כי תבוא – עלי להקים

בס"ד כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים כדי לקבל מחדש את עול התורה עליהם, הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע. שתים עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה המצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא למי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם הינן מעשה מוגדר וברור, מלבד האחרונה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" . שואלים המפרשים, מה כולל ציווי זה, הנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את הירושלמי שעונה על שאלה זו: "ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה [אמר] למד ולימד שמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור" כלומר אדם שהיה צדיק שלם במעשיו; למד תורה, לימד, שמר ועשה, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו ארור . בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת" שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל החילוניות שגאה באותם ימים ואיים לסכן את כל עתיד עולם התורה. בהקדמתו, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים . החיוב הרביעי מתבסס על הירושלמי שהבאנו; החפץ חיים קובע שחיוב זה משתייך לכל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. אם אדם אכן עושה כך, הוא זוכה לברכות שנאמרו על הר גריזים ואם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל. והוא מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב רעיון זה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, ברכו את מי שיקיים מצוות אלה וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל אחד שיעשה מאמצים להרים קרן התורה יבורך על יד הכוהנים, הלויים, שש מאות אלף יהודים, והכל מתוך דברי ה'. וההיפך נכון גם הוא עבור כל אחד שלא יקיים מצוות אלה. עוד כותב החפץ חיים שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו! מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א כותב שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא כשלון בהחזקת התורה ולימודה. בין שאר הקללות נמנים: אדם שעושה פסל ומסכה, מקלה אביו ואמו, מכה רעהו בסתר, ועוד מעשים נוראים. היינו נוטים לחשוב על חסר בהחזקת התורה כמעשה שאינו כל כך חמור, אולם מכאן רואים שאדם שאינו דואג ואינו עושה ככל יכולתו למען התורה נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות עד מאד כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך – גם ההיפך נכון; אדם שרק מנסה ומשתדל לפעול, להשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים ולחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה. הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהיווה דוגמא חיה לקיום פסוק זה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל המדרגה, עד כדי כך שבהיותו בן מספר שנים עדיין לא זכה לראות מעודו ספר תורה. בהיותו צעיר לימים מצא חלקיהו מן הכהנים ספר תורה בחצר בית המקדש, ספר התורה היה פתוח במילים "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.." כאשר יאשיהו שמע זאת הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה . מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחישבו למצוא להם בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד יש להתייחס למצב. חלק מהאנשים האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון ראשם בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שאין זה הזמן להתמקד בעלייה רוחנית אישית, בעוד העולם מסביב נתון לחורבן רוחני שלא היה כמוהו . אחת ההוכחות שלו לכך היא דברי ימי חייו של יאשיהו. הפסוק אומר לאחר מציאת ספר התורה שיאשיהו אמר לכהנים וללויים "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" . כיצד התכוון שיעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד מציאת ספר התורה היחידים שנותרו בדרגתם הרוחנית היו הכהנים והלויים. הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי למנוע מעצמם את סכנות הסביבה. הם הקדישו את עצמם למען גדילתם הרוחנית ולמען הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את שאר העם, אחיהם. כאן טוען יאשיהו לעברם ודורש מהם לשנות את התנהגותם, להרחיב את גבולות התורה לכל אותם אלה שנקרע החוט המקשר בינם לבין עולם התורה. בכך שהכוהנים יעבדו למען העם ויגרמו לו להתקרב לתורה הם בעצם יעבדו גם את הקב"ה שהרי זהו רצונו מהם בזמן זה. הנצי"ב כותב שבדיוק כמו בזמנו של יאשיהו, בו היה צורך דחוף שיהודים שומרי תורה ומצוות יקימו את דברי התורה, כך גם בתקופתו, בה רבים עד מאד היו שלא עמדו בסחף הגדול ועזבו את חיי התורה. אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, ודאי וודאי שאפשר לומר זאת ביתר שאת על תקופתנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. מה היה אומר הנצי"ב לו היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ובשמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע לומדים שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש חייב להיות שכל אחד ישאל את עצמו 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאיתנו יכול למצוא סיבות טובות מדוע לא פעל בנושא זה, אבל, שואל החפץ חיים, האם יעמדו סיבות ותירוצים אלה בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה לשאלה 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!' פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני המשפט, שמא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. כשקהילה מסוימת התרופפה מעט בשמירת היהדות הוא נעמד על הבימה בבית הכנסת שלהם ותיאר כיצד הוא נקרא למשפט לאחר פטירתו, והוא נשאל "ישראל מאיר! היית שם באותה העת. מדוע לא הוכחת את הציבור? לפעמים הוא היה מבקש מאנשי הקהילה לחתום את שמותיהם על מסמך בו כתוב במפורש שהוא מילא את חובתו והוכיחם . בהזדמנות אחרת, במשך שלושה שבועות בהם שהה בריגא עלה בידו לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת . ובמקרה אחר, כאשר סיפרו לו חיילים יהודים שהם אכלו חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את ספרו "מחנה ישראל", ספר שנפוץ במהרה בקרב חיילים יהודים. הוא גייס כספבס"ד כי תבוא – עלי להקים יהונתן גפן כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים כדי לקבל מחדש את עול התורה עליהם, הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע. שתים עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה המצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא למי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם הינן מעשה מוגדר וברור, מלבד האחרונה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" . שואלים