HAGADDAH – INSIGHTS IN RASHI – BY YOUR BLOOD SHALL YOU LIVE

Yechezkel, 16:6-7: “And I passed over you and I saw you wallowing in your blood, and I said, ‘by your blood shall you live’, and I said, ‘by your blood shall you live’. I made you as numerous as the plants of the field; you increased and grew, and you came to have great charm…and you were naked and bare. Rashi, Yechezkel, 16:6: sv. In your blood shall you live: “That which it repeated [these words] twice, is because they were redeemed through the blood of the Pesach and the blood of circumcision.” Rashi, Yechezkel, 16:7 sv. And you were naked and bare: From the Mitzvos. Rashi, Shemos, 12:6. sv. And it will be for you a guarding:...”R’Masya ben Cheresh says, it says ‘and I passed over you and I saw you’…the oath that I swore to Avraham that I would redeem his sons, and they didn’t have any Mitzvos with which to be busy with so that they [would deserve to] be redeemed, as it says, ‘and you were naked and bare’. And he gave them two Mitzvos; the blood of Pesach and the blood of circumcision, because they were circumcised on that night, as it says,;you were wallowing in your blood’…” The Prophet Yechezkel recounts the story of Yetsias Mitzrayim and says that HaShem told the Jewish people that in truth they were not worthy of being redeemed because they had not performed any Mitzvos up to that time. Therefore HaShem gave them two Mitzvos involving blood; Korban Pesach (the Pascal Lamb offering) and Bris Mila. By performing these Mitzvos they would have enough merit to somewhat deserve the incredible kindness of being taken out of Mitzrayim. The commentaries ask why HaShem chose to instruct them in these two Mitzvos in particular. One could ask further, why one Mitzvo was insufficient. In order to answer these questions it is first necessary to see if there is anything unique about these two Mitzvos. The Sefer Hachinuch indeed finds a unique aspect : There are a significant number of negative Mitzvos for which transgression incurs the onesh (punishment) of kares. However, there are only two positive Mitzvos for which the punishment is kares for one who fails to observe them; Bris Mila and Korban Pesach. What is the significance of these two Mitzvos that makes them unique in this aspect? In a relationship between two people such as marriage, there are certain actions that can damage the relationship but not cause it to be completely destroyed. However, there are things that are so serious that they could indeed end the relationship. Similarly, committing a sin causes a breach in the relationship between a person and HaShem. The significance of the breach is determined by the seriousness of the sin. There are some sins which damage the relationship to such a degree that they cause irrevocable harm. These often incur the onesh of kares. In contrast, neglecting to perform a positive Mitzvo can damage a relationship in that it prevents possible ways of increasing one's closeness to HaShem. However, it is very difficult to envisage how a lack of positive actions can irrevocably damage one's relationship with HaShem. This explains why failure to carry out most positive Mitzvos does not incur kares. Yet Bris Mila and Korban Pesach are different: In order to begin a marriage according to the Torah outlook, a person must undertake a commitment to join in unity with his wife. Without such a commitment there is no genuine relationship - one can do all kinds of nice deeds but, in the Torah's eyes, they are not married until they perform the wedding ceremony prescribed by the Torah. In a similar way, a person needs to make a commitment to HaShem to undertake his relationship with Him. Without such a commitment he cannot begin to have a true relationship. Bris Mila and Korban Pesach are both types of covenants with HaShem, whereby a Jew commits to keeping the Torah. Another connection between these two Mitzvos is that there are two occasions when Eliyahu HaNavi visits the Jewish people; at a bris mila and on Seder night, the night when we remember the korban Pesach. This is because Eliyahu, exasperated at the Jewish people's continued sinning, declared that there was no hope for them. In response, ordered him to visit every Bris Mila which would show that , no matter how much the people may sin, they still keep the covenant between them and HaShem. Similarly, Eliyahu comes at Seder night to see the Jewish people celebrate their birth as a nation. The question remains, why is it necessary for there to be two Mitzvos that involve the basic commitment to doing HaShem's will, why wouldn't it be sufficient for one Mitzvo to fulfill this role? The answer is that the two Mitzvos represent different aspects of a commitment. Bris Mila was first commanded to a single individual, Avraham Avinu, to form his covenant with HaShem. Thus, bris mila represents a person's commitment to his individual relationship with HaShem and all that entails. The Korban Pesach represents our commitment to HaShem as part of the Jewish people. The laws of the korban Pesach emphasize the importance of fulfilling the Mitzvo in groups, stressing the national aspect of the Mitzvo. Accordingly, it is necessary to have two forms of covenants; one between the individual and HaShem, and one between a person as a member of the Jewish people, and HaShem. We can now understand why HaShem gave these two Mitzvos in particular to the Jewish people at the time of their spiritual ‘birth’. It was insufficient for them to merely perform an arbitrary Mitzvo, rather they first needed to make a tangible commitment to keeping the relationship with him. Accordingly, HaShem gave them the two Mitzvos that represent that commitment – once they fulfilled them they now showed that they were willing to be HaShem’s chosen nation and that gave them enough merit to be redeemed. The reason that there were two Mitzvos and not one is that they needed to make the commitment on two levels; one as an individual and one as a part of the nation. Pesach is the time that our nation was born. Every Pesach the energy of spiritual rebirth is at its strongest. Bris mila and Korban Pesach teach us that it is essential to renew our two levels of commitment to our relationship with HaShem; as individuals who have a responsibility to grow in our personal connection to Him; and as part of the nation. This second obligation is a little less clear than the first, and involves different requirements for different people, but the common denominator is that it requires that we feel a connection to all Jews, no matter what their spiritual level, and a responsibility to help them in both the physical and spiritual realm. Pesach is a time to contemplate whether we are doing enough in this realm and ow we can improve. May this year we see a complete return to Yerushalayim.

