וארא – לימוד מהצפרדעים

בס"ד וארא – לימוד מהצפרדעים יהונתן גפן לאחר מכת דם מזהיר משה רבינו את פרעה, שאם הוא עדיין מסרב להוציא את בני ישראל ממצרים, תבוא מכה נוספת: "ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" , פרעה הקשה את ליבו, ואכן הגיעו נחילים נחילים של צפרדעים ומילאו כל פינה בארץ מצריים, ואף נכנסו בתוך תנורי המצרים. הגמרא מספרת שמאות שנים לאחר מכן היו שלושה אנשים גדולים מאד שלמדו מהצפרדעים שנכנסו לתנורי המצרים; חנניה, מישאל ועזריא שחיו בבבל תחת שלטונו של נבוכדנצאר. נבוכדנצאר גזר שכל יהודי חייב להשתחוות לצלם בדמותו, והעובר על כך – ייכנס לתוך כבשן האש. על פי ההלכה, עבודה זרה היא אחת משלוש עבירות חמורות שאדם צריך למסור את נפשו ולא לעבור עליהן, אולם המפרשים מסבירים שם שכריעה לאותו צלם שהיה שם לא נחשבת ממש עבודה זרה . לכן, היה מותר לכאורה להשתחוות לצלם, וזה מה שאכן עשה רוב רובו של העם היהודי. אולם חנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר מהצפרדעים במצרים, שמסרו את נפשם ונכנסו לתוך התנורים, והחליטו שגם הם מעדיפים להיזרק לכבשן האש. הם אמרו שלצפדעים אין מצווה של קידוש ה', ואף על פי כן הן העדיפו להיכנס לתנור בוער למען קידוש שמו יתברך, קל וחומר הם, המצווים במצות קידוש ה' רוצים להישרף ולא לעבור על מצות ה'. ה"דרכי מוסר" מצביע על קושי גדול בגמרא זו. חנניה מישאל ועזריא התבססו על כך שהצפרדעים לא צוו למות על קידוש ה', לעומת זאת הם – כן מצווים בכך. אולם כאשר משה תיאר את המכה לפרעה הוא אמר בתוך דבריו בפירוש שהצפרדעים ייכנסו לתוך התנורים, ואם כך – ודאי שהצפרדעים מחויבות היו לעשות כן. הן אכן היו חייבות למסור את נפשן כדי לקדש שם שמים. כיצד אם כן הסתמכו חנניה מישאל ועזריה על הצפרדעים והתירו לעצמם להיכנס גם הם לתוך כבשן האש?! הוא מסביר שאמנם הקב"ה ציווה את הצפרדעים להיכנס לתוך התנורים, אולם לא היה חיוב להיכנס רק לתנורים, הצפרדעים יכלו לקיים את ציווי ה' גם אם היו נכנסות לחדרי השינה, למיטות, לקערות האוכל וכו'. ואם כן, כל צפרדע וצפרדע עמדה בפני הבחירה – לאן להיכנס, וכל אחת יכלה לבחור להיכנס למקום נוח יותר מתנור בוער, כמיטה נעימה, או קערה מלאה בצק. למרות זאת צפרדעים רבות כן בחרו לסכן את חייהן, למען קיום מצות ה' במלואה. מכיוון שכל צפרדע בפני עצמה לא הייתה מצווה להיכנס לאש, ובכל זאת רבות מהן עשו זאת, למדו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר על עצמם, והחליטו להיכנס לתוך כבשן האש . ה"דרכי מוסר" ממשיך בלימוד חשוב מאד עבורינו, הנלמד מגבורת הצפרדעים במצריים. ביד כל צפרדע היה להטיל את האחריות על כל שאר חברותיה, אולם היא לא בחרה באפשרות הקלה הזאת, וכתוצאה מכך זכתה להגדיל ולהאדיר את שמו של הקב"ה בעולם. כך גם כאשר מזדמנת לאדם מצווה מסוימת לעשות, אל ינסה להתנער מהאחריות המוטלת עליו, בתקווה שיהיה מישהו אחר שיקח את התפקיד על עצמו, אלא עליו לראות ולהבין שעומדת בפניו הזדמנות פז – לקדש ולרומם את שם ה'. לצערנו, קורה הרבה שאדם רואה הזדמנויות כאלה כנטל וכעול. גישה כזו היא נוגדת לחלוטין את השקפת התורה, המעודדת מאד את האדם לקחת על עצמו אחריות כאשר נוצר צורך כלשהו. המשנה באבות כותבת: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". מילים אלה נוגעות למעשה בהתרחשויות קטנות של יום יום, כמו גם במצבים נדירים ומשמעותיים יותר. לדוגמא, מצב בו מבקשים מהציבור לסייע בעניין מסוים; אדם המחליט לקחת על עצמו מצווה זו בלי לחכות שאחרים יתנדבו – עושה בכך מעשה גדול מאד. ובמבט "גדול" יותר, רבות מאד הן הבעיות והקשיים בהן נתון העולם היהודי בימינו - במקום לחכות שיבוא מישהו וייקח את האחריות לתקן ולשפר את הטעון שיפור, אדם צריך לבדוק האם יש בידו הוא לעזור ולסיע. מספר אברכים אמריקאיים שגרו בארץ גילו יום אחד שישנם יהודים אמריקאיים רבים בארץ החיים במחסור חמור, אך מתביישים לספר למישהו על קשיהם. הם לא הסתפקו בהבעת צער ורחמים על אחיהם, אלא החליטו לקחת על עצמם את המשימה, והקימו קרן (הידועה בשם Got Chicken) המספקת צרכים בסיסיים לנזקקים. ראינו עד כמה חשוב שאדם ייקח על עצמו אחריות ולא יחכה שאחרים יעשו זאת במקומו. אם יש צורך להוסיף על כך, נעיין במה שהתרחש עם הצפרדעים במצרים. לאחר שנגמרה המכה, כותבת התורה "וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות" "בעל הטורים" ו"דעת זקנים" מדגישים שלא מוזכרים הצפרדעים שהיו בתוך התנורים – עליהם לא כתוב שהם מתו. הם מסבירים שהם קיבלו שכר על כך שסיכנו את עצמם, ואכן לא מתו. רואים מכך שנטילת אחריות במטרה לקיים את רצון ה' – תוצאותיה הן אך ורק לטוב. מי יתן ואכן נדע לקחת על עצמנו אחריות למצוות, ונזכה בשכר מעשינו ובתוצאותיהם.

