SHELACH – INSIGHTS IN RASHI – CLIMBING OUR LADDERS

Bamidbar, 13:30: “Kalev silenced the people toward Moshe and said: ‘We shall surely go up and conquer it, for we can surely do it!’” Rashi, 13:30: sv. We shall surely conquer it: “Even [if our destination would be] in the heavens, and he were to say, ‘to make ladders and go up there’, we would succeed through all his words!” After the ten spies perpetrated their evil speech about Eretz Yisrael, Kalev arose to supposedly support their arguments. Instead he staunchly defended Moshe Rabbeinu, citing the numerous instances where he performed miracles for the people. He then confidently asserted that whatever Moshe, HaShem’s messenger, would instruct them to do was completely possible. Accordingly, despite the powerful nations living in the land, the Jewish people could surely conquer it. Rashi elaborates on his words, saying that Kalev argued that even if Moshe would tell them to make ladders to climb to the heavens they would succeed. Rav Moshe Feinstein zt”l asks about Rashi’s language in explaining Kalev’s arguments. Why was it necessary for Rashi to add the analogy of climbing up ladders in order to reach the heavens; it would have been sufficient to simply write, “If he were to say, ‘go up to the heavens’”. What did the aspect of the ladders add, seeing that in reality ladders would not make it any easier to reach the heavens?! He answers that this comes to allude to an important yesod (principle): When a person tries to achieve greatness and is willing to do everything in his power to achieve his goal, then HaShem will enable him to succeed. However, if he merely asks HaShem that he succeed, but is not prepared to make the required effort, then he will surely fail. Accordingly, Rashi added the aspect of the ladders because they symbolize making an effort to reach the heavens even though realistically they would not help. So too, when a person tries to achieve anything, realistically his efforts would not bear fruit without Siyata Dishmaya (Heavenly help). Nevertheless, HaShem requires that he exert himself as much as possible in his endeavor in order to prove that he genuinely desires to achieve his goal. When he does this, then HaShem rewards him by enabling him to succeed against all odds. This idea applies to all areas of Mitzvo observance and general attempts to perform great accomplishments in the spiritual realm. There are many instances in Tanach of how great people recognized the need to make the effort to attain seemingly impossible goals, and were miraculously rewarded with Siyata Dishmaya. One of the most outstanding example is the action of Basya, the daughter of Pharaoh, in drawing the young Moshe Rabbeinu from the Nile. It is well-known that Basya put out her arm to reach the baby who was well beyond arms distance, and her arm miraculously extended to enable her to save Moshe. What is less analyzed is the fact that she made the seemingly futile attempt to grab Moshe at all. How could she expect to be able to reach him when he was so far away?! The answer is based on the above principle: She recognized the need to try to save this baby and therefore she did all that was humanly possible even though b’derech hateva (according to the laws of nature) her actions should have been fruitless. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l adds that only because she put all her efforts towards this Mitzvo was she rewarded with the great miracle that gave her the inestimable merit of saving the future redeemer of the Jewish nation. All the great achievers in Klal Yisrael lived according to this principle. They had seemingly unrealistic dreams but were willing to exert the maximum hishtadlus (effort) necessary, realizing that they could not achieve anything without Siyata Dishmaya. One of the most outstanding doers in recent Jewish history was the Ponevezher Rav, Rav Yosef Shlomo Kahaneman zt”l. He came to Eretz Yisrael after the Holocaust having lost almost everything. In the aftermath of the destruction of the great European centers of learning, he saw a hill in Bnei Brak and envisaged setting up a great yeshiva with hundreds of students there. At the time, his vision was seen as totally unrealistic but he set out to make the utmost effort to achieve his goal, tirelessly travelling around the world raising money for the yeshiva. He surely recognized that, ‘bderech hateva’ his dream was unattainable but through exerting himself he merited incredible Siyata Dishmaya and succeeded in creating the great Ponevezh Yeshiva. May he and all the other great builders of Klal Yisrael inspire us to climb our own ladders and thereby reach the Heavens.

שלח – ולא תתורו אחרי לבבכם

"והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" פרשת שלח מסתיימת בפרשה הרביעית של קריאת שמע שעניינה הוא מצות ציצית, ובהמשכה ישנה מצווה חשובה נוספת - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הספרי מפרש את משמעות ציווי זה ואומר שלתור אחר הלב – זוהי מינות, ולתור אחר העיניים – זהו גילוי עריות . המובן הפשוט של דברי הספרי הוא ש"ולא תתורו אחרי לבבכם" הוא המקור לאיסור ללכת אחר אמונות ודעות הנוגדות את השקפת התורה. מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מעיר שישנו קושי גדול בהבנה כזו של דברי הספרי. מלבד המצווה של "ולא תתורו" ישנו כמה וכמה מצוות נוספות בתורה הדנות באיסור ללכת אחר המינות והאפיקורסות: הדיבר הראשון בעשרת הדיברות הוא הציווי להאמין שה' הוא האלוקים, בעל הכוחות כולם, הבורא ומחדש בכל יום מעשה בראשית, ואין לו ראשית ותכלית . הדיבר השני הוא הציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ומשמעותו הוא שאין ליחס כל יכולת ועצמאות לשום כוח בעולם בלעדי ה' ובפסוק הראשון של קריאת שמע התורה מצווה אותנו להאמין באחדות ה' יתברך . במצוות אלה אוסרת התורה את המינות והאפיקורסות. ואם כך נראה שהתורה כבר הדריכה אותנו וציוותה עלינו להישמר מהן. מה החידוש שבאה להוסיף מצות "ולא תתורו"? הרב ברקוביץ משיב על כך , ששאר המצוות מורות לנו לאחוז ביסודות האמונה המחשבתיים בשכלנו; לדוגמא, כל אדם חייב להאמין שאין עוד מלבדו, ורק הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים. עם זאת, הכרה שכלית אינה תמיד מספקת כדי להבטיח שאותו אדם אכן ידבק ביסודות האמונה ויפעל על פיהם. ייתכן מצב בו אדם מבין בשכלו את יסודות האמונה, ועם זאת עולם הרגש שלו, ותאוותיו גורמים לו לנהוג בניגוד גמור למה שהוא מאמין. על כך אומרים חז"ל שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. הכוונה היא שמעשיו של החוטא סותרים את מה שהוא יודע ומכיר כאמת. מצות "לא תתורו" מורה לנו להיזהר ולא להיסחף אחר הלב ותאוותיו. במצווה זו אוסרת עלינו התורה להניח לעולם הרגש לגרום לנו לנהוג באופן שנוגד את הכרתנו השכלית בָּאמת והשקפת העולם התורנית. אין בכך בכדי לומר שהתורה רואה את עולם הרגשות באור שלילי. ודאי וודאי שלא כך הוא, ויש מקום נכבד ביותר לביטוי רגשות בעולם התורה. עם זאת כאשר הרגשות אינן מנותבות על ידי השכל, עלולות התוצאות להיות הרות אסון. על פי התורה עלינו לבנות את השקפת העולם שלנו, ודרכה עלינו לסנן את הרגשות שלנו, על פי דרך התורה בטהרתה . ממעשה המרגלים ניתן ללמוד דוגמאות לכאן ולכאן על הדרך בה יש להתיחס לנטיות הלב. גם כאן משתמשת התורה בשורש "לתור". הקב"ה ציווה את משה לשלח אנשים שיתורו את הארץ. משה הורה למרגלים אלו מאפיינים עליהם לבדוק, ולמה להתייחס בהיותם בארץ. בין השאר הוא ציווה עליהם להתבונן על פירות הארץ ולבדוק האם אדמת הארץ פוריה או לא . עוד הוא ציווה עליהם לשים לב האם יש בארץ אדם צדיק, שמא זכותו תהווה שמירה והגנה על תושבי הארץ . בהוראות אלה רמז משה למרגלים שעליהם לבדוק את הארץ באופן מסוים מאד, אך ורק במבט המונחה על פי התורה. היה עליהם להסתכל על כל פרט במבט רוחני, כך שפירות ענקיים יראו באור חיובי, ומקומם של צדיקים בארץ הוא גורם חשוב ומשמעותי מאד. למרבה הצער, רוב המרגלים לא הלכו על פי ציוויו של משה. הם אכן ראו פירות גדולים, אולם הם בחרו לראות בהם מאפיין שלילי, המשקף ארץ מוזרה המניבה פירות גדולים יתר על המידה . באשמת מבטם השלילי הם אף לא פירשו נכונה את הלוויות הגדולות שראו מתקיימות בארץ. הם הבינו מכך שזוהי "ארץ אוכלת יושביה", כאשר האמת היא שהקב"ה דאג שבזמן שהמרגלים בארץ יהיה מספר רב של לויות על מנת שהתושבים לא ישגיחו במרגלים, בהיותם עסוקים בקבורת מתיהם . מה גרם להם להתבונן בגישה מעוותת זו? הם הלכו שולל אחר ליבם ורגשותיהם. אמונתם בהקב"ה הייתה חסרה ולכן הם חשו פחד מפני הכניסה לארץ ישראל. בשל גישה מוטעית זו, כל דבר שהם ראו בארץ התפרש אצלם מיד באופן שלילי וקודר. שני המרגלים היחידים שעמדו בניסיון זה היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הם ראו כל פרט באופן חיובי כיון שאמונתם הבסיסית בה' הייתה חזקה מאד, ובזכותה לא היה בהם כל פחד שהוא, שעלול לגרום לנהוג אחרת מהאמת אותה הם יודעים. ראינו כיצד קיים קשר בתורה בין הלימוד מעניין המרגלים ובין מצוות "ולא תתורו". מהמרגלים שחטאו למדנו דוגמא כיצד ההליכה אחר הלב מביאה בעקבותיה חטא ובסופו של דבר כפירה ומינות . ישנו מסר נוסף שניתן ללמוד מפרשתנו, והוא הדרך כיצד להישמר מחטא זה ולא לפרש את מראה עינינו באופן שלילי. תחילת אותו פסוק בו נצטוינו על "ולא תתורו" היא: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" . הפסוק אומר שהציצית תזכיר לנו את מצוות ה' ועל ידי כך נצליח להישמר מלתור אחר הלב והעיניים. מה הקשר בין הציצית למצות "ולא תתורו"? רש"י כותב שהציצית מזכירה את תרי"ג המצוות כיון שהגימטריה של "ציצית" היא 600; בנוסף ישנן שמונה פתילות וחמישה קשרים – שלושתם יחד עולים למנין תרי"ג. באופן זה על ידי ראיית הציצית מקשר האדם במחשבתו את הציצית לתרי"ג המצוות וכך הוא זוכר אותן. הבעיה הגדולה בכך היא שרוב בני האדם רואים את הציצית אך אינם מצליחים להתקשר במחשבתם לתרי"ג המצוות כפי שציוותה התורה. לכאורה היה יעיל יותר לו היו הציציות נושאות עליהן כיתוב גדול – '613', כך כל אחד שהיה רואה אותן, אוטומטית היה נזכר בדעתו בתרי"ג המצוות! התשובה לכך היא שהתורה מלמדת אותנו בכך כיצד על האדם להתבונן בעולם – כל דבר ודבר שהוא רואה עליו לראותו רק במבט רוחני, כך שפריט הלבוש היומיומי הרגיל כציצית יוביל את הלוך מחשבותיו להיזכר בתרי"ג המצוות. אדם המגיע לכזו דרגה, כתוצאה מכך הוא יכול לקיים את מצות "לא תתורו" כיון שהוא לא יראה את העולם מתוך מבט מסולף המונחה בידי הרגשות, אלא כל מבטו יהיה רוחני. ראינו מתוך הפרשה כיצד האופן בו אדם חושב ומתבונן בעולם משחק תפקיד משמעותי בדרך בה יפרש את מראה עיניו. אין זו משימה קלה להפוך לאדם המתבונן סביבו במבט רוחני, אולם הצעד הראשון הוא להשתדל לבנות את ההשקפה השכלית ועולם הרגש על פי דרך התורה. ככל שהאדם ספוג יותר בדברי תורה, כך יוכל הוא יותר ללכת בדרכם של יהושע וכלב. מי יתן ונזכה כולנו להנחות את רגשותינו כך שיובילונו קרוב יותר ויותר לתורה הקדושה.

