ההגדה – המדריך להכרת הטוב

הגדה של פסח עמוסה במסרים רבים מאד. אחד מהם, כפי שמבאר הרב נח אורלווק שליט"א, הוא האופן בו מתייחסת התורה להכרת הטוב והודאה. ניתן לראות בברור את חשיבותה הגדולה של מידת הכרת הטוב בהשקפת התורה. שלוש פעמים ביום אנו מודים לה' בתפילת שמונה עשרה – "מודים אנחנו לך". בכל פעם שאנו אוכלים, אנו מודים לה' על האוכל שנתן לנו בחן, בחסד וברחמים, וכן הלאה.גם במצוות שבין אדם לחברו ישנ דגש חזק על הכרת הטוב למיטיבים עמנו, כגון מצות כיבוד אב ואם וכבוד רבו המבוססות במידה רבה על הכרת הטוב עבור לה מה שההורים והמורים עושים בעבורנו . עם כל זאת, אין זו משימה פשוטה כלל וכלל, להכיר כל הזמן בטובות הבורא, ולהחיות מתוך הכרת הטוב תמידית על חסדיו עמנו – ועל חסדי אחרים עמנו, להבדיל. כיצד יוכל האדם לפתח בעצמו תכונה זו ולהשרישה בו? ההגדה, כול המצוות וההלכות הנוגעות אליה, יוכלו לענות לנו על שאלה זו. על מנת לקיים את המצווה של סיפור יציאת מצרים, מורה לנו הגמרא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ישנה מחלוקת, כיצד בדיוק יש לקיים הוראה זו: רב סובר שלפני שאנו מודים לה' על שקרבנו לעבודתו, יש להזכיר ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ואילו שמואל סובר ש"גנות" הינו הסבל והשעבוד שסבלו עם ישראל במצרים. למעשה, שתי בחינות אלו של "גנות" נמצאות בנוסח ההגדה. נראה כי שתי הדעות מלמדות אותנו שיעור יסודי בפיתוח מידת הכרת הטוב. לדעת שמואל, הסובר שעלינו לספר על העבדות והסבל, ניתן להבין כי על מנת להגיע להכרת טובה ולהודאה עליה, עלינו להדגיש את הניגוד שהיה בין מצבנו לפני הטובה לבין מצבנו עתה. על מנת להודות לה' באמת על שהוציאנו ממצרים, ולהעריך נכונה את חסדו ואהבתו – עלינו להדגיש ולהזכיר את הסבל שסבלנו קודם לכן במצרים. על ידי הסתכלות זו, נוכל לחמוק מן המלכודת האורבת לנו – מלכודת ההרגל. כל בן אנוש עלול בקלות רבה להתרגל לתנאי המדבר המרוממים, ולאחר מכן לראותם כמובנים מאליהם. גם אנו, כאשר חיינו מתנהלים על מי מנוחות, קל לנו לשכוח את כל החסדים שעושה עמנו הקב"ה, ועד כמה הוא ממשיך לשמור ולהגן עלינו כל רגע ורגע. אדם שמצבו הכלכלי יציב – נוטה לקבל מצב כזה כמובן מאליו, וודאי שמגיע לו, וממילא אין הוא מודה להקב"ה על רוב חסדיו! לעומת זאת, אם ייזכר בתקופות קשות שעבר, כאשר לא ידע מאין תבוא לו פרנסה וכו' – ייקל עליו להבחין בטובות האופפות אותו ולהודות עליהן מעומק הלב. במבט ראשון קשה קצת לראות כיצד תוביל אותנו הדעה השניה להכרת טובתו של ה'. איך נגיע, על ידי הזכרת העובדה שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ורק עכשיו קרבנו המקום לעבודתו, להכרת טובה והודיה לה' על כל מה שעשה עבורנו? נראה כי אחד המחסומים היותר גדולים בנפש האדם המונע מאיתנו להודות במשגה וטעות הינה מידת הגאווה. אדם גאה מרגיש כי הכל מגיע לו – ובכלל זה גם הטובות שה' מרעיף עליו – מגיעות לו. ממילא מידת הכרת הטוב לא תהיה מפותחת אצלו גם כלפי בני אדם הגומלים עימו טובות: הוא אינו מרגיש שהם עשו משהו יוצא דופן שיש לומר עליו תודה! לעומת זאת אדם עניו מרגיש ששום דבר אינו מגיע לו, ולפיכך הוא שם לב לכל טובה הנעשית בעבורה, ורואה אותה כחסד גדול מאד והתוצאה – הכרת הטוב! באופן זה נוכל להסביר את ה"מתחיל בגנות" בדרכו של רב מוביל אותנו להכרת הטוב: שהרי אנו מזכירים לעצמנו שתחילתנו הייתה לא מאנשים בעלי ייחוס רב אלא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". יתירה מזאת – אנו מודים כי הדרגות הרוחניות וקרבת האלוקים שהגענו אליה הושגה על ידי מתנת שמים וחסד ה- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", הדגשת נקודת ההתחלה הנמוכה מאפשרת לנו להוקיר כראוי את החסדים שנעשו עמנו. הרב שלמה ברעוודה שליט"א מספר כי ראה "גדולים" רבים, וכל אחד מהם שונה מרעהו. אבל לכולם הייתה מידה אחת מפותחת ביותר והיא הכרת הטוב מופלגת. ייתכן שזוהי תוצאה של ענווה גדולה שהייתה נחלת כל אחד מהם – הם ראו את עצמם כלא זכאים לשום דבר והודו על כל מה שהגיע להם. מי יתן ונזכה ללמוד ממעשיהם וללכת בדרכיהם, להצליח להעריך את כל הנעשה עבורנו על ידי אנשים ולהודות להם, ויותר מכל – להודות לבורא יתברך על רוב חסדיו עמנו.

מצורע – התחלה חדשה

בפרשת מצורע מתואר תהליך היטהרותו של אדם אשר הוכה בנגע הצרעת. אחד השלבים ההכרחיים בדרך לטהרתו הינה טבילה במקווה. בספר החינוך מבואר מדוע הטבילה הינה מרכיב כה משמעותי וחיוני בתהליך חזרתו בתשובה של המצורע: טרם יצירת האדם בששת ימי בראשית היה העולם כולו מלא מים, ולכן מסמלים המים חזרה לתחילת היצירה. כאשר אדם נכנס כולו תחת המים הוא מראה בכך שהוא עוזב את חטאי העבר, מותירם מאחוריו, ופונה להתחלה חדשה מתוך טהרה כפי שהיה טרם חטאו . כאשר אדם טועה, ותופס את טעותו לאחר מכן, הוא נוטה באופן טבעי לחוש תחושת בושה, חרטה וצער. ביכולתו לנתב רגשות אלה בדרך חיובית, ובעקבותיהם להימנע בעתיד מהישנותו של חטא זה, אולם פעמים רבות קורה שרגשות אלה גורמים לתוצאות כלל לא רצויות, ומתוכם נופל האדם ברוחו ומתדרדר עוד יותר ברוחניות. תחושת שפלות בעקבות מעשה שעשה, עלולה להביא את האדם למבוכה ובלבול כזה אשר יגרום לו לאבד את כוחו ויכולתו להמשיך בעבודת ה' כפי שהיה עד כה. בכזה מצב, התוצאות הקשות של מעשהו עלולות להיות מזיקות הרבה יותר מהמעשה עצמו. בעת שאדם טובל במקווה לאחר חטא הוא מבטא בכך את השתחררותו מחטאיו ומטעויות עברו, ובכך הוא לא מניח להם להפילו ולדרדרו הלאה. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מביא דוגמאות רבות מהתנ"ך בהן אדם חטא או נכשל בנושא כלשהו, וכתוצאה מכך הוא ירד עוד ברוחניות ואיבד את דרגתו שהייתה. מהמקרים הבולטים ביותר הוא סיפורה של ערפה, כלתה של נעמי. כאשר חזרה נעמי ממואב לארץ ישראל, היו שתי כלותיה בטוחות ברצונן להתלוות אליה, להישאר איתה ולהתגייר. בנקודה זו עדיין הייתה עורפה באותה דרגה של רות הצדקת, כמוה רצתה לעזוב את ארץ מולדתה ולהצטרף לעם היהודי. אולם, לאחר דבריה של נעמי אליהן בהפצירה בהן שישובו לאחוריהן, לא עמדה ערפה במבחן, נכנעה, ושבה למואב. היינו חושבים שלאחר טעות יחידה זו, עדיין תישאר ערפה ברמה רוחנית גבוהה, אולם מעט ירודה מזו של רות. אולם, חז"ל אומרים שעוד באותו לילה, היא הגיעה עד שפל המדרגה הנמוך והמושחת ביותר . כיצד ייתכן שהיא התדרדרה באופן כה חמור תוך לילה אחד? מסביר ר' חיים שמואלביץ שכאשר היא תפסה שטעתה ולא עמדה בניסיון הגדול – אשר אם הייתה עומדת בו הייתה זוכה להצטרף לעם היהודי, היא לא הייתה מסוגלת להשתחרר מחטאה ולהתחיל התחלה חדשה. היא חשה כה מושפלת ומשוכנעת שאין בה את הכוח והיכולת לעמוד בנסיונות, עד שכל יציבותה התערערה והיא נפלה עמוק עמוק לתוך זרועותיו של היצר הרע. ר' חיים שמואלביץ מביא מעשה נוסף בתנ"ך בו נכשל אדם גדול בנסיון, וידע להיזהר מפני סכנת הנפילה במלכודתו של היצר הרע האורב לכל אדם העומד במצב כזה. שמואל הנביא הורה לשאול המלך להשמיד את עמלק, אולם שאול הותיר בחיים כמה בהמות ואת אגג מלך עמלק. שמואל הוכיח אותו על כך והודיע לו שבחטאו זה הוא הפסיד את זכותו למלכות. לאחר שלא הצליח שאול להצדיק את עצמו, הוא הודה באשמתו, ולאחר מכן ביקש משמואל בקשה שנראית לכאורה תמוהה ביותר: "עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל..." . מה הייתה מטרתה של בקשה זו? ודאי שלא היה זה אך ורק ניסיון מצד שאול להיטיב עם עצמו ועם הרגשתו. מעבר לכך, היענותו של שמואל לבקשה זו, מעידה על כך שאכן יש בה ערך כלשהו. ר' חיים מסביר שלא היה זה רצון פשוט מצד שאול לכבוד, אלא הוא הבין שהוא עומד בסכנה, הוא עלול חלילה ליפול נפילה גדולה ביותר בעקבות כשלונו זה, הוא ידע שעליו לחזק את עצמו מיידית ולהשיב לעצמו את הכוח להישאר בדרגתו, ולא להניח לחטא להשפיע עליו בצורה שלילית. לכן, דווקא בעת כזו של ירידה מרום מדרגתו, הוא מבקש שיכבדוהו, ועל ידי כך יוכל הוא להתחזק, להשיב לעצמו את האיזון הנכון, ולמרות הכל להתחיל מחדש. נראה ששמואל, למרות מורת רוחו ממעשהו של שאול, הסכים לבקשתו, כיוון שהבין את חשיבותה. ניתן ללמוד ממעשיו של שאול עצה טובה כיצד למנוע מצב בו גורם כשלון לתוצאות הרות אסון. כאשר אדם נכשל, הוא עלול בקלות רבה לחוש תחושות קשות כלפי עצמו ולאבד כל רגש של כבוד עצמי. כאשר אדם מפנה אל עצמו חיצי אשמה, הוא עלול להתייאש ולהניח לעצמו ליפול עוד יותר. על מנת למנוע זאת, עליו לחזק בעצמו את דימויו העצמי, ולהזכיר לעצמו שלמרות ששגה, הוא יכול לשוב בתשובה, ולהתחיל מהתחלה. על כך כותב שלמה המלך במשלי "שבע יפול צדיק וקם" , בפירוש המלבי"ם ובמצודת דוד מבואר שצדיק למרות כשלונו, הוא קם ומתחזק שוב. אכן, חלק גדול ממה שעושה את האדם לצדיק זוהי יכולתו להתעלות מעל כשלונות וטעויות. טבילתו של המצורע מלמדת אותנו את אותו הלימוד – למרות חטאו, הוא לא לנצח יישאר בנִגעו. אם רק יהפוך את החטא לנחלת העבר – יוכל לשוב ולהתחיל מחדש!

