Parachat Mikets – Servir l’homme ou D.

La paracha débute par l’interprétation des rêves de Pharaon par Yossef et l’ascension de celui-ci au pouvoir. En analysant de plus près le dialogue entre Pharaon et Yossef, nous pouvons détecter des différences fondamentales dans leurs hachkafot (façon de penser). Pharaon était un idolâtre, qui comme tous les autres égyptiens, adorait le Nil en particulier, car ce dernier représentait leur principale source de subsistance. Lors de la description de ses rêves, Pharaon raconte qu’il était « debout au-dessus du fleuve ». On peut comprendre que ce verset nous indique l’endroit où se trouvait Pharaon par rapport au Nil. Cependant, le midrach affirme que cela témoigne de son attitude vis-à-vis de son dieu – le passouk insiste sur le fait qu’il se tenait au-dessus du Nil, en position de supériorité ; tel n’est pas le respect dû à une divinité. Le respect que Pharaon portait au Nil n’était pas dans l’intérêt du fleuve, mais pour son propre profit — il avait besoin du Nil et cherchait à l’apaiser par sa vénération, mais en réalité, c’est le Nil qui était à son service et non l’inverse . Cette attitude des Egyptiens vis-à-vis de leur dieu est encore plus manifeste dans le comportement d’un autre Pharaon, celui qui vivait à l’époque de Moché Rabbénou. Il avait pour habitude de se rendre au fleuve tôt le matin et d’y faire ses besoins , ce qui n’est certainement pas un signe de respect envers sa divinité ! De plus, ‘Hazal (nos Sages) nous informent, qu’il croyait avoir lui-même créé le Nil ! Nous en déduisons que le service des Égyptiens pour leur dieu provenait du désir d’en retirer ce dont ils avaient besoin – le Nil était en réalité à leur service. Le comportement de Pharaon détonne grandement avec celui de Yossef HaTsadik. Ce dernier montre une soumission extraordinaire à D. dans sa réponse à Pharaon qui demande l’interprétation de ses rêves. Il commence par ces mots : « Cela me dépasse, c’est Hachem qui saura tranquilliser Pharaon ». Chaque année, nous lisons ce passouk sans vraiment y prêter attention, mais en y réfléchissant un peu, nous saisissons l’ampleur des paroles de Yossef ; il a vécu un enfer, emprisonné pendant douze ans. À présent, il a une opportunité exceptionnelle d’être libéré s’il parvient à apaiser Pharaon. Il connait son arrogance inégalée, sait qu’il ne croit pas en D., et qu’il estime être une divinité lui-même. Mettons-nous à la place de Yossef, que ferions-nous dans de telles circonstances ? Yossef pourrait penser que le moment de tout attribuer à D. n’est pas opportun et qu’il a tout intérêt à vanter ses talents autant que possible. Pourtant, il n’hésite pas à faire dépendre toutes ses capacités de D. C’est un témoignage remarquable d’obédience et d’humilité, qui contraste vivement avec l’orgueil et l’irrespect de Pharaon vis-à-vis de son dieu. Yossef a hérité cette mida (qualité) de soumission à D. d’Avraham Avinou. Tandis que Pharaon se tenait au-dessus de son dieu, Hachem dit à Avraham : « Marche devant Moi ». On nous indique à cet endroit qu’Avraham se plaçait sous la protection de D. et non au-dessus de Lui. Cela fait allusion au fait qu’Avraham ne servait pas D. par motivation égoïste d’obtenir ce qu’il désirait, mais plutôt qu’il négligeait ses propres désirs afin d’accomplir la volonté divine. Voilà pourquoi il suivit les instructions d’Hachem quand bien même il n’en comprenait pas le sens, au point que lorsqu’il reçut l’ordre de sacrifier son fils, il obtempéra sans hésiter. Cette dichotomie dans leurs hachkafot (conceptions) est une caractéristique importante du fossé existant entre les valeurs juives et celles de l’empire grec. Les Grecs adoraient plusieurs dieux, mais l’idolâtrie n’était pas le point central de leur idéologie. Ils insistaient plus sur la perfection de l’humanité – ils croyaient en un monde centré sur l’homme, dans lequel le but des dieux était d’assouvir les désirs de l’homme. De nombreux Grecs, y compris Aristote, pensaient que la Terre était le centre de l’univers, indiquant la supériorité de l’humanité. Ils mettaient en valeur la beauté du corps humain et la suprématie de l’intelligence humaine sur toute autre forme de sagesse. Leur philosophie s’opposait ouvertement à la Thora – ils considéraient le judaïsme comme l’antithèse de leurs croyances, parce que celui-ci souligne sans détours l’imperfection de l’homme, et l’appelle à la soumission vis-à-vis de D. Nous comprenons à présent la raison de l’interdiction qu’ils imposèrent au peuple juif de pratiquer la Brit Mila (circoncision) et d’étudier la Thora : la Brit Mila implique une imperfection dans le corps humain, et appelle à canaliser la matérialité vers un but élevé ; or les Grecs estimaient que l’homme est parfait depuis sa naissance et ne peut pas se parfaire davantage – le fait de retirer une partie de son corps étant à leurs yeux, un acte destructif. L’étude de la Thora engage l’homme à s’exercer à comprendre comment D. voit le monde, et à apprendre à le considérer de la même manière. Quant aux Grecs, ils pensaient que l’intelligence humaine était la plus haute forme de sagesse, ne devant se soumettre à nulle autre. La bataille de Hanouka est un conflit entre ces deux idéologies – l’une plaçant D. au centre et l’autre y déposant l’homme. Baroukh Hachem, nous avons gagné la guerre. Cependant, les croyances grecques continuent de nous attaquer, de nos jours encore. Le monde occidental est très influencé par les « Lumières » : aux XVIIe et XVIIIe siècles, il y eut une très forte réaction contre la suprématie du Christianisme, l’un des aspects principaux de cette révolution étant le rejet de concepts tels que la foi et les croyances déformées par les chrétiens. Cela eut pour conséquence, la redécouverte et glorification des valeurs grecques, dont la principale consiste en la suprématie de l’être humain et sa capacité à tout comprendre. Les « Lumières » nous ont légué l’arrogance de l’homme contemporain, qui se croit capable de résoudre seul les problèmes du monde entier, de guérir toutes les maladies, et de faire la paix entre les nations, etc. Imbu de sa personne, il rejette tout ce qu’il ne comprend ou ne peut pas voir, entre autres choses, la métaphysique. La société occidentale l’incite à considérer tout concept religieux comme obsolète et primitif. Malheureusement, les Juifs pratiquants sont confrontés eux-aussi au monde occidental et peuvent être affectés par ses valeurs. Hanouka, c’est l’occasion de procéder à une sérieuse introspection pour déceler les domaines dans lesquels les conceptions grecques se sont infiltrées dans notre façon de penser. Quand nous ne comprenons pas un évènement, nous disons « gam zou letova » (c’est pour le bien), mais n’avons-nous vraiment aucun doute – un sentiment quelconque que ce qui vient d’arriver n’est pas logique ? Quand nous étudions des concepts de Thora ou des halakhot (lois) qui nous paraissent incohérents, admettons-nous que tout n’est pas à notre portée, ou remettons-nous en cause la validité de ces lois ? Avons-nous parfois le sentiment de ne pas avoir réellement besoin de D. pour réussir dans la vie ? Comment réagissons-nous quand les guedolim (les « grands », sages en Thora) disent ou font certaines choses que nous ne comprenons pas ? Toutes ces questions tournent autour du même point : est-ce que nous rejetons totalement la conception grecque, l’arrogance de l’homme et la suprématie de son intelligence, et nous acceptons de nous soumettre à D. ? Avraham Avinou marcha devant D., Yossef HaTsadik attribua tous ses pouvoirs à Hachem. La fête de Hanouka nous enseigne que c’est pour un Juif, la seule manière de vivre et de réussir.

El hombre sirve a Dios o Dios sirve al hombre? La luz de la Torá - Miketz (Génesis 41:1-44:17)

La parashá de esta semana comienza con la interpretación que le dio Iosef a los sueños de Paró y con su subsiguiente ascenso al poder en Egipto. Si analizamos cuidadosamente el diálogo que hubo entre Paró y Iosef podremos notar diferencias fundamentales en sus puntos de vista. Paró era un idólatra que, al igual que todos los egipcios, idolatraba al río Nilo, el cual era su principal fuente de sustento. Al describir su sueño, Paró dijo que él estaba "parado sobre el río" (1). El entendimiento simple de este versículo es que nos está informando la ubicación física de Paró respecto al Nilo. Sin embargo, también nos enseña sobre su actitud hacia su dios, ya que el versículo destaca que estaba parado sobre el Nilo, en una posición de superioridad, lo cual no es una manera muy respetuosa de relacionarse con su dios. Esto simboliza que Paró no adoraba al Nilo por el beneficio del Nilo, sino que lo hacía por el beneficio propio; él necesitaba al Nilo y por lo tanto lo apaciguaba con su adoración. Al final de cuentas, el Nilo estaba sirviendo a Paró, y no al revés. La actitud de los egipcios hacia su dios queda demostrada aún más claramente por el comportamiento del Faraón que vivió en los tiempos de Moshé. El Faraón solía ir al río temprano por la mañana para hacer sus necesidades físicas en él (2), ¡una forma sumamente irrespetuosa de tratar a su Dios! El Talmud va más allá y nos cuenta que el Faraón incluso creía que él era quien había creado al Nilo (3). Estas fuentes indican que el servicio de los egipcios a sus dioses emanaba de un deseo de obtener de ellos lo que necesitaban; el Nilo estaba allí principalmente para servirlos a ellos. La actitud de Paró es muy diferente a la que tenía Iosef. Cuando Paró le pidió que interpretara sus sueños, Iosef mostró tener una gran sumisión a Dios. Sus primeras palabras hacia Paró fueron: "No procede de mí; Dios será quien responda respecto a la fortuna del Faraón" (4). Todos los años leemos este versículo y lo pasamos rápidamente, pero si reflexionáramos un poco comprenderíamos lo increíble que fueron las palabras de Iosef. Luego de haber estado doce años en prisión, Iosef finalmente tenía una oportunidad única para ser liberado; si lograba calmar a Paró podría tener un nuevo comienzo en su vida. Iosef sabía que Paró no creía en el Dios judío, sino que creía que él mismo era un dios, una arrogancia sin paralelos. ¿Qué diría una persona en esa situación? Habría sido sumamente entendible si Iosef hubiera pensado que no era el mejor momento para atribuirle todo a Dios y que por lo tanto hubiese elegido promoverse a sí mismo y a sus talentos. Sin embargo, Iosef no dudó en atribuirle todos sus talentos a Dios, lo cual fue una increíble muestra de subordinación que contrasta muchísimo con la arrogancia de Paró respecto a su Dios. Iosef heredó este rasgo de subordinación de Yaakov. Mientras que Paró se para sobre su dios, Yaakov se para bajo Dios. Esta idea la vemos en la parashá Vaietzé, cuando Yaakov tiene su famoso sueño. La Torá nos dice: "Dios estaba parado sobre él" (5). El énfasis aquí es que Yaakov estaba debajo de Dios, no sobre Él. Esto nos muestra que el servicio de Yaakov a Dios no estaba definido por él mismo, sino por Dios. Yaakov anuló sus deseos propios y sólo quería cumplir con la voluntad de Dios. La radical diferencia que hay entre el punto de vista de Paró y el de Yaakov y Iosef es también una característica fundamental del choque entre la ideología del pueblo judío y la del imperio griego. Los griegos adoraban a muchos dioses, pero la idolatría no era el foco central de su ideología, sino que enfatizaban la idea de la perfección de la humanidad y creían que el hombre es el centro del universo y que el objetivo de los dioses es satisfacer los deseos de las personas. Muchos griegos, incluyendo a Aristóteles, expusieron la creencia de que la Tierra era el centro del universo, siendo un reflejo de la superioridad de la humanidad. Enfatizaban la belleza del cuerpo humano y el dominio de la razón por sobre cualquier otra forma de sabiduría. La filosofía griega claramente estaba en desacuerdo con la Torá; los griegos consideraban al judaísmo como la antítesis de sus creencias ya que la Torá destaca por sobre todas las cosas la sumisión del hombre a Dios y la imperfección del hombre. Entender esto nos ayuda a comprender por qué los griegos prohibieron que el pueblo judío observara la circuncisión y estudiara Torá. La circuncisión es un reflejo de la creencia que el hombre no es perfecto en el plano físico y que debe ser mejorado. Los griegos creían que el hombre fue creado completo y que no puede ser mejorado; ante sus ojos, cortar una parte de su cuerpo era un acto altamente destructivo. Estudiar Torá significa que el hombre intenta entrenar su mente para entender la perspectiva de Dios y para aprender a ver el mundo de esta manera. En contraste, los griegos creían que la razón del hombre es la principal y mejor fuente de sabiduría, la cual no debería subyugarse absolutamente a nada. La batalla de Januca fue un choque entre dos ideologías: una que ponía a Dios en el centro, y otra que ponía al hombre en ese lugar. Espero que todos ameritemos seguir el ejemplo de Yaakov y Iosef respecto a poner a Dios en el centro. (1) Miketz, 41:1 (2) Vaierá 7:15, con el comentario de Rashi. (3) Moed Katan 18a, con Rashi. (4) Miketz, 41:16. (5) Vaieitzé 28:13.