VA'EIRA - THE PLAGUE OF FROGS

VA'EIRA - THE PLAGUE OF FROGS By Yehonasan Gefen The second of the ten plagues was that of sefardaya, frogs. Rashi cites a Chazal that describes how this plague manifested itself; at first one single frog emerged from the river, and the Mitzrim tried to kill it by striking it. However, instead of harming it, it split into swarms of frogs each time it was struck until the frogs were so numerous that they inundated the land . The Steipler Gaon zt"l sees a very great difficulty with this Chazal; the Mitzrim surely saw that the first time they hit the frog they did not succeed in destroying it, in fact their hitting had the opposite result, causing more frogs to emerge. Yet they continued to hit the frog many times, only succeeding in filling the whole of Mitzrayim with frogs! Why did they not learn their lesson and refrain from hitting the frog after they saw its disastrous results? The Steipler answers with a principle about how the destructive midda (trait) of anger causes a person to act. When one is insulted he feels the need to avenge this treatment, therefore he responds in kind to the aggressor. The aggressor returns the insult, and he in turn feels the need to return the insult again, until both are subject to a vicious circle of fruitless retaliation and a full-blown quarrel erupts with harmful consequences for all involved. In a similar vein, when the Mitzrim were faced with this threatening frog, their instinctive reaction was to strike it, however when more frogs swarmed out of the initial frog, their anger was kindled and in response they wanted to avenge the frog by striking it again. When this failed again, they continued in their aggressive manner, continually striking the frog until their anger caused the whole of Mitzrayim to be engulfed with these pests. We learn from this explanation about the damaging nature of anger, and how it causes a person to act in a highly self-destructive manner . It is instructive to delve deeper into why a person can act in such a seemingly foolish fashion. When a person is first insulted he feels considerable immediate pleasure by reacting in kind to the person who dared speak to him in such a rude way. However, after that immediate satisfaction, he endures a longer-term backlash which results in the negative feelings that are normally generated by arguments. Logically, it would seem that he should learn his lesson, recognize the long-term damage of reacting strongly, and control himself in a similar future scenario However, this does not normally occur, rather he continually falls into the same trap. His problem is that he has habituated himself to focus on the short-term results of his actions rather than its long-term consequences. It requires great effort and self-growth to break out of this damaging mode of behavior. It seems that this problem of focusing on the immediate results occurs in many areas of Avodas Hashem with damaging results. The Medrash Tanchuma tells us a dramatic example of this phenomenon. There was a righteous man whose father was a hopeless alcoholic. On one occasion, the son saw a different drunkard lying in a sewer on the street. Youngsters around him were hitting him with stones and treating him in a highly degrading manner. When the son saw this pitiful site, he decided to bring his father to the scene in the hope that it would show the father the degradation that alcoholism causes. He brought his father to see the drunkard. What did his father do? He went to the drunkard and asked him which wine house did he drink the wine! The shocked son told his father that he brought him here to see the humiliation that this man was enduring so that his father would see how he appears when he himself was drunk, in the hope that it would cause him to stop drinking. His father replied that his greatest pleasure in life was drinking . It is very likely that the father was intellectually aware of the harm that his drinking caused him, however he was so preoccupied with the immediate pleasure it gave him, that he was blind to its overall damage. The yetser hara's strategy of blinding a person to the long-term damage of his behavior is a very significant factor in hindering one's Avodas Hashem. Whether it be in the area of destructive responses or addictions, or any number of other areas, it is essential for a person to address this issue if he hopes to fulfill his potential. It seems that the first stage of this process is to develop an intellectual recognition that the mode of action or reaction that he has habituated himself to, is ultimately detrimental. Using the example of anger, a person must recognize that the short-term pleasure he feels after shouting at his wife, child or friend, is an illusionary pleasure created by the yetser hara and in the long-term it only harms his relationships. The second stage is to anticipate situations of nisyonos (tests) before they occur so that he can intellectually prepare his response without being swept away with emotion b'shaas maaseh (at the time of the occurrence). Thus when he is insulted he can hopefully offset his natural reaction of anger with a calm countenance, based on his recognition that shouting in response will only aggravate the situation. This is no easy task, but in time one can hopefully internalize this intellectual awareness and react in a calm and measured fashion. The plague of the frogs gives us a vital insight into the destructive nature of anger and focusing on short-term results. May we learn the Steipler's lessons and control our reactions for the good.

