CHUKAS - MIRIAM – THE LIFE GIVER

In Chukat the Torah tells us about the death of the righteous Miriam. Immediately after her death, we are told that suddenly there was no water for anyone to drink. The Gemara teaches us that we learn from here that the well which provided the Jewish people with water throughout their tenure in the desert was in Miriam’s merit. What is the connection between Miriam and the water that kept the Jewish people alive for forty years? The Kli Yakar explains that Miriam excelled in the trait of gemilut chasadim (bestowing kindness), as will be demonstrated below. As a result of this trait Miriam merited to be the source of the well (named Be’er Miriam after her) that provided the people with water, the most basic necessity that humans need to survive . It is possible to expand on the Kli Yakar’s explanation: Miriam’s kindness was specifically directed towards the saving and maintaining of the lives of the Jewish people. This trait was expressed by Miriam from a very young age. For example, the Midrash tells us that after Pharaoh decreed to kill every Jewish newborn baby, Miriam’s father, Amram decided to separate from his wife, Yocheved, in order to prevent the inevitable death of any future sons. As Amram was the leader of the Jewish people, the other men followed his example and separated from their wives. Upon hearing this, the five year old Miriam rebuked her father, saying: “your decree is harsher than that of Pharaoh for he only decreed on the boys, but you have done so to the boys and girls.” Amram accepted the rebuke and publicly remarried Yocheved and in turn everyone else followed their example and remarried. In this sense Miriam was the ultimate creator of life. If not for her, then untold numbers of Jewish children would never have been born, and Moshe Rabbeinu himself could never have come to life. As a result, Miriam is given an alternative name in Divrei HaYamim (Chronicles); that of Ephrath, (whose root form is פרו which means being fruitful) because, the Midrash tells us; “the people of Israel multiplied because of her.” A further example of her remarkable efforts at saving lives is her brave refusal to obey Pharaoh’s commands to kill the newborn baby boys. Instead, along with her mother, she did not kill the babies, in fact they assisted the mothers in giving birth to healthy children, and provided them with food and water. The Torah gives her another name, that of Puah ((פועה, which, the Midrash also tells us, was in recognition of her great live-saving achievements; it is connected to the wordנופעת , “for she gave wine and restored (מפיעה) the babies to life when they appeared to be dead.” Thus we have seen that Miriam’s greatness lay in her incredible kindness, and particularly with regard to the most fundamental gift, that of life. This is why the life-giving waters of the Be’er Miriam (the well of Miriam) were in her merit. Because she risked so much to provide life to others, she was rewarded with her desire being fulfilled through the miraculous supply of water that sustained the Jewish people in the desert for forty years. Miriam’s appreciation of the value of life is all the more remarkable given the world that she was born into. The Yalkut Shimoni tells us that her name is connected to the word, ‘mar’ which means bitter because at the time of her birth the Egyptians embittered the lives of the Jewish people. It is a well known tenet of Jewish thought that the name of any person or item teaches a great deal about their essence Evidently, the fact that Miriam was born during such a terrible period in Jewish history played a central role in defining the person that she became. She could easily have been bitter, unhappy about the desperate situation that she was born into. It certainly would have been understandable if she did not develop a great love of life given the pain and suffering that life seemed to offer. Yet her opposite reaction to her situation teaches us a new dimension in her greatness. She recognized the inherent value of life and kept faith in HaShem that He would save the Jewish people from their dire situation. It was this persistent optimism that enabled her to persuade her parents to remarry, and the resultant birth of the Jewish people’s savior, Moses. The example of Miriam teaches us a pertinent lesson: There is an increasingly popular perception that it is wrong to bring ‘too many’ children into a world that is full of pain and suffering. According to the proponents of this outlook, life is not something that is of intrinsic value rather it is dependent on the ‘life satisfaction’ that a living being can derive. Given the numerous challenges that face the world such as the dire economic situation, these people believe that it is morally wrong to bring yet another mouth to feed into life. Needless to say, this view is diametrically opposed to the Torah approach epitomized by Miriam. She saw life as indeed being inherently valuable. Accordingly, the most horrific situations did not justify giving up on bring more life into the world, and on sustaining the already living. May we learn from Miriam’s incredible appreciation for the value of life and emulate her achievements in bringing life to the world.

