Wednesday, April 3, 2013

UNDERSTANDING THE OMER

On the second day of Pesach, we are commanded to bring the Omer, a barley offering, in the Beis HaMikdash. The Torah further instructs us to count forty-nine days from this offering until the day before Shavuos. Rav Yosef Salant, ztz”l, in his work Be'er Yosef, asks a number of questions about the Omer. Among them, he notes that the Omer offering was the same volume as the other Minchah offerings: a tenth of an eiphah. Yet it is the only such offering described by the name “Omer” as opposed to simply as “a tenth of an eiphah.” What is the significance of this name? In addition, the Sefer HaChinuch states that the purpose of sefiras haOmer (counting the Omer) is to count toward the day of matan Torah (the giving of the Torah), Shavuos. We count to demonstrate our excitement about reaching this holy day. Rav Salant points out that it is difficult to see any specific connection between the Omer and the giving of the Torah. Rather, it seems that there were simply forty-nine days between the two events, and we count from one toward the other. Is there a connection between the seemingly separate occasions of the Omer offering and Shavuos? Rav Salant answers the first question by noting that the other time the word omer is used in the Torah is with regard to the manna, which the Jews received in the desert. In parashas Beshallach, the Torah states that Hashem commanded them to gather from the manna “an omer per person.” The Midrash also connects the Omer offering with the manna. It tells us that this offering was the Jews’ way of thanking Hashem for the manna. Rav Salant explains that during their time in the desert, the Jews did not have to exert any effort in order to attain their sustenance. The manna came directly from Heaven without any input from the people. Furthermore, no matter how much manna a person tried to gather, he would never be able to take more than he was allotted; rather, he would receive exactly what he needed. Because their sustenance was provided, the people were free to involve themselves in learning Torah and other forms of serving Hashem. However, when the Jews entered Eretz Yisrael, the manna stopped, and they had to earn a living through physical effort. With this change came a new danger: When a person’s toil bears fruit, his trust in Hashem may weaken, and he may attribute his success to his own hard work. To prevent this from happening, the Torah gave us the Omer offering. We offer the first produce of the season to Hashem, acknowledging that only He—rather than our own efforts—is the Source of our sustenance. By connecting the Omer to the manna through the same unit of volume, the Torah stresses that in truth there was no essential difference in how we attained our food in the desert and in Eretz Yisrael. Just as Hashem fed us in the desert, He was the Source of our sustenance once that miraculous period ended. The only difference was that now we no longer merited open miracles, so we had to exert a measure of physical effort in order to make a living. The Be'er Yosef adds a beautiful proof of the connection between the manna and the Omer. According to the Gemara in Kiddushin, the manna stopped falling when Moshe Rabbeinu died, but the people continued to eat what remained until they entered the land on 16 Nisan. We bring the Omer offering on that very date! Thus, every year, we begin counting the Omer on the day the manna stopped to further teach ourselves that the sustenance represented by the Omer is a continuation of the sustenance epitomized by the manna. Rav Salant then explains the connection between the Omer and Shavuos. Thus far, we have see how the Omer teaches us that our livelihood comes from Hashem. However, such an awareness is not sufficient. We must also realize that earning a living is not an end in itself, rather, it is a means to a greater end: having enough peace of mind that we can focus on serving Hashem without being overburdened by concerns about our livelihood. In this vein, the Torah connects the counting of the Omer to Shavuos to teach us that the purpose of the sustenance symbolized by the Omer is to take us to matan Torah, to enable us to learn and live the Torah. Thus, for forty-nine days we count the Omer, infusing ourselves with the realization that Hashem is the Source of our livelihood and that, moreover, He acts as that Source to enable us to get close to Him through learning and observing His Torah. The lessons of the manna have had great relevance throughout Jewish history. In the time of the prophet Yirmeyahu, the Jews had made working a greater priority than learning Torah. Yirmeyahu exhorted them to make Torah study their main focus. They replied by claiming that they needed to work in order to survive. He responded by bringing out a jar of manna stored in the Beis HaMikdash. He showed them that Hashem has many ways of providing man with a livelihood and that one should realize the futility of concentrating on his physical sustenance to the exclusion of his spiritual well-being. We no longer have that jar of manna to arouse us, but we still have the mitzvah of counting the Omer. It stands as a constant reminder that there is no benefit in making more than a reasonable effort to support ourselves, because ultimately Hashem is the sole Provider of our livelihood. Moreover, it teaches us that He provides for our needs so we can focus on the main avodah of growing closer to Hashem. These lessons apply differently to each individual. The amount of time one should spend working, learning, and being involved in other spiritual pursuits varies from person to person. However, during this period of sefiras HaOmer, each person should make his own accounting of the balance of his involvement in physical and spiritual matters. Does he work more than necessary? In his spare time, does he focus on spirituality or bring his work home with him? By asking such questions, a person can internalize the lessons of the Omer. May we all merit a livelihood without difficulty and ample opportunity to grow closer to Hashem.