מקץ – לעבוד את ה' – או את האדם?

הפרשה מתחילה בעניין פתירת חלומותיו של פרעה על ידי יוסף, ובעקבות כך עלייתו של יוסף מעלה מעלה בסולם הגדולה במצריים. על ידי ניתוח מעמיק של השיחה שהתקיימה בין יוסף לפרעה, נוכל להבחין בהבדלים משמעותיים ובסיסיים בהשקפת עולמם של השניים. פרעה היה עובד אלילים. הוא במיוחד, וכמוהו כל העם המצרי האמינו שהיאור, מקור המחייה הבסיסי במצרים, הוא האלוהים ואליו יש לעבוד. כאשר מספר הפסוק על חלומו של פרעה, מתואר פרעה כ"עומד על היאור" . המשמעות הפשוטה של פסוק זה הינה תיאור מיקומו הפיזי של פרעה ביחס ליאור. אולם, ממילים אלה ניתן ללמוד גם על יחסו של פרעה ליאור: עומד עליו, בעמדה של עליונות כלפיו. לא היינו מצפים שזה יהיה יחסו של אדם לאליל בו הוא מאמין ואליו הוא עובד. עובדה זו מסמלת שפרעה לא עבד את היאור למען היאור, אלא פרעה השתמש ביאור לצרכיו האישיים - הוא בעצם נזקק ליאור, והציג זאת כאליל אליו הוא עובד. למעשה היאור הוא זה ששרת אותו, ולא להיפך. יחסם של המצרים לאלוהיהם היה חמור אפילו עוד יותר, ניתן לראות זאת מהתנהגותו של אותו פרעה שחי בימי משה רבינו. הוא היה יוצא מידי בוקר באשמורת הבוקר ליאור על מנת לעשות את צרכיו , קשה לראות במעשה זה כבוד יתר שרחש הוא לאליליו! יתירה מזאת, חז"ל אומרים שהוא אף האמין שהוא בעצמו יצר את היאור ! מקורות אלה מלמדים אותנו שעבודתם של המצרים לאלוהיהם נבעה אך ורק מהצרכים אותם רצו המצרים להפיק מאלילים אלה. ללא ספק היאור הוא זה שעמד לשירותם של המצרים, ולא להיפך. התנהגותו של פרעה עומדת בניגוד מוחלט לדמותו של יוסף הצדיק. יוסף בתשובתו לבקשת פרעה שיפתור את חלומותיו, הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי ה'. המילים הראשונות בהם פתח את דבריו לפרעה היו: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" מידי שנה בשנה אנו קוראים פסוק זה, ואיננו מקדישים לו מחשבה מרובה, אולם אם נחשוב מעט על מילותיו אלה של יוסף, נוכל לתפוס עד כמה מדהימות הן; יוסף נתון היה בבית האסורים, נמק בכלאו מזה 12 שנה, וכעת סוף סוף מגיעה לפתחו הזדמנות פז לצאת לחופשי. אם רק יצליח להרגיע את רוחו של פרעה - יוכל להתחיל את חייו ומחדש. הוא יודע היטב כי פרעה אינו מאמין באלוקי ישראל. פרעה מאמין על עצמו שהוא אליל, עומד הוא בפני אדם שאין סוף לגאוותו ויהירותו: כיצד היינו מצפים שינהג בכזו סיטואציה? לכאורה היה מובן ביותר לו היה יוסף חושב שאין זה הזמן המתאים לייחס בו את כל הכוחות והיכולות להקב"ה. ובמעמד כזה, מוצדק ביותר להציג את עצמו כבעל כל כישרון מיוחד ותכונה טובה שהיא. אולם יוסף הכריז ללא היסוס כי כוחותיו ויכולותיו הנפלאים הינם אך ורק מאת ה'. בכך הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה, התבטלות אשר מהווה את היפך המוחלט ליהירותו של פרעה ויחסו לאליליו. יוסף ירש תכונה זו של ביטול מוחלט כלפי הקב"ה מאבי אבותיו – אברהם אבינו. בעוד פרעה מתואר כעומד על היאור- אלוהיו, הרי שלאברהם אומר הקב"ה "התהלך לפני" פסוק זה מוכיח שאברהם מיקם את עצמו מתחת להקב"ה, ולא מעליו. פסוק זה מלמדנו שאברהם לא עבד את הקב"ה בשל צרכים אישיים אותם רצה להשיג, אלא להיפך הוא ביטל את כל רצונותיו האישיים ושאיפתו היחידה הייתה למלא רצון בוראו. כתוצאה מכך, הוא קיים את ציוויו של הקב"ה גם במצבים בהם הוא הבינם כלל. עד כדי כך, שאפילו כאשר צוּוה לשחוט את בנו – לא היסס לקיים זאת. הפער העצום בין שתי השקפות הפוכות אלה, מאפיין גם את השוני הגדול בין השקפת העולם היהודית לבין זו של היוונים. לאומה היוונית היו אלילים רבים מאד, אולם עבודת אלילים לא הייתה האידיאולוגיה העיקרית של היוונים. הם העמידו במרכז החשיבות את האדם, והאמינו כי האדם הינו יצור מושלם, הוא מהווה את מרכז הבריאה, ומטרתו של האלוקים הינה לשרת את צרכיו של האדם. יוונים רבים, דוגמת אריסטו האמינו בעובדה שכדור הארץ הוא מרכז היקום, ובכך ראו הוכחה נוספת לעליונותו של האדם. דגש רב הם נתנו ליופיו של גוף האדם, ועליונותו של השכל האנושי מעל כל סוג אחר של חכמה – תיאוריה זו עומדת בניגוד מוחלט לאמונה בחכמת התורה. היוונים אכן ראו באמונה היהודית אנטיתזה לתיאוריות אותן העריצו, כיוון שהיא מעמידה מעל הכול את עבדותו וביטולו המוחלט של האדם להקב"ה, ואת אי שלמותו של האדם ביחס לשלמות האלוקית. לפי הסבר זה, קל להבין מדוע אסרו היונים על היהודים למול את בניהם וללמוד תורה: ברית מילה משקפת את האמונה שגוף האדם אינו מושלם, ויש צורך לתקנו; היוונים האמינו שהאדם נוצר מושלם, ואין צורך להשלימו ולשפרו – חיתוך חלק מגוף האדם היה בעיניהם מעשה הרסני ממש. כאשר אדם לומד תורה, כרוך בכך ניסיונו להבין את מבטו של הקב"ה על העולם, ומתוך כך הוא לומד לראות את העולם במבט זהה. בניגוד מוחלט לכך, האמינו היוונים שהשכל הישר של האדם הוא ורק הוא מקור החכמה והידע, ואין להכניע את הבנתו של האדם בפני כל דבר אחר. על העימות בין שתי אידיאולוגיות אלה ניטש הקרב בחנוכה. הצד האחד מעמיד את הקב"ה במרכז, ואליו הוא עובד. ואילו הצד השני מאליל את היצור האנושי. במלחמה זו, ניצח העם היהודי ב"ה. אולם בדורנו אנו שוב ניצחת אותה מלחמה. העולם המערבי מושפע היטב מתנועת ההשכלה. במאות ה-17 וה-18 קמה התנגדות עצומה לשליטת הנצרות בעולם; אחד המאפיינים הבולטים של מהפכה זו היה התנגדות למושגים כגון דת ואמונה אותם סילפה הכנסייה הנוצרית. כתוצאה מכך שבה תהילתם הנושנה והנשכחת של ערכים יווניים, מנהיגים מתוכם עלו מתהום הנשייה, ורעיון עליונותו של האדם ויכולתו להבין הכול שב להדהד בעולם. מה שנותר מתנועת ההשכלה בימינו היא הגאווה הרווחת בציבור. גאווה הכוללת בתוכה את האמונה ביכולת האדם לפתור בעצמו את כל הבעיות בהן נתון העולם; לרפא את כל המחלות; להביא שלום לעולם ועוד ועוד. מגאווה זו נובעת גם התרחקותו של האדם מפני כל דבר שאינו מבין על בוריו, או שאינו מסוגל לראות ולמשש. בעצם סולד האדם בימינו מכל מושג מופשט. כתוצאה מכך, אדם החי בעולם המערבי נסחף כמעט בעל כרחו בזרם חזק של לחץ חברתי הסולד מכל דבר שריח של דת נודף הימנו, ורואה בו מושג מיושן ופרימיטיבי. יהודים שומרי תורה ומצוות מוקפים גם הם ברוח העולם המערבי, ועלולים להיות מושפעים מכך. ימי החנוכה הם הזמן בו עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות קשות, על מנת להבחין האם השקפת העולם היוונית מצאה לה מקום בהלוך מחשבתנו אנו: כאשר משהו בסביבתנו אינו כפי שהיינו רוצים, אנו רגילים לומר 'גם זו לטובה', אולם עמוק בפנים – האם קיימים בנו ספקות כלשהם, אולי זה לא ממש כך, אולי כן היינו רוצים שיהיה אחרת? כאשר אנו לומדים דברי תורה, או הלכות אשר המשמעות שלהן לא ממש מובנת, ולא נראית הגיונית לחלוטין, האם אנו מקבלים בלב שלם את העובדה שאיננו יכולים להבין הכול על בוריו, או שמא במקום מסוים בלבנו אנו כן מערערים על נכונותם המוחלטת של דברי תורה אלה? האם מעולם איננו מרגישים עמוק בלבנו שאולי אפשר להצליח בחיים גם אלולא עזרתו התמידית של הקב"ה? כאשר גדולי ישראל מתבטאים או עושים מעשים שאיננו מבינים לגמרי, מהי תגובתנו? שאלות אלה ודומותיהן עוסקות בסוגיה אחת: האם אנו מנותקים לגמרי מההשקפה היוונית - עליונות האדם וחכמתו, ושייכים לגמרי לצד השני, הבטל כל כולו כלפי הבורא? אברהם אבינו התהלך לפני ה', יוסף הצדיק ייחס את כל כוחותיו ויכולותיו להקב"ה. חג החנוכה מלמדנו שזוהי הדרך היחידה בה יכול יהודי לחיות, ורק כך להצליח ולשגשג.