שלח – ותצילני מיצר הרע

פרשת המרגלים הינה אחת הפרשיות הידועות והמדוברות ביותר בתורה, השאלה כיצד ייתכן שאנשים גדולים וצדיקים כאלה היו מסוגלים כך לחטוא נידונה רבות במפרשים. בפרשה זו ישנו פן נוסף חשוב מאד אף הוא – אופן הנהגתם של המרגלים הצדיקים – יהושע וכלב כיצד התאמצו לעמוד מנגד ולא להצטרף חלילה לחטא. התורה אומרת שלאחר שליחת המרגלים לארץ ישראל, משה רבינו שינה את שמו של תלמידו המובהק שהיה הקרוב אליו ביותר - עד עתה שמו היה "הושע", ומרגע זה ואילך נוספה האות י' לשמו ושמו הפך ל"יהושע". רש"י מסביר שמשה עשה זאת מתוך תפילה: "קה יושיעך מעצת מרגלים" – משה התפלל על יהושע שיינצל מעצת חבריו המרגלים ולא יגרר אחריהם, תוספת האות י' לשם מבטאת את תפילת משה באופן ברור בשמו של יהושע. מספר פסוקים לאחר מכן, מרמזת התורה שבזמן שהגיעו המרגלים לארץ ישראל, נפרד כלב בן יפונה מחבריו ועלה לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל על עצמו שיינצל מעצת המרגלים . הבן איש חי והמשכיל לדוד שואלים שניהם על תפילות אלה של משה ושל כלב, שלכאורה נראות הן כסותרות את הכלל הידוע "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". העניין היחיד בעולם שנתון אך ורק לשליטתו של האדם הוא האפשרות לבחור בין הטוב לרע. תפילה על כל עניין בעולם הנמצא מעבר לשליטת האדם – דוגמת בריאות, פרנסה וכדומה – ודאי מועילה עד מאד, כיוון שנושאים אלה תלויים אך ורק בהשגחתו הפרטית של הקב"ה עלינו. אולם תפילה להינצל מחטא נראית לכאורה חסרת תועלת, כיוון שהקב"ה אינו קובע אם נחטא או לא – עניין זה נתון אך ורק בידינו אנו. ואם כך, קשה מאד להבין מדוע התפלל משה עבור יהושע, ומדוע התפלל כלב על עצמו שלא יחטא – השאלה אם יחטאו או לא אינה תלויה ברצון ה', אלא תלויה ברצונם האישי ובבחירה החופשית שלהם! הבן איש חי מסביר שישנן שתי דרכים שונות בהן אדם חוטא: דרך אחת היא כאשר ברור לאדם על מעשה מסוים שהוא אסור, ולמרות זאת האדם מחליט לעשות את המעשה, מתוך ידיעה ברורה שבמעשה זה הוא חוטא. הדרך השניה היא כאשר היצר הרע מערפל את יכולת השיפוט שלו, וגורם לו להיות משוכנע שמעשה זה הוא מותר, והוא עושה את המעשה מתוך הרגשה שהוא כלל לא חוטא. הכלל שאומר שיראת שמיים נתונה אך ורק בידינו מדבר רק על הדרך הראשונה של החטא, כאשר אדם מודע לגמרי לעובדה שהמעשה אותו הוא עושה נחשב לחטא. בסוג זה של חטא אכן אין שום תועלת אם אדם יתפלל שה' ימנע אותו מעשיית החטא, כיוון שההחלטה בידו בלבד, והקב"ה כביכול אינו יכול לשנות את החלטתו ובחירתו. אולם אין מדובר על הסוג השני של החטא, זה נסיון מסוג אחר, בו אדם יכול להאמין באמת ובתמים שהוא אינו חוטא. הגורם העיקרי שמביא לחטא בכזה מקרה הוא חוסר הבהירות ביחס לדרך הנכונה בה על האדם לנהוג, ואין זה נתון אך ורק בידי בחירתו החופשית של האדם. כאשר אדם רוצה לעשות מה שטוב לעשות אולם הוא חש שהוא נתון בסכנה שמא יצרו יסית את מחשבתו ויערפל את הבנתו – אזי הוא יכול לפנות אל ה' שיעזרהו ויצילהו מיצרו שלא יפתהו, בכזה מצב יש תועלת רבה לתפילה שלא יחטא. ממשיך הבן איש חי ומסביר שיהושע וכלב עמדו בפני ניסיון מהסוג השני, ניסיון כזה שתפילה יכולה לעזור להינצל ממנו. כל המרגלים היו אנשים גדולים עד מאד, ואף אחד לא התכוון לדבר רעות על הארץ המובטחת בלי להצדיק התנהגות זו. הבן איש חי מסביר את כוונותיהם האמיתיות של המרגלים; הם הרגישו שאם הם יבואו לעם ישראל ויספרו להם על יופיה המיוחד של ארץ ישראל, רצונם להיכנס לארץ יהיה מעורב ברצון לזכות בקניינים גשמיים, ולא יהיה זה רצון טהור לגמרי לקיים את מצות ה'. לכן, הם החליטו לדבר רע על הארץ, מתוך תקוה שלמרות זאת עם ישראל ירצו להיכנס לארץ - לשם שמים, וכך יזכו לשכר גדול הרבה יותר. אולם, האמת היא שרעיון זה היה תוצאות מעשיו של היצר הרע במטרה למנוע את העם מלהיכנס לארץ, כפי שאכן קרה. משה התפלל על יהושע שיינצל מתחבולות אלה של היצר הרע ושלא יתפתה להאמין שזו מצווה לדבר רעות על הארץ! בדומה לכך כלב התפלל שתשמר בליבו ההכרה הנכונה והברורה אשר תמנע את נפילתו בידי היצר הרע. ראינו שישנן שתי דרכים כיצד מגיע האדם לחטא; חטא מתוך ידיעה ברורה שהוא חוטא, או אדם שיצרו מפתהו ומטעה אותו לחשוב שהוא אינו חוטא כלל. למעשה, הנסיון הקשה יותר הוא זה המאיים לתעתע בנו, ולגרום לנו לחשוב על מעשה רע שהוא אינו חטא. הנפש החיים כותב שמצב זה, בו אדם אינו יודע בברור אם מעשה מסוים הינו מצווה או עבירה – נובע מחטאו של אדם הראשון. לפני החטא, הייתה לאדם ראיה ברורה ונכוחה מהו טוב ומהו רע, הוא חש בברור את הנזק הנגרם מעשיית עבירה כמו שאנו מרגישים את הנזק שייגרם לו נכניס ידינו לאש. כאשר הוא אכל מעץ הדעת טוב ורע, הוא גרם לטוב ולרע להיות מעורבים זה בזה בתוך נפש האדם. וכתוצאה מכך אבדה לו אותה בהירות שהייתה לו לגבי הטוב והרע, עד כדי כך שמעתה ואילך יכול יצרו הרע לבלבל את חושיו והכרתו ביחס למהו טוב ומהו רע, מה אסור ומה מותר. זהו גם פירוש הגמרא הכותבת שכאשר אדם חטא ושנה – הופך המעשה בעיניו כהיתר. ר' ישראל סלנטר היה אומר שכאשר אותו אדם חטא בפעם השלישית – מעשה זה היה בעיניו מצווה! בעבר הבאנו את השקפתו של בעל התניא הקשורה לנקודה זו. הוא כותב שאם יציעו לאדם שומר תורה ומצוות כסף על מנת שיסכים לעבור עבירה כלשהי, הוא לא יקבל את ההצעה כיוון שהוא מבין שהנזק הרוחני שייגרם לו בעקבות החטא לעולם יהיה חמור יותר ולא שווה מול הרווח הגשמי אותו יקבל. למרות זאת אדם חוטא וחוטא ללא שום רווח כספי – כיוון שהוא משכנע את עצמו שאין זה חטא כלל. אנו לומדים מהסברו של הבן איש חי שכדי להינצל מתעתועי היצר הרע אנו יכולים להתפלל – והתפילה מועילה והכרחית ביותר. היצר הרע מנסה שוב ושוב להפילנו בחטאים, ואנו מוכרחים לעמוד בקביעות, מוכנים ודרוכים לקראתו וכך להישמר מנפילה בידיו ובידי תחבולותיו, נוסף לכך חשבון הנפש באופן קבוע – בכוחו לשמור ולהגן על האדם מיצרו. המפתח להגיע להכרה ברורה ובהירה הוא להתפלל לה' שיעזור לנו לפתוח את עיניו ושיתן לנו את הכוח והיכולת ללכת בדרך הישרה בעבודת ה'.

SHELACH - PRAYING AGAINST THE YETSER HARA

The incident of the spies is one of the most well-known stories in the Torah and there is much discussion as to how such great men could commit such a terrible sin. Another very important aspect of this maaseh is the actions of the righteous men in their attempts to withstand joining in the sin. The Torah tells us that after sending the spies to Eretz Yisroel, Moshe renamed his closest student . Up till this point he was known as ‘Hoshea‘, but now Moshe added a ’yud’ to make the name ‘Yehoshua’. Rashi explains that Moshe davenned that Yehoshua would be saved from the nisayon posed by being with the meraglim - this tefilla manifested itself in adding a yud to his name. A few passukim later the Torah alludes to the fact that whilst in Eretz Yisroel, another of the spies, Kalev, separated from the group and went to Chevron to daven to be protected from the plan of the meraglim . The Ben Ish Chai and Maskil leDavid both ask that these tefillas seem to contradict a well-known axiom, that ‘everything is in the hands of heaven except for fear of heaven.’ This means that the one thing that is completely in the control of man is the ability to choose between right and wrong. Davenning for things beyond our control, such as health and parnasa, can be highly beneficial because those things are totally dependent on Divine Providence. However, davenning to not sin would seem to have no benefit because Hashem does not determine whether we sin - that is completely in our hands. Consequently, it is very hard to understand why Moshe davenned for Yehoshua and why Kalev davenned for himself.to avoid sinning - whether they would sin or not was not dependent on Hashem, it was dependent on their own free will! The Ben Ish Chai explains that there are two different ways by which a person can come to commit a sin. One is where he has total clarity that a certain act is forbidden but he nonetheless decides to do it with a clear recognition that he is sinning. The second is where his yetser hara clouds his judgment and persuades him that this act is permissible, enabling him to rationalize that he is not sinning at all. The principle that fear of heaven is completely in our own hands only applies to the first form of sinning, where a person is absolutely clear that acting in such a way constitutes a sin. In this area there is no benefit for a person to pray for Hashem to stop him committing this sin, it is purely in his own hands and Hashem cannot, so-to-speak, change his free will decision. However, this is not the case with regard to the second form of nisayon where a person may genuinely believe that he is not sinning. The main factor that causes him to sin in such a case is lack of clarity as to the correct course of action. This it not completely within one‘s free will. When a person wants to do the right thing but is at risk of being seduced by his yetser hara he can turn to Hashem to help him not be clouded by its rationalizations. Therefore, in this situation it is beneficial to pray to Hashem. The Ben Ish Chai continues by explaining that Yehoshua and Kalev faced the second form of nisayon where tefilla can help. The meraglim were great people and did not deliberately speak badly about the land without justifying their behavior. The Ben Ish Chai offers a novel explanation of their motivations; they felt that if they would tell the Jewish people about the great prosperity of Eretz Yisroel then they would enter with impure motives of physical gain rather than purely as a result of following Hashem’s command. Consequently, they decided to speak badly about the land with the hope that the Jewish people would nevertheless want to enter the land, leshem shamayim and would thus gain far greater reward. However, in truth, this reasoning was really the work of the yetser hara’s attempts to prevent the people from entering the land at all, as indeed occurred. Moshe davenned for Yehoshua that he would be protected from such rationalizations that would make him believe that it was a mitzva to speak badly about the land ! Similarly, Kalev prayed that he should maintain the clarity that would prevent him from falling into the clutches of the yetser hara. We have seen that there are two ways in which a person can come to sin; either by knowingly sinning or by being duped by the yetser hara that he is not sinning at all. It seems that by far the more prevalent challenge is posed by the threat of being tricked into thinking that one is not sinning at all. The Nefesh HaChaim writes that a lack of clarity as to whether we are doing a mitzva or aveiro originates with the chet of Adam Harishon. Before the sin, Adam had total clarity as to what was good and evil, in his eyes, committing an aveira was as clearly damaging as putting one’s hand in fire. When he ate from the tree of knowledge of tov ve’ra he brought into himself a mix of good and evil. The consequence of this was that he lost that great clarity about the nature of evil, to the point that now, his yetser hara could now confuse him as to what is right and wrong. This is also the meaning behind that Gemara that states that when a person commits the same sin twice it becomes permissible in his eyes. Rav Yisroel Salanter was said to have commented that when he commits the sin a third time it becomes a mitzva in his eyes! We have noted in the past the observation of the Baal HaTania that pertains to this point. He writes that if one were to offer a Torah observant Jew money to blatantly commit a sin, he will not do so because he intellectually understands that the spiritual damage done by the sin will outweigh any material gain. And yet a person sins without any monetary gain because he convinces himself that he is not actually sinning. We learn from the explanation of the Ben Ish Chai that, with regard to the challenge of being tricked by the yetser hara, tefilla is a highly beneficial and necessary weapon. The yetser hara is constantly striving to deceive us into sinning and we must maintain a constant vigilance of being caught in the trap of rationalizations. As well as a consistent method of cheshbon hanefesh, the key tool to gaining clarity is to daven that Hashem help us open our eyes and enable us to follow the true path of Avodas Hashem.