Parachat Métsora – Prendre un nouveau départ

La paracha de cette semaine nous décrit le processus de purification que doit suivre une personne atteinte de la lèpre. L’une des étapes principales est la tevila (l’immersion) dans un mikvé. Le Séfer Ha’Hinoukh propose une raison qui expliquerait pourquoi la tevila fait partie du processus de techouva que doit entreprendre le lépreux. Il explique qu’avant la création de l’homme, le monde était recouvert d’eau ; l’immersion symbolise donc un retour au commencement du monde. Le fait de se tremper dans l’eau montre que l’on désire laisser les avérot (fautes) commises derrière nous et prendre un nouveau départ. Lorsque quelqu’un faute, puis avoue avoir trébuché, il risque d’être tourmenté par un sentiment de culpabilité et de se sentir déprimé. Il peut bien sûr réagir positivement et être motivé à ne plus transgresser un tel interdit à l’avenir, mais les conséquences sont plus souvent néfastes, étant donné le risque de s’enfermer dans un cercle vicieux menant à un naufrage spirituel. Lorsqu’une personne est déprimée à cause de ce qu’elle a fait, elle peut en être décontenancée et n’avoir plus la force de continuer à servir Hachem comme avant. Les « retombées » de la faute peuvent donc être bien plus préjudiciables que la faute elle-même. L’immersion dans un mikvé après une faute représente le refus de se laisser acculer par les erreurs passées. Le rav ‘Haïm Chmoulevitz zatsal rapporte plusieurs exemples de personnages bibliques qui ont fauté ou trébuché dans un domaine, et qui subirent d’importants dégâts spirituels. Prenons l’exemple de Orpa, la belle fille de Naomi . Lorsque cette dernière revint en Erets Israël, Ruth et Orpa étaient déterminées à rester avec elle et à se convertir au judaïsme. Orpa était alors au même niveau spirituel que la vertueuse Ruth, tout autant décidée à quitter sa patrie afin de se joindre au peuple juif. Or, quand Naomi les supplia de repartir, Orpa ne put surmonter cette épreuve, renonça et retourna à Moav. L’effet escompté de ce petit « écart » aurait été que Orpa maintienne un haut niveau spirituel, bien que plus bas que celui de Ruth. Or ‘Hazal nous informent que pendant la nuit qui suivit sa séparation de Naomi, elle se livra à la débauche . Comment est-ce possible de dégringoler si dramatiquement en une nuit ? Le rav Chmoulevitz explique qu’en réalisant son échec à rejoindre le peuple juif, elle ne parvint pas à l’ignorer et à se ressaisir. Son incapacité à relever le défi l’affecta énormément et elle succomba au yétser hara. Rav Chmoulevitz rapporte un autre exemple de la Bible, dans lequel un illustre personnage ne parvint pas à surmonter une épreuve et comprit qu’il risquait de tomber dans le piège du yétser hara. Le prophète Chemouel ordonna au roi Chaoul d’anéantir tout le peuple d’Amalek, mais Chaoul laissa la vie sauve à quelques animaux ainsi qu’au roi d’Amalek, Agag. Chemouel vint le voir et lui annonça qu’il allait être déchu de son titre de roi à cause de sa désobéissance. Ne réussissant pas à s’innocenter, Chaoul avoua sa culpabilité, et fit alors une demande surprenante à Chemouel. « S'il te plaît, honore-moi à présent devant les Sages de mon peuple et devant le peuple d’Israël… » Quel était le but de cette requête, est-ce possible que Chaoul ait voulu s’enorgueillir ? Par ailleurs, Chemouel exauça ce souhait, ce qui prouve sa justesse. Rav Chmoulevitz explique que Chaoul ne recherchait pas les honneurs ; en réalité, il se savait en danger et il comprit qu’il lui fallait se renforcer immédiatement pour que la faute n’ait pas une conséquence défavorable sur lui. C’est pourquoi, à la suite de cette grave faute, il demanda à Chemouel de l’honorer, et de l’aider ainsi à garder un certain équilibre et à prendre un nouveau départ . Apparemment, malgré son mécontentement à l’égard de Chaoul, Chemouel consentit à répondre à cette demande, car il était conscient de son importance. Nous apprenons également des actions de Chaoul comment éviter qu’un échec ait des incidences désastreuses. Quand quelqu’un trébuche, il risque de ne pas avoir le moral et de perdre tout respect de soi. Il peut penser qu’il ne vaut rien, baisser les bras et se laisser aller complètement. Pour éviter cela, il lui faut garder une image de soi positive, même après l’échec et admettre que malgré l’erreur commise, il peut faire techouva et « repartir à zéro ». Le roi Chelomo évoque ce principe dans Michlé (Livre des Proverbes) quand il écrit : « Un tsadik tombe sept fois et se relève ». Le Malbim ainsi que Metsoudot David expliquent que malgré les échecs du tsadik, il se relève. En réalité, ce qui rend l’individu « tsadik », c’est en grande partie sa capacité à se ressaisir après un revers ou une erreur. La tevila du lépreux nous enseigne la même leçon – bien qu’il ait fauté, il n’est pas condamné à un tiraillement perpétuel. S’il parvient à laisser le passé derrière lui, il pourra prendre un nouveau départ.

Comenzar de nuevo - Metzora

La parashá Metzorá describe el proceso de purificación para una persona afectada por tzaraat (1). Una de las etapas esenciales de este proceso es la tevilá (inmersión) en una mikve. El Sefer Hajinuj sugiere una razón para explicar la importancia de la tevilá y porqué juega un rol fundamental en el proceso de arrepentimiento que el metzorá debe atravesar; él explica que el mundo estaba lleno de agua antes de que el hombre fuera creado y que, por lo tanto, sumergirse en la mikve simboliza un retorno al comienzo de la creación. Es un gesto que demuestra la intención de dejar atrás los errores pasados para comenzar de nuevo (2). Cuando alguien peca y luego reconoce su falta, hay una tendencia natural a sentirse culpable y abatido. Esta tendencia puede ser canalizada positivamente, motivando a la persona a evitar ese pecado en el futuro. Sin embargo, a menudo tiene un efecto indeseable que causa que la persona caiga en un espiral descendiente de fracaso espiritual. Cuando una persona se siente mal por algo que ha hecho, puede desconcertarse y perder la fortaleza para continuar en su avodat Hashem (servicio Divino); en este aspecto, las secuelas de un pecado pueden ser mucho más nocivas que el pecado mismo. La inmersión en una mikve después de un pecado simboliza que la persona afirma no estar atada a sus errores pasados y que no dejará que estos la hagan caer aún más. Rav Jaim Shmulevitz zt”l nota que hay muchos ejemplos en el Tanaj (Torá, Profetas y Escritos) en los que una persona pecó en un área y, como resultado, sufrió un gran declive que destruyó su nivel espiritual. Un caso sorprendente es el de Orpá, la nuera de Naomi. Cuando Naomi estaba volviendo a la tierra de Israel, tanto Rut como Orpá estaban decididas a quedarse con ella y convertirse al judaísmo. En este punto, Orpá estaba en el mismo nivel elevado de la grandiosa Rut, y estaba igualmente deseosa que ella de dejar su tierra patria para unirse al pueblo judío. Sin embargo, después de las súplicas de Naomí para que volvieran, ella no pudo superar la prueba y volvió a Moav. Lo lógico hubiese sido que después de este lapso, Orpá hubiera continuado en un nivel espiritual alto, casi en el mismo nivel espiritual de Rut. No obstante, el Midrash nos dice que, en la misma noche en que se separó de Naomí, Orpá se hundió en los peores niveles de depravación (3). ¿Cómo puede ser que ella haya caído tan dramáticamente en tan sólo una noche? Rav Shmulevitz explica que cuando ella vio que había fallado en la gran prueba de unirse al pueblo judío, entonces, no pudo dejar su pecado atrás y comenzar de nuevo. Se vio sumamente afectada por su incapacidad para ponerse a la altura de los desafíos y en consecuencia, perdió todo sentido de balance y cayó ante los poderes del iétzer hará (inclinación negativa) (4). Rav Shmulevitz cita otro incidente del Tanaj en el cual un grandioso hombre falló en un desafío, pero logró advertir que estaba en peligro de caer en la trampa y de ser embaucado por el iétzer hará. El profeta Shmuel le instruyó al Rey Shaúl que destruyera a Amalek, pero Shaúl dejó vivos a algunos animales y a Agag, el rey de Amalek. Shmuel lo confrontó y le dijo que, con su pecado, había perdido el derecho al reinado. Después de no lograr exculparse, Shaúl admitió su culpa e inmediatamente le hizo un pedido muy extraño a Shmuel. “Por favor hónrame ahora frente a los sabios de mi pueblo y al pueblo de Israel…” (5). ¿Cuál era el objetivo de esta petición? Claramente no era sólo un intento de Shaúl para sentirse mejor consigo mismo. Es más, Shmuel hizo lo que le pidió, lo cual prueba la validez de dicha petición. Rav Shmulevitz explica que Shaúl no buscaba meramente recibir honor, sino que dado que sabía que estaba en riesgo de sufrir una gran caída advirtió que necesitaba fortalecerse de inmediato para que su pecado no lo afectase negativamente. Entonces, en medio de esta gran caída espiritual, Shaúl le pidió a Shmuel que lo honrase, ayudándolo así a mantener el equilibrio y a comenzar de nuevo (6). Shmuel, a pesar de su descontento con Shaúl, consintió a su pedido porque reconoció la importancia del mismo. También aprendemos de las acciones de Shaúl una estrategia para evitar que el fracaso tenga un efecto desastroso. Cuando una persona cae, lo normal es que se sienta mal consigo mismo y que pierda el respeto por sí mismo. Cuando una persona siente que es un fracaso puede terminar dándose por vencida y dejándose caer libremente; para evitarlo, debe conservar su dignidad después de la caída y reconocer que, a pesar de haberse equivocado, puede arrepentirse y comenzar de nuevo. El Rey Shlomó explica esta idea en Mishlei cuando escribe: “Un hombre recto (tzadik) cae siete veces y se levanta” (7). El Malbim y Metsudat David explican que, a pesar de las caídas, un tzadik se vuelve a levantar. De hecho, gran parte de lo que convierte a la persona en tzadik es su capacidad para recuperarse de sus fracasos o errores. La tevilá del metzorá nos enseña la misma lección: a pesar de haber pecado, él no está destinado a una caída eterna; si puede dejar atrás el pecado, entonces podrá comenzar de nuevo. Notas: (1) Esta es una afección espiritual descrita equivocadamente como lepra; Rav Shimshon Rafael Hirsh prueba extensamente que tzaraat y lepra no son lo mismo. (2) Sefer Hajinuj, Mitzvá 173. Parece que el simbolismo de un nuevo comienzo aplica a otros procesos que requieren tevilá. Un ejemplo es la conversión, en donde se considera que una persona nace de nuevo. (3) Rut Rabá 2:20. (4) Sijot Musar, Maamar 55, p. 236. (5) Shmuel 1, 15:28-30. (6) Ibíd. p. 237-8. (7) Mishlei 24:16.

METSORA – UNDERSTANDING THE TZARAAS ON THE HOUSES

Parshas Metsora outlines the various forms of the affliction of tzaraas. [1] Having completed discussion of the tzaraas on the body, the Torah discusses the tzaraas that can appear on people’s houses and outlines the painful process of purification. This includes removing all the possessions from one’s home to avoid them becoming impure, and cutting out the afflicted stones from the house. Chazal offer two seemingly contradictory explanations as to why tzaraas will appear on someone’s house. Rashi brings the Medrash that tells us that this was actually very beneficial for the people whose homes had tzaraas: The Emorim who lived in Canaan hid their valuables in the walls of their homes so that the Jewish people would not be able to benefit from them. There would have been no way of the Jews finding these treasures in the normal course of events. Therefore, HaShem placed the tzaraas affliction on the part of the wall where the treasure was concealed, so that the stones hiding it would be removed, thus revealing the fortune. [2] This explanation implies that the tzaraas on the house was not a punishment for any wrong doing rather it was a means of providing the people with great riches. On the other hand, the Gemara in Arachin clearly states that tzaraas on the houses was a punishment for the sin of tzaras ayin (stinginess). [3] The Gemara in Yoma gives an example of such behavior of a person who didn’t want to lend his possessions to other people therefore he would deny owning the items that people asked to borrow. As a punishment his home would be struck with tzaraas and he would have to take everything outside. Consequently everyone would see that he really did own those items. [4] These Gemaras clearly indicate that tzaraas on the houses came as a punishment for sins. How do we resolve the contradiction between these Maamarei Chazal (sayings of the Sages): According to the Chazal quoted by Rashi, if they deserved the reward of the treasure, why did that have to be accompanied by the suffering involved in the tzaraas striking their house. And according to the Gemaras, if they deserved to be punished, why should they benefit by finding the hidden treasure behind their walls?! Rav Moshe Feinstein zt”l answers that it must be that the person whose home is struck with tzaraas is deserving of both the punishment and the benefit that arise as a result of the affliction. If he had never sinned then HaShem would provide him with the money that he deserves in another, more pleasant fashion. And if he was undeserving of finding the Emorim’s hidden treasure then the tzaraas on his house would not enable him to finding it. Therefore, the person whose house would be struck with tzaraas and then found the hidden treasure must look at both aspects of the Hashgacha (Divine Providence). On the one had he can rejoice in HaShem’s kindness in granting him the newfound riches; but at the same time, he must be do teshuva and not allow himself to be distracted by the good tidings. [5] It is possible to add that the nature of the reward is also connected to the sin that the person committed. He was guilty of being overly miserly and therefore resorted to dishonest tactics in order to protect his wealth. His mistake was that he approached acquisition of property with a derech hateva attitude. This means that he followed the regular laws of nature and common sense that dictate that giving charity or lending one’s items will cause a person to suffer a decline in his wealth. He believed that being stingy would protect his wealth. Consequently, he is punished by suffering a financial loss with the damage to his home, and with the embarrassment of being exposed as a dishonest person who avoids lending his property. Yet perhaps the reward of finding the hidden treasure also teaches him a lesson with regard to his erroneous attitude. He believed that he had to resort to underhanded tactics to gain wealth, but the Torah tells him that HaShem, with his Infinite power, can provide a person with wealth in any number of ways [6]. Thus, this man finds money in the most improbable of places - inside the walls of his own home! As well as benefitting him it should teach him that he need not exert excessive energy in acquiring wealth, rather he should recognize that HaShem can provide him with everything that he needs. We learn two very important lessons from the above explanation. Firstly, in a general application, we see that Hashgacha can work in such a way that HaShem in His Infinite Wisdom can reward and ‘punish’ someone at the same time. The Torah sense of punishment does not mean merely causing pain for no reason. Rather, Divine ‘punishments’ are ways in which HaShem communicates with us, alluding to us that we should change our ways in specific areas. Thus, even when good tidings occur it is wise to observe any negative aspects to the outcome of the good news to discern if there are any underlying messages within the reward, as was the case with the tzaraas on the houses. A second, more specific message relates to our attitude to acquiring possessions and money. The tzaraas on the houses teach us that too much hishtadlus in the realm of the physical world,is fruitless. This is all the more so the case with dishonest or stingy behavior. A person must realize that there are ‘harbeh sheluchim leMakom’; that HaShem can provide us with whatever we need in the most creative of fashions, including through discovering treasure in the walls of our homes! ________________________________________