הבנת העומר

פרשת אמור מתארת את המצוות הקשורות בקרבן העומר. אנו מצווים ביום השני של פסח להקריב קרבן מנחה משעורים בבית המקדש, ומנקודה זו ואילך לספור ארבעים ותשע יום – עד ערב שבועות. ר' יוסף סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' שואל על עניין העומר מספר שאלות . ביניהם הוא מציין את העובדה שמנחת העומר הכילה נפח זהה לכל שאר קרבנות המנחה – עשירית האיפה , ולמרות זאת רק הנפח של מנחה זו מכונה בתורה בשם 'עומר' – במקום לומר בפשטות – כמו בשאר המנחות – "עשירית האיפה". מהי המשמעות של החלפת הכינוי במנחת העומר? שנית, הוא מביא את דברי ה'ספר החינוך' שכותב שמטרת ספירת העומר היא לספור לקראת זמן מתן תורה – חג השבועות. אנו סופרים על מנת לשקף בכך את ציפייתנו לקראת יום גדול וקדוש זה. ר' יוסף סלנט מעיר שמהסברו של בעל ספר החינוך קשה לראות קשר מהותי בין מנחת העומר לבין מתן תורה, ולכאורה נראה שישנם 49 יום ממנחת העומר ועד למתן תורה, ולכן אנו סופרים מאז ועד שבועות. האם אכן קיים קשר כזה, בין שני תאריכים אלה, הנראים לכאורה כלל לא קשורים זה בזה? הוא משיב על שאלתו הראשונה ואומר שהמקום הנוסף בו משתמשת התורה במילה "עומר" הוא בקשר למן. בפרשת בשלח כותבת התורה את ציווי ה' לעם ישראל לאסוף מהמן "עומר לגולגולת" . גם המדרש מקשר בין מנחת העומר והמן ואומר שבמנחה זו הודה עם ישראל לה' על המן אותו קיבלו במדבר. ר' סלנט מסביר שבזמן היותם במדבר, לא נדרשו היהודים להשקיע כל מאמץ על מנת להשיג את מחייתם. המן הגיע אליהם הישר משמיים בלא כל צורך במגע יד אדם. יתירה מזאת, גם אם היה אדם מנסה ומתאמץ להשיג כמות זו או אחרת של מן – מעולם לא עלה בידו להשיג יותר מהכמות שנקצבה לו, ובסופו של דבר הוא קיבל בדיוק את הכמות אותה היה צריך. כיוון שפרנסתם הייתה מסופקת להם מלמעלה, יכלו היהודים להשקיע את כל זמנם וכוחם עבור לימוד התורה ועבודת ה'. אבל, כאשר נכנסו לארץ ישראל – הפסיק המן לרדת משמיים והם נדרשו להתחיל לדאוג לפרנסתם על ידי מאמץ פיזי מצידם. שינוי זה בחייהם הביא בכנפיו סכנה חדשה: כאשר אדם רואה כיצד נושא עמלו פרי, בטחונו בה' נכנס לסיכון – האדם עלול לזקוף את ההצלחה לעבודתו הקשה, ולשכוח שהכל בא במתנה משמיים. על מנת למנוע מצב זה, ציוותה התורה על קרבן העומר; את ראשית התבואה החדשה בעונה אנו מקריבים להקב"ה, ומבטאים בכך את הכרתנו ואמונתנו הברורה שה' הוא מקור מחייתנו ולא ההשתדלות שאנו עושים. על ידי שימוש באותה מידת נפח, קישרה התורה בין המן ובין מנחת העומר, ולמעשה הדגישה שעל פי האמת אין שום הבדל בין הדרך בה קיבלנו את מזוננו במדבר לעומת ארץ ישראל. בדיוק כשם שסיפק הקב"ה צרכנו במדבר כך הוא מהווה את מקור פרנסתנו גם כאשר הסתיימה תקופה ניסית זו. ההבדל היחיד הוא בכך שכעת אין לנו עוד את הזכות לראות במו עינינו ניסים גלויים, ולכן עלינו להשקיע כוחות ולהשתדל עבור פרנסנתנו. מוסף ה"באר יוסף" הוכחה יפה נוספת לקשר בין המן ובין העומר. הוא מביא את הגמרא בקידושין האומרת שהמן הפסיק לרדת כאשר נפטר משה רבנו, אולם העם המשיך לאכול משיירי המן עד היכנסם לארץ בט"ז בניסן . זהו בדיוק התאריך בו מביאים את קרבן העומר! וכך, מידי שנה, אנו מתחילים בספירת העומר ביום בו הפסיק המן לרדת, זהו לימוד עבורנו מידי שנה בשנה שפרנסה שהיא בגדר של עומר – מתוך השתדלות, מהווה למעשה המשך ישיר לזו הניסית – למן מִן השמיים. הוא ממשיך הלאה להסביר את הקשר בין העומר ובין שבועות. עד כה ראינו כיצד העומר מלמדנו שפרנסתנו מגיעה אך ורק מה'. אולם ידיעה זו אינה מספקת; עלינו גם להכיר בכך שפרנסה ברווח אינה מטרה בפני עצמה, אלא גם לה יש תפקיד גדול הרבה יותר – להביא אותנו למנוחת הנפש, אשר על ידה נוכל להשקיע בעבודת ה' ובלימוד התורה ללא כל טרדות ודאגות מחיה. על כן קישרה התורה את ספירת העומר לשבועת ללמדנו את מטרתה של הפרנסה אותה מספק לנו ה' – להביאנו לקראת מתן תורה, לאפשר לנו ללמוד תורה ולחיות חיי תורה. במשך ארבעים ותשעה ימים אנו סופרים ספירת העומר, ובכך מחדירים בתוכנו את ההכרה בכך שה' הוא מקור המחיה היחיד בחיינו, ולמעלה מזאת, שמטרתו בכל זאת היא אך ורק לאפשר לנו להתקרב אליו עוד ועוד על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה. ללימוד אותו למד עם ישראל מהמן במדבר הייתה משמעות חשובה ביותר במשך ההסטוריה היהודית. בתקופתו של הנביא ירמיהו היה מצב בעם בו העמידו את העבודה בחשיבות עליונה יותר מלימוד התורה. ירמיהו הוכיחם על כך, אך הם טענו שהם חייבים לעבוד למחייתם כדי לשרוד. ירמיהו בתגובה הביא מבית המקדש צנצנת של מן שהייתה גנוזה בו . בכך הזכיר להם שלהקב"ה ישנן דרכים רבות כיצד לספק לאדם את פרנסתו והאדם חייב להכיר בכך שאין כל טעם להתמקד בחיפוש אחר הפרנסה חלף התפתחותו הרוחנית. אנחנו לא זכאים לראות את צנצנת המן ולהתעורר על ידה, אולם עדיין נותרה בידינו מצות ספירת העומר – המהווה תזכורת קבועה לכך שאין כל תועלת בהשקעת מאמצים מעבר לגבולות ההשתדלות הנצרכת, שהרי בסופו של דבר ה' הוא היחיד המספק את כל צרכינו. ולמעלה מזאת, ספירת העומר מזכירה לנו שוב ושוב שהמטרה עבורה אנו מקבלים את צרכינו הגשמיים היא על מנת שנוכל להתמקד בעבודה העיקרית – לעלות ולהתקרב אל ה' . היישום למעשה של לימודים אלה הוא שונה וייחודי לכל אחד ואחד, אין מידה קבועה של זמן והשקעה אותם צריך האדם להשקיע בפרנסה, בלימוד ובהשקעה בעניינים רוחניים אחרים. אולם, בתקופה זו של ספירת העומר כדאי לכל אדם לבדוק את עצמו ולעשות חשבון הנפש – כמה הוא משקיע בגשמיות לעומת חיי הנצח? האם הוא דואג לפרנסתו יותר מהנצרך? ובזמנו הפנוי, האם הוא משקיע ברוחניות, או שמא מוצא מה אפשר להוסיף בחיי העולם הזה? אם יענה האדם לעצמו בכנות על שאלות אלה, ויבדוק שאכן הוא חי בצורה הנכונה – יוכל הוא להפנים את מה שבא העומר ללמדנו. מי ייתן וכולנו נזכה להרוויח את לחמנו ומחייתנו ללא קושי, וכך נזכה לשפע של אפשרויות לגדול ולהתקרב אל ה' .