TZAV - THE GREATNESS AND LOWLINESS OF MAN

The Parsha begins with the mitzvo of terumas hadeshen, whereby the Kohen must remove the ashes from the previous day’s offering. Rabbeinu Bechaya writes that this mitzvo teaches the mida of humility before Hashem because the Kohen must humble himself to perform this seemingly degrading act . The Kli Yakar adds that the ashes should remind the Kohen of Avraham Avinu’s recognition that man comes from ’afar v’eifer’ . There are many other maamrei Chazal that also emphasize the importance of recognizing the lowly nature of man. Two examples are found in Pirkei Avos: “..Know from where you came from and to where you are going… from where did you come? From a putrid drop, and to where are you going? To a place of dust, worms and maggots. ” “Rebbe Levyatas, man of Yavne says, ’be very, very lowly of spirit because the hopes of man are maggots. ” However, there are also a number of maamrei Chazal that seem to focus on the greatness inherent in man. The Gemara in Sanhedrin says that “whoever destroys a soul amongst Israel, the Torah considers it as if he destroyed a whole world, and whoever saves a soul amongst Israel the Torah considers it as if he saved an entire world. ” In Avos, Rebbe Akiva says, “man is precious because he was created in the Image [of G-d]. ” On superficial analysis it could seem that there is a contradiction within Chazal as to whether man is on a very high or very low level. However, in truth there is no contradiction, rather, the differences in these maamrei Chazal’ simply reflect two different angles of approaching the status of man. One approach is to focus on man’s body, characterized by lowly bodily desires, and the other is to emphasize man‘s soul, which is of unparalleled greatness. This explanation is proven by closer analysis of the sources quoted above: The terumas hadeshen was intended to remind the Kohen of the fleeting nature of the body, reminding him that it ends in afar v’eifer, but was not discussing man‘s soul. The Mishna in Avos that exhorts man to be very, very humble similarly focuses on man‘s body. It uses the uncommon term for man, ‘enosh’, instead of the more common, ‘adam’ or ‘ish’. This is because the word enosh represents the more lowly aspects of man such as his physical desires. The Mishna is saying that a person should not let himself become overly proud of his physical achievements because, like all finite things, they do not last. The Mishna is not saying that a man should feel that he is inherently worthless and low, rather that his success in the realm of gashmius is of no intrinsic worth. The same is true of the Mishna that tells us to remember that we come from a putrid drop and are heading for worms and maggots. It is referring to the transient nature of man’s body, but is not discussing his soul at all. In contrast, the Gemara in Sanhedrin which stresses the inherent greatness of every individual focuses on the spiritual greatness of each person. The Mishna in Avos explicitly says that man’s dearness in Hashem’s eyes is because he was created in the Tzelem Elokim, a reference to man’s neshama. It is clear that there is no machlokes within Chazal, rather, in some places Chazal emphasize the need for man to focus on the lowliness of his body and in others, they stress the importance of recognizing the greatness of his soul. Rav Wolbe zt”l observes that many people think there is in fact a machlokes in the Mussar world as to whether man is great or lowly. He strongly rejects this opinion, writing that both are true, and that at various times in one’s life he should focus on the lowliness of his body and at other times, he should focus more on the greatness of his soul . There does, however seem to be an element of risk about stressing the lowliness of man without giving him an appreciation of his intrinsic greatness. If a person does not have a healthy self-image, then focusing on his lowliness can have a very dangerous effect. Instead of making him realize that he should not feel arrogant about his physical accomplishments, it can make him question the value of his very essence. Only a person who is attuned to the inherent goodness of his essence can accept harsh mussar about the lowliness of his body. A corollary of emphasis on the lowliness of man is an approach of midos hadin whereby an educator or parent focuses on the negative aspects of the talmid or child. Many contemporary educators point out that in previous generations people had healthier self-images and therefore, the midos hadin approach could be used without fear of causing undue damage. However, nowadays, overly harsh treatment can make a student or child to feel worthless, causing him great damage. Indeed this is a common reason why young people leave the Torah derech in their search for a feeling of fulfillment and self-worth. Moreover, even if a person feels that his talmid or child can handle the stricter approach it is instructive to rembember the Gemara in Sotah that tells us, “Always, the left hand should push away and the right should bring close. ” This means that the strict approach should be used with the weaker left hand and the chesed approach should be used with the stronger right hand. The Gemara’s use of the word, ‘always’ indicates that this is an eternal principle and there are no exceptions to it. In this vein, one well-known educator believes that for every critical comment to a child, there should be at least four positive comments. The parsha teaches us that a human being should remember the transient nature of the body. This is a very important lesson, but as we have seen, it is not the complete lesson. We must also remember that we, our children, and our talmidim, are of incredible spiritual worth. May we all merit to find the right balance.

