צו – פתוי הכסף

"וידבר ה' אל משה.. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה.." פרשה זו מתחילה בפניית ה' אל משה שיצווה לאהרון ולבניו אודות הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים את השימוש במונח "צו" בפסוק, במקום בו בדרך כלל מופיעה הלשון "דבר אל אהרון" או "אמור אליו": מדוע במצווה זו נעשה שימוש בלשון ציווי? המדרש, אותו מביא רש"י הקדוש, מסביר כי המילה "צו" משמעותה יתר זריזות, וכי יש צורך בלשון חזקה זו בנוגע לקרבן עולה. מדוע? רבי שמעון אומר – משום שבקרבן עולה יש חסרון כיס , ולפיכך קיים חשש כלשהו שכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים על פני הקרבת עולה. לכן באה הלשון" צו" לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים . הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל לימד שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: הכהן הגדול היה ברוב הדורות האדם הקדוש והנעלה ביותר בדורו , יתירה מזאת, אחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול הוא היותו עשיר , בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש פן יעדיף קרבן שלמים על פני קרבן עולה בגלל ההפסד הכספי הפעוט שיכול להגרם לו - הוא חשש רחוק מאד! המשגיח, הרב לוונשטין מסביר כי התורה מלמדת אותנו בזאת שאפילו הכהן הגדול חשוד ליצר הרע זה, של חמדת הממון . במקומות שונים מדגישים חז"ל את כוחו של יצר תאוות הממון . דוגמא בולטת היא הגמרא במסכת בבא בתרא המדברת על עבירות שבני אדם נכשלים בהן באופן מצוי: "אמר רב יהודה אמר רב – רוב בגזל ומיעוט בעריות..." ומסביר רש"י שם שכוונת הגמרא אינה שרוב בני האדם הינם גזלנים! אלא "כעין גזל, שֶמורין להתירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו". כלומר, אומרת כאן הגמרא שרוב בני האדם נתונים לסכנת היכשלות בעוון גזל לסוגיו השונים, בהם גם השימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה- הנחשבת לגזל על פי ההלכה. הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, כשהוא מותיר את הרב לבדו בחדר. כאשר חזר, לא מצא את ר' ישראל שם! ולבסוף, נמצא הרב... כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום גדול של כסף שלא נספר עדיין, והוא לא רצה להישאר לבד בחדר עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, האומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". אם בעריות, שמיעוט נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יתגבר יצרו של האדם עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר מ"יחוד" עם סכום כסף . אם אדם גדול כר' ישראל, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שעלינו להישמר מיצר זה! ישנם תחומים מסוימים בהם חובה עלינו להישמר ביותר: ראשית – המסר בפרשה זו הינו כי על האדם להיזהר שלא להיות מושפע בקיום מצוות, מחשש הפסד ממון. ישנן מצוות רבות אשר קיומן עולה כסף רב ושומה על האדם להתאמץ בהן ולקיימן באותה זריזות וחביבות בהן הוא מקיים את המצוות שאינן עולות לו כסף... יתירה מזו, על האדם לשמור על מאזן שוויוני בין השקעתו במצוות – והשקעתו בקניינים גשמיים. אם האדם משקיע הון רב עבור יציאה לחופשות, דירה מרווחת, רכב וכדומה – עליו להראות נכונות זהה להשקיע את הונות עבור קיום מצוות בכלל – ומצות הצדקה בפרט. ה"חפץ חיים" בשיחה עם גביר ניסה לעודדו להשקיע יותר כספים לצדקה, ולטענת הגביר כי מחלק הוא כבר סכומים גדולים למדי! – הראה לו כי הוא הוציא יותר כסף על הוילונות בביתו, משנתן לצדקה. תחום נוסף בו אהבת הממון עלולה להפריע לאדם בעבודת הבורא, הינו במצבים בהם ישנו חשש להפסד ממון, אשר בעטיו האדם עשוי להתפתות להטות את חוקי התורה. כך, אדם שהוא בדרך כלל ירא שמים, עשוי להמנע מלשאול שאלות רב בענייני ממונות. הרב ישראל רייזמן שליט"א הקדיש פעם שיעור שלם להדגיש כי בדיוק כפי שאדם היה פונה לרב לשאול שאלה בנושאים הקשורים לכשרות ושבת – כך עליו להיזהר לנהוג באותה הנהגה בנושאים הקשורים לחושן משפט . נראה כי תאוות הכסף, שורשה נעוץ ב"עבדות" אותה אנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" איננה הרשות החופשית של האדם לעשות כל שהוא רוצה, אלא היא היכולת להתעלות מעל כבלי העולם הזה ולהתרומם מהם. תאוות הממון הינה אחד הכבלים העיקריים הכובלים בני אדם לעבדות לעולם הזה. רצונם בכסף וברווחים מפריע ליכולתם לקיים מצוות ולדבוק בהקב"ה. זאת במצב בו קשה לאדם להיפרד מממונו – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת ממנו. בחג הפסח אנו מדגישים את חירותינו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה קמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא תפיחה לגובה. באופן זה גם אנו בליל הסדר חוזרים אל המקום הטהור והנקי שלנו, ללא חיבור כובל אל החומר. יתן לנו ה' בפסח זה חירות אמיתית מעולו של היצר הרע!