שמיני – חייך קודמין

ברשימת העופות הלא כשרים הנמנים בפרשתנו מוזכר עוף בעל שם מעניין: החסידה. רש"י מביא את דברי הגמרא בחולין המבארים שחסידה זו ידועה בתכונת גמילות החסדים שבה, והיא נוהגת לחלק את מזונה עם חברותיה . האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל שואל – אם עוף זה ניחן בתכונה כה אצילית, מדוע הוא אינו כשר ? תשובתו היא שהחסידה עושה חסד רק עם "חברותיה" – רק עם חסידות כמותה, ואינה מתחסדת עם כל עוף אחר מסוג שונה. כזו צורה של חסד אינה תואמת את השקפת התורה, וזה נחשב אופן "טרף" של גמילות חסד, אשר על כן, היא נכללת ברשימת העופות הבלתי כשרים. מה שיוצא מדברי האדמו"ר מרוז'ין הוא, שהאופן ה"כשר" והנכון של חסד הוא להשפיע חסד וטוב באופן שווה לכל אדם ואדם, לא רק לאלה הקרובים אלינו והדומים לנו. אולם נראה לכאורה שלא כך הם פני הדברים: הגמרא דנה במקרה בו שני אנשים נקלעו למדבר שמם. לאחד מהם יש כמות מים המספקת לאדם אחד בלבד שיוכל להחזיק מעמד עד הגיעם למקום מושב. ישנו ויכוח בין התנאים מהי ההנהגה הנכונה בכזה מקרה; בן פטורה אומר שאותו אדם בעל המים חייב לחלק את כמות המים לשניהם באופן שווה, למרות שייתכן מאד שכתוצאה מכך שניהם ימותו. ר' עקיבא אומר, בהתאם לכלל של "חייך קודמין"- על האדם לדאוג ראשית לצרכיו האישיים, לפני שהוא דואג לחבריו. ולכן במקרה זה בעל הבקבוק צריך לשמור את כל כמות המים לעצמו ולהבטיח את קיומו, עם כל הכאב הכרוך בהנהגה זו ביחס לחברו . הגמרא פוסקת שההלכה היא כדברי ר' עקיבא, והיא מגיעה לידי ביטוי באופנים ובמקרים רבים בחיינו. הפוסקים כותבים שאדם חייב לדאוג לצרכיו האישיים לפני שהוא דואג לכל אחד אחר. יתירה מזאת, ישנם סדרי עדיפויות ברורים במצות הצדקה, על פיהם יש לתת צדקה קודם כל לקרובים ביותר ורק אחר כך לאחרים. החפץ חיים זצ"ל כותב שסדרי עדיפויות אלה אינם תקפים רק למצות הצדקה, אלא למצוות החסד לכל אופניה . נראה לכאורה שעקרון זה של "חייך קודמין" מזכיר מאד את הנהגתה של החסידה; בשני המקרים נוקטים בשיטה שיש לתת לאלה שדומים לך על חשבון הדאגה לאחרים רחוקים יותר. האמת היא שישנם שני הבדלים מהותיים ביותר בין "חייך קודמין" ובין הנהגת החסידה. ראשית, החסידה גומלת חסד אך רק עם חברותיה, ומתעלמת באופן מוחלט מצרכיהם של יצורים אחרים. לעומת זאת העיקרון של "חייך קודמין" אינו סותר נתינה לכל הנצרכים למיניהם, אלא רק קובע סדר עדיפיות – למי לתת ראשון, אין בעקרון זה בכדי לפטור אותנו מהחיוב לסיע גם לאלה הרחוקים יותר ממנו . יתירה מזאת ישנו גורם משמעותי מאד שמגביל את העיקרון של "חייך קודמין". הפוסקים כותבים שמדובר רק כאשר שני האנשים הינם בעלי צרכים שווים, לדוגמא – שניהם זקוקים לפת לחם. בכזה מקרה – יש לתת לאדם הקרוב יותר אלינו. אולם אם צרכיהם שונים זה מזה, והאדם הרחוק יותר נצרך יותר – עלינו לספק לו את צרכיו קודם שנדאג לקרוב. לדוגמא, אם לקרוב אלינו יש לחם לאכול – אבל לא עוף ובשר, ולאחר גם פת לחם אין, עלינו לתת לרעב ללחם בטרם ניתן עוף ובשר לקרובנו . ישנו