וארא – מכת צפרדע

בס"ד וארא – מכת צפרדע יהונתן גפן השניה ממכות מצרים הייתה מכת צפרדע. רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים כיצד החלה מכה זו; בתחילה צפרדע בודדה עלתה מן היאור, והמצרים ניסו להכות בה על מנת שתמות. אולם, במקום לפגוע בצפרדע, גרמו ההכאות הרבות לנחילי צפרדעים שיצאו מן הצפרדע הגדולה. כל הכאה נוספת הוסיפה עוד ועוד צפרדעים עד אשר התמלאה ארץ מצרים בצפרדעים. הגאון הסטייפלר זצ"ל מעלה קושיה חזקה על דברי חז"ל אלה; הרי ודאי ראו המצרים שהם לא מצליחים להרוג את הצפרדע, ולמעשה גורמים לתוצאה הפוכה, ועוד ועוד צפרדעים צצות ועולות. למרות זאת הם ממשיכים בהכאותיהם פעמים רבות, וממלאים את כל ארצם צפרדעים! מדוע לא למדו את הלקח מהפעם הראשונה ושוב ושוב המשיכו להכות בצפרדע, גם לאחר שראו את התוצאות ההרסניות של מעשיהם? הסטייפלר משיב על שאלה זו ומסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כאשר אדם נפגע ממישהו, הוא חש צורך לנקום בו, ולהשיב לו את כבודו האבוד – אשר על כן, הוא מגיב בצורה פוגענית אף הוא. הפוגע הראשון – משיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום בפוגעו, כך נוצר מצב בו שניהם נתונים במעגל חסר תכלית של נסיונות נקמה זה בזה, מעגל המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה אשר תוצאותיה קשות ומזיקות לכל הנוגעים והקשורים בה. באופן דומה, כאשר עמדו המצרים מול האיום בדמות צפרדע העולה מן היאור, תגובתם הטבעית הייתה להכות בה, אולם, כאשר נחילים של צפרדעים יצאו ממנה, חמתם בערה בהם עוד יותר, הם נתמלאו בתחושת נקם כלפי הצפרדע, והגיבו בהכאות נוספות. גם לאחר שניסיונות נוספים אלה נדונו לכישלון, הם לא הפסיקו להכות בצפרדע, עד שכעסם וחמתם, הם אלה שגרמו לארץ מצרים להתמלא בבעל החיים הקטן והמטריד הלזה. הסבר זה מראה עד כמה מזיקה היא מידת הכעס, וכיצד גורמת היא לאדם להרוס כל חלקה טובה, ואף להזיק לעצמו. מאלף ביותר יהיה להעמיק חקור ולבדוק מה גורם לאדם לנהוג בצורה הנראית כל כך טפשית וחסרת תועלת. כאשר אדם נפגע מזולתו, הוא חש הנאה רגעית חזקה ביותר להגיב בפגיעה חוזרת כלפי האדם שהעז ודיבר אליו באופן כל כך לא מכובד. אולם, לאחר שחולפת אותה תחושה מתקתקה בת רגע של נקם, בטווח ארוך יותר הוא חש תחושה שלילית מאד המאפיינת בדרך כלל ויכוחים ומחלוקות. על פי ההיגיון הצרוף, היינו חושבים שממקרה ומתוצאותיו, ילמד האדם להבא ויכלכל את מעשיו בתבונה רבה יותר. יזכור הוא את אותה תחושה קשה ואת הנזק לטווח ארוך שהגיע כתוצאה מתגובתו לחברו, ויבכר לותר על אותו רגע מתוק של נקם, ובכך למנוע מעצמו אי נעימות נוספת שכזו. אולם, על פי רוב לא כך המצב, הוא יחזור על טעותו שוב ושוב. בעייתו של אדם זה היא שהוא הרגיל את עצמו להתמקד בתוצאות מעשיו אך ורק לטווח קצר מאד, ולא להתבונן במה שנגרם מהם לטווח ארוך יותר. נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות כזה. בשטחים רבים בעבודת ה' קורה והאדם טועה ומתמקד אך ורק בתוצאות העכשוויות של מעשיו, והתוצאות קשות ומזיקות. המדרש תנחומא מביא דוגמא מאלפת לתופעה זו. היה אדם צדיק אחד אשר אביו היה מכור לשתיית יין. בהזדמנות מסוימת, ראה הבן שיכור אחר שוכב ומתגולל בתעלת ביוב ברחוב. סביבו התגודדו כמה צעירים היכו אותו באבנים, ופגעו בו באופן משפיל ומבייש ביותר. אל מול מראה מעורר חמלה זה, החליט הבן לקרוא לאביו ולהראות לו מחזה זה, בתקוה שיראה מכך האב עד כמה מושפל ובזוי מצבו של אדם שתוי. ומה עשה האב? ניגש אל השיכור, ושאל אותו באיזה בית מרזח שתה את היין! הבן הנדהם, פנה לאביו ואמר לו שהוא הביא אותו לכאן על מנת שיחזה בעומק השפלות בה עומד אדם זה, ומתוך כך יבין כיצד הוא בעצמו נראה כאשר הוא שתוי, בתקווה שכתוצאה מכך יחליט האב להפסיק לשתות. מסתבר, שהאב היה מודע בשכלו לנזק העצום שגורמת לו השתייה, אולם ההנאה הרגעית שהסבה לו השתייה שוב ושוב, היא זו שהעבירה אותו על דעתו, וסימאה את עיניו מראות בנזק הרב שבה. פעמים רבות פועל היצר הרע בדרך זו, מסמא הוא את עיניו של האדם, ולא נותן לו להבחין בתוצאות ארוכות הטווח של מעשיו. תחבולה זו של היצר מהווה גורם משמעותי ביותר המונע מהאדם לעבוד את בוראו כפי שצריך. יהיה זה בשטח של תגובה פוגעת לזולת, התמכרות לכל עניין ממכר שהוא, או בכל שטח אחר, האדם מוכרח לפעול לשינוי באישיותו על מנת שיוכל למלא כראוי את תפקידו בעולמו. השלב הראשון בתהליך זה הוא לפתח בדעתו את ההכרה בכך שהדרך בה היה רגיל לנהוג עד כה, גורמת בסופו של דבר לנזק רב. ועל פי הדוגמא של מידת הכעס, אדם צריך לקנות בנפשו את ההכרה בכך שההנאה הרגעית אותה חש לאחר שהוא מגיב בכעס כלפי אשתו, ילדיו או ידידיו, הינה הנאה דמיונית לחלוטין, תוצרתו של היצר הרע, ובטווח הארוך מעשהו רק יזיק לכל מערכת יחסים שהיא. השלב השני הינו לצפות לקראת הניסיון הבא, ולהיות מוכן טרם המקרה. כך הוא יכול לתכנן במחשבתו את הדרך בה יגיב, ולא ייסחף לאמירות ותגובות של כעס הנובעות מלהט הרגשות בשעת מעשה. כך, כאשר הוא נפגע על ידי מישהו, הוא יכול לשלוט בטבעו הרגיל ובכעס הטבעי שבדרך כלל פורץ מתוכו, וחלף זאת להגיב בארשת רגועה ושלווה, ביודעו אל נכון שתגובה של כעס רק תחמיר עוד יותר את המצב. אין זו משימה קלה כלל ועיקר, אולם עם הזמן, יכול האדם להפנים מודעות והבנה זו ולהגיב באופן רגוע, מדוד ושקול. ממכת צפרדע לומדים לימוד חשוב ביותר בדבר אופיה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח. מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו ולשלט על תגובותינו תמיד.

VA’EIRA - LEARNING FROM THE FROGS