KORACH - MACHLOKES

The Mishna in Pirkei Avos describes the machlokes that Korach instigated against Moshe Rabbeinu as one that was ’sheloh leshem shamayim’. Sheloh leshem shamayim refers to selfish reasons such as desire of kavod. However, Chazal tell us that Korach and his cohorts confronted Moshe not with personal attacks but with genuine ideological issues. They argued that all the nation are holy and that they all heard Hashem give the Torah. Therefore, Moshe and Aharon had no right to take for themselves the two highest positions in the nation, rather everyone should equally share power. Although ultimately misguided, this argument seems understandable - how did the Mishna know that it was sheloh leshem shamayim? The answer is found in other sources in Chazal which tell us of Korach’s true motives in attacking Moshe and Aharon. Korach felt that he was next in line to be the leader of Kehathite family and was angered when his cousin Elizaphan was appointed to this position ahead of him. This triggered Korach to attack the leadership of Moshe and Aharon. Thus, it is clear that his ideological crusade was really a pretext for his desire for kavod - he posed as a genuine ‘defender of the people’ when in truth he was merely seeking out his own selfish interests. This led to the terrible aveiros that Korach committed and the devastating punishment that he and his supporters suffered - being swallowed in the ground for all eternity. Yet if one were to ask Korach himself if he were acting leshem shamayim or not then he would surely answer that he was - he convinced himself that he was right in his machlokes because he saw prophetically that among his offspring would be the great prophet Shmuel and twenty-four groups of Leviim who would prophesy with ruach hakodesh. Therefore he reasoned that he was surely justified in his argument with Moshe and Aharon. He failed to foresee, however, that his sons would repent and survive whilst he would disappear into oblivion. There are many lessons that can be learned from Korach - one of the most important is that a person can be convinced that he is acting leshem shamayim in criticizing others whilst in reality he is simply being misled by his yetser hara. This nisayon is especially common in the Torah world - observant Jews believe that there is right and wrong - we reject the secular notion of relativist morality; that whatever one believes has validity. We believe in the truth and we are willing to fight for that belief. However, this hanhaga brings with it a great risk that, like Korach, the real kavanna behind it can be sheloh leshem shamayim and consequently it can lead to damaging machloksim . Rav Leib Gurwitz zt”l discusses this phenomenon in his sefer Meoray Shearim : He says that on leil Shabbos we praise Hashem as “He who spreads the shelter of peace upon us, upon all of his people Israel, and upon Yerushalayim.” Why do we specifically mention Yerushalayim, it should be automatically included in ‘Israel’? He answers that Yerushalayim is the home of talmidey chachamim who “commonly get involved in machloksim that, in their eyes, are leshem shamayim, and their kina is in their eyes leshem shamayim, therefore Yerushalayim needs a special tefilla for itself” to protect itself from the wrong type of machlokes. It is very easy to justify criticising individuals or groups of people on the grounds that it is leshem shamayim, however it requires a great deal of self-analysis for a person to be sure that he is indeed acting leshem shamayim, for if he is not, then the damage caused can be great. Moreover, my Rebbe, Rav Yitzchak Berkovitz Shlita points out that to criticise another group is considered lashon hara letoeles and like all toeles, one needs to fulfill the seven conditions that the Chofetz Chaim enumerates in order to be allowed to speak such criticism. One of those conditions is that the speaker feel no sense of enjoyment that he is criticising others. This is a very hard condition to genuinely fulfil, therefore, generally it better be left to Talmidey Chachamim to decide when it is appropriate to speak negatively about different groups within Klal Yisroel and for us to remain quiet. The Manchester Rosh Yeshiva, Rav Yehuda Zev Segal zt”l echoed this sentiment. On one occasion “he said that only an exceptional tzaddik can dare speak critically of a group within Torah Jewry or its leader. Everyone else would do well to remain silent regarding such differences and focus their efforts on self-growth and yiras shamayim. ” However, even if we do not get involved in ideological disagreements ourselves, Gedolim and Roshei Yeshivah have, at times, deemed it proper to speak out against attitudes or movements from within the Torah world that they have felt are wrong. It is clear that they were purely leshem shamayim in their intentions, not tainted by a desire for kavod or enjoyment of criticising others. Yet, there remains the risk that we misunderstand their words and apply it in a more personal way than was intended, again falling into the trap of lashon hara and machlokes. Consequently, there is always the risk that different groups within Torah Judaism can look down on one another and label them with negative descriptions. This is not just a mildly negative outcome, the Netziv writes that this was the attitude that led to the destruction of the 2nd Beis Hamikdash. Even though the people of that generation were tzadikim and ameilim b’Torah because “they had sinas chinam in their hearts and suspected anyone who they saw not acting in the way that they felt correct, as being a Tzadukki and Apkorus. ” What is the correct way to approach disagreement? The answer to this can be seen in the other machlokes which Chazal contrast to that of Korach - the machlokes between Hillel and Shammai. Their machlokes is described as one which was leshem shamayim, there was no underlying personal motives in their disagreement, only the desire to get to the truth. A simun of this is that, despite the fact that they argued strongly in areas of halacha, that did not prevent their children from marrying each other. There is nothing wrong with disagreement, but only if it is based on a sincere desire for emes. If it is, then the participants will not confuse ideological differences between personal hostility. This attitude is exemplified in the following story involving Rav Segal zt”l. On one occasion, he had voiced criticism of a certain organisation and his opinion was greeted by some with great disfavour. The Rosh Yeshivah was unmoved by such opposition and held his ground. Finally, one of the oranisation’s directors decided to visit the Rosh Yeshivah and discuss the matter. Upon the man’s arrival, the Rosh Yeshiva presented him with a gift - a volume of Sefer Chofetz Chaim which he had inscribed with a warm blessing. The man stood dumbfounded, not comprehending why his adversary would want to offer him a gift. The Rosh Yeshivah explained, “It was R’Yisroel Salanter’s way to present a gift to someone with whom he had engaged in ideological debate , in order to make clear that the disagreement was purely ideological and not personal.” We have seen that the key to preventing ideological disagreements from degenerating into personal hostility is to separate the individual from his behaviour or attitude. One can be wrong but at the same time still be a good person. This is not an easy separation to make. My rebbe suggests one way of making it easier is to study the hashkafa and halacha of bein adam lechaveiro - these give a person the Torah outlook of how to look at one’s fellow Jew, even if he acts in a way that you deem to be wrong. Beyond this, as we stated earlier, it is very advisable to not get involved in attacks on other organisations without strict guidance from a competent Rabbiniic authority. By working in this area then we can begin to metaken this type of sinas chinam - that which the Netziv said was the cause of the Churban Beis Hamikdash that we are still suffering from.