SHELACH – SPYING AFTER OUR HEARTS

“And they will be tzitzis for you, and you shall see it and you shall remember all the commandments of HaShem, and perform them; and you shall not spy (loh sasuroo) after your heart and after your eyes after which you stray.” Parshas Shelach ends with the third paragraph of the Shema. That paragraph discusses the Mitzvo of Tzitzit and continues with another fundamental Mitzvo – not to follow our hearts and eyes. The Sifri elaborates on the meaning of these words. It explains that following one’s heart refers to meenus (herecy), whereas following one’s eyes refers to immorality. The simple understanding of the Sifri with regards to following one’s heart, is that this is the source for the prohibition against espousing beliefs that are antithetical to Torah. My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita, points out that there is a great difficulty with this understanding. Without the Mitzvo of ‘loh sassuroo’, there are a number of Mitzvos in the Torah that prohibit heretical beliefs: In the first of the Ten Commandments, the Torah commands us to believe that HaShem is the only G-d, who is all-powerful, created and sustains the whole universe, and has no beginning or end. The next Mitzvo exhorts us not to follow any other gods, which means that we cannot attribute any independent power to any force in the world. In the Mitzvo of ‘Shema’, the Torah further commands us to believe in the oneness of HaShem. The attitudes that the Torah forbids in these Mitzvos are the main beliefs that represent herecy. Accordingly, it would seem that the Torah has already sufficiently instructed us to avoid heretical beliefs. What is the Mitzvo of loh sassuroo coming to add? Rav Berkovits answers that the other Mitzvos are instructing us to have basic philosophical ideas on an intellectual level; for example, a person must believe intellectually that there is one G-d who created the world. However, an intellectual realization is not always sufficient to ensure that a person will adhere to the fundamental tenets of Jewish thought. A person may intellectually recognize these truths, however, his emotions or his physical desires (taivas) may cause him to act in conflict with his beliefs. In this vein, Chazal tell us that a person only sins when a ruach shtus (spirit of irrationality) enters into him. This means that his actions contradict what he rationally knows to be true. The Mitzvo of ‘loh sasuroo’ commands us to avoid this pitfall. By telling us not to go after our hearts, the Torah is instructing us not to allow our emotions to cause us to act against what we intellectually know to be true. This is not to say that the Torah views emotions in a negative light. This is certainly not the case and there is great room for expression of emotions in Torah. However, when emotions are not channeled through intellect, the consequences can be disastrous. The Torah is the vessel through which we are supposed to mold our intellect and filter our emotions through a prism of the Torah outlook. The incident of the spies provides us with examples of the correct and incorrect approaches with regard to following one’s heart. Here too, the root word, ‘lasur’, (to spy) is utilized by the Torah. HaShem instructed Moshe to send people to spy out the land. Moshe instructed the spies about which features to look for in the land. Included amongst his instructions he told them to observe the produce of the land, in order to see whether it was fruitful or not. He further instructed them to take note if there was a righteous man in the land, whose merit could protect the people there. With these directives, Moshe was alluding to the spies that they should observe the land with a certain disposition, one that was based on Torah hashkafa. He was telling them to view everything that they saw with spiritual eyes, so that large fruit would be viewed in a positive light, and that the significance of tzaddikim there was an important factor. Sadly, the majority of the spies did not heed Moshe’s instructions. They did indeed see large fruit, however they chose to interpret it in a negative fashion, and conveyed the message that this demonstrated that the land was strange in that it produced oversized fruits. They were guilty of a further misinterpretation when they saw a large number of funerals taking place in the land. They used this to show that the land destroyed its inhabitants, when, in truth HaShem caused large numbers of deaths so that the people would be busy with funerals and not notice the spies. What was the cause of their skewed attitude? They fell prey to the pitfall of following their emotions. They lacked trust in HaShem, and therefore felt fear at the prospect of having to enter Eretz Yisroel. Because of this flawed attitude they viewed everything they saw through a distorted vision. The only spies who overcame this test were Kalev and Yehoshua. They viewed everything they saw in a positive fashion because they were strong in their trust in HaShem – this prevented them from allowing any fear they may have had, to overcome what they knew to be true. We have seen how the Torah connects the lesson of the spies to the Mitzvo of ‘loh sasuroo’. The ten spies who sinned provide us with the example of how going after one’s heart leads to sin and ultimately herecy. The Torah imparts a further lesson as to how to avoid the pitfall of interpreting what we see in a detrimental fashion. In the very same verse in which the Torah tells us, ‘loh sasuroo’, it discusses the Mitzvo of tzitzis. “And they will be for you tzitzis, and you shall see it and you shall remember all the commandments of HaShem and perform them; and you shall not spy after your heart and after your eyes after which you stray.” The verse tells us that tzitzis will somehow remind us of the Mitzvos and this in turn will enable us to avoid following our heart and eyes. What is the connection between tzitzis and ‘loh sasuroo’? Rashi points out that Tzitzis remind us of the 613 Mitzvos because the gematria of ‘tzitzis’ is 600; in addition, there are eight strings and five knots – the total of these three figures is 613. In this way, by looking at tzitzis a person is supposed to go through this sequence of thought that will bring him to connect the tzitzis with the 613 Mitzvos. The obvious problem with this is that most people will see tzitzis and fail to make the connection that the Torah seems to expect they should make. It would have seemed to be more effective to command that tzitzis say a big ‘613’ on them, so that everyone will automatically be reminded of the 613 Mitzvos when they see it! The answer is that the Torah is teaching us that one must strive to be the kind of person who sees the world in such a way that a mundane item of clothing such as tzitzis will lead him to a sequence of thought that will remind him of the 613 Mitzvos. When a person brings himself to this level, then, as a consequence he will be able to observe the Mitzvo of ‘loh sasuroo’ because he will not see the world in a skewed manner based on his emotions, rather he will see it with spiritual eyes. We have seen that a constant theme of the Parsha is that the way a person thinks, will play a decisive role in how he interprets what he sees. It is no easy task to become the kind of person who sees everything with spiritual eyes, however the first stage is to strive to make one’s intellect and emotions in line with the Torah’s directives. The more saturated a person is with the Torah’s teachings, the more he will be able to emulate Kalev and Yehoshua. May we all merit to guide our emotions to bring us closer to Torah.

BEHAALOSECHA – INSIGHTS IN RASHI – RECTIFYING INGRATITUDE

Bamidbar, 11:1: The people took to seeking complaints; it was evil in the ears of HaShem, and HaShem heard and His wrath flared, and a fire of HaShem burned against them, and it consumed at the edge of the camp. Rashi, 11:1: sv. Evil in the ears of HaShem: …they said, ‘woe to us, we have been burdened by this journey – for three days we haven’t rested from the difficulties of the journey.’ Sv. And His wrath flared: [HaShem said] ‘I intended for your good, that you would enter the land immediately.’ As the Jewish people left Har Sinai, HaShem sped up the journey so that they would arrive in Eretz Yisrael sooner; this was an expression of HaShem’s intense ‘eagerness’, so to speak, that the nation should attain its purpose. Sadly, a number of sins impeded their progress. One of them was that of the ‘misonenim’ (complainers) who complained about the burden of the journey. Instead of realizing that it was an act of kindness on HaShem’s part - in that it would bring them to the land sooner - they complained about how difficult it was to travel without rest. This particularly angered HaShem, because not only were they ungrateful for His act of kindness, but they actually focused on a negative aspect and complained about it. This was not the only time that the people were criticized for ingratitude. Immediately following the episode of the misonenim was the section about the asafsuf (rabble) who complained about the manna. Again, in Parshas Chukas they criticized the manna, calling it lechem hakolkel (insubstantial food). The Gemara highlights these complaints as classic examples of ingratitude of the worst kind: HaShem performed a kindness for them in giving them the elevated manna, and they not only did not thank Him, but actually complained about a perceived negative aspect of the gift! The Gemara further tells us that they inherited this trait from Adam HaRishon. When he sinned by eating the fruit, HaShem asked him what happened, providing an opportunity to admit to his mistake. He answered; “The woman whom You gave to be with me – she gave me of the tree and I ate.” The Gemara highlights Adam’s reply as a gross example of ingratitude. Rashi explains that Adam blamed the fact that he sinned on HaShem because He gave Adam the woman who caused him to eat the fruit. In truth, the creation of Chava was a great gift from HaShem to provide him with the partner that he desired. We have seen the severity of viewing HaShem’s hanhaga (interaction) with His people in a negative way. This is most obvious with regards to HaShem’s gifts such as the manna, yet, in truth, even seemingly negative occurrences are also kindnesses from HaShem, and on many occasions we merit to see how such events are for the good. The following story is a dramatic example of such a phenomenon. As a young boy, Rabbi Moshe Sherer fell ill. His illness was diagnosed as strep throat which in those days, before antibiotics, was far more dangerous than today. The infection could worsen into rheumatic fever and cause permanent heart damage and even death. The doctor prescribed a very expensive medication. His mother, Mrs Basya Sherer gathered all the money to be found in the house in order to pay for the vital medication but doubted that it was enough. She nevertheless rushed to the pharmacy; the owner was not in the store, so Mrs Sherer begged his assistant to fill the prescription. The young man agreed to do so and prepared the medicine in exchange for all the money Mrs Sherer had. Mrs Sherer gratefully took the medicine and rushed home. In her haste, she tripped over a curb and watched in horror as the bottle flew from her hand and smashed on the ground. She retrieved the paper bag in which the medicine was placed, in order to save any remnants of the precious elixir, but most of it was lost. Her money and medicine gone, she rushed back to the pharmacy still carrying the bag with the broken bottle inside. By that time, the storeowner had retuned and he listened to Mrs Sherer’s sobs as she offered to clean the store after hours if he would just refill the prescription. He agreed, and went to the back of the store to refill the prescription. He returned a moment later, ashen faced. “Angels are watching over your son,” he told her. From the smell of the medicine absorbed by the bag, he realized that the original prescription had been incorrectly filled, and instead of the needed medication she had received medication that could have been life threatening to the boy. Shaken by the near tragedy, he provided Mrs Sherer with the proper medication and even returned the money she had originally paid. She would tell over this story many times, saying, ‘When I tripped and heard the bottle breaking, I thought my life was over. Little did I know that what I saw as an incomparable disaster was really the greatest blessing from the Ribbono Shel Olam.” There are times when we will merit to see how what we thought was negative ended as positive, and there are times when we do not. Regardless of the outcome, it is incumbent on us to focus on the positive aspects and work on the vital trait of gratitude.

BEHAALOSECHA – UNDERSTANDING COMPLAINTS

BEHAALOSECHA – UNDERSTANDING COMPLAINTS By Yehonasan Gefen “The people were like those who seek complaints in the ears of HaShem, and HaShem heard and His wrath flared…” As the Jewish people were on the verge of entering Eretz Yisroel, they began complaining to HaShem. It is not immediately apparent what exactly they were complaining about. Rashi, based on the Sifri, explains that, in truth, they had no specific complaint, rather they were seeking a pretext to justify distancing themselves from HaShem. In a similar vein, the Seforno writes that they had no valid reason to complain, but they made it appear as if they were complaining about the difficulty of the journey. These explanations help answer the question of why the Torah writes that they were “like” complainers, as opposed to being actual complainers. It is possible to answer that the Torah is alluding that they were not really complaining about anything. Therefore they were not genuine complainers who had a real grievance, rather they were like complainers in that they made out as if they had a gripe. We learn from the Sifri that there are occasions when a person can voice a complaint or make an argument, when in truth, he doesn’t really believe in what he is saying. Rather he is using it as an excuse to justify an undesirable form of behavior. In the case of the misonenim, this undesirable behavior manifested itself in the people’s desire to distance themselves from HaShem. We see a further striking example of how what a person says does not necessarily represent what he means, in the argument between Kayin and Hevel that culminated in the murder of Hevel. The Torah tells us that Kayin spoke with Hevel before he killed him. “And Kayin spoke to Hevel his brother, and whilst they were in the field, Kayin rose up against his brother, Hevel, and killed him.” The Torah does not tell us what Kayin spoke about with Hevel. Targum Yonasan tells us that Kayin spoke words of kefira (denial of G-d) to Hevel, arguing that there was no G-d, and no concept of reward and punishment. Hevel argued with Kayin and in the midst of their argument, Kayin rose up and killed Hevel. Rav Yissochor Frand Shlita, asks why the Torah refrained from presenting this seemingly fundamental philosophical debate, leaving it to Chazal to fill in the details. He answers that the Torah was teaching us that Kayin didn’t necessarily believe in what he was saying, rather he was looking for an excuse to initiate an argument with his brother. The Torah refrained from revealing Kayin’s words because their actual content was irrelevant. We see again from here that a person’s most passionate arguments may be a screen to hide his true intentions. In this vein, the story is told of a number of yeshiva bachurim in the Yeshiva of Volozhin, who left the yeshiva and ultimately left Torah observance. Years later, they approached their Rosh Yeshiva, Rav Chaim of Volozhin zt”l, and told him that they had kashas on fundamental aspects of Torah thought, that they wanted to pose to him. Before they could ask their questions, he rhetorically asked them what came first – did they have kashas that caused them to leave Yiddishkeit, or did they leave Yiddishkeit and then come up with the kashas. His point was that they didn’t leave observance because of deep philosophical questions. Rather, they left Torah and then came up with the kashas so as to give their abhorrent behavior a veil of validity. This phenomenon remains common nowadays. Rav Dovid Orlofsky Shlita tells of a Mashgiach of a Yeshiva who approached him with regard to a yeshiva bachur who claimed to have doubts in Emuna, and as a result, was beginning to get involved in objectionable activities. The Mashgiach told Rav Orlofsky that he had spent much time with the boy discussing Jewish thought, studying the philosophical works of great Jewish thinkers such as the Rambam and Rav Yehuda HaLevi . Yet nothing had helped, and he continued on his path away from Torah. Rav Orlofsky explained that it was clear that bachur had no genuine issues in Emuna, rather he enjoyed going to town more than learning in the Beis Medrash! All the Mashgiach’s philosophical arguments met deaf ears, because they meant nothing to the boy. It was more instructive to address the real issues that were causing his descent from Yiddishkeit. How can a person develop the skill of discerning when a person is saying one thing but doesn’t really mean what he is saying? The incident of the misonenim also helps answer this. After the people began complaining, ostensibly about the difficult journey, the Torah tells us that, “HaShem heard (vayishma) and His wrath flared…” What does the Torah come to teach us by telling us the seemingly obvious fact that HaShem ‘heard’? The verb, ‘lishmoa’ does not merely mean to hear, rather it also can mean, ‘to understand’. Therefore, the Torah is telling us that HaShem understood the true intents of the people – that they had no real complaint, rather they were looking to distance themselves from Him. He reacted accordingly. Or course, we are not able to understand a person’s thoughts. However we can strive to emulate HaShem by discerning what he really means when he says something, and consequently come to a more accurate understanding of what he really means. For example, a person may ask, why there is so much suffering in the world. There are numerous possible reasons as to why a person may ask such a question; he may have experienced a tragedy and be grappling with it; he may have a genuine desire to understand this difficult issue; or he may be simply using this issue as an excuse to attack Judaism. The only way to discern his true intent is to probe further as to what exactly he means – in this way, one can address his real issue. Similarly, a child may complain that he does not enjoy school. A parent could take this complaint at face value and try to help him enjoy learning more. However, if the parent probes further, he may discover that in truth the child has no problem with his studies, rather there is a different problem, for example, another boy may be bullying him and therefore he doesn’t want to go to school. With this understanding, the parent can now address the problem in a far more effective way. The lessons of the episode of the misonenim are as relevant today as they were in the desert. May we all merit to emulate HaShem and learn to understand the true meaning of people’s words. “The people were like those who seek complaints in the ears of HaShem, and HaShem heard and His wrath flared…” As the Jewish people were on the verge of entering Eretz Yisroel, they began complaining to HaShem. It is not immediately apparent what exactly they were complaining about. Rashi, based on the Sifri, explains that, in truth, they had no specific complaint, rather they were seeking a pretext to justify distancing themselves from HaShem. In a similar vein, the Seforno writes that they had no valid reason to complain, but they made it appear as if they were complaining about the difficulty of the journey. These explanations help answer the question of why the Torah writes that they were “like” complainers, as opposed to being actual complainers. It is possible to answer that the Torah is alluding that they were not really complaining about anything. Therefore they were not genuine complainers who had a real grievance, rather they were like complainers in that they made out as if they had a gripe. We learn from the Sifri that there are occasions when a person can voice a complaint or make an argument, when in truth, he doesn’t really believe in what he is saying. Rather he is using it as an excuse to justify an undesirable form of behavior. In the case of the misonenim, this undesirable behavior manifested itself in the people’s desire to distance themselves from HaShem. We see a further striking example of how what a person says does not necessarily represent what he means, in the argument between Kayin and Hevel that culminated in the murder of Hevel. The Torah tells us that Kayin spoke with Hevel before he killed him. “And Kayin spoke to Hevel his brother, and whilst they were in the field, Kayin rose up against his brother, Hevel, and killed him.” The Torah does not tell us what Kayin spoke about with Hevel. Targum Yonasan tells us that Kayin spoke words of kefira (denial of G-d) to Hevel, arguing that there was no G-d, and no concept of reward and punishment. Hevel argued with Kayin and in the midst of their argument, Kayin rose up and killed Hevel. Rav Yissochor Frand Shlita, asks why the Torah refrained from presenting this seemingly fundamental philosophical debate, leaving it to Chazal to fill in the details. He answers that the Torah was teaching us that Kayin didn’t necessarily believe in what he was saying, rather he was looking for an excuse to initiate an argument with his brother. The Torah refrained from revealing Kayin’s words because their actual content was irrelevant. We see again from here that a person’s most passionate arguments may be a screen to hide his true intentions. In this vein, the story is told of a number of yeshiva bachurim in the Yeshiva of Volozhin, who left the yeshiva and ultimately left Torah observance. Years later, they approached their Rosh Yeshiva, Rav Chaim of Volozhin zt”l, and told him that they had kashas on fundamental aspects of Torah thought, that they wanted to pose to him. Before they could ask their questions, he rhetorically asked them what came first – did they have kashas that caused them to leave Yiddishkeit, or did they leave Yiddishkeit and then come up with the kashas. His point was that they didn’t leave observance because of deep philosophical questions. Rather, they left Torah and then came up with the kashas so as to give their abhorrent behavior a veil of validity. This phenomenon remains common nowadays. Rav Dovid Orlofsky Shlita tells of a Mashgiach of a Yeshiva who approached him with regard to a yeshiva bachur who claimed to have doubts in Emuna, and as a result, was beginning to get involved in objectionable activities. The Mashgiach told Rav Orlofsky that he had spent much time with the boy discussing Jewish thought, studying the philosophical works of great Jewish thinkers such as the Rambam and Rav Yehuda HaLevi . Yet nothing had helped, and he continued on his path away from Torah. Rav Orlofsky explained that it was clear that bachur had no genuine issues in Emuna, rather he enjoyed going to town more than learning in the Beis Medrash! All the Mashgiach’s philosophical arguments met deaf ears, because they meant nothing to the boy. It was more instructive to address the real issues that were causing his descent from Yiddishkeit. How can a person develop the skill of discerning when a person is saying one thing but doesn’t really mean what he is saying? The incident of the misonenim also helps answer this. After the people began complaining, ostensibly about the difficult journey, the Torah tells us that, “HaShem heard (vayishma) and His wrath flared…” What does the Torah come to teach us by telling us the seemingly obvious fact that HaShem ‘heard’? The verb, ‘lishmoa’ does not merely mean to hear, rather it also can mean, ‘to understand’. Therefore, the Torah is telling us that HaShem understood the true intents of the people – that they had no real complaint, rather they were looking to distance themselves from Him. He reacted accordingly. Or course, we are not able to understand a person’s thoughts. However we can strive to emulate HaShem by discerning what he really means when he says something, and consequently come to a more accurate understanding of what he really means. For example, a person may ask, why there is so much suffering in the world. There are numerous possible reasons as to why a person may ask such a question; he may have experienced a tragedy and be grappling with it; he may have a genuine desire to understand this difficult issue; or he may be simply using this issue as an excuse to attack Judaism. The only way to discern his true intent is to probe further as to what exactly he means – in this way, one can address his real issue. Similarly, a child may complain that he does not enjoy school. A parent could take this complaint at face value and try to help him enjoy learning more. However, if the parent probes further, he may discover that in truth the child has no problem with his studies, rather there is a different problem, for example, another boy may be bullying him and therefore he doesn’t want to go to school. With this understanding, the parent can now address the problem in a far more effective way. The lessons of the episode of the misonenim are as relevant today as they were in the desert. May we all merit to emulate HaShem and learn to understand the true meaning of people’s words.