VA’EIRA - LEARNING FROM THE FROGS By Yehonasan Gefen After the first plague of blood, Moshe Rabbeinu warned Pharaoh that if he continue to refuse Moshe’s request to let the Jewish people leave Egypt, then there would be a new plague: ”And the river will swarm with frogs; they will rise up and go into your homes, your bedrooms; onto your beds; and in the homes of your servants and your people; and into your ovens and your kneading bowls.” After Pharaoh’s refusal, the frogs did indeed swarm all over Egypt, including into the ovens of the Egyptians. The Gemara tells us that several hundred years later, the actions of the frogs who entered the ovens served as a lesson to three great men; Chanania, Mishael and Azariah. They lived in Babylon under the rule of Nebuchadnezzar. He made a decree that everyone must bow to a statue in his image, and the punishment for not doing so was to be thrown into a fire. The law states that one must give up his life rather than worship idols, however, the commentaries explain that bowing to this image did not constitute actual idol worship. Therefore, technically speaking, it was permissible to bow to the image, and most of the Jewish people did so. However, Chanania, Mishael and Azariah learnt from the example of the frogs who went into the ovens in Egypt, that they too should be prepared to be thrown into a fire. They reasoned that the frogs who were not commanded in the Mitzvo of Kiddush HaShem (sanctification of G-d’s name), nonetheless were willing to go into a burning oven for the sake of sanctifying G-d’s name. All the more so (kal v’chomer), they, who, as human beings, were commanded in the Mitzvo of Kiddush HaShem, should be willing to be thrown into the fire. The Darchei Mussar points out a great difficulty with this Gemara. The three men’s reasoning was based on the fact that the frogs were not commanded to die for the sake of Kiddush HaShem, whilst they were commanded to do so. However, Moshe’s informing of Pharaoh that the frogs would enter their ovens constituted a command for the frogs; accordingly the frogs were commanded to go into the ovens. That being the case, how could Chanania, Mishael and Azariah learn from the frogs that they should allow themselves to be thrown into a fire?! He explains that whilst HaShem did command the frogs to go into the ovens, He did not restrict the command to ovens – the bedrooms, beds, and kneading bowls were included in the list of the places where the frogs could go to. Therefore, each frog had the choice as to where they would go – he could conceivably decide that he would choose the more comfortable option of going to the bed or kneading bowl. Nonetheless, many frogs did indeed choose to risk their lives in order to ensure that HaShem’s command was fulfilled. Since each individual frog was not commanded to go into the fire and yet many of them still did so, Chanania, Mishael and Azariah learnt that all the more so they should be prepared to be thrown into a fire. The Darchei Mussar continues that we learn a fundamental lesson from the actions of the brave frogs who went into the ovens. It was possible for them to shift the responsibility onto other frogs, however they declined the comfortable option and as a result, contributed to the enhanced sanctification of G-d’s name. So too, he writes, that when a person is given the opportunity to perform a certain Mitzvo he should not seek to shirk the responsibility placed upon him by hoping that someone else will undertake the Mitzvo. Rather, he should view this as a golden chance to sanctify G-d’s name. Sadly, it is not uncommon for a person to tend to view such opportunities as burdens. This attitude seems to be fundamentally against the Torah outlook. The Torah strongly espouses taking responsibility when things need to be done. The Mishna in Avos states: “In a place where there are no men, strive to be a man.” This applies in both minor daily occurrences and less common but more significant occasions. For example, there may be a general request for people to help in a certain endeavor, it is praiseworthy to assume the responsibility without waiting for others to do so. On a larger scale, there are numerous major problems facing the Jewish world today – instead of waiting for others to take responsibility to rectify these problems, a person should see if there is anything he can do himself. On one occasion, some American Torah students living in Israel discovered that a significant amount of Americans living in Israel were living in extreme poverty but were too ashamed to tell anyone. Rather than merely expressing sympathy for these people, a few men undertook to create a new charity (known as Got Chicken) aimed at providing basic necessities for people in dire need. We have seen how praiseworthy it is to take responsibility and avoid waiting for others to do so. If any more incentive is needed, the continuation of the story of the frogs shows what happened to the frogs who went into the ovens. After the plague stopped, the Torah states: “... the frogs died from the houses, from the courtyards and from the fields.” The Baal HaTurim and Daas Zekeinim point out that there is no mention of the deaths of the frogs who were in the ovens. They explain that they were spared as a reward for their self-sacrifice. We see from here that taking responsibility to do G-d’s will brings only good. May we all merit to take responsibility and reap the rewards.

VAYECHI - ACHIEVING SHLEIMUS