METSORA – INSIGHTS IN RASHI – THE TWO BIRDS

Vayikra, 14:2-4: This shall be the law of the metsora on the day of his purification: He shall be brought to the Kohen. The Kohen shall go to the outside of the camp; the Kohen shall look and behold, the tzoraas affliction had been healed from the metsora. The Kohen shall command; and for the person being purified there shall be taken two live, pure birds, cedar wood, crimson thread, and hyssop…and the one bird shall be slaughtered…As for the live bird, he shall take it with the cedar wood and the crimson thread and the hyssop, and he shall dip them and the live bird into the blood of the bird that was slaughtered over the spring water. Then he shall sprinkle seven times upon the time person being purified from the tzoraas; he shall purify him, and he shall set the live bird free upon the open field.” Rashi, Vayikra,, 14:4, sv. Pure…Because negaim come as a result of lashon hara, which is a deed of chatter, therefore it was necessary for his purification [that he offer] two birds who constantly chatter by chirping.” The Torah discusses the affliction of tzoraas that comes about as a punishment for lashon hara (negative speech) and the subsequent process required for its purification. One of the stages is the requirement to bring two birds; to slaughter one and to undergo a process with another one and ultimately release him alive. Rashi, based on the Gemara in Arachin, teaches us the symbolism of the use of birds; the sin of lashon hara comes as a result of chatter – birds chatter and therefore the offerings relating to them are symbolic of the chatter that results in lashon hara. Rav Shlomo Ganzfried asks a number of questions on this process. Firstly, why was it necessary that two birds be involved, why was one insufficient? Furthermore, why was one killed and the other left alive? He answers by elaborating on the symbolism of the birds. The bird that is killed corresponds to the kind of speech that involves lashon hara. It comes to teach us that there is no place for this kind of speech. However, if only this single bird was offered then one may come to believe that the only way of avoiding lashon hara is not speaking at all. Thus the Torah tells us that there is a second bird that should be left alive; this corresponds to positive forms of speech such as Divrei Torah. This speech is not only acceptable but life-giving. He proves this with a verse from Mishlei: “Death and life are in the hands of speech” Torah is called an eitz Chayim, tree of life, therefore we see that positive speech such as Torah is life-giving. We learn from Rav Ganzfried that silence is not the solution to avoid speaking lashon hara. Indeed it is said that the Chofetz Chaim zt”l was a talkative person; what did he talk about? Torah and Mitzvo observance. Whilst it is inconceivable to fully emulate his level of pure speech, there is a vital lesson that we can learn from Rav Ganzfried’s words and the Chofetz Chaim’s example. There are forms of speech that do not constitute outright lashon hara but they often ultimately result in lashon hara or at least avak lashon hara. Perhaps the most obvious example of this is talking about other people: In the course of conversations it is very common for other people’s names to arise and, without any outright negative intentions, it is very common that lashon hara arises soon after. In this vein, one Rav was asked how he avoids speaking lashon hara. He answered that he strives to never speak about other people. This may be difficult to fully accomplish but as in all areas of Avodas Hamiddos (self-growth) one can take small steps to improve in this area by gradually reducing the amount of time talking about others. And we learn from Rav Ganzfried that simply shutting one’s mouth completely is not the ideal way to improve. Rather one should strive to raise the level of the content of their speech. This doesn’t only mean speaking words of Torah – there are many other areas that can be discussed that have constructive purposes. The main point is to strive to replace gossip about other people with more positive forms of speech. We learn from the atonement process for tzoraas that being silent is not the ideal; rather the goal is to replace speech that can lead to lashon hara and distance ourselves from HaShem, with speech that brings us close to Him.

פסח – התהוותה של האומה

בחג הפסח אנו חוגגים את יציאת מצריים, אנו מודים להקב"ה על חסדו העצום - בכך שהוציאנו לחרות מחיי השיעבוד הקשים במצרים. אולם, בכל מהותו של חג זה טמונה שאלה קשה ביותר. דמיינו לעצמכם, ראובן הולך לתומו ברחוב, לפתע מופיע מאַן שהוא אדם, ניצב למולו, בידו מוט עשוי מתכת, הוא מכה ברגלו של ראובן ללא רחמים, וגורם לו לשבר קשה בירכו. בעוד ראובן שרוע על הרחוב, נאבק בייסוריו, מופיע שוב אותו תוקף, ובנחת מודיע לו כי אין שום מקום לדאגה – הוא כירורג במקצועו, והוא מסכים בשמחה לנתח את ראובן על מנת לרפא את רגלו השבורה. הוא מבצע את הניתוח – ורגלו של ראובן אכן מחלימה לגמרי. כיצד אמור ראובן להרגיש כלפי אותו אדם? האם עליו לחוש הכרת הטוב עצומה כלפיו – באשר הוא ריפא את רגלו? ודאי שלא! ראובן היה מעדיף שאותו אדם לא היה פוגע בו, ואז לא היה צורך בעזרתו הנדיבה לנתח את רגלו! בדומה לכך, בחג הפסח אנו מודים להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים – אולם מאליה עולה השאלה: 'מי הכניס אותנו לשם בתחילה?!' – הקב"ה בעצמו הוא זה שהכניסנו לארץ מצרים – אם כן מדוע אנו לא פוסקים מלהודות להקב"ה שוב ושוב על חסדו בהוציאו אותנו ממצרים, כאשר הוא זה שיצר את שנות הסבל והשיעבוד אשר גרמו לנו להזדקק לחסד זה? אם כן, מוכרחים אנו לומר שיציאת מצריים הייתה תהליך מהותי וחשוב להמשך עתידו של העם היהודי, ושנות השיעבוד היו נחוצות בכדי לאפשר תהליך זה. כיצד? בספרים הקדושים מוזכר רבות היסוד שהתחלתו ויצירתו של כל עניין מהווה גורם מהותי ביותר לגבי המשכו והתפתחותו העתידית. לדוגמא, קוד ה- DNA הראשוני הנישא בטיפת דם אחת המופרית – מכיל בתוכו את כל המידע הגנטי אשר לימים יצמח ויהיה לבן אנוש. לתהליך היצירה הראשוני ישנה השפעה חזקה ביותר על ההתפתחות העתידית. יציאת מצריים הייתה ערש הולדתו של העם היהודי, יציאת מצריים הייתה הגרעין – תחילתו של תהליך אשר הוביל את עמנו לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל. ולכן האופן בו נוצר העם היהודי ביציאת מצריים, משפיע השפעה רבת עוצמה על עתידו של העם ועל התפתחותו. ברור מעל לכל ספק כי מערכת החוקים והכללים אשר מובילים את עם ישראל ומאחדים אותו תחתם – שונים בתכלית השינוי מחוקי כל עם אחר. אם נביט אל ההיסטוריה הכללית, נבחין כי רוב המדינות נוצרו כאשר קבוצה גדולה של אנשים התיישבו בחבל ארץ מסוים, או לחילופין גברו על קבוצת אנשים אחרת וסיפחו לעצמם את השליטה על שטחם. השטח הפך להיות ארץ המולדת של אותה אומה שנוצרה. התהוותו של עם ישראל היתה שונה בתכלית מהיבטים רבים: ראשית – עמנו לא עשה דבר אשר סייע לכך שיצאו ממצרים. עשרת המכות, אשר גרמו למצרִים לשלח אותם מארצם היו בידי שמיים בלבד, ללא כל התערבות מצד בני ישראל. שנית, בעוד רוב האומות האחרות נולדו בארצן הן, עמנו נולד כאשר היה בארץ אחרת – מחוץ לארצו האמיתית – זהו תרחיש היסטורי יוצא דופן וייחודי מאוד. אולם ההבדל המשמעותי ביותר הינו האופן בו הייתה יצירתו של העם בפועל. בעוד אומות אחרות נוצרו בהתאם לכללי הטבע הרגילים, הרי שעמנו נוצר בדרך ניסית לחלוטין – עשרת המכות היו כולן מעבר לכללי הטבע, כמו גם קריעת ים סוף. עובדה זו הינה בעלת חשיבות ומשמעות לאין כמוה – בזמן היצירה, בזמן ההתחלתי, הוגדרה הדרך בה ישפיעו חוקי הטבע הרגילים על עמנו לכל אורך הדרך. אומות אחרות ותושביהן חיים תחת חוקי הטבע – ישנו דפוס היסטורי מסודר אשר על פיו מתנהל כל עם רגיל. בניגוד לכך, ההיסטוריה של עם ישראל מתפתחת בהתאם לחוקים וכללים אחרים לגמרי – כללים אשר עומדים מעל לדרך הטבע. המקור לכך הייתה התהוותו הניסית של עם ישראל – יציאת מצרים. שאלנו מדוע אנו כל כך מודים להקב"ה על שהוציאנו משיעבוד מצרים. התשובה היא שאנו אסירי תודה על כך שהוא הכניס אותנו לשנות השיעבוד – ואחר כך הוציאנו משם בידו החזקה. רק בשל העובדה שהיינו חלשים וחסרי אונים כל כך – יכולה הייתה יצירתו של העם להיות כפי שהייתה – ניסית לחלוטין. אף אחד לא יכול היה לנסות לזקוף לזכותו שום הצלחה והישג בתהליך המופלא של יציאת מצרים. לו היינו חיים במצרים כאנשים חופשיים ומשוחררים, ולאחר מכן היינו יוצאים ממצרים לארץ ישראל, או אז היינו עלולים בקלות ליחס חלק מההצלחות, או כולן – לעצמנו. היצר האומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היה צץ ועולה. כדי למנוע מצב כזה, שנות השעבוד הקשות גרמו לכך שהמאורעות הבאים אחריהם היו ניסיים באופן מוחלט. הם היו מידי הקב"ה בלבד ללא כל התערבות אנושית מצידנו. כך גם מובנת ההלכה שיש לספר ביצירת מצרים בצורה של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ה"גנות" היא מהותית ביותר במהלך העניינים, אשר הובילו ליצירתו של עמנו בדרך כה ניסית, ללא ה"גנות"- שנות השיעבוד הקשות, לא היינו יכולים לזכות ל"שבח" – לניסים הגדולים אשר הם המקור להתנהלות הניסית של עמנו לכל אורך השנים. עד כה הבהרנו כיצד יצירתו של עם ישראל בדרך ניסית גרמה לכך שכל מציאות קיומו של עמנו הינה תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין מעמים אחרים הנתונים תחת חוקי הטבע. כיצד עובדה זו מוכיחה את עצמה? ב"אש התורה" ישנה סדרת שיעורים בתוך קורס חקר הנקרא "שבעת פלאי ההיסטוריה היהודית", שיעורים אלה מראים כיצד ישנם מספר עניינים ייחודיים ביותר בהיסטוריה היהודית אשר גורמים לה להיות שונה ומופרדת מההיסטוריה הכללית של העולם. כגון: נצחיותו וסגוליותו המיוחדת של העם היהודי; הישרדותו חרף כל הגלויות וחרף הפזורה הרבה שלו על פני כל העולם כולו; עמידתו בפני גילויי אנטישמיות קשים ותמידיים לכל אורך השנים. אומה אשר נכפית לעזוב את ארץ מולדתה, וזאת יותר מפעם אחת, תוך עמידה בפני רדיפות קשות ואכזריות, נדונה על פי חוקי ההיסטוריה הרגילים להיכחד מהעולם, או לחילופין להיטמע בין אומות אחרות. העובדה שהעם היהודי לא נדון לגורל כזה, מעידה על כך שהוא שייך למערכת חוקים היסטורית ייחודית ושונה לחלוטין. דרך החיים היום יומית של יהודי שומר מצוות אף היא מראה כיצד התנהלותו של עם ישראל היא מעל לדרך הטבע. פעמים רבות אנו מתעלמים לחלוטין מתכתיביו של "השכל הישר". לדוגמא, בעלי עסקים רבים מגיעים לרווחים הגבוהים ביותר בשבת. ואם כך – ההיגיון הפשוט אומר כי אדם הרוצה להרוויח יפה – עליו לעבוד בשבת. אולם, יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים שחוקי התורה הינם הרבה מעבר לחוקי ההיגיון הפשוט. אנו יודעים שרווחה כלכלית אינה נקבעת על פי השעות והימים בהם אנו עובדים, אלא על פי רצון ה', וודאי שעבודה בשבת קודש לא תניב שום רווח. ברור שיהודי שומר תורה ומצוות מנהל אורח חיים המונחה על פי הוראות התורה, אולם, למרות זאת עדיין ישנם שטחים רבים בהם אורח חיים זה מעמיד אותם בפני אתגרים ושאלות מהותיות: מהי הגישה אשר מנוותת את חייו? האם הוא מתמקד בעיקר בקניינים והישגים גשמיים כמקור לאושרו, או שהוא משכיל להתיחס לשיקולים רוחניים העולים על כל קניין גשמי? לדוגמא, אדם שגישתו היא "השכל הישר" בלבד, יהיה עבורו הגיוני הרבה יותר לעבוד שעות נוספות, מאשר להקדיש מידי יום מספר שעות ללימוד התורה. אולם אדם שהשקפתו מתעלה מעל חוקי הטבע הרגילים יבין כי בסופו של דבר, שעות לימוד התורה שוות עבורו פי כמה מאשר להכניס לכיסו עוד הכנסה שהיא, אשר אינה נחוצה לו לקיומו הבסיסי. זוהי רק דוגמא מיני רבות הנכללות בתוך ההשקפה הכללית, אשר היא השאלה העיקרית אותה חייב כל אדם לשאול את עצמו מידי שנה בפסח: האם חיי מתנהלים על פי כללים רגילים, טבעיים – כמו כל הגויים, או הם מתנהלים על פי שאיפותיו של יהודי, השונות בתכלית מכל אחד אחר, ונובעות מההכרה בייחודיותו של עם ישראל. מורי ורבי, הר' יצחק ברקוביץ שליט"א מבהיר, כי זוהי המחשבה שאמורה ללוות אותנו לכל אורך ה"סדר": בהגדה אנו קוראים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אין זה רק אומר כי עלינו לשוב אל יציאת מצריים וכמו לחוות אותה מחדש. למרות שגם זוהי מטרה ראויה לשמה, אין זו המטרה הסופית של לילה זה. העיקר הוא שנראה את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעם שיצא ממצרים בדרך ניסית, והפך להיות עם סגולתו של ה'. וכתוצאה מכך, להבין כי כל אחד ואחד מאיתנו נושא על גבו אחריות רבה – כל אחד מחויב לחיות את חייו בהתאם לכללים המובילים את עם ה'. המטרות שאנו שמים לפנינו בחיים צריכות להיות מונחות על פי שיקולים רוחניים. ואם אכן אנו חיים את חיינו על פי השקפה זו, הקב"ה ישיב לנו בחזרה בדרך בה הוא מנהיג אותנו – ללא כל גבול של "כללי הטבע", אלא הוא יאפשר לנו למלא את כל שאיפותינו הרוחניות, מעל לדרך הטבע. שנזכה כולנו לחג כשר ושמח.