צו – פתוי הכסף

"וידבר ה' אל משה.. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה.." פרשה זו מתחילה בפניית ה' אל משה שיצווה לאהרון ולבניו אודות הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים את השימוש במונח "צו" בפסוק, במקום בו בדרך כלל מופיעה הלשון "דבר אל אהרון" או "אמור אליו": מדוע במצווה זו נעשה שימוש בלשון ציווי? המדרש, אותו מביא רש"י הקדוש, מסביר כי המילה "צו" משמעותה יתר זריזות, וכי יש צורך בלשון חזקה זו בנוגע לקרבן עולה. מדוע? רבי שמעון אומר – משום שבקרבן עולה יש חסרון כיס , ולפיכך קיים חשש כלשהו שכוהנים יעדיפו להתעסק בהקרבת שלמים על פני הקרבת עולה. לכן באה הלשון" צו" לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן שלמים . הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל לימד שיעור מאלף ממאמר חז"ל זה: הכהן הגדול היה ברוב הדורות האדם הקדוש והנעלה ביותר בדורו , יתירה מזאת, אחד התנאים אותם מונה הגמרא למינויו של כהן גדול הוא היותו עשיר , בהתחשב בגדלותו וצדקותו של הכהן מצד אחד, ובעושרו, מצד שני – נראה כי החשש פן יעדיף קרבן שלמים על פני קרבן עולה בגלל ההפסד הכספי הפעוט שיכול להגרם לו - הוא חשש רחוק מאד! המשגיח, הרב לוונשטין מסביר כי התורה מלמדת אותנו בזאת שאפילו הכהן הגדול חשוד ליצר הרע זה, של חמדת הממון . במקומות שונים מדגישים חז"ל את כוחו של יצר תאוות הממון . דוגמא בולטת היא הגמרא במסכת בבא בתרא המדברת על עבירות שבני אדם נכשלים בהן באופן מצוי: "אמר רב יהודה אמר רב – רוב בגזל ומיעוט בעריות..." ומסביר רש"י שם שכוונת הגמרא אינה שרוב בני האדם הינם גזלנים! אלא "כעין גזל, שֶמורין להתירא במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לו מחברו". כלומר, אומרת כאן הגמרא שרוב בני האדם נתונים לסכנת היכשלות בעוון גזל לסוגיו השונים, בהם גם השימוש בגדרי ההלכה להצדקת התנהגות אסורה- הנחשבת לגזל על פי ההלכה. הצדיקים הגדולים ביותר חשו בכוחו של יצר זה. מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שביקר פעם אצל גביר גדול. הגביר נאלץ לצאת מהחדר לזמן קצר, כשהוא מותיר את הרב לבדו בחדר. כאשר חזר, לא מצא את ר' ישראל שם! ולבסוף, נמצא הרב... כשהוא עומד וממתין לו מחוץ לבית. לשאלתו, הסביר ר' ישראל שהיה בחדר סכום גדול של כסף שלא נספר עדיין, והוא לא רצה להישאר לבד בחדר עם הכסף. הוא הזכיר את הגמרא הנ"ל, האומרת "רוב בגזל, ומיעוט בעריות". אם בעריות, שמיעוט נכשלים בהם, ישנו איסור "יחוד", שמא יתגבר יצרו של האדם עליו – הרי בגזל, שרוב בני אדם נכשלים בו, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר מ"יחוד" עם סכום כסף . אם אדם גדול כר' ישראל, אבי תנועת המוסר, חש צורך בשמירה יתירה על מנת להגן על עצמו מפיתוי הכסף, ודאי וודאי שעלינו להישמר מיצר זה! ישנם תחומים מסוימים בהם חובה עלינו להישמר ביותר: ראשית – המסר בפרשה זו הינו כי על האדם להיזהר שלא להיות מושפע בקיום מצוות, מחשש הפסד ממון. ישנן מצוות רבות אשר קיומן עולה כסף רב ושומה על האדם להתאמץ בהן ולקיימן באותה זריזות וחביבות בהן הוא מקיים את המצוות שאינן עולות לו כסף... יתירה מזו, על האדם לשמור על מאזן שוויוני בין השקעתו במצוות – והשקעתו בקניינים גשמיים. אם האדם משקיע הון רב עבור יציאה לחופשות, דירה מרווחת, רכב וכדומה – עליו להראות נכונות זהה להשקיע את הונות עבור קיום מצוות בכלל – ומצות הצדקה בפרט. ה"חפץ חיים" בשיחה עם גביר ניסה לעודדו להשקיע יותר כספים לצדקה, ולטענת הגביר כי מחלק הוא כבר סכומים גדולים למדי! – הראה לו כי הוא הוציא יותר כסף על הוילונות בביתו, משנתן לצדקה. תחום נוסף בו אהבת הממון עלולה להפריע לאדם בעבודת הבורא, הינו במצבים בהם ישנו חשש להפסד ממון, אשר בעטיו האדם עשוי להתפתות להטות את חוקי התורה. כך, אדם שהוא בדרך כלל ירא שמים, עשוי להמנע מלשאול שאלות רב בענייני ממונות. הרב ישראל רייזמן שליט"א הקדיש פעם שיעור שלם להדגיש כי בדיוק כפי שאדם היה פונה לרב לשאול שאלה בנושאים הקשורים לכשרות ושבת – כך עליו להיזהר לנהוג באותה הנהגה בנושאים הקשורים לחושן משפט . נראה כי תאוות הכסף, שורשה נעוץ ב"עבדות" אותה אנו מנסים לעקור בערב פסח. המפרשים מסבירים כי משמעותה האמיתית של "חירות" איננה הרשות החופשית של האדם לעשות כל שהוא רוצה, אלא היא היכולת להתעלות מעל כבלי העולם הזה ולהתרומם מהם. תאוות הממון הינה אחד הכבלים העיקריים הכובלים בני אדם לעבדות לעולם הזה. רצונם בכסף וברווחים מפריע ליכולתם לקיים מצוות ולדבוק בהקב"ה. זאת במצב בו קשה לאדם להיפרד מממונו – ואפילו במקומות שהתורה דורשת זאת ממנו. בחג הפסח אנו מדגישים את חירותינו מהעולם הגשמי – אנו אוכלים מצה, העשויה קמח ומים בלבד, ללא כל תוספות וללא תפיחה לגובה. באופן זה גם אנו בליל הסדר חוזרים אל המקום הטהור והנקי שלנו, ללא חיבור כובל אל החומר. יתן לנו ה' בפסח זה חירות אמיתית מעולו של היצר הרע!