MIKEITZ - SERVING MAN OR G-D

The parsha begins with Yosef’s interpretation of Pharaoh’s dreams and his subsequent rise to power in Mitzrayim. On close analysis of the dialogue between Pharaoh and Yosef we can discern fundamental differences in their hashkafas hachaim. Pharaoh was an idol worshipper and in particular he, like all Mitzrim, worshipped the River Nile, their most vital source of sustenance. In describing his dream, Pharaoh says that he was “standing over the River. ” The simple understanding of this passuk is that it is telling us Pharaoh’s physical location with regard to the Nile. However, this also teaches us about his attitude to his god - the passuk stresses that he was standing over the Nile in a position of superiority, this does not seem to be a respectful way in which to relate to ones god. It symbolizes that Pharaoh’s worship of the Nile was not for the benefit of the Nile, it was for his own gain - he needed the Nile so he appeased it with worship, but ultimately the Nile was serving him, not the other way around. The Mitzrim’s attitude towards their god is even more starkly demonstrated by the behavior of the Pharaoh that lived in the time of Moshe Rabbeinu. He used to go out to the river in the early morning in order to fulfill his bodily functions in it , hardly a great show of respect for one’s god! Chazal go even further and say that he believed that he actually created the Nile ! These sources indicate that the Mitzrims’ avoda of their gods stemmed from a desire to get what they needed from them - the Nile was ultimately there to serve them. Pharaoh’s attitude stands in stark contrast to Yosef Hatzadik. He demonstrates tremendous subservience to Hashem in his response to Pharaoh’s request to interpret the dreams. His first words to Pharaoh are, “this is beyond me, it is Hashem who will respond to Pharaoh’s welfare. ” Every year we read this passuk and give it little thought, but with some reflection we can begin to fathom how incredible Yosef’s words are; he has been imprisoned in a hell-hole for 12 years and is finally given a golden opportunity to attain freedom. If only he can appease Pharaoh he can have a new start in life. He knew that Pharaoh did not believe in the Jewish G-d, he believed that he himself was a god and that his arrogance was unmatched: What would a person say in such circumstances? Yosef would have been justified in thinking that now was not the right time to attribute everything to G-d and that he would surely be justified in selling himself and his talents as much as possible. Yet Yosef did not hesitate to attribute all of his talents to G-d. This is a remarkable display of subservience and bittul atsmo, which stands in stark contrast to the arrogance of Pharaoh with regard to his god. Yosef’s mida of subservience to G-d was inherited from Avraham Avinu. Whilst Pharaoh stood over his god, Hashem says to Avraham, “Go before me. ” The emphasis here is that Avraham placed himself under G-d, not standing over Him. This symbolizes that Avraham was not serving G-d because of a selfish desire to attain what he wanted, rather he nullified his own desires and only wanted to fulfill Ratson Hashem. Consequently, he followed Hashem’s instructions even when he did not understand them, to the extent that when he was commanded to kill his son, he did not hesitate to do so. This dichotomy of hashkafos is also a strong feature of the clash between the world views of Klal Yisroel and the Greek Empire. The Greeks worshipped many gods but idol-worship was not the central focus of Greek ideology. They most emphasized the concept of the perfection of mankind - they believed in a man-centered universe in which the purpose of the gods was to serve the desires of man. Many Greeks, including Aristotle, propounded the belief that the Earth was the centre of the universe, a reflection of the superiority of mankind. They emphasized the beauty of the human body and the domination of human reason over any other form of wisdom. This philosophy stood at clear loggerheads with Torah - they saw Judaism as the antithesis of their cherished beliefs, because it above all stressed man’s subservience to G-d and his imperfection. This understanding helps us appreciate why they forbade the Jewish people from observing Bris Mila and learning Torah: Bris mila is a reflection of the belief that man’s physicality is not perfect and needs to be harnessed; The Greeks believed that man was created whole and cannot be improved - to cut away part of his body was in their eyes a highly destructive act. Talmud Torah involves man trying to train his mind to understand how G-d looks at the world and to learn to look at the world in the same way. The Greeks in contrast believed that man’s reason alone was the ultimate source of wisdom and that he should not subjugate it to anything else. The battle of Chanukah was the clash between two ideologies - one placed G-d in the centre and the other put man there. Baruch Hashem we won that war but the same war is being fought again in this generation. The Western world is greatly influenced by the ‘Enlightenment’: In the 17th and 18th centuries there was a very strong reaction against the domination of Christianity; one of the main aspects of this revolution was a rejection of the concepts such as faith and belief which the Christians had distorted. The reaction was a rediscovery and glorification of Greek values, chief amongst them, the primacy of man and his ability to understand everything. The legacy of the Enlightenment today is the prevalent arrogance of man; this includes his belief in his ability to independently solve all the world’s problems; to heal all illnesses, cause world peace and so on. It also includes his rejection of anything that he does not understand or cannot see, including any metaphysical being. Consequently, Western man is pulled by a great wave of social pressure to reject anything ‘religious’ as outdated and primitive. Even observant Jews are surrounded by the Western world and it’s power can effect us as well. Chanukah is a time when we need to ask ourselves some hard questions to discern where the Greek outlook has crept into our thoughts: When events around us do not seem to make sense we say, ’gum zu letova’ but deep down do we have doubts - feelings that this really does not make sense? When we learn about Torah concepts or halachos that do not make obvious sense do we accept that we cannot understand everything or do we on some level question the validity of such laws? Do we ever feel that we do not really need G-d to succeed in life? When Gedolim say and do things that we do not understand how do we react? All such questions focus on the same issue: Do we totally reject the Greek outlook, the arrogance of man and his wisdom and do we accept the subservience of man to G-d? Avraham Avinu went before G-d, Yosef Hatzadik attributed all his talents to G-d. Chanukah teaches us that this is the only way for a Jew to live and prosper.

MIKEITZ - YOSEF’S GREATNESS

The Parsha begins with the account of Yosef’s dramatic elevation from servitude in the Egyptian dungeons to the position of Viceroy over all of Mitzrayim. During its account of Yosef’s elevation, the Torah tells us that he had two sons: “And he called the name of the first-born Menashe, for ‘Hashem has caused me to forget (nashani) all my hardship and all my father’s household‘. And the name of the second he called Ephraim for, ‘Hashem has made me fruitful in the land of my suffering.’ ” The simple understanding of the naming of Menashe is that Yosef was thankful to Hashem for enabling him to forget the great suffering he had endured in his fathers’ home. However, this pshat seems very problematic. It is not difficult to fathom why Yosef was happy to forget the pain he endured at the hands of his brothers, however it is very hard to understand how he could be glad to forget his grieving father . Accordingly, the Malbim suggests a different way to understand the naming of Menashe. He writes that Yosef was not glad to forget his family, in fact the very opposite was the case; he called his first-born Menashe to symbolize that he was worried that he would forget (nashani) all the suffering that he endured at the hands of his family. The second son was named Ephraim to symbolize that he recognized that Hashem had made him fruitful in the land of his suffering with the emphasis on the fact that even in the time of great success he did not forget the great suffering that he had endured in Mitzrayim. The Malbim explains in this vein that Yosef made simunim for himself through the names that he gave his sons. He further writes that this demonstrates Yosef’s great righteousness in that he strived to remember the suffering that he had endured even in the times of good. He continues: “This is also the explanation of why we are commanded to eat Matzo together with Maror on Seder night; we should remember the Galus in the time of freedom, because the Galus is the reason for the freedom, and the bad brings the good .” However, the Malbim does not explain why exactly the ‘bad’ is the reason for the subsequent ‘good’. Further clarification is required as to why he considers that remembering the bad in the time of good indicates great righteousness. A solution to these problems can be found in the Sifsei Chaim’s explanation of part of the ‘Al HaNissim’ prayer. In ‘Al HaNissim’ we thank Hashem for enabling us to defeat the Yavanim: “You placed the strong in the hands of the weak; and the many in the hands of the few; and the impure in the hands of the pure; and the evil in the hands of the righteous; and the guilty in the hands of those who toil in Your Torah.” The Sifsei Chaim asks that the first two of these praises do not seem to be parallel with the following three: The implication of the first two is that Hashem enabled the weak to be victorious even though they faced strong enemies; and the few to win even though they were fighting many. In contrast in the remaining praises the implication is that the pure were successful because their enemies were impure; and that the righteous defeated the Greeks because they were evil. He explains that in truth, all the praises are parallel in that they all explain why the Hashmonaim defeated the Yavanim. When we say that Hashem placed the strong in the hands of the weak and the many in the hands of the few, we mean that He did so because they were weak and few in number they were successful, not despite that fact. The Sifsei Chaim continues that the Hashmonaim felt their physical weakness and lack of numbers and consequently realized that b’derech hateva they had no chance of overcoming the mighty Yavanim. Thus they fought with a strong sense of bitachon, recognizing that they could only succeed with great siata dishmaya. Because they did not rely on their own power, Hashem did indeed help them and caused them to achieve a miraculous victory . With this explanation we can now understand why the Malbim stated that the suffering one endures is the very reason for the subsequent good that he experiences. When a person finds himself in a situation of difficulty and helplessness it is much easier for him to recognize that he does not have the ability to succeed. As a result of this recognition he turns to HaShem to save him from his desperate situation. Because of this bitachon, Hashem will likely respond by giving of His unlimited kindness to ensure that the person’s situation drastically improves. In this way the ’bad times’ that one endures can be the very cause of the subsequent ‘good times’. This feeling of helplessness was the key to the success of the Hashmonaim. We can also now come to an understanding why the Malbim writes that remembering one’s earlier periods of suffering in times of tranquility is considered a sign of righteousness. When a person has everything that he needs he is far more prone to feelings of confidence in his own power and ability to succeed. He may no longer see the need to rely on Hashem, rather he will feel self-reliant. We see this in the second paragraph of Krias Shema: The Torah promises that if we observe the Mitzvos then we will receive abundance. Immediately following this, the Torah warns us about turning away from Hashem - this teaches that the very success that Hashem gives us may be the cause of us turning away from Him. An unfortunate consequence of this attitude of not relying on Hashem may be that Hashem will act measure for measure and desist from giving a person siata dishmaya and as a result he will be at the mercy of derech hateva. A tzaddik, even in times of abundance, maintains the realization that everything he has is from Hashem and that his only source of success is Hashem’s continuing siata dishmaya. The greatness of Yosef was that even when he found himself in a position of great power, he never allowed himself to forget his previous situation of total helplessness. He strived to maintain the recognition that just as then he was in the hands of Hashem, in the same way he was still totally dependent on Hashem’s beneficence for his success. By feeling the same helplessness in the good times as he felt in the bad, Yosef merited continued siata dishmaya. It is far easier to feel the need to turn to Hashem in times of difficulty We learn from Yosef that even in time of plenty we must remember the more difficult periods of our life to remind us that even now we are totally reliant upon Hashem in every aspect of our lives. By maintaining this recognition at all times we are far more likely to merit that Hashem will continue to protect us at all times.