HAGADDAH – INSIGHTS IN RASHI – BY YOUR BLOOD SHALL YOU LIVE

Yechezkel, 16:6-7: “And I passed over you and I saw you wallowing in your blood, and I said, ‘by your blood shall you live’, and I said, ‘by your blood shall you live’. I made you as numerous as the plants of the field; you increased and grew, and you came to have great charm…and you were naked and bare. Rashi, Yechezkel, 16:6: sv. In your blood shall you live: “That which it repeated [these words] twice, is because they were redeemed through the blood of the Pesach and the blood of circumcision.” Rashi, Yechezkel, 16:7 sv. And you were naked and bare: From the Mitzvos. Rashi, Shemos, 12:6. sv. And it will be for you a guarding:...”R’Masya ben Cheresh says, it says ‘and I passed over you and I saw you’…the oath that I swore to Avraham that I would redeem his sons, and they didn’t have any Mitzvos with which to be busy with so that they [would deserve to] be redeemed, as it says, ‘and you were naked and bare’. And he gave them two Mitzvos; the blood of Pesach and the blood of circumcision, because they were circumcised on that night, as it says,;you were wallowing in your blood’…” The Prophet Yechezkel recounts the story of Yetsias Mitzrayim and says that HaShem told the Jewish people that in truth they were not worthy of being redeemed because they had not performed any Mitzvos up to that time. Therefore HaShem gave them two Mitzvos involving blood; Korban Pesach (the Pascal Lamb offering) and Bris Mila. By performing these Mitzvos they would have enough merit to somewhat deserve the incredible kindness of being taken out of Mitzrayim. The commentaries ask why HaShem chose to instruct them in these two Mitzvos in particular. One could ask further, why one Mitzvo was insufficient. In order to answer these questions it is first necessary to see if there is anything unique about these two Mitzvos. The Sefer Hachinuch indeed finds a unique aspect : There are a significant number of negative Mitzvos for which transgression incurs the onesh (punishment) of kares. However, there are only two positive Mitzvos for which the punishment is kares for one who fails to observe them; Bris Mila and Korban Pesach. What is the significance of these two Mitzvos that makes them unique in this aspect? In a relationship between two people such as marriage, there are certain actions that can damage the relationship but not cause it to be completely destroyed. However, there are things that are so serious that they could indeed end the relationship. Similarly, committing a sin causes a breach in the relationship between a person and HaShem. The significance of the breach is determined by the seriousness of the sin. There are some sins which damage the relationship to such a degree that they cause irrevocable harm. These often incur the onesh of kares. In contrast, neglecting to perform a positive Mitzvo can damage a relationship in that it prevents possible ways of increasing one's closeness to HaShem. However, it is very difficult to envisage how a lack of positive actions can irrevocably damage one's relationship with HaShem. This explains why failure to carry out most positive Mitzvos does not incur kares. Yet Bris Mila and Korban Pesach are different: In order to begin a marriage according to the Torah outlook, a person must undertake a commitment to join in unity with his wife. Without such a commitment there is no genuine relationship - one can do all kinds of nice deeds but, in the Torah's eyes, they are not married until they perform the wedding ceremony prescribed by the Torah. In a similar way, a person needs to make a commitment to HaShem to undertake his relationship with Him. Without such a commitment he cannot begin to have a true relationship. Bris Mila and Korban Pesach are both types of covenants with HaShem, whereby a Jew commits to keeping the Torah. Another connection between these two Mitzvos is that there are two occasions when Eliyahu HaNavi visits the Jewish people; at a bris mila and on Seder night, the night when we remember the korban Pesach. This is because Eliyahu, exasperated at the Jewish people's continued sinning, declared that there was no hope for them. In response, ordered him to visit every Bris Mila which would show that , no matter how much the people may sin, they still keep the covenant between them and HaShem. Similarly, Eliyahu comes at Seder night to see the Jewish people celebrate their birth as a nation. The question remains, why is it necessary for there to be two Mitzvos that involve the basic commitment to doing HaShem's will, why wouldn't it be sufficient for one Mitzvo to fulfill this role? The answer is that the two Mitzvos represent different aspects of a commitment. Bris Mila was first commanded to a single individual, Avraham Avinu, to form his covenant with HaShem. Thus, bris mila represents a person's commitment to his individual relationship with HaShem and all that entails. The Korban Pesach represents our commitment to HaShem as part of the Jewish people. The laws of the korban Pesach emphasize the importance of fulfilling the Mitzvo in groups, stressing the national aspect of the Mitzvo. Accordingly, it is necessary to have two forms of covenants; one between the individual and HaShem, and one between a person as a member of the Jewish people, and HaShem. We can now understand why HaShem gave these two Mitzvos in particular to the Jewish people at the time of their spiritual ‘birth’. It was insufficient for them to merely perform an arbitrary Mitzvo, rather they first needed to make a tangible commitment to keeping the relationship with him. Accordingly, HaShem gave them the two Mitzvos that represent that commitment – once they fulfilled them they now showed that they were willing to be HaShem’s chosen nation and that gave them enough merit to be redeemed. The reason that there were two Mitzvos and not one is that they needed to make the commitment on two levels; one as an individual and one as a part of the nation. Pesach is the time that our nation was born. Every Pesach the energy of spiritual rebirth is at its strongest. Bris mila and Korban Pesach teach us that it is essential to renew our two levels of commitment to our relationship with HaShem; as individuals who have a responsibility to grow in our personal connection to Him; and as part of the nation. This second obligation is a little less clear than the first, and involves different requirements for different people, but the common denominator is that it requires that we feel a connection to all Jews, no matter what their spiritual level, and a responsibility to help them in both the physical and spiritual realm. Pesach is a time to contemplate whether we are doing enough in this realm and ow we can improve. May this year we see a complete return to Yerushalayim.

THE HAGGADAH – THE INSTRUCTION MANUAL OF GRATITUDE

There are numerous lessons that can be derived from the Hagaddah. One of them is brought out by Rav Noach Orlowek Shlita. He points out that the Hagaddah is the single most revealing text about the Torah approach to gratitude. The significance of the trait of gratitude in Torah thought is very apparent. Three times a day we thank Hashem in the 'Modim' prayer; every time we eat, we thank Hashem for providing us with the food. Also, in the realm of bein adam lechaveiro, there is great emphasis on showing gratitude to those who help us. The mitzvos of kibud av v'eim and kibud Rav, for example, are largely based on a recognition of how much are parents and teachers have done for us. Yet it is no easy task to retain a constant feeling of hakaras hatov for all the kindnesses that Hashem, and, lehavdil, other people do for us. How can a person develop himself so that he excels in this most important trait? The Hagaddah and the halachos pertaining to it, can answer this question: In order to fulfill the mitzvo of recounting our leaving Egypt, the gemara tells us that we must begin by mentioning the 'genus' (bad) before we begin talking about the 'shevach' (good). There is a machlokes as to what exactly this entails; Rav says discussing the 'bad' means that before we begin thanking Hashem for taking us out of Egypt, we must first mention how our ancestors originally served idols. Shmuel argues that the 'bad' refers to the initial slavery that we suffered in Egypt before we left. We appear to pasken like both opinions, because both aspects of the 'genus' are in the Hagaddah. It seems that both opinions teach us a fundamental lesson about how to develop a proper feeling of gratitude. Shmuel's opinion that we must begin with the slavery teaches us that in order for a person to feel truly thankful for everything he has, he must first be able to contrast his present positive situation with the past suffering that he endured. In order for us to truly appreciate Hashem's chesed in taking us out of Mitzrayim, we must first focus on the terrible suffering that we endured in the slavery in Egypt. By doing this, we can avoid the trap of taking for granted the physical and spiritual freedom that we experienced after leaving Mitzrayim. So too, in our daily lives, when things are going smoothly, it is very easy to forget what Hashem has done for us, and how He continues to constantly protect and sustain us. For example, when a person's financial situation is stable, he naturally may take for granted his situation and refrain from sufficiently thanking Hashem. However, were he to think about the times when he did not know how he would support himself, it is far easier for him to contrast his past difficulties with his current security. This should help him feel gratitude to Hashem. It is less obviously apparent how Rav's explanation of discussing the 'genus' inculcates us with the mida of gratitude. How does mentioning the fact that our descendants served idols bring us to a greater appreciation of Hashem? It seems that one of the main factors that prevents a person from showing gratitude is a sense of arrogance. A person who feels arrogant will have an attitude that he deserves all the kindness that Hashem, or people, bestow upon him. Accordingly, there is no 'hakaras hatov', recognition of the good that others have done for him. He does not feel that they have done anything special, rather he has every right to expect them to serve him. In contrast, a humble person feels that he is not deserving of anything. Therefore, he views anything that is done for him, as a particularly kind act therefore, he truly recognizes the good done for him. With this understanding, we can explain how reminding ourselves of our former lowly state can bring us to a greater appreciation of Hashem. We acknowledge that we are not great people with tremendous yichus, rather our heritage is nothing to be particularly proud of. Moreover, we acknowledge that any spiritual accomplishments that we have achieved are due to Hashem's chesed. when we say in the Hagaddah, "From the beginning our forefathers worshipped idols, and now HaMakom [Hashem] has brought us close to serving Him." By stressing our humble background we make ourselves far more able to properly appreciate kind deeds done for us. Rav Shlomo Brevda shlita points out that he knew many Gedolim, each one greatly different from the other. However, one trait that they all possessed in abundance, was that of gratitude. This is perhaps because they all felt so humble that they viewed themselves undeserving of anything done for them. May we merit to emulate them and grow in our capacity to show gratitude to other people, and, most importantly, to Hashem.

