishloach manos and matanos la’evyonim. In order to attain the level of unity that the Jews reached, we must detach ourselves from our natural taivas. That is always a difficult task, and this is even more so, the case on Purim when we greatly involve ourselves in the physical world. Giving gifts and money to our fellow Jew is an excellent way of ensuring that we do not get pulled down into the selfishness that results from following one’s taiva. By thinking about, and giving to, other people, we can ensure that our eating and drinking help bring us closer to HaShem and not further from Him. Purim is a time when we remember the importance of unity to the Jewish people. May we merit to focus all our energies on the common goal of fulfilling HaShem’s ratson.

TETZAVEH - THE MEIL AND THE KETORES

"You shall make the Robe of the Ephod entirely of turquoise wool.... You shall make on its hem pomegranates of turquoise, purple, and scarlet wool, on its hem all around, and gold bells between them, all around; a gold bell and a pomegranate, a gold bell and a pomegranate on the hem of the robe, all around. " One of the Vestements of the Kohen Gadol was the Meil, a robe that was adorned with bells and rang whenever the Kohen Gadol walked. The Gemara in Arachin discusses how all of the Kohen Gadol's Vestements atoned for a particular aveiro; the meil atoned for the sin of lashon hara. The Gemara explains that the meil, which made a loud kol (sound) should atone for lashon hara which makes a loud kol. However, the Gemara brings a seemingly contradictory braissa that says that the ketores (incense) that was used in the Mishkan atones for lashon hara. It answers that there are two different types of lashon hara; the ketores atones for a more 'quiet' form lashon hara, when the speaker hides his true feelings from the subject of his criticism and therefore the 'victim' of the lashon hara has no awareness that someone is criticizing him. In contrast, the lashon hara that is atoned for by the meil is characterized by the speaker making no secret of his true feelings about the victim to the extent that the victim is very likely to be aware of what is being said about him . However, this explanation of the Gemara seems to pose a new difficulty; why is it necessary for there to be two separate functions of the Mishkan to atone for the single sin of lashon hara; why can't either the meil or the ketores atone for both 'loud' and 'quiet' lashon hara? Moreover, it would seem that loud lashon hara is significantly more damaging than 'quiet' lashon hara. Therefore, if the meil has the power to atone for the more severe form of lashon hara, then it should surely be able to atone for the seemingly less damaging 'quiet' lashon hara? In order to answer this question it is necessary to understand more specifically the negative aspects of these two forms of lashon hara: Loud lashon hara is very damaging in that the victim is aware of the evil speech that is directed towards him and this naturally causes him great pain. In this aspect, loud lashon hara is considered more destructive than its quieter counterpart. However, there is a certain way in which 'quiet' lashon hara is more pernicious than loud lashon hara. Quiet lashon hara is characterized by the perpetrator of this grave sin behaving in a two-faced manner towards his victim; in front of him he is very friendly, but behind his back he slanders him mercilessly and instructs the listeners not to reveal his true feelings to his unfortunate fellow. Since the victim is totally unaware that he is being vilified, he makes no efforts to protect himself from these attacks and they may continue unabated. In contrast, the victim of 'loud' lashon hara is far more likely to find out about the lashon hara spoken about him, consequently he will be able to protect himself. With this understanding we can now explain why it is necessary for there to be two separate functions of the Mishkan to atone for lashon hara. Each form of lashon hara is more detrimental in some way than the other. Consequently, whilst the meil has the capacity to atone for the damaging aspect of 'loud' lashon hara it cannot atone for the harm caused by quiet lashon hara. Similarly, the ketores can atone for the pernicious features of 'quiet' lashon hara but it cannot do so for the areas in which 'loud' lashon hara is more damaging. What is particularly striking about this explanation is that in some ways speaking lashon hara in a hidden fashion is worse than doing so in a blatant manner. The Chofetz Chaim zt"l discusses how speaking lashon hara of the 'quiet' kind can also involve a transgression of the Mitzvo, "do not hate your brother in your heart (loh sisna es achicha bilvavecha) ." The simple understanding of this Mitzvo is that one only transgresses it when he keeps his hatred in his heart and does not reveal it to anyone, including the subject of his hatred. However, if he expresses his hatred even in a negative way, he does not transgress 'loh sisna' because he did not keep the hatred in his heart . The Chofetz Chaim argues that this is not necessarily the case; a person may hate his fellow and tells others of his hatred, but act towards him in a friendly manner. This, the Chofetz Chaim writes, is also a transgression of keeping hatred in one's heart. He explains that the root of the sin of keeping hatred in one's heart is that the subject of the hatred is unable to protect himself from the person who despises him. Consequently, if the 'hater' hides his true feelings to his fellow he is guilty of loh sisna even if he tells others about his hatred. We see from the Chofetz Chaim the above concept that 'quiet' lashon hara has a particularly insidious aspect to it, in that its victim is totally unable to protect himself from the silent bombardments that he is subjected to. There may be occasions in a person's life where he develops a dislike for someone. It is self-evident that this loathing does not justify speaking lashon hara. We learn further from the Gemara in Arachin that acting towards him in a two-faced manner makes the lashon hara even more destructive. Chazal tell us that Yosef's brothers were wrong in hating him, but to their credit they did not act in a hypocritical manner towards him. The lesson we derive from the brothers' behavior towards Yosef that whilst it is wrong to hate someone, it is far worse to hide that hatred of him and speak badly about him behind his back. This hanhago only succeeds in causing enmity and machlokes. The ideal course of action is to try to resolve the situation by speaking to the subject of his hatred in a calm and reasonable manner and strive to resolve the issue in a mature fashion. By acting in an honest and candid manner, one can greatly improve his relationships with those around him.

