SHOFTIM - OUR INFLUENCE ON OTHERS

“Who is the man who is fearful and faint-hearted? Let him go and return to his house, and let him not melt the heart of his fellows to be like his heart. ” The Torah commands anyone who is afraid of going to war to leave the battlefield because of the negative influence his behaviour will have on his fellow soldiers. They will be effected by his fear and consequently become more fearful themselves which will have a detrimental session . The Ramban brings the opinion of the Behag that this is one of the 613 mitzvos . Rav Chaim Shmuelevitz zt”l says that the shoresh of this mitzvo is that it is forbidden to act in such a way in any area of life that will negatively influence onlookers. This applies even if the action is justified but can still be interpreted in a negative way - thus he warns of the care a ben yeshiva must take in not missing seder, even when he has a valid reason, because everyone else may not know of this reason and will come to learn to be less makpid in keeping to their own seder . Rav Shlomo-Zalman Auerbach zt”l applied this principle in halacho. He was asked by someone who had a choice of two Shacharis minyanim; one was far slower than the other, allowing for more kavanna, but if he would daven in it he would have to leave before the end. Rav Auerbach answered that he should daven in the slower minyan even though he would have to leave early. However, he told the person that he should make known the reason for his early departure so as to avoid a possible chillul Hashem . Even though the shoel was following the halacho by leaving early, nevertheless he had to be aware of the possible consequences that this could have on others . One may ask, why should a person be judged by how his actions influence others if there is nothing intrinsically wrong with them - we are commanded to keep the 613 mitzvos; if a person does that then why should he suffer from others imitating him in a negative way? Rav Chaim of Volozhin zt”l writes that in the Shemoneh Esrei of Rosh Hashana we say that Hashem judges the “maaseh ish upekudaso”. Maaseh ish means a person’s own actions, but what does ‘pekudaso’ refer to? He explains that each person has a sphere of influence beyond himself, which includes his family, his students, and any people that come into contact with him. The way he influences these people through his own actions is ‘pekudaso’ and he is judged in that area as well. If, by observing his behaviour, they learn to improve their avodas Hashem then he will receive much reward but if the opposite occurs then he will be judged for his part in their aveiros just as he is judged for his own . A person’s actions do not take place in a vacuum, we are always being noticed by others, consequently we must constantly be aware of the possible effect we can have on others without even directly communicating with them. This idea is demonstrated in the following story told by Rav Dovid Kaplan Shlita: “Pesach the shoemaker died and went before the beis din shel maalah. He saw a massive pair of scales in front of him and a deep voice called out, ‘Bring in the mitzvos!” Angels dressed in white brought in several big bags stuffed with mitzvos. They poured them onto the scale, and the side of zechus went down, bringing a big smile to Pesach’s face. A voice then said, ‘bring in the aveiros!’ A couple of trucks full of black, gruesome-looking angels came in and began pouring the aveiros on the other side of the scale. The smile quickly faded from Pesach’s face. In the middle of the procedure he noticed something odd. ‘Wait, wait,’ he cried, ‘some of those aveiros are not mine. I never did that, that or that.’ ‘No,’ responded the beis din shel maalah, ’indeed you did not. Those are the aveiros of people who watched what you did and learned from your actions. You are responsible for their deeds. When you spoke in shul, Velvel saw you speaking and therefore thought it was okay to speak - you get his aveiro. When you left shul early and Chaim the shtreimel maker thought he could leave early as well, you are responsible for that misdeed, too. When you spoke lashon hara and those around you thought it okay to listen because it was you who was talking, you carry the responsibility as well… ” Thankfully, we can also benefit from this form of din through the positive effect we can have on our fellow: One way in which to do this is by being a positive example in our own behaviour and thereby inspire those around us to emulate us . Rav Aron Kotler zt”l notes that b’zman hazeh it is very difficult to rebuke someone effectively without embarrassing him. He suggests that one way to help him grow without fear of causing pain is rebuke by example; acting in such a way that inspires others to emulate his behaviour . A yeshiva bachur who, for example consistently arrives on time for Shacharis can influence his roommates to want to do the same; a baal habayis who is makpid to be kovaya itim letorah is an example to those who can’t find the time to learn regularly. Or a person who is careful not to speak lashon hara makes it difficult for those around him to do so by his mere presence. Rav Kotler is mechadesh that if a person deliberately excels in a certain area of avodas Hashem in order to effect onlookers, then he has fulfilled the mitzvo of tochacha. And the greater a person is, the more he can influence others in this way. A resolution to bring all of Jewry back to the Torah was found in the satchel of the great baal mussar, Rav Naftali Amsterdam zt”l. When asked how he planned to carry out this resolution, he replied, “I have resolved to keep all the laws of the Shulchan Aruch strictly. In this way I will serve as a living Shulchan Aruch and anyone who wants to keep the Torah will be able to see in me a living example of a complete Jew and learn from me how to return to the Torah .” Rav Shmuelevitz goes so far as to argue that causing others to fulfil a mitzvo is considered greater than doing the mitzvo oneself. One of his proofs is a Gemara in Sotah : The Gemara says that Yehuda’s body did not find rest until Moshe Rabbeinu prayed for him and mentioned one of his merits; Moshe said to Hashem, “who caused Reuven to confess to his sin [of moving his father’s bed]? Yehuda [when he confessed about the maaseh Tamar].” Rav Shmuelevitz points out that the only zechus that Moshe mentioned in his tefilla is that Yehuda caused Reuven to confess. Why didn’t he mention the great merit of Yehuda’s own confession, an act of great courage that saved the lives of three souls?! We are forced to answer that being mezakeh our fellow is greater than our own deed in and of itself and therefore the effect his deed had on Reuven was greater than the deed itself ! A person can never know when his deeds can influence others, even the smallest actions can have great effect as is demonstrated in the following true stories: Expecting a large crowd in shul on Yom Kippur, the tzaddik, Rav Elya Dushnitzer occupied himself by tearing pieces o toilet paper for public use in the large Petach Tikva shul’s bathroom. A secular Israeli stopped to watch what appeared to him as somewhat peculiar. “Why are you doing that,” he asked. “Tomorrow there is going to be a big crowd, and I don’t want anyone to be inconvenienced.” After becoming a baal teshuva, the Israeli explained what moved him to make a life change. “It was that rabbi. Every rip of paper made a tear deep in my heart. ” Unsure of whether to attend yeshiva full-time or to pursue a regular career, young Moshe decided to go to a yeshiva and see what the guys were like. As he was walking through the lunchroom, a bachur bumped into him, causing Moshe to spill his coffee on another boy seated at a table. Without a moment’s hesitation, the boy jumped up and called out, “Hey, Shimon, quickly bring another cup of coffee for Moshe!” Moshe decided that if this is what yeshiva bachurim are like, then he’s going to stay. He went on to become Rav Moshe Shwab, the mashgiach of Gateshead Yeshiva . The people in these stories who were the catalyst for the great changes people made in their lives, do not merely gain reward for their single action. The Mishna in Avos writes that a person who is mezakeh others receives incredible benefits ; It begins by saying that ‘sin will not come to his hand,’ - many commentators explain this to mean that he will receive great siyata dishmaya to avoid sin . The Mishna then describes Moshe Rabbeinu as an example of a mezakeh d’rabim and says that he receives reward for all the mitzvos that he caused to be done as if he fulfilled them himself. Thus, Rav Aaron Kotler notes that one who is mezakeh others with mitzvos receives incredible reward for his deeds. “one can not imagine the great gain a person receives through this; he is zocheh to extra heavenly protection to not stumble in sin and also to a great number of merits, something which would have been impossible for him to achieve through his own bechira . He writes further that this can help us in din; The Gemara says that the Sifrey Chaim and Sifsey Meisim are opened on Rosh Hashana. Tosefos explains that the dead are also judged . For what are they judged? Rav Kotler answers that even after a person’s death, the actions he committed in the world can still effect others , both positively or negatively. Thus, if a person helps others in such a way that the benefits are long-lasting, he can continue to reap the reward for this even after his own death . May we all be zocheh to the favourable din of the mezakeh harabim.