הבדל נוסף, משמעותי אף יותר, בין הנהגת החסידה ובין השקפת התורה על חסד. והוא הגישה העומדת מאחורי העדפת הקרוב עלפני הרחוק. החסידה מגבילה את מעשי החסד שלה מתוך שהיא דואגת אך ורק לאלה שנולדו כמוה, ולא אכפת לה כלל מזנים אחרים של עופות. החסידה במהותה היא עוף אנוכי, אלא שרגש אנוכיות זה מתפרש על כל הדומים לה – אך שם נעצר. ובניגוד מוחלט, אנו מחוייבים לדאוג באופן שווה לכל יהודי ויהודי. ומה בכל אופן עומד מאחורי הכלל של "חייך קודמין"? כלל זה נובע מנקודה אחרת לגמרי – מרגש האחריות, לא מאנוכיות; הסיבה לכך שעלינו לדאוג לעצמנו ולמשפחתנו הקרובה לפני האחרים היא כיוון שאנו מחויבים ביתר אחריות לדאוג לשלומם ולטובתם. כלומר, "חייך קודמין" אינו מהווה זכות על פיה מותר לאדם לדאוג לעצמו לפני אחרים כיוון שהוא חשוב יותר מהם. אלא זהו חיוב – כל אדם נושא בעול התפקיד לדאוג לחייו הוא לפני שדואג לאחרים, ואי עמידה במחויבות זו אינה שונה מאי שמירת כל חיוב תורה אחר. ראינו שחסדה של החסידה נחשב "טרף" לפי השקפת התורה, כיוון שהוא מגיע ממקום אנוכי, לעומת זאת, "חייך קודמין" מבוסס על חובת האחריות והדאגה לקרובים לנו. ובכל מקרה אין בכלל זה בכדי לפטור מהחיוב לדאוג לכל יהודי, ולגמול חסד עם כל יהודי, אלא זה רק מלמדנו את סדר העדיפויות. אין זו משימה פשוטה להחליט כמה זמן ומאמץ להקציב לכל מגוון האנשים הקשורים בחיינו: אישה, ילדים, בני משפחה אחרים, חברים, בני הקהילה, ושאר אנשים. מעבר לכך, לכל אדם ישנה רמת אחריות שונה בכל שטח בהתאם לנסיבות ולתנאי חייו האישיים. אמנם לא ניתן לקבוע דרך נכונה אחת ויחידה בנושא זה, אולם באופן כללי אדם חייב להיזהר ולשמור על איזון נכון - מצד אחד להעניק מספיק תמיכה למשפחתו בתחום הכספי, הפיזי, הנפשי, והרגשי, ועם זאת למלא את חובותיו גם לתחום הרחב יותר של סביבתו. התמקדות יתר באחד השטחים עלולה לגרום לתוצאות הרות אסון בשטח האחר. מסופר על ילד כבן עשר ממשפחה חרדית שסטה מדרך התורה בגיל כה צעיר והיה מעורב במעשים חמורים עד מאד. ארגון מסוים שפועל ומטפל במקרים כאלה הגיע למסקנה שילד זה זקוק לקשר חם וקרוב עם משפחה אוהבת ותומכת – דבר שהיה חסר לו. הם ערכו חיפוש אחר כזו משפחה ובסופו של דבר מצא משפחה הידועה במעשי החסד שלה עם כל אנשי הקהילה. לתדהמתם, הם גילו שילד אומלל זה הוא אחד מבני אותה משפחה! הוריו היו כה שקועים בעזרה וסיוע לאחרים עד כדי כך שהם לא מילאו את חובתם כלפי מי שעבורו הם חייבים לדאוג יותר מכל אחד אחר. זהו ניסיון לא פשוט לכל אדם הרוצה לעזור ולעסוק בצרכי הציבור. מצד שני, אין הכוונה שאדם צריך להתעלם לחלוטין מהסובבים אותו ולעסוק אך ורק בצרכי משפחתו הקרובה. אנשים רבים מוכיחים שלא מוכרח שתהיה סתירה בין סיפוק צרכי המשפחה בשלמות יחד עם עזרה וחסד חיצוניים. למעשה, עשיית חסד עם אחרים יכולה להיות כלי חינוכי מעולה מאין כמותו, ניתן דרכו לחנך למידות טובות, לנדיבות לב, ולאמפתיה. אם נשמור על האיזון הנכון נוכל למלא את חובותינ ולדאוג לכל מי שמוטלת עלינו האחריות לשלומו ולטובתו.