CHANUKAH - HALLEL AND HODAAH

Every Chanukah we celebrate the remarkable victory of the Jewish people over the mighty Greek army, and the subsequent miracle of the single flask of oil that lasted eight days. We celebrate these events by lighting a Menorah for eight days and by saying the 'Al HaNissim' prayer and Hallel. The Sifsei Chaim notes that there is a lack of clarity as to exactly which aspect of the Chanakah story is the most significant - that of the military victory or that of the oil: On the one hand, the Al HaNissim tefilla mainly makes mention of the defeat of the Greeks; it stresses the miraculous nature in which Hashem enabled the Hasmoneans to emerge victorious. "And You in your great mercy, stood by them in their time of distress, You defended their cause, You judged their grievances, You avenged their vengeance. You delivered the mighty into the hands of the weak, the many into the hands of the few, the defiled people into the hands of the undefiled, the wicked into the hands of the righteous, and the insolent [sinners] into the hands of the students of Your torah..." A brief reference is made of the fact that the Hashmoneans kindled the lights in the Beis HaMikdosh and no mention at all is made of the actual miracle of the oil lasting eight days! In contrast, the gemara places a much greater emphasis on the miracle of the oil than the military victory. The gemara asks, "What is Chanukah?" It answers with a braisa that stresses the miracle of the oil and only makes a fleeting reference to the battle. "On the 25th of Kislev, there are eight days of Chanukah on which one may not eulogize or fast. For when the Greeks entered the sanctuary, they defiled all the oils in the sanctuary and when the Kingdom of the Hasmonean became stronger and overcame them, they searched and could only find one flask of oil that had the seal of the Kohen Gadol. It only had [enough oil] to last for one day, but a miracle took place and they lit from it for eight days. The following year, they fixed these days and made them festive days of praise and thanks." How can we understand the seeming contradiction as to what was the most important miracle in the Chanukah story? In order to answer this, it is necessary to develop our understanding of miracles. It seems that there are two factors that define the significance of a miracle. One is the necessity of the miracle - the greater the urgency of the situation that led to the miracle, the more important the miracle. For example, the miracle of the splitting of the sea is an extremely important miracle in that it saved the Jewish people from a seemingly desperate situation. However, there is another aspect that helps define the significance of a miracle - that is the extent to which the miracle clearly broke the regular laws of nature. We understand that all of nature is, in effect, 'miraculous', in that it is guided by Hashem's hand. 'Nature' is merely Hashem's mechanism for keeping the world going. It takes no effort for Hashem to break these laws of nature, however in His wisdom, He rarely chooses to do so. This is because open miracles take away the free will of a person in that they make it far it more difficult for him to justify his behavior when it is contrary to Hashem's will. Accordingly, on the rare occasions that He does break the laws of nature, there is a powerful effect on the people who witness the miracle, as there is n way for them to ignore the clear act of Divine Providence. Thus, the degree to which a miracle breaks the laws of nature also plays a key role in defining its significance. It seems that the miracles of the military victory were more important than the miracle of the oil in one of these factors, and the miracle of the oil was more important in the other. In terms of necessity, the miraculous victory over the Greeks was more vital than that of the oil. The Greek decrees against Torah observance were making it impossible for Torah Judaism to continue. Thus, it was essential that the small Jewish army overcome the mighty Greeks. However, the miracles that enabled this victory to take place were not 'open' miracles, in that they did not overturn the regular laws of nature. Accordingly, it would be possible for an onlooker to ascribe the victory to the superior military prowess of the Hasmoneans or to sheer 'good luck'. In contrast, the miracle of the oil was not of the greatest necessity - without it, the Jewish people would still be free of the Greek yoke. However, the miracle was remarkable in that it represented a clear overturning of the laws of nature. Such a miracle had a particularly powerful effect on the onlookers, in that it made clear Hashem's involvement in an unmistakable fashion. With this understanding we can now answer why the gemara focuses on the miracle of the oil, whilst the Al HaNissim tefilla emphasizes the victory over the Greeks . When the gemara asked, "What is Chanukah", Rashi explains that it was asking, "for what miracle did they fix Chanukah [as a permanent festival]." The Sifsei Chaim explains that, initially there were numerous events in which miracles took place, and that each one was made into a kind of Yom Tov where it was forbidden to eulogize and fast However, these events became so abundant that the Rabbis cancelled all these days of celebration with two exceptions - Purim and Chanukah. The Sifsei Chaim explains that the miracles that occurred on these days were the ones that most effected the people. In this vein, he writes that the most outstanding miracle on Chanukah was that of the oil, not of the military victory. Thus, when the gemara asked for which miracle did they fix Chanukah, it was asking which miracle was so outstanding that the Rabbis did not annul the festival of Chanukah in the way that they did almost all of the other festivals. Accordingly, the gemara answered by focusing on the miracle of the oils because that was the miracle that broke the laws of nature and therefore had the greatest effect on the people. However, when we come to show gratitude to Hashem for the miracles of Chanukah, our main focus is on the most vital miracles, which were those that enabled the Jews to defeat the Greeks. The Al HaNissim tefilla is a prayer of thanks, therefore, the main emphasis is on the military victory, because that is the aspect of the Chanukah story that was of the utmost necessity. The Sifsei Chaim suggests that the two concepts of Hallel and Hodaah correspond to the two different miracles. The Hallel commemorates the miracle of the oil, whilst the hodaah relates to the military victory. It is possible to add that Hallel, (ie.praise) is more apt for the oil because it showed the most outright demonstration of Hashem's involvement with the Jewish people. Whereas, hodaah is more appropriate with regard to the military victory because our greatest sense of appreciation is for the redemption from the Greek exile. There are numerous lessons that can be learned from the Sifsei Chaim's differentiation between the two types of miracles. One key lesson he mentions is that through contemplating the open miracle of the oil we can come to a great recognition that all the other events of Chanukah, and, by extension, the other events that happen in our lives, were not chance events, but all were guided by Hashem. This increased recognition of Hashem's hand should bring us to a greater appreciation of Him. Moreover, the Alter of Kelm notes that it is not enough to feel gratitude to Hashem, rather one must also use this gratitude to bring him to a greater sense of obligation in his Avodas Hashem.

CHANUKAH - THE FESTIVAL OF HIDUR

The gemara in Shabbos tells us that the reason the festival of Chanukah was fixed as a permanent festival was because of the miracle of the single flask of oil lasting 8 days. Rav Chaim Shmuelevitz zt"l points out that the miracles that enabled the Hasmoneans to overcome the mighty Greek army seem to have been of far more importance than the miracle of the oil. The military victory facilitated the removal of Greek hegemony and the freedom to observe the Torah. The miracle of the oil played no part in this victory, rather it enabled the Menorah to be lit for an extra seven days. Rav Shmuelevitz asks that it would have seemed more understandable to establish the festival of Chanukah because of the military victory rather than that of the oil. He explains that there are two reasons why Hashem may perform a miracle. One is when there is an absolute necessity for the miracle to take place. For example, the miracle of the manna in the desert was of the utmost necessity in enabling the people to eat whilst living in the desert. However, there are other miracles that are not particularly essential, rather their main function is to show Hashem's particular love for the recipient of the miracle. He proceeds to give a number of examples of such miracles in Tanach. He cites the incident in which David Hamelech slew Goliath. The Prophet tells us that when Goliath was struck by the stone, he should have fallen backwards, but he unnaturally fell forward. Rashi, quoting a Medrash, explains that Hashem caused a 'miracle' that Goliath would fall forward so as to save David having to walk an extra few meters to cut off Goliath's head. This is clearly a miracle that was not of the utmost necessity, however Hashem performed it to show His love for David. The Ohr HaChaim points out another, remarkable example of a miracle of 'love'. In Parshas Lech Lecha, Hashem instructs Avraham: "Please raise your eyes and see from the place where you are standing, north, south, east and west." Hashem was showing Avraham the land of Israel and promising him that his descendants would own this land for eternity. The Ohr HaChaim notes the seemingly superfluous words, "from where you are standing" - what is this ostensibly obvious phrase coming to add? He explains that Hashem made a tremendous miracle whereby Avraham could see the whole of the land of Israel from all directions from the exact place that he was standing, without even having to turn his body! Rav Shmuelevitz observes that both of these miracles were of minor importance. Their main significance was as expressions of Hashem's infinite love for those who served Him with such dedication. Indeed, the lesser the necessity of the miracle, the greater the show of love it expressed. He gives an analogy to help further understand this idea. A family loses a very expensive diamond, which was an inheritance from many generations earlier. All the family feels great pain at this loss and search extensively to find the diamond. Eventually, one of the children finds the diamond. In his great joy, his father kisses his son on his head. All the family feel great at finding the diamond, but the boy has the extra joy of the kiss from his father. In this vein, we can now understand the significance of the miracle of the oil. Of course the miracles of the military victory were essential and the miracle of the oil was of far lesser necessity. However, because of this, it represented a far greater show of love from Hashem. It was an extra show of affection that demonstrated Hashem's love for the Hasmoneans, Hashem's 'kiss on the head'. The question remains, of why, at this particular instance, did Hashem choose to alter nature for the miracle of the oil? It is clear from the above examples that Hashem only performs 'unnecessary' miracles for people of great righteousness such as Avraham Avinu and David HaMelech. Why did the Hasmoneans merit to experience such a miracle? It seems that Hashem performed this 'extra' act of love, measure for measure for the actions of the Hasmonean when they returned to the Beis HaMikdosh and found only one flask of pure oil. The commentaries explain that it was technically permissible to have used the impure oil in this situation. Yet they chose to be mehader and perform the mitzvo in the most optimal fashion as a sign of their great love for Hashem. Because they were willing to go beyond the letter of the law, in reward, Hashem also went 'beyond the letter of the law' so-to-speak, and performed a non-vital miracle as a sign of His love for them. This also explains the unique feature of the mitzvo of lighting the Menorah - the concepts of Mehadrin and Mehadrin Min haMehadrin. It is a universal custom that everyone strives to perform the mitzvo to its most optimal fashion, despite the fact that the basic mitzvo is only one candle per person per day. We perform the mitzvo with the maximum hidur both as a remembrance of the Hasmonean's hidurim, and of Hashem's hidur of performing the miracle of the oil. We have learnt that the uniqueness of the miracle of the oil is the mutual show of love between Hashem and the Jewish people. We learn two vital lessons from here. Firstly, we should remember the great love that Hashem showed for His people, and realize that He has the same love for every Jew. Secondly, we learn that we should strive to emulate the Hasmonean's willingness to perform mitzvos in the optimum fashion as a manifestation of our love for Hashem. May we all merit to apply the lessons of Chanakah to our lives.