VAYECHI - ACHIEVING SHLEIMUS By Yehonasan Gefen Sefer Bereishis culminates with the eternal brachos that Yaakov Avinu bestowed on his sons. Each son received a unique bracho which catered exactly to his talents and needs. At the end of the brachos the Torah states that Yaakov blessed them again. What was this new bracho? Rashi explains that with this final bracho Yaakov included every son in each other’s bracho so that, for example Yehuda was blessed with the strength of a lion, but with this final bracho, all the brothers also received this mida of gevura . Rashi’s pshat, however, raises a new problem - if every brother was blessed with what every other brother received in his own personal blessing, then what was the significance of blessing them individually at all?! The Maharal answers that Yaakov’s final bracho did not make them equal in every area - each one was strongest in the area that he was blessed in - this final bracho gave all of them an aspect of each other’s brachos. Yehuda, for example, was blessed with a higher level of gevura than his brothers however this final bracho gave each of other brothers a certain element of that mida of gevura . Why did each brother need a certain degree of each bracho? My Rebbe, Rav Yitzchak Berkovits Shlita explains that a person can specialize in a certain area, however, he must also have some propensity in the other areas. This concept applies in numerous areas, including one’s role in life, midos, and limud haTorah: With regard to one’s role in life there are many roles that each of us must play in our lives - we must be fathers or mothers, husbands or wives, friends, children, teachers, colleagues and so on. A person may wish to pay particular attention on one area such as chinuch - this is a great thing - however he must not overly focus on that area to the exclusion of everything else. It is vital that a person spend time devoting himself to being a good father, however if this is all he does all day then his other roles in life will invariably suffer. We must know how to make a balance between working, spending time with our wives and children, learning Torah, doing chesed and all the other functions that an observant Jew must fulfill. A good indication that one is over-emphasizing one area is that the other areas are suffering, so for example, a person may be spending plenty of time with his family but if he is not able to be kovaya itim in Torah then something is amiss. This necessity for shleimus also applies in the sphere of midos. For example, most of us have a natural tendency towards chesed or din and we tend to focus the majority of our time and energy on that mida. For example, a natural baal chesed is more likely to emphasize helping others over working on self-discipline. It is natural and correct for a person to focus on his strengths however it seems that a great deal of one’s reward for growth comes in areas that do not come naturally to him. Rav Yaakov Kamenetsky Zt”l notes that the Avos faced their greatest tests in areas that were the opposite of their natural midos. Avraham Avinu, the consummate baal chesed, faced the incredible nisayon in the Akeida, where he had to be covesh his great sense of rachamim and be prepared to kill his son. Yaakov Avinu’s greatest challenges required him to trick reshaim using the mida of sheker, the antithesis of his mida of emes . The necessity of developing a balance in one’s life is very apparent in the area of limud haTorah. Firstly, the Mishna in Avos says, “If there is no Torah, then there can be no derech eretz, and if there is no derech eretz, then there can be no Torah. ” The Rambam comments that both aspects mashlim the other - one cannot overly focus on learning Torah without any emphasis on tikun hamidos and likewise, one cannot develop one’s midos without learning Torah. Rav Yisroel Salanter zt”l was once asked why he encouraged his talmidim to spend so much time on mussar, consequently sacrificing a higher level of greatness in Torah. He answered by discussing a question in hilchos brachos - if a person has in front of him a shalem piece of food and a larger piece of the same food which is not shalem then it is a question of Gadol versus Shalem - which should a person bless on? The halacho is that one must bless on the shalem even thought it is smaller than the gadol. So too, a person who learns Torah but also works on their midos (a ‘Shalem‘) is on a higher level than someone who is more learned but has a less refined character (a ‘Gadol‘). This concept also applies within learning Torah with regard to how much emphasis and time we spend in the different areas of Torah learning. It is normal that a person has a preference for one specific type of learning and wants to spend the majority of his time on that area, such as Gemara. However, if he does not devote any time to halacho, for example, then he will not be able to observe the mitzvos properly. Similarly, my Rebbe notes that a person may learn Chumash when he is a young child and never again give it any significant time beyond speeding through Shtayim Mikra v’echad targum. The consequence of this is that a ben Torah who learns Gemara in great depth may have little more than a child’s understanding of the maasim in Chumash! Rav Kamenetsy was once in a forum encouraging avreichim to spend some time teaching unaffiliated Jews. To one avreich who was concerned about the bitul Torah involved in teaching, he answered, “And if you have to learn a little Chumash and Nachi it won’t be such a terrible thing. ” We learn many lessons from the specific blessings that Yaakov Avinu bestowed on his sons. They also teach us that whilst a person may specialize in a particular sphere, he nevertheless has an obligation to be shalem in all the areas. This is a demanding task, but Yaakov blessed all of Klal Yisroel with the potential to achieve it. May we all reach true shleimus.