Wednesday, March 20, 2013

HAGADDAH – INSIGHTS IN RASHI – BY YOUR BLOOD SHALL YOU LIVE

Yechezkel, 16:6-7: “And I passed over you and I saw you wallowing in your blood, and I said, ‘by your blood shall you live’, and I said, ‘by your blood shall you live’. I made you as numerous as the plants of the field; you increased and grew, and you came to have great charm…and you were naked and bare. Rashi, Yechezkel, 16:6: sv. In your blood shall you live: “That which it repeated [these words] twice, is because they were redeemed through the blood of the Pesach and the blood of circumcision.” Rashi, Yechezkel, 16:7 sv. And you were naked and bare: From the Mitzvos. Rashi, Shemos, 12:6. sv. And it will be for you a guarding:...”R’Masya ben Cheresh says, it says ‘and I passed over you and I saw you’…the oath that I swore to Avraham that I would redeem his sons, and they didn’t have any Mitzvos with which to be busy with so that they [would deserve to] be redeemed, as it says, ‘and you were naked and bare’. And he gave them two Mitzvos; the blood of Pesach and the blood of circumcision, because they were circumcised on that night, as it says,;you were wallowing in your blood’…” The Prophet Yechezkel recounts the story of Yetsias Mitzrayim and says that HaShem told the Jewish people that in truth they were not worthy of being redeemed because they had not performed any Mitzvos up to that time. Therefore HaShem gave them two Mitzvos involving blood; Korban Pesach (the Pascal Lamb offering) and Bris Mila. By performing these Mitzvos they would have enough merit to somewhat deserve the incredible kindness of being taken out of Mitzrayim. The commentaries ask why HaShem chose to instruct them in these two Mitzvos in particular. One could ask further, why one Mitzvo was insufficient. In order to answer these questions it is first necessary to see if there is anything unique about these two Mitzvos. The Sefer Hachinuch indeed finds a unique aspect : There are a significant number of negative Mitzvos for which transgression incurs the onesh (punishment) of kares. However, there are only two positive Mitzvos for which the punishment is kares for one who fails to observe them; Bris Mila and Korban Pesach. What is the significance of these two Mitzvos that makes them unique in this aspect? In a relationship between two people such as marriage, there are certain actions that can damage the relationship but not cause it to be completely destroyed. However, there are things that are so serious that they could indeed end the relationship. Similarly, committing a sin causes a breach in the relationship between a person and HaShem. The significance of the breach is determined by the seriousness of the sin. There are some sins which damage the relationship to such a degree that they cause irrevocable harm. These often incur the onesh of kares. In contrast, neglecting to perform a positive Mitzvo can damage a relationship in that it prevents possible ways of increasing one's closeness to HaShem. However, it is very difficult to envisage how a lack of positive actions can irrevocably damage one's relationship with HaShem. This explains why failure to carry out most positive Mitzvos does not incur kares. Yet Bris Mila and Korban Pesach are different: In order to begin a marriage according to the Torah outlook, a person must undertake a commitment to join in unity with his wife. Without such a commitment there is no genuine relationship - one can do all kinds of nice deeds but, in the Torah's eyes, they are not married until they perform the wedding ceremony prescribed by the Torah. In a similar way, a person needs to make a commitment to HaShem to undertake his relationship with Him. Without such a commitment he cannot begin to have a true relationship. Bris Mila and Korban Pesach are both types of covenants with HaShem, whereby a Jew commits to keeping the Torah. Another connection between these two Mitzvos is that there are two occasions when Eliyahu HaNavi visits the Jewish people; at a bris mila and on Seder night, the night when we remember the korban Pesach. This is because Eliyahu, exasperated at the Jewish people's continued sinning, declared that there was no hope for them. In response, ordered him to visit every Bris Mila which would show that , no matter how much the people may sin, they still keep the covenant between them and HaShem. Similarly, Eliyahu comes at Seder night to see the Jewish people celebrate their birth as a nation. The question remains, why is it necessary for there to be two Mitzvos that involve the basic commitment to doing HaShem's will, why wouldn't it be sufficient for one Mitzvo to fulfill this role? The answer is that the two Mitzvos represent different aspects of a commitment. Bris Mila was first commanded to a single individual, Avraham Avinu, to form his covenant with HaShem. Thus, bris mila represents a person's commitment to his individual relationship with HaShem and all that entails. The Korban Pesach represents our commitment to HaShem as part of the Jewish people. The laws of the korban Pesach emphasize the importance of fulfilling the Mitzvo in groups, stressing the national aspect of the Mitzvo. Accordingly, it is necessary to have two forms of covenants; one between the individual and HaShem, and one between a person as a member of the Jewish people, and HaShem. We can now understand why HaShem gave these two Mitzvos in particular to the Jewish people at the time of their spiritual ‘birth’. It was insufficient for them to merely perform an arbitrary Mitzvo, rather they first needed to make a tangible commitment to keeping the relationship with him. Accordingly, HaShem gave them the two Mitzvos that represent that commitment – once they fulfilled them they now showed that they were willing to be HaShem’s chosen nation and that gave them enough merit to be redeemed. The reason that there were two Mitzvos and not one is that they needed to make the commitment on two levels; one as an individual and one as a part of the nation. Pesach is the time that our nation was born. Every Pesach the energy of spiritual rebirth is at its strongest. Bris mila and Korban Pesach teach us that it is essential to renew our two levels of commitment to our relationship with HaShem; as individuals who have a responsibility to grow in our personal connection to Him; and as part of the nation. This second obligation is a little less clear than the first, and involves different requirements for different people, but the common denominator is that it requires that we feel a connection to all Jews, no matter what their spiritual level, and a responsibility to help them in both the physical and spiritual realm. Pesach is a time to contemplate whether we are doing enough in this realm and ow we can improve. May this year we see a complete return to Yerushalayim.