בהעלותך –הבנת תלונות וטענות

"ויהי העם כמתאננים רע לפני ה' וישמע ה' ויחר אפו" כאשר עמדו בני ישראל סמוך ונראה לכניסתם לארץ ישראל, הם החלו להתלונן אל ה'. לא מפורש מיד על מה בדיוק נסובה תלונתם. רש"י, בעקבות הספרי, מסביר שבאמת לא הייתה להם כל תלונה ברורה ומוגדרת, אלא הם חיפשו טענות ותואנות כדי להצדיק את התרחקותם מה' . באופן דומה מפרש הספורנו ואומר שלא הייתה להם כל טענה מוצדקת אלא הם עשו עצמם כמתלוננים על קושי הצעידה במדבר. על פי הסברים אלה ניתן להבין את משמעות הכתוב "כמתאוננים", במקום לכתוב "ויהי העם מתאוננים" . ניתן להשיב שהתורה מרמזת בכך שבאמת הם לא התלוננו על שום דבר. משום כך הם אינם מוגדרים כ"מתאוננים" אמיתיים, שיש בליבם כעס ומרמור, אלא הם היו "כמתאוננים" כיון שעשו את עצמם כאילו יש בהם מרמור ויש טעם לתלונה מצידם. מדברי הספרי ניתן ללמוד שישנם מצבים בהם אדם יכול להישמע כמתלונן או כטוען טענות, כאשר האמת היא שהוא עצמו אינו מאמין במה שהוא אומר, אלא הוא משתמש בדברי תלונה אלה כתירוץ וכהצדקה להתנהגות לא רצויה. בעניין המתאוננים, התלונה באה להצדיק את רצון העם להרחיק את עצמם מעִם ה'. דוגמא נוספת מדהימה, ממנה ניתן לראות כיצד דברי האדם אינם משקפים בהכרח את כוונתו, היא הויכוח בין קין והבל אחיו, ויכוח שהסתיים במותו של הבל. התורה אומרת שקין דיבר עם הבל לפני שהרג אותו: "וַיאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" התורה לא מפרטת מה אמר קין להבל. התרגום יונתן אומר שקין דיבר דיבורי כפירה, כפר במציאות השי"ת ובשכר ועונש. הבל התווכח עם קין ותוך כדי ויכוחם קין קם על הבל והרגו. ר' יששכר פרינד שליט"א שואל מדוע לא כתבה התורה ופירטה ויכוח פילוסופי זה, שנראה לכאורה חשוב ומהותי ביותר. מדוע התורה השאירה דברים חיוניים אלה לביאורם ופירושם של חז"ל. תשובתו היא שהתורה מלמדת אותנו בכך שיתכן מאד שקיין לא האמין בכלל במה שהוא בעצמו אמר, אלא הוא חיפש עילה כדי להיכנס לויכוח עם אחיו. התורה לא גילתה את דברי הכפירה של קין כיון שמשמעותם ותוכנם כלל לא היו רלוונטיים לעניין. כל מטרתם הייתה אחת – כדי להגיע להרוג את אחיו. שוב רואים אנו מכאן שגם מילים מלאות להט שאדם מוציא מפיו עלולות להוות מסווה לכוונה אחרת שבליבו. בעניין זה מסופר על מספר בחורים בישיבת "וולוז'ין", שעזבו את הישיבה, ובסופו של דבר עזבו חיי תורה ומצוות. שנים מאוחר יותר הם ניגשו לראש הישיבה, ר' חיים מוולוז'ין ואמרו לו שיש להם מספר קושיות בנושאים מהותיים במחשבת היהדות, וברצונם להציע אותם לפניו. לפני שנתן להם לשאול את שאלותיהם, הוא שאל אותם ריטורית, מה קדם למה – האם הקושיות הביאו אותם לעזוב את חיי התורה, או שלאחר שעזבו את היהדות הגיעו השאלות למוחם ולליבם. הוא הדגיש להם בכך שהם לא עזבו את חיי התורה בגלל פילוספיה מעמיקה, ושאלות חקרניות, אלא הם עזבו את התורה ולאחר מכן הגיעו הקושיות והשאלות, בכדי להעניק להתנהגותם השפלה מסווה של צדק . תופעה זו נותרה בעינה אף בימינו אנו. ר' דוד אורלופסקי שליט"א מספר על משגיח בישיבה שניגש אליו בקשר לבחור בישיבתו שטוען שיש לו ספקות באמונה וכתוצאה מכך הוא החל לפזול לעבר מעשים בלתי ראויים. המשגיח סיפר לר' דוד אורלופסקי שהוא השקיע זמן רב ביותר עבור אותו בחור ודן איתו כה וכה בענייני המחשבה היהודית, הוא למד איתו את ספריהם של ענקי המחשבה היהודית כהרמב"ם וריה"ל ועם כל זאת עדיין שום דבר לא הועיל והבחור ממשיך בכיוון שונה מדרך התורה. הרב אורלופסקי הסביר שברור שאין בבחור זה כל ספק אמיתי באמונה, אלא הוא פשוט נהנה יותר לטייל בעיר מלשבת וללמוד תורה בבית המדרש! כל הסברי המשגיח בעומק המחשבה והפילוסופיה – נפלו על אזניים אטומות לחלוטין, כיוון שלא היה בהם כל תשובה למה שבאמת מעיק על אותו בחור. היה נכון יותר להדריך אותו, וליישר את דרכו בהתאם לקשייו האמיתיים שהם הם שגרמו לו לפנות לאפיקים זרים. כיצד יכול אדם לפתח בעצמו את היכולת להבחין שבן שיחו אומר משהו, אך הוא כלל לא מתכוון למשמעות האמיתית של דבריו? בפרשת המתאוננים מצויה התשובה לשאלה זו. אחרי שהעם החלו להתלונן כאילו על קושי הדרך, אומרת התורה "וישמע ה' וייחר אפו.." מהי כוונת התורה במילים "וישמע ה'", נראה שזהו פרט ברור ומובן מאליו? הפועל "לשמוע" אין משמעותו אך ורק שמיעה כפשוטה באוזן, אלא יש בו גם משמעות של "להבין" . לפי זה, התורה אומרת לנו שה' שמע והבין את הכוונה האמיתית של העם - לא היו בהם תלונות אמיתיות כלל, אלא הם רצו להתרחק מעם ה'. והקב"ה הגיב בהתאם. ודאי שאין ביכולתנו לקרא את מחשבותיו של הזולת. אולם אנו יכולים גם יכולים להשתדל לדבוק בדרכי ה', ולהשתדל להבחין מה מתכוון האדם באמת כאשר הוא אומר את דבריו, ועל פי זה להגיע להבנה מדויקת יותר על רצונו וכוונתו. לדוגמה, אדם יכול לשאול מדוע העולם מלא בכל כך הרבה כאב וסבל. ישנן אינספור סיבות אפשריות מדוע אדם שואל שאלה כזו: ייתכן והוא עבר טרגדיה קשה והוא מתקשה להתמודד איתה; ייתכן שבאמת יש בו שאיפה להבין עניין קשה וסבוך זה; או שהוא משתמש בכך כעילה להתקיף את עולם היהדות. הדרך היחידה לדעת באמת את כוונתו היא להמשיך לחקור ולבדוק היטב למה בדיוק הוא התכוון - באופן זה ניתן להגיע לעומק כוונתו האמיתית, ולהבין מה מציק לו באמת. בדומה לכך, ילד קטן יכול להתלונן שהוא אינו נהנה בבית הספר. ההורה עלול לקלוט את תלונתו באופן פשטני ולנסות לסייע לו להנות יותר מהלימוד. אולם אם ההורה ממשיך וחוקר יותר, ייתכן והוא יגלה שהאמת היא שאין לילד כל בעיה לימודית, אלא ישנה בעיה אחרת, כגון חבר בכיתה שמציק לו או מאיים עליו ולכן הוא אינו רוצה ללכת לבית הספר. לאחר שהוא מבין נכונה את כוונת בנו, יכול כעת ההורה לפתור את הבעיה ביעילות יתירה. מה שניתן ללמוד מעניין המתאוננים הינו רלוונטי לימינו אנו בדיוק כשם שהיה שייך אז בדור המדבר. מי יתן וכולנו נזכה ללכת בדרכי ה' וללמוד להבין נכונה מהי הכוונה האמיתית המסתתרת מאחורי דבריהם של בני אדם.