שופטים – השפעתנו על הסובבים אותנו

"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס לבב אחיו כלבבו" התורה מצווה על כל אותם אלה שפוחדים לצאת למלחמה לעזוב את שדה הקרב בשל ההשפעה השלילית של התנהגותם על שאר הלוחמים – הפחד עלול להוליד פחד גם אצל אחיהם הלוחמים– והתוצאות עלולות להזיק ביותר. הרמב"ן מביא את דעתו של הבה"ג שמצווה זו היא אחת מתרי"ג המצוות . ר' חיים שמואלביץ זצ"ל אומר ששורש מצווה זו אינו שייך דווקא למלחמה אלא אסור לאדם לנהוג בין אנשים באופן שישפיע עליהם לרעה בכל שטח שהוא. הדברים נכונים גם במקרה בו קיימת סיבה מוצדקת לחלוטין לצורת התנהגות מסוימת אולם ייתכן שהסביבה תפרש זאת באופן שלילי – בכך הוא מעורר על האחריות המוטלת על כל בן ישיבה שלא להחסיר בסדרים, גם כשיש סיבה מוצדקת, כיוון שחבריו אינם יודעים על קיומה והם עלולים ללמוד ממנו קלות דעת בשמירת סדרי הישיבה . הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הביא רעיון זה לידי ביטוי בהוראת הלכה למעשה – אדם אחד שאלו פעם באיזה מנין של שחרית לבחור; מניין אחד איטי הרבה יותר מהשני, מה שמאפשר תפילה ביתר כוונה, אבל אם יתפלל בו יאלץ לצאת מעט לפני סיום התפילה. הרב שלמה זלמן ענה שיתפלל במניין האיטי יותר למרות שיצטרך לצאת מוקדם. אבל הוא חייב להודיע לשאר המתפללים את הסיבה לכך שהוא עוזב מוקדם כדי למנוע חילול ה' . למרות שבעוזבו את בית הכנסת ינהג השואל על פי ההלכה, בכל אופן היה עליו להתייחס להשפעה שעלולה להיות למעשהו על הסובבים אותו . וכאן יכול אדם לשאול, מדוע הוא נידון על הדרך בה השפיע מעשהו על אחרים – אף אם אין בו שמץ של פגם. אנו מצווים בתרי"ג מצוות; אם אדם מקיימם כהלכה – מדוע עליו לסבול רק בגלל אחרים ששוגים ולומדים ממעשיו באופן שלילי? הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל כותב שאנו אומרים בתפילת עמידה של ראש השנה שהקב"ה דן אותנו על "מעשה איש ופקודתו" מעשה איש – הם המעשים שעשה האדם, אך מהי כוונת המילה "ופקודתו"? הוא מסביר שלכל אחד ישנו תחום השפעה סביבו הכולל את משפחתו, תלמידיו וכל אדם אחר שבא במגע עימו. הצורה בה משפיעים מעשיו עליהם היא "פקודתו" וכל אדם נידון בראש השנה גם על שטח זה של מעשיו. אם הם ראו את מעשיו ולמדו מהם להתעלות ולהשתפר בעבודת ה' שלהם הוא יזכה בשכר גדול על כך, אולם אם קרה ההיפך, אזי ידונו אותו על חלקו בחטאיהם בדיוק כשם שדנים אותו על מעשיו הוא . מעשי האדם אינם נעשים בחלל ריק – תמיד יהיו אנשים מהצד שיבחנו ויראו. לכן, אנו חייבים להיות מודעים לכך שייתכן מאד שתהיה השפעה זו או אחרת על אחרים כתוצאה ממעשינו, אפילו ללא שנוצר כל מגע וקשר עם השני. הסיפור הבא, אותו מספר ר' דוד קפלן משקף באופן יפה רעיון זה: "פסח הסנדלר הלך לעולמו ועמד לפני בית דין של מעלה. הוא ראה למולו זוג מאזניים כבדות, וקול עמוק נשמע בחלל: "הביאו את המצוות!" מלאכים עטויי לבן הופיעו ובידם כמה שקיות גדולות מלאות במצוות. הם העמיסו אותם על כף אחת של המאזניים, וצד הזכויות ירד מטה. פניו של ר' פסח זרחו. ואז נשמע שוב קול אחר: "הביאו את העבירות!" שני משאיות מלאות מלאכים שחורים, בעלי מראה מבעית נכנסו והחלו להעמיס חבילות של עבירות על הכף השנית. מיד נעלם החיוך מפניו של ר' פסח. תוך כדי עבודתם הוא לפתע שם לב למשהו מוזר. 'רגע, רגע', הוא צעק, 'חלק מכל העבירות האלה בכלל לא שלי! מעולם, מעולם לא עשיתי את זה, ואת זה, וגם את זה לא' 'לא', הגיעו התשובה מבית דין של מעלה. 'באמת לא עברת עליהם. אלה הן עבירות של אנשים אחרים, שראו את מעשיך ולמדו מהם. אתה אחראי לכשלונם. כאשר דיברת בבית המדרש, ראה אותך וֶעלוֶל, והבין מכך שמותר לדבר – העבירה הזאת שייכת לך. כאשר עזבת מוקדם מידי את בית הכנסת, ראה אותך חיים ה'שטריימל מאכער', וחשב שגם הוא יכול לנהוג כך – אתה אחראי גם לזה. כן, וגם כאשר דיברת לשון הרע, והסובבים אותך חשבו שמותר להם להאזין כיון שאתה הוא הדובר – עליך מוטלת כל האחריות על חטאם...' מצד שני, ניתן לשמוח מהידיעה שאפשר גם להנות מדין כזה כיוון שבאותה מידה ניתן להשפיעה השפעה חיובית על הזולת: אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת הינה להוות דוגמא חיובית בהנהגתנו, על ידי כך יתעוררו הסובבים אותנו וירצו ללכת בעקבותינו . ר' אהרון קוטלר זצ"ל כותב שבימינו קשה עד מאד להוכיח אדם בלי לביישו, הוא מציע דרך אחרת כיצד לסייע לאחרים בהתפתחותם הרוחנית ללא חשש של גרימת צער, והיא על ידי דוגמא אישית; לנהוג באופן שיעורר אחרים ללכת בעקבותיו . לדוגמא, בחור ישיבה שמתמיד להגיע לתפילה בזמן, ודאי יכול להשפיע בכך על חברי החדר שלו שינהגו כמוהו; אדם שעמל לפרנסתו אך גם מקפיד מאד על קביעת עיתים לתורה, מהווה סמל ודוגמא לאחרים שעדיין לא מצאו את הזמן הקבוע בו יכולים לשבת וללמוד. או אדם שנזהר מאד מלשון הרע – קשה מאד לסובבים אותו לעשות זאת כאשר הוא נוכח במקום. הרב קוטלר מחדש שאם אדם פועל באופן מיוחד בנושא כלשהו השיך לעבודת ה', והוא עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על אנשים שרואים אותו ובוחנים את מעשיו, הוא מקיים בכך את מצות תוכחה. וככל שהאדם גדול יותר- כוחו גדול יותר בהשפעה על אחרים בדרך זו. בלבו של אחד מגדולי בעלי המוסר – ר' נפתלי אמסטרדם שכנה החלטה נחרצת – להביא את כל בני דורו לחיות חיי תורה אמיתיים. כאשר שאלו אותו פעם כיצד הוא מתכנן להוציא זאת לפועל, הוא ענה "החלטתי לקיים את כל ההלכות שבשולחן ערוך בהקפדה מלאה. בדרך זו אהפוך לשולחן ערוך חי, וכל מי שירצה לשמור את התורה הקדושה יוכל לראות בי דוגמא חיה ליהודי מושלם, וללמוד ממני כיצד לשוב בתשובה לחיי תורה" . ר' חיים שמואלביץ ממשיך בשיחתו ומביא הוכחות לכך שכאשר אדם גורם לזולתו לקיים מצווה – נחשב הדבר למעשה גדול יותר מעשיית המצווה בעצמו. אחת ההוכחות לכך היא הגמרא במסכת סוטה: "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודא מגולגלין בארון, עד שעמד משה וביקש עליו רחמים, אמר לפניו רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה [בחטאו – שהעביר את מיטת אביו] יהודה [כאשר הודה במעשה תמר]" הרב שמואלביץ מציין שהזכות היחידה אותה הזכיר משה בתפילתו היא שיהודה גרם לראובן להודות. מדוע לא הזכיר את הזכות של המעשה עצמו - הודאתו של יהודה בחטאו הוא? היה זה הרי מעשה גדלות שבזכותו ניצלו שלש נפשות?! אם כך, על כרחנו עלינו לומר שכאשר מזכים אדם אחר זוהי זכות גדולה יותר מעשיית המעשה בעצמו – ואשר על כן, ההשפעה שהייתה למעשהו של יהודה על ראובן הייתה חשובה יותר מהמעשה עצמו . אדם לעולם אינו יכול לדעת אלו ממעשיו ישפיעו על אחרים ומתי, אפילו המעשה הקטן ביותר יכול לגרום השפעה עצומה על השני, כפי שניתן לראות בשני הסיפורים האמיתיים הבאים: הצדיק ר' אליהו דושניצר זצ"ל התכונן לקהל מתפללים רב שיגיע לתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת הגדול של פתח תקווה. לכן, הוא ישב לפני היום הגדול וחתך ניירות טואלט עבור המתפללים. יהודי חילוני נעצר להביט במחזה המוזר שנגלה לנגד עיניו. "מדוע אתה עושה כך?" הוא שאל. "מחר אמור להגיע לבית הכנסת קהל גדול אינני רוצה שאפילו אדם אחד יחוש אי נעימות". לאחר ששב אותו יהודי בתשובה הוא הסביר מה הניע אותו לשנות את אורח חייו. "היה זה אותו רבי. כל קריעה וקריעה של נייר יצרה קרע עמוק בתוך ליבי" . משה היה בחור צעיר שהתלבט האם להיכנס לישיבה למשך יום שלם או לבנות לעצמו קריירה כלשהי. הוא החליט ללכת לישיבה ולראות כיצד נראים הבחורים שם. בעת שנכנס לחדר האוכל נתקל בו בחור וגרם לו לשפוך את כוס הקפה שהייתה בידו על בחור אחר שישב ליד השולחן. לא עברה שניה אחת של היסוס והבחור מיד קרא בקול: "שמעון, הבא מהר כוס אחרת של קפה למשה!" משה החליט שאם זו הצורה בה נראה בחור ישיבה - הוא נשאר כאן. הוא גדל והיה לר' משה שוואב , המשגיח בישיבת גיטסהד . אותם אלה שגרמו לאחרים בשני הסיפורים לעשות שינוי משמעותי בחייהם לא יקבלו שכר רק על עצם המעשה הטוב שעשו, אלא הרבה מעבר לכך. המשנה באבות אומרת שאדם המזכה את הרבים – שכרו לאין שיעור - בתחילה כתוב ש'אין חטא בא על ידו' – רבים מהמפרשים כותבים שהכוונה היא שהוא יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת להימנע מחטא. לאחר מכן מביאה המשנה את משה רבינו כדוגמא למזכה הרבים, וכותבת ש"זכות הרבים תלוי בו" כלומר, שהוא זכה לשכר עבור כל המצוות שעשו ישראל בזכותו כאילו הוא עשה אותם בעצמו. ר' אהרון קוטלר כותב שאדם שמזכה אחרים במצוות זוכה לשכר עצום על מעשיו, אדם לא יכול לדמיין עד כמה רבות הזכויות בהן זוכה אדם בדרך זו; הוא זוכה לשמירה מיוחדת משמים שלא להיכשל בחטא, נוסף לכך נזקפות לו זכויות רבות עד מאד, מספר עצום אליו לא היה יכול להגיע רק על ידי מעשיו שלו . בהמשך הוא כותב שעניין זה יכול אף לסייע לנו בדין; הגמרא כותבת שספרי חיים וספרים מתים פתוחים בראש השנה. תוספות מסבירים שגם המתים באים למשפט ביום זה . על מה דנים את המתים? הרב קוטלר מסביר שגם לאחר מותו של אדם, קיימת עדיין השפעה ממעשיו שעשה בזה העולם, והם יכולים להשפיע על אחרים לטוב ולמוטב. וכך, אם אדם מסיע לאחרים בעבודת ה' בכזו דרך – התוצאות הטובות הינן לטווח ארוך מאד, שכרו יכול להכפיל את עצמו ואף יותר, גם לאחר מותו . ייתן ה' וכולנו נזכה לדין המיוחד של מזכה הרבים.

SHOFTIM - TAMIM TEHIYEH

The Torah tells us “You should go with innocence before Hashem, your G-d .” Rashi explains that a person should accept the lot that Hashem gives him without trying to discern the future, rather he should accept everything with love and innocence. The Chofetz Chaim zt”l would make an inference from the passuk; it says that one should act with innocence with Hashem, but not with other people. During a person’s dealings with others he should use great wisdom and thought and not let himself be duped by untrustworthy people. The example he would bring was that of Yaako Avinu, who was called an ‘ish tam’ and yet acted with great cunning in his dealings with Lavan. On one occasion a number of B’nei Torah complained to the Chofetz Chaim about how they had been tricked out of a large amount of money by dishonest merchants. He told them this passuk and noted that since they had spent so much time in Yeshiva they had become used to going in temimus with Hashem. Their error, however, was that they had thought that it is also possible to go in temimus with their fellow man as well . This lesson of the Chofetz Chaim zt”l seems very logical, however it needs to be reconciled with the mitzvo of “b’tzedek tishpot es amisecha:” This mitzvo teaches us that we must strive to judge our fellow man favorably, even when it seems that he is acting in a negative way. How is it possible to judge people favorably whilst simultaneously being suspicious of their righteousness? One could answer simply that we must, in our minds, judge our fellow favorably, but at the same time, be careful to take practical precautions to avoid being harmed in the eventuality that the other person is not trustworthy . There are two problems with this approach: Firstly, it seems almost impossible to adopt such a seeming contradictory attitude to the same person - how can a person be expected to genuinely judge his fellow favorably and simultaneously treat him in a suspicious manner ? Secondly, it seems difficult to say that the Torah should command us to give the benefit of the doubt to people of whom there is genuine reason to treat with distrust. In order to reconcile these concepts it is necessary to analyze the mitzvo of “b’tzedek tishpot es amisecha” on a deeper level. There are many stories in which a person seemed to be acting in a clearly negative way and yet in truth there was some wild explanation for their behavior. Such stories imply that the mitzvo to judge favorably requires that we always strive to find the benefit of the doubt even when doing so seems to defy logic. In truth, this does not seem to be an accurate understanding of what this mitzvo involves. The Rishonim write that there are different categories of people for whom there are different requirements of judging favorably . There is the ‘tzadik’, the ‘beinoni’, the ‘rasha’ and the ‘eino makiro’, (stranger): The tzadik is someone who hardly ever commits a sin - with regards to him we must judge him favorably even if his actions lean very strongly to a negative interpretation: The beinoni is a person who generally avoids sin but on occasion does falter - we must judge him favorably in situations that could be perceived equally in a positive and negative way, however when his actions seem negative we are not commanded to judge him favorably . The rasha regularly sins and as a consequence we need not judge him favorably even when his actions seem positive. Indeed, Rabbeinu Yonah says that we should judge him unfavorably ! An eino makiro is someone that we do not know - there is no obligation with regards to judging him . What is difficult about all the above gedarim is that there is no allusion to them in the Torah or Chazal - the Torah makes no differentiation between different people, it simply tells us to judge our fellow favorably, implying that this applies equally to every Jew. Where did the Rishonim see such chilukim between different kinds of people?! My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita explains that the mitzvo of judging favorably does not mean that we should irrationally judge every act in a positive way, rather it is telling us that we should judge people in a logical, reasonable and fair manner; a person may have a tendency to judge others in a harsh manner and not give them a fair judgement, the Torah comes and tells us that this is wrong, however it does not instruct us to judge people in an illogical fashion. Based on this understanding it becomes clear why the Rishonim gave different gedarim to different people: With regard to a tzaddik, even if he does something that seems like an aveiro is logical to assume that he did not do anything wrong. For example, if one sees a person who is known to be very strict on eating kosher, going into a non-kosher restaurant, it is logical to assume that he is not going in, in order to eat non-kosher food. Furthermore, even if we see him putting the food into his mouth it is more logical to say that he needs to eat in order to save his life and therefore it is permitted for him to eat this non-kosher food at this time. In contrast, when a rasha does something that seems positive, it is nevertheless logical that there is a negative way of interpreting his behavior. The same logic applies to the other categories - when it is logical to judge someone favorably the Torah requires that we do so, but when it is not, then there is no Torah obligation to judge favorably and there are even times when one should judge his fellow unfavorably. With this understanding we can now reconcile the mtizvo of judging favorably with the Chofetz Chaim’s teaching that people should not be naïve. The mitzvo does not tell us to be naïve, in contrast it instructs us to be realistic and at times tells us that we should judge people in an unfavorable manner. Thus, when we are dealing with people in business, for example, ‘b’tzedek tishpot’ teaches us that we should not be naïve, rather we should judge people fairly and accurately. As we noted before, it is important to remember that this in and of itself is no easy task - a person’s natural leaning may be to judge people in a unfair fashion. This, the Torah tells us, is wrong, rather we should strive to see people in a fair light.