תצווה – שורש לשון הרע

בס"ד חז"ל אומרים שבגדי הקודש של הכהן הגדול היוו כפרה לחטאיהם של כלל ישראל. ביניהם המעיל, שמכפר על חטא לשון הרע. מה שהיה מיוחד ביותר במעיל הוא היותו כליל תכלת – צבע המזכיר את כסא הכבוד . כיצד קשור צבעו התכלת של המעיל לכפרה על לשון הרע? ה"חפץ חיים" זצ"ל מסביר זאת על פי דברי התנא דבי אליהו, שאומר שדברי לשון הרע שאדם אומר עולים למעלה עד לכסא הכבוד. הכוונה בכך היא שאדם המדבר לשון הרע יעמוד על כך לדין בפני כסא הכבוד. מעיל התכלת של הכהן הגדול משמש כתזכורת לאדם שיש במילים שבפיו כוח רוחני גדול מאד . הודות להתעוררות העצומה שחלה בעניין שמירת הלשון, קיימת כיום מודעות גבוהה הרבה יותר מאשר פעם להלכות לשון הרע ולהשקפות הנלוות לכך. עם זאת, חטא לשון הרע נשאר אחד החטאים הקשים ביותר להימנע מהם, וישנן כמה סיבות לכך, כמו העובדה שאנו מדברים כל כך הרבה במשך היום, וקיים לחץ חברתי חזק המקשה מאד על כל אחד להימנע מכל דיבור שלילי. מכל מקום, ישנו גורם נוסף ללשון הרע שורשי הרבה יותר, ועמוק, והוא העומד מאחורי רבים מאד מדיבורי לשון הרע. הלכות לשון הרע מתיחסות לעובדה ש שבני אדם בטבעם שואבים הנאה כלשהיא מדיבור שלילי על זולתם – ניתן לראות זאת מהלכות לשון הרע לתועלת: ישנם מקרים בהם מותר ואף צריך לדבר לשון הרע על מנת למנוע נזק. אולם גם במקרה כזה, אסור לדבר אם יש הנאה כלשהי למספר מהדיבור בגנות האדם השני. קשה להבין זאת - ישנם חטאים רבים אליהם יש יצר הרע מובהק וברור, כגון גילוי עריות, אולם קשה להגדיר הנאה ממשית, מוחשית וברורה הנובעת מדיבור לשון הרע. ממה נובע אפוא אותו סחף לדיבורים אסורים על הזולת? נראה שהמקור להנאה מדיבורי לשון הרע היא שדיבורים אלה מעניקים חיזוק מדומה לערך העצמי של האדם: כאשר אדם מרגיש חסר בערכו העצמי, עומדות בפניו שתי אפשרויות כיצד לחזק את ערכו בעיני עצמו – אחת היא להתחיל לפעול ולעשות מעשים חשובים ומועילים ובכך לפתח ולרומם את אישיותו. בדרך זו כל אדם מרגיש סיפוק, הגשמה עצמית וערך עצמי גבוה. מצד שני, ישנה גם דרך אחרת, שלכאורה קלה יותר; כל אדם נוטה להעריך את עצמו ביחס לזולת, ולכן על פי רוב הערך העצמי של האדם תלוי מאד באופן בו הוא משווה את עצמו לסובבים אותו. כאשר הוא מעביר דברי גנאי וביקורת על הזולת הוא משפיל את הזולת, ובכך באופן אוטומטי הוא רואה את עצמו במקום גבוה יותר ומעודד יותר בהשוואה לסביבה. לדוגמא, אם אדם מרגיש על עצמו שהוא אינו פיקח במיוחד, כאשר הוא מבקר אדם אחר בנושא זה בדיוק, הוא מרגיש ביחס לעצמו תחושה טובה יותר והערכה גדולה יותר למידת הפקחות שלו הוא. נראה שזהו ההסבר לדברי חז"ל האומרים שאדם המדבר רע על זולתו – הוא בעצמו לקוי בדיוק באותו נושא. חז"ל בחכמתם הכירו את הצורך הפסיכולוגי של האדם להרגיש נוח עם עצמו , וידעו שאחת הדרכים העיקריות בהם אדם דואג לעצמו לתחושה זו היא על ידי השפלת הזולת באותם שטחים בדיוק בהם הוא חלש בעצמו. ודאי שאותו חיזוק לערך העצמי של האדם, הנובע מדיבורי לשון הרע אסורים הוא חיזוק מדומה מאד וקצר טווח. לאחר זמן קצר מאד תשוב למדבר אותה תחושת חסר ואי נוחות עם עצמו, ואז הוא שוב ירגיש צורך לדבר רע על מישהו אחר כדי לחזק את עצמו בחזרה. כל אדם שניסה אי פעם להימנע מדיבור לשון הרע שעמד על שפתיו, יכול להעיד שכאשר הוא עמד בניסיון והשאיר את המילים ההרסניות בתוכו, הוא לא חש כל חסר לאחר מכן, אלא להיפך, תחושה אחרת מגיעה, הרגשה טובה מאד, תחושת ערך עצמי וסיפוק ממימוש היכולת לנהוג באופן הנכון. ישנם שני לימודים חשובה שניתן ללמוד מהבנת רעיון זה. ראשית אנו חייבים לעמוד על המשמר ביתר זהירות ולבדוק אחר כוונתנו האמיתית כאשר אנו מדברים דברי לשון הרע לתועלת. נושא זה חשוב במיוחד כאשר מדובר על הנושא העדין מאד של דברי ביקורת על קבוצות או דעות אחרות בתוך היהדות. ראש ישיבת מנצ'סטר, הר' סגל זצ"ל, אמר פעם שרק צדיקים גדולים רשאים למתוח ביקורת על קבוצות אחרות. סיבה אחת לכך היא שהצדיקים אינם מרגישים כל חסר בערך עצמי, או חוסר בטחון עצמי, וממילא אין בהם את אותו צורך פסיכולוגי אישי למתוח דברי ביקורת על אחרים. לעומת זאת, כל אדם אחר נוטה בטבעו לתחושת ערך עצמי נמוך, ועלול להביע טענות נכונות אולי על אותם אלה שאינו מסכים עם דעותיהם, אבל המניע שלו אינו לשם שמים כלל ועיקר. מעשה זה נחשב ללשון הרע מדאורייתא, וודאי חכם יותר יהיה לאמץ את דבריו של הרב סגל ולעולם לא להסתכן בעבירה על חטא חמור כל כך. הלימוד השני הוא שאם אנו מזהים בתוכנו את התאווה להמעיט בערך הזולת, עלינו לעשות חשבון נפש ולבדוק מהו המקור לכך. פעמים רבות תאווה זו נובעת מחוסר בהערכה העצמית. ובמקום להשפיל את הזולת, טוב יותר נעשה עם ניטיב עם עצמנו ועם ערכנו העצמי על ידי עבודת המידות, והשקעת מאמצים לפעול יותר, לתת יותר ולהועיל לכל החברה כולה. מי ייתכן וכולנו נזכה לטהרת הלשון, וללמוד את הלימוד שמלמדנו המעיל.