ויחי - אל פסגת השלמות

בס"ד ויחי - אל פסגת השלמות יהונתן גפן ספר בראשית מסתיים עם הברכות אותן העניק יעקב אבינו לבניו ולצאצאיו לדורות. כל אחד קיבל ברכה מיוחדת המיועדת בדיוק אליו ומותאמת לכוחותיו ולצרכיו האישיים. לאחר הברכות אומרת התורה שיעקב אבינו בירך את בניו שוב. מה הייתה ברכה נוספת זו? רש"י מסביר שבה כלל יעקב כל שבט ושבט בברכות אחיו, לדוגמא, יהודה התברך בגבורה של אריה, ובברכה האחרונה – קיבלו כל האחים כולם את מידת גבורה . אולם, פירושו של רש"י מעלה קושיה - אם כולם קיבלו כל ברכה שהתברך כל אחד באופן פרטי – איזה משמעות הייתה אם כן לברכתו האישית של כל אחד ואחד?! המהר"ל עונה על כך שברכתו האחרונה של יעקב לא גרמה לכך שיהיו כל האחים שווים בכל תחום ותחום – לכל אחד מהשבטים היה את התחום בו הוא החזק ביותר, ובו נתברך. הברכה האחרונה הוסיפה לכל אחד מעט מכוחותיהם וממידותיהם של אחיו. יהודה התברך בגבורה מיוחדת – ואחיו בברכה האחרונה קיבלו אף הם מידה מסוימת של גבורה. מדוע היה זקוק כל אחד ואחד למעט מכוחותיהם של כל אחיו? מסביר על כך מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א, שאדם יכול להתייחד בנושא מסוים, אולם למרות זאת הוא חייב לקנות לעצמו גם חלק בנושאים אחרים ובשטחים השונים מייחודו. רעיון זה מתבטא בתחומים רבים כגון תפקידיו השונים של האדם בחיים, עבודת המידות ולימוד התורה: ביחס לתפקידי האדם - ישנן משימות רבות ותפקידים רבים אותם עלינו למלא במשך החיים – כל אדם נדרש לתפקד כאב, או כאם, בעל או אישה, ידיד, בן להוריו, מורה לתלמידיו, חבר צוות לעמיתיו ועד ועוד. אדם עלול לשאוף להשקיע יחס מיוחד בנושא מסוים, כמו לדוגמא בחינוך – נושא חשוב ביותר – אולם אסור לו להתמקד בנושא זה יתר על המידה, באופן שיבוא על חשבון כל דבר אחר. חיוני ביותר שאדם יקדיש מזמנו ומכוחו על מנת להיות אב טוב יותר לילדיו, אולם אם זה כל מה שהוא עושה במשך היום, הרי ששאר המשימות אותן עליו למלא – לבטח יפסידו באופן קבוע. עלינו ללמוד כיצד לחיות באופן מאוזן, ולשלב עבודה, זמן לִשהות עם האישה והילדים, לימוד תורה, עשיית חסד וכל שאר התפקידים אשר כיהודים שומרי תורה ומצוות עלינו למלא. לשם בדיקה האם האדם משקיע יתר על המידה בנושא מסויים ניתן לבחון אם ישנם תחומים אחרים בהם הוא אינו מתפקד כשורה, לדוגמא אדם המשקיע זמן רב בשהות בצוותא עם משפחתו, אולם בשל כך הוא אינו יכול לקבוע עיתים לתורה – הרי לו סימן שמשהו אינו כשורה. חיוב זה לשלמות ומאזן נכון, מתבטא אף בנושא עבודת המידות. לדוגמא, לרובנו ישנה נטייה בטבעו לחסד או לדין, ואנו נוטים להשקיע את רוב זמננו ומרצנו במידה זו. אדם שבטבעו הוא בעל חסד בקלות רבה יותר יסייע לזולתו ויגיש עזרה לכל נצרך ואך בקושי רב יעבוד על עצמו לשליטה על רצונותיו ולפיתוח משמעת עצמית. טבעי ואף נכון לכל אדם להתמקד בנקודות החוזק שלו, אולם ניתן לראות שדווקא התחומים