תזריע- היחס לייסורים

בפרשת תזריע נידונים הסוגים השונים של נגעי האדם, והתהליך שעל האדם לעבור כדי להרפא מהם. מאז שחרב בית המקדש – כל הלכות נגעים אינן נוגעות למעשה . אם כך, כיצד מתקשרת הפרשה לחיי המעשה שלנו? ספר החינוך משיב על שאלה זו: הוא כותב שטומאת המצורע מגיעה כתוצאה מחטאי האדם. הסבל שאדם סובל אינו מגיע סתם במקרה, אלא הכל בא מאת ה'. על המצורע לעבור תהליך ארוך וקשה בו הוא יושב בדד, ואמור לפשפש במעשיו ולהגיע להכרה בטעויות שעשה. זהו מסר שוודאי רלוונטי מאד לכל דור ודור . אמנם בימינו איננו סובלים מנגעים, אולם ייסורים רבים אחרים פוגעים בנו. טומאת הנגעים מלמדת אותנו שלא לייחס סבל זה ליד המקרה חלילה, אלא עלינו לראות בזה מסר מאת הקדוש ברוך הוא. ישנה מצווה נוספת הקשורה לנגעים שניתן ללמוד ממנה עוד יותר מה עלינו להגיב ומה לא להגיב ביחס לייסורים. התורה אומרת שאחד הסוגים של הנגעים הוא הנתק. אם אדם מוצא על גופו נתק עליו לעבור תהליך של בידוד, ולאחריו לעמוד לבדיקה על ידי הכהן. אם לאחר שבוע שלם של בידוד, הנתק לא פשה – התפשט הלאה, אזי צריך האדם לגלח את האזור שסביב הנתק, ומצד שני, אסור לו באיסור חמור לגלח שיער שגדל על הנגע בעצמו . ספר החינוך מסביר את משמעותו של איסור זה: "משרשי המצווה. לרמז שיסבול כל אדם איזה צער ואיזה ענש שיענישהו השם ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות..." בעל ספר החינוך מלמדנו שגילוח השער שעל הנתק מסמל שתי דרכים לא נכונות בהן עלולים בני אדם להגיב על הייסורים ששלח אליהם ה'. ראשית, אדם עלול ל"בעוט" ולהתריס כלפי ה' מתוך סבלו וייסוריו, ולטעון על יושר משפטו והנהגתו של ה' בעולם. ייתכן שאדם יהיה ברמה גבוהה יותר, ולא יתריס כלפי ה' על כאבו, אבל הוא עלול לאמץ גישה אחרת שאף היא אינה הדרך הנכונה. הוא עלול לנסות להסיר את הייסורים מעליו בלי ללמוד מהם את המסר שהם באו ללמדו, ויותר מכך, אדם עלול להיות עסוק יותר ומודאג יותר מ"מה אנשים חושבים", ובעיקר להתמקד בהסתרה, שלא ידעו שהוא סובל, במקום להשתמש בייסוריו כהזדמנות לעליה וגדילה. האיסור להסיר את הנתק מלמדנו שלא 'לטמון ראשנו בחול' כאשר אנו סובלים מקושי וסבל, אלא עלינו להתאמץ ולהשתדל לעלות ולגדול מתוך הייסורים. ר' אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, המשגיח בישיבת סלבודקה כותב בהרחבה על עניין הייסורים בספרו תורת אברהם . הוא כותב שהמטרה העיקרית של הנבואה הייתה להודיע לאדם במה חטא ומה עליו לתקן. גם כאשר על פניו נראה היה כאילו לא שגה האדם בשום דבר, הגיע הנביא וחדר לתוך עומק נשמתו וזיהה את הנושא בו עליו להשתפר. הר' גרודז'ינסקי ממשיך ושואל, בתקופה בה אין חזון ונבואה, כיצד מעביר הקב"ה מסרים כאלו? כיצד הוא מודיע לנו במה שגינו? ותשובתו היא – הייסורים. הם מהווים תחליף לנבואה. כאשר אדם נתון בצער וכאב, אפילו הקטן ביותר, הקב"ה בעצם מדבר אליו בדרך זו ואומר לו שעליו לשוב בתשובה. וכך, מהווים הייסורים מתנה עצומה – הם מספקים לנו הזדמנות לתקן ולישר את דרכינו. הגמרא אומרת שאין הכוונה בייסורים דווקא לפגעים גדולים וקשים, אלא לכל קושי אפילו מזערי ביותר; הגמרא מביאה לדוגמא אדם שמנסה להוציא שלושה מטבעות מכיסו ויוצא לו רק שניים. בדרך זו הקב"ה מדבר איתנו באופן תמידי, בכל רגע ורגע, ומעביר אלינו מסרים רבים – דרך הייסורים. והשאלה המתבקשת היא, בזמן בית המקדש כאשר הייסורים שבאו על האדם היו נגעים, היה פשוט ביותר לדעת מדוע באו. היה ידוע וברור שהם מגיעים על עבירות מסוימות כמו לשון הרע. אולם בימינו אנו, כיצד יכול אדם לדעת מהו המסר שמנסה הקב"ה להעביר לו דרך הייסורים שקיבל? ודאי שבלתי אפשרי לדעת באופן ברור ומוחלט, אבל בעל התורת אברהם מביא את היסוד של חז"ל שה' מעניש את האדם מידה כנגד מידה על חטאיו. לדוגמא המשנה בסוטה כותבת ששמשון חטא בשתי עיניו, לכן הוא נענש שהפלישתים ניקרו את עיניו, אבשלום התגאה בשיערו היפה, לכן נענש ושיערו הוא היה זה שגרם למותו כאשר נתפס בין ענפיו של עץ . אם כך ראוי לאדם לחפש אחר חטא שקשור באופן כלשהו לייסורים אותם קיבל, ולחשוש שמא זו היא הסיבה לייסורים. לדוגמא, אדם שסובל מכאב מסוים בפיו, ייתכן ועליו לבדוק ראשית האם הוא חטא בנושא הקשור לדיבור. ישנה דוגמא מצוינת לרעיון זה הקשורה בחייו של הרב גרודזינסקי זצ"ל. הוא סבל מצליעה קשה ובולטת. כאשר הוצע השידוך לראשונה לביתו של ר' בער הירש הלר, חסיה, היא סירבה לשידוך בשל כך. זמן קצר מאד לאחר מכן היא נפלה ממדרגות המרתף ושברה את רגלה. היא הסיקה מכך שזהו סימן עבורה לא לסרב לשידוך בשל רגלו הפגועה של הרב גרודזינסקי, ובזכות אותה פציעה היא נישאה לו . בכל אופן, אם נמצא את החטא ה"נכון" אליו כוונו הייסורים, ואף אם לא, החשוב ביותר הוא שנחפש אחריו. אם אותו כאב בפה ממנו סבל אותו אדם בדוגמא הקודמת הגיע בגלל שהוא דיבר שקר, והוא הסיק מכך שעליו לעבוד על עצמו בעניין לשון הרע – הרי שהשיג את מטרתם העיקרית של הייסורים – גדילה והשתנות לטובה. נקודה זו חשובה עד מאד, כיוון שישנה נטייה בימינו כאשר אדם סובל ממשהו, לחפש אחר סגולות שונות על מנת להשתחרר מסבלו. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א אומר שבכך מפסידים את המטרה העיקרית. הקב"ה לא שולח לנו ייסורים כדי שנחפש ונמצא סגולה כלשהי (אף אם היא אכן מועילה והסבל נפסק), הוא רוצה ממנו משהו, הוא מצפה שנגדל ונתקדם. אין הכוונה לומר שהסגולות הן בהכרח שליליות, אולם אל לאדם לשכוח את התכלית האמיתית של הייסורים – כך הקב"ה מדבר אלינו, כך הוא דורש ממנו לגדול ולהשתנות . פרשיות הנגעים אכן נוגעת מאדם לכל רגע מחיינו – הן מלמדות אותנו כיצד להשתמש בייסורים, להעזר בהם על מנת להיות לבני אדם טובים יותר. יתן ה' וכולנו נזכה לגדול ולהתעלות מהייסורים שמגיעים אלינו מאת ה'.

Tazría (Levítico 12-13) - Purificando el habla

La luz de la Torá - Tazría (Levítico 12-13) Purificando el habla Por Rav Yehonasan Gefen La parashá de esta semana habla extensamente sobre el malestar espiritual llamado tzaraat, el cual causa manchas blancas en la piel de la persona. Para superar esta aflicción, la persona debe someterse a un período de aislamiento y luego a uno de purificación. El Talmud nos dice que tzaraat viene a causa de los pecados de la persona, particularmente por el pecado de hablar lashón hará (habla negativa) (1). El proceso de recuperación tiene como objetivo demostrarle al metzorá el poder destructivo de su pecado y enseñarle cómo mejorar en el futuro para evitar volver a pecar de esa manera. Pareciera que hay dos lecciones que la persona que habló lashón hará debe aprender durante su período de tzaraat. Primero, el Talmud nos dice que esta persona “causó separación entre el hombre y su amigo [por medio de su lashón hará] y por lo tanto, la Torá dice que debe estar solo” (2). Hablar mal sobre otras personas genera inevitablemente que se disuelvan amistades y que las personas se distancien unas de otras. Consecuentemente, medida por medida, la Torá obliga a quien habla lashón hará a vivir en soledad durante un lapso de tiempo, completamente separado del resto. Esto le enseña el dolor que causó al romper relaciones. Segundo, las manchas mismas sirven como una poderosa demostración del daño que el lashón hará causó en su neshamá (alma). Tzaraat no es una enfermedad física normal, sino que es la manifestación física de un malestar espiritual que le otorga al pecador evidencia irrefutable del daño que se ha causado a sí mismo en el plano espiritual, y de que necesita desesperadamente una mejora (3). Hoy en día no hay tzaraat, y esto podría considerarse superficialmente como algo bueno. Sin embargo, los comentaristas señalan que lo opuesto es cierto: tzaraat era un acto de bondad de Dios, por medio del cual le comunicaba claramente al pecador sobre su transgresión y la necesidad de teshuvá (arrepentimiento). Sin este regalo, es mucho más difícil para la persona reconocer cuándo ha pecado. Sin embargo, el pecado de lashón hará sigue siendo claramente uno de los más difíciles de evitar. De hecho el Talmud establece que sólo una minoría de las personas tropieza en áreas relacionadas a la inmoralidad y una mayoría en ciertas formas de robo, sin embargo, todos [tropiezan] en avak lashón hará (4). Dada la aparentemente generalizada transgresión de lashón hará, ¿qué reemplazo hay para el tzaraat? ¿Cómo puede reconocer la persona el daño espiritual que se causa a sí misma cuando habla lashón hará y cuál es el alcance del daño que pueden tener las palabras negativas en los demás? Rav Alexander Moshé Lapidus responde esta pregunta en su trabajo Dibrei Emet (5). Él señala que una persona afectada por tzaraat debía acudir donde un kohén (sacerdote), quien lo guiaría en el proceso de teshuvá. Hoy en día continúa habiendo un kohén que nos guía continuamente para rectificar el pecado de lashón hará: el Jafetz Jaim (Rav Israel Meir Kagan), cuyos libros sobre el tema (6) son la autoridad suprema en cuanto a las leyes y a la perspectiva de la Torá sobre el cuidado del habla. Sus libros le enseñan a la persona sobre el daño que causa en los demás el hablar lashón hará y le describen detalladamente el daño que se hace a sí misma. El Jafetz Jaim escribe en nombre del Maharshá que cuando la Guemará dice: todos [tropiezan] en avak lashón hará, se refiere a todos los que no hacen un esfuerzo consciente para mejorar su habla (7). Sin embargo, si una persona aprende las leyes y la filosofía sobre cuidar el habla, podrá evitar este pernicioso pecado. Pese a que nadie en esta generación se ve afligido por la enfermedad de tzaraat, es obvio que quien no se esfuerza en esta área inevitablemente terminará hablando, al menos, avak lashón hará. El consejo del Dibrei Emet nos enseña que es muy importante que una persona estudie las leyes de lashón hará de los libros del Jafetz Jaim para disminuir su habla negativa. Uno todavía podría preguntar por qué es necesario estudiar las leyes de lashón hará, ¿no bastaría con estudiar los aspectos filosóficos del daño que provoca para desarrollar de esta manera un nivel suficiente de temor al Cielo como para evitar hablar lashón hará? El Jafetz Jaim se refiere a esta idea en la introducción de su libro de musar (8), Shemirat halashón, donde dice que no alcanza con estudiar este libro, sino que uno también tiene que estudiar su libro de leyes, Jafetz Jaim: "De qué sirve todo el musar del mundo que habla sobre la severidad de las prohibiciones de lashón hará y rejilut (9), si la persona se ha permitido a sí misma decir que tal cosa no está incluida en lashón hará o que la Torá no prohibió hablar lashón hará sobre cierto tipo de gente. Por lo tanto, uno debe saber qué cosas caen en la categoría de lashón hará y qué cosas no" (10). Así, el Jafetz Jaim enseña que sin saber las leyes de lashón hará una persona tropezará inevitablemente ya que no sabrá qué constituye un habla prohibida. Dada la constante prueba que enfrentamos respecto al tema de lashón hará y dada la afirmación de la Guemará sobre que nadie está libre de este pecado, pareciera que la única forma de mejorar en esta área es por medio del estudio constante de las leyes y la filosofía (hashkafá) del cuidado del habla. Con este objetivo, Rav Yehuda Zev Segal, Rosh Yeshivá de Manchester, desarrolló un calendario diario para el estudio de estos dos libros y, poco antes de su muerte, le pidió a la Fundación Jafetz Jaim que publicaran el libro Un compañero diario, el cual incluye una breve sección diaria de halajá y hashkafá (11). En el pasado, quien hablaba lashón hará sufría de tzaraat y el kohén lo guiaba en su proceso de teshuvá. Hoy en día no tenemos la bendición de recibir un mensaje tan claro y, por lo tanto, debemos recurrir a las palabras del gran kohén, el Jafetz Jaim, para guiarnos sobre cómo mejorar en esta área a través del estudio constante de sus grandiosos trabajos. Les deseo que todos seamos bendecidos con la capacidad de evitar todas las formas de habla negativa. Notas: (1) Arajín 15b, 16a. (2) Arajín 16b. (3) Ver Rav Shimshon Rafael Hirsh zt"l, quien prueba extensamente que tzaraat no es lo mismo que la enfermedad física lepra. (4) Baba Batra 165a. Avak significa literalmente polvo. Avak lashón hará es conocido como el polvo de lashón hará porque no constituye el tipo de lashón hará prohibido por la Torá pero representa muchas formas de habla que están prohibidas por nuestros sabios ya sea por su parecido a lashón hará o por la probabilidad de que lleven a alguien a hablar el tipo de lashón hará que sí está prohibido por la Torá. Ver Jafetz Jaim, Hiljot Lashón Hará, Clal 9 para una explicación profunda de avak lashón hará. (5) Citado en Lékaj Tov, Parashat Tazría, p.107. (6) El libro Jafetz Jaim discute las leyes de lashón hará y el libro Shemirat halashón explica la perspectiva de la Torá sobre lashón hará. (7) Shemirat halashón Cap. 15. (8) La palabra musar usualmente es traducida como ‘crecimiento’, a pesar de que su raíz viene de la misma raíz que isurim, que significa sufrimiento. Esto enseña que el proceso de crecimiento personal puede ser doloroso. (9) Rejilut es otra forma de habla negativa, en la que Reubén le informa a Shimón que Leví habló mal de Shimón, causando así un gran daño a su relación. (10) Introducción a Shemirat halashón, p.17. (11) Como se puede ver en el comienzo de Un compañero diario.