צו- גדלות וקטנות האדם

הפרשה פותחת במצות תרומת הדשן – חיובו של הכהן לסלק את האפר הנותר מקרבנות היום הקודם. רבינו בחיי כותב שממצוה זו לומדים את מידת הענווה וההתבטלות לפני ה', כיוון שעל הכהן להשפיל את עצמו על מנת לקיים מעשה זה הנראה כלפי חוץ כמעשה מבייש. מוסיף הכלי יקר ואומר שמטרת האפר הנותר היא להזכיר לכהן את דבריו של אברהם אבינו – שהאדם הינו "עפר ואפר" . ישנם מאמרי חז"ל רבים אחרים אשר אף הם מדגישים את חשיבות ההכרה בשפלותו של האדם. שניים מתוכם בפרקי אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה" , "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה" . לעומת זאת, ישנם מאמרי חז"ל אחרים המדגישים את גדלותו וחשיבותו של כל אדם. הגמרא בסנהדרין אומרת "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" , ובפרקי אבות- רבי עקיבא אומר "חביב אדם שנברא בצלם" . במבט שטחי נראה לכאורה שישנה מחלוקת בין מאמרי חז"ל אלה – האם האדם נחשב לרם מעלה, או שמא שפל הוא עד מאד. אולם, האמת היא שונה. אין שום סתירה בין מאמרים אלה, אלא השוני ביניהם נובע משתי זוויות ראיה שונות המתייחסות כל אחת להיבט אחר באדם. גישה אחת מתמקדת בגוף האדם ובתאוותיו הנובעות ממקור גשמי ושפל, ואילו הגישה השנייה מדגישה את נשמתו של האדם – זו אשר גדלותה היא לאין שיעור כלל. ניתן לראות הוכחה להסבר זה אם נעיין לעומק במקורות המובאים לעיל: תרומת הדשן נועדה להזכיר לכהן הגדול שגופו של האדם הוא בר חלוף, ולבסוף כל אדם יגיע לעפרו, אולם לא מדובר כלל על נשמת האדם. באותה מידה המשנה באבות הקוראת לכל אדם להיות מאד מאד שפל רוח – מתמקדת בגוף האדם אף היא. המשנה משתמשת בביטוי פחות מקובל לאדם -"אנוש" ולא אומרת "אדם" או "איש", כיוון שהמילה "אנוש" אכן מתייחסת לחלק הגשמי יותר של האדם, ולא לחלקים הגבוהים והרוחניים שבו. המשנה אומרת לאדם שאל לו להתגאות יתר על המידה בהישגיו הגשמיים, כיוון שבדומה לכל עניין גשמי אחר – הם אינם שלו לנצח. אין כוונת המשנה במילים אלה לומר לאדם שעליו לחוש שפל וחסר ערך עצמי, אלא שלהצלחותיו בתחום הגשמי אין שווי וערך משמעותי כלל. זהו גם ההסבר לגבי המשנה המזכירה לאדם שמקורו הוא מטיפה סרוחה, והוא הולך ומתקרב לעבר מקום עפר, רימה ותולעה – מדובר על מהותו העראית ובת החלוף של גוף האדם, ולא מדובר כלל על נשמת האדם. לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין, המדגישה את הגדלות הטבועה בכל אדם ואדם, מתייחסת לגדלותו הרוחנית של האדם. המשנה באבות מסבירה במפורש שהאדם חביב בעיני ה' בשל היותו נברא בצלם אלוקים – מהו צלם האלוקים של האדם? הנשמה שבקרבו שהיא חלק אלוק ממעל. ברור אם כך שאין כל מחלוקת במאמרי חז"ל, אלא במקומות מסוימים הראו חז"ל לאדם עד כמה שפל גופו, ובמקומות אחרים הדגישו את חשיבות ההכרה בגדולתה של הנשמה. ר' שלמה וולבה זצ"ל כותב שרבים הם הטועים לחשוב שקיימת מחלוקת בעולם המוסר האם האדם הוא "גדול" או "קטן". הוא מוחה בתוקף נגד טעות זו, וכותב ששתי הגישות נכונות בהחלט, ואין כל מחלוקת ביניהם. כל אדם בזמנים מסוימים בחייו צריך להתמקד בשפלות גופו, ובהזדמנויות אחרות, עליו להתמקד יותר ברוממותה וגדלותה של נשמתו . אולם ישנו צד של סיכון מסוים בהדגשת שפלותו של האדם, אם מהעבר השני לא מעריכים ומדגישים את גדלותו ורוממותו. אדם שחי את חייו ללא דימוי עצמי חיובי, עלול להזיק לעצמו ביותר אם יעסוק בעיקר בקטנות האדם - במקום לטהר את נפשו מגאווה במעלות והישגים גשמיים, הוא עלול להגיע מתוך כך לפקפוק בערך מהותו הפנימית. רק אדם שמודע היטב לכוחותיו ולעוצמה הטבועה עמוק בנפשו, יכול להפנות אל עצמו דברי מוסר נוקבים וחדים העוסקים בקטנותו ושפלותו של החלק הגשמי שבאדם. ישנם הורים או מורים הנוהגים להדגיש את החסר, ואת הטעון שיפור בתלמידיהם או בילדיהם, הם פועלים מתוך גישה של מדת הדין, וכך מתייחסים לחניכיהם. אנשי חינוך רבים בני זמננו מסבירים כי בדורות עברו היו בני האדם והילדים בעלי דימוי עצמי חיובי הרבה יותר, אשר על כן לא היה חשש שייגרם נזק כלשהו מגישת חינוך כזו. אולם, בימינו יחס נוקשה וביקורתי יותר מידי עלול לגרום לילדים תחושה שאין להם כל ערך, תחושה הגורמת לילד נזק עצום. אכן, טעות חינוכית כזו ידועה כאחד ההסברים לנשירתם של נערים צעירים מדרך התורה בחיפושם הנלאה אחר מילות עידוד ותחושת ערך עצמי כלשהי. יתירה מזאת, גם אם אדם רואה את תלמידו כמסוגל לקבל גישה קפדנית יותר, מוכרח הוא לזכור את דברי הגמרא בסוטה המורה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - כלומר תמיד הדחייה - הגישה הקפדנית צריכה להגיע מצידה של היד החלשה יותר, ובד בבד יש להשתמש ביד החזקה יותר - ביד ימין לחסד ולקירוב. העובדה שהגמרא משתמשת במילה "לעולם" מלמדת שזהו עיקרון שנכון תמיד ולעולם יש להשתמש בו, ואין כל מקרה יוצא מן הכלל. על פי עיקרון זו אמר אחד אנשי החינוך הידועים שעם כל מילת הערה או ביקורת כלפי התלמיד, יש לציין לפחות ארבעה מחמאות חיוביות. הפרשה מלמדת שעל האדם לזכור שגופו הוא ארעי ובר חלוף. זהו לימוד חשוב ביותר, אולם ראינו שאין להתמקד אך ורק בו, אלא יחד עם זאת יש לזכור שאנו, בנינו ותלמידנו – כולנו בעלי ערך רוחני עצום. מי יתן ונזכה כולנו לצעוד בדרך המלך.