פורים – אל יאוש

הגמרא אומרת שהגזירה הנוראה להשמיד, להרוג ולאבד את כל העם היהודי הייתה עונש על שהשתתפו בסעודתו של אחשוורוש . במשך תקופת בית שני, היו הנביאים מוכיחים את עם ישראל ללא הרף על חטאיהם ומעשיהם הרעים, כולל החטא החמור של עבודה זרה, ובכל זאת מעולם לא נגזרה עליהם גזירה קשה כל כך של השמדה מוחלטת. מדוע על חטא זה, הנראה לכאורה פחות חמור – נענשו בעונש כה נורא? על מנת לענות על שאלה זו, נעיין ונבדוק מה הוביל את אחשוורוש להחליט לקיים את משתהו הראותני. חז"ל אומרים שהשתייה הוגשה בכלי קודש מבית המקדש. ואחשוורוש בעצמו – לבוש היה בבגדי כהן גדול. לשם נהג כך? איזו מטרה רצה להשיג במעשיו אלו? ר' חיים הלפרן שליט"א מסביר שעד אותו משתה, היה אחשוורוש מוטרד מנבואתו של ירמיהו בדבר חזרתם העתידית של היהודים לארצם, ובניית בית המקדש מחדש לאחר שבעים שנות הגלות. הוא חישב ומצא ש-70 השנים מסתיימות – ועדיין לא נראה כל סימן להתגשמות הנבואה. לכן, הוא ערך את המשתה בדיוק ביום בו על פי חשבונו אמורה להסתיים תקופה זו, ואז ניסה לשכנע את היהודים שאפסה תקוותם לגאולה ולבניין בית המקדש, חלף זאת כדאי להם כעת להיאחז במלכותו וממנה לשאוב את כל צרכיהם. לכן, הוא התלבש ככהן גדול – להראות שהוא הפך להיות מנהיגם החדש, והשתמש בכלי המקדש כדי לגרום להם להבין ששוב אין מה לצפות לבניין בית המקדש בירושלים . למרבה הצער, היהודים קבלו את המסר שניסה אחשוורוש להעביר להם, הצטרפו ברצון רב לסעודתו, ואף שתו בכלי הקודש. הם איבדו את תקוותם ואמונתם. הם נטשו מאחור את שאיפתם הגדולה לבית מקדש שני, ופנו לעתיד שונה, להיות אזרחים הנאמנים לאימפריה הפרסית ולמלך אחשוורש. המשמעות האמיתית של החלטתם היתה לנטוש, מתוך יאוש את תפקידו המיוחד של העם היהודי, שאמור להיות לאור לכל עמי הארץ. מבחינתם, אפסה כל תקווה לחזרה לארץ ישראל ולבניין בית המקדש. הם לא הבינו כי הזכות היחידה לקיומו של העם היהודי היא קיום תפקידם המיוחד בעולמו של הקב"ה. ה' בחר בעם ישראל מכל העמים בזכות רצונם להיות עם סגולה, המלמד את העולם כולו לדעת את ה'. זניחת תפקידם הייחודי גרמה לתוצאה ישירה: אבדן זכות קיומם. עונשם היה מידה כנגד מידה, והם נדונו לכליה . כיצד ניצלו היהודים מסכנה עצומה זו בה היו נתונים – סכנת כליה מוחלטת? הגמרא מספרת על חילופי הדברים בין מרדכי להמן בעת שהגיע המן להודיע למרדכי על הכבוד שחפץ המלך להעניק לו. המן מצא את מרדכי יושב ולומד תורה. שאלו המן: "מה אתה לומד?" ענה: "כאשר בית המקדש היה קיים, אדם שהקריב קרבן מנחה היה מביא קומץ סולת, וחטאו היה מתכפר" אמר לו המן: "קומץ הסולת שלכם הוא שיעמוד כנגד עשרת אלפים ככר הכסף שלי" . לכאורה, קשה להבין גמרא זו. מה משמעות יש לנושא בו עסק מרדכי, ומדוע דווקא תשובה זו גרמה להמן להבין שהוא ינוצח בסופו של דבר? הר' מפונוביז' מסביר שהמן ידע שכל סיכוייו להצליח במזימתו מבוססים על חטאם של היהודים בסעודתו של אחשווורוש. כאשר ראה את מרדכי מלמד הלכות השייכות רק כאשר בית המקדש קיים, הוא הבין שעם ישראל חזר בתשובה, ושוב בוערת בלב כל אחד מהם השאיפה לבניין בית המקדש. הם שבו להאמין שהם יכולים להמשיך בתפקידם הייחודי כ"אור לכל העמים" המן הבין שאם היהודים לא התייאשו ולא נטשו את האמונה, הקב"ה לא יעזבם לעולם. הניסיון בו התנסו היהודים בימים ההם היה לשמור על התקווה והאמונה גם בזמני ניסיון קשים. ניסיון זה קיים גם בזמן הזה, ואם חלילה אנו נופלים לחולשה בנושא זה, אויבינו שואבים מכך כוח ועידוד מחודש למטרותיהם הזדוניות. מסופר על טרוריסט ערבי שתיאר את תקופת היותו נתון בכלא הישראלי, זו אשר מיד לאחריה הוא שב למעשיו המושחתים, ואפילו בהתלהבות גדולה יותר. הוא אמר שבהיותו בכלא, גמלה בליבו ההחלטה לותר על ה"קריירה" שלו כטרוריסט, באשר הוא חש שגם מעשיו האלימים ביותר לא יצליחו במטרת העל – לכלות את ישראל. אולם, פעם אחת, בחג הפסח הוא ראה שומר ישראלי אוכל פיתה. הערבי ידע מאיסור אכילת חמץ בפסח ולכן הוא שאל את השומר מדוע הוא אינו מקיים את ההלכה. השומר ענה שֶחוקים והלכות אלה איבדו כבר את תוקפם וחשיבותם בימינו. מששמע זאת, הוא שינה את החלטתו, כיוון שעם שנטש את מורשתו רבת השנים הוא עם שבקלות ניתן להביסו. ומן הצד ההפוך, לאחר שנפוליון שב מכיבוש עם נוסף, הוא נדהם לראות שהיהודים בממלכתו נתונים בצער עמוק. הם הסבירו לו שיום זה הוא תשעה באב, והם מתאבלים על חורבן בית המקדש. הוא שאלם מתי היה החורבן, והתשובה הייתה – לפני קרוב לאלפיים שנה. מששמע זאת הוא הכריז – עם ששמר על קשר כה חזק עם מורשתם ועברם – ודאי לא יכחד לעולם! אנו חיים בתקופה בה נסיון היאוש מתבטא בדרגות רבות ושונות. עבור יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, הניסיון הוא ברור – לא לנטוש לחלוטין את מורשת אבותם, ולהיטמע כל כולם בתוך תרבות חילונית. אולם הניסיון שייך לכל אחד בצורה מסוימת. ראשית, אדם עלול להתייאש ממליוני היהודים החילוניים הסובבים אותו, לא להאמין שיש תקווה לאחריתם, בטענה כי הם נטמעו בעולם אחר ואין סיכוי שישובו. ודאי שזוהי גישה שבטעות יסודה, שהרי המציאות הוכיחה שיהודים חילוניים מסוגלים די בקלות יחסית לשוב ולקשור את חייהם ביהדות אמיתית. סוג נוסף של ניסיון קיים, שמירת המצוות אינה בהכרח מונעת את סכנת היאוש. אותם יהודים שאכלו ממשתה אחשוורוש, עדיין הקפידו על כשרות. אדם יכול לשמור על כל המצוות, קלה כבחמורה ועדיין לתהות בליבו האם ייבנה שוב בית המקדש השלישי, ואם באמת יבוא משיח ויגאלנו. יתירה מזאת, היאוש עלול למצא משכן בליבו ולהטרידו בחייו הפרטיים, אדם עלול להשתכנע, חלילה, שאין לו כל סיכוי להגיע לגדלות אמיתית. סיפור המגילה מלמדנו שלעולם אל לנו להתיאש מהתקווה ומהאמונה בטוב המצפה לעם ישראל כולו ולכל אחד ואחד באופן אישי. כל עוד אנו מחזיקים ושומרים על שאיפתנו להיות חלק מעם ה', אנו יכולים לדעת אל בטוח שהוא יגן עלינו מכל אויבינו.

MEGILLA INSIGHTS - PROVIDENCE VERSUS CHANCE

MEGILLA INSIGHTS - PROVIDENCE VERSUS CHANCE One of the recurring themes in the story of Purim is the conflicting ideologies of the Jewish people and Amalek. The Jewish people believe that Divine Providence guides history, nothing is mere ‘coincidence’. In stark contrast, Amalek believe that everything happens by mere chance (mikreh). Rav Yaakov Kamenetsky zt”l brought out a fascinating idea with regard to this ideological clash. He began in Parshas Mikeitz, where Yaakov Avinu refuses to send Binyomin to Mitzrayim. He explained his fear that “perhaps a disaster will happen. Rav Kamenetsky noted that the Hebrew word for ‘happening’ of ‘mikreh’ is spelt here with an ‘aleph’. In Parshas Vayigash, Yehuda recalls the words of Yaakov to the Egyptian Viceroy . “If you also take this one [Biinyomin] from me, a disaster may happen..” On this occasion, the letter ‘aleph’ is omitted from the word, ‘mikreh‘. What is the reason for this change? Rav Kamenetsky explains, that the regular spelling of the word, ‘mikreh’ is without an aleph, and in this form it refers to mere chance. However, when an ‘aleph’ is added, the word ’kara’ (call) is formed. This means that an event is ’called from Heaven’, referring to the fact that there is no coincidence, rather everything takes place because of Divine Providence. With this explanation we can understand the divergence of the spelling of the word, ‘mikreh’. when Yaakov is speaking to Yehuda, he expresses his fear that, if Binyomin would travel to Egypt, Divine Providence may decree that some kind of disaster should befall him. Yaakov was well aware that anything that could happen would not be due to mere chance. When Yehuda was recalling Yaakov’s words he was speaking to Yosef, whom he thought was a non-Jew who was unaware of Divine Providence. Accordingly, he could not express Yaakov’s attitude with regard to Divine Providence because he knew that a non-Jew could not relate to such a concept. Accordingly, he expressed the word, ‘mikreh’ without the ‘aleph’ to refer to mere chance. Dayan Chanoch Erentrau shlita asked Rav Kamenetsky that a passuk from Megillas Esther seemed to contradict the explanation that ‘mikreh’ without an ‘aleph’ refers to an expression of mere chance. After Mordechai became aware of the Decree to destroy the Jewish people he began mourning. Esther sent her messenger, Hasach to find out what had happened. The Megilla writes, “And Mordechai told him about everything that had happened..” In this instance, the word, ‘mikreh’ is written without an ‘aleph’, which alludes to a belief in chance.. According to Rav Kamenetsky’s aforementioned explanation, this should imply that Mordechai was describing the events that had taken place as being a result of mere chance, and not Divine Providence! Rav Kamenetksy answered him that the Medrash dealt with this problem. The Medrash notes the use of the word, ‘mikreh’ and explains that Mordechai was alluding to the fact that the nation that epitomizes the belief in chance, was behind the decree to destroy the Jews. That nation was Amalek, of whom the Torah writes, “who happened (korcha) upon you on the way.” Thus, Mordechai was not attributing the Decree to chance, rather he was telling Esther that the Decree was initiated by a member of the nation of Amalek (Haman), who represent the belief that everything is mere ‘mikreh’ (chance). On a deeper level, it seems that Mordechai was telling Esther that the reason that Amalek were able to threaten the Jews with destruction, was the very same reason that they were able to attack the Jewish people in the desert. The people had expressed their doubts about the presence of HaShem in their midst, when they exclaimed, “is HaShem amongst us or not?!” When the Jewish people attribute events to chance, HaShem measure for measure, allows us to be subject to the rules of chance and ceases protecting us. Therefore, the people’s questioning of Divine Providence enabled Amalek, the ultimate deniers of such Providence, to attack. So too, at the beginning of the Purim story, the Jewish people were far less aware of HaShem’s presence amongst them due to the loss of the Temple and the exile. This decline in belief in Divine Providence gave Haman the ability to threaten them. Only by recognizing that HaShem drives all events, good or bad, could they merit Divine intervention to save them. May we merit to see HaShem’s Hand in everything that takes place around us.