קרח – השכנת שלום

בפרשת קורח מתוארת המחלוקת הידועה ביותר בתורה, בה קורח ועדתו ערערו על מעמדו של משה רבינו, מנהיג העדה. אחרי שקורח, דתן ואבירם החלו לריב ולהתבטא באופן בלתי ראוי כלפי מנהיגי הדור, ניסה משה רבינו להשלים עמם. תחילה הוא ניסה לפייס את קורח בעצמו, ומשניסיון זה לא נחל הצלחה, הוא פנה לדתן ואבירם: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב..." רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא:"שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" . המדרש ממשיך ומסיק מכך מסקנה: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת" . העובדה שהתורה מלמדת עניין זה דווקא בהקשר של המחלוקת בין קורח ועדתו למשה רבינו, היא חשובה וראויה לציון. כיוון שבמחלוקת זו קורח ועדתו היו ללא ספק האשמים בהבערת אש המחלוקת, וכל התנהגותם והתנהלותם הייתה נבזית ביותר. עם כל זאת, משה לא היסס להשתדל לעשות שלום עימם. תגובתו של משה בפרשה זו מספקת לנו לימוד עצום ממנו נוכל להסיק לכל שאר מחלוקות. ברוב רובן של המחלוקות, כל צד נוטה להטיל את כל האשמה על יריבו, והוא עצמו – חף מפשע. כתוצאה מכך שני הצדדים מסרבים להגיע לפשרה, בטענה שהצד השני הוא זה שצריך לותר או להתנצל. עליהם ללמוד אז מהנהגתו של משה במחלוקת קורח הוא ניסה להגיע לשלום ופשרה למרות שללא כל ספק האמת הייתה אתו ובו לא היה תלוי כל שמץ של אשמה. החת"ם סופר זצ"ל מאריך ומפתח עניין זה: הוא מצביע על כך שהסיכוי שדתן ואבירם אכן יתרצו מדברי משה היה קלוש למדי, בהתחשב בעברם שהיה רצוף ביריבות והתמודדות מולו. ישנו עיקרון בתורה שנקרא "חזקה", על פיו יש להניח שהמצב בעבר ימשיך ויחזור על עצמו גם בעתיד. על פי עיקרון זה בעצם משה רבינו לא היה צריך לנסות לרצות את דתן ואבירם כיוון שההסתברות שמהלך כזה ינחל תוצאות היא קלושה ביותר. ולמרות זאת, כותב החת"ם סופר, מכך שמשה רבינו ניסה להתפייס, אנו לומדים שאין מקום לעיקרון ה"חזקה" בנוגע למחלוקת. הסיבה לכך היא שאש המחלוקת היא כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי בכיוון של שלום ופיוס, בלי להתבונן עד כמה הגיוני ובעל סיכויים להצלחה הוא מאמץ זה . תגובתם של דתן ואברים לנסיונות הפיוס של משה משקפות בדיוק את ההיפך – מהן יש ללמוד כיצד אסור לאדם להתנהל ולנהוג בשעת מחלוקת. "ויאמרו לא נעלה... וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" . ה"חפץ חיים" זצ"ל כותב שממילים אלה של דתן ואבירם ניתן ללמוד עד כמה עקשים היו בסירובם להתפיס, ואפילו לדבר עם משה. הוא מסביר שכאשר הם אמרו למשה שהם אינם רוצים לדבר איתו גם אם "עיני האנשים ההם תנקר" כוונתם היתה לעיניהם שלהם, ומוטב היה להם שיתנקרו עיניהם מלדבר עם משה. החפץ חיים מלמדנו מכך שאדם עלול להיות כה שקוע בבוץ של מחלוקת עד שנוח לו לסבול כאב וסבל רב ובלבד שלא לצאת מהמחלוקת. הוא מספר סיפור על מחלוקת שהתלקחה ואיימה להרוס את חייו של אחד הצדדים ולהביא למאסר שלו ושל כל בני משפחתו. כאשר אשתו הפצירה בו נואשות לותר, להיכנע ולסיים מחלוקת נוראה זו, הוא השיב שמוטב לו להיכנס בעצמו עם אשתו ילדיו למאסר ובלבד שהוא 'ינצח' במחלוקת! מדוע כה קשה לצד יריב במחלוקת לנסות להגיע לפיוס? סיבה אחת לכך היא הקושי של האדם לקבל על עצמו אפילו חלק מהאשמה בהתפתחות המחלוקת. טבע האדם הוא להתרכז בחסרונותיהם ופגמיהם של אחרים ובמעלותיו שלו. בהתאם לכך כאשר אדם נתון בעיצומה של מחלוקת, קשה לו ביותר לקבל כל שמץ של אשמה בהתפתחותה ובהחרפתה. מילותיו הנוקבות של המלבי"ם בנושא זה מבהירות עד כמה שגויה גישה זו. רבנו המלבי"ם מצא את עצמו פעם אחת בתוך תוכה של מחלוקת חריפה. חבר תלמידיו ומרעיו שלצדו שאלו אותו כיצד ייתכן שישנה כזו מחלוקת קשה והרי כתבה התורה על מחלוקת קורח: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" . התלמידים הבינו שהפירוש הוא שלעולם לא תהיה עוד מחלוקת חריפה כמו זו של קורח ומשה רבינו, לכן הם לא יכלו להבין כיצד נקלע המלבי"ם לסבך של כזו מחלוקת קשה. הוא הסביר להם שמילות הפסוק שם הן בעלות משמעות שונה. התורה אומרת לנו שהמחלוקת של קורח כנגד משה רבינו הייתה המחלוקת היחידה בהסטוריה בה צד אחד היה לגמרי טועה, והצד השני היה נקי לחלוטין מכל אשמה. טענותיהם של קורח ועדתו היו שגויות לגמרי, והאשמה במחלוקת הייתה תלויה אך ורק בהם. משה לעומת זאת, נהג באופן נכון ביותר, והצדק היה עמו ורק עמו. כשהתורה אומרת שלא יהיה מחלוקת כמחלוקת קורח ועדתו, הכוונה היא שבכל מחלוקת אחרת לא ייתכן שצד אחד הוא לגמרי צודק והצד השני לגמרי אשם. המלבי"ם בענוותו הגדולה, הודה בכך וקיבל על עצמו גם כן אשמה מסוימת במחלוקת שהתפתחה סביבו. הסברו של המלבי"ם מלמדנו שמי שמעורב במחלוקת, טעות בידו להאמין שהוא צודק לחלוטין כיון שהתורה מעידה שלא ייתכן מצב כזה. הבנה זו מחייבת כל אחד ואחד שמוצא את עצמו בתוך מחלוקת, עליו לקבל על עצמו אחריות על חלקו בהתפתחותה. כאשר אדם עושה כן, יקל עליו יותר לראות מהי האשמה שלו ולהתמקד בה, ופחות להתעסק בזו של יריבו. על ידי כך הוא יכיר בחובתו לתקן את שעשה שלא כהוגן, ולא יעסוק כל הזמן בחובתו של ה"אויב". באופן זה הוא הולך בדרכיו של משה רבינו שניסה לעשות שלום עם דתן ואבירם. לאורך חיי האדם, לא מן הנמנע שיקלע לקונפליקט זה או אחר עם זולתו. כאשר קורה מקרה כזה, עליו להגיע להחלטה חשובה: או שיחליט להתרכז בהתנהגותו הוא ולהתעקש שלא לראות בה כל פגם ורבב; לחילופין יכול הוא להכניע את גאוותו, את שאיפתו "לנצח", ולהגיע לפשרה. אם ינהג על פי האפשרות השניה, הוא הולך בדרכי משה רבינו – משה ניסה להתקרב ולהשלים עם דתן ואבירם למרות העובדה שהם היו לגמרי טועים ולא צודקים בעליל. ואם כך לא כל שכן אנו בכל המחלוקות האחרות שאינן כמחלוקת קורח ועדתו ושני הצדדים אוחזים באחריות ואשמה מסוימת במחלוקת. עיקרון זה אינו מתייחס אך ורק למחלוקות גדולות, הכוונה היא גם לחילוקי דעות מצויים בין איש לאשתו, ומריבות קטנות בין חברים לספסל הלימודים, עמיתים בעבודה וכדו'. כאשר אדם מסרב לעשות מעשה במצבים כאלה, הצלחתו מסתכמת אך ורק בהתמשכותה והתעצמותה של אש המחלוקת. אולם אם ילמד ממשה רבינו וילך בדרכו, הוא בע"ה יצליח להביא שלום עליו ועל כל ישראל.

KORACH - THE DANGER OF LEITZANUS

