הבנת העומר

פרשת אמור מתארת את המצוות הקשורות בקרבן העומר. אנו מצווים ביום השני של פסח להקריב קרבן מנחה משעורים בבית המקדש, ומנקודה זו ואילך לספור ארבעים ותשע יום – עד ערב שבועות. ר' יוסף סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' שואל על עניין העומר מספר שאלות . ביניהם הוא מציין את העובדה שמנחת העומר הכילה נפח זהה לכל שאר קרבנות המנחה – עשירית האיפה , ולמרות זאת רק הנפח של מנחה זו מכונה בתורה בשם 'עומר' – במקום לומר בפשטות – כמו בשאר המנחות – "עשירית האיפה". מהי המשמעות של החלפת הכינוי במנחת העומר? שנית, הוא מביא את דברי ה'ספר החינוך' שכותב שמטרת ספירת העומר היא לספור לקראת זמן מתן תורה – חג השבועות. אנו סופרים על מנת לשקף בכך את ציפייתנו לקראת יום גדול וקדוש זה. ר' יוסף סלנט מעיר שמהסברו של בעל ספר החינוך קשה לראות קשר מהותי בין מנחת העומר לבין מתן תורה, ולכאורה נראה שישנם 49 יום ממנחת העומר ועד למתן תורה, ולכן אנו סופרים מאז ועד שבועות. האם אכן קיים קשר כזה, בין שני תאריכים אלה, הנראים לכאורה כלל לא קשורים זה בזה? הוא משיב על שאלתו הראשונה ואומר שהמקום הנוסף בו משתמשת התורה במילה "עומר" הוא בקשר למן. בפרשת בשלח כותבת התורה את ציווי ה' לעם ישראל לאסוף מהמן "עומר לגולגולת" . גם המדרש מקשר בין מנחת העומר והמן ואומר שבמנחה זו הודה עם ישראל לה' על המן אותו קיבלו במדבר. ר' סלנט מסביר שבזמן היותם במדבר, לא נדרשו היהודים להשקיע כל מאמץ על מנת להשיג את מחייתם. המן הגיע אליהם הישר משמיים בלא כל צורך במגע יד אדם. יתירה מזאת, גם אם היה אדם מנסה ומתאמץ להשיג כמות זו או אחרת של מן – מעולם לא עלה בידו להשיג יותר מהכמות שנקצבה לו, ובסופו של דבר הוא קיבל בדיוק את הכמות אותה היה צריך. כיוון שפרנסתם הייתה מסופקת להם מלמעלה, יכלו היהודים להשקיע את כל זמנם וכוחם עבור לימוד התורה ועבודת ה'. אבל, כאשר נכנסו לארץ ישראל – הפסיק המן לרדת משמיים והם נדרשו להתחיל לדאוג לפרנסתם על ידי מאמץ פיזי מצידם. שינוי זה בחייהם הביא בכנפיו סכנה חדשה: כאשר אדם רואה כיצד נושא עמלו פרי, בטחונו בה' נכנס לסיכון – האדם עלול לזקוף את ההצלחה לעבודתו הקשה, ולשכוח שהכל בא במתנה משמיים. על מנת למנוע מצב זה, ציוותה התורה על קרבן העומר; את ראשית התבואה החדשה בעונה אנו מקריבים להקב"ה, ומבטאים בכך את הכרתנו ואמונתנו הברורה שה' הוא מקור מחייתנו ולא ההשתדלות שאנו עושים. על ידי שימוש באותה מידת נפח, קישרה התורה בין המן ובין מנחת העומר, ולמעשה הדגישה שעל פי האמת אין שום הבדל בין הדרך בה קיבלנו את מזוננו במדבר לעומת ארץ ישראל. בדיוק כשם שסיפק הקב"ה צרכנו במדבר כך הוא מהווה את מקור פרנסתנו גם כאשר הסתיימה תקופה ניסית זו. ההבדל היחיד הוא בכך שכעת אין לנו עוד את הזכות לראות במו עינינו ניסים גלויים, ולכן עלינו להשקיע כוחות ולהשתדל עבור פרנסנתנו. מוסף ה"באר יוסף" הוכחה יפה נוספת לקשר בין המן ובין