PARSHAS ZACHOR - REMEMBERING AMALEK

Throughout history, many nations have tried to destroy the Jewish people. However, we are commanded to permanently remember the attack of only one of these nations; that of Amalek, when they attacked the Jewish people shortly after the splitting of the Sea. In order to gain a deeper understanding of the danger that Amalek poses to the Jewish nation, it is instructive to closely analyze the commandment to remember their heinous deed: "Remember what Amalek did to you, on the way when you were leaving Egypt; that he happened upon you on the way. and he struck those of you who were hindmost, all the weaklings at your rear, when you were faint and exhausted, and he did not fear G-d." The majority of the verse focuses on Amalek's despicable actions, such as how they attacked us when we were weak and tired. However, the end of the verse points out the main negative characteristic that Amalek displayed - that they did not fear G-d. Rav Moshe Sternbuch shlita notes that Amalek are known to be the epitome of evil, and surely possess numerous terrible traits and beliefs. Accordingly, he asks that it is difficult to understand why the Torah focused in particular on the seemingly mild flaw of lacking in ‘yiras Shamayim’? He explains that the Torah is teaching us that the root cause of Amalek’s evil character was his lack of yiras Shamayim. Why is this the case? One significant aspect of Yiras Shamayim is that one who fears G-d is aware of Hashem’s involvement in the world. He sees Divine Providence in everything that takes place. He then takes this awareness and uses it to understand how HaShem is communicating to him. This greater recognition brings one who fears G-d closer to fulfilling His will. In contrast, one who lacks yiras Shamayim is blind to the events around him. He does not see G-d’s hand in the most miraculous events, rather he irrationally ascribes it to the random laws of nature. Thus, he is not moved by anything, no matter how remarkable. Such a person will never come closer to the truth because nothing effects him. Amalek epitomized this trait. They were aware of the remarkable miracles of the Ten Plagues and the splitting of the Sea, yet they paid no attention to the logical consequences of these events - that there is an All-Powerful Being who was guiding the Jewish people. They refused to recognize any sense of uniqueness about the Jewish people and flagrantly attacked them. In this way, their lack of ‘yiras Shamayim’ was the source of their evil actions. This idea is further described by the Torah: It explains how Amalek “happened upon” the Jewish people. The hebrew word used here is ‘korcha’. Chazal teach us that the root of korcha is similar to the word for ’cold’ - ‘kor’ - Amalek cooled down the world’s fear of the Jewish people that they felt after the miracles of yetsias Mitzrayim. They bring an analogy of a boiling hot bath, that is so hot that no person can go inside. Then, one person jumps inside it. He burns himself but he cools it down for the other people to be able to go in it. Similarly, the non-Jewish nations were afraid to fight the Jewish people after all the miracles that they had experienced. Amalek paid no heed to these miracles and attacked. Even though they greatly damaged themselves, they also reduced the fear of the other nations towards the Jews. Why did Amalek respond differently from the other nations, to the miracles of yetsias Mitzrayim. The non-Jews worshipped false G-ds but they believed in the idea of a power guiding a nation. Accordingly, they believed in the 'G-d of the Jews' and paid heed to His protection of the Jewish people. Amalek, in contrast, seem to have been atheists. They believed in no force, therefore they attributed all of the wondrous events of yetsias Mitzrayim to chance. Accordingly, they could ignore all the signs and jump into the boiling bathtub. We have seen that the root of Amalek's evil was their belief in the randomness of events and the accompanying total rejection of a Higher Being. This caused them to react 'coldly' to everything that they witnessed, and even to cause other nations to 'cool down' their fear of the Jewish people. This attitude is something that is unique to Amalek amongst all the nations, and in a certain sense, poses more of a danger to Torah observance than the idolatrous beliefs of the other nations. It causes 'believing' Jews to lose their sense of wonder about the miracles that surround them, and to even subconsciously attribute them to chance. Moreover, it prevents a person from learning from events around him, making him immune to the lessons that Hashem sends him. in this vein, Rav Sternbuch discusses a person who merits to see the salvations of HaShem and His wonders, yet remains blind to what goes on around him, and is not aroused to fear HaShem. Rav Sternbuch writes that such a person should know that he is surrounded by impurity and is under the influence of Amalek. When we read Parshas Zachor we should focus on the lack of yiras Hashem that characterized Amalek. Through this contemplation may we merit to remove the power of Amalek from the world.