חנוכה – המלחמה ביון

חג החנוכה אנו חוגגים את נצחון החשמונאים במלחמתם נגד הצבא היווני אדיר הכוח. ואת הנס שהגיע מיד אחריו, בו הספיק פך אחד של שמן לדלוק שמונה ימים. מלחמת החשמונאים היוותה הרבה יותר מאשר עימות צבאי בין שתי מדינות השואפות להשיג עמדת כוח כלשהי. הייתה זו המלחמה האידיאולוגית הראשונה בהסטוריה האנושית; היה זה עימות חזיתי בין שתי השקפות עולם שונות לחלוטין שזו לא יכולה לעמוד כל עוד השנייה קיימת. בתחילה לא היה ליוונים כל עניין לגרום נזק לעם היהודי, אלא הם קיוו להצליח בקלות להשפיע עליהם לדגול באידיאולוגיה ההלניסטית ה"נאורה" ולעזוב את קיום התורה והמצוות, דעתם הייתה שזוהי הצורה הנעלה והטובה ביותר לחיות. אולם ברגע שניסיונותיהם נתקלו בהתנגדות מצד רובו של העם היהודי, הם הפכו לעוינים והחלו לנסות לכפות על היהודים לעזוב מאחוריהם את שמירת התורה. לאחר שהצליחו החשמונאים במלחמתם נגד היוונים וגירשו אותם מהארץ, קבעו חז"ל לדורות את ימי החנוכה לזכרון אותם מאורעות. ומידי שנה אנו נזכרים שוב במלחמה בין היהדות לתרבות יוון אותה מלחמה שניתשה לפני שנים כה רבות. מדוע חשוב כל כך שנזכר באותם מאורעות רחוקים? האמת היא שמאבק האידיאולוגי שהיה בימים ההם בחנוכה נשאר תקף באופן משמעותי ביותר לכל אחד ואחד בזמן הזה. אם נבין את עומק הסתירה והמאבק בין שתי תפיסות עולם אלה נוכל ללמוד לימוד חשוב וחיוני שמתאים לחיים בימינו אנו. על מנת להבין את מערכת היחסים בין יוון לכלל ישראל עלינו לעיין ראשית במה שמתארת התורה על אבות אבותיהם של שני עמים גדולים אלה. בפרשת נוח מספרת התורה על חם, בנו של נוח, שגילה את ערוות אביו בעת שהיה שתוי יין. כתגובה לכך, שם ויפת – אחיו של חם כיסו את אביהם ובכך הגנו על כבודו . רש"י מביא את דברי המדרש האומר ששם נתאמץ במצווה זו יותר מיפת – יפת רק הצטרף ליזמתו של שם . שניהם זכו לשכר על מעשיהם אולם שם קיבל שכר גדול הרבה יותר מיפת. צאצאיו – כלל ישראל, קיבלו בזכות זאת את מצוות ציצית, לעומת זאת צאצאיו של יפת זכו לקבורה מכובדת. שכרם של צאצאי שם הוא מצווה חדשה המעניקה הזדמנות לגדילה והתפתחות רוחנית בעוד שכרו של יפת ייטיב אך ורק עם גופותיהם – לאחר שנשמתם תעזוב אותם. מדוע זריזותו היתרה של שם במעשה זה זיכתה אותו בשכר בעל איכות נעלה הרבה יותר מזה של יפת? המפרשים מסבירים ששם לא היה רק נלהב יותר בקיום המצווה, אלא כוונתו בעת עשיית המעשה היתה ברמה אחרת לגמרי מזו של יפת. שם ראה בגילוי ערוות אביו, משמעות רוחנית והכיר בכך שזוהי מצווה להציל את אביו מבזיון שכזה. לעומת זאת, מבטו של יפת על מצב זה היה פשוט הרבה יותר, הוא ראה בגילוי ערוות אביו השפלה גשמית של כבודו – ולכן דאג לכסותו . היתה בו תחושה טבעית ופשוטה שהוקיעה מראה לא מכובד של אדם שאינו מכוסה. המניע של שם היה גבוה ומשמעותי יותר והוא שגרם לו להזדרז ולהתאמץ יותר מיפת – שגישתו לכל העניין נבעה מהגיון פשוט. בהתאם לכך שם זכה לשכר רוחני כאשר יפת זכה רק לקבורה – המכבדת אך ורק את הגוף. מיד לאחר מעשה זה נוח קובע את היסודות ביחס לתפקידיהם של שני האחים לאורך ההסטוריה. "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" . המפרשים מסבירים שהכוונה היא שיפת יבורך ביופי – ומדובר על הרמה השטחית ביותר של יופי, יופי חיצוני בלבד. על מנת שתהיה תועלת אמיתית ליופי זה, עליו לשכון ב"אהלי שם" – כלומר יש להשתמש בו כדי להעצים את העולם הרוחני ולהאדירו. רעיון זה משתקף מדברי המשנה במסכת מגילה שלומדת הלכה מעניינת מאד מפסוק זה. המשנה אומרת שמותר לכתוב ספר תורה אך ורק בשתי שפות – לשון הקודש ויוונית. הלכה זו נובעת מדברי התורה שיופיו של יפת חייב לשכון באהלו של שם – לפי פסוק זה מבינה הגמרא שאם נשתמש ביופיו של יון בתוך תורתו של שם – יתקבל שילוב יפה ומוצלח. מדוע קיבלו שם ויפת דווקא ברכות אלה? הצטרפותו של יפת לאחיו שם בכיסוי אביו זיכה אותו בברכה זו; הוא פעל על פי התנגדותו ההגיונית למראה מכוער של אדם מגולה וחבר לאחיו שפעל מתוך מניע רוחני. כתוצאה מכך הוא ביצע מעשה גדול מאד והציל את כבוד אביו. לכן ברכו ה' שיהיה מסוגל להגיע לרמות גבוהות מאד אם ימשיך וינתב את הערכתו ליופי של אדם מכוסה ולחכמת האדם – ויכוונה במטרה להגיע להישגים רוחניים כאשר הוא מצטרף ונרתם לעזרת אחיו – שם. אולם, ברכה זו תקפה אך ורק כאשר יפת שואף להעמיק את הבנתו הטבעית והערכתו ליופי ולהגיע איתו לעומקו של שם, אולם אם יתעלם מעומק זה התוצאות תהינה שונות לחלוטין. יופי גשמי ללא עומק רוחני יתדרדר עד מהרה ויגיע לדרגה של גשמיות שפלה בה החיצוניות השטחית שולטת . זה מה שבאמת היה בתקופת היוונים – הם שמו דגש רב על יופיו הטבעי של האדם, והגיעו הדברים עד כדי מעשים נתעבים וגסי רוח משוללי כל הגינות ישרה ומוסריות . ר' חיים פרידלנדר זצ"ל מראה מכיוון אחר כיצד לא עמדו היוונים במשימתם – להשתמש באופן נכון בברכת אביהם ולבטאה בתוך אהלי שם. הוא מסביר שחכמת יוון נותרה שטחית מאד ולא הייתה לה כל השפעה על התפתחותם האישית של בעליה. הוא מביא את הסיפור הפילוסוף היווני הנודע, אריסטו, שנתפס פעם כשהוא עושה מעשה מגונה ולא מוסרי. שאלוהו תלמידיו כיצד הוא מסוגל לעשות מעשה הסותר לחלוטין את כל חכמתו ולימודיו. הוא ענה: "כאשר עשיתי זאת, לא הייתי אריסטו". ר' חיים פרידלנדר מסביר שדברי אריסטו מבטאים שלימודו וחכמתו כלל לא חייבו את קיומם למעשה בחייו. זוהי דוגמא נוספת כיצד יפת ללא שם מביא לעולם הנהגת חיים גרועה ומסוכנת של חיצוניות שטחית. לעומת זאת תורתם של כלל ישראל מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו לאמץ גישה עמוקה לאין ערוך ללימוד ולחכמה שאנו לומדים – וליישמם בפועל בחיי המעשה . אדם שלומד תורה ולא מפנים ומיישם את לימודו אינו נחשב לבן תורה אמיתי. המהר"ל כותב שההבדל בין יון ובין ישראל הוא זה שהביא ליריבות הגדולה ביניהם. במקום להעריך העומק העצום שיכולה התורה להעניק להם, היוונים פעלו מתוך קנאה והשקיעו מאמצים כבירים על מנת לקעקע את חכמת התורה בה ראו כעין "מתחרה" לחכמתם. ר' זאב לף שליט"א מראה כיצד מרומז כישלונה של יון להעניק עומק רוחני ליופיים הגשמי באותיות שמה. שלושת האותיות – 'י', 'ו' ו-'ן' – כולן נרשמות רק כקו ישר, ללא כל עובי. עובדה זו מרמזת על הרמה השטחית אותה מייצגת יון. ראינו שהמלחמה של חנוכה הייתה הרבה מעבר למאבק סתמי בין שתי מדינות עוינות. היתה זו התנגשות חזיתית בין שתי אידולוגיות הסותרות זו את זו; שטחיותה וגשמיותה של יון למול עולם הרוח של ישראל. במלחמה זו – ניצח עם ישראל, אולם המלחמה עדיין בעיצומה. העולם המערבי מושפע עמוקות מהגישה היוונית. בעיקר בולט הדגש הרב שניתן לחומריות שטחית חסרת כל עומק. אדם לא יכול לצאת מביתו בלי להחשף ברצונו או שלא ברצונו לתרבות המערב הנגועה כולה בחומריות שפלה. אותו יצר הרע המושך לכיוון הנהגה שטחית וחסרת עומק ממשיך עד היום ופוגע בעולם הרוח של כלל ישראל. ייתכן מצב בו יהודי הינו שומר תורה ומצוות בשלמות ועם זאת הוא מושפע משיקולים שטחיים, גשמיים, במצבים רבים בחייו. הוא עלול לייחס חשיבות גדולה יותר למראה חיצוני של בני אדם מאשר למידות נפשם. ייתכן וסוג הכיפה המונחת על ראשו של זה או אורך הבגד של אחר יזכו ליחס שולי ביותר, ועם זאת, חייב אדם לשמור על האיזון הנכון ולזכור שפנימיותו של האדם – היא זו החשובה באמת. כל אדם יכול בקלות רבה לעטות עליו מלבושים השייכים לחוג הכי "פרום" – וכתוצאה מכך להרגיש שהוא מצליח בקיום התורה והמצוות. בדומה לכך, גודל הדירה של אדם, או רמת ההידור של רכבו עלולים לתפוס מקום גדול מדי בהשקפת עולמו. ובאופן דומה, השקפה שטחית עלולה לשלוט בכל עבודת ה' של האדם, לדוגמא – הצורה בה אנשים רואים אותו בתפילתו עלולה להיות חשובה בעיניו יותר מהאמת הפנימית שבליבו בעמדו לפני ה'. יתירה מזאת, הוא מוּעד תמיד לסכנה שהתורה שהוא לומד תישאר ברמה שטחית ורדודה, ללא כל השפעה על פנימיותו ומידותיו. ראינו אם כן שנגע השטחיות היווני נותר בעינו, ושייך גם שייך לימינו אנו. סיפור חנוכה בא ללמדנו את החיוב לזכור שההשקפה היוונית, המבט השטחי והגשמי על כל ענייני החיים מהווה איום ממשי על עולם התורה. מי ייתן וכולנו נזכה להגיע לעמקות אמיתית בעבודת ה'.

חנוכה – השלמות שבאי השלמות

חנוכה הינו מהחגים היותר נשמרים בעולם היהודי. כל משפחה מתענגת על אותם רגעים יפים של הדלקת הנרות, והסופגניות... אולם, ביסודה של אותה מלחמה ואותו ניצחון בלתי נשכח, בו הביסו החשמונאים את הצבא היווני רב העוצמה, מונחת מלחמה אחרת, מלחמה עקרונית, אידיאולוגית אשר עד היום ממשיכה וסוערת. מלחמה בין שתי דעות עקרוניות, המייצגות גישות הפוכות לחלוטין ביחס למטרת החיים על פני האדמה. המדרש מספר על טורנוסרופוס הרשע שבא אל רבי עקיבא בשאלה: "איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם?" ענה לו ר' עקיבא – "של בשר ודם נאים" הראה לו רבי עקיבא גרעיני חיטה, אותם יצר הקדוש ברוך הוא, והם בלתי אכילים ובעצם אין להם שום שימוש ומטרה. האדם מסוגל לקחת את אותו גרעין חיטה וליצור ממנו לחם ראוי למאכל! המדרש מבהיר שרבי עקיבא ענה כך, כיוון שהוא ידע לאן חותר אותו רשע, הוא צפה מראש שטורנוסרופוס מצפה לתשובה המתבקשת – מעשיו של הקדוש ברוך הוא נאים יותר. ר' עקיבא גם ידע מה תהיה שאלתו הבאה: אם מעשיו של הקדוש ברוך הוא נאים יותר – אם כן מדוע לאחר שהוא יוצר יצירה נפלאה כל כך בדמות אדם – אתם ממשיכים הלאה את תהליך היצירה ומלים את בניכם – חותכים חלק מגופו. בכך הינכם מראים שאתם כביכול "משכללים" או "משפצים" את היצירה המופלאה שברא הקדוש ברוך הוא. לפיכך, הקדימו ר' עקיבא וענה לו לשאלתו שאכן מעשיו של אדם נאים יותר. כיצד אפשר להבין מאמר חז"ל זה? הרי אין ספק שמעשיו של הקדוש ברוך הוא נאים וטובים לאין שיעור ממעשיו של אדם?! בעמקו של ויכוח זה טמונה מחלוקת עמוקה הרבה יותר. טורנוסרופוס מייצג את התפיסה הרומאית – יוונית תפיסה זו שמה דגש רב על שלמותו של האדם. היוונים העריצו את כוחו של גוף האדם, כמו גם את שכלו. בעיניהם, האדם היה יצור מושלם. גם הרומאים אחזו בתפיסה דומה אשר במהותה הייתה המשך של האידיאולוגיה היוונית. זאת היא הסיבה לכך שהמנהג היהודי למול כל תינוק היה מאוס עליהם במיוחד, מעשה זה היה נראה בעיניהם כפגימה ביצור שנולד מושלם. רבי עקיבא בתשובתו ביטא את השקפת היהדות, לפיה העולם נברא בכוונה תחילה כך שהוא איננו מושלם, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך, על מנת שהאדם יבוא לעולם ותפקידו יהיה להשלים את עצמו. ללא ספק הקדוש ברוך גדול לאין שיעור מהאדם, הקב"ה ברא גרעין חיטה לא ראוי לאכילה, בכוונה תחילה – על מנת שהאדם יהיה מוכרח להיות שותף בתהליך הפיכתו של גרעין זה למוצר ראוי למאכל. רעיון זה גם מהווה כעין סמל לברית מילה: גם האדם לא נולד מושלם, עליו לעבוד עבודת חיים קשה על מנת להפוך להיות כזה, ובמיוחד ללמד את עצמו למשול בדחפיו ורצונותיו הטבעיים – ולנצלם לעלייה ובנין. על פי זה, אין זה כה מפתיע שאחת הגזרות שגזרה מלכות יוון היא לא למול את הבנים. מטרתם היתה לשרש מהעם היהודי את הרעיון שאדם לא נולד מושלם, ושמטרת החיים הינה לתקן ולהשלים את המידות, לשאוף לשרש את הכוחות השליליים ולפתח כוחות חיוביים. היהודים לחמו בכל עוז נגד אותה גזרה, ואכן לבסוף גברו על היוונים. אנו אמנם עברנו את תקופת הרומאים, וכל אותן אידיאולוגיות אשר האמינו ברעיון זה – שהאדם נולד מושלם, אולם, המלחמה עדיין בעיצומה. כיום, אנו מוקפים בסביבה חילונית, אשר משאירה מקום מועט, ואולי איננה מותירה בכלל מקום לפיתוח הפנימיות. להיפך, העולם מתמקד יותר ויותר בסיפוקים חיצוניים. מכל מקום, אנו יודעים שהנאה אמיתית מגיעה אך ורק מעלייה, מעוד התגברות, מעוד צעד אל השלמות, מהסיפוק מכך שהאדם הולך ונהיה טוב יותר, מעניק לזולת יותר, בן זוג מתחשב יותר, הורה סבלני יותר, והחשוב מכל – עבד ה' טוב יותר!