EKEV - THE BENEFITS OF YISSURIM

“And you should know in your heart that just as a father punishes his son, Hashem punishes you. In this short sentence the Torah is teaching us the most basic tenet of bitachon. Just as a father only punishes a son because of his love for him and for his ultimate benefit, so too any punishments that Hashem sends to us also emanates from His great love for us and is only for our good. When a person finds himself in a painful or challenging situation he should realize that it is ultimately for the good. However, there is another life lesson that we learn from this comparison of Hashem to a father. A good father punishes his son in such a way that the son is intended to learn from his mistake and improve his behaviour. If the son continues to err even after the punishment then he has not enabled the onesh (punishment) to reach its desired purpose. So too, when Hashem punishes us He is, in most instances, trying to show us that we need to improve in some aspect of our behaviour . This idea is not a chiddush to most people, however it is usually discussed in a very vague way - that when bad things happen we need to ‘do teshuva’. This approach, whilst commendable, often seems to be unproductive because of its vagueness. In this article, the role of ‘yissurim ’ in our lives will be discussed, and hopefully will provide a clearer picture of how we can best utilise them. The Mashgiach of Slobodka, Rav Avraham Grodzinski zt”l discusses the inyan of yissurim at length in his sefer, Toras Avraham . He writes that the main purpose of prophecy was to communicate to the people how they were erring. Even when, ostensibly they were doing nothing wrong, the prophet would delve deep into their hearts and pinpoint an area in which they were lacking. He asks, in the post-prophecy era how does Hashem communicate to us to tell us what we are doing wrong? He answers that ‘yissurim’ are the replacement for prophecy. When a person is in pain, no matter how small, Hashem is communicating to him in some way that he needs to grow. Thus, yissurim are a tremendous gift - they provide us with an opportunity to mend our ways. The Gemara says that suffering does not merely refer to great afflictions, rather even minor difficulties. It gives the example of when a person tries to take out three coins from his pocket and he only picks up two. In this way Hashem is constantly communicating with us through yissurim. And the Gemara states further that if a person feels absolutely no suffering for forty days then he is destined for Gehinnom . This is because Hashem has given up hope for him to improve his ways, and therefore refrains from even trying to communicate with him . The obvious question that we are faced with is, ‘how can a person know what message Hashem is trying to tell him through the yissurim?' Of course it is impossible to be certain but The Toras Avraham cites a principle from Chazal that Hashem punishes a person measure for measure for his aveiros. For example, The Mishna in Sotah tells us that Shimshon sinned with his eyes, therefore he was punished that the Plishtim took out his eyes, and Avshalom was arrogant about his beautiful hair, therefore his hair was the cause of his death when it got tangled up amongst the branches of a tree . Therefore, it is recommended that a person look for a cause that is somehow connected to the form of suffering. For example, if someone experiences pain in his mouth then perhaps he should first assess whether he transgressed in an area connected with speech. There is, ironically a very good example of this idea in relation to Rav Grodszinski’s life himself. He suffered from a noticeable limp and when a shidduch was first proposed to Rav Ber Hirsch Heller’s daughter Chasya, she rejected it because of his limp. Shortly thereafter she fell down the stairs to the cellar, breaking her leg. She concluded that this was a sign not reject the match because of Rav Grodzinski’s bad leg and they did indeed marry . However, more important than whether we find the ‘correct’ aveiro or not is that we search for it at all. In the previous example, if the person’s pain in his mouth is connected to false speech but he works on lashon hara then he has achieved the main purpose of the yissurim - trying to grow. This is an extremely important point because there is a common trend that when a person experiences suffering he looks for different segulos in order to end the pain. My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita points out that this is somewhat missing the point. Hashem does not send us yissurim merely so that we can perform some kind of segulo (even if it is effective in ending the pain), rather he wants us to grow. This does not necessarily mean that all segulos are negative but one should not forget the purpose of the yissurim - that Hashem is telling us to grow . There is a second point with regards to how we react to yissurim. When a person is in the midst of suffering there is a tendency to ‘put his head in the sand’ until the pain goes away and then resume his life. We reconcile ourselves with the fact that we realise this is from Hashem but we still wait for it to end so that we can ‘resume’ our lives. This is understandable but, just like a father doesn’t want his son to react to punishment by moping, so too Hashem doesn’t want us to simply wait for the yissurim to end. We can continue to grow in our Avodas Hashem. Rav Pam zt”l experienced the most difficult period in his life in his early twenties when he had no source of parnasa and had no idea what the future had in store for him. Did he regress in his learning in this time? On the contrary - Rav Yisroel Reisman Shlita once asked him when he learnt Seder Kodshim. He answered that it was in this very period when his life was in such turmoil tat he undertook to learn on of the most difficult sections of the Torah. Indeed, times of yissurim are often opportunities to grow more than in more comfortable times. For example, a person’s tefillos are often far more effective when he feels in need than when everything seems fine. Moreover, history has proven that many of the greatest works of our Rabbis were written at times of great suffering. This does not seem to be a co-incidence; when a person is deprived of physical comforts his only refuge is in ruchnius, thus when our great ancestors were suffering from great poverty and oppression their learning reached new heights. Hashem loves us more than a father loves his son; When He deems it necessary to cause us suffering we often do not understand why we deserve such pain. In Olam Hazeh we may never know the answer but the one thing we can be sure of, is that Hashem is communicating with us, He wants us to hear His ‘voice’ through the yissurim and use them to grow closer to Him.

EIKEV – CLINGING TO THE WISE MAN

In Parshas Eikev, the Torah commands the people to go in the ways of HaShem, and to”cling to Him”. The Sifri , quoted by Rashi, asks how it is possible to cling to HaShem, given that He is described in another place in the Torah as an “all-consuming fire” ? The Sifri answers that the Torah is instructing us to cling to Talmidei Chachamim and their students; by doing that it is considered as if we cling to HaShem himself. The Rishonim derive from here an obligatory Mitzvo to learn from Talmidei Chachamim and try to develop a connection with them, in order to learn Torah with the correct understanding. A person might understand that it is a good hanhago (mode of behavior) to cling to Chachamim, however it is essential to recognize that it is a Torah obligation. Moreover, the Sefer HaChinuch writes very strongly about the importance of keeping this Mitzvo. He says; ”One who transgresses this and does not cling to them [Chachamim]…transgresses this positive Mitzvo, and his punishment is very great, because they are the [basis of] the existence of Torah, and a strong foundation for the salvation of souls, and anyone who is with them a great deal, will not come to sin..” The Mesillas Yesharim also discusses the importance of learning from Talmidei Chachamim, particularly with regards to personal growth. He writes that one of the main strategies of the yetser hara is to confuse people so that they do not recognize the difference between good and evil. Accordingly, they believe they are acting correctly, when in truth they are being tricked by their yetser hara. How can a person avoid this trap? He answers with an analogy. A person finds himself in a very complicated maze, and there is only one path that leads to the exit, however, most paths do not lead anywhere, and in fact take him away from his destination. The person has no way himself of finding the correct path because the possible paths look identical to each other. The only way to escape such a maze is to take advice from someone who has already been through the maze and arrived safely at the other side. He can advise the person stuck inside which is the correct path to take. So too, a person who has not yet mastered his yetser hara will find it impossible to overcome it without the guidance of Talmidei Chachamim who have spent many years refining their characters. We have seen how essential it is for one’s spiritual well-being to learn from Chachamim. However, a person may argue that this is an overly difficult Mitzvo because a significant amount of effort and persistence is required to attach oneself to Chachamim due to their busy schedules and the fact that already many people flock to them. The answer to this point is found in the words of the greatest Chacham, Moshe Rabbeinu. In Parshas Devarim, he recounts the episode when Yisro suggested that Moshe refrain from ruling on every matter of law, rather, other wise men should be appointed to guide the people in certain questions. The practical reason for this was in order to lessen the burden for Moshe and for the people who had to wait a long time for Moshe to be available. Moshe agreed to the suggestion and instructed the people to appoint Chachamim. The people gladly agreed to this request. Rashi points out that in his recollection of this incident, Moshe rebuked the people for their enthusiasm for Yisro’s idea. Moshe was telling them, “you should have answered, Rabbeinu Moshe, from who is it better to learn, from you or from your students, is it not [better to learn] from you, who suffered over it [the Torah]?!” Moshe rebuked them for not wanting to learn from the greatest Chacham, despite the fact that they would have to endure significant hardships in order to do so. We see from here how important it is to be willing to be moser nefesh to learn from Chachamim. This lesson is borne out by a teaching of Chazal, that a person who learns a great deal of Torah but does not cling to Talmidei Chachamim is considered an am ha’aretz (ignorant person). Rav Chaim Shmuelevitz zt”l explains that one who learns alone only relies on his own understanding and does not turn to wise people for guidance. Because he does not verifiy his understanding with Chachamim, it is inevitable that he will come to make serious mistakes in his learning. In contrast, one who clings to Chachamim can achieve great levels in his wisdom. The Alter of Novardok zt”l expressed this point when extolling the greatness of Rav Chaim Ozer Grodzensky zt”l. “His wisdom and genius is so great and of so much depth and breadth, because when he was young he was always to be found in the presence of the Gedolei Hador (greatest Rabbis). He never said to them, ‘accept my opinion’, rather he made himself into a ‘vessel’ who would listen and absorb all the opinions and explanations of all the Gedolim there. He absorbed into his very being all the wisdom that he heard and his wisdom became purified and elevated by the greatness of many generations that became embedded in his mind. ” When we discuss the greatness of Rav Chaim Ozer we generally focus on his incredible natural genius and ability to think of many things at the same time. We see from the words of the Alter that the key to his greatness was his willingness to learn from Talmidei Chachamim. We have seen how essential it is for one to learn from Chachamim. The Sefer HaChinuch points out that this Mitzvo is also incumbent upon women. He writes, “This Mitzvo is in place in every place, at all times, for men, and it is also a Mitzvo for women to hear the words of Chachamim so that they will learn how to know HaShem.” It is interesting to note that the Sefer HaChinuch also writes that women are not obligated in the Mitzvo of Talmud Torah (learning Torah) Nevertheless, they are obligated to seek out Chachamim to guide them in their Avodas HaShem. It is clear from the sources discussing this Mitzvo that both men and women must strive to learn from Chachamim. This is a particularly relevant lesson to people who grew up in more secular environments. In the secular world, the concept of ‘asking the wise man’ for guidance in life issues is almost unheard of. This is partly because intelligence and life wisdom have no necessary correlation. As a result of this, a baal teshuva may find it unnatural to ask life questions to Rabbis. Rav Noach Weinberg zt”l addressed this issue – he pointed out that in the secular world, people spend many years on studying in order to attain a certain qualification. However, with regard to basic life issues, such as marriage, child rearing, and life satisfaction, people spend almost no time studying how to succeed. The results of this failing are clear to see, with the divorce rate skyrocketing, family relationships consistently failing, and general life dissatisfaction commonplace. The Torah teaches that in all such issues it is essential that we learn from Chachamim, people who understand the Torah approach to life challenges.