Parachat Tazria – Comment réagir aux épreuves

La paracha de cette semaine décrit plusieurs sortes de négaïm (plaies, affections lépreuses) ainsi que le processus grâce auquel la personne peut en guérir. Depuis la destruction du Beit HaMikdach, les lois de négaïm ne s’appliquent plus . Dans ce cas, en quoi cette paracha nous concerne-t-elle, dans la vie quotidienne ? Le Séfer Ha’Hinoukh répond à cette question. Il écrit que l’impureté du métsora (lépreux) provient de ses fautes. La souffrance endurée n’est pas un hasard — elle vient d’Hachem. Le lépreux doit vivre un isolement très difficile durant lequel il est censé s’introspecter et mettre le doigt sur son erreur. Cet enseignement est très pertinent dans chaque génération . Nous ne souffrons plus des négaïm, mais nous traversons d’autres sortes d’épreuves. L’impureté de ces plaies nous apprend que nous ne devons pas attribuer ces difficultés au hasard, mais plutôt les considérer comme un moyen utilisé par Hachem pour nous faire passer un message. Il existe une autre mitsva liée aux négaïm qui nous enseigne également comment réagir et comment ne pas réagir aux yissourim. La Thora nous informe que l’un des négaïm est appelé « nézek ». Si quelqu’un trouve un nézek (une teigne) sur son corps, il doit s’isoler puis se faire examiner par un Cohen. Si après une semaine de retranchement, le nézek n’a pas grossi, la personne peut raser la zone qui l’entoure. Il est cependant formellement interdit de raser les cheveux ou les poils qui se trouvent sur le nézek . Le Séfer Ha’Hinoukh nous explique la signification de cette prohibition. « Cette mitsva nous montre que chacun doit accepter l’épreuve ou la punition qu’Hachem lui envoie ; il ne faut pas se révolter contre elles, ni se croire capable de les supprimer et de les camoufler… » Ces deux réactions incorrectes que l’on peut avoir face aux yissourim sont symbolisées par le rasage du nézek envoyé par Hachem. Tout d’abord, la personne peut « se révolter » quand elle souffre, remettant en cause la justice Divine. Et même sans critiquer l’épreuve envoyée par Hachem, elle peut adopter une autre conduite, elle aussi incorrecte. Elle peut essayer de supprimer la plaie sans en tirer la bonne leçon. En outre, elle peut être plus concernée par ce que les gens vont penser et tout faire pour dissimuler sa souffrance, plutôt que de l’utiliser pour grandir. L’interdit d’enlever le nézek nous enseigne qu’il ne faut pas pratiquer la politique de l’autruche lorsque nous sommes confrontés à une difficulté, mais que nous devons utiliser cette dernière pour nous élever. Le machguia’h de Slabodka, rav Avraham Grodzinski zatsal développe cette réflexion sur les épreuves dans son ouvrage Thorat Avraham . Il écrit que la prophétie avait pour objectif principal de notifier au peuple ses erreurs. Même quand les Bné Israël ne faisaient « rien de mal », le prophète scrutait leurs cœurs et savait mettre le doigt sur les domaines qui leur faisaient défaut. De nos jours, comment Hachem nous communique-t-Il nos erreurs ? Il répond que les yissourim remplacent la prophétie. Lorsqu’une personne traverse une épreuve, quelle que soit sa dureté, elle reçoit un message d’Hachem Qui lui montre, par son biais, comment s’améliorer. Les difficultés endurées sont donc un cadeau exceptionnel – elles nous offrent l’opportunité de nous amender. La guemara précise que les difficultés dont on parle ne sont pas forcément de grandes afflictions, mais se présentent parfois comme des ennuis mineurs ; elle nous donne l’exemple d’une personne qui veut retirer trois pièces de sa poche et qui n’en sort que deux. Ainsi, Hachem communique constamment avec nous à travers les yissourim. Nous pouvons nous poser la question suivante. À l’époque du Beit HaMikdach, tout ceci était très simple ; les gens souffraient de négaïm lorsqu’ils commettaient certaines fautes spécifiques, comme le lachon hara (médisance). Mais de nos jours, comment peut-on savoir quel message Hachem veut nous transmettre à travers les yissourim ? » Le Thorat Kohanim rapporte un principe de ‘Hazal selon lequel Hachem punit l’individu pour ses avérot, mida kénégued mida (mesure pour mesure). Par exemple, la michna dans Sota nous raconte que Chimchon fauta avec ses yeux et, par conséquent, ce sont ses yeux qui furent touchés ; les Pelichtim les lui crevèrent ; Avchalom s’enorgueillissait de sa belle chevelure et ce fut ses cheveux qui entraînèrent sa mort, lorsqu’ils s’entremêlèrent dans les branches d’un arbre . Il est donc recommandé de rechercher une raison quelque peu liée à la douleur subie. Si, par exemple, quelqu’un souffre de douleurs buccales, il peut se demander en premier lieu s’il a transgressé un interdit lié à la parole. Prenons pour exemple l’anecdote suivante concernant le rav Grodszinski même. Quand on le proposa en chidoukh à la fille de rav Ber Hirsh Heller, ‘Hassia, elle refusa à cause d’un handicap au pied qui le faisait boiter. Peu de temps après, elle tomba dans les escaliers d’une cave et se cassa le pied. Elle conclut que ceci était un signe montrant qu’elle n’aurait pas dû refuser la proposition pour cette raison ; finalement, ils se marièrent . Il est toutefois plus important de se mettre à la recherche d’un point faible que de trouver, ou pas, la avéra concrètement commise. Dans l’exemple rapporté plus haut, si la douleur buccale résulte d’un mensonge, mais que la personne s’efforce de dire moins de lachon hara, elle aura atteint l’objectif principal de l’épreuve : s’efforcer de s’améliorer. On a naturellement tendance à rechercher toutes sortes de segoulot (remèdes spirituels) pour mettre fin à la douleur. Or, cela va à l’encontre de l’enseignement du Séfer Ha’Hinoukh, à savoir qu’il ne faut pas simplement essayer de supprimer la souffrance. Hachem n’envoie pas des yissourim pour que nous trouvions une segoula appropriée (bien que ce soit un moyen efficace pour neutraliser l’épreuve), mais Il veut plutôt que nous en grandissions. Cela ne signifie pas que toutes les segoulot sont négatives, mais il convient de ne pas oublier quel est l’objectif des yissourim – Hachem nous demande de grandir . La paracha des négaïm s’applique donc à nous tous – elle nous montre comment utiliser les yissourim pour devenir meilleurs. Puissions-nous tous mériter de grandir à travers les épreuves qu’Hachem nous envoie.

TAZRIA-METSORA - PURIYING OUR SPEECH

The Parshios of Tazria and Metsora discuss in length the spiritual malaise of tzoraas whereby a person is afflicted with white blotches on his skin. He must then experience a period of isolation and finally undergo a process of purification. Chazal tell us that this affliction comes about because of a person's sins, in particular that of lashon hara (negative speech) . The process that the metsora must undergo is intended to demonstrate to him the destructiveness of his sin and teach him how to improve himself in the future so that he avoid sinning in such a way again. It seems that there are two lessons in particular that one who speaks lashon hara is taught during the period of his tzoraas: Firstly, Chazal tell us, "he caused separation between man and his friend [through his lashon hara] and therefore the Torah said that he must sit alone. " Speaking negatively about others inevitably causes friendships to break apart and people to distance themselves from each other. Therefore, measure for measure, one who speaks lashon hara is forced to live alone for a period of time, separated from others. This teaches him the pain that he causes by breaking up relationships. Secondly, the blotches themselves act as a potent demonstration of the damage that one who speaks lashon hara does to his neshama (soul). Tzoraas is not a regular physical illness, rather it is the physical manifestation of a spiritual malaise that offers indisputable evidence to the sinner that he has greatly damaged himself in a spiritual sense and is in desperate need of spiritual improvement . Nowadays there is no tzoraas, and superficially this may seem like a good thing. However, the commentaries point out the exact opposite; tzoraas was a chessed (kindness) of Hashem in that He communicated very clearly to the sinner of his transgression and the need to do teshuva. Without this gift, it is immeasurably more difficult for a person to recognize when he has sinned. And yet, it is very clear that the sin of lashon hara remains as one of the most difficult to avoid. Indeed the Gemara writes that whilst a minority of people stumble in arayos , and a majority stumble in certain forms of theft; "everyone [stumbles] in avak lashon hara. " Given the apparently widespread transgression of lashon hara, what replacement is there for tzoraas - how can a person recognize the spiritual damage one causes himself when he speaks lashon hara and the extent of the damage that negative words can have on other people? Rav Alexander Moshe Lapidus in his sefer, Divrei Emes answers this question . He notes that a person who had tzoraas had to go to a Kohen who would guide him through the process of teshuva. Now, there remains a Kohen who continually guides us how to rectify the sin of lashon hara - that is the Chofetz Chaim zt"l, whose sefarim on this topic are the ultimate authorities in the laws and Torah outlook about guarding ones speech. They teach a person about the damage he causes other when he speaks lashon hara and they show at length the harm that one who speaks lashon hara does to himself. The Chofetz Chaim himself writes in the name of the Maharsha, that when the Gemara says, everyone sins in avak lashon hara, it refers to everyone who does not make a conscious effort to improve his speech . However, if a person learns the laws and outlook about guarding one's speech then he will be able to avoid this pernicious sin. Whilst nobody in this generation is afflicted with tzoraas, it is apparent that everyone who does not work on himself in this area will inevitably speak at least avak lashon hara. Thus, the insight of the Divrei Emes teaches us that it is incumbent upon everyone to learn about the laws of lashon hara from the Chofetz Chaim. One still may ask, why is it necessary to learn the laws of lashon hara, wouldn't it be sufficient to learn mussar about the damage it does, and thereby one would develop enough yiras Hashem (fear of Hashem) to avoid speaking lashon hara. The Chofetz Chaim addresses this issue in his introduction to his mussar sefer, Shemiras Halashon. He writes that it is not sufficient to learn this work alone, rather one has to also learn his halacho sefer, Chofetz Chaim: "What is the benefit of all the mussar in the world that speaks of the severity of the prohibitions of lashon hara and rechillus , since he has permitted himself saying that this thing is not included in lashon hara, or that the Torah did not prohibit speaking lashon hara about this kind of person., therefore one must know which things do fall in the category of lashon hara. " Thus, the Chofetz Chaim teaches us that without knowing the laws of lashon hara a person will inevitably stumble because he is not aware what constitutes forbidden speech. A second reason for the importance of learning the laws of lashon hara can be derived from a teaching of Rav Yisroel Salanter: He taught that learning about a particular area of halacho is an excellent way of developing an awareness of ever stumbling in that specific area. Accordingly, when he would find himself in a situation that could potentially lead to transgression of yichud he would immerse himself in learning about it, thus ensuring that he would maintain constant vigilance in this area. In a similar vein, one Rav who taught beginners the laws and hashkafa of Shabbos, noted that far more people began keeping Shabbos as a result of his halacho classes than from those in hashkafa. He explained that when a person is learning about the laws of a melacha , it is far more difficult for him to blatantly transgress that very melacha on the following Shabbos. Similarly when a person is constantly learning the laws of lashon hara he is far more likely to be able to maintain awareness of his speech and ensure that he speaks no forbidden words. Based on the constant test of speaking lashon hara and the Gemara's assertion that no one is free from this sin, it seems that the only way to improve in this area is through constant study of the laws and hashkafa of shemiras halashon (guarding ones speech). Accordingly, many Gedolim signed a document urging everyone to set aside a time to learn both Sefer Chofetz Chaim and Sefer Shemiras Halashon. Moreover, they instructed every institution head to try to include classes about guarding ones speech in the regular learning schedule . In this vein, the Manchester Rosh Yeshiva, Rav Yehuda Zev Segal zt"l developed a daily calendar for learning these two sefarim, and shortly before his passing, he asked the Chofetz Chaim foundation to produce the sefer, 'A Lesson a Day' which constitutes a short daily section on halacho and hashkafa . These Gedolim recognized that constant learning about shemiras halashon was the only way to ensure avoiding transgressing the severe prohibition of lashon hara. In earlier times, one who spoke lashon hare was inflicted with tzoraas and guided by the Kohen in his teshuva process. Now, a person is not blessed with such a clear message, and therefore, and he must turn to the words of the great Kohen, the Chofetz Chaim to guide himself how to improve his speech through constantly learning his great sefarim. May we all be blessed with the ability to avoid all forms of negative speech.

TAZRIA - BRIS MILA: WHY THE EIGHTH DAY

Parshas Tazria discusses one of the most well-known and observed mitzvos; that of bris mila (circumcision). It stresses that the Mila must take place on the eight day, and the Gemara learns out that even if the eighth day falls on Shabbos one must perform the Mila even though it involves one of the Melachos (creative activites) that are usually prohibited on Shabbos. What is the significance of having the bris on the eight day in particular? In order to answer this question it is instructive to analyze the significance of certain numbers in Jewish thought. The world was created in six days, and on the seventh day, HaShem 'rested', thereby creating the concept of Shabbos, the day that we refrain from physical creation and focus on more spiritual pursuits. Accordingly, the number 'six' symbolizes the physical world, whereas seven represents the infusion of spirituality into the physical world. On Shabbos we strive to elevate physicality through using the physical world leshem shamayim (for the sake of Heaven). Thus, there is an emphasis on eating good food, and dressing nicely, but not for selfish reasons, rather to use the physical world as a kli (tool) for connecting to HaShem. The number, 'eight' symbolizes spirituality that is beyond this world, going beyond the laws of nature. Removing part of our body represents elevating ourselves beyond our natural physical drives. Some commentaries write that one of the reasons for bris mila is that it weakens man's natural physical lusts (see Moreh Nevuchim, Rabbeinu Bachaye). In this vein, bris mila represents a Jew's disassociating himself from the regular laws of olam hazeh (this world), and clinging to a completely different level of existence. The idea that bris mila represents transcending olam hazeh is seen in the Torah's account of HaShem's command to Avraham Avinu with regard to this mitzvo. HaShem tells Avraham, "walk before me and be complete." Rashi explains that Hashem was instructing Avraham to perform bris mila and thereby attain completion. Immediately after this, HaShem tells Avraham that He is changing his name, which up till that point, was Avram, to Avraham. HaShem was taking Avraham to a whole new level of existence, and bringing him out of the limits of mazal which had thus far prevented him from having children. It seems clear from the pessukim that this promise and the promise of an eternal bris between HaShem and Avraham's descendants were dependent upon Avraham making his own covenant with HaShem, that of bris mila. Thus, we see that bris mila is intrinsically connected to the fact that the Jewish people live on a whole different plane of existence. Rav Dessler zt"l applies this explanation of the difference between '7' and '8' to clarify a difficult Yalkut. The Yalkut tells us: "Shabbos and mila argue with each other. Shabbos says, 'I am greater than you' and mila says, 'I am greater than you'... from the fact that mila overrides Shabbos , we know that mila is greater than Shabbos." Rav Dessler explains that there are two ways in which a person can go about his avodas HaShem. One is to be involved in the physical world and elevating it for the sake of Heaven. There are numerous mitzvos that fit this category, for example, giving tzedoko (charity) is a way of using one's money to connect to HaShem, and as we mentioned above, Shabbos is the primary example of elevating physicality. The second way of growing in spirituality is by removing oneself from physicality, and thereby separating from his natural taivas (desires). Mila represents this form of avodas Hashem. Rav Dessler points out that there is a great danger in the first type of spirituality where one tries to elevate gashmius (physicality) in that a person can easily fall into the trap of thinking he is elevating the physical world, however, in truth, he is really being pulled after his physical desires and the yetser hara is tricking him into thinking that he is doing it leshem shamayim. The second form of spirituality of removing oneself from gashmius does not pose this threat because one avoids the risks of being trapped. Rav Dessler writes further, that the only way that a person can be sure that he can use the physical world in the correct way is by also somewhat removing himself from it for a time. With this understanding, Rav Dessler explains the meaning of the Yalkut. Shabbos represents the form of avodas Hashem where one uses the gashmius for spiritual purposes, whereas mila represents serving HaShem by weakening one's attachment to the physical world. Mila 'overrides' Shabbos in that it avoids the risks of being trapped by the yetser hara into becoming overly attached to the phsyical world whilst performing seemingly spiritual activities. We have seen that bris mila represents separation from the physical world as a way of becoming closer to HaShem, and how this form of avodas Hashem is essential to one's spiritual growth. In this vein, my Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits shlita points out that despite the stress on being involved with the physical world for spiritual reasons, the main way of achieving greatness is through involvement in purely spiritual endeavors. The great Torah Sages did not become great through eating leshem shamayim all the time. They became great by developing an overriding interest in spirituality and a disinterest in the physical world. Numerous stories are told of how unimportant food to Gedolim such as the Chazon Ish zt"l and Rav Yechezkel Levenstein zt"l. May we merit to emulate them and learn from the mtizvo of bris mila to focus on learning, davenning, and growth, as the main ways of becoming great.