שאינם טבעיים, ואינם מגיעים לאדם בקלות, דווקא הם אלה אשר משפיעים על צמיחתו ונותנים דחיפה עצומה לגדילתו הרוחנית של האדם. ר' יעקב קמינצקי זצ"ל כותב שהניסיונות הגדולים ביותר בהם עמדו האבות היו דווקא בשטחים ההפוכים ממידותיהם הטבעיות. אברהם אבינו, שהיה בעל חסד מובהק, עמד בניסיון העצום של עקידת יצחק, בו היה עליו לכבוש את רחמיו הגדולים ולהסכים להרוג את בנו. לעומת זאת ניסיונותיו הגדולים של יעקב אבינו דרשו ממנו לפעול נגד הרשעים בערמה, ולהשתמש במידה מסוימת של שקר – ההיפך הגמור ממידתו - מידת האמת. החובה לנהוג באופן שקול ומאוזן מתבטאת מאד בנושא לימוד התורה. ראשית כל, אומרת המשנה באבות, "אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ, אין תורה" הרמב"ם מפרש שכל אחד מהם משלים את השני – אדם לא יכול להתמקד אך ורק בלימוד התורה, ולא להתייחס כלל לנושאים כגון תיקון המידות. ולהיפך – אסור לאדם לגדול ולהתפתח בתיקון המידות ללא לימוד התורה. ר' ישראל סלנטר זצ"ל נשאל פעם מדוע הוא מעודד את תלמידיו להשקיע זמן כה רב בעיסוק במוסר, הרי כתוצאה מכך הם מפסידים זמן יקר בו יכלו לגדול יותר בתורה. הוא ענה בשאלה בנושא הלכות ברכות – אם יש לאדם לפניו מאכל שלם ומאותו מין מאכל גדול יותר, אבל לא שלם, מי קודם – הגדול או השלם? קובעת ההלכה – שהשלם קודם, ועל האדם לברך עליו אף אם הוא קטן יותר. כך גם אדם שלומד תורה, וגם משקיע מזמנו לעבודת על מידותיו (כמוהו כמאכל שלם), הוא ברמה גבוהה יותר מאדם שלומד יותר תורה אולם אישיותו פחות מעודנת (כמוהו מאכל הגדול). רעיון זה מתבטא אף בתוך לימוד התורה, בשאלה כמה זמן ודגש עלינו להשקיע בתחומים השונים של לימוד התורה. באופן רגיל לכל אדם ישנה העדפה מסוימת לסוג כלשהו של לימוד ובסוג זה היה רוצה להשקיע את רוב זמנו, כגון בגמרא. אולם, אם אדם זה לא מקדיש כל זמן ללימוד הלכה לדוגמא, הרי לא יוכל לקיים את המצוות בצורה נכונה. בדומה לכך, כותב מורי ורבי שעלול להיות מצב בו אדם למד חומש בעת היותו ילד, ומעולם לאחר מכן הוא לא הקדיש לכך כל זמן שהוא, מעבר לגריסה מהירה של שניים מקרא ואחד תרגום. מה שיוצא ממצב כזה הוא בן תורה, אשר צולל לעומקה של סוגיה בגמרא, ואין לו הבנה גדולה הרבה יותר מילד קטן בפרשיות החומש! ר' יעקב קמינצקי השתתף פעם באסיפה לעידוד אברכים להשקיע מזמנם ללמד יהודים המנותקים לגמרי מהתורה ומצוותיה. אחד האברכים ניסה לטעון כי כרוך בכך ביטול תורה, ענה לו ר' יעקב "גם אם אתה תאלץ ללמוד מעט חומש ונ"ך – לא יהיה זה אסון גדול כל כך " . אנו לומדים רבות מהברכות שייחד יעקב לכל אחד מבניו. הן אף מלמדות אותנו שאמנם יכול אדם להתייחד בשטח מסוים מעבר לשאר הנושאים, אולם לעולם יישאר מחויב להיות שלם גם בנושאים אחרים. זוהי משימה קשה, אולם יעקב אבינו בירך את כל כלל ישראל והעניק לכל אחד ואחד את הכוח להגיע לכך. והלוואי ונזכה כולנו להגיע לשלמות אמיתית.

