תולדות – מקורה של ברכה יהונתן גפן

בס"ד תולדות – מקורה של ברכה יהונתן גפן כאשר משתלט הרעב על ארץ ישראל, מתכנן יצחק אבינו לרדת למצרים. אולם הקב"ה מצווה עליו להישאר בארץ ישראל וללכת אל הפלישתים, הקב"ה מברך אותו בברכה גדולה: "והרביתי את-זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל-הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר-שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצו‍תי חקותי ותורתי" דעות המפרשים חלוקות בפירוש המילה "משמרתי" בה משתמשת התורה לתאר את צדקותו של אברהם אבינו. ה"ספורנו" מפרש מילה זו בצורה מחודשת; הוא כותב שהכוונה היא שאברהם 'עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי, שהיא לגמל חסד' בכך משבח הקב"ה את אברהם על היותו דבק כל כך במידתו של הקב"ה – מידת החסד. כל היסוד של בריאת העולם על ידי הקב"ה הינו חסד, אברהם התחקה אחר מידה יקרה זו של הקב"ה ופעל בעשיית חסד באופן הנעלה ביותר – הוא העניק לבני דורו את ההזדמנות להתקרב אל בוראם. ה"ספורנו" ממשיך באותו קטע לבאר קושיה חזקה הקיימת בפסוק זה: בשני מקומות בפרשה ה' מברך את יצחק, אולם – אך ורק בזכותו של אברהם. הפעם הראשונה היא בפסוק שהבאנו, והשניה היא לאחר סיום המעשה עם אבימלך בפלישתים; "" - כל זאת בניגוד לברכותיהם של אברהם ויעקב שתמיד התברכו בזכות עצמם ולא בזכות אבותיהם. הספורנו מסביר כי גם אברהם וגם יעקב היו מלמדים אחרים החל משלב מוקדם מאד בחייהם. מעשיו של אברהם ידועים הם, הספורנו כותב כי יעקב לימד אנשים שבאו לישיבת שם ועבר . ולכן ברכותיהם של אברהם ויעקב היו בזכות מעשיהם בימי חייהם. לעומתם יצחק לא פרסם בעולם את שם ה' עד כה, וכתוצאה מכך לא זכה להתברך בזכות מעשיו הוא. יצחק קיבל ברכה בזכות עצמו אך ורק לאחר שלמד ממעשי אביו וכן קרא בשם ה': "" , ומיד לאחר מכן, מופיע אבימלך על מנת לכרות עמו ברית שלום, והוא מסיים את דבריו בקראו ליצחק "" , זוהי הנקודה, כותב הספורנו, בה יצחק מתברך בזכות עצמו. הרב אלישיב שליט"א מעיר ומדגיש את המשתמע מפירוש זה של הספורנו. יצחק אבינו היה אחד משלושת האבות, הוא היה מוכן למסור את נפשו למען ציווי ה' בעקידה, קדושתו מגיעה עד כדי כך שאין הוא רשאי לצאת מארץ ישראל. למרות כל זאת, נראה מהפסוקים אודותיו כאילו אין לו כל זכות עד אשר יקרא בשם ה'! וכך כותב הר' אלישיב: " מכאן רואים את הזכות העצומה והשכר הגדול שמגיע לאדם המפרסם את שם ה' בעולם". עדיין יש צורך להבין כיצד צדקותו העצומה של יצחק לא הספיקה לו כדי שיתברך בזכות עצמו, עד אשר הוא פרסם את שם ה' בעולם. ר' חיים וולוז'ין זצ"ל מסביר ש"ברכה" משמעותה ריבוי – ומטרתה של הברכה היא להשפיע גדילה, ריבוי או המשך טוב במתברך. על פי זה, מסביר מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א שאדם ראוי לקבלת ברכה של ריבוי אך ורק אם אף הוא תורם לריבוי והמשכת טוב בעולם בכך שגורם לאחרים ללכת בדרך התורה. בהתאם לכך, על אף כל מעשיו הגדולים, יצחק קיבל ברכה בזכות עצמו – רק כאשר הוא בעצמו תרם לעלייתם של אחרים וגרם שילכו בדרך התורה. השאלה שנותרה היא מדוע לא קרא יצחק בשם ה' עד לאותו שלב של בניית המזבח. הר' אליישיב מסביר שכיוון שאביו של יצחק כבר פרסם את שם ה' בעולם, לא היה צורך שגם יצחק יעשה זאת. אולם, כותב הר' אלישיב, ניתן לראות מכך עד כמה גדול הוא השכר שקיבל יצחק ממעשה זה למרות שאביו כבר עשה זאת. לומדים מכאן לימוד גדול ומשמעותי ביותר לימינו אנו - העובדה שישנם אנשים המקדישים את זמנם ומרצם להגדיל תורה ולהאדירה אינה פוטרת אף אדם אחר מלתת את תרומתו הוא בנושא זה – בכל דרך שהיא. אדם עלול לטעון שאנשים רבים כבר עוסקים במלאכת קודש זו והוא אינו צריך לעשות זאת. הבעיה בטענה זו היא כפולה: ראשית ראינו מהספורנו שאדם מחויב להיות קשור ומעורב בקירוב אנשים לבורא – למען טובתו האישית וכדי שיהיה ראוי לברכה. ושנית – מספר האנשים העוסקים בקירוב רחוקים (כולל העוסקים בקירוב בחלק מזמנם כגון הקדשת מספר שעות לימוד בשבוע עם אדם המתקרב ליהדות, או אירוח יהודים רחוקים לשבתות) הוא זעום ביותר ביחס למספרם של היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, אשר מליונים מתוכם אובדים לעם היהודי . הדרך היחידה לעצור נחשול גאה וכואב זה היא אם כל יהודי יקבל על עצמו להקדיש מזמנו לקירוב רחוקים. ואכן, עובדה ידועה היא שהגדולים הורו לכל בן תורה לתרום מזמנו היקר על מנת לקרב יהודים רחוקים: הרב משה פיינשטיין זצ"ל הוציא "קול קורא" לבני ישיבה בשנת 1973 שם הוא מתאר כיצד משה רבנו לא רצה בתחילה להנהיג את עם ישראל. אולם, כאשר היה ברור לו שאין עוד אף אחד מלבדו שמתאים לתפקיד זה, הוא לקח על עצמו את התפקיד ביתר שאת. וכך כתב: "כשם שנענה משה רבנו לבקשתו של ה', כשאמר לו שהוא מחויב, כיון שאין מישהו אחר, כך בדיוק מחויבים תלמידי הישיבה... אין אף אחד אחר שמתאים ומוכשר לתפקיד זה... בתנאים ונסיבות כאלה, חייבים להמעיט מלימוד התורה הפרטי"(תרגום חפשי) הוא קובע כי "כמו במצות הצדקה, בה מחויב אדם לתת מעשר מהכנסותיו לעניים, כך חייב אדם לתת מעשר מזמנו, על מנת לקרב אחרים לתורה. כל אדם נהנה מגדולים ממנו, המאצילים עליו ותורמים לו, וכך בדיוק עליו לתת ולתרום מזמנו לאחרים הזקוקים לכך" עוד גדולים אחרים קראו לאברכים בקריאה דומה. הרב וולבה זצ"ל, בארץ ישראל, המליץ ושכנע אברכים להקדיש לילה אחד בשבוע לבקר משפחות חילוניות, ולהאיר בביתם את אור התורה והיהדות. תלמידי חכמים גדולים בכל הדורות ניצלו תמיד כל הזדמנות ללכת בדרכו של אברהם אבינו, ולהשקיע כל מאמץ על מנת לקרב יהודים לבוראם. המגיד שיעור הידוע ר' מנדל קפלן זצ"ל השקיע רבות בהתידדות עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ובכל עת שפגש אי מי מהם היה מלמדם. כולל גם ילדים קטנים. פעם אחת הביאה מזכירה חילוניה בישיבה את בנה בן התשע איתה לעבודה. כאשר ר' מנדל ראה את הילד הקטן משחק במסדרונות הישיבה, הוא קרא לו, הצביע על חומש ושאלו: "היודע אתה מה זה?" "ודאי" ענה הילד, "זהו חומש", לקח ר' מנדל שתי כיסאות ישב עם הילד למשך שעה ולימד אותו חומש ברמה שהתאימה להבנתו. מאוחר יותר שאל אותו מישהו מדוע הוא הקדיש כל כך הרבה מזמנו היקר למען ילד בן תשע. ענה ר' מנדל: "אני מקווה שנטעתי גרעין אשר יגדל ויפרח בעוד שנים" אנו עלולים לחשוב כי לא יכולה להיות לנו השפעה על יהודים אלה, אולם אף אחד אינו יכול לדעת איזה גרעין הוא נטע, שמא יפרח הוא ויצמח בעוד שנים רבות וקשה יהיה לקשר בין הנטיעה לצמיחה. הר' קפלן היה תלמיד חכם עצום, הוא הגיע לרמות גבוהות ביותר בלימוד התורה ובצדקותו, אולם, הוא הבין שכל זה לא פוטר אותו מהאחריות לחפש אחר הזדמנויות "לקרא בשם ה'". לומדים מהספורנו שגם אדם צדיק אינו ראוי לברכה בזכות עצמו עד אשר יפרסם את שמו של ה' בעולם. מוסיף הר' אליישיב ומלמד כי טענה בנוסח – אנשים אחרים כבר פועלים ועושים – אינה תקפה ואינה מתקבלת. ייתן ה' ונזכה לממש את תפקידנו ולקרא בשם ה'.