TZAV - THE TEMPTATIONS OF MONEY

"And Hashem said to Moshe, saying; Command (tzav) Aharon and his sons, to say; this is the Law of the Olah.. . The Parsha begins with Hashem instructing Moshe to command the Kohanim with regard to the Olah, a korban ('sacrifice' or 'offering'). Chazal note the use of the word, 'tzav' in the passuk; normally the Torah would say 'tell Aharon and his sons..' why here did the Torah use the stronger language of 'tzav'? The Medrash, quoted by Rashi explains that the word 'tzav' implies an extra sense of zerizus (alacrity) and that there was an extra necessity for this stronger language with regard to the Olah offering. Rebbe Shimon explains that there is an element of financial loss involved with this offering, therefore there was the concern that the Kohanim would be more hesitant in fulfilling the Mitzvo of Olah. Accordingly, it used the stronger language of 'tzav' in order to warn the Kohanim of the extra need for zerizus in bringing the Olah . Rav Yechezkel Levenstein zt"l points out a remarkable lesson from this maamer Chazal (saying of the Rabbis). The Kohen Gadol was, in most instances, the most righteous and holy man of the generation . Moreover, the Gemara tells us that one of the prerequisites for being the Kohen Gadol is that he must be very wealthy . Based on the Kohen Gadol's great righteousness and wealth, it would have seemed unnecessary for the Torah to be concerned about a possible lack of alacrity as a result of a relatively small financial loss! Rav Levenstein explains that the Torah is teaching us that even the Kohen Gadol is subject to the yetser hara of love for money ! Chazal emphasize the power of the desire for money in a number of other places . One striking example of this is the Gemara in Bava Basra that discusses the most commonly transgressed aveiros. "Rav Yehuda said in the name of Rav, the majority of people [stumble] in theft, a minority [stumble] in immorality ... " Rashi explains that the Gemara does not mean that the majority of people engage in blatant theft, rather they rationalize during their business dealings to withhold the money that others deserve. This Gemara teaches us how everyone is at risk of being enticed by the yetser hara for money to justify dishonest behavior that constitutes theft according to Torah law. The greatest tzaddikim felt the power of the yetser hara for acquisition of money. Rav Yisroel Salanter zt"l once visited the home of a very wealthy man. The man had to step out of the room for a few minutes, leaving Rav Yisroel alone. When the man returned, Rav Yisroel was no longer in the room. He finally found Rav Yisroel standing outside the house. Rav Yisroel explained that there was a large amount of uncounted money in that room and Rav Yisroel did not want to be alone with that money. He explained by bringing the aforementioned Gemara that the majority of people stumble in theft and only a minority stumble in immorality. There is a prohibition of yichud to be alone with a woman because of the concern that one may not be able to overcome his temptation for immorality. Rav Yisroel concluded that if there is an issur yichud for fear of arayos of which only a minority stumble, then all the more so there should be an issur yichud with money, an area in which a majority stumble! Accordingly, he did not want to remain in the room alone with the uncounted money . If someone such as Rav Yisroel Salanter felt a need for extra boundaries to protect himself from the temptations of money, then surely everyone needs to be extra vigilant of this powerful yetser hara. There are a number of areas in which such vigilance is necessary. Firstly, the lesson of this Parsha is that one must be careful that fear of loss of money does not harmfully effect one's fulfillment of Mitzvos. There are numerous Mitzvos that involve significant expenses, and one should strive to maintain the same alacrity in performing such Mitzvos as in less expensive Mitzvos. Moreover, one should be aware to maintain consistency in his spending on Mitzvos in comparison to his expenses on material comforts. If one elaborately spends on his vacations, home and car, then he should show a similar desire to spend money on Mitzvos in general and giving charity in particular. The Chofetz Chaim zt"l once encouraged a wealthy man to give more charity - the man felt that he was already giving a significant amount. The Chofetz Chaim showed him that he actually spent more on his drapery alone than what he gave in charity! Another way in which love of money can hinder one's Avodas Hashem is that in areas of potential monetary loss a person may be tempted to 'bend' the laws of the Torah. Thus, an otherwise G-d fearing person, may be inclined to avoid asking shilos (halachic questions) to Rabbanim in areas of mammonos (monetary issues). Rav Yisroel Reisman Shlita once devoted a whole shiur to emphasizing that just as one would ask a shilo in areas related to kashrus and Shabbos, he should be careful to do the same in areas that are discussed in Choshen Mishpat. It seems that the root of the desire for money is related to the 'slavery' that we try to uproot on Pesach. The sefarim discuss how freedom is not limited to being allowed to do as one pleases. The Torah conception of freedom means that one is not overly attached to the physical world. Love of money is one of the main ways in which a person can be subject to this form of 'slavery' - his desire for money hinders his ability to perform Mitzvos because he finds it difficult to part from it even when the Torah requires that he do so. On Pesach we emphasize our freedom from the physical world. This is symbolized by the Mitzvo to eat Matzo on Seder night, which is low and has no additions. So too, on Pesach we return to our pure essence, free of 'additions' such as material possessions which prevent us from serving Hashem properly. May Hashem grant us all a Pesach of true freedom from the yetser hara.