BEHAALOSECHA - UNDERSTANDING THE SINS IN THE DESERT By Yehonasan Gefen Parshas Behaalosecha begins with the Jewish people on the threshold of entering Eretz Yisrael but ends with a series of aveiros that culminates with the sin of the spies and the decree to spend forty years in the desert. Included in the sins that Klal Yisrael committed in this Parsha are their over-eagerness to leave Mount Sinai after learning Torah there for nearly one year and the sin of ’basar taiva’ ('meat of lust), where they complained about the manna and demanded to be given meat instead. Taken on a superficial level, these sins paint a very critical picture of the actions of the Jewish people. They are portrayed as lustful people, desirous of base physical pleasures who did not appreciate the deeper satisfaction offered by learning Torah at Har Sinai and the spiritual benefits of eating manna from heaven. This cannot in truth be the case, for it is clear that the Jewish people were clearly on a very high spiritual level. They had experienced numerous miracles throughout Yetsias Mitzrayim and had recently heard Hashem directly communicate with them. Based on this, it is impossible to understand the events in the parsha on a superficial level. As in all the aveiros enumerated in the Torah, it is clear that there must have been understandable reasons guiding the people’s behavior, and their actual sin was very subtle. The Toras Avraham zt”l answers these problems. He explains that the Jewish people had been living a lifestyle that was beyond the laws of nature. They did not eat regular food, they did not need to involve themselves in domestic chores such as washing clothes, there was no need for them to farm the land, and they were constantly witnessing open miracles. This is not generally the way of life Hashem confers on human beings - we are supposed to live in the world of nature and physicality and strive to elevate the physical world by using it for spiritual motives. Hashem does not want us to be like Malachim (angels) who are free of the tests that befall man, rather He wants us to use our free will to pass these tests and thereby earn our relationship with Him. However, Hashem, in His wisdom, ‘decided’ that it was necessary for the generation of the desert to live a life that was indeed similar to that of the Malachim. They needed that time of pure spirituality in order to prepare themselves for their future life of living within the laws of nature. This would enable them, at a later point in time, to be involved in the physical world and yet remain connected to the purpose of connecting to Hashem. The seeming ‘downside’ of this situation is that whilst they were living a supernatural lifestyle they were not subject to the tests and subsequent opportunities of developing a relationship to Hashem by overcoming the yetser hara. Rather they were spoon fed a relationship with Him without having earned it. This is the background leading up to the events of this week’s Parsha. After having spent nearly a year immersed in pure spirituality, they felt that they were now ready to reenter the physical world. Their motivation was essentially leshem shayamim (for altruistic reasons); they wanted to apply all the spirituality that they had absorbed at Har Sinai to enable them to elevate the physical world. This is the reason for their eagerness to leave Har Sinai, it was not motivated by a childish desire to ’escape’, rather a yearning to live a life where they could elevate the physical world. This also helps us understand why they rejected the manna and desired to eat meat. The manna epitomized a supernatural lifestyle and they felt ready to leave that temporary state and begin an existence where they ate normal food and live a life within the laws of nature. This, they felt, would enable them to get closer to Hashem because they would be faced with all the tests that accompany a physical existence. We have now developed a far more sophisticated understanding of the sins of the Jewish people in the desert. Nonetheless they were severely punished for their actions indicating that there must have been a subtle flaw in their reasoning. The Toras Avraham explains that the time for them to return to a normal existence had not yet arrived. They still needed a little more time of living in a supernatural fashion in order to sufficiently prepare them for the challenges that would await them. Their desire to leave was a little premature and consequently had Hashem fulfilled it at that time, then the consequences would have been grave because they would not have been able to pass the tests that they would face. Moreover, it seems that their punishment was particularly severe because they should not have made their own calculations as to when they were ready to leave the supernatural existence, rather they should have trusted Hashem’s judgement . The Toras Avraham derives two vital lessons from his explanation of the sins in the desert. Firstly, that we need a time of spiritual preparation where we are sheltered from the numerous challenges that characterize the ‘outside world’, and it is essential that we do not leave this situation prematurely because to do so means to place ourselves with challenges that we are not yet on the level to overcome. Secondly, he writes that we also learn that there is a point in time where we must, in some fashion, leave that spiritual ‘bubble’ and enter the physical world of challenges. Hashem does not want us to permanently live like Malachim, He wants us to elevate the physical world and thereby attain true closeness to him. These lessons vary greatly according to each person but the general principles seem to apply to everyone. We do not have the opportunity to live a supernatural life like the generation of the desert, however, the modern day equivalent is time spent focusing on spiritual growth where one is shielded from the numerous distractions of daily life. This is commonly represented by time spent in yeshiva or seminary where a person can focus on building himself spiritually without having to be overly burdened by physical concerns. It is highly recommended for anyone who has the opportunity to spend a certain amount of time (there is no ‘correct’ length of time) in yeshiva or seminary to do so. A person can grow more in a relatively short time in this spiritual haven than years of trying to learn and grow whilst simultaneously be in involved the in the daily challenges of life. For those that do not have this opportunity or whom have already passed that phase in life, the message of the Toras Avraham is still relevant. The time spent in the Beis Hamidrash or shul represents a microcosm of that time of spiritual preparation. It is stressed by Rabbanim that in this time it is essential that a person shut himself off from his outside life and devote himself totally to his spiritual pursuits in this time each day. For example, it is advised that one should turn off his mobile phone whilst learning and davenning so that we cannot be sidetracked by our daily business. The second lesson of the Toras Avraham is also relevant to our lifestyle. In some form there is a time when everyone is required to leave the hallowed existence of pure spirituality. This does not necessarily mean stopping learning or teaching Torah full-time, it can manifest itself in the form of getting married and having children. These stages in life invariably require a person to involve himself in less obvious spiritual pursuits such as running the finances of a family, feeding children and reading bedtime stories. However, since Hashem requires us to enter these phases in life it is clear that they represent a key part of our Avodas Hashem. For other people, this phase may require them to enter into the world of work where they face new challenges accompanied by new opportunities for growth that were not attainable in yeshiva. Examples of this include the test of being honest in business and maintaining appropriate levels of tznius. However these lessons manifest themselves, the lessons of the Toras Avraham are clear. May we be zocheh to apply them correctly to our lives.

בהעלותך – הבנת חטאי דור המדבר

בתחילת פרשת בהעלותך עומדים בני ישראל סמוך לכניסתם לארץ ישראל, אולם בסופה מתוארים מספר חטאים שחטאו בני ישראל במדבר, כאשר החמור שבהם הוא חטא המרגלים עליו נענשו ונשארו עוד ארבעים שנה במדבר לפני כניסתם לארץ. בתוך חטאי ישראל בפרשה נמנים עזיבתם ביתר שמחה והתלהבות את הר סיני בו למדו תורה כמעט שנה שלמה , וחטא "בשר התאווה", בו התלוננו על המן וביקשו לאכל דווקא בשר במקום המן. במבט שטחי, חטאים אלה מציירים תמונת מצב די עגומה ביחס למעשיהם של ישראל במדבר. אפשר להבין מתוכם כאילו היו הם אנשים שטופי תאוות, מלאים בתשוקות להנאות גשמיות וארציות, וחסרי הערכה להנאה וסיפוק עמוקים יותר המופקים מלימוד התורה בהר סיני, והתועלת הרוחנית שזכו בה באכילת המן מן השמים. האמת היא, שלא ייתכן שאלו היו פני הדברים, הרי ברור שבני ישראל בתקופה זו היו בדרגה רוחנית גבוהה ביותר. הם ראו במו עיניהם ניסים אינספור ביציאת מצרים וזה לא מכבר שמעו במו אוזניהם את דברי ה' המדבר אליהם. אם כך, בלתי אפשרי להבין את המאורעות המתוארים בפרשתנו כפשוטם. כמו בכל החטאים שנמנו בתורה, ברור שחייבת להיות סיבה מובנת, שגרמה והביאה את העם להתנהגותו זו, מה שעשו בפועל היה תוצאה ממחשבה. בעל התורת אברהם זצ"ל משיב על שאלות אלה. הוא מסביר שחייהם של בני ישראל בתקופה זו התנהלו מעבר לחוקי הטבע. הם לא אכלו אוכל רגיל, הם לא היו צריכים להתעסק בעבודות הבית כמו ניקיון וכביסה, לא היה צורך בעיבוד האדמה, והם היו עדים באופן קבוע לניסים גלויים. זו אינה דרך החיים הרגילה שהועיד הקב"ה לבני האדם – אנו נולדנו לחיים בעולם של טבע, בעולם גשמי, כאשר מטרתנו היא לרומם ולהעלות את העולם הזה, בכך שנשתמש בו לצרכים רוחניים. הקב"ה לא רוצה לראות בנו מלאכים, שאינם מתנסים בניסיונות העוברים על בני האדם, אלא הוא רוצה שנשתמש בכח הבחירה החופשית שלנו, שנבחר בטוב וכך נעבור את הניסיונות. תוך כדי כך נזכה בקשר וקרבה אליו יתברך. עם זאת, הקב"ה בחכמתו 'החליט' שמה שנצרך לדור המדבר הוא דווקא אופן חיים הדומה יותר לזה של המלאכים. הם היו זקוקים לזמן כזה של חיי רוחניות טהורה על מנת להכין את עצמם לתקופות הבאות, לזמנים בהם יחיו בתוך חוקי הטבע. זמן זה יאפשר להם אחר כך לחיות בתוך העולם הגשמי, ועם זאת להישאר קשורים לתכליתם האמיתית – הקשר עם הקב"ה. ה'חסרון' כביכול של מצב זה הוא שמתוך שחייהם התנהלו מעל לגדרי הטבע, הם לא היו נתונים לניסיונות ולהזדמנויות העולות מתוכן להתקדם ולהתפתח בקשר עם הקב"ה, על ידי התגברות על היצר הרע. אלא הם זכו וקיבלו מן המוכן את הקשר עם הקב"ה ללא הצורך לעבוד לשם כך ולהתאמץ. זה היה הרקע שהוביל למאורעות המתוארים בפרשתנו. לאחר שעברה כמעט שנה בה היו שקועים אך ורק ברוחניות טהורה, הם הרגישו שכעת הם כבר מסוגלים לחזור לחיים רגילים של העולם הגשמי. רצונם זה היה ביסודו רצון טהור ולשם שמים; הם רצו לקיים בפועל את כל אשר למדו וקיבלו בהר סיני, הם רצו להביא לידי מעשה את עולם הרוח בו שקעו בשנה האחרונה, על מנת לרומם את העולם הזה, העולם הגשמי. זו הייתה הסיבה למרצם ושמחתם כשעזבו את הר סיני, לא היה זה מניע של רצון ילדותי 'לברוח', אלא הייתה זו השאיפה לחיות חיים המרוממים את עולם הטבע ומכניסים בו חיות רוחנית. ניתן כך גם להבין מדוע סירבו לאכל את המן ורצו דווקא בשר. המן ייצג את החיים שמעבר לגדרי הטבע והם חשו מוכנים ומסוגלים לסיים מצב זמני זה ולהתחיל מציאות חיים אחרת, לאכל אוכל רגיל ולחיות חיים הכרוכים בכללי הטבע. על ידי צורת חיים כזו, הם הרגישו שיוכלו להתקרב יותר אל הקדוש ברוך הוא כיוון שיצטרכו לעמוד מול הניסיונות הנלווים למציאות הגשמית. פיתחנו כעת הבנה חכמה ועמוקה הרבה יותר בדבר חטאי עם ישראל במדבר. ולמרות זאת הם נענשו בחומרה על מעשיהם, ניתן ללמוד מכך שבכל זאת חייב להיות איזה שהוא פגם במניע למעשיהם. בעל ה"תורת אברהם" מסביר שהזמן בו נכון היה לחזור למציאות נורמלית עדיין לא הגיע. הם היו זקוקים לעוד תקופה קצרה של חיים מעבר לגדרי הטבע כדי שיהיו מוכנים כראוי למשימות והניסיונות הממתינים להם בהמשך הדרך. שאיפתם לעזוב הייתה מעט קודם לזמנה, ולכן, אם ה' היה ממלא את שאיפתם בזמן זה, התוצאות היו הרסניות כיון שהם לא היו מסוגלים לעבור את הניסיונות מולם התמודדו. יתירה מזאת, נראה שענשם היה חמור במיוחד כיון שהם לא היו צריכים לעשות דין לעצמם ולהחליט מתי הם כבר מוכנים וראויים לעזוב את המציאות הגבוהה בה עמדו, אלא היה עליהם להאמין בהנהגת ה' אותם . ה"תורת אברהם" שואב שני לימודים חיוניים מהסברו זה על חטאי דור המדבר. ראשית, שאנו זקוקים לפסק זמן של הכנה רוחנית בו אנו נקיים מכל המשימות והאתגרים הרבים הממלאים את העולם הסובב אותנו. וחשוב מאד שלא נעזוב מצב זה בטרם עת כיון שמעשה כזה פירושו העמדת עצמנו בפני ניסיונות ואתגרים שהאדם עדיין אינו מוכן ואינו בדרגה מספקת כדי לעמוד בהם בכבוד. שנית, הוא כותב שעלינו גם ללמוד שיש זמן נכון בו אנו מחוייבים לעזוב את ה'בועה' הרוחנית הזו ולהיכנס לעולם המעשה. ה' אינו מעוניין שנחיה בקביעות באופן הדומה למלאכים, הוא רוצה שרומם את העולם הזה, ועל ידי כך נזכה לקרבה אמיתית אליו. שני לימודים אלה קשורים מאד לכל אחד ואחד, אמנם אין לנו את הזכות והאפשרות לחיות במציאות מעבר לגדרי הטבע כפי שהיה בדור המדבר, אולם, המקביל לכך בדור הזה הוא הקדשת זמן להתמקדות בערכי הנצח, בצמיחה ובעליה רוחנית. זמן בו האדם מתנקה מכל הטרדות הרבות של חיי היום יום. כזה מצב מתקיים בתקופה של לימוד בישיבה או בסמינר, בתקופה כזו מתמקדים בבניית האישיות הרוחנית ללא כל טרדה ודאגה גשמית. מומלץ וחשוב מאד לכל אדם שיש לו את הזדמנות להקדיש תקופה מסוימת (אין אורך זמן קבוע שהוא "נכון") בישיבה או בסמינר לתכלית זו. בכזו חממה רוחנית אדם יכול, תוך תקופה יחסית קצרה, לגדול ולהתרומם הרבה יותר מאשר שנים של ניסיונות ללמוד ולגדול כאשר בו זמנית הוא עסוק ושקוע במשימות החיים היומיומיות. ועבור אלה שאין להם את ההזדמנות הזו, או לאלה שעברו זה מכבר שלב זה בחייהם, עדיין המסר של ה"תורת אברהם" מתאים ורלוונטי. הזמן בו האדם נמצא בבית הכנסת מהווה כעין אותה תקופה של הכנה רוחנית. הרבנים מורים שבזמן זה אדם חייב לנתק את עצמו מחיי היום יום ולהקדיש את עצמו לחלוטין לעליה רוחנית והתקדמות מידי יום ביומו. דוגמא לכך היא ההוראה לנתק את הטלפון הנייד בזמן הלימוד והתפילות, וכך לא לתת לעולם החיצוני להטרידנו בעסקי היום יום. הלימוד השני שלמד ה"תורת אברהם" אף הוא שייך וקשר לחיינו. ישנו זמן בו כל אחד נדרש לעזוב את המצב בו הוא מצוי ברוחניות טהורה בלבד. אין הכוונה שעליו דווקא להפסיק בלימוד התורה או בלימודה לאחרים, אדם מקיים זאת גם כאשר הוא מתחתן ומגדל את ילדיו. שלבים אלה בחיים ללא ספק מחייבים את האדם שיתעסק גם בעניינים שנראים פחות רוחניים, כגון דאגה לפרנסת הבית, האכלת הילדים, והקראת סיפור לפני השינה. אולם, כיוון שזהו רצון ה', וכך אמורים להראות חיינו, ברור שגם עיסוקים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. אנשים אחרים יידרשו בשלב זה להיכנס לעולם של עבודה, בו יתמודדו מול אתגרים חדשים, המלווים בהזדמנויות חדשות להתעלות, כאלה שלא היה משיגיםם בחיי הישיבה. דוגמא לניסיון בשדה זה היא ההקפדה על יושר והגינות במסחר, ושמירה על הרמה הראויה של צניעות. בכל אופן בו יבואו לידי ביטוי לימודים אלה, מסקנותיו של ה"תורת אברהם" ברורות. מי ייתן ונזכה כולנו ליישמן באופן הנכון בחיינו.