המפרשים, מה כולל ציווי זה, הנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את הירושלמי שעונה על שאלה זו: "ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה [אמר] למד ולימד שמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור" כלומר אדם שהיה צדיק שלם במעשיו; למד תורה, לימד, שמר ועשה, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו ארור . בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת" שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל החילוניות שגאה באותם ימים ואיים לסכן את כל עתיד עולם התורה. בהקדמתו, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים . החיוב הרביעי מתבסס על הירושלמי שהבאנו; החפץ חיים קובע שחיוב זה משתייך לכל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. אם אדם אכן עושה כך, הוא זוכה לברכות שנאמרו על הר גריזים ואם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל. והוא מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב רעיון זה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, ברכו את מי שיקיים מצוות אלה וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל אחד שיעשה מאמצים להרים קרן התורה יבורך על יד הכוהנים, הלויים, שש מאות אלף יהודים, והכל מתוך דברי ה'. וההיפך נכון גם הוא עבור כל אחד שלא יקיים מצוות אלה. עוד כותב החפץ חיים שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו! מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א כותב שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא כשלון בהחזקת התורה ולימודה. בין שאר הקללות נמנים: אדם שעושה פסל ומסכה, מקלה אביו ואמו, מכה רעהו בסתר, ועוד מעשים נוראים. היינו נוטים לחשוב על חסר בהחזקת התורה כמעשה שאינו כל כך חמור, אולם מכאן רואים שאדם שאינו דואג ואינו עושה ככל יכולתו למען התורה נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות עד מאד כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך – גם ההיפך נכון; אדם שרק מנסה ומשתדל לפעול, להשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים ולחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה. הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהיווה דוגמא חיה לקיום פסוק זה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל המדרגה, עד כדי כך שבהיותו בן מספר שנים עדיין לא זכה לראות מעודו ספר תורה. בהיותו צעיר לימים מצא חלקיהו מן הכהנים ספר תורה בחצר בית המקדש, ספר התורה היה פתוח במילים "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.." כאשר יאשיהו שמע זאת הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה . מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחישבו למצוא להם בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד יש להתייחס למצב. חלק מהאנשים האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון ראשם בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שאין זה הזמן להתמקד בעלייה רוחנית אישית, בעוד העולם מסביב נתון לחורבן רוחני שלא היה כמוהו . אחת ההוכחות שלו לכך היא דברי ימי חייו של יאשיהו. הפסוק אומר לאחר מציאת ספר התורה שיאשיהו אמר לכהנים וללויים "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" . כיצד התכוון שיעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד מציאת ספר התורה היחידים שנותרו בדרגתם הרוחנית היו הכהנים והלויים. הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי למנוע מעצמם את סכנות הסביבה. הם הקדישו את עצמם למען גדילתם הרוחנית ולמען הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את שאר העם, אחיהם. כאן טוען יאשיהו לעברם ודורש מהם לשנות את התנהגותם, להרחיב את גבולות התורה לכל אותם אלה שנקרע החוט המקשר בינם לבין עולם התורה. בכך שהכוהנים יעבדו למען העם ויגרמו לו להתקרב לתורה הם בעצם יעבדו גם את הקב"ה שהרי זהו רצונו מהם בזמן זה. הנצי"ב כותב שבדיוק כמו בזמנו של יאשיהו, בו היה צורך דחוף שיהודים שומרי תורה ומצוות יקימו את דברי התורה, כך גם בתקופתו, בה רבים עד מאד היו שלא עמדו בסחף הגדול ועזבו את חיי התורה. אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, ודאי וודאי שאפשר לומר זאת ביתר שאת על תקופתנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. מה היה אומר הנצי"ב לו היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ובשמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע לומדים שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש חייב להיות שכל אחד ישאל את עצמו 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאיתנו יכול למצוא סיבות טובות מדוע לא פעל בנושא זה, אבל, שואל החפץ חיים, האם יעמדו סיבות ותירוצים אלה בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה לשאלה 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!' פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני המשפט, שמא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. כשקהילה מסוימת התרופפה מעט בשמירת היהדות הוא נעמד על הבימה בבית הכנסת שלהם ותיאר כיצד הוא נקרא למשפט לאחר פטירתו, והוא נשאל "ישראל מאיר! היית שם באותה העת. מדוע לא הוכחת את הציבור? לפעמים הוא היה מבקש מאנשי הקהילה לחתום את שמותיהם על מסמך בו כתוב במפורש שהוא מילא את חובתו והוכיחם . בהזדמנות אחרת, במשך שלושה שבועות בהם שהה בריגא עלה בידו לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת . ובמקרה אחר, כאשר סיפרו לו חיילים יהודים שהם אכלו חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את ספרו "מחנה ישראל", ספר שנפוץ במהרה בקרב חיילים יהודים. הוא גייס כספים ובנה קרן שתקים מטבח כשר, ובאופן אישי היה בקשר עם חיילים רבים כדי להשפיע עליהם לטובה. קבוצת חיילים אחת הייתה עוברת דרך ראדין מידי קיץ. החפץ חיים היה מזמינם לסעודה בביתו, מקבלם בחום אבהי, ומוסר להם שיחה בה עודדם בשמירת התורה . החפץ חיים היה מדגיש תמיד שישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לפעול כדי לחזק את שמירת התורה, יהיה זה על ידי מסירת שיעור לפני קהל גדול, הקמת מוסדות לימודים או קירוב יהודים הרחוקים מחיי תורה. כל אדם ואדם מבורך ביכולות ובכישרונות ייחודיים לו, בהם עליו להשתמש כדי לקרב אחרים לתורה ומצוותיה. בימינו ישנם ארגוני קירוב המספקים דרכים רבות בהן יכול כל אחד להשתלב ולתת את חלקו בעניין חשוב זה, גם כתוספת עיסוק צדדי בלבד. ישנם שיעורי הדרכה לקירוב רחוקים, ניתן ללמוד בחברותא עם יהודי חילוני, ועוד אפשרויות רבות ומגוונות. יום הדין מתקרב והולך, הלוואי וכולנו נלמד מדרכו של יאשיהו המלך ונוכל לומר בדין שהשתדלנו לחזק את שמירת התורה ולימודה.