PESACH - DEFINING A NATION

On Pesach we celebrate Yetsias Mitzrayim and express our endless gratitude to Hashem for extracting us from the terrible slavery that we endured there. However, there is a great difficulty with the whole essence of this festival. Imagine Reuven is walking down the street and suddenly someone appears in front of him holding a steel bar and strikes his leg very hard, causing it to break. Whilst Reuven is sprawled out on the floor in agony, his assailant approaches him and calmly informs him that there is no need to worry because he is a surgeon and will happily perform the operation to help heal Reuven’s broken leg. He performs the surgery and Reuven’s leg does indeed heal. How should Reuven feel about this person - should he feel tremendous gratitude that he healed him? Of course not! - He would much rather have preferred if he had never been hit, and consequently would not have needed surgery. Similary on Pesach we thank Hashem for taking us out of Mitzrayim but the question must be asked: ‘who put us there initially?!’ It was Hashem Himself - so why are we thanking Him so profusely for a chesed that need not have been required at all?! It must be that the actual process of being taken out of Mitzrayim was essential to the future of the Jewish people and that the slavery was necessary in order to facilitate it. How is this so? The sefarim discuss how the beginning of something is the defining factor in how that thing will develop. For example, the intial DNA of a fertilised egg contains all the genetic information that will eventually sprout into a human being. The way in which it is formed will have a great effect on how it develops. Yetsias Mitzrayim was the birth of a nation, the beginning of the process that led us to receive the Torah and enter Eretz Yisroel. Accordingly, the way in which Klal Yisroel was formed had a huge impact on its subsequent development. It determined that the spiritual laws governing Klal Yisroel were completely different from those of the other nations. Historically most nations are formed when a large group of people settles an area of land or overcomes another group and seizes control of their land, which then becomes the home of this nation. The birth of Klal Yisroel was very different in many respects: Firstly, we did nothing to facilitate the Exodus - the Ten Plagues which caused the Mitzrim to send us out were purely Divine acts, with no input from us. Secondly, whilst most nations are born in their own land, we were born in a foreign country - a unique historical event. But the most important difference is the manner in which our creation took place. Whilst other nations are formed according to the normal laws of nature, we were formed in a totally miraculous fashion - the Ten Plagues were completely beyond derech hateva as was the Splitting of the Sea. This is of immense significance - it defined the way in which the ‘laws of nature’ would effect Klal Yisroel. The other nations and their inhabitants live according to derech hateva - there are historical trends that define the development of the nations. In contrast the history of Klal Yisroel developed according to a different set of laws, laws that are above derech hateva. This was defined by our formation - Yetsias Mitzrayim. We asked why we are so thankful to Hashem for freeing us from the slavery. The answer is that we are grateful that He put us in the slavery and then took us out. It was only because we were so weak and helpless that our formation could be completely in the hands of Hashem - it was impossible to attribute any aspect of Yetsias Mitzrayim to our power. Had we been free men who lived in Mitzrayim and not slaves, and then left it for Eretz Yisroel, it would have been very easy for us to attribute some or all of our success to our own hands - there would have been the yetser hara of ‘my power and my strength enabled me to achieve this success’. Instead the slavery facilitated the miraculous events that characterized Yetsias Mitzrayim which were clearly completely from the Yad Hashem and involved no input from any human being . This explains the halacha that we must discuss the ’genai’ of the story of Yetsias Mitzrayim before the ‘shvach’. The genai was intrinsic to the course of events that led to our formation in such a miraculous fashion, without it, the ‘shvach’, that is the miracles which became the model for our existence, could never have happened. We have thus far discussed how the formation of Klal Yisroel dictated that our actual existence be defined by a completely different set of ‘laws of nature’ than those of the other nations. How has this manifest itself? The Aish Hatorah Discovery Seminar teaches a class known as ’the Seven Wonders of Jewish History’. This class shows how there are several unique factors that set apart Jewish history from that of the rest of the world. These include: The eternal and chosen status of the Jewish people; their predicted survival despite their exile and worldwide dispersion; their predicted survival in the face of persistent, vehement anti-Semitism. A nation that is forced to leave its own homeland on more than onc occasion, whilst facing tremendous persecution, is by the regular ‘laws of history’, destined either to be destroyed or assimilated into other nations. That the Jewish people have not faced this fate is clearly an indication of a unique pattern of history. This concept of Klal Yisroel living above Derech hateva also shows itself in how observant Jews conduct their daily lives. We often do not act according to the dictates of regular ‘common sense’. For example, many businesses are the most busy on Shabbos and therefore logic dictates that one work on Shabbos. However, observant Jews know that the laws of the Torah override this practical attitude. We realize that our financial well-being is not determined by how much we work, and that any work on Shabbos would not reap any benefit. It is clear that the observant Jew follows a unique lifestyle based on the dictates of the Torah, nevertheless it seems that there are still areas where this lesson provides a great challenge in life. What is the overall attitude with which one approaches life? Does he focus primarily on materialistic success as his source of happiness, or does he realize that spiritual considerations override this. For example, in a purely logical way of approaching life, it would be far more sensible to work more hours than to spend a few hours each day learning Torah. However, according to an outlook that transcends the normal laws of nature, one would realize that learning Torah is ultimately far more important than making that extra bit of money that is not necessary for survival. This is just one example of a general attitude that encompasses the major decision each Jew needs to think over every Pesach - that is, do I live my life according to the regular laws of nature like the goyim or do I realize that a Jew’s ambitions are completely different, defined by an understanding of the unique nature of Klal Yisroel. My Rebbe, Rav Yitzhak Berkovits Shlita explains that this is also the main lesson that we should have in mind during the Seder: The Haggadah tells us that we are obligated to see ourselves as if we left Mitzrayim ourselves - this does not just mean that we should re-live the actual story of the Exodus. Whilst this is praiseworthy, it is not the ultimate goal. The ikar is that we should see ourselves as being part of the Nation that left Mitzrayim in a miraculous fashion, a Nation that was formed to be the Am Hashem. And consequently we must realize that this places upon us a responsibility - that we must live our lives according to the laws that guide an Am Hashem; our life goals must be primarily guided by spiritual considerations. And if we live life with such an attitude then Hashem reflects that in how He guides us - with no limits of the ‘laws of nature’, rather He will enable us to fulfil our spiritual goals in a way that transcends nature. We should all have a Chag kasher v’sameach.

Shemini - Quién tiene prioridad

En la lista de las aves no casher de parashat Shminí, hay un ave que interesantemente se llama jasidá. Rashi cita la Guemará de Julín que explica que esta ave es reconocida por su rasgo de jésed (bondad), ya que comparte su comida con sus amigos (1). El Rizhiner Rebe pregunta, ¿por qué un ave a la que se le atribuye un rasgo tan favorable no es casher? (2). Y responde que la jasidá sólo hace jésed con su misma especie, pero no demuestra ninguna bondad hacia otras especies. Esta forma de jésed no es compatible con la perspectiva de la Torá; de hecho, es una forma de jésed no casher, por lo que el ave aparece enlistada junto a las aves que no son casher. La implicancia de la respuesta del Rizhiner Rebe es que la forma casher de jésed es hacer bondad con todas las personas, no sólo con las más cercanas a nosotros. Sin embargo, pareciera no ser realmente así. La Guemará discute un caso en que dos personas se encuentran perdidas en un desierto y una de ellas tiene una botella de agua que puede proveer suficiente líquido para que uno de ellos sobreviva hasta llegar al poblado más cercano. Hay un debate respecto al curso de acción apropiado para este caso: Ben Petura dice que quien tiene la botella en su posesión debería compartirla con su amigo a pesar de que sea muy probable que ambos mueran como resultado. Y Rabí Akiva discute, introduciendo el concepto de jaieja kodmim, el cual enseña que una persona debería atender sus propias necesidades antes que las de su amigo. Consecuentemente, el hombre que posee la botella debería mantenerla para sí mismo, asegurando de esta manera su propia supervivencia a pesar de la inevitable y triste consecuencia que su comportamiento tendrá en relación al bienestar de su amigo (3). La ley sigue a Rabí Akiva y aplica a muchos aspectos de nuestra vida. Por ejemplo, una persona debe atender sus necesidades antes que las de los demás. Es más, hay una lista de prioridades en las leyes de caridad que establecen que la persona debe proveer a aquellos más cercanos antes de darle a los demás (4). El Jafetz Jaim escribe que esas prioridades no sólo aplican a caridad, sino que aplican a todas las formas de jésed (5). Por lo tanto, pareciera que este concepto de jaieja kodmim no es muy diferente a las acciones de la jasidá; ambos dan la sensación de personificar la actitud de que es aceptable darle a la especie propia (6) a expensas de las demás. Pero en realidad hay dos diferencias fundamentales entre jaieja kodmim y la jasidá. Primero, la jasidá sólo hace jésed con los de su propio tipo, excluyendo por completo a las demás criaturas. En contraste, jaieja kodmim no impide darle a todo tipo de persona, sino que simplemente existe una lista de prioridades, sin eximirnos de la obligación de ayudar a quienes están más lejos de nosotros (7). Es más, hay un factor muy importante que limita el efecto de jaieja kodmim. Las autoridades escriben que este sólo aplica en una situación en que dos personas tienen necesidades idénticas, como por ejemplo si ambas necesitan pan para comer. En tal caso, jaieja kodmim nos instruye darle a la persona más cercana. Sin embargo, si sus necesidades no son iguales y la persona más distante es la más necesitada, entonces estamos obligados a darle a ella porque su situación es más grave. Por ejemplo, si la persona más cercana tiene pan pero carece de carne, mientras que la otra ni siquiera tiene pan, estamos obligados a darle pan a la segunda en lugar de carne a la primera (8). Una segunda diferencia —aún más crucial que la primera— entre el jésed de la jasidá y la perspectiva de jésed de la Torá es la actitud que hay detrás de darle prioridad a los más cercanos. La raíz del limitado jésed de la jasidá es que sólo le importa su propia especie; carece por completo de interés por cualquier otra especie. La jasidá es, esencialmente, un ave egoísta cuya imagen de sí misma se extiende a su propia especie y nada más. En contraste, nosotros estamos obligados a preocuparnos por igual de todos. Entonces, ¿cuál es la lógica de jaieja kodmim? La respuesta es que jaieja kodmim está basado en la responsabilidad, y no en el egoísmo; la razón por la cual debemos ocuparnos primero de nosotros mismos y de nuestra familia es porque tenemos más responsabilidad con nosotros mismos y con nuestra familia. Por lo tanto, la razón por la que una persona debe sustentar las necesidades económicas de su familia antes que las de las demás personas es porque es más responsable por el bienestar de ellos. La implicancia de esto es que jaieja kodmim no es un privilegio gracias al cual puedo ocuparme de mí mismo antes que de los demás debido a que soy más importante que el resto, sino que es una obligación: estoy moralmente obligado a ocuparme de mí mismo antes que los demás, y rechazar esta obligación es lo mismo que no observar cualquier otra obligación de la Torá. Hemos visto que el jésed de la jasidá no es casher de acuerdo a la Torá porque está basado en el egoísmo. En contraste, jaieja kodmim está basado en un sentido de responsabilidad por quienes están más cerca de nosotros; no quita en absoluto la necesidad de cuidar a todo judío y no impide hacer jésed por todos los judíos, sino que solamente busca enseñarnos una lista de prioridades ya que no es fácil decidir cuánto tiempo y esfuerzo deberíamos asignar a los varios grupos de personas que hay en nuestras vidas, los cuales van desde nuestra pareja e hijos, hasta los otros miembros de nuestra familia, nuestros amigos, los miembros de nuestra comunidad y los extraños. Es más, cada persona tiene un nivel de responsabilidad diferente en cada área, el cual está basado en sus propias circunstancias personales. Pese a que no hay un único curso de acción correcto en esta área, en un sentido general, uno debe ser muy cuidadoso para lograr un balance correcto, por un lado proveyendo física y emocionalmente a la familia inmediata, pero cumpliendo al mismo tiempo con las obligaciones hacia su comunidad. Mucha gente ha demostrado que proveer a la familia y ayudar a otros al mismo tiempo no es contradictorio. En realidad, hacer jésed con otros puede ser una excelente herramienta para educar a nuestros hijos sobre midot tales como generosidad y empatía. Si logramos alcanzar el balance correcto, entonces seremos capaces de cumplir con las diferentes responsabilidades que tenemos hacía todas las personas. Notas: (1) Rashi, Sheminí, 11:19. (2) Citado en el Jumash Stone de la Editorial Artscroll. La razón esencial por la que algunos animales son casher y otros no está más allá de nuestro razonamiento intelectual. Sin embargo, como todas las mitzvot, hay razones para las leyes de cashrut de las que pueden derivarse enseñanzas. Por ejemplo, los animales carnívoros son, por lo general, no casher. En este contexto la pregunta del Rizhiner Rebe es válida. (3) Baba Metzía 62a. (4) Ver Shulján Aruj, Ioré Deá, Simán 251. (5) Ahavat Jésed, Tomo 1, Cap. 6, seif 14. (6) Que en este contexto se refiere a miembros de la familia. (7) Oído de Rav Itzjak Berkovits, Shlita. (8) Piskei Teshuvá Ioré Deá, simán 251, sk 4. Igros Moshé - Even Haézer, Jélek 4, Simán 26, Ot 4. Ver también la Guemará en Nedarim 80b y 81a con los comentarios de Ran, Rosh y Tosafot, en donde aprendemos que el alcance de jaieja kodmim está sujeto a un majlóket entre los tanaítas.