NASSO – INSIGHTS IN RASHI - THE POWER OF VISION

Bamidbar, Rashi, 6:2, sv. When a man will separate himself:…”Why was the section of the Nazir put next to the section of the Sotah? It comes to tell you that anyone who sees a sotah in her state of disgrace, should take upon himself to abstain from wine [by becoming a nazir], because wine leads to adultery.” Rashi, based on the Gemara, notes the juxtaposition of the passage of the sotah to the passage of the nazir. He explains that this comes to teach us that a person who sees the episode of the sotah should take on the nazirite oath in order to avoid the damaging effects of wine that caused the sotah to sin. The commentaries point out a difficulty in this Gemara: They ask that the seeing of the sotah’s degradation in and of itself should be sufficient to motivate a person to be extra careful in avoiding the factors that caused her to sin. Why, then do they need to take on the nazirite oath in order to ensure their future zehirus (care) from sin. Rav Yosef Leib Bloch zt”l offers a fascinating answer to this question. He argues that seeing the sotah can actually have a deleterious effect on the onlookers. For at the same time that he is seeing the sotah undergo great disgrace, he is also coming face to face with the person who has allegedly committed a serious sin. The yetser hara is so powerful that it can make him ignore the degradation that her sin caused her, and instead hone in on the sin that was committed and the lust that caused it. The following sad story proves this point: There was a man who was a hopeless drunkard. His son in desperation brought his father to see another drunk whilst that man was in a state of total degradation laid out on the street. However, instead of arousing the father to change, he actually went to the drunkard and asked him from where he attained his alcohol! Because of this powerful effect, the person who sees the sotah needs to take an extra undertaking to prevent himself from being drawn after the effects of sin. It still needs to be understood how the mere vision of the sotah can have such a powerful negative effect. Rav Yosef Leib’s son, Rav Elya Meir Bloch, zt”l, explained by quoting the Gemara in Megilla that tells us that it is forbidden to look at the face of an evil man. This is so serious because merely looking at something brings it into the soul of a person and makes a permanent imprint. The Ran says further that this imprint accompanies him for eternity. Accordingly, seeing an evil man can negatively affect the spiritual level of a person. This also works in a positive sense, whereby seeing holy people or things can have a strong positive effect on a person. This is demonstrated in the Gemara in Eruvin where Rebbe Yehuda HaNasi explains why he merited to be on a higher level that his contemporaries; the reason was that he once merited to see the back of the great Rebbe Meir. He adds that had he seen Rebbe Meir’s face then he would have been even greater. Another example of how what one sees changes the person is brought out based on the maamer Chazal that when Yaakov Avinu saw Yosef after so long he commented that Yosef had not stumbled in looking at forbidden things. How did Yaakov know that? The answer is that Yaakov could see in Yosef’s being that he had not sinned with his eyes - had he done so then Yaakov would have seen the imprint of those visions in Yosef. This again proves that what one sees actually affects a person permanently. The ramifications of Rav Bloch’s idea are very pertinent to our own lives. The most obvious lesson is that guarding our eyes from forbidden visions is something of utmost importance to our level of kedusha. A less apparent point is that even seeing things that are not necessarily forbidden can do great damage to one’s spiritual well-being. One example is that bombardment of violent images in the secular world. Studies show that the average teenager has seen more than a thousand deaths on various media. Exposure to such unhealthy images certainly affects a person’s sensitivity to violence. Another, somewhat surprising point is brought out by Rav Shimshon Pincus zt”l: He discusses whether women should be careful with regards to looking at immodest images. One may have thought that there is no problem for a woman to do this since technically there is no prohibition for a woman to see another woman immodestly dressed. However, in truth he writes that there is great damage done to a woman’s soul by looking at such images. This is because of the point made above, that the images we see penetrate our inner beings, and therefore, immodest images cause damage. He goes even further and says that women are even more influenced by what they see than men. Accordingly, a woman should also be vigilant in avoiding seeing immodest visions. To end on a positive note, the power of vision can also be used to elevate us; the sefarim hakedoshim teach us of a number of visions that elevate a person. These include looking at one’s tzitsit, holy books, shuls and batei midrash, the shin on the head tefillin, and as said earlier, looking at tzaddikim. May we merit to sanctify our eyes and thereby attain greater closeness to HaShem.

שבועות – לילה ללא שינה

אחד הסממנים הבולטים ביותר בחג השבועות הוא המנהג שגברים אינם ישנים בלילה, אלא יושבים ועוסקים בתורה. ה"מגן אברהם" מסביר את הטעם למנהג זה. הוא מביא את דברי חז"ל האומרים שעם ישראל הלכו לישון בליל מתן תורה, לילה לפני היום הגדול בו עמדו לקבל את הגדולה שבמתנות, והקב"ה היה צריך להעירם משנתם כדי לתת להם את התורה. לכן אנו נשארים ערים כל הלילה כדי לתקן מעשה זה של אבותינו .האריז"ל כותב שמי שלומד כל הלילה בליל שבועות מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק . בהסבר זה מונח קושי מסוים: כיצד ניתן להבין שגדולי עולם כאנשי דור המדבר יישארו ישנים בזמן שהמאורע החשוב ביותר בחייהםובהסטוריה כולה עומד להתרחש ? אנו יודעים שהם רצו מאד לקבל את התורה עד כדי כך שהסכימו לקבל על עצמם את כל מצוותיה וחוקיה בטרם שמעו מה הם ובמה הם יחייבו אותם. ואם כך מדוע הנהגתם בלילה הגדול, ליל מתן תורה אינה מבטאת התלהבות יתירה?! ונוסף על כך, עלינו להבין כיצד ליל שבועות שלנו, בו אנו נשארים ערים כל הלילה, מכפר על טעות זו של אבותינו. המפרשים מסבירים שעם ישראל בכוונה תחילה הלכו לישון באותו לילה; הם הרגישו שיוכלו להגיע לדרגות גבוהות יותר של קרבת אלוקים דווקא מתוך מצב של שינה. הסבר זה תואם לעיקרון האומר שבכל פעם שגדולי עולם חטאו, היתה להם סיבה צודקת לכאורה לבחור דווקא בהנהגה כזו, אלא שהעובדה שבסופו של דבר המעשה נחשב כחטא מעידה על כך שבדרגה דקה מן הדקה היה מעורב יצר הרע שהניע אותם לבחור בדרך שגויה זו . מה הייתה הסיבה שעמדה מאחורי החלטתם זו של בני ישראל ללכת לישון בלילה עצום שכזה? עם ישראל רצו בכל מאדם לקבל את התורה, כפי שהצהירו פה אחד "נעשה ונשמע". אולם ייתכן שבמקום דק מאד בתוך תוכם היה גם חשש כלשהו מקבלת התורה. הם הבינו שעם קבלתם את התורה הם יחויבו במאות מצוות עשה ולא תעשה. אין ספק שאמנם חייו של יהודי שומר תורה ומצוות מעניקים טוב והנאה נצחית, אולם הם כרוכים גם בהרבה השקעה, מאמץ, והתעלות מתמדת. לכן אדם עלול לנטות ל"ברוח" מאתגרים כאלה באופנים שונים. אחת הדרכים הנפוצות ביותר ל"בריחה" כזו היא שינה – על ידי השינה אדם יכול, לפחות לזמן מסוים, להתנתק מהחיים ומהאתגרים שהם מציבים . זו הסיבה שבני אדם שחוו חוויות קשות של כאב וצער נוטים לשינה יותר ממה שגופם באמת צריך. בכך משתקפת שאיפתם הפנימית לברוח מהכאב והצער שבתוכם. באופן זה, ניתן לומר, שבאיזה שהוא מקום הייתה בעם ישראל הסתייגות ופחד כלשהו מהעול החדש אותו הם עומדים לקבל על עצמם. ולכן, בתת הכרתם היה מונח הרצון "לברוח" מקבלת התורה שכביכול "מאיימת" עליהם. אותה שאיפה פנימית התבטאה למעשה בשינה. המנהג להישאר ערים בכל ליל שבועות וללמוד תורה, מהווה כפרה לאותו משהו מן המשהו של חטא שהיה באבותינו. כאשר אנו נשארים ערים בזמן שאנו רגילים לישון, אנו מבטאים בכך את רצוננו לעמוד איתנים ולשאת בעוז את כל כובד העול והאחריות שמטילה עלינו שמירת התורה הקדושה. אנו יודעים ומודעים לכך ששמירת התורה אינה מהווה משימה פשוטה כלל ועיקר, אבל היא ורק היא הדרך היחידה והנצחית. בריחה מפני הקושי, ומפני העמידה מול הניסיון אינה מספקת שלוות אמת, אלא להיפך, דווקא ההתייצבות מולם היא האופן היחיד להגיע למימוש וסיפוק אמתי בחיים. הר' נוח ויינברג זצ"ל היה מחדיר בהתמדה בתלמידיו שאין שום דבר בעל משמעות בחיים שניתן להשיגו ללא קושי ומאמץ. כל עניין שיש בו משמעות אמיתית, מוכרח להיות מעורב בהשגתו מאמץ רב, עבודה קשה ואף מסירות נפש. וכמובן שעקרון זה תקף במיוחד ביחס ללימוד התורה ושמירת מצוותיה; אנשים שהיו מוכשרים ביותר, וגאונים של ממש, לא הצליחו בלימוד התורה כיוון שלא היה בהם את כוח הרצון והנכונות להשקיע מאמצי עליון להבין את עמקות התורה. רק אלו שהיו מוכנים לכל מאמץ, אלה שהשקיעו ודחפו את עצמם שוב ושב – הם אלה שהגיעו בסופו של דבר למתיקות האמיתית של לימוד התורה, ולגדלות. ישנם כאלה שאינם אוחזים במנהג להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה. טענתם היא שברוב המקרים אדם לומד תורה פחות זמן כאשר הוא נשאר ער בלילה מאשר אם היה שומר על סדר זמני השינה שלו כרגיל. אם מתבוננים בחישוב מתמטי – זו טענה נכונה. מי שאינו ישן כל הלילה בדרך כלל ישן מספר שעות בערב שבועות, לאחר מכן ישן בשעות הבוקר לאחר התפילה, וברוב המקרים גם הולך לישון שוב לאחר סעודת יום טוב! מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר מה שגוי בטענה זו: אם מטרת חג השבועות הייתה ללמוד כמה שיותר תורה, אזי טענה זו הייתה נכונה לחלוטין, והיה הגיוני יותר לישון בלילה וללמוד יותר בשעות היום. אולם, לא זו מטרת הלימוד בחג השבועות. כפי שראינו, המטרה היא להשריש בנפשנו את המוכנות לעמוד איתנים אל מול כל אתגר וניסיון שמעמידה בפנינו התורה. על ידי הקרבת שעות השינה של לילה אחד, אנו מראים שאין בנו שום מידה של שאיפה "לברוח", אלא מכירים אנו ברורות שהדרך היחידה למשמעות אמיתית בחיים היא לעמוד מול הקשיים, להתמודד איתם, ולגדול בעזרתם. מי ייתן וכולנו נזכה לקבל את התורה מתוך ציפיה, מתוך התלהבות ומתוך רצון אמיתי.

