ההגדה – המדריך להכרת הטוב

בס"ד הגדה של פסח עמוסה במסרים רבים מאד. אחד מהם, כפי שמבאר הרב נח אורלווק שליט"א, הוא האופן בו מתייחסת התורה להכרת הטוב והודאה. ניתן לראות בברור את חשיבותה הגדולה של מידת הכרת הטוב בהשקפת התורה. שלוש פעמים ביום אנו מודים לה' בתפילת שמונה עשרה – "מודים אנחנו לך". בכל פעם שאנו אוכלים, אנו מודים לה' על האוכל שנתן לנו בחן, בחסד וברחמים, וכן הלאה.גם במצוות שבין אדם לחברו ישנ דגש חזק על הכרת הטוב למיטיבים עמנו, כגון מצות כיבוד אב ואם וכבוד רבו המבוססות במידה רבה על הכרת הטוב עבור לה מה שההורים והמורים עושים בעבורנו . עם כל זאת, אין זו משימה פשוטה כלל וכלל, להכיר כל הזמן בטובות הבורא, ולהחיות מתוך הכרת הטוב תמידית על חסדיו עמנו – ועל חסדי אחרים עמנו, להבדיל. כיצד יוכל האדם לפתח בעצמו תכונה זו ולהשרישה בו? ההגדה, כול המצוות וההלכות הנוגעות אליה, יוכלו לענות לנו על שאלה זו. על מנת לקיים את המצווה של סיפור יציאת מצרים, מורה לנו הגמרא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ישנה מחלוקת, כיצד בדיוק יש לקיים הוראה זו: רב סובר שלפני שאנו מודים לה' על שקרבנו לעבודתו, יש להזכיר ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ואילו שמואל סובר ש"גנות" הינו הסבל והשעבוד שסבלו עם ישראל במצרים. למעשה, שתי בחינות אלו של "גנות" נמצאות בנוסח ההגדה. נראה כי שתי הדעות מלמדות אותנו שיעור יסודי בפיתוח מידת הכרת הטוב. לדעת שמואל, הסובר שעלינו לספר על העבדות והסבל, ניתן להבין כי על מנת להגיע להכרת טובה ולהודאה עליה, עלינו להדגיש את הניגוד שהיה בין מצבנו לפני הטובה לבין מצבנו עתה. על מנת להודות לה' באמת על שהוציאנו ממצרים, ולהעריך נכונה את חסדו ואהבתו – עלינו להדגיש ולהזכיר את הסבל שסבלנו קודם לכן במצרים. על ידי הסתכלות זו, נוכל לחמוק מן המלכודת האורבת לנו – מלכודת ההרגל. כל בן אנוש עלול בקלות רבה להתרגל לתנאי המדבר המרוממים, ולאחר מכן לראותם כמובנים מאליהם. גם אנו, כאשר חיינו מתנהלים על מי מנוחות, קל לנו לשכוח את כל החסדים שעושה עמנו הקב"ה, ועד כמה הוא ממשיך לשמור ולהגן עלינו כל רגע ורגע. אדם שמצבו הכלכלי יציב – נוטה לקבל מצב כזה כמובן מאליו, וודאי שמגיע לו, וממילא אין הוא מודה להקב"ה על רוב חסדיו! לעומת זאת, אם ייזכר בתקופות קשות שעבר, כאשר לא ידע מאין תבוא לו פרנסה וכו' – ייקל עליו להבחין בטובות האופפות אותו ולהודות עליהן מעומק הלב. במבט ראשון קשה קצת לראות כיצד תוביל אותנו הדעה השניה להכרת טובתו של ה'. איך נגיע, על ידי הזכרת העובדה שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ורק עכשיו קרבנו המקום לעבודתו, להכרת טובה והודיה לה' על כל מה שעשה עבורנו? נראה כי אחד המחסומים היותר גדולים בנפש האדם המונע מאיתנו להודות במשגה וטעות הינה מידת הגאווה. אדם גאה מרגיש כי הכל מגיע לו – ובכלל זה גם הטובות שה' מרעיף עליו – מגיעות לו. ממילא מידת הכרת הטוב לא תהיה מפותחת אצלו גם כלפי בני אדם הגומלים עימו טובות: הוא אינו מרגיש שהם עשו משהו יוצא דופן שיש לומר עליו תודה! לעומת זאת אדם עניו מרגיש ששום דבר אינו מגיע לו, ולפיכך הוא שם לב לכל טובה הנעשית בעבורה, ורואה אותה כחסד גדול מאד והתוצאה – הכרת הטוב! באופן זה נוכל להסביר את ה"מתחיל בגנות" בדרכו של רב מוביל אותנו להכרת הטוב: שהרי אנו מזכירים לעצמנו שתחילתנו הייתה לא מאנשים בעלי ייחוס רב אלא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". יתירה מזאת – אנו מודים כי הדרגות הרוחניות וקרבת האלוקים שהגענו אליה הושגה על ידי מתנת שמים וחסד ה- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", הדגשת נקודת ההתחלה הנמוכה מאפשרת לנו להוקיר כראוי את החסדים שנעשו עמנו. הרב שלמה ברעוודה שליט"א מספר כי ראה "גדולים" רבים, וכל אחד מהם שונה מרעהו. אבל לכולם הייתה מידה אחת מפותחת ביותר והיא הכרת הטוב מופלגת. ייתכן שזוהי תוצאה של ענווה גדולה שהייתה נחלת כל אחד מהם – הם ראו את עצמם כלא זכאים לשום דבר והודו על כל מה שהגיע להם. מי יתן ונזכה ללמוד ממעשיהם וללכת בדרכיהם, להצליח להעריך את כל הנעשה עבורנו על ידי אנשים ולהודות להם, ויותר מכל – להודות לבורא יתברך על רוב חסדיו עמנו.