When one reads the account of the rebellion of Korach he is struck by his seemingly foolish attempt to challenge Moshe Rabbeinu. Yet it is clear that at the time Korach succeeded in persuading huge numbers of people about the validity of his arguments against Moshe and Aaron. Although the rebellion began with a relatively small number of people, by its climax, the Torah tells us that he gathered together “all of the assembly ” against Moshe and Aaron. How was he able to initiate such a powerful uprising against the men who had guided the Jewish people through countless miracles in the desert? In order to answer this question, it is instructive to examine another problem in the parsha. One of the main arguments of Korach and his assembly was his opposition to the appointment of Aaron to the position of Kohen Gadol. They argued that Moshe had personally made this appointment as an act of favoritism towards his brother. After the rebels were punished through various terrible yissurim, Hashem ordered Moshe to prove that Aron had been divinely appointed to his position through the test of the staffs whereby Aaron’s staff miraculously blossomed proving conclusively that he deserved to be Kohen Gadol. After this test, all the discontent disintegrated Rav Leib Chasman zt”l asks, why did Hashem order the test of the staffs only AFTER the awesome punishments that He meted out. Had the miracle of the staff blossoming taken place right at the beginning, it could have convinced the people of the invalidity of the arguments against Moshe and Aaron, thus rendering the punishments unnecessary. He answers by teaching an important yesod in human nature. Korach knew that he could not defeat Moshe in a battle of logic, he knew that Moshe’s case was far too strong, and that Moshe was far too wise for Korach to rationally defeat him. Thus he resorted to the devastating weapon of leitzanus (mockery) through which he could belittle Moshe and Aaron without having to logically justify his arguments. We see this in the words of Rashi when he explains how Korach was able to persuade so many people to side with him; The Torah says that he gathered the people against Moshe and Aron. The obvious question is how was he able to achieve such a monumental task; Rashi explains that he as able to do so through, “divrei leitzanus. ” Rav Chasman continues that leitzanus ignores the power of sechel and arouses the animalistic part of man where logic is meaningless. This explains the concept in the passuk in Mishlei that exhorts us not to rebuke the leitz; the leitz is not interested in any form of logical argument, rather he wants to continue with his own lifestyle and will belittle any attempts to change him. Another passuk in Mishlei tells us that the only way to humble the leitz is through yissurim; “Prepare punishments for the leitz. ” The Mesillas Yesharim explains that ideally a person is supposed to grow and learn from his mistakes through Talmud Torah and chesbon hanefesh (self-contemplation), however the leitz is immune to such methods and therefore the only thing that can effect him is yissurim. This, writes Rav Chasman, explains why Hashem only sent the miracle of the staffs after the punishments that struck Korach and his main supporters. The power of leitzanus to ignore logic is so great that it can even dismiss open miracles if they conflict with the leitz’s self-interest. Had the miracle taken place before anyone had been punished, the rebels would have found a way to dismiss it and ignore its ramifications through a mocking comment. It was only after the devastating punishments that the power of leitzanus was broken and the survivors could internalize the lesson of the blossoming staff. This explains how Korach was able to persuade so many people to follow such a foolish course of action and challenge Moshe Rabbeinu. By nullifying their sechel through divrei leitzanus they became blinded to the dangers of following Korach. The Mesillas Yesharim writes very strongly about the damaging nature of leitzanus . He argues that it is one of the main factors that prevents a person from developing the trait of zehirus (alertness against sin). Leitzanus prevents him from seriously analyzing himself by belittling that which is important and turning everything into a joke. He will not follow the rebuke of anyone, rather he will use mockery as a tool to escape serious self contemplation. Indeed it seems that leitzanus stems from a desire to escape the serious issues that a person must face if they want to serve Hashem in the best way. It is far easier to laugh off any possibility of growth rather than to face the challenge of dealing with one’s problems. Korach used leitzanus to trick others but the yetser hara also utilizes it in order to make us trick ourselves into avoiding growth. We learn from Rav Chasman that the only way that the power of leitzanus can be weakened is through punishments. Rather than having to suffer unnecessarily, it is surely far more advisable for a person to go through the far lesser ‘pain’ of mussar . This can be done in a number of ways; learning mussar sefarim such as Mesillas Yesharim who discuss leitzanus in great detail; accepting rebuke from one’s Rabbanim and friends; or by making a simple cheshbon hanefesh and honestly examining himself. Surely such strategies are more desirable than the alternative of going through real suffering.