Sunday, March 17, 2013

TZAV - THE GREATNESS AND LOWLINESS OF MAN

The Parsha begins with the mitzvo of terumas hadeshen, whereby the Kohen must remove the ashes from the previous day’s offering. Rabbeinu Bechaya writes that this mitzvo teaches the mida of humility before Hashem because the Kohen must humble himself to perform this seemingly degrading act . The Kli Yakar adds that the ashes should remind the Kohen of Avraham Avinu’s recognition that man comes from ’afar v’eifer’ . There are many other maamrei Chazal that also emphasize the importance of recognizing the lowly nature of man. Two examples are found in Pirkei Avos: “..Know from where you came from and to where you are going… from where did you come? From a putrid drop, and to where are you going? To a place of dust, worms and maggots. ” “Rebbe Levyatas, man of Yavne says, ’be very, very lowly of spirit because the hopes of man are maggots. ” However, there are also a number of maamrei Chazal that seem to focus on the greatness inherent in man. The Gemara in Sanhedrin says that “whoever destroys a soul amongst Israel, the Torah considers it as if he destroyed a whole world, and whoever saves a soul amongst Israel the Torah considers it as if he saved an entire world. ” In Avos, Rebbe Akiva says, “man is precious because he was created in the Image [of G-d]. ” On superficial analysis it could seem that there is a contradiction within Chazal as to whether man is on a very high or very low level. However, in truth there is no contradiction, rather, the differences in these maamrei Chazal’ simply reflect two different angles of approaching the status of man. One approach is to focus on man’s body, characterized by lowly bodily desires, and the other is to emphasize man‘s soul, which is of unparalleled greatness. This explanation is proven by closer analysis of the sources quoted above: The terumas hadeshen was intended to remind the Kohen of the fleeting nature of the body, reminding him that it ends in afar v’eifer, but was not discussing man‘s soul. The Mishna in Avos that exhorts man to be very, very humble similarly focuses on man‘s body. It uses the uncommon term for man, ‘enosh’, instead of the more common, ‘adam’ or ‘ish’. This is because the word enosh represents the more lowly aspects of man such as his physical desires. The Mishna is saying that a person should not let himself become overly proud of his physical achievements because, like all finite things, they do not last. The Mishna is not saying that a man should feel that he is inherently worthless and low, rather that his success in the realm of gashmius is of no intrinsic worth. The same is true of the Mishna that tells us to remember that we come from a putrid drop and are heading for worms and maggots. It is referring to the transient nature of man’s body, but is not discussing his soul at all. In contrast, the Gemara in Sanhedrin which stresses the inherent greatness of every individual focuses on the spiritual greatness of each person. The Mishna in Avos explicitly says that man’s dearness in Hashem’s eyes is because he was created in the Tzelem Elokim, a reference to man’s neshama. It is clear that there is no machlokes within Chazal, rather, in some places Chazal emphasize the need for man to focus on the lowliness of his body and in others, they stress the importance of recognizing the greatness of his soul. Rav Wolbe zt”l observes that many people think there is in fact a machlokes in the Mussar world as to whether man is great or lowly. He strongly rejects this opinion, writing that both are true, and that at various times in one’s life he should focus on the lowliness of his body and at other times, he should focus more on the greatness of his soul . There does, however seem to be an element of risk about stressing the lowliness of man without giving him an appreciation of his intrinsic greatness. If a person does not have a healthy self-image, then focusing on his lowliness can have a very dangerous effect. Instead of making him realize that he should not feel arrogant about his physical accomplishments, it can make him question the value of his very essence. Only a person who is attuned to the inherent goodness of his essence can accept harsh mussar about the lowliness of his body. A corollary of emphasis on the lowliness of man is an approach of midos hadin whereby an educator or parent focuses on the negative aspects of the talmid or child. Many contemporary educators point out that in previous generations people had healthier self-images and therefore, the midos hadin approach could be used without fear of causing undue damage. However, nowadays, overly harsh treatment can make a student or child to feel worthless, causing him great damage. Indeed this is a common reason why young people leave the Torah derech in their search for a feeling of fulfillment and self-worth. Moreover, even if a person feels that his talmid or child can handle the stricter approach it is instructive to rembember the Gemara in Sotah that tells us, “Always, the left hand should push away and the right should bring close. ” This means that the strict approach should be used with the weaker left hand and the chesed approach should be used with the stronger right hand. The Gemara’s use of the word, ‘always’ indicates that this is an eternal principle and there are no exceptions to it. In this vein, one well-known educator believes that for every critical comment to a child, there should be at least four positive comments. The parsha teaches us that a human being should remember the transient nature of the body. This is a very important lesson, but as we have seen, it is not the complete lesson. We must also remember that we, our children, and our talmidim, are of incredible spiritual worth. May we all merit to find the right balance.