עקב – תועלתם של ייסורים

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך" בפסוק קצר זה מלמדת אותנו התורה מידה יסודית ביותר – מידת הביטחון. בדיוק כשם שאב מעניש את בנו אך ורק בשל אהבתו הגדולה אליו ומתוך מטרה אחת ויחידה, טובת עתידו של בנו, כך גם עונשים מאת ה' עלינו נובעים מאהבתו העצומה של הקב"ה אלינו וכל כוונתם היא אך ורק לטובתנו. כאשר אדם מגיע למצב של קושי, ניסיון כלשהו, צער או כאב עליו להבין שבסופו של דבר רק טוב יצא ממצבו. ישנו לימוד נוסף הנלמד מהשוואה זו של הקב"ה לאב. אב רחום מעניש את בנו בצורה כזו המכוונת את הבן ללמוד מטעותו ולשפר את התנהגותו בעתיד. אם הבן ממשיך ושוגה גם לאחר העונש, אות היא שהוא לא קיבל את העונש בצורה נכונה ולא הפיק ממנו את התועלת הרצויה. באותה מידה כאשר הקב"ה מעניש אותנו הוא על פי רוב מנסה לאותת לנו בכך שעלינו לשנות את הנהגתנו בנושא מסוים בחיים . רעיון זה אינו מהווה חידוש לרובינו, אולם על פי רוב משוחחים על כך באופן מעורפל מאד – שכאשר קורה ל"ע מקרה עצוב סימן הוא שעלינו לשוב בתשובה. אמנם התעוררות זו רבת חשיבות וראויה לציון ולשבח, אולם בדרך כלל היא אינה מגיעה לכלל מעשה, בשל היותה כוללנית ומעורפלת. מאמר זה ידון בתפקידם של היסורים בחיינו, מתוך תקווה לספק תמונה ברורה יותר על הדרך הטובה ביותר בה עלינו להוציא את מירב התועלת מן היסורים. הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל, המשגיח של ישיבת סלבודקה, דן בעניין הייסורים באריכות רבה בספרו תורת אברהם . הוא כותב שמטרתה העיקרית של הנבואה הייתה להוכיח את העם ולהודיע להם מהם המעשים שעליהם לתקן. גם במקרה בו נראה היה לכאורה שהם נוהגים כראוי ולא חוטאים כלל, הנביא היה יורד לעומק פנימיותם, ומאתר שטחים שהיו לוקים מעט בחסר. ר' אברהם ממשיך ושואל - בתקופתנו, בה אין חזון ואין נבואה כיצד מעביר אלינו הקב"ה את מסריו, כיצד הוא מודיע לנו מה פגום במעשינו? הוא משיב שהייסורים הם התחליף לנבואה בימינו. כאשר אדם נתון בצרה, קטנה ככל שתהא, עליו לדעת שה' מדבר אליו ומסמן לו שעליו לשנות את התנהגותו בנושא מסוים. הייסורים אם כך, הינם מתנה עצומה – הם מספקים לנו את ההזדמנות לשנות את דרכינו לטוב. הגמרא אומרת שייסורים אינם אך ורק צרות גדולות וקשות, אלא הם כל קושי שהוא, אפילו הקטן ביותר, לדוגמא – אדם שרצה להוציא שלוש מטבעות מכיסו, אבל יצאו לו רק שתיים. כך הקב"ה מתקשר איתנו בכל רגע, על ידי הייסורים. הגמרא כותבת עוד יותר מכך, שאדם שעברו עליו ארבעים יום ללא ייסורים – סופו בגיהנם . כיוון שהקב"ה כביכול התייאש ממנו, הוא לא נותן לו עוד הזדמנות להשתנות, ולא שולח אליו סימנים ורמזים על מה שנדרש ממנו . השאלה המתבקשת היא כיצד יכול אדם לדעת מהו רצון ה', ומהו המסר אותו עליו ללמוד מהייסורים אותם קיבל? ודאי שאין אפשרות לדעת תשובה מוחלטת לכך, אבל בעל התורת אברהם מביא את היסוד של חז"ל שה' מעניש את האדם מידה כנגד מידה על חטאיו. לדוגמא המשנה בסוטה כותבת ששמשון חטא בשתי עיניו, לכן הוא נענש שהפלישתים ניקרו את עיניו, אבשלום התגאה בשיערו היפה, לכן נענש ושיערו הוא היה זה שגרם למותו כאשר נתפס בין ענפיו של עץ . אם כך ראוי לאדם לחפש אחר חטא שקשור באופן כלשהו לייסורים אותם קיבל, ולחשוש שמא זו היא הסיבה לייסורים. לדוגמא, אדם שסובל מכאב מסוים בפיו, ייתכן ועליו לבדוק ראשית האם הוא חטא בנושא הקשור לדיבור. ישנה דוגמא מצוינת לרעיון זה הקשורה בחייו של הרב גרודזינסקי זצ"ל. הוא סבל מצליעה קשה ובולטת. כאשר הוצע השידוך לראשונה לביתו של ר' בער הירש הלר, חסיה, היא סירבה לשידוך בשל כך. זמן קצר מאד לאחר מכן היא נפלה ממדרגות המרתף ושברה את רגלה. היא הסיקה מכך שזהו סימן עבורה לא לסרב לשידוך בשל רגלו הפגועה של הרב גרודזינסקי, ובזכות אותה פציעה היא נישאה לו . בכל אופן, אם נמצא את החטא ה"נכון" אליו כוונו הייסורים, ואף אם לא, החשוב ביותר הוא שנחפש אחריו. אם אותו כאב בפה ממנו סבל אותו אדם בדוגמא הקודמת הגיע בגלל שהוא דיבר שקר, והוא הסיק מכך שעליו לעבוד על עצמו בעניין לשון הרע – הרי שהשיג את מטרתם העיקרית של הייסורים – גדילה והשתנות לטובה. נקודה זו חשובה עד מאד, כיוון שישנה נטייה בימינו כאשר אדם סובל ממשהו, לחפש אחר סגולות שונות על מנת להשתחרר מסבלו. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א אומר שבכך מפסידים את המטרה העיקרית. הקב"ה לא שולח לנו ייסורים כדי שנחפש ונמצא סגולה כלשהי (אף אם היא אכן מועילה והסבל נפסק), הוא רוצה ממנו משהו, הוא מצפה שנגדל ונתקדם. אין הכוונה לומר שהסגולות הן בהכרח שליליות, אולם אל לאדם לשכוח את התכלית האמיתית של הייסורים – כך הקב"ה מדבר אלינו, כך הוא דורש ממנו לגדול ולהשתנות . ישנה נקודה נוספת הקשורה לדרך בה עלינו להתייחס לייסורים. כאשר אדם נתון בקושי וצרה, קיימת נטייה אנושית 'לקבור ראשו בחול', להתעלם וכמעט 'לברוח מהעולם' עד שיעבור הכאב והקושי, ואז לשוב לחיים תקינים. אנו מנחמים את עצמנו בכך שאנו יודעים ומאמינים שהכול מאת ה', אבל עדיין אנו מחכים שהצרה תעבור ורק אז נוכל לשוב ולחיות כרגיל. זוהי התנהגות מובנת, אולם בדיוק כשם שאב אינו רוצה לראות את בנו מדוכא, מדוכדך וחסר מעש בשל העונש אותו קיבל, כך גם הקב"ה אינו רוצה לראותנו ממתינים שיעברו הייסורים. אנו יכולים להמשיך להתקדם בעבודת ה'. התקופה הקשה ביותר בחייו של הרב פאם זצ"ל הייתה בשנות העשרים המוקדמות של חייו, כאשר לא היה לו כל מקור פרנסה, ולא היה לו מושג מה צופן לו עתידו. האם באותה תקופה הייתה לו נסיגה בלימוד? ההיפך – ר' ישראל רייזמן שליט"א שאל אותו פעם מתי הוא למד סדר קדושים. הוא השיב שהיה זה באותה תקופה, בדיוק כאשר חייו נכנסו למערבולת קשה, הוא קיבל על עצמו ללמוד את החלק המסובך ביותר בתורה. אכן, תקופות של ייסורים הן זמנים בהם יש הזדמנות להתקדם ולגדול הרבה יותר מזמנים רגועים ושקטים. לדוגמא תפילותיו של האדם בזמנים כאלה בדרך כלל חזקות הרבה יותר, הוא מרגיש בכל רמ"ח איבריו את התלות בהקב"ה, ודאי יותר מבעת שהחיים זורמים על מי מנוחות. יתירה מזאת, ההיסטוריה מוכיחה שרבים מספריהם של רבותינו נכתבו דווקא בזמנים של ייסורים גדולים. ולא בכדי; כאשר תנאיו הגשמיים של האדם מצטמצמים, הוא מוצא לו מפלט בחיים הרוחניים, וכך כאשר סבלו גדולי ישראל בדורות עבָרו וחיו חיי עוני וצער, מתוך כך הם הגיעו לדרגות גבוהות ברוחניות בלימוד. הקב"ה אוהב כל אחד מאיתנו עוד יותר מאב את בנו; הוא מעניש ומכאיב כאשר הוא רואה שיש בכך צורך. אנחנו בדרך כלל לא מבינים מדוע מגיע לנו כזה כאב. בעולם הזה ייתכן ולעולם לא נדע, אולם דבר אחד בטוח, שזו הדרך בה הקב"ה מדבר אלינו, רצונו שנשמע את קולו דרך הייסורים, שנסיק מכך את המסקנות הנכונות, ושנגדל ונתקרב אליו עוד ועוד.

EIKEV - YIRAS HASHEM

“You shall fear Hashem, Your G-d. ” The mitzvo to fear G-d is one of the most fundamental mitzvos in the Torah and is one of the ‘shesh mitzvos temidius’, the six constant mitzvos that one must fulfill at any moment . This mitzvo would seem to contradict another of the ‘mitzvos temidius’, Ahavas Hashem. The mitzvo of Ahavas Hashem teaches us that G-d is all giving and loving. If that is the case, then how can we be expected to fear Him, people generally fear things or beings who do not have their best interests at heart. The commentaries explain that the fear required in the mitzvo of yiras Hashem cannot be equated to fear of something that is trying to cause us harm, rather, at its most basic level, it consists of fear of the consequences of our actions. Yiras Hashem teaches us that Hashem is not a vatran , He has placed a system in the world whereby if a person commits a spiritually negative action then, as a consequence he will be spiritually damaged. Chazal take this point further by explaining what exactly we should and should not be afraid of: The Gemara in Brachos notes a seeming contradiction about fear between passukim in Tanach . Shlomo HaMelech writes in Mishlei; “fortunate is the man who is constantly afraid. ” In contrast, Yeshaya HaNavi says; “those from Zion who are afraid are sinners. ” The Gemara explains that the passuk in Mishlei is referring to ‘divrei Torah’. My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita explains that ‘divrei Torah’ can be understood to refer to spiritual matters. We only have control over our free will in spiritual pursuits - thus, The Gemara is telling us that it is correct to fear one’s own failure in the spiritual realm because we have control over it and have the ability to falter. However, in all other areas we know that Hashem is in total control and since He is all-giving and all-powerful, it is foolish and wrong to be afraid that ‘bad things’ will happen to us. When Hashem is in control nothing genuinely ‘bad’ can happen, it may seem that way at the time, but we know that ultimately there is nothing to be afraid of when Hashem is directing matters. The only thing we need to be afraid of is ourselves and the damage we can do to ourselves. Another Gemara shows further how important it is to fear the consequences of our actions: The Gemara in Gittin recounts the famous story of Kamtza and Bar Kamtza and how the sinas chinam in that story caused the chain of events that ended with the tragic destruction of the Beis HaMikdash. As an introduction to this tragic episode the Gemara quotes the aforementioned passuk in Mishlei that extols the virtues of fear . How is the inyan of fear connected to the events of the Kamtza and Bar Kamtza episode? Tosefos explain that the people who sinned in the story should have been more fearful of the consequences of their actions such as allowing Bar Kamtza to be embarrassed in public without interceding. Had they been more vigilant about the results of their actions they would have realized that they should act differently. We see from here the significance of fearing ourselves - it was their lack of such fear that enabled the tragic mistakes to unfold. These Gemaras teach us that whenever we have free will in a situation we must be fearful not to stumble but when there is nothing that can be done then it is wrong to have fear, and we should place our trust in Hashem. The Brisker Rav zt”l was famous for his fear of not performing mitzvos properly, yut at the same time, he remained remarkably calm when there was nothing he could do. Rav Shlomo Lorincz Shlita tells over that during the siege of Yerushalayim in Israel’s War of Independence the Brisker Rav would stay very calm even whilst the city was being bombarded with shells. Yet, when the shelling ceased, he would immediately become very agitated with concern for those far away. Asked to explain the contrast in his behavior, he responded that when the shells were falling nearby, he was in a position of an ones and thus freed from any obligation to assist others. Since he had not responsibility, he had no tension. But when his neighborhood was not being shelled, he could not stop thinking about what he might be able to do for those in danger, and the matter gave him no rest . The Brisker Rav was in tune with the appropriate times to be fearful and to be calm, when there was nothing he could do then he was very calm, but whilst a responsibility lay upon him he would not relax. This lesson is very pertinent as we approach Elul. Throughout the year a person may develop a sense of security about his spiritual standing, feeling that Hashem will ’overlook’ his transgressions and failings. However with Yom HaDin approaching, we are reminded that Hashem is not a vatran and that there are serious consequences to our actions. The Mitzvo of Yiras Hashem teaches us that we cannot sit back and have a false trust in G-d that everything will be alright. We have the great gift of free will but that is accompanied by the fact that we cannot rely on G-d to force us to make the correct decisions. Our control over our actions is cause of great fear - it means that we can ignore the opportunities that Hashem gives us, misuse our talents and generally fail to fulfill our potential in life - that is worthy of fear.