VAYIKRA - GIFT OFFERINGS

L’ilui nishmas Mordechai Chaim Ben r Zvi Dov; Pinchos Hirsh Ben Mordechai Chaim) The Book of Vayikra focuses to a significant degree on the various korbanos that were to be given in the Mishkan (Tabernacle), and later the Beis HaMikdash (Temple). A number of these korbanos are known as korbanos nedava (gift offerings). They are not obligatory, however, if a person is aroused to give such an offering, then he fulfils a Mitzo and to do so is considered highly praiseworthy. The Steipler Gaon zt"l asks a penetrating question about the nature of these korbanos nedava . Most Mitzvos are obligatory because Hashem's wisdom decreed that a Jew must fulfill them, thus they are an essential aspect of one's Avodas Hashem. Korbanos Nedava are not obligatory, implying that they are not essential to a Jew's Avoda.. However, on the other hand, offering such korbanos is considered to be a Mitzo, implying that there is some kind of benefit in their offering and that they do have a place in one's Avoda. How can we understand the nature of this kind of Mitzvo? The Steipler answers this by first addressing another important question in Jewish thought. One of the most fundamental Mitzvos is that of Ahavas Hashem (to love Hashem). This obligates a Jew to direct his emotions in such a way that he develops a strong love of Hashem. How can theTorah can obligate one to have a particular emotion - surely that is beyond a person's control? To answer this problem, the Steipler brings the yesod (principle) of the Mesillas Yesharim (Path of the Just), with regard to the trait of zerizus (zealousness) . He writes that just as internal inspiration brings about external actions, so too, external actions can arouse one's inner feelings. Thus, acting in a certain manner can bring about desired emotions. The Steipler writes that this yesod applies very strongly to the Mitzvo of Ahavas Hashem. We know that an internal love brings one to actions reflecting his love for Hashem and his willingness to ignore his own desires for the sake of Hashem's honor. So too, performing voluntary actions that involve placing Hashem's Ratson (will) before one's own desires, will bring a person to an increased love of Hashem. With this yesod, the Steipler explains the nature of korbanos nedava. These korbanos provide one with a great opportunity to get close to Hashem by placing Hashem before himself: He forgoes his own needs by exerting a considerable amount of time, effort and money, in order to bring an animal or food offering to the Temple and offer it up to Hashem. Showing such selflessness on behalf of Hashem is a highly effective way of arousing one's love of Him. This explains why bringing korbanos nedava is such a praiseworthy act. However, if the Torah obligated every Jew to bring such korbanos, then their whole purpose would be lost - when one is obligated to give of himself to another, he does not develop feelings of love, rather he feels that he is paying a debt that he owes. Thus, the Torah gives each Jew the opportunity to arouse himself to fulfill an action that will surely increase his ahavas Hashem by making korbanos nedava 'optional'. Yet at the same time, offering such korbanos is considered a great Mitzvo because of its effectiveness in bringing about love of Hashem. The Steipler writes that this yesod is not limited to korbanos; a person can choose any specific area where he desires to exert an extra amount of effort that goes beyond what is required by law. By 'willingly' giving of himself in one area he can bring himself to an increased love of Hashem. This idea is demonstrated by the following story told over by Rav Yissachar Frand Shlita: He was once given a ride by a seemingly ordinary Jew. In the course of the conversation it emerged that this Jew gave particular emphasis to the Mitzvo of prayer. He had not missed praying in a minyan for several years and even cancelled a vacation to a place when he realized that he would be unable to find a minyan there. Further, he never prayed Mincha or Maariv before or after the ideal time. This man chose one area in which to put in that extra effort and self-sacrifice and in this way he was surely able to arouse in himself an increased love for Hashem. He didn't need to feel obligated to act in this way because it is possible to find heterim (leniencies) to sometimes miss a minyan and not pray in the ideal zman. Yet he chose to express his desire to do Ratson Hashem by being extra careful in the Mitzvo of prayer. We learn from the yesod of the Steipler, that a key method of bringing oneself closer to Hashem is by doing actions that are not considered obligatory according to the Torah but that are certainly praiseworthy. It is instructive for each person to strive to find at least one area in which he makes that extra exertion in his efforts to get closer to Hashem.

PESACH - DEFINING A NATION

On Pesach we celebrate Yetsias Mitzrayim and express our endless gratitude to Hashem for extracting us from the terrible slavery that we endured there. However, there is a great difficulty with the whole essence of this festival. Imagine Reuven is walking down the street and suddenly someone appears in front of him holding a steel bar and strikes his leg very hard, causing it to break. Whilst Reuven is sprawled out on the floor in agony, his assailant approaches him and calmly informs him that there is no need to worry because he is a surgeon and will happily perform the operation to help heal Reuven’s broken leg. He performs the surgery and Reuven’s leg does indeed heal. How should Reuven feel about this person - should he feel tremendous gratitude that he healed him? Of course not! - He would much rather have preferred if he had never been hit, and consequently would not have needed surgery. Similarly on Pesach we thank Hashem for taking us out of Mitzrayim but the question must be asked: ‘who put us there initially?!’ It was Hashem Himself - so why are we thanking Him so profusely for a chesed that need not have been required at all?! It must be that the actual process of being taken out of Mitzrayim was essential to the future of the Jewish people and that the slavery was necessary in order to facilitate it. How is this so? The sefarim discuss how the beginning of something is the defining factor in how that thing will develop. For example, the intial DNA of a fertilised egg contains all the genetic information that will eventually sprout into a human being. The way in which it is formed will have a great effect on how it develops. Yetsias Mitzrayim was the birth of a nation, the beginning of the process that led us to receive the Torah and enter Eretz Yisroel. Accordingly, the way in which Klal Yisroel was formed had a huge impact on its subsequent development. It determined that the spiritual laws governing Klal Yisroel were completely different from those of the other nations. Historically most nations are formed when a large group of people settles an area of land or overcomes another group and seizes control of their land, which then becomes the home of this nation. The birth of Klal Yisroel was very different in many respects: Firstly, we did nothing to facilitate the Exodus - the Ten Plagues which caused the Mitzrim to send us out were purely Divine acts, with no input from us. Secondly, whilst most nations are born in their own land, we were born in a foreign country - a unique historical event. But the most important difference is the manner in which our creation took place. Whilst other nations are formed according to the normal laws of nature, we were formed in a totally miraculous fashion - the Ten Plagues were completely beyond derech hateva as was the Splitting of the Sea. This is of immense significance - it defined the way in which the ‘laws of nature’ would effect Klal Yisroel. The other nations and their inhabitants live according to derech hateva - there are historical trends that define the development of the nations. In contrast the history of Klal Yisroel developed according to a different set of laws, laws that are above derech hateva. This was defined by our formation - Yetsias Mitzrayim. We asked why we are so thankful to Hashem for freeing us from the slavery. The answer is that we are grateful that He put us in the slavery and then took us out. It was only because we were so weak and helpless that our formation could be completely in the hands of Hashem - it was impossible to attribute any aspect of Yetsias Mitzrayim to our power. Had we been free men who lived in Mitzrayim and not slaves, and then left it for Eretz Yisroel, it would have been very easy for us to attribute some or all of our success to our own hands - there would have been the yetser hara of ‘my power and my strength enabled me to achieve this success’. Instead the slavery facilitated the miraculous events that characterized Yetsias Mitzrayim which were clearly completely from the Yad Hashem and involved no input from any human being . This explains the halacha that we must discuss the ’genai’ of the story of Yetsias Mitzrayim before the ‘shvach’. The genai was intrinsic to the course of events that led to our formation in such a miraculous fashion, without it, the ‘shvach’, that is the miracles which became the model for our existence, could never have happened. We have thus far discussed how the formation of Klal Yisroel dictated that our actual existence be defined by a completely different set of ‘laws of nature’ than those of the other nations. How has this manifest itself? The Aish Hatorah Discovery Seminar teaches a class known as ’the Seven Wonders of Jewish History’. This class shows how there are several unique factors that set apart Jewish history from that of the rest of the world. These include: The eternal and chosen status of the Jewish people; their predicted survival despite their exile and worldwide dispersion; their predicted survival in the face of persistent, vehement anti-Semitism. A nation that is forced to leave its own homeland on more than onc occasion, whilst facing tremendous persecution, is by the regular ‘laws of history’, destined either to be destroyed or assimilated into other nations. That the Jewish people have not faced this fate is clearly an indication of a unique pattern of history. This concept of Klal Yisroel living above Derech hateva also shows itself in how observant Jews conduct their daily lives. We often do not act according to the dictates of regular ‘common sense’. For example, many businesses are the most busy on Shabbos and therefore logic dictates that one work on Shabbos. However, observant Jews know that the laws of the Torah override this practical attitude. We realize that our financial well-being is not determined by how much we work, and that any work on Shabbos would not reap any benefit. It is clear that the observant Jew follows a unique lifestyle based on the dictates of the Torah, nevertheless it seems that there are still areas where this lesson provides a great challenge in life. What is the overall attitude with which one approaches life? Does he focus primarily on materialistic success as his source of happiness, or does he realize that spiritual considerations override this. For example, in a purely logical way of approaching life, it would be far more sensible to work more hours than to spend a few hours each day learning Torah. However, according to an outlook that transcends the normal laws of nature, one would realize that learning Torah is ultimately far more important than making that extra bit of money that is not necessary for survival. This is just one example of a general attitude that encompasses the major decision each Jew needs to think over every Pesach - that is, do I live my life according to the regular laws of nature like the goyim or do I realize that a Jew’s ambitions are completely different, defined by an understanding of the unique nature of Klal Yisroel. My Rebbe, Rav Yitzhak Berkovits Shlita explains that this is also the main lesson that we should have in mind during the Seder: The Haggadah tells us that we are obligated to see ourselves as if we left Mitzrayim ourselves - this does not just mean that we should re-live the actual story of the Exodus. Whilst this is praiseworthy, it is not the ultimate goal. The ikar is that we should see ourselves as being part of the Nation that left Mitzrayim in a miraculous fashion, a Nation that was formed to be the Am Hashem. And consequently we must realize that this places upon us a responsibility - that we must live our lives according to the laws that guide an Am Hashem; our life goals must be primarily guided by spiritual considerations. And if we live life with such an attitude then Hashem reflects that in how He guides us - with no limits of the ‘laws of nature’, rather He will enable us to fulfil our spiritual goals in a way that transcends nature. We should all have a Chag kasher v’sameach.