נשא – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

הפרשה עוסקת בעניין הנזיר, אדם שנודר להינזר מיין, לא להיטמא בטומאת מת, ולגדל שערותיו . בעל ה"תורת אברהם" ר' אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל , דן במספר קשיים המתעוררים ביחס למעמדו הרוחני של הנזיר. הוא מציין שבמקום אחד התורה מתארת את הנזיר כ"קדוש", שהזיר עצמו מהנאות העולם הזה , אולם מספר פסוקים לאחר מכן, כאשר מתוארים הקרבנות שעל הנזיר להקריב, אומרת התורה שהוא חייב בקרבן חטאת כדי לכפר על עבירה מסוימת שחטא בה. על איזו עבירה מדובר? רש"י מביא את דעת רבי אלעזר הקפר שחטא הנזיר הוא שציער את עצמו בכך שנמנע מההנאה של שתיית יין . אם כך, ישנה סתירה מובהקת – האם הנזיר מקיים בנזירותו מצווה גדולה, או להיפך – עובר עבירה. עונה ה"תורת אברהם" שהנזיר עושה את המעשה הנכון, זה אכן מה שעליו לעשות – הוא מרגיש נטייה מוגזמת להנאות הגוף, ולכן מוצא לנכון לפנות באופן דרסטי לצד השני, ולנדור על עצמו נזירות. אולם, במעשה כזה ישנו גם צד של חטא – ועליו יש לכפר בקרבן חטאת. הוא מסביר שהקב"ה ברא אדם המורכב מגוף ומנשמה יחד, וטעות היא לאדם לשלול לחלוטין את חלק הגוף שבו. עבודת האדם בעולם היא לחיות בתוך העולם הגשמי, בתוך חיי המעשה, ואותם לרומם, ומתוכם להתעלות. הנזיר מרגיש שהוא אינו מסוגל לנהוג כך, אם לא שיזיר את עצמו לחלוטין מהיין. הוא צודק במעשהו זה, אבל בו בזמן הוא גורם לגופו צער לא קל כיוון שלגוף ישנה רמה מסוימת של שעבוד לעולם הגשמי, והוא חש צער כאשר עליו להמנע מההנאות הקיימות בעולם הזה. לכן הוא נחשב ל"קדוש" על שלקח על עצמו משימה אמיצה כזו של טהרה, אולם יחד עם זאת עליו להביא קרבן חטאת על שציער את גופו . לאחר שהסביר את שני הצדדים השונים במעשה הנזירות, מגיע ה"תורת אברהם" לבעיה נוספת. הוא מביא את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים שכותב שלא מספיק רק לקיים את המצוות, ולחיות חיי הנאות, אלא התורה מצווה עלינו "קדושים תהיו". קיום מצווה זו, לדברי הרמב"ן, כרוך בהתרחקות מהנאות העולם הזה. הוא אף מקביל בין הקדושה בה מצווה כאן האדם, ובין הנזיר, המתואר כ"קדוש" כיוון שהזיר עצמו מהיין. ומצד שני, הוא לא מזכיר אף לא ברמז קל כל חטא שנעשה על ידי התרחקות מהנאות גשמיות למרות שנראה לכאורה שיש בכך משום צער לגופו של האדם ה"קדוש". כותב ה"תורת אברהם" שדברים אלה של הרמב"ן מדברים על דרגה של "תלמיד חכם", אדם שמטרתו ושאיפתו היא להתקדש ולהתרחק מכל המותרות שבעולם הזה. ומכאן נובעת שאלה ברורה: מה ההבדל בין הנזיר שהינזרותו מהיין מהווה חטא, ובין ה"תלמיד חכם" שלא חוטא כל חטא, למרות שעושה מעשה דומה מאד למעשה הנזיר?! התשובה היא שישנו הבדל גדול מאד בין פרישותו של הנזיר ובין זו של התלמיד חכם. הנזיר נתון לתאווה חומרית חזקה מאד להנאות ארציות כמו שתיית יין. בעת שפורש מהן נגרם לו צער עצום, ולכן הוא נחשב חוטא בכך שמצער את עצמו. בניגוד לכך, ה"תלמיד חכם" לא חש כל כאב בהימנעות מהנאות הגוף כיוון שהוא אינו משועבד לדחפיו הגופניים. הוא חש ומבין באופן ברור לחלוטין עד כמה חסרות ערך וברות חלוף בטבען הן הנאות הגוף, כך שפרישה והימנעות מהם אינה מהווה עבורו קושי כה גדול. ואם כך, בעוד הנזיר צריך להקריב קרבן חטאת ולכפר על שציער את גופו, ה"תלמיד חכם" לא נחשב שעשה כל חטא. ניתן ללמוד מכך עיקרון עצום; הדרך האידיאלית להתרחקות ופרישה מהנאות העולם הזה, לא צריכה להיות כרוכה בתהליך קשה וכואב, אלא זה אמור לנבוע מהכרה בחוסר ערכם של הסיפוקים וההנאות הגשמיות. רעיון זה עומד בניגוד גמור לגישה החילונית והיחס החילוני לדחיית סיפוקים. ניתן לראות זאת באופן ברור בתחום הנפוץ של השאיפה לרדת במשקל על ידי דיאטה אינטנסיבית. על פי רוב נסיונות כאלה של דיאטה נוחלים כשלון, והסיבה העיקרים לכך היא שכאשר אדם מונע מעצמו אוכל, הוא גורם לעצמו צער וכאב עצומים. כאשר אדם מחליט לעשות כזו דיאטה, הוא לא משתחרר מתאוותו הטבעית לאכול אוכל ערב לחיך, ובדרך כלל להיפך – תשוקתו רק גדלה והולכת. כך הוא עובר תהליך קשה וכואב, בו הוא חוסם את עצמו בכוח מאכילה, אדם לא מסוגל להחזיק מעמד במצב כזה במשך זמן ממושך. נראה שהשקפת התורה לגבי עניין האכילה בכוחה לאפשר לאדם באופן אוטומטי לאכל בריא ואף לרדת במשקל . אם אדם מצליח להשתחרר משיעבוד הגוף להנאות הגשמיות, אזי הימנעות או התרחקות מהם תהפוך עד מהרה לעניין קל יותר ושאינו כרוך בכאב. מסופר על אדם, בן תורה, שהיה בעל משקל עודף, והיה רגיל לאכל כמויות גדולות מידי, הוא החליט להפחית את רמת הצריכה שלו לאוכל על ידי תהליך של עבודה פנימית בה יצנן את תאוות האכילה שלו, ויוריד את רמת השעבוד שלו לאוכל - אותו אדם הוריד 30 פאונד תוך חודשים ספורים! עדיין יש להבין כיצד יכול אדם להגיע לדרגה של תלמיד חכם, ובאמת להפריד את עצמו מהנאות גשמיות בלי לגרום לעצמו כל צער וקושי. נראה שהמפתח לכך הוא לפתח הערכה אמיתית וחזקה לרוחניות, כך באופן אוטומטי הוא ישתחרר מהשיעבוד לגשמיות. בחור ישיבה שאל פעם את ר' נח אורלווק שליט"א , שהוא מצפה לארוחת צהריים, יותר מאשר לתפלת מנחה – כיצד יוכל לשנות זאת? הר' אורלווק ענה שעליו להעמיק את הערכתו לתפילה, ובכך ללא ספק תרד העדפתו לארוחה. התנתקות מוחלטת זו מתאוות גשמיות שייכת ביותר ליחסנו לתורה, שבקבלתה אנו שמחים בחג השבועות. . המשנה באבות קובעת שהדרך לתורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" . אין הכוונה דווקא שכדי להיות תלמיד חכם אדם חייב לחיות בכזה אופן, אלא, אומרת לנו המשנה, שעלינו לפתח כזו הערכה לתורה, עד שהנאות ארציות יהפכו אצלנו לחסרות משמעות. לכן, אם אדם מתאמץ ושואף להיות תלמיד חכם, עליו לרצות, ולהיות מוכן לחיות חיי הסתפקות. וכך, גם אם למעשה הוא חי ברמת חיים גבוהה יותר, למרות זאת הוא יהיה מסוגל להתמקד ולהנות מהנאות גבוהות יותר של לימוד תורה. אולם אם הוא מרגיש משיכה גדולה להנאות ונוחות גשמית, אזי הוא לא יהיה מסוגל להקדיש את כל כולו לתורה. עיקרון זה, של השתחררות מהכבלים של העולם הזה קשור לשבועות גם באופן אחר. ה"מגן אברהם" מדבר על המנהג הידוע בשבועות – ללמוד תורה כל הלילה. הוא כותב שהסיבה לכך מבוססת על דברי המדרש המספר שבלילה לפני מתן תורה ישנו היהודים כל הלילה והקב"ה היה צריך כביכול להעירם משנתם. בכך שאנו נשארים ערים כל הלילה אנו מתקנים את אותו לילה שלפני מתן תורה . איזו משמעות עומדת ביסוד דברים אלה? נראה שאמנם היהודים רצו לקבל את התורה, אבל יחד עם זאת, באיזה שהוא מקום היה קיים בהם גם חשש ודאגה מפני החיובים שיהיו כרוכים בכך. קבלת תורת ה' תחייב אותם לעצור את עצמם בעד רצונותיהם הטבעיים, ותעמיד בפניהם דרישות ותביעות גדולות. חשש זה התבטא בשנתם באותו לילה, שינה מיצגת "בריחה" מהאתגרים שהחיים מעמידים. מצוי מאד שכאשר אדם נתון בבעיה או בצרה כלשהי הוא פונה לישון, כדרך לברוח מבעיותיו. עם ישראל התכוננו והתרגשו לקראת מתן תורה, הם ידעו שהתורה תעניק להם דרך חיים עמוקה הרבה יותר, ומשמעותית הרבה יותר, אבל עמוק בפנים הם גם הרגישו שיעבוד להנאות הגשמיות עליהם הם יצטרכו לוותר . על מנת לתקן 'חטא' זה, אנו מונעים עצמנו משינה, כדי להוכיח ששמחתנו ואהבתנו את התורה, כה גדולה, ואינה שקולה כלל להפסד של הנאה גשמית כשינה. ראינו שישנן שתי דרכים בהן אדם מרחיק את עצמו מתאוותו העוה"ז. הנזיר, בפרישתו מתאוות גורם לעצמו צער קשה, בעוד התלמיד חכם לא חש כל כאב בהתרחקו ופרישתו מהנאות כאלה. מטרתנו היא להקטין את רמת השיעבוד של הגוף לדחפים גשמיים על ידי העצמת רגש ההערכה לרוחניות. חג השבועות הוא הזמן המתאים לעבוד ולפתח אהבת תורה, והערכה לחיי הרוח, על ידי ההכרה בכך שההנאה מלימוד התורה במשך לילה שלם שווה כל הון שבעולם, וודאי ששווה הפסד של מספר שעות שינה!

RUTH – ACQUIRING MEANING THROUGH YISSURIM

Every Shavuos, we read Megillas Ruth, the story of the conversion of the Moabite Ruth, and her subsequent marriage to Boaz, which led to the birth of David HaMelech and ultimately the future Mashiach. Analyzing aspects of the story can help us deepen our understanding of the lessons that we can learn from Shavuos. One of the striking features of the Megilla is the self-sacrifice that Ruth demonstrated in her decision to join the Jewish people. The gemara in Brachos tells us that HaShem gave the Jewish people three “matanos tovos” (special gifts); and all of them are only acquired through yissurim . The three gifts are: Torah, Eretz Yisroel and Olam Haba. The story of the Megilla shows how Ruth acquired two of these gifts (with the exclusion of Torah ) and had to undergo the yissurim that the gemara promises. The difficulty of acquiring Eretz Yisroel is seen at the beginning of the Megilla. The story opens with the yerida of Elimelech and his family to Moav. The process of leaving Israel is covered in one short passuk, “…a man and his family left Beit Lechem to live in the fields of Moav...” In contrast ,the return of Naomi and her two daughters-in-law, Ruth and Orpah to Eretz Yisroel, is expressed in a much lengthier manner: “And she and her daughters-in-laws rose up and returned from the fields of Moav… and she left the place where she had been and her two daughters-in-law were with her, and they went on the way to return to the land of Yehuda.” It is noteworthy how many verbs are used that indicate the travelling involved in the journey back to Eretz Yisroel. The Megilla then describes at length the discussion between Naomi and her daughters-in-law about whether they would accompany her back. Finally, Naomi and Ruth, return to Israel. The stark contrast of the single passuk recounting their leaving of Israel, to the lengthy account of their return, teaches us that it is much easier to leave Eretz Yisroel than to come to it. Moreover, after Ruth and Naomi return to the land, the Megilla describes their great difficulties in supporting themselves there. In this way, Megillas Ruth demonstrates a striking example of how Eretz Yisroel is only acquired with difficulty. In a similar vein, a key feature in the story is Ruth’s willingness to undergo a great deal of discomfort and difficulty in order to join the Jewish nation, and, consequently, merit a new portion in Olam Haba. Chazal tell us that Ruth and Orpah were daughters of the King of Moav. Accordingly, they merited to have a very high stature in Moav. In contrast, by joining Naomi, they faced a life of poverty and the prospects of a low standing in society. This was because at that time there was a great dispute as to whether the Torah prohibition to marry a Moabite convert, also applied to female Moabite converts. Indeed, later in the Megilla, we see that the closest relative of Naomi’s husband, Elimelech, refused to marry Ruth because of her Moabite origins. In addition to these obstacles, lay the numerous obligations involved in becoming a Jew. Chazal tell us that Naomi stressed this to Ruth and Orpah; she mentioned a number of Mitzvos that would cause them to undergo great restrictions to their life. Indeed, her arguments persuaded Orpah to return to Moav. Ruth, in contrast told Naomi that she was willing to undergo all the difficulty involved in converting. Because of her willingness to undergo yissurim, Ruth merited a very unique place in Olam Haba. It still needs to b explained why the matanos tovos of Torah, Eretz Yisroel, and Olam Haba are only acquired through yissurim. This can be explained through a principle that Rav Noach Weinberg zt”l would constantly emphasize. He taught that genuinely meaningful pleasure could only be acquired through challenge. For example, when people look back at the most satisfying moments in their lives, they usually mention times when they had put great effort into achieving something, such as passing a difficult exam, or they choose a happy occasion such as marriage or having children. Anyone who has experienced such times of happiness, knows that marriage and child rearing involve a great deal of difficulty and challenge. Yet, they are causes of great joy for those who make the effort. In this vein, Torah, Eretz Yisroel and Olam Haba are the most meaningful things that a person can acquire. Precisely because of their great value, they can only be acquired with great difficulty. Ruth recognized this fact, and made the decision to forego the less ‘painful’ pleasures that life had to offer, for the meaningful experience of joining the Jewish nation in Eretz Yisroel. This lesson is highly relevant to Shavuos: Chazal tell us that HaShem offered the Torah to the nations of the world, but they refused when they saw how difficult it would be to observe its laws. The Jewish nation realized that despite the responsibilities that came with accepting the Torah, it was the greatest gift possible. Their decision to choose the more difficult and more meaningful option, is one that every Jew must strive to emulate. We must realize that keeping the Torah is the only way to achieve true life fulfillment.