קרח – מחלוקת

המשנה בפרקי אבות מתארת את מחלוקת קורח ועדתו לנגד משה רבנו כמחלוקת "שאינה לשם שמים" – מחלוקת הנובעת ממניע אנוכי כתאוות כבוד. אולם, חז"ל אומרים שקורח ועדתו לא באו נגד משה בטענות אישיות אלא בטענות רעיוניות אמיתיות. הם טענו שכל העדה כולה קדושה, וכולם שמעו מפי הגבורה את נתינת התורה. ואם כך, אין למשה ולאהרון כל זכות לקחת לעצמם את שני התפקידים החשובים ביותר בעם, אלא כל אחד ואחד מהעם צריך להיות בעל זכות שווה וכוח שווה. אמנם טענה זו הוכחה כלא נכונה בתכלית, אולם על פניו, היא נראית מובנת מאד. ואם כן על סמך מה קבעה המשנה שהיה זה לא לשם שמים? את התשובה מוצאים במקור אחר בחז"ל המגלה את מניעו האמיתי של קורח במחלוקתו נגד משה ואהרן. קרח חשב שהוא אמור לזכות בנשיאות על בני קהת – ונתכעס על כך שאליצפן, בן דודו נתמנה במקומו. בעקבות כך התעורר קורח לחלוק על הנהגתם של משה ואהרן . אם כך, ברור שהטענות והרעיונות האידיאולוגיים אשר הובילו את מחלוקתו היו אך ורק כיסוי להסתיר את מניעו האמיתי - תאוות הכבוד. תחת אצטלה של הגנה על זכויות העם כולו הוא דאג אך ורק לעצמו ולמניעיו האישיים , מה שגרר אותו לבסוף לעבור עבירות חמורות, ולהיענש, הוא ובני עדתו בעונש קשה עד מאד - בליעתם בתוך האדמה לנצח. אולם למרות זאת, לו היה אדם בא אל קורח ושואל אותו האם פעל מה שפעל לשם שמים או לא – ודאי התשובה הייתה שרק לשם שמיים עשה זאת. הוא שכנע את עצמו שהוא הצודק במחלוקת כיוון שהוא ראה בנבואה שעתיד לעמוד מצאצאיו שמואל הנביא ועשרים וארבעה משמרות של לויים שיתנבאו ברוח הקודש. לכן הוא הסיק שודאי הוא צודק בטענותיו על משה ואהרן. הוא לא צפה אפשרות כזו שבנו יישאר בחיים בעוד הוא ילך לאבדון נצחי . ישנם לימודים רבים שאנו יכולים ללמוד מעניין קורח. אחד החשובים שבהם הוא שאדם עלול להיות משוכנע לגמרי שהוא פועל לשם שמים כאשר הוא מעביר ביקורת על חברו, בעוד שהאמת היא שהוא פשוט נגרר אחר יצרו הרע. ניסיון זה מצוי במיוחד בעולם התורה: יהודים שומרי תורה ומצוות מאמינים שיש מושג של טוב לעומת רע. אנו מתנגדים בתוקף למגמה החילונית, זו המגדירה באופן יחסי וגמיש למדי מה נחשב למוסרי – בהתאם לנסיבות, לסביבה ולתקופה. אנו מאמינים בתורת אמת, ומוכנים ללחום למען אמונה זו. אולם מתוך כך אנו עלולים להגיע לידי סכנה גדולה, שהכוונה האמיתית שתעמוד מאחורי מעשינו, תהיה כמו זו של קורח – שלא לשם שמים. וכתוצאה מכך עלולות לפרוץ מחלוקות נוראות הגורמת נזק עצום. ר' לייב גרביץ זצ"ל מדבר על תופעה זו בספר מאורי שערים : הוא כותב שבליל שבת אנו משבחים את ה' במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים". מדוע אנו מזכירים באופן מיוחד את ירושלים, האם אין היא נכללת במילה "ישראל"? הוא מתרץ, שירושלים היא ביתם של תלמידי החכמים, והם מטבע הדברים מעורבים במחלוקות רבות שבעיניהם נראות לשם שמים, לכן ירושלים זקוקה לתפילה מיוחדת על השלום, על מנת לשמרה מפני התפתחותה של מחלוקת שלילית. קל מאד להצדיק דיבורים שליליים על יחידים או קבוצות תוך שימוש בעילה צדקנית של לשם שמים. מצד שני, נדרשת מהאדם מידה לא מבוטלת של ביקורת עצמית על מנת להבטיח לעצמו שהוא פועל באמת לשם שמים, שאם לא כך, הנזק הנגרם עלול להיות רב עד מאד. יתירה מזאת, מציין מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א, כאשר אדם מותח ביקורת כלשהי על קבוצה מסוימת – ייתכן שזה נחשב לשון הרע לתועלת, אולם אם כך הוא, על האדם לברר קודם שהושלמו שבעת התנאים אותם מונה החפץ חיים, רק לאחר שמולאו תנאים אלה מותר לאדם לדבר לשון הרע לתועלת, ולמתוח כזו ביקורת. אחד מאותם תנאים הוא שהמדבר לא ירגיש שום הנאה ממתיחת