TERUMAH - STRIKING THE RIGHT BALANCE

TERUMAH - STRIKING THE RIGHT BALANCE The Torah states regarding the walls of the Mishkan: “The center crossbar shall go through the middle of the beams, from one end to the other. ” The Targum Yonasan writes that the center crossbar was made with wood that came from the trees that Avraham Avinu planted for the purpose of doing chesed for the travelers. Why was this wood in particular used to take such a prominent position in the Mishkan? Rav Zelig Pliskin Shlita explains that it is to remind us that even whilst we are devoting ourselves to Hashem, we should never forget to have compassion for our fellow man, who is created in G-d’s image . This lesson is stressed in the teachings by the Baalei Mussar: One of the great contributions of Rav Yisroel Salanter zt”l was that whilst it is highly commendable to place great care on dikduk hamitzvos in the realm of Bein Odom leMakom nevertheless we should be very careful that this should not be at the expense of others. There are numerous examples of how he put this teaching into practice. On his way to get water for netilas yedayim, a talmid passed through some rooms in which people were sleeping. “Netilas yadayim is a mitvo instituted by our Sages,” commented, R’Yisroel, “but robbing others of their sleep is forbidden by the Torah. ” On another occasion a talmid began davenning a spirited Shemoneh Esrei whilst standing by the open window on a hot day. R’Yisroel scolded him for blocking the air for the other people in shul. Another of the great Baalei Mussar, the Alter of Slobodka, also placed great emphasis on mitzvos’ bein odom le chaveiro. He taught that, in doing a mitzvo, we must be very careful not to cause unpleasantness or harm to anyone to avoid forfeiting its rewards. He never gave shmusen during mealtimes and when he prayed with a minyan, either he finished the Shemoneh Esrei with everyone, or he knocked on his shtender to indicate that the congregation should not wait for him . On one occasion one talmid standing in prayer among the others was fervently shaking in every direction with his whole body. After the tefillo, the Alter called the talmid over and said to him, “A person who hits another, even without inflicting damage, is called a ‘rasha’ and is punishable by malkus. Now when you shake you are liable to bump into our neighbor who is standing beside you, and thereby commit - in the midst of your fervent tefillos - a serious transgression for which you will be called a ‘rasha’ ! We may never daven in such a way but there are situations where we may unwittingly cause pain or inconvenience to others amidst our Avodas Hashem: For example, it is not uncommon for a person in shul for Shacharis to suddenly be struck by the flying tallis strings of someone who is donning his tallis - this is a classic example of how we must maintain our awareness of others during our own Avoda. Another case is when the Sefer Torah is brought out. It is certainly praiseworthy to kiss it, however, if one is likely to push or shove others on the way then the poskim write that the hidur of kissing the sefer Torah is over-ridden by the requirement not to risk harming our fellow Jew . Another common example of this is that a person who davens a long Shemoneh Esrei can cause a considerable amount of inconvenience to the person standing in front of him. The poskim say that it is recommended for a slow davenner to pray in a place where there are no passers-by . Another aspect in which bein adam lechaveiro can sometimes take second place behind bein adam leMakom is in the areas of chumros. There is a well-known Ramban on the passuk of “be holy” where the Ramban tells us that it is not enough to keep the ikar hadin in terms of our Avodas Hashem, rather we should strive to reach ever higher levels in our relationship with Hashem. There is a less well-known Ramban that makes a similar point with regard to bein adam le chaveiro. The Torah says, “And you should do what is fair and good in the eyes of Hashem..” Chazal say that this passuk teaches us that we should go beyond the letter of the law in our dealings with other people. The Ramban explains that it is not enough to simply keep the ikar hadin of mitzvos bein adam lechaveiro, rather we must realize that Hashem wants us to treat people with a heightened sensitivity to their needs. A person may have a tendency to emphasize chumros in mitzvos of bein adam leMakom such as kashrus. The Imrei Emes understood that the concept of ‘hiddur mitzvo’ applies just as much to our dealings with other people as to out relationship with Hashem. A chassid once asked him if he could borrow a pair of tefillin since he had misplaced his own. The Rebbe lent him a pair, but not just any pair. It was his own set of tefillin, which had belonged to his father, the Sfas Emes. When asked why he gave the chassid his most precious set, he answered that, “the passuk says, ‘Zeh Keili v’anveihu’ from which we learn that one must do a mitzvo in the most beautiful way possible. This concept applies to chesed as well. That is why I gave him the priceless tefillin. ” The center crossbar in the Mishkan stood as an eternal reminder that there are two pillars of Avodas Hashem - bein adam le Makom and bein adam lechaveiro, and even at times of the highest devotion to Hashem it is essential to remember our obligations to our fellow man. May we all be zocheh to strike the right balance.

תרומה – מידת העצלות

בס"ד תרומה – מידת העצלות יהונתן גפן הפרשה מתחילה בדברי ה' למשה רבינו שיצווה לבני ישראל לתרום לבניין המשכן חומרי גלם נחוצים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" . ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא למשכן – קשה להבנה; אבני השוהם ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים יותר לכאורה להזכירן ראשונות. הוא משיב על פי דברי המדרש המספר כיצד נתרמו אותן אבנים יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות נאספו כבר. הנשיאים מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ומה שיחסר – הם יביאו. אולם תכניתם לא צלחה כיוון, שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך, מלבד אותן אבנים יקרות. המדרש ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך שה"יוד" בשמם נחסרה באחד המקומות בתורה . על פי מדרש זה, מסביר האור החיים שכיוון שתרומת אבני השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים בנשיאים, מוזכרות אבנים אלו בסוף הרשימה. למרות ערכן הגשמי הגבוה כל כך – הכשלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך יותר מכל שאר החומרים האחרים. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאד – מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי שחשבו? הוא משיב בהביאו את הסבר רש"י על ענשם: "ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם" . מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות ונעלות מאד, עמדה בעצם מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם. בעל המסילת ישרים כותב באריכות כיצד בכוח העצלות למנוע את האדם ממילוי חובותיו כראוי, ואלה מילותיו: "והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו" הוא ממשיך וכותב שהסכנה הגדולה בעצלות היא שאדם מוצא לו סיבות רבות ה'מצדיקות' את התעצלותו בעבודת ה'. "ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה" . לכן, הוא בא ומזהיר את האדם שכאשר הוא עומד בפני בחירה כלשהי בין שתי אפשרויות – שייזהר מאד ויבדוק פעם ופעמיים לפני שבוחר באפשרות הקלה יותר, כיוון שמונח באדם מניע יסודי של עצלות העלול לגרום לו לבחור באפשרות זו רק בשל עצלותו ולא באופן מוצדק. ה"מסילת ישרים" מלמדנו שגם הטיעון ה'ערכי' ביותר עלול להיות בסך הכל כיסוי ליצרו של האדם המנסה למנוע ממנו התקדמות ועשייה. ניתן לראות דוגמא מדהימה לכך בהקדמת ה"חובות הלבבות". הוא כותב שם שלאחר שהחליט לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות". אולם לאחר מכן הוא חשב שייתכן והמניעים שלו אינם לגמרי טהורים. "וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה, הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות". לבסוף הוא החליט כן לכתוב את ספרו, לתועלתם הנצחית של כלל ישראל. קשה לתאר את פני עולם התורה ללא הדרכתו המוסרית של ספר "חובות הלבבות". הסיבות שכתב בתחילה מדוע לא לכתוב את ספרו החשוב נראות הגיוניות וצודקות, אולם הוא, ממקומו ומדרגתו, הבין שהן נגועות ב"רצון התאווה" ל"מנוחה ועצלות" כדבריו. אם אדם כה גדול כבעל "חובות הלבבות" בעצמו, כמעט ונפל שבי בידי יצר הרע של העצלות, על אחת כמה וכמה, כל אחד מאיתנו ודאי נתון בסכנת אותו יצר של מידה הרסנית זו. בדרך כלל יש לאדם סיבות הנראות לו כצודקות והגיוניות מאד מדוע אין הוא מתייחס למצבים ונקודות בחייו בהן יכול היה להתפתח ולהתעלות בעבודת ה'. יש לחיות תמיד עם "יד על הדופק" ולזכור שפעמים רבות המניע האמיתי הוא מידת העצלות. יצר הרע של העצלות הוא יצר ערמומי מאד, הוא מסוגל להתעטר באצטלאות של המידות הנעלות ביותר, ובמיוחד במידת הענווה. ר' משה פיינשטיין זצ"ל כותב שישנה נטייה אנושית נפוצה מאד להגיע לדימוי עצמי נמוך מידי. הטועים בכך מגיעים מתוך טענה שהם באמת מוגבלים מאד בכישרונותיהם ויכולותיהם ואין שום סיכוי בעולם שהם יגיעו לגדלות מסוימת. הוא כותב שצורה זו של "ענווה" נובעת מהיצר הרע. גישה כזו נובעת למעשה ממידת העצלות, הגורמת לאדם להתאוות לנוחות ומנוחה. לא קל להגיע לגדלות; הדרך ארוכה ודורשת השקעה, מאמץ ונכונות לעמוד גם בפני מכשולים ואפילו כשלונות. הקושי הזה, הוא המושך אותנו 'לברוח מזה' ולהשתחרר מהמחויבות אפילו לנסות – זו ודאי הדרך הקלה והפשוטה ביותר. לאורך חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים לומדים, שהגורם שייתכן והוא החזק ביותר באדם, והוא המונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות. זה מה שגורם לאדם ליַצר אינספור 'סיבות' והסברים מדוע הוא אינו עולה ומתקדם כפי שהיה יכול. ה"מסילת ישרים" מלמדנו כיצד יש לזהות תירוצים אלה ולדעת שעל פי רוב הם דברי היצר הרע בלבד ויש להתעלם מהם ולהמשיך במאמצים לעלות, להתעלות, לפעול ולעשות. מי ייתן ונזכה כולנו להתגבר על יצר הרע חזק זה ולבחור תמיד בטוב – גם אם הדרך אליו ארוכה ומפותלת.