CHANUKAH – PERFECTLY IMPERFECT

Chanukah is one of the most observed of all the Jewish festivals - everyone enjoys lighting pretty menorahs and eating lots of doughnuts! But beneath the enjoyable remembrance of how the Hasmoneans defeated the powerful Greek army lies a fundamental ideological battle, one that still rages today. These two ideologies represent opposing attitudes towards the purpose of life. There is a Gemara in which a Roman leader asks Rabbi Akiva whose creation is greater, that of Hashem or that of man. Rabbi Akiva surprisingly answers that man’s creation is greater - why? Because Hashem produces inedible produce such as a kernel of wheat which serves of no benefit, whereas man takes this kernel and, through much toil, makes it into bread. The Gemara tells us that Rabbi Akiva knew that the Roman expected him to say that Hashem’s creation was greater, and the Roman was ready to ask that if that is so then why did Hashem create a human being and then man proceeds to perform bris mila, cutting away part of the human body, thus implying that man is improving upon Hashem’s creation. Rabbi Akiva thereby avoided this by stating that man’s creation is indeed greater. How can we understand this Gemara - surely Hashem’s creation is infinitely greater than that of man? There was a deeper disagreement underlying this discussion. The Roman represented the Greco-Roman philosophy that emphasised the perfection of man. The Greeks idolised the human body and human intellect, man was naturally perfect and the Romans basically represented a continuation of that ideology. Consquently, the Jewish practice of bris mila was particularly abhorrent to them; it represented taking something that was perfect and damaging it. Rabbi Akiva represented the Torah belief - that Hashem deliberately created the world in an imperfect fashion so that man could perfect it himself. That is why Hashem creates a useless kernel of wheat; of course Hashem is infinitely greater than mankind, however, He wants man to go through the process of turning it into something greater. This too is the symbolism of Bris Mila - the idea that man is NOT born perfect - he has much work to do - in particular to harness and control all his powerful drives and use them for the good of growth or improvement. Life is one big opportunity to satisfy all of one’s natural drives. Given all this, it should be of little surprise that one of the three mitzvas that the Greeks forbade the Jews from keeping was Bris Mila. They sought to uproot the idea that man is NOT made perfect, that life is about developing oneself, striving to remove his negative traits and improve his positive attributes. However, the Jews fought this prohibition with all their might and eventually overcame the Greeks. So too, we have outlived the Romans and all the philosophies that espouse the natural perfection of mankind. However, the battle continues; today we live in a society that places little or no emphasis on the concept of improving one’s character - instead it focuses far more on deriving physical pleasure. We, however know that the only true satisfaction is derived from growing, from becoming a kinder, more spiritual person, a more thoughtful spouse, a more attentive parent, and, most importantly, a better Eved Hashem.

CHANUKAH - THE BATTLE OF CHANUKAH

On Chanukah we celebrate the momentous defeat of the Hashmonaim over the mighty Greek army and the subsequent miracle of the shemen that lasted eight days. The war with the Yavanim (Greeks) was far more than a standard military confrontation between two nations striving to attain power. This was the first ideological war in the history of mankind; it was a clash of two outlooks who could not peacefully co-exist. Initially, the Yavanim had no desire to harm the Jewish people, rather they hoped to influence them through their ‘enlightened’ ideology of Hellenism to leave Torah observance for what they perceived to be a superior way of life. However, once the majority of Jews resisted their attempts they became hostile and attempted to coerce the Jews to abandon the Torah. After the Hashmonaim successfully resisted the Greeks and forced them out of the land, Chazal decided to set up a permanent commemoration of this event through the festival of Chanukah. Thus every year we are reminded of the Judaic-Hellenistic conflict that took place so long ago. Why is it so important to remember such a distant event? In truth, it seems that the ideological battle of Chanukah remains highly significant to every Jew. Understanding this conflict on a deeper level can help us derive vital lessons that are relevant to our lives today. In order to understand the relationship between Yavan and Klal Yisroel it is instructive to examine the Torah’s account of the forefathers of these great nations. In Parshas Noach the Torah tells us about the incident in which Noach’s son, Ham uncovered his drunken father’s nakedness. In response to this, Ham’s brothers, Shem and Yapheth covered their father and protected his dignity . Rashi quotes the Medrash that tells us that Shem initiated this meritorious deed and that Yapheth then joined him . Both were rewarded for their righteous actions but Shem received a far greater reward. His descendants, Klal Yisroel, were given the Mtizva of Tsitsit whilst those of Yapheth will be accorded a respectful burial. Shem’s descendants are rewarded with a new Mitzva, which offers an opportunity to grow in ruchnius whereas the reward of Yapheth will only benefit their bodies without their soul. Why did Shem’s extra zerizus in this incident earn him such a qualitatively superior reward to that of Yapheth? The commentaries explain that Shem was not merely more eager than Yapheth in covering their father, rather his kavanna in doing so was on a whole different level from that of Yapheth. Shem saw the uncovering of Noach in a spiritual sense and recognized that it was a Mitzva to save his father from such indignity. Yapheth, in contrast, looked at this incident with a more common sense approach that Noach was being physically degraded, and acted on this recognition to cover his father . He had a natural sense of indignation at the base nature of an uncovered human body. It was Shem’s higher motivation that spurred him to greater zerizus than Yapeth’s more logical approach. Accordingly, Shem received a great spiritual reward whereas Yapheth was merely awarded a dignified burial which only benefits his dead body. Immediately after this incident Noach makes a seminal statement regarding the role of the two brothers in history. “Elokim will give beauty to Yapheth and he will dwell in the tents of Shem. ” The commentaries explain that this means that Yapheth will be blessed with yofi, which refers to the most superficial kind of beauty, that which is only skin deep. in order for that beauty to be utilized in the correct way it must be placed in the ‘tents of Shem’ which means that it should be used to enhance spirituality. This is demonstrated by the Mishna in Megilla which learns out a very interesting halacho from this passuk. The Mishna tells us that a Sefer Torah can only be written in two languages, Hebrew and Greek. This is derived from how the Torah says that the beauty of Yapheth must dwell in the tents of Shem - the Gemara saw from this passuk that placing the yofi of Yavan within the Torah of Shem can produce a beautiful combination. Why were Shem and Yapheth given these blessings in particular? It seems that Yapheth’s earlier actions in conjunction with Shem to cover their father earned him this blessing; he applied his logical indignation at a the ugliness of a person being physically exposed to join with his more spiritually motivated brother and as a result performed a great deed in saving his father’s embarrassment. From here Hashem blessed him that he would achieve great heights if he continued to direct his appreciation for the beauty of a covered body and logic towards achieving spirituality in conjunction with of Shem. However, the blessing only applies when Yapheth strives to deepen his natural logic and appreciation of beauty with the depth of Shem, but if he rejects that depth then the result will be very different. Physical beauty without spiritual depth quickly degenerates into a base physicality in which superficiality rules . This was indeed the case with the Yavanim - they emphasized the natural beauty of man to the extent that they practiced gross acts of indecency and immorality . Rav Chaim Friedlander zt”l describes another way in which Yavan failed to utilize Noach’s blessing that he place his wisdom in the tents of Shem. He explains that their chachma remained very superficial in that it had no influence on the inner greatness of its practitioners. He brings a story involving the great Greek philosopher, Aristotle, in which he was caught committing an indecent act. His students asked him how he could perform an act that so blatantly contradicted his teachings. He answered, “at the time that I did what I did I was not Aristotle.” Rav Friedlander explains that Aristotle was saying that his teachings did not obligate him to apply them to his life. This is another example of how Yapheth without Shem constitutes a dangerously superficial way of life. In contrast the ‘Torah’ of Klal Yisroel obligates us to take a far deeper approach to wisdom and apply its external lessons to our penimius . A person who learns Torah and does not internalize it cannot be considered a true Torah scholar. The Maharal writes that these differences between Yavan and Yisroel led to the great antagonism between the two nations. Instead of appreciating the great depth that Torah had to offer them, the Yavanim reacted with great jealousy and made tremendous efforts to destroy this rival form of chachma . Rav Zev Leff Shlita sees a fascinating allusion to Yavan’s failure to give depth to its physical beauty in the letters that make up it’s name. The yud, vav and final nun are all straight lines that have no thickness to them. This alludes to the superficiality that Yavan epitomizes. We have seen that the battle of Chanukah was far more than a conflict between two warring nations. Rather it was a clash of two ideologies; the superficiality of Yavan against the spirituality of Yisroel. We were successful in that particular battle but it seems that the war continues to rage to this day. The Western world is greatly influenced by Greek thought, in particular the emphasis on physicality devoid of depth. One cannot walk in the street without being exposed to the Western obsession with base physicality. This yetser hara of superficiality continues to pose a great threat to the spiritual integrity of Klal Yisroel. It is possible for a person to be completely Torah observant and yet be greatly influenced by superficial considerations in many aspects of his life. He may place greater importance to the clothing that people wear than the middos that they display. The type of yarmulke on one’s head or the length of one’s dress may merit a small amount of consideration, yet one must keep in perspective that it is the penimius of a person that is most important. A person can very easily wear the most ‘frum’ looking garb and as a result he will feel that he is succeeding in his Torah observance. Similarly, the size of a person’s home or beauty of his upholstery may take an oversized place in his hashkafos hachaim. In a similar vein, a person’s Avodas Hashem can be dominated by superficiality, for example, the way he appears to others when he davens being of more importance to what he is in his head. Furthermore, there is always the risk that the Torah that he learns can remain superficial, not influencing his internal middos. Thus we see that the threat of Greek superficiality remains relevant to this very day. The story of Chanukah teaches us that we must remember that the Greek ideology of superficiality is a great threat to the integrity of Torah. May we all merit to achieve true depth in our Avodas Hashem.

TAMAR AND POTIPHAR’S WIFE – MAKING GOOD INTENTIONS LAST - VAYEISHEV

In Parshas Vayeshev the Torah juxtaposes two seemingly unconnected stories. The first is the incident between Yehuda and Tamar : The Torah tells us that Yehuda’s first-born son married Tamar, but he died young; his brother Onan then married Tamar based on the Mitzva of yibum and he also died. At that point Yehuda was reluctant to allow his third son, Sheilah, to marry Tamar. When she realized that Yehuda had no intentions of allowing Sheila to marry Tamar, she took matters into her own hands, and seduced Yehuda without him realizing her identity. She became pregnant with twins, and when this became apparent Yehuda, not realizing that he was the father, decreed that she should be punished by death, because she was forbidden from relations due to fact that she was halachically connected to Sheila through the bond of yibum. As she was about to be executed she revealed evidence that Yehuda was the father of these babies in the womb, but she refused to explicitly embarrass him by exposing him. In Yehuda’s righteousness he admitted his role and she was saved. One of the sons born to her, Peretz, would be the progenitor of the seed of David HaMelech and ultimately, Moshiach. Immediately after this story the Torah returns to the narrative of Yosef and his descent to Mitzrayim. He found himself as a slave in the house of the wealthy Potiphar and immediately found favor in his eyes. Unfortunately he also found favor in the eyes of Potiphar’s wife who, the Torah tells us, made great efforts to seduce him. Finally, when everyone else was out of the house, she made a great attempt to finally subdue Yosef and she nearly succeeded, but ultimately, in his righteousness he was able to withstand this great test. Sadly, Potiphar’s wife claimed that Yosef had tried to seduce her and as a result he was thrown into prison, where he languished for 12 long, painful years. On the surface Potiphar’s wife seems like a purely negative character, however, Chazal reveal to us that it the truth is not so straightforward. Rashi brings the Medrash that questions the juxtaposition between the story involving Tamar and that of Potiphar’s wife. It comes to teach us that just as Tamar’s intentions were pure in that she wanted to have descendants through the righteous Yehuda, so too were those of Potiphar’s wife: It explains that she saw through the stars that descendants were destined to come from her seed and that of Yosef. What she did not realize is that Yosef would later marry her daughter, Osnath , and in that way the stars’ prediction came true. Thus the Medrash is telling us that she actually had the noble intentions of ensuring that she did indeed produce descendants through Yosef. Given the Medrash’s explanation of her intentions how do we understand the course of events that took place as a result of her efforts to win over Yosef? When he rejected her overtures she vindictively tried to have him framed and killed. How could it be that she initially had such righteous intent and a moment later sought to have an innocent man put to death? Rav Yerucham Levovits zt”l explains in the name of the Alter of Kelm zt”l that Potiphar’s wife did indeed begin with good intentions similar to Tamar. However, the difference between the two women emerged when their original plans did not meet fruition. As mentioned above, Tamar, on becoming pregnant, was judged to have transgressed the accepted laws of morality and was sentenced to death. At this point it would have been quite understandable for her to feel that she could announce that Yehuda was the father of these babies, however, she demonstrated her righteous intentions by refusing to explicitly incriminate him and thereby cause him tremendous embarrassment. Indeed her actions were so praiseworthy that the Gemara learns from here that a person should rather allow themselves to be thrown into a fiery furnace than to publicly embarrass someone. Thus we see that Tamar’s initial pure intentions continued throughout and even when things went terribly wrong she refused to compromise her behavior. In contrast Potiphar’s wife’s pure intentions did not endure. In her case, when Yosef continually refused her she could have realized that perhaps her actions were not desirable. Yet she persisted, and when she made her final, great effort Yosef still rejected her. At that point the nefarious part of her character emerged as she sought to vindictively punish Yosef for his steadfastness. Had her intentions been as pure as those of Tamar then she would have maintained her dignity and realized that perhaps, her daughter and not herself was destined to be the mother of Yosef’s children. The examples of Potiphar’s wife and Tamar teach us an important lesson. There are times when a person embarks on a certain course of action with pure motives in mind. He may be striving to improve a relationship or succeed in a business endeavor, or in an area related to Mitzva observance. However, it is not uncommon for events to not go according to plan, and it is at that point that a person’s true intentions will emerge. It is at this point where Tamar and Potiphar’s wife diverged; Tamar maintained her moral standing, whilst Potiphar’s wife did not. May we merit to emulate Tamar’s purity of intent through all the vicissitudes that face us.