העומר. הוא מביא את הגמרא בקידושין האומרת שהמן הפסיק לרדת כאשר נפטר משה רבנו, אולם העם המשיך לאכול משיירי המן עד היכנסם לארץ בט"ז בניסן . זהו בדיוק התאריך בו מביאים את קרבן העומר! וכך, מידי שנה, אנו מתחילים בספירת העומר ביום בו הפסיק המן לרדת, זהו לימוד עבורנו מידי שנה בשנה שפרנסה שהיא בגדר של עומר – מתוך השתדלות, מהווה למעשה המשך ישיר לזו הניסית – למן מִן השמיים. הוא ממשיך הלאה להסביר את הקשר בין העומר ובין שבועות. עד כה ראינו כיצד העומר מלמדנו שפרנסתנו מגיעה אך ורק מה'. אולם ידיעה זו אינה מספקת; עלינו גם להכיר בכך שפרנסה ברווח אינה מטרה בפני עצמה, אלא גם לה יש תפקיד גדול הרבה יותר – להביא אותנו למנוחת הנפש, אשר על ידה נוכל להשקיע בעבודת ה' ובלימוד התורה ללא כל טרדות ודאגות מחיה. על כן קישרה התורה את ספירת העומר לשבועת ללמדנו את מטרתה של הפרנסה אותה מספק לנו ה' – להביאנו לקראת מתן תורה, לאפשר לנו ללמוד תורה ולחיות חיי תורה. במשך ארבעים ותשעה ימים אנו סופרים ספירת העומר, ובכך מחדירים בתוכנו את ההכרה בכך שה' הוא מקור המחיה היחיד בחיינו, ולמעלה מזאת, שמטרתו בכל זאת היא אך ורק לאפשר לנו להתקרב אליו עוד ועוד על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה. ללימוד אותו למד עם ישראל מהמן במדבר הייתה משמעות חשובה ביותר במשך ההסטוריה היהודית. בתקופתו של הנביא ירמיהו היה מצב בעם בו העמידו את העבודה בחשיבות עליונה יותר מלימוד התורה. ירמיהו הוכיחם על כך, אך הם טענו שהם חייבים לעבוד למחייתם כדי לשרוד. ירמיהו בתגובה הביא מבית המקדש צנצנת של מן שהייתה גנוזה בו . בכך הזכיר להם שלהקב"ה ישנן דרכים רבות כיצד לספק לאדם את פרנסתו והאדם חייב להכיר בכך שאין כל טעם להתמקד בחיפוש אחר הפרנסה חלף התפתחותו הרוחנית. אנחנו לא זכאים לראות את צנצנת המן ולהתעורר על ידה, אולם עדיין נותרה בידינו מצות ספירת העומר – המהווה תזכורת קבועה לכך שאין כל תועלת בהשקעת מאמצים מעבר לגבולות ההשתדלות הנצרכת, שהרי בסופו של דבר ה' הוא היחיד המספק את כל צרכינו. ולמעלה מזאת, ספירת העומר מזכירה לנו שוב ושוב שהמטרה עבורה אנו מקבלים את צרכינו הגשמיים היא על מנת שנוכל להתמקד בעבודה העיקרית – לעלות ולהתקרב אל ה' . היישום למעשה של לימודים אלה הוא שונה וייחודי לכל אחד ואחד, אין מידה קבועה של זמן והשקעה אותם צריך האדם להשקיע בפרנסה, בלימוד ובהשקעה בעניינים רוחניים אחרים. אולם, בתקופה זו של ספירת העומר כדאי לכל אדם לבדוק את עצמו ולעשות חשבון הנפש – כמה הוא משקיע בגשמיות לעומת חיי הנצח? האם הוא דואג לפרנסתו יותר מהנצרך? ובזמנו הפנוי, האם הוא משקיע ברוחניות, או שמא מוצא מה אפשר להוסיף בחיי העולם הזה? אם יענה האדם לעצמו בכנות על שאלות אלה, ויבדוק שאכן הוא חי בצורה הנכונה – יוכל הוא להפנים את מה שבא העומר ללמדנו. מי ייתן וכולנו נזכה להרוויח את לחמנו ומחייתנו ללא קושי, וכך נזכה לשפע של אפשרויות לגדול ולהתקרב אל ה' .