הביקורת. זהו תנאי שקשה מאד למלאו. לכן, באופן כללי, טוב יותר להשאיר לתלמיד החכמים להחליט מתי מותר וצריך לשלול קבוצות שונות מתוך כלל ישראל, וכל אחד ואחד מאיתנו עדיף שישמור פיו ולשונו. ר' יהודה זאב סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ'סטר היה חוזר ומדגיש נקודה זו פעמים רבות. והיה אומר שרק צדיק גדול יכול להעיז ולדבר ביקורת על קבוצה מתוך עולם התורה או על מנהיגיה. כל אחד אחר טוב יעשה אם ישתוק ולא יתייחס לאותם חילוקי דעות כלל, אלא יתמקד במאמציו להתפתח ולגדול ביראת שמים . ואף אם איננו מתערבים במחלוקות רעיוניות כאלה ואחרות, קורה שגדולים וראשי ישיבות אכן כן מוצאים לנכון לצאת נגד דעה מסוימת או תנועה כלשהי בתוך עולם התורה אשר לדעתם היא שלילית. ברור שמעשיהם הם לשם שמים וכוונותיהם טהורות לחלוטין ללא כל תערובת של תאוות כבוד או הנאה כלשהי מביקורת על אחרים. עדיין, אנו עומדים בסכנה שמא לא נבין נכונה את דבריהם ונגיע לידי מעשה בצורה שלא התכוונו אליה כלל ועיקר, ושוב ניפול חלילה לידי לשון הרע ומחלוקת. לכן קיימת סכנה תמידית, שקבוצות שונות מתוך עולם התורה יכולות יביטו בהתנשאות על קבוצה אחרת ויצמידו לה תויות שליליות. אי אפשר לומר שזוהי אך ורק תוצאת קטנה ובלתי רצויה, הנצי"ב כותב שזה היה מה שגרם לחורבן בית המקדש השני. אנשי אותו דור היו צדיקים גדולים ועמלים בתורה, ועל מה חרב בית המקדש? כיוון שהייתה בליבם שנאת חינם, וכל אדם שראו שאינו נוהג בדרך שלדעתם היא הנכונה, חשדוהו שהוא צדוקי או אפיקורס . מהי הגישה הנכונה בה עלינו להתייחס למחלוקות? את התשובה ניתן ללמוד מהמחלוקת השניה שהביאו חז"ל למול מחלוקת קורח – מחלוקתם של הלל ושמאי, זוהי מחלוקת שזכתה להיקרא בפי חז"ל "מחלוקת שהיא לשם שמים", לא היה מעורב כל מניע אישי במחלוקת זו, אך ורק הרצון להגיע לאמת הצרופה – הוא זה שהניעם. הוכחה לכך היא שלמרות שהיו ביניהם ויכוחים רבים בהלכה, כל זה לא מנע מהם מלהשיא את בניהם זה עם זה . אין כל רע במחלוקת כל עוד היא מבוססת על שאיפה אמיתית לאמת ואם כזו היא, לבטח לא יערבו החולקים בה את חילוקי הדעות הרעיוניות שלהם בעוינות ושנאת חינם אישית. הסיפור הבא מהווה דוגמא מובהקת לרעיון זה: הרב סגל זצ"ל השמיע פעם ביקורת על קבוצה מסוימת, ודעתו נתקלה בהתנגדותם. ראש הישיבה כלל לא הושפע מהתנגדות זו ונותר איתן בדעתו. בסופו של דבר החליט אחד מראשי אותה קבוצה לבוא אל ראש הישיבה ולשוחח עמו על העניין. כאשר הגיע אותו אדם, קידם אותו הר' סגל עם מתנה – ספר חפץ חיים ובו הקדשה חמה. אותו אדם נאלם דום, הוא לא הצליח להבין מה גרם למתנגדו להביא לו מתנה. הר' סגל הסביר, "זו היתה דרכו של ר' ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה נוהג לתת מתנה לכל מי שנכנס איתו לויכוח רעיוני כלשהו, על מנת להבהיר באופן ברור שהמחלוקת היא רעיונית בלבד, ואין בה כל פן אישי" . ראינו שהמפתח בעזרתו נוכל למנוע ממחלוקות רעיוניות להגיע לידי עוינות אישית הוא ליצור הפרדה בין האדם ובין התנהגותו, דעתו או השקפתו. אדם יכול לטעות ובו ובזמן להישאר אדם טוב הראוי ליחס מכבד. יצירת הפרדה כזו אינה משימה קלה כלל. הר' ברקוביץ מביא רעיון כיצד להקל על משימה זו, והוא ללמוד את ההשקפות וההלכות הנוגעות לבין אדם לחברו, אלה מעניקות לאדם את השקפת התורה ביחס להתנהגותו עם זולתו גם אם הוא מתנהג באופן שגוי. מעבר לכך, כפי שכתבנו לפני כן, מומלץ מאד כלל לא להצטרף למתנגדים ונלחמים כלפי כל קבוצה שהיא ללא הוראה מפורשת מסמכות רבנית מקובלת. אם נעבוד על עצמנו בנושא זה, נוכל לתקן את שנאת החינם, אשר שנאה כמוה היא שגרמה, כדברי הנצי"ב, לחורבן בית המקדש עליו אנו מתאבלים מאז ועד היום.