תרומה– הבריח התיכון והאיזון הנכון

תרומה– הבריח התיכון והאיזון הנכון יהונתן גפן בציווי על הכנת קרשי המשכן כותבת התורה: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מברח מן הקצה אל הקצה" ה"תרגום יונתן" כותב שהבריח התיכון היה עשוי מאותו עץ שנטע אברהם אבינו ליד אוהלו על מנת לעשות בו חסד עם העוברים והשבים. מדוע נבחר דווקא עץ זה לשימוש כה חשוב ומשמעותי במשכן? עונה על כך ר' זליג פליסקין שליט"א ואומר כי מטרת העניין הינה להזכיר לאדם שגם כאשר מקדיש הוא את עצמו לעבודת השי"ת, עליו לזכור תמיד את חיובו לדאוג לצרכי הסובבים אותו. בעלי המוסר בשיחותיהם מדגישים רבות נושא זה: אחד העקרונות החשובים ביותר אותם הנחיל ר' ישראל סלנטר זצ"ל היה שאמנם חשוב ביותר להקדיש תשומת לב מירבית לדיקדוק במצוות שבין אדם למקום, עם זאת, על האדם להיזהר עד מאד שלא יהא זה על חשבון זולתו. ישנן עובדות רבות מאד המראות כיצד נהג כך ר' ישראל למעשה בחייו. בדרכו להביא מים לנטילת ידיים, עבר אחד התלמידים דרך חדר בו ישנו בחורים אחרים. "נטילת ידים היא מצווה דרבנן" העיר ר' ישראל, "אולם גזל שינה אסור מהתורה" . בהזדמנות אחרת החל תלמיד בתפילת שמונה עשרה נרגשת מול חלון שהזרים מעט אויר ביום קיץ חם. ר' ישראל נזף בו על כך שמנע את זרימת האויר למתפללים האחרים בבית המדרש. גם ה"סבא מסלבודקה" הנחיל לתלמידיו את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולימדם שכאשר אדם עושה מצווה עליו להיזהר עד מאוד שלא יגרום בכך צער או נזק לכל אדם שהוא, כדי שלא יפסיד חלילה את כל שכר המצווה. הוא מעולם לא מסר שיחת מוסר לתלמידים בעת סעודתם וכאשר התפלל במניין, סיים את תפילתו עם הציבור או דפק על ה"סטנדר" שלידו, ובכך סימן לקהל שאינם צריכים לחכות לו. אירע, ותלמיד אחד עמד בתפילה בינות לחבריו, והתנדנד בלהט ובמרץ לכל כיוון בכל איברי גופו. לאחר התפילה, קרא לו ה"סבא" ואמר לו "אדם המכה את חבירו, אף אם לא גרם בכך כל נזק, נקרא 'רשע' ונענש במלקות. כאשר אתה מתנדנד, אתה עלול לפגוע בטעות בשכנך לספסל, ובשל כך להתחייב – בעיצומה של תפילתך הנלהבת – בחטא חמור שיגרום לך להיקרא 'רשע'!" אנחנו, כנראה, לא נגיע אף פעם להתפלל בכזו צורה, אולם ישנם מצבים רבים בהם שלא במודע אנו עלולים לגרום כאב או אי נוחות לזולת בעת שאנו עסוקים בעבודת ה': לדוגמא, אין זה מן הנמנע שאדם הנמצא בבית הכנסת בתפילת שחרית ייפגע לפתע מחוטי טליתו של מאן דהו המתעופפים בעת שהוא עסוק בקיפולה – זוהי דוגמא קלאסית למצב בו עלינו להפנות מעט יותר תשומת לב ומודעות לסובבים אותנו בעיסוקינו בעבודת ה' הפרטית שלנו. עניין נוסף הוא בעת הוצאת ספר תורה. מהודר מאוד לנשקו, אולם אם ייתכן ובדרכו ידחוף האדם אחרים, כותבים הפוסקים שהחיוב להיזהר מגרימת נזק או צער ליהודי דוחה את ההידור של נשיקת ספר התורה. דוגמא נוספת המופיעה רבות היא אדם שמאריך בתפילת שמונה עשרה ועלול לגרום צער משמעותי לאדם העומד מאחוריו. הפוסקים כותבים שאדם שיודע שתפילתו תארך זמן רב צריך להתפלל במקום בו לא יפריע לאחרים . שטח נוסף בו "בין אדם לחבירו" עלול לפעמים להיגרע מפני ה"בין אדם למקום" - והוא בנושא החומרות. ישנו רמב"ן ידוע על הפסוק "קדושים תהיו" שם אומר הרמב"ן שאין זה מספיק לשמור על עיקר הדין בלבד בעבודת ה', אלא צריך האדם להתאמץ להגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר בקשר בינו לבוראו. ישנו רמב"ן פחות ידוע שמדגיש עניין דומה ביחס למצוות שבין אדם לחבירו. התורה אומרת "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" חז"ל אומרים שמפסוק זה לומדים שעלינו לנהוג לפנים משורת הדין בעסקנו עם הזולת. והרמב"ן מסביר שאין זה מספיק רק לשמור על עיקר הדין של מצוות שבין אדם לחברו, אלא עלינו להבין שהקב"ה רוצה שנתנהג ונתעסק עם הזולת מתוך רגישות מוגברת לצרכיהם ולרצונותיהם. ישנם אנשים הנוטים לתת יותר דגש למצוות שבין אדם למקום כגון כשרות. ודאי שנושא זה חשוב מאד וראוי לתת עליו את הדעת אולם באותה מידה חשוב להחמיר גם בשטח של בין אדם לחבירו. בעל ה"אמרי אמת" נהג אף הוא באופן דומה, ובכך גילם את הרעיון שהידור מצווה חשוב בנושאים שבין אדם לחבירו לפחות כמו בנושאים שבין אדם למקום. פעם שאל אותו אחד החסידים האם הוא יכול ללוות זוג תפילין כיוון ששלו אבדו לו. הרבי הלווה לו זוג תפילין, אבל לא סתם תפילין. היו אלה תפיליו שלו, שהיו שייכות לאביו בעל ה"שפת אמת". כאשר נשאל מדוע הלווה לחסיד את התפילין היקרות לו ביותר, הוא קרא את דברי הפסוק "זה קלי ואנווהו" ממנו לומדים שעל האדם לקיים מצוות בצורה היפה והמהודרת ביותר האפשרית. חיוב זה שייך גן למצוות חסד, "ולכן", הסביר "נתתי לו דווקא את התפילין היקרות לי ביותר" . הבריח התיכון במשכן עמד והזכיר באופן תמידי שישנם שני שטחים בעבודת ה' – בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו, ואף בעת שאדם מקדיש את כל כולו להקב"ה עליו לזכור את חיובו לדאוג לזולתו. מי יתן ונזכה כולנו לשמור על איזון נכון בחיי המעשה.