ואתחנן – לפנים משורת הדין

"ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" . המפרשים אומרים על פסוק זה, המופיע לקראת סופה של הפרשה, שהוא המקור לעניין של "לפנים משורת הדין" . הוא מלמדנו לא לדקדק עם הזולת על פי חומרת הדין אלא לוותר במצבים מסוימים גם על מה שמגיע לנו על פי דין. ונביא לכך דוגמאות מספר; כאשר אדם מוצא אבידה אשר על פי ההלכה מותר לו לקחתה לעצמו, אולם הוא יודע את זהותו של הבעלים האמיתיים – חז"ל אומרים על כך שאמנם יש לו היתר לקחת את החפץ, ולמרות זאת עליו להשיבו לבעליו . דוגמא נוספת לכך היא כאשר דירה עומדת למכירה, אדם שמעוניין לקנותה צריך לוותר על רצונו לטובת אדם שגר בסמיכות ומעוניין אף הוא בדירה, כיוון שקניית הדירה תגרום לו רווח קטן יותר מהרווח אותו ינחל השכן דווקא מדירה זו ולא אחרת . ישנן עוד דוגמאות רבות אחרות בהן על האדם לנהוג לפנים משורת הדין - הרמב"ן כותב שהתורה לא פרטה את כולם בפירוש, אלא עלינו ללמוד ולהבין מפסוק זה את החיוב להשתדל בכל עניין לנהוג עם הזולת בדרך "הטוב והישר", להתאמץ להגיע לידי פשרה ולא לנהוג בחומרת הדין . הגמרא אומרת ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (נהגו) לפנים משורת הדין" . לכאורה קשה מאד להבין זאת: הנהגת לפנים משורת הדין נראית כחומרה כלשהי או הנהגה שראוי לנהוג בה, לא היינו חושבים שכאשר לא עושים זאת נענשים בעונש כה קשה. מדוע נענש עם ישראל בחומרה כה רבה על כך שדיקדקו זה עם זה? נראה אם כן, שיחס לזולת באופן שאינו לפנים משורת הדין משקף פגם עמוק בהתייחסות האדם לעבודת ה'. מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ מסביר (בהתבססו על הרמב"ן בפסוק זה) שהמילים "ועשית הישר והטוב" הן הציווי על בין אדם לחברו המקביל לציווי "קדושים תהיו": הרמב"ן בפרשת קדושים מסביר שייתכן מצב בו אדם מקיים את כל המצוות ועדיין נחשב נבל – 'נבל ברשות התורה'. - הוא נזהר מאוד לא לעבור על שום מצווה אולם למרות זאת אין לו כל עניין להתרומם ולהתקדש בשטחים שנחשבים רשות – לקדש את עצמו במותר לו – כגון אכילה ושינה. המניע שעל פיו מונחית דרך חייו היא אמונתו שהתורה היא תורת אמת ולכן הוא חייב לשמרה, אולם הוא אינו מונחה על פי השקפת התורה – אין לו שום עניין בהתרוממות רוחנית, אלא מטרותיו ושאיפותיו שקועות עמוק בחיי בעולם הזה, והן מסתכמות במילוי יצריו ורצונותיו הגשמיים והשגת הון רב ועושר. כיוון שהוא מכיר ומאמין בתורת אמת הוא לא יעבור עבירה במזיד, אולם עם זאת הוא לעולם לא יוכיח כל רצון ושאיפה להתקדמות והתקדשות בנושאים אותם הוא אינו ממש מחויב לקיים. בדומה לכך, גם בתחום של בין אדם לחבירו, אדם יכול להבין את חשיבות הציות להלכות והדינים, אולם אין לו כל שאיפה להפנים את ההשקפות העומדות בבסיס אותן הלכות. אותו אדם יקיים בדביקות את הדין כפי שמורה התורה, אולם אם ימצא הזדמנות בה יוכל להרויח רוח כספי מזולתו בדרך מותרת לכאורה על פי התורה, הוא לא יהסס לעשות זאת. התורה מלמדת אדם זה שהוא טועה בכך טעות השקפתית קשה, ומדריכה אותו לעשות "הטוב והישר", לנהוג "לפנים משורת הדין", להתייחס לזולתו באופן רחום וחנון, ולא לדקדק עימו על כל עניין. התורה מלמדת אותנו שעלינו לפתח בעצמנו רגש אמיתי וחי של אהבת ישראל, ולהתייחס לזולתנו באותה צורה בה היינו רוצים שיתייחסו הם אלינו – בדרך של ויתור, פשרה ורחמנות. וכך לדוגמא, כאשר אדם איבד חפץ בעל ערך, אל יהסס אחיו היהודי וישיבנו לו, אף על פי שאין הוא מחויב בכך, או כאשר נוצר מצב בו אדם עני חייב למישהו סכום גדול מאד של כסף – עליו לנהוג עימו ברגישות רבה וברחמים. כעת ניתן להבין יותר מדוע נענשו בעונש כה חמור כאשר יהודים נהגו זה עם זה באופן מחמיר וקפדן – הם החטיאו את העניין של "הישר והטוב", על פיו אין לנהוג עם הזולת בחומרה וללא ויתור על קוצו של יו"ד – לא כך דבקים ברוח התורה, לא כך מפנימים את הרעיון העומד בבסיס המצוות שבין אדם לחבירו עליהן צוותה התורה. המפרשים מצביעים על קושי נוסף בדברי הגמרא האומרת שהסיבה לחורבן הייתה דקדוק יתר זה עם זה. במקום אחר בגמרא מובאים חטאים אחרים שגרמו לחורבן הבית, חטאים חמורים כגון עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם . ר' יצחק מוולוז'ין השיב על שאלה זו כאשר היה עד למקרה הבא: אדם אחד הוציא לעז על חברו והכפיש את שמו. בערב יום הכיפורים הוא הגיע אליו לבקש את סליחתו. הנפגע סירב לסלוח לו, בציינו את ההלכה שאדם לא חייב למחול על הוצאת שם רע. ר' יצחק שאלו על הסתירה בין הגמרות הנזכרות, והשיב שבתי המקדש נחרבו בגלל החטאים החמורים שמנתה הגמרא השניה. אולם, חז"ל אומרים שכאשר בני אדם נוהגים זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא מקפידים ומדקדקים ביותר אחד עם השני, אזי נוהג הקב"ה מידה כנגד מידה עם בניו ומוחל גם על החטאים הקשים והחמורים ביותר. אבל, כאשר ראה הקב"ה את יחסם של היהודים זה לזה, בכל חומר הדין, הוא נהג בהתאם ולא מחל להם על חטאיהם. כך גם, המשיך ר' יצחק מוולוז'ין והסביר, אם אתה נוהג עם חברך בדקדוק שכזה, כיצד הינך מצפה שהקב"ה ינהג עמך אחרת? כאשר שמע זאת אותו אדם החליט למחול לחברו בלב שלם על חטאיו הקשים כלפיו. יעזרנו ה' לזכות לנהוג זה עם זה בדרך בה היינו רוצים שינהגו בנו אחרים, ושבדרך כזו גם נזכה לאור פניו של הקב"ה, לרחמים ולחמלה.

Parachat Vaét’hanan – Les deux Lou’hot

Les dix commandements [énoncés dans la Parachat Yitro] sont répétés dans la Parachat Vaét’hanan, avec quelques petites modifications. Le Mabit fait une observation intéressante concernant les deux Lou’hot sur lesquelles sont gravés les Commandements. ‘Hazal expliquent que chaque Loua’h est axé sur une catégorie différente de mitsvot : le premier Loua’h contient les Mitsvot relatives au ben adam laMakom (entre l’homme et D.), comme croire en D. ou respecter le Chabbat. Le deuxième Loua’h comporte les Mitsvot ayant trait au ben adam la’havéro (entre un homme et son prochain), telles que l’interdit de tuer, ou lo ta’hmod (l’interdiction de convoiter). Le Mabit note qu’il y a bien plus de mots dans le premier Loua’h que dans le second . On peut en déduire que l’espace consacré à chaque mot dans le premier Loua’h était moindre. Les mots du premier Loua’h étaient donc forcément écrits en caractères plus petits que ceux de l’autre Loua’h. Telle était la volonté de Hachem, poursuit le Mabit ; le côté portant sur les Mitsvot ben adam la’havéro devait être plus visible que celui centré sur le ben adam laMakom. Le Mabit en explique la raison : le yétser hara est plus actif quand il s’agit de ben adam la’havéro. Hachem voulait que les gens se concentrent plus sur les mitsvot relatives à autrui, car le fait de surmonter le yétser hara dans ce domaine demande un effort supplémentaire . Il semblerait que la guemara dans Baba Batra vienne appuyer l’analyse du Mabit . La guemara parle des diverses fautes que les gens transgressent. Elle nous dit qu’une minorité de personnes déroge à l’interdiction des arayot (relations interdites), une majorité enfreint l’interdit de guézel , et personne ne respecte les lois de avak lachon hara . Les relations interdites tombent généralement dans la catégorie de ben adam laMakom , tandis que le vol et le lachon hara entrent vraiment dans le domaine de ben adam la’havéro. Ainsi, la guemara nous fait savoir que les gens ont plus tendance à enfreindre des mitsvot liées au ben adam la’havéro. L’histoire suivante illustre bien ce point : on demanda à rav ‘Haïm Soloveitchik zatsal de vérifier la cacherout d’un animal. Il le jugea non-cacher, ce qui entraîna une perte importante au boucher concerné. Ce dernier accepta la décision sereinement. Quelques mois plus tard, le même boucher fut impliqué dans une affaire d’argent avec une autre personne, au sujet d’une somme bien moindre. Rav ‘Haïm trancha en sa défaveur. Cette fois, en revanche, le boucher s’énerva et s’en prit à rav ‘Haïm pour sa décision. Rav Sim’ha Zelig Reeger zatsal demanda à rav ‘Haïm pourquoi le boucher était resté calme quand il avait perdu une somme plus importante, alors qu’il s’était tellement emporté concernant une somme bien plus petite. Rav ‘Haïm expliqua que la deuxième fois, il avait « perdu » contre quelqu’un – c’est le fait qu’une autre personne ait « eu gain de cause » qui l’énerva autant. La question demeure ; pour quelle raison (ou quelles raisons) les gens ont-ils plus tendance à trébucher dans le domaine du ben adam la’havéro ? Nous pouvons suggérer la réponse suivante : le Gaon de Vilna zatsal écrit que les mitsvot comme les avérot découlent des différents traits de caractère de l’homme . Il est possible qu’une personne qui a un mauvais trait de caractère respecte tout de même plusieurs mitsvot. Par exemple, quelqu’un qui a un tempérament coléreux ne sera pas nécessairement gêné par ce défaut quant à son respect du Chabbat, de la cacherout, et de bien d’autres mitsvot relatives au ben adam laMakom. Par contre, cela peut porter atteinte à son ben adam la’havéro. Chaque fois qu’il lèvera la voix de manière inappropriée, il transgressera très probablement l’interdit de onaat devarim (paroles blessantes) et s’il crie sur quelqu’un devant de tierces personnes, il enfreindra la très grave faute d’humilier l’autre en public. Aussi, une personne qui a un ayin raa (qui se focalise sur l’aspect négatif des autres) sera tout à fait capable de prier trois fois par jour et d’étudier la Thora, mais il trébuchera très probablement dans le lachon hara ou dans le fait de juger son prochain favorablement. Évidemment, certaines midot rendront difficile l’observance de mitsvot ben adam laMakom, comme la paresse. Mais il est important de noter que de tels traits de caractère nuiront grandement au respect des mitsvot ben adam la’havéro. Par exemple, une personne paresseuse ne voudra pas aider son conjoint à effectuer des tâches domestiques, ce qui risque de porter préjudice à leur relation. La taava (le désir) aussi peut être la source de grandes failles dans le ben adam la’havéro. Par exemple, quelqu’un de très attaché à la nourriture réagira certainement de la plus mauvaise façon envers son conjoint si on lui sert un plat qu’il n’apprécie pas, commettant ainsi une transgression de onaat devarim. La leçon évidente à tirer du Mabit est qu’il faut s’investir particulièrement dans le ben adam la’havéro . Aussi, en vertu de l’explication du Gaon selon laquelle les mauvaises midot sont l’origine des défaillances dans ce domaine, il est primordial de travailler sur les traits de caractère tels que la colère, la jalousie et le ayin raa. En effet, le Maarcha note que lorsque la guemara affirme que tout le monde trébuche dans le avak lachon hara, cela ne fait référence qu’aux personnes qui ne font aucun effort pour progresser dans ce domaine . Mais si quelqu’un s’efforce de parfaire son langage en étudiant les lois liées à la médisance et en travaillant son caractère, il n’est nullement voué à dire du avak lachon hara. Ceci s’applique à toutes les mitsvot ben adam la’havéro ; si l’on œuvre de façon active et constante pour s’améliorer, alors on pourra résister aux tentatives du yétser hara.