TZAV – THE OLAH AND THE SHELAMIM

In Parshas Tzav, the Torah introduces us to two of the most important kinds of offerings: The Olah (elevation) offering and the Shelamim (peace) offering . The Olah is entirely burnt on the altar, all of it going up to Shamayim, whereas the Shelamim is only partially burnt, the rest being shared by the animal’s owner, his family and the Kohen. Rav Uziel Milevsky zt”l discusses the symbolism of these two offerings. He begins by quoting the Meshech Chochma who brings a dispute between the two great Rabbinic leaders, Hillel and Shammai with regard to the Olah and Shelamim offerings. When a person comes to the Temple on the Three Foot Festivals he must bring a Chagigah offering, which is from the Shelamim category, and the Re’iyah offering, which is in the Olah category. These particular sacrifices had no upper limit to their value, however they did have a minimum value. According to Shammai, the Olah, which was completely offered to G-d, had to be worth at least two silver coins, whilst the Shelamim only had to be one silver coin. Hillel held the opposite – the Shelamim’s minimum was two silver coins, whilst that of the Olah was one. For some reason Shammai ascribed greater value to the Olah whilst Hillel saw the Shelamim as being of greater worth. The Meshech Chochma says that this dispute is indicative of a fundamental difference in outlook between these two schools of thought. The source of this difference is another disagreement between Shammai and Hillel with regard to the creation of the world. The Yalkut Shimoni notes a contradiction between two verses which suggest the order in which the heavens and earth were created: The opening verse of Bereishis states that first, G-d created the heavens and then the earth. However, the second chapter implies that the earth was created before the heavens. Shammai argued that the heavens were created first, whilst Hillel held that the earth came first. Rav Milevsky, based on the Meshech Chochma, explains that they are arguing as to which is most central in G-d’s creation; heaven or earth. Shammai held that the world remains ‘heaven-centric’, this means that the cardinal principles guiding it are values that belong in the higher spheres, namely, Torah and Emes (truth). Hillel, in contrast believed that the world is ‘earth-centric’. This means that its cardinal principles are based on human beings and the imperfections of this world. In order to understand the practical applications of Hillel and Shammai’s ideologies and how they manifest in our lives it is instructive to analyze a number of maamarei Chazal (Rabbinic sources) that illustrate other disagreements between Shammai and Hillel in both areas of law and hashkafa outlook. We can then explain why Shammai ascribed greater value to the Olah, whilst Hillel gave more value to the Shelamim. The Gemara in Sanhedrin discusses a significant difference between Moshe Rabbeinu and his brother Aaron Kohen Gadol, with regard to justice. When a legal dispute was brought to court, Aaron’s view was that the judge should aim for compromise and try to engender a relationship of peace and harmony between the litigants, even if one party may, on occasion be less deserving than the other. Nonetheless, maintaining peace was a higher priority to Aaron than exacting pure justice. Moshe, in contrast, believed that the judge should aim for the complete truth, handing down his verdict in accordance with that truth, regardless of the feelings of the litigants. The Meshech Chochma observes that Hillel relates to Aaron, as is demonstrated in Pirkei Avos, where Hillel directs us to be among the disciples of Aaron in terms of bringing peace between our fellow man. The implication is that Hillel is telling us to be more like Aaron than Moshe. This is not because there is anything lacking in Moshe’s approach rather that his level is so high that it is of pure truth. On such a level there is no room for compromising because of people’s feelings – the truth is the highest value. Shammai’s approach is more in line with Moshe’s approach: He maintains that whilst we cannot attain Moshe’s exalted level, nonetheless, we must strive to attain whatever truth we can. In this way, Shammai focuses on Heaven more than earth – in heaven, where there is no room for compromise of truth, the truth is unadulterated. This difference in approach manifests itself in a disagreement with regard to emes and sheker (falsehood). The Gemara in Kesubos discusses the case of a just married couple; and the bride is not particularly worthy of praise – Hillel and Shammai argue about what one should say to the groom. Shammai says that you must say the truth as it is, regardless of hurting the feelings of the groom. Hillel argues that this will cause discomfort, therefore one should praise her in a vague fashion. Shammai argues that Hillel’s approach would constitute a transgression of the prohibition to lie, whilst Hillel holds that in such cases, maintaining peace and harmony between a bride and groom overrides the prohibition not to lie, therefore in such a case the prohibition doesn’t apply at all. Hillel’s approach is that it is not truthful to cause pain and dissension amongst people. This dispute provides an illuminating example of the ramifications of Hillel and Shammai’s divergent world views. Shammai adheres to a strict adherence to truth, whereas Hillel compromises the value of truth with that of peace. With this understanding of the approaches of Shammai and Hillel we can now understand the underlying reason for their dispute as to which koraban should be of greater minimum value – the Olah or the Shelamim. The Olah, burnt on the altar entirely for G-d, is a ‘heaven-offering’ – for Shammai, the main focus is man’s service of G-d and adherence to pure truth. For Hillel, however, the main focus is peace,therefore he attributed greater value to the Shelamim, which was shared by the animal’s owner, his family, and the Kohen, thus enhancing peace and harmony amongst people. We have analyzed the fundamental differences between Hillel and Shammai and how they reflect their conflicting rulings with regard to the Olah and Shelamim. We have seen that Hillel’s view emphasizes compromise in addition to truth, whilst Shammai’s focuses on pure adherence to truth. The Gemara in Eruvin states that after three years of debate between the two schools a voice announced, “The words are both words of the Living G-d, but the law is like Beis Hillel”. This means that both views are correct, but they have different approaches. In this world the most fitting approach is that of like Beis Hillel because in this world the value of peace can sometimes appear to conflict with that of truth, and for the level of most people, the outlook of Beis Hillel is the most appropriate. One application of this discussion is that a person may mistakenly feel that it is a quality to always strictly adhere to the truth, even when it causes pain to others or can lead to discord. We learn from the fact that we follow Beis Hillel in this world, that there are times when it is impossible to maintain pure truth without causing pain to others. It is highly recommended for each person to learn the laws relating to when one may and may not alter the truth for the sake of peace.