TERUMAH – THE FIGHT AGAINST LAZINESS

TERUMAH – THE FIGHT AGAINST LAZINESS The Parsha begins with Hashem instructing Moshe Rabbeinu to tell the people to bring the raw materials necessary in order to build the Mishkan (tabernacle). "This is the portion that you shall take from them: gold, silver, and copper; and turquoise, purple and scarlet wool; linen and goat hair; red-dyed ram skins; tachash skins, acacia wood; oil for illumination, spices for the anointment oil and the aromatic incense; shoham stones and stones for the settings, for the Ephod and Breastplate ." The Ohr HaChaim HaKadosh zt"l points out that the order of the materials mentioned is difficult to understand; the shoham stones and the 'stones of the settings' are the most valuable of all the items in the list, therefore logically they should have been mentioned first. He answers by bringing the Medrash that informs us of the background to the donation of the precious stones. They were brought by the Nesi'im (princes) after everything else had already been donated. The Nesi'im had initially planned to wait for everyone else to bring their contributions to the Mishkan, and whatever was lacking, the Nesi'im would then give. However, their plan backfired when the people, in their great enthusiasm, gave everything that was needed with the exception of the precious stones. The Medrash goes on to say that Hashem was displeased with them because they were so late in giving to the Mishkan. Their 'punishment' was that the 'yud' in their name was omitted at one point in the Torah . Accordingly, the Ohr HaChaim explains that since the donation of the precious stones involved some kind of error, they are mentioned last in list of the materials given to the Mishkan, Despite their great material value, the spiritual failing that resulted in their donation by the Nesi'im meant that they were inferior to all the other materials in the list. Rav Chaim Shmuelevitz zt"l asks that it is still unclear why Hashem was displeased with the Nesi'im. Their reasoning for delaying their donation seems to be very understandable - why are they punished for a seemingly innocent miscalculation? He answers by quoting Rashi's explanation for their punishment: Rashi states; "because they were initially lazy, they lost a 'yud' in their name ." Rashi is revealing to us that the real reason that the Nesi'im tarried in bringing the gifts was because of laziness! Beneath all their seemingly valid justifications for their actions lay the trait of laziness. The Mesillas Yesharim writes at length about how laziness can prevent a person from fulfilling his obligations properly. He writes: "We see with our own eyes many many times, that a man can be aware of his obligations, and he is clear about what he needs for the goodness of his soul... yet he weakens [in his Avoda] not because of a lack of recognition of his obligations or any other reason, rather because of the powerful laziness that overcomes him." He continues that what is so dangerous about laziness is that one can find several 'sources' to justify his inaction. "The lazy one will bring numerous sayings of the Sages, verses from Tanach, and 'logical' arguments, all of them justifying his confused mind into lightening his burden ... and he does not see that these arguments do not come from his logical thought, rather they stem from his laziness, which overcomes his rational thinking. " Accordingly, he warns us that whenever we have two choices we should be very weary of choosing the easier option, because our root reason for doing so may very likely be laziness. The Mesillas Yesharim is teaching us that even the most 'valid' arguments may simply be veils for a person's desire to avoid pushing himself. We see a striking example of this in the Introduction to Chovos HaLevavos. He writes that after planning to write the sefer he changed his mind, citing a number of reasons: “I thought my powers too limited and my mind too weak to grasp the ideas. Furthermore, I do not possess an elegant style in Arabic, in which the book would have been written… I feared that I would be undertaking a task which would succeed [only] in exposing my shortcomings... Therefore I decided to drop my plans and revoke my decision.” However, he recognized that perhaps his motives were not completely pure. “I began to suspect that I had chosen the comfortable option, looking for peace and quiet. I feared that what had motivated the cancellation of the project had been the desire for self-gratification, which had driven me to seek ease and comfort, to opt for inactivity and sit idly by.” To the eternal benefit of Klal Yisroel he decided to write the Sefer and it is difficult to imagine Klal Yisroel being bereft of its spiritual guidance. The reasons that he initially cited why he should not write the sefer seem fair and logical, but he recognized that, on his level, they were tainted by a desire for comfort. If someone as great at the author of Chovos HaLevavos nearly fell victim to the yetser hara of laziness, how much is everyone at risk of being ensnared by this destructive trait. A person generally does have seemingly valid reasons for why he may choose to ignore possible avenues in which he could improve hs Avodas Hashem but he must be aware that his true motivation may be laziness. The yetser hara of laziness is so cunning that it can clothe itself in some of the most admirable of traits, in particular that of humility. Rav Moshe Feinstein zt”l addresses a common tendency of people to underestimate themselves by claiming that they are greatly limited in their talents and that they can never achieve greatness. He writes that this kind of humility really emanates from the yetser hara. It seems that this attitude actually derives from laziness, which is really a manifestation of the desire for comfort. It is not easy to achieve greatness; it requires great effort and the willingness to face setbacks and even failure. This is difficult, therefore it is very tempting for a person to ‘write himself off’ and thereby exempt himself from even trying - this is certainly the more ‘comfortable‘ option. Constantly, throughout a person's life he is given the opportunity to improve himself and attain great heights in his own Avodas Hashem and his influence on others. We see from the lesson of the Nesi'im that perhaps the single most powerful factor preventing him from achieving his potential is a desire for comfort that stems from laziness. This causes a person to 'create' numerous 'reasons' as to why he does not push himself in the way that he could. The Mesillas Yesharim teaches us that he should recognize that these excuses are very often simply the atsas yetser hara and that he should disregard them and proceed in his efforts to grow and accomplish. May we all merit to overcome this powerful yetser hara and make the correct choices even if they are difficult.

משפטים – אמת ושקר "מדבר שקר תרחק "