VAESCHANAN - THE ULTIMATE MITZVO

“And you shall teach them thoroughly to your children and speak of them while you sit in your home, while you walk on your way, when you retire and when you rise. ” This passuk is the source of the mitzvo of Talmud Torah, the mitzvo that is described as being equal in value to all the others combined. It is surprising that the source for Talmud Torah does not say ‘you shall learn’, rather ‘you shall teach.’ - why is this the case? The Ksav Sofer notes that the passuk does actually instruct us to learn (vedibarta bam) but only after telling us to teach first (veshinantam). The order should be reversed - a person learns before he teaches?! He answers that that the Torah is alluding to us that one’s own learning must be done with the ultimate goal of teaching others . This also explains why the ikar source for the mitzvo of Talmud Torah is teaching - because the ultimate tachlis of learning is to be able to give it over through teaching. Of course learning Torah is not merely a means to be able to teach, a person needs Torah to be able to develop a relationship with Hashem, and without learning this is impossible. Nonetheless, it is clear from the commentaries that learning without teaching is a great lacking in the fulfillment of the mitzvo of Talmud Torah. This is why Chazal teach us that ‘lilmod al menas lelamed’ is an essential requirement of our focus in our learning. Moreover, the Meiri and Maharal both write that a person who learns but does not teach cannot reach shleimus . We now understand why the Torah stresses teaching ahead of learning. However, the choice of word it used needs understanding; usually ‘you will teach’ is translated as ‘limadtem’, but here the Torah says, ‘veshinantam’. Rashi explains that this usage has an added meaning; it implies a high level of clarity so that one if someone asks a question, you can answer it without stumbling. From here we learn that a person can gain more clarity in his learning if it is in preparation to teach. A person who learns a Gemara knowing that people will challenge him on his understanding and explanations of it has a great incentive to learn with greater diligence. According to some commentators, this is the explanation of the Gemara: “Rebbi says, ‘I learnt a great deal of Torah from my teachers, more from by friends, and the most from my talmidim .” Students force a teacher to attain a higher level of understanding This idea was stressed by Gedolim: An avreich was not succeeding in his learning so he asked the Steipler Gaon zt”l if he should continue in kollel or begin teaching. The Steipler answered that in the past everybody wanted to teach, and a person who did not find a position in teaching continued to learn in kollel. He then said, “That every Gadol Hador of the past grew greatly from giving shiurim. ” Teaching is also a great tool in helping one remember his learning. The Steipler once advised another avreich to teach a shiur in Yeshiva katana, and explained that when one teaches others a piece of learning it is equivalent to learning it twenty times. He said further, “I know from my own experience that that which I learnt myself I have forgotten, but that which I taught to others I remember it to this very day. ” Thus far we have seen how teaching on a high level can greatly help one’s own learning. However, it would seem that teaching people on a lower level would not have the same effect. However, a number of commentaries understand the Gemara that ‘I learnt the most from my talmidim’ in a different way. The Chasam Sofer makes an extraordinary point in his hakdama to his Teshuvas on Yoreh Deah in an essay entitled ‘Pisuchey Chosam’. He speaks at length about the importance of giving over of one’s self for the sake of helping the spirituality of his fellow. He focuses on how Avraham Avinu devoted his time and effort to teaching the uneducated masses about Emuna rather than focus on his own growth. He then exhorts us to emulate Avraham and teach people even if they are on a low level of understanding. He addresses an argument against this approach. “If the Eved Hashem would say, ‘my soul craves closeness to Hashem and I want to get close to him. How can I do this and reduce my own learning and self-perfection in order to perfect my fellow’s soul?!’ The answer to this is found in Chazal; ‘… I learnt the most from my students’. Is it beyond Hashem to make up to you the growth that you forsook for the sake of His Kavod?! You should do what Hashem commanded you - to teach the people - and He will fulfil His role…. He will make it possible for you to attain the shleimus in a small time and you will be able to attain lofty heights beyond your own sechel. ” One who teaches people that are on a low level of learning will receive a great deal of siata dishmaya which will enable him to attain greater heights than humanly possible . There is another benefit for teaching those on a lower level, particularly in areas of emuna and hashkafa. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l greatly encouraged yungerleit who were considering careers in Jewish education. He once spoke to them for a three hour question-and-answer session on this subject. One expressed his concern about the bitul Torah involved in teaching. Rav Yaakov pointed out that teaching often forces one to obtain greater clarity in one’s own learning. He then added, “And if you have to learn a little Chumash and Nach, it won’t be such a terrible thing. ” When a person teaches those who lack a basic understanding in such vital areas of Torah as Chumash and Nach he is forced to delve into them on a far deeper level than ever before. The great educator, Rav Yitzchak Kirzner zt”l elaborated on this point in discussing the benefits of teaching people lacking the basic tenets of Yiddishkeit. He said that in order to be able to present the Torah outlook on life a teacher needs familiarity with such works as Derech Hashem and Mesillas Yeshvarim. Unfortunately such works are often neglected amidst the pressure to devote all one’s time to Gemara, but by teaching over basic Torah hashkafa an observant Jew can develop his own understanding of Judaism and relationship to Hashem. We have thus far seen how teaching Torah is a fundamental aspect of the mitzvo of Talmud Torah and that it reaps untold benefits. However, there may still be a temptation to treat it differently from other chiyuvim and look at it more as a ‘mitzvo kiyumis’ than as an obligation. This would seem to be an incorrect attitude: On one occasion the Chazon Ish zt”l saw that in Ponevezh there were a number of younger bochrim who were struggling in their learning. He ordered the older bochrim to spend some time each day learning with the younger bochrim. He was told that they could not find the time in which to teach their struggling contemporaries because of their busy learning schdules. To this he instructed that the following message should be relayed to the older boys: “Do you put on tefillin?! How can you do so, there is no time, you need to learn! Rather, you find the time to put on tefillin because it is a positive mitzvo - there is another mitzvo that is of no lesser value than tefillin - to set apart time to help the younger bochrim. ” The Chazon Ish taught that teaching Torah should be viewed as a chiyuv just like any other mitzvo and that the argument that ‘there is no time to teach’ is baseless. So how can a person know how much time he must spend teaching? Obviously this is not a simple issue and it varies according to the many factors in the life of each person. However, the Gedolim seem to universally agree that bnei Torah must give some of their time to teaching others, especially those who are lacking in their Torah observance . Rav Moshe Feinstein zt”l sums up the approach very well. In a talk to yeshiva students he argued that just like we are required to give over at least 10% of our time to tzedaka, so too, a ben Torah “must spend one tenth of his time working on behalf of others, bringing them close to Torah.” He further stated that, “if one is endowed with greater resources he must correspondingly spend more of his time with others. ” WeVAESCHANAN - THE ULTIMATE MITZVO By Yehonasan Gefen “And you shall teach them thoroughly to your children and speak of them while you sit in your home, while you walk on your way, when you retire and when you rise. ” This passuk is the source of the mitzvo of Talmud Torah, the mitzvo that is described as being equal in value to all the others combined. It is surprising that the source for Talmud Torah does not say ‘you shall learn’, rather ‘you shall teach.’ - why is this the case? The Ksav Sofer notes that the passuk does actually instruct us to learn (vedibarta bam) but only after telling us to teach first (veshinantam). The order should be reversed - a person learns before he teaches?! He answers that that the Torah is alluding to us that one’s own learning must be done with the ultimate goal of teaching others . This also explains why the ikar source for the mitzvo of Talmud Torah is teaching - because the ultimate tachlis of learning is to be able to give it over through teaching. Of course learning Torah is not merely a means to be able to teach, a person needs Torah to be able to develop a relationship with Hashem, and without learning this is impossible. Nonetheless, it is clear from the commentaries that learning without teaching is a great lacking in the fulfillment of the mitzvo of Talmud Torah. This is why Chazal teach us that ‘lilmod al menas lelamed’ is an essential requirement of our focus in our learning. Moreover, the Meiri and Maharal both write that a person who learns but does not teach cannot reach shleimus . We now understand why the Torah stresses teaching ahead of learning. However, the choice of word it used needs understanding; usually ‘you will teach’ is translated as ‘limadtem’, but here the Torah says, ‘veshinantam’. Rashi explains that this usage has an added meaning; it implies a high level of clarity so that one if someone asks a question, you can answer it without stumbling. From here we learn that a person can gain more clarity in his learning if it is in preparation to teach. A person who learns a Gemara knowing that people will challenge him on his understanding and explanations of it has a great incentive to learn with greater diligence. According to some commentators, this is the explanation of the Gemara: “Rebbi says, ‘I learnt a great deal of Torah from my teachers, more from by friends, and the most from my talmidim .” Students force a teacher to attain a higher level of understanding This idea was stressed by Gedolim: An avreich was not succeeding in his learning so he asked the Steipler Gaon zt”l if he should continue in kollel or begin teaching. The Steipler answered that in the past everybody wanted to teach, and a person who did not find a position in teaching continued to learn in kollel. He then said, “That every Gadol Hador of the past grew greatly from giving shiurim. ” Teaching is also a great tool in helping one remember his learning. The Steipler once advised another avreich to teach a shiur in Yeshiva katana, and explained that when one teaches others a piece of learning it is equivalent to learning it twenty times. He said further, “I know from my own experience that that which I learnt myself I have forgotten, but that which I taught to others I remember it to this very day. ” Thus far we have seen how teaching on a high level can greatly help one’s own learning. However, it would seem that teaching people on a lower level would not have the same effect. However, a number of commentaries understand the Gemara that ‘I learnt the most from my talmidim’ in a different way. The Chasam Sofer makes an extraordinary point in his hakdama to his Teshuvas on Yoreh Deah in an essay entitled ‘Pisuchey Chosam’. He speaks at length about the importance of giving over of one’s self for the sake of helping the spirituality of his fellow. He focuses on how Avraham Avinu devoted his time and effort to teaching the uneducated masses about Emuna rather than focus on his own growth. He then exhorts us to emulate Avraham and teach people even if they are on a low level of understanding. He addresses an argument against this approach. “If the Eved Hashem would say, ‘my soul craves closeness to Hashem and I want to get close to him. How can I do this and reduce my own learning and self-perfection in order to perfect my fellow’s soul?!’ The answer to this is found in Chazal; ‘… I learnt the most from my students’. Is it beyond Hashem to make up to you the growth that you forsook for the sake of His Kavod?! You should do what Hashem commanded you - to teach the people - and He will fulfil His role…. He will make it possible for you to attain the shleimus in a small time and you will be able to attain lofty heights beyond your own sechel. ” One who teaches people that are on a low level of learning will receive a great deal of siata dishmaya which will enable him to attain greater heights than humanly possible . There is another benefit for teaching those on a lower level, particularly in areas of emuna and hashkafa. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l greatly encouraged yungerleit who were considering careers in Jewish education. He once spoke to them for a three hour question-and-answer session on this subject. One expressed his concern about the bitul Torah involved in teaching. Rav Yaakov pointed out that teaching often forces one to obtain greater clarity in one’s own learning. He then added, “And if you have to learn a little Chumash and Nach, it won’t be such a terrible thing. ” When a person teaches those who lack a basic understanding in such vital areas of Torah as Chumash and Nach he is forced to delve into them on a far deeper level than ever before. The great educator, Rav Yitzchak Kirzner zt”l elaborated on this point in discussing the benefits of teaching people lacking the basic tenets of Yiddishkeit. He said that in order to be able to present the Torah outlook on life a teacher needs familiarity with such works as Derech Hashem and Mesillas Yeshvarim. Unfortunately such works are often neglected amidst the pressure to devote all one’s time to Gemara, but by teaching over basic Torah hashkafa an observant Jew can develop his own understanding of Judaism and relationship to Hashem. We have thus far seen how teaching Torah is a fundamental aspect of the mitzvo of Talmud Torah and that it reaps untold benefits. However, there may still be a temptation to treat it differently from other chiyuvim and look at it more as a ‘mitzvo kiyumis’ than as an obligation. This would seem to be an incorrect attitude: On one occasion the Chazon Ish zt”l saw that in Ponevezh there were a number of younger bochrim who were struggling in their learning. He ordered the older bochrim to spend some time each day learning with the younger bochrim. He was told that they could not find the time in which to teach their struggling contemporaries because of their busy learning schdules. To this he instructed that the following message should be relayed to the older boys: “Do you put on tefillin?! How can you do so, there is no time, you need to learn! Rather, you find the time to put on tefillin because it is a positive mitzvo - there is another mitzvo that is of no lesser value than tefillin - to set apart time to help the younger bochrim. ” The Chazon Ish taught that teaching Torah should be viewed as a chiyuv just like any other mitzvo and that the argument that ‘there is no time to teach’ is baseless. So how can a person know how much time he must spend teaching? Obviously this is not a simple issue and it varies according to the many factors in the life of each person. However, the Gedolim seem to universally agree that bnei Torah must give some of their time to teaching others, especially those who are lacking in their Torah observance . Rav Moshe Feinstein zt”l sums up the approach very well. In a talk to yeshiva students he argued that just like we are required to give over at least 10% of our time to tzedaka, so too, a ben Torah “must spend one tenth of his time working on behalf of others, bringing them close to Torah.” He further stated that, “if one is endowed with greater resources he must correspondingly spend more of his time with others. ” We have discussed much about the maalos of teaching Torah. Why exactly is it considered so great to the extent that the Eglei Tal writes that it is on an even higher level than learning Torah ? There are a number of reasons for this but one can be found in the passuk we have discussed. The Torah says, “you will teach it to your children.” Chazal learn out this does not only refer to one’s genetic children, but also to one’s students. Why doesn’t the Torah just tell us to teach students? The answer is that the Torah is showing us that teaching Torah is similar in a certain aspect to having children. When a person brings a child to the world he is giving him the tremendous gift of life. When a person teaches someone Torah he is giving him the opportunity to gain eternal life. Thus by teaching Torah you are acquiring the quality of parenting - giving life. This is why students are referred to as children. Indeed teaching Torah to a child is considered an even greater chesed than giving birth to him as the Mishna in Bava Metsia states; “If a person sees the lost objects of his father and his teacher, the teacher takes precedence.” Why? “Because his father brought him to Olam Hazeh but his teacher who taught him wisdom, brings him to Olam Haba. ” Teaching Torah is the ultimate chesed that one can do - may we all be zocheh to fulfil it. have discussed much about the maalos of teaching Torah. Why exactly is it considered so great to the extent that the Eglei Tal writes that it is on an even higher level than learning Torah ? There are a number of reasons for this but one can be found in the passuk we have discussed. The Torah says, “you will teach it to your children.” Chazal learn out this does not only refer to one’s genetic children, but also to one’s students. Why doesn’t the Torah just tell us to teach students? The answer is that the Torah is showing us that teaching Torah is similar in a certain aspect to having children. When a person brings a child to the world he is giving him the tremendous gift of life. When a person teaches someone Torah he is giving him the opportunity to gain eternal life. Thus by teaching Torah you are acquiring the quality of parenting - giving life. This is why students are referred to as children. Indeed teaching Torah to a child is considered an even greater chesed than giving birth to him as the Mishna in Bava Metsia states; “If a person sees the lost objects of his father and his teacher, the teacher takes precedence.” Why? “Because his father brought him to Olam Hazeh but his teacher who taught him wisdom, brings him to Olam Haba. ” Teaching Torah is the ultimate chesed that one can do - may we all be zocheh to fulfil it.