ויחי – מעל ומעבר לפוטנציאל

בס"ד ויחי – מעל ומעבר לפוטנציאל יהונתן גפן בפרשת ויחי רומם יעקב אבינו את דרגתם של אפריים ומנשה לדרגת שבטי קה. בזמן שעשה זאת הוא בירך אותם בברכה שהפכה להיות ברכת כל אב לבנו עד עצם היום הזה: "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר: ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" . המפרשים שואלים על כך, מדוע יעקב הורה לעם ישראל כולו לברך את בניהם שידמו דווקא לאפרים ומנשה – ולא בחר בכל אחד אחר. שאלה זו מתחזקת בהתחשב בברכה המקבילה אותה מברכים את בנות ישראל": "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה" – לפי זה היה הגיוני יותר לכאורה לברך את הבנים שכמו אברהם יצחק ויעקב. אחת התשובות שמובאות על כך היא שאפרים ומנשה, בשונה משאר השבטים הגיעו למעלה גבוהה יותר מהמצופה מהם. עד אליהם רק בניו של יעקב זכו להיכלל בתוך שנים עשר השבטים. אפרים ומנשה לא היו בני יעקב אבינו ולא היו אמורים להיות שבטים, אולם בשל גדולתם יעקב רומם אותם לדרגת שבטים. כך הם זכו להגיע להישגים ודרגות מעבר לפוטנציאל הבסיסי שלהם. אנו מברכים את בנינו שגם הם יהיו כאפרים וכמנשה, כיוון שאנו שואפים ומקווים גם עבורם שיצליחו לממש את עצמם ולהגיע אף מעבר לפוטנציאל שלהם. התרגום יונתן כותב שכוונת דברי יעקב היא שאדם יברך את בנו שיהיה כאפרים וכמנשה דווקא בברית המילה שלו . הסבר זה מתאים לרעיון שאנו רוצים שבנינו ידמו לאפרים ומנשה בגדלות המיוחדת שהיתה בהם. ניתן לראות זאת מהתפילה הנאמרת בברית: "זה הקטן גדול יהיה". מובן שאין הכוונה בתפילה זו שהתינוק יהפוך לאדם בוגר אלא מדובר בגדלות רוחנית. אנו מתפללים בזמן ברית המילה על גדלותו ודרגתו הרוחנית של הרך הנולד, ומברכים שגדלות זו תהיה גדלות אמיתית כפי שהיתה באפרים ובמנשה. הסבר זה מלמד את האדם קודם כל שעליו לשאוף להגיע לגדלות אמיתית אפילו מעבר למה שהיה מצופה בהתאם לפוטנציאל הבסיסי שלו, נוסף לכך, לפי הסבר זה ניתן ללמוד כיצד אמורות להראות השאיפות והתפילות שלנו לגבי ילדינו. לא מספיק לחנך ילד מתוך שאיפה שיגדל ליהודי פשוט, אלא כל המגמה בחינוך צריכה להיות מתוך שאיפה ורצון להגיע לגדלות. ומעבר לכך, לא מספיק שהורה רק ישאף וירצה שבנו יהיה גדול, אלא עליו להתאמץ ולסלול בפניו את הדרך לגדלות המצופה. ר' יעקב קמינצקי זצ"ל ביסס רעיון זה על נושא בפרשת שמות. כאשר בתיה בת פרעה מצאה את משה רבינו ביאור היא ניסה להביא אותו לנשים מצריות שתתנה לו לאכול, אולם משה לא רצה לינוק מאותן נשים. רש"י מסביר שהסיבה לכך היתה שבעתיד "לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה" . להסברו של רש"י יש ביטוי הלכתי: הרמ"א כותב שאסור להאכיל תינוק מחלב של אשה לא יהודיה – אם שייך אחרת . הגאון מוילנא מציין שמקור דברי הרמ"א הוא משה רבנו שלא ינק מחלב אשה מצריה . הר' קמינצקי שואל על כך, כיצד ניתן להקיש מהמקרה של משה רבינו לכל שאר תינוקות. ביחס למשה היתה סיבה מיוחדת שלא יינק מאשה נוצריה - כי בעתיד הוא ידבר עם השכינה, אולם סיבה זו לא שייכת לכל אחד אחר. תשובתו היא, שמכאן לומדים שעלינו לגדל ולחנך כל ילד כאילו בכוחו ובאפשרותו להגיע לדרגת נבואה, וכאילו הוא בעצמו אכן ידבר עם השכינה. ובהתאם לכך, אופן החינוך על כל שלביו צריך להתאים לגדלות אמיתית בהמשך הדרך. ר' יעקב קמינצקי לומד מרעיון זה עד כמה עלינו להיות זהירים בחינוך הילדים, ועד כמה יש לשמור על סביבה קדושה וטהורה ביותר, נקיה מכל השפעה שלילית. לימוד זה הוא חשוב ורלוונטי ביותר בעולם בו אנו חיים כיום. אדם עלול להרגיש שלא יהיה מזיק ביותר אם יחשוף את ילדיו לפלאי העולם הטכנולגי על כל צורותיו, עולם שחדר לכל תחום בחיי היום יום שלנו. האמת היא שחשיפה כזו בכוחה לסחוף את הילד בקלות להשפעות ומראות שודאי לא יובילו אותו לגדלות רוחנית. וגם, לו יצוייר, ולא ייגרם הרס רוחני ממש (כפי שהרבה פעמים כן קורה), ללא ספק מימוש הפוטנציאל שהיה בו – ימנע, וודאי שלא יצליח ולהתעלות מעבר לפוטנציאל שלו כאפרים ומנשה. אנו לומדים מברכת יעקב לנכדיו על השאיפה שצריכה להיות בכל אדם ביחס לילדיו – שיצליחו להגיע אף מעבר לפוטנציאל שלהם. שאיפה זו אמורה להתבטא למעשה בכל פעולה חינוכית, ובכל נקיטת עמדה בנושא. מי ייתן וכולנו נזכה להגיע מעבר לפוטנציאל שלנו, ולהצליח בחינוך ילדינו – מעבר לכל הציפיות.