KORACH - MAKING PEACE

Parshas Korach describes the most famous machlokes (dispute) in the Torah, in which Korach and his cohorts challenged the leadership of Moshe Rabbeinu. After Korach, Dassan and Aviram flagrantly initiated the dispute with Moshe and Aaron, Moshe attempted to make peace with them. He first tried to appease Korach, and when that failed, he turned to Dassan and Aviram. “And Moshe called for Dassan and Aviram the sons of Eliav..” Rashi, citing the Medrash Tanchuma, tells us that Moshe was attempting to appease them with divrei Shalom. The Medrash derives from here that one should never persist in a machlokes, rather he should try to make peace. It is noteworthy that the Torah taught this lesson in the context of the machlokes between Korach’s group and Moshe Rabbeinu. This was a machlokes in which Korach’s group were clearly guilty for initiating the dispute and had conducted themselves in a deplorable manner. Nonetheless, Moshe did not hesitate in attempting to appease them. Moshe’s actions in this incident serve as a powerful lesson for all other disputes. In almost all disputes, each protagonist tends to place all the guilt on his adversary. Consequently, they both refuse to compromise on the matter in hand, insisting that the other side must give in, or apologize. They must learn from Moshe’s conduct in his machlokes - he tried to make peace even though he was genuinely free of blame. The Chasam Sofer zt”l develops the idea that one must make every effort to make peace. He points out that it was very unlikely that Dassan and Aviram would be appeased by Moshe’s words, given their history of constant antagonism towards him. There is a concept in Torah known as chazakah, whereby we presume that the past situation will continue in the same way as it has in the past. According to this principle, there was no need for Moshe to try to appease Dassan and Aviram given the minute chance of success. Nonetheless, the Chasam Sofer writes that we learn from Moshe’s attempts at conciliation, that we do not follow the principle of chazakah with regard to machlokes. This is because machlokes is so damaging that we must make any effort we can to make peace, no matter how unlikely the chances of success. Dassan and Aviram’s response to Moshe’s attempts at appeasement demonstrates exactly how one should not conduct himself in a machlokes. “.. And they said we will not go up…even if you would put out the eyes of those men, we will not go up!” The Chofetz Chaim zt”l writes that these words demonstrate the extent of the stubbornness of Dassan and Aviram in their refusal to even speak to Moshe. He explains that when they told Moshe that they would not speak to him “even if you put the eyes of those men”, they were referring to their own eyes, and that they would rather have their eyes put out than make peace with Moshe. The Chofetz Chaim teaches from here that some people can become so entrenched in machlokes that they prefer to endure great suffering over ‘losing’ the machlokes. In this vein, he tells of the story of a machlokes which threatened to destroy one of the protagonist’s lives and result in his family being imprisoned. When his desperate wife implored him to give up this destructive machlokes, he replied that he was prepared for himself, his wife and his children to go to prison, as long as he would ‘win’ the machlokes! Why is it so difficult for protagonists of disputes to attempt reconciliation? One reason is that it is very difficult for a person to recognize that he should assume at least part of the blame for the development of the machlokes. Human nature tends to push people to focus on the failings of others and their own strengths. Accordingly, when a person is in the midst of a bitter machlokes, it is extremely difficult for him to accept any level of culpability for its escalation. The words of the Malbim on this matter, offer a penetrating insight into the erroneous nature of this attitude. The Malbim once found himself in the midst of a bitter machlokes. His beleaguered students asked him how such a terrible dispute could take place, given the Torah’s words with regard to the machlokes between Korach and Moshe. The Torah tells us: “There will never be like Korach and his assembly.” The students understood that this means that there will never be such a bitter machlokes again in history. Accordingly, they could not understand how the Malbim could be embroiled in such a machlokes. He explained to them that the Torah’s words that there will never again be such a machlokes have a different meaning. The Torah is telling us that the machlokes of Korach against Moshe was the only one in history in which one side was totally in the wrong and one side was completely in the right. Korach and his associates were totally wrong in their arguments and were fully guilty for the development of the machlokes. Moshe, in contrast, acted in a completely correct and justified manner. When the Torah says that there will never be such a machlokes again, it is telling us that there will never be another machlokes in which one side is totally justified and the other is completely guilty. The Malbim, in his humility, was thus acknowledging that he had to assume some guilt for the machlokes he was involved in . The Malbim’s explanation teaches us that anyone involved in a machlokes is wrong to believe that he is totally in the right, because the Torah testifies that this cannot be the case. Accordingly, it behooves everyone who finds themselves in a machlokes, to accept responsibility for his role in its escalation. When one does this, it will be easier for him to focus on his guilt in this regard, rather than that of his adversary. By doing this, he should recognize that he needs to rectify his mistakes, and ignore the failings of his ‘enemy’. And even if he cannot do this, then he should realize that by being the ‘bigger person’ he can bring about peace - it’s more important to have peace than to ‘win’. This attitude will help him emulate Moshe’s actions in appeasing Dassan and Aviram. During the course of a person’s life, it is inevitable that he will come into some form of conflict with other people. When this happens, the person has a vital choice to make: He can validate his own behavior and stubbornly refuse to admit any failing; or he can swallow his pride, be the ‘bigger’ person, and initiate reconciliation. By taking the second option, the person emulates Moshe Rabbeinu – Moshe was willing to approach Dassan and Aviram despite the fact that they were totally at fault. All the more so this should be the case in all other disputes when both sides must assume responsibility for the machlokes. Moreover, if one of the sides in the dispute apologizes for their role in the incident then they should be forgiven. Chazal tell us that one who forgives other people’s mistakes will be more easily forgiven by HaShem for their sins, but one who is strict on other people and refuses to forgive them must expect the same level of strictness in how HaShem views their own sins, Such conflicts are not limited to major machlokes, they also include common ‘disagreements’ between spouses, and small spats amongst family, friends, colleagues, students etc. When a person refuses to budge in such incidents, he only succeeds in prolonging and increasing the bitterness, and ultimately only damages himself in this world and the Next. However, by emulating Moshe, a person will ensure that the Shalom will prevail.