שמיני –"קנה לך חבר"

פרשת שמיני פותחת בשמחה עצומה – חנוכת המשכן. ברם, בעיצומה של השמחה הגדולה, נהפכה זו לאבל עם פטירתם הפתאומית של שני בני אהרן הגדולים, נדב ואביהו. "... ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו... אש זרה אשר לא צווה אותם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם..." ישנם כמה הסברים בחז"ל מה היה בדיוק חטאם של שני גדולי עולם אלו, חטא שגרם לעונש כה חמור ומיידי. בתורת כוהנים מובא כי נענשו על שלא נטלו עצה ממשה, וכל אחד מהם הלך בעצת עצמו ולא נטלו עצה זה מזה. המדרש מלמדנו שנדב ואביהו לא באו ביחד להקטיר את הקטורת, אלא כל אחד מהם חשב בעצמו ופנה להביא בעצמו קטורת ולהקריבה. הם נענשו מפני שלא נטלו עצה, לא שאלו את משה האם כך נכון לעשות, אבל גם מפני שלא התיעצו זה עם זה! הרב בערל סולוביצ'יק זצ"ל שאל על כך – הרי מדרש זה מפליא מאד: ברור הדבר כי נתבעו על שלא נטלו עצה ממשה, הרי בוודאי היה עוצר אותם ולא מתיר להם להקטיר קטורת זרה, אולם מהי התביעה שלא נטלו עצה זה מזה? הרי לכאורה שניהם העלו את הרעיון, ואם כך, חשבו שכך נכון לנהוג, ומה תועלת היתה צומחת מכך שהיו מתייעצים זה עם זה? והלא לכאורה, רק היו מחזקים זה את זה במחשבתם הראשונה?! תשובתו של הרב סולובייצ'יק היא, שמכאן נלמד עקרון בסיסי ויסודי בטבע האנושי. ייתכן כי אדם יחשוב לעבור עבירה, ולא יראה בכך כל רע – ובה בעונה אחת, יראה את השלילי בהתנהגות זו – אצל רעהו. הסיבה לכך היא השפעת היצר הרע עליו, המונעת ממנו לראות בבהירות את האמת ולקבל החלטתו אובייקטיביות. אבל, כשהוא רואה את חברו עומד לבצע את אותה עבירה – כאן הוא מסוגל לראות את המעשה במבט ניטרלי, ללא נגיעות והשפעות ולשפוט בהתאם! שהרי לגבי אדם אחר, אין תאוותו ודחפיו מערפלים את חושיו וכושר שיפוטו, וממילא הוא מסוגל לבדוק את הנושא באופן נכון. לפי זה, אילו היו נדב ואביהו נוטלים עצה זה מזה – כל אחד מהם יכול היה לראות את החסרון שבהנהגה זו – כאשר מדובר בחברו – למרות שלגבי עצמו לא ראה זאת, והוא אף תכנן לעשות בדיוק את אותו המעשה! ולכן נתבעו על שלא התיעצו זה עם זה, למרות ששניהם תכננו את אותו החטא . רבינו יונה מביא עקרון זה ומסתמך על דברי המשנה במסכת אבות "וקנה לך חבר" , בהסבירו כי על האדם לקנות חבר, ואחת התועלות מכך היא שהחבר יסייע לו בקיום המצוות, וזאת אפילו אם החבר אינו במדרגה גבוהה יותר ממנו! משום שאפילו אם החבר נכשל בעצמו לעיתים, בכל זאת הוא לא ירצה שחברו יעבור על אותו הדבר. כראיה הוא מביא את דברי הגמרא המציינים כלל: "אין אדם חוטא ולא לו". דהיינו, אדם שהוא בדרך כלל זהיר ונאמן, ייתכן שיכשל בחטא בגלל נגיעות שמטות אותו, אבל לגבי אדם אחר – הרי הנגיעות אינן קיימות ועל כן אין חושדים בו שייכשל בחטא "לא לו". עקרון זה מובא במקומות שונים בגמרא . כך מלמד אותנו רבינו יונה את החשיבות העצומה שיש לקניית חבר טוב – לפחות חבר אחד אובייקטיבי, שיוכל לראות את הפגמים בהתנהגותנו, וחבר זה אינו צריך בהכרח להיות במדריגה יותר גבוהה ממני! מרעיונות אלו אנו לומדים מסר חיוני וחשוב לחיים: אל לו לאדם לסמוך על הבנתו ודעתו לגבי מעשיו – שהרי האינטרסים שלו עשויים בהחלט להצדיק התנהגות שלילית ואסורה בתירוצים מתירוצים שונים. עליו לרכוש לו חבר שיהיה נכון לייעץ לו, ואפילו להוכיחו במקרה הצורך, כאשר יראה כי חברו "עוור" בנקודה מסוימת, בעקבות נטיות תאוותו. ייתן ה' ונזכה כולנו "לקנות" לנו חברי אמת, אשר יסייעו לנו למצוא את דרך האמת של עבודת ה'!

שמיני – חייך קודמין

ברשימת העופות הלא כשרים הנמנים בפרשתנו מוזכר עוף בעל שם מעניין: החסידה. רש"י מביא את דברי הגמרא בחולין המבארים שחסידה זו ידועה בתכונת גמילות החסדים שבה, והיא נוהגת לחלק את מזונה עם חברותיה . האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל שואל – אם עוף זה ניחן בתכונה כה אצילית, מדוע הוא אינו כשר ? תשובתו היא שהחסידה עושה חסד רק עם "חברותיה" – רק עם חסידות כמותה, ואינה מתחסדת עם כל עוף אחר מסוג שונה. כזו צורה של חסד אינה תואמת את השקפת התורה, וזה נחשב אופן "טרף" של גמילות חסד, אשר על כן, היא נכללת ברשימת העופות הבלתי כשרים. מה שיוצא מדברי האדמו"ר מרוז'ין הוא, שהאופן ה"כשר" והנכון של חסד הוא להשפיע חסד וטוב באופן שווה לכל אדם ואדם, לא רק לאלה הקרובים אלינו והדומים לנו. אולם נראה לכאורה שלא כך הם פני הדברים: הגמרא דנה במקרה בו שני אנשים נקלעו למדבר שמם. לאחד מהם יש כמות מים המספקת לאדם אחד בלבד שיוכל להחזיק מעמד עד הגיעם למקום מושב. ישנו ויכוח בין התנאים מהי ההנהגה הנכונה בכזה מקרה; בן פטורה אומר שאותו אדם בעל המים חייב לחלק את כמות המים לשניהם באופן שווה, למרות שייתכן מאד שכתוצאה מכך שניהם ימותו. ר' עקיבא אומר, בהתאם לכלל של "חייך קודמין"- על האדם לדאוג ראשית לצרכיו האישיים, לפני שהוא דואג לחבריו. ולכן במקרה זה בעל הבקבוק צריך לשמור את כל כמות המים לעצמו ולהבטיח את קיומו, עם כל הכאב הכרוך בהנהגה זו ביחס לחברו . הגמרא פוסקת שההלכה היא כדברי ר' עקיבא, והיא מגיעה לידי ביטוי באופנים ובמקרים רבים בחיינו. הפוסקים כותבים שאדם חייב לדאוג לצרכיו האישיים לפני שהוא דואג לכל אחד אחר. יתירה מזאת, ישנם סדרי עדיפויות ברורים במצות הצדקה, על פיהם יש לתת צדקה קודם כל לקרובים ביותר ורק אחר כך לאחרים. החפץ חיים זצ"ל כותב שסדרי עדיפויות אלה אינם תקפים רק למצות הצדקה, אלא למצוות החסד לכל אופניה . נראה לכאורה שעקרון זה של "חייך קודמין" מזכיר מאד את הנהגתה של החסידה; בשני המקרים נוקטים בשיטה שיש לתת לאלה שדומים לך על חשבון הדאגה לאחרים רחוקים יותר. האמת היא שישנם שני הבדלים מהותיים ביותר בין "חייך קודמין" ובין הנהגת החסידה. ראשית, החסידה גומלת חסד אך רק עם חברותיה, ומתעלמת באופן מוחלט מצרכיהם של יצורים אחרים. לעומת זאת העיקרון של "חייך קודמין" אינו סותר נתינה לכל הנצרכים למיניהם, אלא רק קובע סדר עדיפיות – למי לתת ראשון, אין בעקרון זה בכדי לפטור אותנו מהחיוב לסיע גם לאלה הרחוקים יותר ממנו . יתירה מזאת ישנו גורם משמעותי מאד שמגביל את העיקרון של "חייך קודמין". הפוסקים כותבים שמדובר רק כאשר שני האנשים הינם בעלי צרכים שווים, לדוגמא – שניהם זקוקים לפת לחם. בכזה מקרה – יש לתת לאדם הקרוב יותר אלינו. אולם אם צרכיהם שונים זה מזה, והאדם הרחוק יותר נצרך יותר – עלינו לספק לו את צרכיו קודם שנדאג לקרוב. לדוגמא, אם לקרוב אלינו יש לחם לאכול – אבל לא עוף ובשר, ולאחר גם פת לחם אין, עלינו לתת לרעב ללחם בטרם ניתן עוף ובשר לקרובנו . ישנו הבדל נוסף, משמעותי אף יותר, בין הנהגת החסידה ובין השקפת התורה על חסד. והוא הגישה העומדת מאחורי העדפת הקרוב עלפני הרחוק. החסידה מגבילה את מעשי החסד שלה מתוך שהיא דואגת אך ורק לאלה שנולדו כמוה, ולא אכפת לה כלל מזנים אחרים של עופות. החסידה במהותה היא עוף אנוכי, אלא שרגש אנוכיות זה מתפרש על כל הדומים לה – אך שם נעצר. ובניגוד מוחלט, אנו מחוייבים לדאוג באופן שווה לכל יהודי ויהודי. ומה בכל אופן עומד מאחורי הכלל של "חייך קודמין"? כלל זה נובע מנקודה אחרת לגמרי – מרגש האחריות, לא מאנוכיות; הסיבה לכך שעלינו לדאוג לעצמנו ולמשפחתנו הקרובה לפני האחרים היא כיוון שאנו מחויבים ביתר אחריות לדאוג לשלומם ולטובתם. כלומר, "חייך קודמין" אינו מהווה זכות על פיה מותר לאדם לדאוג לעצמו לפני אחרים כיוון שהוא חשוב יותר מהם. אלא זהו חיוב – כל אדם נושא בעול התפקיד לדאוג לחייו הוא לפני שדואג לאחרים, ואי עמידה במחויבות זו אינה שונה מאי שמירת כל חיוב תורה אחר. ראינו שחסדה של החסידה נחשב "טרף" לפי השקפת התורה, כיוון שהוא מגיע ממקום אנוכי, לעומת זאת, "חייך קודמין" מבוסס על חובת האחריות והדאגה לקרובים לנו. ובכל מקרה אין בכלל זה בכדי לפטור מהחיוב לדאוג לכל יהודי, ולגמול חסד עם כל יהודי, אלא זה רק מלמדנו את סדר העדיפויות. אין זו משימה פשוטה להחליט כמה זמן ומאמץ להקציב לכל מגוון האנשים הקשורים בחיינו: אישה, ילדים, בני משפחה אחרים, חברים, בני הקהילה, ושאר אנשים. מעבר לכך, לכל אדם ישנה רמת אחריות שונה בכל שטח בהתאם לנסיבות ולתנאי חייו האישיים. אמנם לא ניתן לקבוע דרך נכונה אחת ויחידה בנושא זה, אולם באופן כללי אדם חייב להיזהר ולשמור על איזון נכון - מצד אחד להעניק מספיק תמיכה למשפחתו בתחום הכספי, הפיזי, הנפשי, והרגשי, ועם זאת למלא את חובותיו גם לתחום הרחב יותר של סביבתו. התמקדות יתר באחד השטחים עלולה לגרום לתוצאות הרות אסון בשטח האחר. מסופר על ילד כבן עשר ממשפחה חרדית שסטה מדרך התורה בגיל כה צעיר והיה מעורב במעשים חמורים עד מאד. ארגון מסוים שפועל ומטפל במקרים כאלה הגיע למסקנה שילד זה זקוק לקשר חם וקרוב עם משפחה אוהבת ותומכת – דבר שהיה חסר לו. הם ערכו חיפוש אחר כזו משפחה ובסופו של דבר מצא משפחה הידועה במעשי החסד שלה עם כל אנשי הקהילה. לתדהמתם, הם גילו שילד אומלל זה הוא אחד מבני אותה משפחה! הוריו היו כה שקועים בעזרה וסיוע לאחרים עד כדי כך שהם לא מילאו את חובתם כלפי מי שעבורו הם חייבים לדאוג יותר מכל אחד אחר. זהו ניסיון לא פשוט לכל אדם הרוצה לעזור ולעסוק בצרכי הציבור. מצד שני, אין הכוונה שאדם צריך להתעלם לחלוטין מהסובבים אותו ולעסוק אך ורק בצרכי משפחתו הקרובה. אנשים רבים מוכיחים שלא מוכרח שתהיה סתירה בין סיפוק צרכי המשפחה בשלמות יחד עם עזרה וחסד חיצוניים. למעשה, עשיית חסד עם אחרים יכולה להיות כלי חינוכי מעולה מאין כמותו, ניתן דרכו לחנך למידות טובות, לנדיבות לב, ולאמפתיה. אם נשמור על האיזון הנכון נוכל למלא את חובותינ ולדאוג לכל מי שמוטלת עלינו האחריות לשלומו ולטובתו.