צו – פתוי הכסף

"וידבר ה' אל משה.. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה.." פרשה זו מתחילה בפניית ה' אל משה שיצווה לאהרון ולבניו אודות הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים את השימוש במונח "צו" בפסוק, במקום בו בדרך כלל מופיעה הלשון "דבר אל אהרון" או "אמור אליו": מדוע במצווה זו נעשה שימוש בלשון ציווי? המדרש, אותו מביא רש"י הקדוש, מסביר כי המילה "צו" משמעותה יתר זריזות, וכי יש צורך בלשון חזקה זו בנוגע לקרבן עולה. מדוע? רבי שמעון אומר – משום שבקרבן עולה יש חסרון כיס , ולפיכך קיים חשש כלשהו שכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים על פני הקרבת עולה. לכן באה הלשון" צו" לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים . הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל לימד שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: הכהן הגדול היה ברוב הדורות האדם הקדוש והנעלה ביותר בדורו , יתירה מזאת, אחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול הוא היותו עשיר , בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש פן יעדיף קרבן שלמים על פני קרבן עולה בגלל ההפסד הכספי הפעוט שיכול להגרם לו - הוא חשש רחוק מאד! המשגיח, הרב לוונשטין מסביר כי התורה מלמדת אותנו בזאת שאפילו הכהן הגדול חשוד ליצר הרע זה, של חמדת הממון . במקומות שונים מדגישים חז"ל את כוחו של יצר תאוות הממון . דוגמא בולטת היא הגמרא במסכת בבא בתרא המדברת על עבירות שבני אדם נכשלים בהן באופן מצוי: "אמר רב יהודה אמר רב – רוב בגזל ומיעוט בעריות..." ומסביר רש"י שם שכוונת הגמרא אינה שרוב בני האדם הינם גזלנים! אלא "כעין גזל, שֶמורין להתירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו". כלומר, אומרת כאן הגמרא שרוב בני האדם נתונים לסכנת היכשלות בעוון גזל לסוגיו השונים, בהם גם השימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה- הנחשבת לגזל על פי ההלכה. הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, כשהוא מותיר את הרב לבדו בחדר. כאשר חזר, לא מצא את ר' ישראל שם! ולבסוף, נמצא הרב... כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום גדול של כסף שלא נספר עדיין, והוא לא רצה להישאר לבד בחדר עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, האומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". אם בעריות, שמיעוט נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יתגבר יצרו של האדם עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר מ"יחוד" עם סכום כסף . אם אדם גדול כר' ישראל, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שעלינו להישמר מיצר זה! ישנם תחומים מסוימים בהם חובה עלינו להישמר ביותר: ראשית – המסר בפרשה זו הינו כי על האדם להיזהר שלא להיות מושפע בקיום מצוות, מחשש הפסד ממון. ישנן מצוות רבות אשר קיומן עולה כסף רב ושומה על האדם להתאמץ בהן ולקיימן באותה זריזות וחביבות בהן הוא מקיים את המצוות שאינן עולות לו כסף... יתירה מזו, על האדם לשמור על מאזן שוויוני בין השקעתו במצוות – והשקעתו בקניינים גשמיים. אם האדם משקיע הון רב עבור יציאה לחופשות, דירה מרווחת, רכב וכדומה – עליו להראות נכונות זהה להשקיע את הונות עבור קיום מצוות בכלל – ומצות הצדקה בפרט. ה"חפץ חיים" בשיחה עם גביר ניסה לעודדו להשקיע יותר כספים לצדקה, ולטענת הגביר כי מחלק הוא כבר סכומים גדולים למדי! – הראה לו כי הוא הוציא יותר כסף על הוילונות בביתו, משנתן לצדקה. תחום נוסף בו אהבת הממון עלולה להפריע לאדם בעבודת הבורא, הינו במצבים בהם ישנו חשש להפסד ממון, אשר בעטיו האדם עשוי להתפתות להטות את חוקי התורה. כך, אדם שהוא בדרך כלל ירא שמים, עשוי להמנע מלשאול שאלות רב בענייני ממונות. הרב ישראל רייזמן שליט"א הקדיש פעם שיעור שלם להדגיש כי בדיוק כפי שאדם היה פונה לרב לשאול שאלה בנושאים הקשורים לכשרות ושבת – כך עליו להיזהר לנהוג באותה הנהגה בנושאים הקשורים לחושן משפט . נראה כי תאוות הכסף, שורשה נעוץ ב"עבדות" אותה אנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" איננה הרשות החופשית של האדם לעשות כל שהוא רוצה, אלא היא היכולת להתעלות מעל כבלי העולם הזה ולהתרומם מהם. תאוות הממון הינה אחד הכבלים העיקריים הכובלים בני אדם לעבדות לעולם הזה. רצונם בכסף וברווחים מפריע ליכולתם לקיים מצוות ולדבוק בהקב"ה. זאת במצב בו קשה לאדם להיפרד מממונו – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת ממנו. בחג הפסח אנו מדגישים את חירותינו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה קמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא תפיחה לגובה. באופן זה גם אנו בליל הסדר חוזרים אל המקום הטהור והנקי שלנו, ללא חיבור כובל אל החומר. יתן לנו ה' בפסח זה חירות אמיתית מעולו של היצר הרע!