KORACH – INSIGHTS IN RASHI – THE SIN OF KORACH’S ASSEMBLY

Bamidbar, 16:5-7: He [Moses] spoke to Korach and to his entire assembly, saying, ‘In the morning, HaShem will make known who is His own and who is holy, and He will bring close to Him, and whom He will choose, He will bring close to Him. Do this: Take for yourselves fire-pans – Korach and his entire assembly – and put fire in them and place incense upon them before HaShem tomorrow. Then the man HaShem will choose, he is the holy one. This is much to you, sons of Levi!’ Rashi, 16:7: sv. This is much to you, sons of Levi: ‘I have told you a great [serious] matter. Were they not fools for Moses warned them in this manner and yet they still undertook to offer [the incense]?! But they sinned with their souls…’ Joining Korach in the rebellion against Moshe Rabbeinu were two hundred and fifty great men. Rashi, quoting the Midrash Tanchuma, questions the motivations of these men in undertaking the seemingly futile rebellion against Moshe Rabbeinu. He points out that they were not foolish people, and answers that they ‘sinned with their souls’. The commentaries point out that it very difficult to see how this answers the initial question of why they embarked on this rebellion. Indeed it is not clear at all what it means that ‘they sinned with their souls’. The Netsiv zt”l offers a fascinating explanation that answers these questions. He begins by pointing out that the two hundred and fifty men are always mentioned separately from Korach, Dasan and Aviram. Moreover, they were punished differently from those three evildoers. They were punished by being burnt by a fire from the Holy of Holies whilst Korach and his cohorts suffered the far greater punishment of being swallowed alive into the ground. The Netsiv explains that the reason for these differences is because the intentions of the two hundred and fifty men were totally different from those of Korach, Dasan and Aviram. The latter were motivated by jealousy and desire for power. However, the two hundred and fifty men had essentially pure motives. They desired to attain greater closeness to HaShem by partaking in the service of the Kohanim. They realized that they would die for doing this yet they were willing to give up their lives in order to attain this perceived ‘closeness’ to HaShem. The Netsiv writes even further that they had no real claims against Moshe and Aaron, rather they knew that the only way that they could perform the priestly service was by joining Korach’s rebellion. Because their intentions, though clearly misguided, were leshem Shamayim (pure), they were killed in a more elevated fashion, by a holy fire. This explains why they embarked on this seemingly foolish endeavor and answers what Rashi means by the words, ‘they sinned with their souls’. It means that they willingly went against HaShem’s will to get closer to him with the awareness that they would die as a result. It is clear from the Netsiv that despite their pure motives, the two hundred and fifty men clearly made a terrible mistake in their desire for closeness to HaShem. Their error was that the only way to truly cleave to HaShem is by doing His Will, not by performing actions that one thinks will bring him closer to HaShem despite the fact that He commanded us not to do so. The Netsiv in Parshas Shelach writes that the approach of the two hundred and fifty men constituted a transgression of the Mitzvo of ‘do not go after your heart and eyes’. He explains that this includes not creating new ‘Mitzvos’ or ways of connecting to HaShem because one feels it will bring him closer to HaShem, when that course of action actually constitutes a sin. How does this lesson apply to our lives? There may be times when we perceive that other people have attained positions where they can attain higher levels of spiritual achievement than ourselves. In such situations it is important to realize that whilst one should make the maximum effort in the realm of ruchnius, if Providence deems that he not attain certain positions then that means he does not need to do so in order to attain closeness to HaShem. On a more general level it reminds us of the principle that each person’s relationship to HaShem is unique and his situation and abilities are perfectly suited to enable him to maximize that relationship. This idea is demonstrated by the following story involving two of the great Baalei Mussar: Rav Naftali Amsterdam zt”l, once told his Rebbe, Rav Yisroel Salanter zt”l, “If only I had the head of the “Shaagas Aryeh”- a famous Torah genius, the heart of the “Yesod Veshoresh Ha’avodah - who was famous for his fiery, emotional avodah (service to Hashem), and the middos [characteristic traits] of the Rebbi - Rav Yisroel Salanter’s middos were legendary, then I could be a good oved Hashem (server of Hashem).” Rav Yisroel responded, “Naftali, Naftali, with your head, with your heart, and with your middos you can also a be a true oved Hashem. May we all merit to heed Rav Yisrael’s lesson and serve HaShem in the best way that each of us can.