משפטים – אמת ושקר "מדבר שקר תרחק " מידת האמת ידועה כאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר. בעל ספר החינוך מסביר עד כמה מאוס השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק ". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" לגבי כל מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, שלרוב מיאוסו – נאמרה עליו לשון כזו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל ונדנוד של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מהראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק". נוכל ללמוד רבות מעיון במקרה הבא: ראובן חייב לשמעון כסף, תאריך הפרעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון שראובן אינו בבית – זו היא לכאורה האמת: ברגע זה ראובן אינו נמצא בביתו, למרות שאם היה מאד מעוניין – הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפיה. האם אכן כך הוא? הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של רב לווה ומלווה, המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו. והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך החלל של המקל שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונתו הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע ולקח ממנו את מקלו. ואז לקח הלווה את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן לידי המלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה, והתברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! ודאי שאותו לווה היה לקוי מאד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית ובמסר אותו הם מעבירים. לכן נחשב לו שחטא בשבועת שקר כיוון שמתוך דברי האמת של שבועתו הסיקו השומעים מסקנות מוטעות. אנו לומדים מכאן שדיבור של אמת אינו מאפשר לאדם להונות אחרים ולהשתמש בדברי אמת להטעית האחרים. ולכן יוצא שה"תרגיל" שעשה ראובן כשיצא מביתו לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן מעבירות לשמעון הוא מטעה לחלוטין – את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול כרגע לדבר איתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא שהוא יכול גם יכול. אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר כן להשתמש במילים של אמת ולגרום לאחרים להבין מסר מוטעה. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא סיפור בו תלמיד חכם אחד תבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים שיסייעו לו בתביעתו. לכן הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שה'לווה' ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו היא להכריח את הלווה להודות באמת. הוא ביקש מהתלמיד להיכנס איתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא עד על ההלוואה. הלווה, כשיראה את העד העתידי יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת ויודה שהוא אכן לווה את הכסף. הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק" . התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו. אבל במעשהו הוא העביר מסר בלתי מילולי ללווה כאילו הוא העד להלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. מכאן מוכח שאף אם אדם לא אמר אפילו שום מילה, אבל מעשהו גרם לאחרים להבין שקר – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם הוא כאשר אדם אומר מילים שלכאורה כל מילה בהן היא אמת לאמיתה, אבל למעשה מילים אלה מטעות את השומעים . עם זאת, אם נתבונן באחת הפרשיות המפורסמות ביותר בתורה, ניתן יהיה להבין ממנה שאמירת מילות אמת, שאינן מעבירות את המסר הנכון – כן מותרת. כאשר יעקב אבינו הופיע בפני יצחק במלבושי עשיו אחיו, שואל אותו יצחק לזהותו והוא משיב לו "אנכי עשיו בכורך" רש"י במקום מסביר שהוא התכוון כך: "אנכי המביא לך, ועשו הוא בכרך". ולכן מילותיו היו מילות אמת למרות שיצחק יכול להבין מהם רק את המשמעות הפשוטה – שהעומד לפניו הוא עשיו. זוהי קושיה גדולה על הנחת היסוד שזה עתה קבענו. מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר שהתחכמותו המילולית של יעקב – לא היא זו שהתירה לו לשקר על יצחק אביו, אלא, המפרשים מסבירים, שמותר היה ליעקב להשתמש ברמאות כנגד עשיו כיוון שעשיו עצמו היה שקרן ורמאי, ומותר להשתמש בשקר כדי להילחם באדם רמאי . אם כך, מדוע היה צריך יעקב להשתמש ב"משחק מילים" שכזה? כותב ה"אורחות צדיקים" שגם כאשר מותר לשקר – עדיין עדיף להשתמש במילים שבפני עצמן הן אמת . אם כך, יעקב השתמש במילים אלו כיוון שלא רצה להוציא מפיו מילות שקר ממש. עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב שמילים שהן אמת בפני עצמן מצדיקות הטעית הזולת ורמאות כאשר אין היתר מוצדק לעשות זאת. מעשה כזה מהווה איסור תורה של "מדבר שקר תרחק". חשוב מאד לחנך את ילדינו לנקודה זו ולהבהיר להם באופן ברור שלא ניתן להתחמק מהאיסור לשקר על ידי שימוש בהתנסחויות מתוחכמות . יתירה מזאת, חיוני לכל אחד מאיתנו להבהיר לעצמו מהם גדריה ופרטי הלכותיה של מצווה זו, שכה בקלות נכשלים בהבנתה. בעל ספר החינוך מדגיש שהקב"ה הוא "אלוקים אמת" וברכה מגיעה לאדם אך ורק אם הוא דבק באלוקים אמת. מי ייתן ונזכה ונצליח לחיות חיים של אמת.

MISHPATIM - TRUTH AND FALSEHOOD

MISHPATIM - TRUTH AND FALSEHOOD “Distance yourself from falsehood. ” It is well known that honesty is one of the most important character traits and its antithesis, falsehood, is one of the most undesirable. The Sefer Hachinuch speaks very strongly about how disdainful it is to lie: “falsehood is abominable and disgraceful in everyone’s eyes, there is nothing more disgusting than it,... Therefore the Torah exhorts us to greatly distance ourselves from falsehood, as it says, 'distance yourself from falsehood.' ” He then explains that the Torah does not use the language of ‘distancing’ with regard to any other negative mitzvo which indicates its severity. Moreover, this teaches us that we should distance ourselves from even the slightest possibility of falsehood. Given the severity of lying, it is worthwhile to clarify what is included within the prohibition of 'midvar sheker tirchak'. It is instructive to analyze the following scenario: Reuven owes Shimon money and the date for repayment has already passed. Shimon phones Reuven to request his money, but Reuven’s wife answers the phone. Reuven does not want to speak to Shimon but he also does not want his wife to lie and say that he is not home when he really is. Therefore Reuven steps just outside his house and instructs his wife to tell Shimon that Reuven is not home - this is technically true, Reuven is now not in the house, even though he could speak to Shimon if he so desired. One may think that this does not constitute falsehood because no false words were spoken. Is this indeed the case? The Gemara in Nedarim discusses a case in which a man was owed some money so he brought the borrower before Rava’s Beis Din and said to him: “Pay me back.” The borrower responded: “I already paid you.” Rava said to the borrower: “In that case, you must swear an oath that you have given him the money.” The borrower went to get his cane, hid the money he owed inside its hollow, and leant on the cane as he returned to the courtroom. He said to the lender: “Hold this cane in your hand,” ostensibly in order to free his own hands to take hold of the Torah scroll. He then took a Torah scroll and swore that he had already given the money into the lender’s hand. The lender, incensed at the man’s chutzpah, broke the cane. Suddenly all the money inside spilled to the ground and it emerged that he had indeed sworn the technical truth!” The borrower was obviously guilty of terrible midos but did he actually commit a genuine transgression? The Gemara concludes that he did because an oath taker must adhere not only to the plain definition of his words, but also to the meaning they are meant to convey as well. Consequently, he was guilty of swearing falsely by taking an oath that was technically truthful but deceptive . We learn from here that saying words that are technically true does not mean that a person can deceive others by saying true words with a misleading message. Therefore, it would seem that Reuven’s strategy of standing outside the house does not help avoid the transgression of ‘midvar sheker tirchak.” The words that he is not home may be true but the message is not - Shimon is not interested in the technical location of Reuven; he wants to know if Reuven is present so that Shimon can speak to him. Thus, by saying that he is not present is a misleading message. One may argue that the case in Nedarim was that of an oath, but that in day to day life, perhaps it is allowed to deceive others on condition that words we say are technically true. The Gemara in Shevuos disproves this theory: The Gemara discusses a number of cases that involve a transgression of 'midvar sheker tirchak'. One is the case where a talmid chacham claims that someone owes him money but he does not have any witnesses to support his claim. Accordingly he tells his talmid that the 'borrower' is clearly lying so he suggests a plan to influence the borrower to admit to the truth. He asks his talmid to come with him to court so that he would appear to be a witness to the loan. The borrower, seeing the prospective witness will realize that he can not escape from the truth and will admit that he does indeed owe the money. The Gemara says that the talmid transgresses, ‘midvar sheker tirchak’ by his actions . In this case, the talmid did not even say anything - he merely walked in with his Rebbe and sent an unsaid message to the borrower that he was a witness to the loan. Moreover, in this case, there is no oath being taken and nevertheless it is an example of falsehood. This proves that even if a person does not even say anything but his actions imply a false metsius then he is considered to be lying. This is all the more so the case where a person says words that are technically true but are also misleading. However, if we analyze one of the most famous incidents in the Torah it would seem that saying technically truthful words is allowed. When Yaakov Avinu pretends to be his brother, Esav, Yitzchak asks him for his identity and he answers, “I am Esav your firstborn.” Rashi explains that he meant by this, “It is I who bring this to you, Esav is your firstborn.” Consequently his words were technically true although Yitzchak could only understand their simple meaning - that he was claiming to be Esav. This would seem to strongly question the premise that has been thus far established. My Rebbi, Rav Yitzchak Berkovits Shlita explains that Yaakov’s deft wording in and of itself did not justify lying to Yitzchak. Rather, the commentaries explain that Yaakov was justified in deceiving Esav because Esav himself was a trickster and it is allowed to use deceit in order to overcome a deceitful person . Why then did Yaakov need to resort to the 'word games'? The Orchos Tzaddikim writes that even when it is permissible to lie it is still nonetheless preferable to say words that are technically true . As a consequence, Yaakov did not want to release false words from his lips. Nonetheless we should not be mistaken into thinking that saying words that are technically true justifies misleading others when there is no valid justification to do so and it constitutes a clear violation of midvar sheker tirchak. It is very important to educate our children on this point so that they realize that the prohibition to lie is not avoided by clever wording . Moreover, it is necessary for us to clarify the gedarim of this easily misunderstood mitzvo. The Chinuch stresses that Hashem is a ‘G-d of Emes’ and that bracho only comes to a person who strives to emulate Hashem.