JOSEPH – THE FOURTH ‘PATRIARCH’

Of all the sons of Jacob, the Torah gives by far the most attention to Joseph. It is very apparent that his contribution to the future of the Jewish people was even more significant than that of his brothers. Rav Yitzchak Hutner speaks in depth about Joseph’s unique role in the development of The Jewish nation. It is instructive to analyze Joseph’s contribution and how it influenced the following generations of Jews as they faced the challenges of Exile. Rav Hutner notes that whilst Joseph was one of the twelve Tribes, he also seems to play a more significant role than his brothers in the development of Klal Yisrael (the Jewish nation). For example, each brother represented one tribe, whereas Joseph, through his two sons, Ephraim and Menashe, represented two tribes. Rav Hutner also notes a unique fact about Joseph – his death is mentioned twice; once at the end of the Book of Bereishit , and once in the beginning of the book of Shemot . In contrast, the death of all the other brothers is only mentioned in Shemot. How do we understand the nature of Joseph’s role? Rav Hutner explains that Joseph is somewhere in between the Avot (Patriarchs) and the Shevatim (tribes). In a certain sense he is close to being an Av, but in other aspects he is like one of the Shevatim. Rav Hutner explains that the status of ‘Av’ is ascribed to Abraham, Isaac and Jacob, because each played a defining role in creating the concept of Klal Yisrael, and ensuring that it would last permanently: Abraham was the first ‘convert’ and he thereby created the very existence of a ‘Jew’ as someone who follows the God’s will. Isaac was the first to be holy from birth, thus providing the Jewish nation with a level of purity and holiness that it would need to last. However, Abraham and Isaac’s contributions do not necessarily ensure that the Jewish nation will endure because they both had children who are not considered to be part of the Jewish nation. Thus, it would still be possible for their descendants to be unworthy of being part of Klal Yisrael. Jacob was the first of whom all his children remained part of the new Jewish nation. In doing this, he created the concept that someone born of a Jewish woman will always be a Jew, regardless of his actions. However, Rav Hutner points out, that Yaakov’s role of ensuring Jewish continuity is still incomplete, due to the halacha (law) that the child of a non-Jewish woman is a non-Jew, even if the father is Jewish. Because of this halacha, the permanence of Klal Yisrael is still not ensured. It is in this area that Joseph plays a defining role. He, unlike his brothers, was alone in an alien atmosphere and subjected to great temptations, particularly the test) involving Potiphar’s wife. Through his ability to withstand such challenges, and to maintain his identity as a ‘Jew’, he infused into all future generations the ability to withstand the future challenges of the exiles in which Jews will be under great pressure to assimilate with the other nations. In this way, Joseph’s contribution acts as a completion of Yaakov’s role in ensuring Jewish continuity. Yaakov created the concept that a person born from a Jewish woman is always a Jew, but Joseph ensured that he have the fortitude to refrain from intermarriage. With this understanding, we can explain why Joseph’s death is mentioned both at the end of Bereishit, and at the beginning of Shemot. The Ramban writes that the Book of Bereishit is the book of the Patriarchs, and Shemot is the book of the ‘children’. The deaths of all of Jacob’s sons, with the exception of Joseph, are only mentioned in Shemot because that is the book of the children. Joseph is also partly considered one of the tribes, therefore his death is also mentioned in Shemot. However, he also plays a role as a kind of half-Patriarch, through is completion of Jacobrole. Accordingly, his death is also discussed in Bereishit. Similarly, he merits having two tribes descend from him, because he is something more than a regular tribe. The question remains, how was Joseph able to withstand the great tests of being surrounded by an atmosphere that made it so difficult to maintain one’s allegiance to God. Not only did Joseph succeed in remaining strong himself, but he was also able to bring up children in Egypt who would continue the tradition of the Patriarchs. In these Torah Portions, we see a number of examples of Joseph’s behavior that can help explain his remarkable adherence to God. At the beginning of Mikeitz, Joseph was suddenly taken out of prison and placed in front of Pharaoh, the most powerful man in the world. Pharaoh asked him to interpret his dreams. Even before Pharaoh related the contents of the dreams, Joseph boldly asserted; “This is beyond me, it is God who will respond to Pharaoh’s welfare. ” Every year we read this verse and give it little thought, but with some reflection we can begin to fathom how incredible Joseph’s words are; he had been imprisoned in a hell-hole for 12 years and was finally given a golden opportunity to attain freedom, if only he could appease Pharaoh, he can have a new start in life. He knew that Pharaoh did not believe in the Jewish God, indeed he believed that he himself was a god, and his arrogance was unmatched: What would a person say in such circumstances? Joseph would have been justified in thinking that now was not the right time to attribute everything to God and that he would surely be justified in selling himself and his talents as much as possible. Yet Joseph did not hesitate to attribute all of his talents to God. This is a remarkable lesson in how to act in an alien environment, a test that all the generations of Galut (exile) had to face. One could try to hide his Judaism from the non-Jews, in an effort to hide the differences between them. Sadly, history has proven that this approach generally resulted in assimilation. By removing the barriers between Jews and non-Jews, one opens the way for the loss of his Jewish identity. However, Joseph’s confidence in asserting his beliefs proved to be one of the reasons why he and many in the future generations, were also able to withstand assimilation throughout the long Galut. After Joseph became Viceroy, he had two sons; he names the second son, Ephraim, “because My God made me fruitful in the land of my suffering.” Rav Moshe Sternbuch explains that Joseph was calling Egypt “the land of my suffering” even at his present time of being the Viceroy. Thus, whilst he acknowledged that he had become fruitful in Egypt, nonetheless, it remained as the ‘land of his suffering’. In this way, Joseph avoided the trap of feeling comfortable and at home in Egypt, despite his great success. This provides another reason why Joseph was able to remain steadfast in his adherence to Torah values whilst being surrounded by alien influences. History has proven on many occasions that once a Jew becomes overly comfortable in Galut, then he is far more likely to assimilate into the nation that he lives in. This was the case in Germany when the early Reform Jews called Berlin, ‘the New Jerusalem”; it also proved to be the case in America, of which numerous Jews saw as the land of opportunity. Sadly, in their efforts to succeed as Americans, untold thousands were lost to the Jewish people forever. We have seen how Joseph exemplified the ability to maintain his values and identity, in the midst of an atmosphere that was foreign to everything he stood for. In doing, this, he infused the Jewish people with the ability to follow in his footsteps and reject assimilation throughout the long Galus. It is no co-incidence that Parshat Mikeitz always falls on Chanukah – the lessons of the Portion relate to Chanukah. In this instance, the connection is clear; the Greek exile was the first in which the disease of assimilation posed a major threat to Jewish continuity. Throughout the previous exiles and suffering, the Jews maintained their sense of identity. However, the Greeks were the first nation to offer a genuinely enticing ideology. Sadly, a significant number of Jews failed to learn from Joseph, and gladly tried to remove all vestiges of their Judaism – they even tried to undo their circumcisions! However, the Hasmoneans and many Jews with them, resisted the attraction of the Greek way of life, and risked their lives to maintain their Jewish identity. Like Joseph’s strength in Egypt, the spiritual victory over the Greeks and the Egyptians can continue to give us guidance and inspiration to withstand the challenges of Galut to this day.

וישב - לצאת מן העולם שלנו

בס"ד לקראת סוף הפרשה, מוצא יוסף הצדיק את עצמו במצב חסר תקווה, נתון הוא בבית האסורים מזה עשר שנים, וכל אפשרות ליציאה לחרות אינה נראית באופק. בשלב זה מתרחשת פרשיית פתרון חלומותיהם של שרי פרעה, אשר בעקבותיה מתחיל תהליך מדהים של עלייתו לגדולה, עד להיותו שליט על כל ארץ מצרים. ישנו פסוק אשר בדרך כלל אינו זוכה להתייחסות מיוחדת, והוא המסמל את תחילת השינוי הדרסטי שחל בגורלו של יוסף. לאחר ששני הסריסים חלמו את חלומותיהם, הם היו מוטרדים מאוד ולא ידעו מהי כוונת החלומות. יוסף מבחין בהבעת פניהם הדאוגה ושואלם: "מדוע פניכם רעים היום" שאלה זו , הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה בעקבותיה את פתרון החלומות, שגרם לבסוף לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בסולם הגדולה. אלולא שאל יוסף את הסריסים לסיבת עצבותם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, והזדמנות הפז שהייתה לו ליציאה לחופשי הייתה אובדת. לכאורה ניתן לראות בגילוי ההתעניינות מצדו של יוסף מעשה קטן ואינו ראוי להדגשה כלשהי, אולם, האמת היא שונה: מעשה זה היה מעשה מיוחד בהחלט, בהתחשב במצבו של יוסף באותו הזמן: זה עשר שנים בהם חי הוא בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו לו את כל הסיבות והנסיבות שלכאורה התירו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה וודאי לא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. למעלה מזאת, האנשים עימהם הוא נדרש להיטיב היו מחשובי מצרים – הם ודאי התייחסו אליו כאל אסיר נחות דרגה, ולא העניקו לו את החשיבות הראויה לו. ויוסף, למרות כל זאת – הוכיח דאגה כנה למבע פניהם המוטרד של הסריסים. בכל אדם קיימת נטייה חזקה המושכת אותו לחיות את חייו כשהוא כה שקוע בתוך עצמו עד שאינו מבחין בצרכיהם של הסובבים אותו. אחת מאבני הדרך היסודיות הנדרשות לאדם על מנת להפוך ולהיות בעל חסד אמיתי היא היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבו. פעמים אף קורה ולשם כך נדרש הוא לוותר על צרכיו האישיים למען אחרים. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתחילת הפרשה, כאשר מתכוונים להכניס את תמר לכבשן האש. הייתה לתמר את האפשרות והיכולת להציל את עצמה ואת חייה לו הייתה מציגה את חפציו של יהודה הנמצאים עמה. אולם בעיניה היה חשוב הרבה יותר להציל את יהודה מהבושה שהייתה נגרמת לו אם הייתה עושה כן, והיא עומדת ושותקת. הגמרא לומדת ממעשה גדול זה של תמר שאדם חייב להקריב את חייו כדי שלא ילבין את פניו של אדם אחר רבנו יונה וה"תוספות" פוסקים כך להלכה! ניתן ללמוד מכך שישנם מקרים בהם אנו מחויבים להקריב למען רגשותיו של הזולת אפילו יותר מאת עצמנו ובשרנו. גדולי ישראל היוו דוגמא חיה ליכולת להתעלם מצרכיהם האישיים ולהתמקד אך ורק בצרכיהם של האחרים. בחור מישיבתו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל הסיע פעם את ר' משה לביתו מהישיבה. כאשר נכנס ר' משה לרכב, סגר הבחור בטעות את הדלת על אצבעו של הרב, ר' משה נשאר שקט לחלוטין, כמו לא ארע דבר. מלווהו המבולבל שאלו בתמיהה – מדוע לא צעק בכאבו, הוא ענה שלו היה עושה כן, הבחור היה חש בבושה איומה על כך שגרם לו כאב, ולכן שלט ר' משה על עצמו וישב בדממה . זהו סיפור ידוע, אולם הוא ראוי לעיון; ר' משה הוכיח במעשהו את היכולת להתעלם כליל מרגשותיו על מנת לחסוך כאב וצער מיהודי אחר. לא רק בעיתות מצוקה וכאב נדרשים אנו להבחין בצרכי הזולת. ר' אהרון קוטלר זצ"ל ובנו ר' שניאור זצ"ל הגיעו לר' איסר זלמן מלצר (חמיו של ר' אהרון) על מנת להפרד ממנו בטרם עזבו את הארץ לחתונתו של ר' שניאור. ר' איסר זלמן עצר באמצע המדרגות היורדות מביתו ולא המשיך ללוותם. הם שאלוהו על כך והוא הסביר: "לאנשים רבים הגרים באזור זה היו נכדים שנהרגו על ידי הנאצים ימ"ש. כיצד יכול אני להסתובב ברחוב יד ביד עם נכדי, להראות בשער בת רבים את שמחתי הגדולה עמו, כאשר ישנם אנשים שלא זכו לכך?!" מכוח אותם תיאורים מדהימים, המשקפים יכולת על-אנושית של חשיבה על הזולת, יכולים גם אנו להתעורר, ובהשראתם של גדולים אלה – להתקדם. ישנם דוגמאות רבות מיני ספור של מקרים בהם אנו יכולים להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו ולהיות ערים יותר ומודעים יותר לצרכי הסובבים אותנו. כאשר אנו פוסעים ברחוב, אנו נוטים להתעסק במחשבותינו האישיות, אולם בזמן זה כדאי לשים לב לסובב אותנו - יכול להיות אדם שסוחב משא כבד וישמח מאד אם נטה כתף לעזר. ישנם מקרים רבים בהם אנו לא נתונים במצב מיוחד של שמחה או עצב ולמרות זאת אנו נוטים להתכנס כל אחד בד' אמותיו. לדוגמא, לאחר ה"הגבהה" בשחרית של שבת, בעל ה"הגבהה" נשאר לשבת בכסאו, וספר התורה עמו ואין לו חומש לקריאת ההפטרה. אפשר להבין שכל אחד עסוק בזמן זה בתוך החומש שלו ועוקב אחר קריאת ההפטרה, אולם אם נגיש לו בזמן זה חומש, כך שיוכל גם הוא לעקב אחר קריאת ההפטרה, נוכיח בכך התחשבות והבחנה בצרכי הזולת. בישיבת "תורה ודעת" היו מקרים בהם לא היו מספיק כסאות בחדר, והיה על הבחורים להביא כסאות מחדרים אחרים. ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל היה רגיל לומר שבחור שהגיע ובידו רק כיסא אחד לעצמו, כנראה "מרחף" מעט, אולם בחור שהביא שניים, אחד לעצמו ואחד לחברו, הוא נקרא בעל חסד. ישנן דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של האחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על מעשה כל קטן אפילו חסד. הוא כותב זאת על מעשהו של יעקב כאשר הסיר את האבן הגדול מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה שלמעשה קטן לכאורה זה של ישנה דרגה גבוהה מאד בינות לרבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים" כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהאבות, ולהיות בעלי חסד אמיתיים.