VA’ESCHANAN – INSIGHTS IN RASHI – USING THE YETSER TOV FOR THE GOOD

Devarim, 6:5 “You shall love HaShem, your G-d, with all our heart, with all your soul, and with all your resources.” Rashi, 6:5, sv. With all your heart: With both of your inclinations. Va’eschanan features the first paragraph of the Shema, where we are told to serve HaShem with all our hearts. The word, heart in hebrew, is leiv, and ‘your heart’ is לבך which is normally with one ‘beis. However, in the Shema it is spelt with two beisim ((לבבך. Rashi explains that the phrase, ‘with all your heart’ refers to the two inclinations: the positive and the negative. The commentaries explain that Rashi is coming to answer why the Torah used two ‘beis’ on this occasion – the ‘beis’ alludes to the heart and the two ‘beisim’ allude to the two forces that determine the heart – the positive and negative inclinations. Many commentaries discuss what it means that we should serve HaShem with our yetser ra, however, Rav Moshe Feinstein zt”l also notes a difficulty with the fact that the Torah exhorts us to serve HaShem with our yetser tov. He asks why it was necessary to tell us to love HaShem with our yetser tov; surely that inclination automatically directs a person to doing good deeds. He answers that in fact this is not the case; were the yetser tov left to its own devices it will not necessarily direct a person to perform ratson HaShem. Without the guidance of the Torah as the ultimate source of morality, one may come to define what is good and evil according to his own logic, and thereby develop a warped sense of right and wrong. In this way, writes Rav Feinstein, the yetser tov can cause a person to do actions that go against the Torah’s definition of right and wrong. He gives the example of charity; the yetser tov directs a person to want to give money to others, however there are occasions when he may want to give to inappropriate causes. My Rebbe Rav Berkovits shlita, expands on this example, arguing that at times it is not right to give charity to a person. For example if it will only engender more dependence on others, or if the money will be used for unhealthy purposes, then it may not be correct to give in this form. In order to accurately perform ratson HaShem in this delicate issue a person must turn to the Torah’s words for guidance. This often means asking a competent Torah authority who can be trusted to transmit daas Torah. Another example that Rav Feinstein mentions is misplaced rachmanus (mercy). This includes feeling remorse for evil people; this is a flaw that has affected great people in Jewish history. Perhaps the foremost example is the great Shaul HaMelech. On HaShem’s command he was commanded to destroy the whole nation of Amalek. including the women, children, and animals. Shaul defeated the Amalekim in the subsequent battle, and did kill everyone with the exception of the Amalekite King, Agag, and a few animals. The gemara offers an explanation for Shaul's reluctance to kill all the Amalekim. It tells us that Shaul made a kal v'chomer ; he noted the mitzvo of egla arufa - this is a solemn ceremony that takes place upon the murder of a person in between two cities. It demonstrates the Torah's concern with regard to a single death, and its emphasis on the value of human life. Shaul reasoned that if a single human life had so much value, all the more so that is the case with regard to a whole nation. The gemara further tells us that in reaction to Shaul's 'merciful' reasoning, a Bas kol (Heavenly voice) came out, and said, "do not be overly righteous". As a result of his failure to listen to HaShem due to his feelings of mercy, he was punished with the loss of his Kingship. What were the consequences of this mistake? Agag begot offspring and one of his descendants was Haman. Thus Shaul’s act of ‘mercy’ nearly led to the destruction of the Jewish nation. These are just two examples of how even a person’s yetser tov can direct him away from ratson HaShem. A particularly relevant application today is in present day society when many disparate groups within Orthodoxy seem to preach highly different and often opposing messages in a number of areas, such as the roles of Torah learning, working, the use of technology and so on. How can one know when his particular belief is based on the Torah’s definition of morality or merely the personal leanings of his yetser tov ? There is no simple answer to this question, but as we mentioned above, the most sure way of discerning the truth is to turn to those people most well-versed in the Torah outlook – the Gedolim and talmidei chachamim who are most able to follow their guidance and clarify application of such guidance in specific cases. Without such direction a person is at risk of failing to follow the Torah’s exhortation to use his yetser tov in the way that the Torah intended. May we all merit to use both our inclinations to perform ratson HaShem.

תשעה באב – התנערות מהחלום

חז"ל אומרים שמאז חורבן בית שני חובה עלינו לשרות באבל תמידי. אולם, איננו יכולים לחיות בתחושת אבל מוחלט, כל עוד חיינו במשך רוב השנה מתנהלים כסדרם, כאילו הכל תקין, וכפי שאמור היה להיות. במשך שלושה שבועות בשנה, המסתיימים ביום הקשה מכולם – תשעה באב, אנו עומדים בפני המצב האמיתי בו אנו חיים, ומסגלים לעצמנו מנהגים של אבלים. כאשר השגחת ה' עלינו אינה גלויה לכל, שבה אלינו התודעה שהמצב אינו כפי שהיה צריך להיות – אין לנו בית מקדש, עם ישראל כולו בגלות וזוהי תקופה של הנהגת ה' את עולמו בהסתר פנים. בתשעה באב אנו מתמקדים בעיקר במאורעות בדברי ימי עמנו אשר משקפים את הסתר פניו של הקב"ה מעמו ומעולמו, זאת על מנת לגרום לנו לתפוס עד כמה נורא הוא המצב כפי שהוא. נראה, כי בתקופות שונות הסתר הפנים התבטא באופנים שונים. במשך דורות ניתן היה לחוש בהסתר הפנים בעיקר באנטישמיות שגאתה בעולם. יהודים הקפידו לשמור בעקביות על מסורת אבותם, ולעיתים נדרשו למסור את נפשם לשם כך. ומאוחר יותר, בשנות השואה, יהודים נרצחו רק בשל עובדת היותם יהודים. בתשעה באב אנו מתמקדים, ובצדק, בכוס הייסורים הכבדה מנשוא אותה שתה עמנו במשך השנים, אנו יושבים וקוראים על מאורעות קשים ואיומים שהיו בהיסטוריה, בכך אנו נעשים מודעים יותר לנוראותו של הסתר הפנים ולתוצאותיו הקשות מנשוא. אכן, זוהי עבודתנו בתשעה באב. אולם נראה כי בימינו אנו, עיקר התבטאותו של הסתר הפנים בעולם איננו באנטישמיות אלא באופן שונה. הבה נעצור לחמש דקות, ונחשוב לעצמנו, מהו... אני מתאר לעצמי שהתשובה של רוב האנשים היא שבימינו הסתר הפנים מתבטא בעיקר במצבם הירוד של ציבור שומרי התורה והמצוות בתוך כלל ישראל. כולנו מודעים באופן מעורפל לכך שהמצב אינו כפי שצריך היה להיות כלל וכלל, אולם עד היכן הדברים מגיעים? שעור נשואי התערובת בארצות הברית בשנת 1950 עמד על 6%, ובשנת 1990 הוא עמד על 52%, ולצערנו אחוזים אלה ממשיכים לעלות. 2 מליון איש ממוצא יהודי, אינם מזהים את עצמם כיהודים, 2 מליון איש המזהים את עצמם כיהודים – אינם שייכים כלל לעם היהודי. לכל חתונה בין שני יהודים, יש שני נישואי תערובת כנגדה. 625000 יהודים בארצות הברית משתייכים לדתות אחרות. 11% מיהודי ארצות הברית הולכים לבית הכנסת. בכל יום מתקיימים עשרות נישואי תערובת, מה שאומר שבמשך הזמן שקראת מאמר זה, מספר רב של יהודים אבדו לעולם. עובדות אלה מביאות אותנו להבנה מוחשית יותר על חומרת המצב, אולם עדיין רחוקים הדברים מן הלב. בתשעה באב של לפני כמה שנים, נחתך בני עמוקות בפיו, ויצאתי איתו במהירות למנתח פלסטי במבשרת. מצאתי את עצמי מסתובב בקניון, פוגש שם את אחי החילונים, ורואה את מעשיהם ביום תשעה באב; הכל כרגיל. ראיתי יהודים יושבים ואוכלים ב"מקדונלדס", מתנהגים כמו בכל יום מימות השנה. ובדיוק זו התמונה שנראית שם בכל שבת ושבת. כולנו יודעים שחילונים אינם שומרים שבת, אבל לראות את זה מקרוב ממש! ברוך ה' אין לנו שום מושג מה זה לחיות ללא תורה, ללא שבת, ללא קשר עם הקדוש ברוך הוא, בלי שום כיוון והכוונה בחיים... אבל אלה הם המונים מאחינו ואחיותנו, ככה הם חיים! ומה מבדיל בינם לביננו? העובדה הפשוטה שאנחנו זכינו להיוולד להורים שומרי תורה ומצוות – והם לא. ובחזרה אל הנקודה המרכזית – ימים אלה הם הימים בהם אנו מתנערים מהחלום בו אנו מצויים במשך השנה, כאילו הכל בסדר – כלום לא בסדר. עלינו לעמוד פנים מול פנים מול אמת זו, ולא רק זאת, אלא גם לקחת על עצמנו את מלא כובד האחריות למצב חמור זה. ובמיוחד בתשעה באב, אנו חייבים לחוש בכאב, ולא לברוח מהמציאות, מרה ככל שתהא. קדושת השבת מתחללת בראש כל חוצות, נישואי תערובת על ימין ועל שמאל. והחשוב ביותר הוא צער השכינה ו"כאבו" של מלך מלכי המלכים על מצבם הירוד של בניו. על מנת לקרב את הדברים קצת יותר אל הלב, תאר לעצמך שהנך אב לעשרה ילדים, את כולם גידלת במסירות, וחינכת לחיי תורה ומצוות. תשעה מהם הולכים אכן בדרך בה קיוית והתפללת שילכו בה, ואילו בן אחד מתרפה מעט בקיום המצוות ובעבודת ה'. כיצד היית מרגיש? תשאל כל אדם אשר התנסה במצב כזה, והוא יספר לך כמה קושי ומצוקה נגרמו לו בעקבות הצער הזה. ואם חלילה אותו ילד אינו רק מתרפה מעט, אלא עזב לגמרי את חיי התורה והמצוות? ודאי הוא גורם בכך להוריו צער ויגון אינסופיים. ואם לא רק אחד מהם מתנהג כך, אלא שניים מהילדים מפנים את עורפם, כמה כאב וצער נוספים יגרמו להוריהם. ואם למעלה ממחצית מהילדים ינטשו את התורה והמצוות, ורק אחד בלבד מהנותרים ישאר נאמן באמת לתורה, ומקיים את המצוות בשלמות, הרי אי אפשר לתאר כמה מתייסרים אז ההורים מרב כאב וצער על בניהם. כל היהודים הינם בנים למקום – הקדוש ברוך הוא הוא אביהם, וכך בדיוק נראה המצב של "משפחתו" – הבה נקדיש את היום הזה, ונעמוד מול המציאות כפי שהיא, זוהי הגלות בימינו, ובכך עלינו לעסוק על מנת לקרב את הקץ. הקב"ה נסתר, בניו אינם רואים אותו, הם כמעט ואינם מודעים למציאותו ונוכחותו – בהחלט יש על מה לבכות, והמון. ייתן ה' ויהא זה יום תשעה באב האחרון בו אנו אבלים, ויהפוך ה' אותו ליום של ששון ושמחה, כאשר כל היהודים בכל קצוי תבל ידעו מהי משמעות היותם בנים למקום.

TISHA B’AV - STRIPPING AWAY THE ILLUSION

hazal say that since Churban Bayis Sheini we should really be in a permanent state of mourning. However, we could not permanently live that way so for most of the year we conduct our lives as if everything is normal and how it should be. For three weeks of the year, culminating with Tisha b’Av we face the reality of our situation and adopt the customs of aveilim. We recognize that things are not as they should be - there is no Beis Hamikdash, we are in galus and we live in a time of hester panim when Hashem’s hashgacha over us is not evident to the eye. On Tisha b’Av in particular we focus on the events in Jewish history that reflect this hester panim as a way of internalizing the terrible state of affairs. It seems that in different eras the hester panim manifests itself in different ways. For generations its main expression was through anti-Semitism. Jews steadfastly kept to the traditions of their ancestors and often had to give up their lives for it. More recently with the Holocaust, Jews were murdered merely for being Jews. The untold suffering that we have endured is something that people rightfully focus on a great deal on Tisha B’Av - by reading about such events we feel more aware of the terrible consequences of heseter panim. Whilst this hanhaga is certainly commendable, it seems that the ikar manifestation of hester panim in the present era is not anti-Semitism. Take out five seconds and think yourself what it is…….. I imagine that most of you answered that today the main manifestation of hester panim is the desperate state of Torah observance in Klal Yisroel today. We all have a vague, intellectual awareness that things are not as they should be but how bad is it? The intermarriage rate in USA in 1950 was 6%, by 1990 it was 52% and rising. 2 million Jews of Jewish origin do not identify themselves as Jews. 2 million self-identified Jews have no Jewish connection whatsoever. For every wedding between two Jews, two intermarriages take place. 625,000 US Jews are now practicing other religions. 11% of US Jews go to shul . Every day dozens of intermarriages take place which means that in the time it took you to read this, some Jews were lost forever. These statistics make the situation a little more real to us but it is still far from our hearts. A couple of years ago I had to go to a plastic surgeon in Mevasseret on Tisha B’Av when my son got a bad cut on his mouth. I found myself in a Kanyon and was met by a scene of what chillonim do on Tisha B’Av; they go about their lives as normal. I saw Jews eating in a Macdonalds, acting as if everything was normal. What’s more, is that the exact same scene would great you on Shabbos. We all know that chillonim don’t keep Shabbos but to actually experience it! Baruch Hashem we have no idea of what it means to have no Torah, no Shabbos, no relationship with Hashem, no direction in life … but this is the lot of our brothers and sisters - and what’s the difference between us and them? Simply that we were born into a Torah-observant family and they were not - that’s it. So back to the initial point - This is the time of year that we strip away the illusion that everything is okay - EVERYTHING IS NOT OKAY. We have to face the truth - and what’s more is that we have to accept the responsibility for the way things are, and, on Tisha B’av in particular, we must feel the pain, we can’t hide from it. Chillul Shabbos is EVERYWHERE, inter-marriage is EVERYWHERE. And the most important thing to remember is how Hashem ‘feels’ about it. Just to make that idea more real - Imagine that you had 10 children and you brought them all up to be fully Torah-observant Jews. Nine of them follow the path that you hoped they would but one is slightly lax in this observance. How would you feel? Ask any person who has experienced such a thing and he will tell you that it caused him considerable distress. What if that one child was not just slightly lax but had abandoned Torah completely? Of course that would cause the parents untold grief. Imagine if not one but two children went astray, how much additional pain that would cause. If over half the children totally abandoned Yiddishkeit and of the remaining few only one was fully observant, you would feel unbearable anguish. All Jews are banim l’Makom - Hashem is their father, and this is the state of Hashem’s ‘family’ - let us take this one day and face the reality - this is what the galus is about today and to end the galus this is what must be dealt with. Hashem is hidden, his children don’t see him, they barely even know he exists - there is certainly plenty to mourn. May this be the last Tisha B’Av of sadness and may it be transformed into a day of rejoicing when ALL Jews know what it means to be Banim l’Makom.