SHAVUOS - STAYING AWAKE

One of the most prominent features of Shavuos is the universal Minhag (custom) for men to stay awake all night learning Torah. The Magen Avraham explains the reason for this Minhag; he brings Chazal who say that the Jewish people went to sleep on the night of Matan Torah (the giving of the Torah) and Hashem had to wake them up in order to receive the Torah. Accordingly, we stay up all night in order to rectify this failing of our ancestors . The Arizal states that one who stays awake learning Torah on Shavuos night is guaranteed that he will complete the year without experiencing any harm . This explanation seems quite difficult: How can we understand that such great people would oversleep on the most momentous occasion of their lives ? We know that they were willing to receive the Torah to the extent that they accepted its laws before they were even aware of its content so why would they act in such an unenthusiastic fashion on the night leading to Matan Torah?! It also needs to be understood how staying awake all night rectifies their error. The commentaries explain that the Jewish people deliberately went to sleep on that night; they felt that they could reach a higher level of connection to G-d in a state of sleep. This explanation fits with an important principle that whenever great people sinned, they had seemingly valid reasons for choosing their course of action. Nonetheless, the fact that they ultimately sinned indicates that on a subtle level, there was some kind of yetser hara that pushed them towards their error . What was this underlying motivation that caused them to sleep on this fateful night? The Jewish people clearly wanted to receive the Torah, as indicated by their pronouncement of 'Naaseh v'nishma' (we will do and we will hear). However, it is possible that on a subtle level they also felt a degree of uneasiness about receiving the Torah. They realized that accepting the Torah would enforce numerous obligations and responsibility upon them. It is certainly true that whilst the life of a Torah observant Jew provides the ultimate satisfaction, it nonetheless involves a great amount of effort and self-growth. Thus a person may be tempted to ‘escape’ these challenges in various manners. One of the most common forms of ‘escape’ is sleep - by sleeping a person can, at least temporarily, avoid the challenges of life . Accordingly, people who experience pain or difficulty have a tendency to want to sleep more than their bodies require. This is in fact a manifestation of their desire to escape their pain. In this vein, it is possible that, on a subtle level, the Jewish people were apprehensive of the new accountability that was soon to be thrust upon them. Thus, on a subconscious level they sought to ‘escape’ from the daunting specter of receiving the Torah. This desire to escape manifested itself in its ultimate form - sleep. The Minhag to stay awake all night learning Torah is a rectification of this subtle flaw. Remaining awake whilst we are tired shows that we are willing to face the responsibilities that accompany Torah observance. We realize that whilst fulfilling the Torah is no easy task, it is ultimately the most rewarding path. Escaping the challenges does not provide true satisfaction, rather facing them head on is the only way of achieving life fulfillment. Rav Noach Weinberg zt”l would consistently instill in his students that nothing meaningful in life is achieved without difficulty. Any truly meaningful experience inevitably involves a great amount of hard work and self-sacrifice. This is particularly the case with regard to the learning and observing of the Torah; the greatest geniuses failed in Torah learning if they were unwilling to exert tremendous effort in understanding the depths of Torah. Only those who were prepared to push themselves experienced the true pleasure of Torah learning and attained greatness. There are people who disagree with the Minhag to remain awake all night learning Torah. They point out that a person probably learns for less time by staying awake in the night than if he would keep to his regular schedule of sleeping. In an arithmetical sense this claim seems correct. Those that do not sleep in the night commonly sleep for a few hours on Erev Shavuos, then sleep after Shacharis, and often go to sleep a further time after the Yom tov morning meal! However, my Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita points out the error of this argument; if the goal of Shavuos was to learn as much Torah as possible then this claim would be correct and it would be more sensible to sleep in the night and learn more in the daytime. However, this is not the purpose of learning on Shavuos. As we have seen , its purpose is to inculcate in ourselves the readiness to meet head-on the challenges that the Torah presents. By sacrificing sleep on this one night, we show that we have no desire to ‘escape’, rather we recognize that the only path to true meaning is to face difficulties head on and surpass them. May we all merit to receive the Torah with complete eagerness and anticipation.

שבועות – מהו תלמוד תורה?

שבועות – מהו תלמוד תורה? יהונתן גפן חג השבועות הוא היום בו אנו מודים להקב"ה על מתן תורה. אנו מוכיחים ביום זה את שמחתנו בתורה, ואהבתנו אליה, בכך שאנו מקדישים לילה שלם לעיסוק אחד ויחיד – אנו שוקעים באותו לילה בחשובה שבמצוות – במצות תלמוד תורה. עם התקרב יום קדוש זה, חשוב עד מאד לוודא כי אנו מבינים בצורה הנכונה והמדויקת ביותר את מהותה של מצווה זו ובמה היא מחייבת אותנו. אדם המביט במבט שטחי, ודאי יענה כי מצות תלמוד התורה כוללת בתוכה את החיוב לשקוע בלימוד התורה לעומקה, ואדם שממלא את חייו בלימוד תורה ודאי מקיים את המצווה בשלמותה. אולם, מבט מעמיק יותר יגלה כי למצווה ישנו מימד נוסף, חלק נוסף אשר אין להתעלם ממנו. הרמב"ם ב"ספר המצוות" מגדיר את מצוות תלמוד תורה כך: "היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה - וזהו הנקרא: תלמוד תורה, והוא אמרו 'ושיננתם לבניך' ולשון ספרי: 'ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך'...". ברור אם כן על פי הרמב"ם שחלק בלתי נפרד מקיומה של מצוות תלמוד תורה בשלמות הינו ללמד תורה לאחרים. מקורות רבים בחז"ל עומדים על חשיבות העניין של לימוד תורה לאחרים והעמדת תלמידים הרבה. אחד המעוררים שבהם, הם דברי הגמרא בסנהדרין המתבטאת קשות כנגד אדם הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים. הגמרא שם מביאה את הפסוק בפרשת שלח, שנאמר על אדם שחטא בעבודה זרה: "כי דבר ה' בזה". ומיחסת מילים קשות ומשפילות אלה למספר הנהגות שליליות, אשר אחת מהן היא הלומד ואינו מלמד; "רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה - זה הוא דבר ה' בזה" . קשה מאוד להבין, מדוע הלומד ואינו מלמד נכנס בתוך קטגוריה שלילית ומבוזה כל כך, וכיצד הנמנע מלימוד תורה לאחרים, נמנה בשורה אחת יחד עם חוטאים בחטאים קשים ביותר, כגון "האומר אין תורה מן השמיים" . בעל ה"בן איש חי" זצ"ל מסביר כי התורה היא נצחית, ומטרתה היא להשתמר ולעבור כמסורת איתנה בשרשרת הדורות. אולם, אדם הלומד תורה רק לעצמו ואינו שואף לחלוק את ידיעותיו ולהעבירן הלאה לדורות, פוגם במידה מסוימת בנצחיותה של התורה. בדומה לכך, מסביר המהר"ל את הגמרא ואומר כי בעת שאדם מלמד לאחרים דברי תורה, מתעצם וגדל כבוד התורה עד מאוד. אדם שאינו נוהג כך עם דברי תורתו, מונע משינונם ולימודם של אחרים את התורה הקדושה, ובכך בעצם הוא מבזה את דברי ה', כיון שעל ידי הימנעותו מלימוד לאחרים הוא ממעיט מכבוד התורה. ישנם מקורות נוספים בחז"ל המדגישים כיצד לימוד תורה לאחרים מהווה חלק יסודי ובלתי נפרד מעבודת ה' של כל אחד ואחד: הגמרא בראש השנה (כג ע"ב) מדמה את האדם הלומד ואינו מלמד לעץ הדס העומד במדבר. המהר"ל מסביר כי עץ ההדס הינו העץ בעל הריח הנעים ביותר, והקב"ה ברא אותו בעולם למטרה אחת: על מנת שיהנו בני אדם מריח ניחוחו הנעים. עץ הדס העומד במדבר אינו ממלא תפקיד זה, כיון שאין מי שיהנה מריחו הטוב. בדיוק כך, התורה ניתנה על מנת שילמדוה ישראל וילמדוה לאחרים איש מפי איש. אדם שלומד תורה, אבל אינו מלמדה לאחרים, מחטיא את מטרתו בחיים, ומחטיא את מטרת נתינתה של התורה לישראל – כדי שתעבור הלאה לדורות. כמו כן, אומרת המשנה בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" ההבנה הפשוטה של משנה זו היא, שאל לו לאדם להתגאות בהישגיו והצלחתו בלימוד התורה, כיוון שהתורה היא מטרתו היחידה בחיים. אולם, פרשנים רבים מאירים אמרה זו באור שונה. הם מסבירים את דברי המשנה כמתכוונים לומר, שאם אדם למד הרבה תורה, אל לו להחזיק תורה זו לעצמו בלבד, אלא הוא מחויב לחלק את ידיעותיו וחכמתו עם אחרים. מדוע? כי מטרת יצירתו והגעתו לעולם היא ללמוד תורה וללמדה! על פי הבנה זו, הדריכו רבים מגדולי הדורות בני תורה להקדיש חלק מזמנם ללמד תורתם לאחרים היודעים פחות מהם. במיוחד בצל החורבן הרוחני בו נתון עם ישראל בעשורים האחרונים. הרב משה פיינשטיין זצ"ל הוציא "קול קורא" לבני ישיבה בשנת 1973 שם הוא מתאר כיצד משה רבנו לא רצה בתחילה להנהיג את עם ישראל. אולם, כאשר היה ברור לו שאין עוד אף אחד מלבדו שמתאים לתפקיד זה, הוא לקח על עצמו את התפקיד ביתר שאת. וכך כתב: "כשם שנענה משה רבנו לבקשתו של ה', כשאמר לו שהוא מחויב, כיון שאין מישהו אחר, כך בדיוק מחויבים תלמידי הישיבה... אין אף אחד אחר שמתאים ומוכשר לתפקיד זה... בתנאים ונסיבות כאלה, חייבים להמעיט מלימוד התורה הפרטי"(תרגום חפשי) הוא קובע כי "כמו במצות הצדקה, בה מחויב אדם לתת מעשר מהכנסותיו לעניים, כך חייב אדם לתת מעשר מזמנו, על מנת לקרב אחרים לתורה. כל אדם נהנה מגדולים ממנו, המאצילים עליו ותורמים לו, וכך בדיוק עליו לתת ולתרום מזמנו לאחרים הזקוקים לכך" עוד גדולים אחרים קראו לאברכים בקריאה דומה. הרב וולבה זצ"ל, בארץ ישראל, המליץ ושכנע אברכים להקדיש לילה אחד בשבוע לבקר משפחות חילוניות, ולהאיר בביתם את אור התורה והיהדות. גדולי הדור של ימינו אינם הראשונים שמדריכים בני תורה להקדיש מזמנם לעזור לרוחניותם של יהודים אחרים: החפץ חיים זצ"ל , והסבא מנובהרדוק זצ"ל כתבו על נושא זה בהרחבה והדגישו במילים חזקות את דחיפות העניין בשל המצב הקשה, ואת הצורך בתרומתו המשמעותית של כל אחד ואחד – מזמנו וכוחותיו. ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל דרש שבחורי ישיבה יתחייבו להקדיש לפחות שבועיים לאורך השנה כדי לעזור להצלת יהודי ספרד מצפורני הציונים אשר ניסו להשכיח מהם תורה ומצוות. הוא הבטיח כי הלימוד הפרטי של כל אחד מהם לא יפגע כתוצאה מתרומתם. "לא ייתכן שהמקדישים את עצמם ללימוד תורה של אחרים, יאבדו את שלהם כתוצאה מכך" אדם עלול לחשוב שאין זה הולם, או אין זה הכרחי לתלמיד חכם ללמד אנשים שיודעים מעט מאוד. אולי תפקיד זה מיועד לאחרים שיודעים פחות, וחזקים פחות בלימוד. ואילו תלמידי החכמים – עליהם להתמקד יותר בהתקדמותם האישית במעלות התורה, או ללמד ברמות גבוהות יותר. החזון איש נשאל פעם שאלה כזו: האם זה מתאים לתלמידי חכמים לבוא ליהודים שעדיין יודעים מעט מאוד, וללמדם חומש ומשנה. הוא ענה שאין זה רק מותר והולם, אלא זהו מילוי החיוב של "ללמוד על מנת ללמד". כתוצאה מפסק זה, הרבה אברכי כולל למדנים וחשובים ביותר נסעו ליישובים מרוחקים ברחבי הארץ על מנת ללמד יהודים חילוניים מעדות המזרח. ישנן דרכים רבות כיצד יכול אדם לחלוק את תורתו עם אחרים; הוא (או היא) יכול ללמוד חברותא עם אדם שרמתו נמוכה משלו. ישנם ארגוני קירוב רבים , ישיבות, בתי מדרש וכדומה הזקוקים לאנשים שיוכלו להעניק מעט מזמנם כדי ללמד ולתרום לאחרים. רק שיחת טלפון לאחד מארגונים אלה יכולה להיות כל המאמץ המתבקש למציאת חברותא. מלבד זאת, אין צורך להגביל את עצמנו לשיחה ולימוד פנים מול פנים; בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת בימינו, אפשר בקלות ללמוד חברותא עם תושב ארץ אחרת – בטלפון או באמצעים אחרים. ובנוסף לכך, אמצעי הכתיבה אף הם מהווים דרך יעילה ללמד אנשים רבים בו זמנית – על ידי כתיבת דבר תורה קצר על הפרשה, או בנושאים אחרים. חשוב אף לציין כי לימוד תורה לאחרים, אינו חייב להיעשות אך ורק בדרכים רשמיות ומקובלת – ישנן אינספור הזדמנויות בחיי היום יום של כל אחד ואחד, בהן ביכולתו להאיר את חכמת התורה לאחרים - לחברים בעבודה, לנהג המונית, או כל אדם אחד. היבט נוסף של עניין זה, הוא המסר אותו עלינו להעביר לילדנו. והוא ההבנה המדויקת והיחס הנכון לתלמוד תורה. הרב וולבה זצ"ל התבטא לגבי חינוך הילדים והקניית הגישה הנכונה לתורה ואמר: "אני חושב שעלינו ללמד זאת לצעירים, כבר מעת כניסתם בשערי הישיבה הקטנה. מיד בשנתם הראשונה, עלינו ללמדם ולהסביר להם שהם קשורים במהותם לכל כלל ישראל, והם חייבים לתת ולהקדיש למען כלל ישראל את התורה שהם ילמדו בישיבה קטנה ובישיבה גדולה. זוהי העבודה של כל בחור צעיר – לא לחשוב על עצמו בלבד. כל בחור צריך לדעת שהוא שייך לכלל, וחייב לתרום לו" ברור מדברי הרב וולבה שהוא אחז כי לימוד התורה לאחרים מהווה חלק בלתי נפרד ממצוות הלימוד – אינו רק בגדר מעלה, אלא זהו תנאי מקדים לכל יחסנו ללימוד התורה. בהתקרב "זמן מתן תורתנו", חשוב שנזכור שהקב"ה אינו רוצה רק בלימוד התורה שלנו לעצמנו, אלא רצונו של הוא שהתורה תהא קנינו של כל אחד ואחד מעם ישראל. יתן ה' ונגיע ליום זה, בו כל יהודי ויהודי יזכה לאורה של התורה, ללמוד וללמד.