VAYEISHEV - YOSEF’S DREAMS

The Parsha begins with an account of the deterioration of the relationship between Yosef and his brothers. Yosef’s two dreams played a very significant part in the increasing resentment of the brothers towards him. Close analysis of the dreams can provide us with more insight into how they caused such a rift amongst the brothers. The Beis HaLevi zt”l notes that the Torah tells us after the first dream that the brothers hated Yosef, whereas after the second dream it does not state that they hated him, rather that they were jealous of him . What is the reason for this difference? The Beis HaLevi answers this by examining the dreams more carefully. In the first dream Yosef said that he and his brothers were in the field and that their sheaves stood up and bowed down to his sheave; he did not say that the brothers themselves bowed down to him. In contrast in the second dream he compared them to stars and related that they bowed down to him. In this dream the stars represented the brothers and that they themselves bowed directly to Yosef . The Beis HaLevi explains that the two dreams represented two separate areas in which the brothers would become subservient and inferior to Yosef. The sheaves in the first dream represented Yosef’s future superiority over the brothers in the realm of success in Olam Hazeh. The bowing of their sheaves to his indicated that they would be dependent upon him for their physical sustenance. However, success in the physical realm does not make a person intrinsically superior to others, rather it means that he has more possessions. Accordingly, a wealthy person is not on a higher level than a pauper. Based on this, the Beis HaLevi explains that in the first dream which represented gashmius, the brothers themselves did not show their subservience to Yosef, rather their physical possessions are shown to be inferior to those of their brother. In contrast the second dream refers to Yosef’s future spiritual superiority over the brothers. Spiritual accomplishments do define the intrinsic greatness of a person. Accordingly, in the second dream, which represented ruchnius, the brothers’ themselves bowed to Yosef, indicating his inherent spiritual superiority over them. With this understanding the Beis HaLevi answers the initial question of why after the first dream the brothers hated Yosef whereas following the second, they were jealous of him. Hatred results when one resents another person’s actions, whereas jealousy arises when one feels inferior to his fellow. The brothers hated Yosef after the first dream because of its implication that they would need him for their sustenance and he would physically rule over them. However they were not jealous of him because the prospect of his greater wealth did not make them feel inferior to him. They saw physical attainment as something external to a person and therefore not worthy of jealousy. In contrast they were jealous of him after the second dream because that implied that he would be spiritually superior to them and this could indeed arouse their jealousy. There are two very important lessons that can be derived from the Beis HaLevi’s explanation. Firstly, we learn that the material possessions of a person are of no consequence with regard to his true greatness. A wealthy person may be deserving of respect , but one should not envy his wealth because it does not represent a barometer of his real value. Only the spiritual level of a person determines the true greatness of a person and only that is worthy of envy. The Western world greatly emphasizes the importance of the material possessions of a person. One’s wealth is considered a very significant indication of his ‘greatness’ according to the Western definition. This attitude is so pervasive that even a Torah observant person may find it difficult not to be influenced by the great chashivus that is ascribed to wealth. One possible way of maintaining a correct perspective to material possessions is to look at what defines a great person in the Torah world. Wealth is of no significance in determining who is a ‘Gadol b’Yisroel’, indeed many Gedolim were extremely poor. What is important according to the Torah definition is the intrinsic spiritual greatness that a person attains. Reminding oneself of the qualities of our Gedolim can help us keep an accurate perspective of the insignificance of wealth to one’s true greatness. A second related lesson from the Beis HaLevi is that a person should be careful not judge his own standing according to his material possessions. This is no easy task given the importance that is attributed to wealth in the Western world. Rav Shlomo Brevda Shlita gives an interesting example of this phenomenon. He quotes a Gadol who pointed out that many people in the Western world are very secretive about anything relating to their financial situation. Why is this the case? He suggests that when something is very important to a person he does not want to reveal it because it is part of his essence; thus if a person’s financial standing is very important to him he is likely to not want to make known aspects of his financial status such as his salary and the value of his home. Another indication that a person that is very attached to his physical belongings is that he looks at them as part of his very being. For example, a person’s home may be so precious to him that any damage to it is equivalent in his eyes to damage to his own body. Another negative consequence of such an attitude is that a person who is so meshubad to gashmius can become a slave to it to the extent that it dictates his life in a damaging way. This was sadly evident in the years before the Holocaust in Germany. As the situation of the Jewish people in Germany deteriorated many Jews became increasingly aware of the need to escape. However, the wealthier Jews found it very difficult to leave their beautiful homes and possessions. Consequently far more poor Jews left Germany than their wealthy counterparts. Their attachment to their physical possessions proved fatally dangerous . We learn from the dreams of Yosef that the only true measure of greatness is spiritual accomplishment and not material gain. May we all merit to recognize and achieve genuine greatness.

VAYEISHEV - STEPPING OUT OF OUR OWN WORLD

Towards the end of the parsha, Yosef Hatzadik finds himself in a hopeless situation, having been in prison for ten years with no prospect of freedom. At that point othe incident of the interpretation of the dreams of Pharaoh’s ministers takes place. This begins the process of his meteoric rise to the position of Viceroy over the whole of Mitzrayim. There is one easily overlooked passuk which signals the beginning of the drastic upturn in Yosef’s fortunes. After the two ministers dreamt their respective dreams, they were very distressed because they did not know their meaning. At that point, Yosef sees their unhappy countenances; he asks, “Why do you appear downcast today? ” This seemingly inconsequential question leads to the interpretation of the dreams which eventually results in Yosef’s liberation and incredible rise to power. Had Yosef never asked them why they were upset then they would probably never have confided in him and the golden opportunity for freedom would be lost. Yosef’s small act of thoughtfulness may not seem particularly noteworthy, however in truth it is quite remarkable considering his situation at that time: He had been living in appalling conditions for 10 years with no realistic hope of freedom. He had every right to be totally engrossed in his own situation and not notice the facial expressions of those around him. Moreover he was assigned to serve the two ministers who were very important people in Mitzrayim - they surely treated him as an inferior and gave him absolutely no attention. Yet he overcame all these factors and showed concern at their distressed appearance. There is a great temptation to go through life so absorbed in our own lives that we do not recognize the needs of others. One of the keys to being a genuine baal chesed is to overcome our own self-absorption and notice the world around us. Sometimes, this even requires that we be mevater on our own needs for the sake of others. The most glaring example of this is found earlier in the parsha when Tamar is being taken to be burnt at the stake. She had every opportunity to save her life by revealing that the items in her possession were those of Yehuda. However she gave greater emphasis to the embarrassment that Yehuda would endure if she did so and therefore remained quiet. The Gemara learns from here that a person must give up his life before embarrassing someone else . Rabbeinu Yonah and Tosefos pasken this way lehalacho! This teaches us that there are occasions where we are obligated to give greater precedence to the feelings of others than even our own. Gedolim epitomized the ability to negate one’s own needs and focus on the needs of others. Rav Moshe Feinstein zt”l was being taken in a car by a bachur from his yeshiva. As Reb Moshe entered the car the bachur closed the door onto his fingers, yet he remained completely silent as if nothing had happened. A bewildered onlooker asked him why he did not cry out. He answered that the bachur would feel incredible embarrassment about having caused him pain and therefore Reb Moshe controlled himself and kept quiet. This is a well-known story but it deserves thought; Reb Moshe exemplified the ability to ignore his own feelings in order to spare the pain of his fellow Jew. It is not only in times of pain that we should focus on others. Rav Aharon Kotler zt”l and his son Rav Shneur zt”l went to Rav Isser Zalman Meltzer (Rav Aharon’s father-in-law) to say goodbye shortly before leaving Eretz Yisroel for Rav Shneur’s chasunah. Rav Isser Zalman stopped in the middle of the stairs on the way down rather than escorting them all the way to the street. They asked him about it and he explained, “Many of the people who live around here have grandchildren who were murdered by the Nazis, yemach shemam. How could I go down to the street and embrace my grandchild, flaunting my joy publicly, when these people can’t do the same?! ” These superhuman demonstrations of selflessness can be an inspiration to us. There are numerous examples where we can overcome our own self-absorption and show an awareness of the needs of those around us. When we are walking down the street we tend to be involved in our own thoughts but it is worthwhile to be aware of the people around us - there may be someone who is carrying a heavy load and would appreciate a helping hand . There are many occasions when we may not be experiencing great joy or pain but we may still tend to focus on our own dalet amos alone. For example, after hagbaah on Shabbos Shacharis the baal hagbaah is left sitting on a chair holding the Sefer Torah with no Chumash to read the Haftara. People are understandably focused on following the Haftara themselves, but it shows great thoughtfulness to hand him a Chumash so he too can follow along. In Torah Vodaas there were occasions where there were not enough chairs in the room so the bachurim had to bring chairs for themselves from another room. Rav Shraga Feivel Mendelowitz zt”l used to say that a boy who brought just one chair for himself was merely a shlepper, but a boy who brought two, one for himself and one for a friend, was a baal chesed . There are numerous examples of small acts of thoughtfulness that can light up people’s lives. And we learn from Yosef that we can never be certain of the consequences of one act of chesed. The Alter of Slobodka zt”l says that we can also never know how much reward we receive for a small act of chesed. He discusses the incident in which Yaakov Avinu removes the stone off the mouth of the well so that everyone could drink the water. This small act of kindness would not seem to rank highly amongst the numerous mitzvos that Yaakov performed throughout his life. However, it is in fact the source of great merit for the Jewish people. Every year we recite a special prayer for rain - Tefillas Geshem. In this tefilla we mention some of the great acts of the Avos such as Yaakov’s overcoming of Esav’s malach. Yet we also mention Yaakov’s removal of the stone: “He [Yaakov] dedicated his heart and rolled a stone from the mouth of a well of water - for his sake do not hold back water.” Every act of chesed done with purity of heart is of immeasurable value. May we all learn from our Avos and be true givers.