DEVARIM – INSIGHTS IN RASHI – SELF-SACRIFICE FOR THE TORAH

Devarim, 1:9: I (Moshe) said to you at that time, saying: ‘I cannot carry you alone’. Devarim, 1:13-14: Provide for yourselves distinguished men, who are wise, understanding and well known to your tribes, and I shall appoint them as your heads. And you answered me and said, ‘The thing that you have proposed to do is good’. Rashi, Devarim, 1:14: sv. And you answered me: You decided the matter according to your own pleasure. You should have answered: ‘Our teacher Moshe, from who is it pleasant to learn – from you or your students?! Is it not from you who suffered over it?!...” Parshas Devarim begins with a series of rebukes from Moshe Rabbeinu. One of them involves the incident when Yisro suggested that other people help relieve Moshe’s burden of teaching the people, and how the people willingly accepted his suggestion. Moshe chastised them that they should have demanded that they only learn from him – Rashi explains that Moshe’s maaleh (advantage) over everyone else was that he suffered (mistaer) over the Torah. The first question that must be asked is what kind of suffering does Rashi refer to? It seems there are two possible interpretations of this term; the first is discussed by Rav Moshe Feinstein zt”l. He asks why Rashi did not simply say that they should have wanted Moshe to teach them because he was more learned than everyone else – what is the necessity of the added point that he suffered over the Torah? He answers that sometimes a less learned person can be a more effective teacher than one more learned than himself, therefore simply being more learned would not have been a valid reason why they should have only wanted to learn from Moshe. The more significant factor is the degree to which the person exerted himself in order to attain complete clarity in his learning. Thus, Rav Feinstein understands that the suffering here means that Moshe worked incredibly hard with mesiras nefesh (self-sacrifice) to attain clarity in the Torah that he learned. Because he reached such a high level of clarity through his intense efforts, the people should have desired to have learnt only from him. Maran HaRav Shteinman shlita, explains the suffering that Moshe Rabbeinu endured in a different way. He focuses on the forty days that Moshe spent on Har Sinai being taught the Torah. In that time he did not eat or drink – Rav Shteinman writes that we learn from Rashi that even though HaShem miraculously gave him the ability to survive so long without food and water, nonetheless he did feel the hunger and discomfort that normally accompanies fasting. Thus the reason that the people should have wanted to learn directly from Moshe was that he endured suffering in the process of his Torah learning. According to Rav Shteinman, why does the fact that he endured physical discomfort explain why they should have desired to learn only from him? It seems that the answer is that the fact that Moshe was prepared to experience physical discomfort in the process of learning Torah demonstrated his great dedication to grasping the true understanding of Torah. Because he went through more mesiras nefesh than everyone else, it can likewise be presumed that he exerted himself in order to gain clarity so it was only correct to want to learn from him alone. We learn from Rav Shteinman that there is great value to Torah learnt in difficult situations. Rav Chaim Pinchas Scheinberg zt”l placed great emphasis on the value of such effort. He would say that many students would only learn if everything was ‘just right’ – they needed comfortable rooms, good air conditioning and so on, and if everything wasn’t right then they couldn’t learn. The outstanding students were the ones who would function in all circumstances. He explained that this fulfills the Mishna in Avos; “Such is the way of Torah; bread in salt shall you eat, water in measure you shall drink, and on the earth you shall sleep.” This doesn’t mean that a person must live like this in order to learn, but that he must be able to learn even in such adverse circumstances. As Rav Scheinberg stated, only a person on that level can attain true greatness in Torah. He added that the reward for such learning was extremely great. He quoted Rav Yerucham Levovits zt”l that if a person trudges through the mud to learn, he will bring that mud with him to Gan Eden at the time of his death, and he will receive reward for the mud that dirtied his boots, as well as the aggravation it caused him. Rav Scheinberg taught this idea through his own example in addition to his teachings. When his yeshiva, Torah Ore, was in Bensonhurst, there were times in the summer when it was scorching hot and the students would struggle to continue learning (there were no fans, let alone air conditioning!). Yet they would see him with his tefillin on his head, his many layers of tzitsis, and in his kapota, and yet he was learning with tremendous energy. It would seem that this does not only apply to men and their Torah learning, but also to women in their own spiritual efforts in learning and prayer. Moreover, the mesiras nefesh that a woman endures to enable her husband and children to learn is surely included in this lesson and the harder it is, the greater their reward. May we all merit to learn from the examples and the lessons of our Gedolim and apply these lessons to our own lives.

תשעה באב – התנערות מהחלום

חז"ל אומרים שמאז חורבן בית שני חובה עלינו לשרות באבל תמידי. אולם, איננו יכולים לחיות בתחושת אבל מוחלט, כל עוד חיינו במשך רוב השנה מתנהלים כסדרם, כאילו הכל תקין, וכפי שאמור היה להיות. במשך שלושה שבועות בשנה, המסתיימים ביום הקשה מכולם – תשעה באב, אנו עומדים בפני המצב האמיתי בו אנו חיים, ומסגלים לעצמנו מנהגים של אבלים. כאשר השגחת ה' עלינו אינה גלויה לכל, שבה אלינו התודעה שהמצב אינו כפי שהיה צריך להיות – אין לנו בית מקדש, עם ישראל כולו בגלות וזוהי תקופה של הנהגת ה' את עולמו בהסתר פנים. בתשעה באב אנו מתמקדים בעיקר במאורעות בדברי ימי עמנו אשר משקפים את הסתר פניו של הקב"ה מעמו ומעולמו, זאת על מנת לגרום לנו לתפוס עד כמה נורא הוא המצב כפי שהוא. נראה, כי בתקופות שונות הסתר הפנים התבטא באופנים שונים. במשך דורות ניתן היה לחוש בהסתר הפנים בעיקר באנטישמיות שגאתה בעולם. יהודים הקפידו לשמור בעקביות על מסורת אבותם, ולעיתים נדרשו למסור את נפשם לשם כך. ומאוחר יותר, בשנות השואה, יהודים נרצחו רק בשל עובדת היותם יהודים. בתשעה באב אנו מתמקדים, ובצדק, בכוס הייסורים הכבדה מנשוא אותה שתה עמנו במשך השנים, אנו יושבים וקוראים על מאורעות קשים ואיומים שהיו בהיסטוריה, בכך אנו נעשים מודעים יותר לנוראותו של הסתר הפנים ולתוצאותיו הקשות מנשוא. אכן, זוהי עבודתנו בתשעה באב. אולם נראה כי בימינו אנו, עיקר התבטאותו של הסתר הפנים בעולם איננו באנטישמיות אלא באופן שונה. הבה נעצור לחמש דקות, ונחשוב לעצמנו, מהו... אני מתאר לעצמי שהתשובה של רוב האנשים היא שבימינו הסתר הפנים מתבטא בעיקר במצבם הירוד של ציבור שומרי התורה והמצוות בתוך כלל ישראל. כולנו מודעים באופן מעורפל לכך שהמצב אינו כפי שצריך היה להיות כלל וכלל, אולם עד היכן הדברים מגיעים? שעור נשואי התערובת בארצות הברית בשנת 1950 עמד על 6%, ובשנת 1990 הוא עמד על 52%, ולצערנו אחוזים אלה ממשיכים לעלות. 2 מליון איש ממוצא יהודי, אינם מזהים את עצמם כיהודים, 2 מליון איש המזהים את עצמם כיהודים – אינם שייכים כלל לעם היהודי. לכל חתונה בין שני יהודים, יש שני נישואי תערובת כנגדה. 625000 יהודים בארצות הברית משתייכים לדתות אחרות. 11% מיהודי ארצות הברית הולכים לבית הכנסת. בכל יום מתקיימים עשרות נישואי תערובת, מה שאומר שבמשך הזמן שקראת מאמר זה, מספר רב של יהודים אבדו לעולם. עובדות אלה מביאות אותנו להבנה מוחשית יותר על חומרת המצב, אולם עדיין רחוקים הדברים מן הלב. בתשעה באב של לפני כמה שנים, נחתך בני עמוקות בפיו, ויצאתי איתו במהירות למנתח פלסטי במבשרת. מצאתי את עצמי מסתובב בקניון, פוגש שם את אחי החילונים, ורואה את מעשיהם ביום תשעה באב; הכל כרגיל. ראיתי יהודים יושבים ואוכלים ב"מקדונלדס", מתנהגים כמו בכל יום מימות השנה. ובדיוק זו התמונה שנראית שם בכל שבת ושבת. כולנו יודעים שחילונים אינם שומרים שבת, אבל לראות את זה מקרוב ממש! ברוך ה' אין לנו שום מושג מה זה לחיות ללא תורה, ללא שבת, ללא קשר עם הקדוש ברוך הוא, בלי שום כיוון והכוונה בחיים... אבל אלה הם המונים מאחינו ואחיותנו, ככה הם חיים! ומה מבדיל בינם לביננו? העובדה הפשוטה שאנחנו זכינו להיוולד להורים שומרי תורה ומצוות – והם לא. ובחזרה אל הנקודה המרכזית – ימים אלה הם הימים בהם אנו מתנערים מהחלום בו אנו מצויים במשך השנה, כאילו הכל בסדר – כלום לא בסדר. עלינו לעמוד פנים מול פנים מול אמת זו, ולא רק זאת, אלא גם לקחת על עצמנו את מלא כובד האחריות למצב חמור זה. ובמיוחד בתשעה באב, אנו חייבים לחוש בכאב, ולא לברוח מהמציאות, מרה ככל שתהא. קדושת השבת מתחללת בראש כל חוצות, נישואי תערובת על ימין ועל שמאל. והחשוב ביותר הוא צער השכינה ו"כאבו" של מלך מלכי המלכים על מצבם הירוד של בניו. על מנת לקרב את הדברים קצת יותר אל הלב, תאר לעצמך שהנך אב לעשרה ילדים, את כולם גידלת במסירות, וחינכת לחיי תורה ומצוות. תשעה מהם הולכים אכן בדרך בה קיוית והתפללת שילכו בה, ואילו בן אחד מתרפה מעט בקיום המצוות ובעבודת ה'. כיצד היית מרגיש? תשאל כל אדם אשר התנסה במצב כזה, והוא יספר לך כמה קושי ומצוקה נגרמו לו בעקבות הצער הזה. ואם חלילה אותו ילד אינו רק מתרפה מעט, אלא עזב לגמרי את חיי התורה והמצוות? ודאי הוא גורם בכך להוריו צער ויגון אינסופיים. ואם לא רק אחד מהם מתנהג כך, אלא שניים מהילדים מפנים את עורפם, כמה כאב וצער נוספים יגרמו להוריהם. ואם למעלה ממחצית מהילדים ינטשו את התורה והמצוות, ורק אחד בלבד מהנותרים ישאר נאמן באמת לתורה, ומקיים את המצוות בשלמות, הרי אי אפשר לתאר כמה מתייסרים אז ההורים מרב כאב וצער על בניהם. כל היהודים הינם בנים למקום – הקדוש ברוך הוא הוא אביהם, וכך בדיוק נראה המצב של "משפחתו" – הבה נקדיש את היום הזה, ונעמוד מול המציאות כפי שהיא, זוהי הגלות בימינו, ובכך עלינו לעסוק על מנת לקרב את הקץ. הקב"ה נסתר, בניו אינם רואים אותו, הם כמעט ואינם מודעים למציאותו ונוכחותו – בהחלט יש על מה לבכות, והמון. ייתן ה' ויהא זה יום תשעה באב האחרון בו אנו אבלים, ויהפוך ה' אותו ליום של ששון ושמחה, כאשר כל היהודים בכל קצוי תבל ידעו מהי משמעות היותם בנים למקום.