צו- גדלות וקטנות האדם

הפרשה פותחת במצות תרומת הדשן – חיובו של הכהן לסלק את האפר הנותר מקרבנות היום הקודם. רבינו בחיי כותב שממצוה זו לומדים את מידת הענווה וההתבטלות לפני ה', כיוון שעל הכהן להשפיל את עצמו על מנת לקיים מעשה זה הנראה כלפי חוץ כמעשה מבייש. מוסיף הכלי יקר ואומר שמטרת האפר הנותר היא להזכיר לכהן את דבריו של אברהם אבינו – שהאדם הינו "עפר ואפר" . ישנם מאמרי חז"ל רבים אחרים אשר אף הם מדגישים את חשיבות ההכרה בשפלותו של האדם. שניים מתוכם בפרקי אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה" , "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה" . לעומת זאת, ישנם מאמרי חז"ל אחרים המדגישים את גדלותו וחשיבותו של כל אדם. הגמרא בסנהדרין אומרת "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" , ובפרקי אבות- רבי עקיבא אומר "חביב אדם שנברא בצלם" . במבט שטחי נראה לכאורה שישנה מחלוקת בין מאמרי חז"ל אלה – האם האדם נחשב לרם מעלה, או שמא שפל הוא עד מאד. אולם, האמת היא שונה. אין שום סתירה בין מאמרים אלה, אלא השוני ביניהם נובע משתי זוויות ראיה שונות המתייחסות כל אחת להיבט אחר באדם. גישה אחת מתמקדת בגוף האדם ובתאוותיו הנובעות ממקור גשמי ושפל, ואילו הגישה השנייה מדגישה את נשמתו של האדם – זו אשר גדלותה היא לאין שיעור כלל. ניתן לראות הוכחה להסבר זה אם נעיין לעומק במקורות המובאים לעיל: תרומת הדשן נועדה להזכיר לכהן הגדול שגופו של האדם הוא בר חלוף, ולבסוף כל אדם יגיע לעפרו, אולם לא מדובר כלל על נשמת האדם. באותה מידה המשנה באבות הקוראת לכל אדם להיות מאד מאד שפל רוח – מתמקדת בגוף האדם אף היא. המשנה משתמשת בביטוי פחות מקובל לאדם -"אנוש" ולא אומרת "אדם" או "איש", כיוון שהמילה "אנוש" אכן מתייחסת לחלק הגשמי יותר של האדם, ולא לחלקים הגבוהים והרוחניים שבו. המשנה אומרת לאדם שאל לו להתגאות יתר על המידה בהישגיו הגשמיים, כיוון שבדומה לכל עניין גשמי אחר – הם אינם שלו לנצח. אין כוונת המשנה במילים אלה לומר לאדם שעליו לחוש שפל וחסר ערך עצמי, אלא שלהצלחותיו בתחום הגשמי אין שווי וערך משמעותי כלל. זהו גם ההסבר לגבי המשנה המזכירה לאדם שמקורו הוא מטיפה סרוחה, והוא הולך ומתקרב לעבר מקום עפר, רימה ותולעה – מדובר על מהותו העראית ובת החלוף של גוף האדם, ולא מדובר כלל על נשמת האדם. לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין, המדגישה את הגדלות הטבועה בכל אדם ואדם, מתייחסת לגדלותו הרוחנית של האדם. המשנה באבות מסבירה במפורש שהאדם חביב בעיני ה' בשל היותו נברא בצלם אלוקים – מהו צלם האלוקים של האדם? הנשמה שבקרבו שהיא חלק אלוק ממעל. ברור אם כך שאין כל מחלוקת במאמרי חז"ל, אלא במקומות מסוימים הראו חז"ל לאדם עד כמה שפל גופו, ובמקומות אחרים הדגישו את חשיבות ההכרה בגדולתה של הנשמה. ר' שלמה וולבה זצ"ל כותב שרבים הם הטועים לחשוב שקיימת מחלוקת בעולם המוסר האם האדם הוא "גדול" או "קטן". הוא מוחה בתוקף נגד טעות זו, וכותב ששתי הגישות נכונות בהחלט, ואין כל מחלוקת ביניהם. כל אדם בזמנים מסוימים בחייו צריך להתמקד בשפלות גופו, ובהזדמנויות אחרות, עליו להתמקד יותר ברוממותה וגדלותה של נשמתו . אולם ישנו צד של סיכון מסוים בהדגשת שפלותו של האדם, אם מהעבר השני לא מעריכים ומדגישים את גדלותו ורוממותו. אדם שחי את חייו ללא דימוי עצמי חיובי, עלול להזיק לעצמו ביותר אם יעסוק בעיקר בקטנות האדם - במקום לטהר את נפשו מגאווה במעלות והישגים גשמיים, הוא עלול להגיע מתוך כך לפקפוק בערך מהותו הפנימית. רק אדם שמודע היטב לכוחותיו ולעוצמה הטבועה עמוק בנפשו, יכול להפנות אל עצמו דברי מוסר נוקבים וחדים העוסקים בקטנותו ושפלותו של החלק הגשמי שבאדם. ישנם הורים או מורים הנוהגים להדגיש את החסר, ואת הטעון שיפור בתלמידיהם או בילדיהם, הם פועלים מתוך גישה של מדת הדין, וכך מתייחסים לחניכיהם. אנשי חינוך רבים בני זמננו מסבירים כי בדורות עברו היו בני האדם והילדים בעלי דימוי עצמי חיובי הרבה יותר, אשר על כן לא היה חשש שייגרם נזק כלשהו מגישת חינוך כזו. אולם, בימינו יחס נוקשה וביקורתי יותר מידי עלול לגרום לילדים תחושה שאין להם כל ערך, תחושה הגורמת לילד נזק עצום. אכן, טעות חינוכית כזו ידועה כאחד ההסברים לנשירתם של נערים צעירים מדרך התורה בחיפושם הנלאה אחר מילות עידוד ותחושת ערך עצמי כלשהי. יתירה מזאת, גם אם אדם רואה את תלמידו כמסוגל לקבל גישה קפדנית יותר, מוכרח הוא לזכור את דברי הגמרא בסוטה המורה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - כלומר תמיד הדחייה - הגישה הקפדנית צריכה להגיע מצידה של היד החלשה יותר, ובד בבד יש להשתמש ביד החזקה יותר - ביד ימין לחסד ולקירוב. העובדה שהגמרא משתמשת במילה "לעולם" מלמדת שזהו עיקרון שנכון תמיד ולעולם יש להשתמש בו, ואין כל מקרה יוצא מן הכלל. על פי עיקרון זו אמר אחד אנשי החינוך הידועים שעם כל מילת הערה או ביקורת כלפי התלמיד, יש לציין לפחות ארבעה מחמאות חיוביות. הפרשה מלמדת שעל האדם לזכור שגופו הוא ארעי ובר חלוף. זהו לימוד חשוב ביותר, אולם ראינו שאין להתמקד אך ורק בו, אלא יחד עם זאת יש לזכור שאנו, בנינו ותלמידנו – כולנו בעלי ערך רוחני עצום. מי יתן ונזכה כולנו לצעוד בדרך המלך.