פסח – התהוותה של האומה

בחג הפסח אנו חוגגים את יציאת מצריים, אנו מודים להקב"ה על חסדו העצום - בכך שהוציאנו לחרות מחיי השיעבוד הקשים במצרים. אולם, בכל מהותו של חג זה טמונה שאלה קשה ביותר. דמיינו לעצמכם, ראובן הולך לתומו ברחוב, לפתע מופיע מאַן שהוא אדם, ניצב למולו, בידו מוט עשוי מתכת, הוא מכה ברגלו של ראובן ללא רחמים, וגורם לו לשבר קשה בירכו. בעוד ראובן שרוע על הרחוב, נאבק בייסוריו, מופיע שוב אותו תוקף, ובנחת מודיע לו כי אין שום מקום לדאגה – הוא כירורג במקצועו, והוא מסכים בשמחה לנתח את ראובן על מנת לרפא את רגלו השבורה. הוא מבצע את הניתוח – ורגלו של ראובן אכן מחלימה לגמרי. כיצד אמור ראובן להרגיש כלפי אותו אדם? האם עליו לחוש הכרת הטוב עצומה כלפיו – באשר הוא ריפא את רגלו? ודאי שלא! ראובן היה מעדיף שאותו אדם לא היה פוגע בו, ואז לא היה צורך בעזרתו הנדיבה לנתח את רגלו! בדומה לכך, בחג הפסח אנו מודים להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים – אולם מאליה עולה השאלה: 'מי הכניס אותנו לשם בתחילה?!' – הקב"ה בעצמו הוא זה שהכניסנו לארץ מצרים – אם כן מדוע אנו לא פוסקים מלהודות להקב"ה שוב ושוב על חסדו בהוציאו אותנו ממצרים, כאשר הוא זה שיצר את שנות הסבל והשיעבוד אשר גרמו לנו להזדקק לחסד זה? אם כן, מוכרחים אנו לומר שיציאת מצריים הייתה תהליך מהותי וחשוב להמשך עתידו של העם היהודי, ושנות השיעבוד היו נחוצות בכדי לאפשר תהליך זה. כיצד? בספרים הקדושים מוזכר רבות היסוד שהתחלתו ויצירתו של כל עניין מהווה גורם מהותי ביותר לגבי המשכו והתפתחותו העתידית. לדוגמא, קוד ה- DNA הראשוני הנישא בטיפת דם אחת המופרית – מכיל בתוכו את כל המידע הגנטי אשר לימים יצמח ויהיה לבן אנוש. לתהליך היצירה הראשוני ישנה השפעה חזקה ביותר על ההתפתחות העתידית. יציאת מצריים הייתה ערש הולדתו של העם היהודי, יציאת מצריים הייתה הגרעין – תחילתו של תהליך אשר הוביל את עמנו לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל. ולכן האופן בו נוצר העם היהודי ביציאת מצריים, משפיע השפעה רבת עוצמה על עתידו של העם ועל התפתחותו. ברור מעל לכל ספק כי מערכת החוקים והכללים אשר מובילים את עם ישראל ומאחדים אותו תחתם – שונים בתכלית השינוי מחוקי כל עם אחר. אם נביט אל ההיסטוריה הכללית, נבחין כי רוב המדינות נוצרו כאשר קבוצה גדולה של אנשים התיישבו בחבל ארץ מסוים, או לחילופין גברו על קבוצת אנשים אחרת וסיפחו לעצמם את השליטה על שטחם. השטח הפך להיות ארץ המולדת של אותה אומה שנוצרה. התהוותו של עם ישראל היתה שונה בתכלית מהיבטים רבים: ראשית – עמנו לא עשה דבר אשר סייע לכך שיצאו ממצרים. עשרת המכות, אשר גרמו למצרִים לשלח אותם מארצם היו בידי שמיים בלבד, ללא כל התערבות מצד בני ישראל. שנית, בעוד רוב האומות האחרות נולדו בארצן הן, עמנו נולד כאשר היה בארץ אחרת – מחוץ לארצו האמיתית – זהו תרחיש היסטורי יוצא דופן וייחודי מאוד. אולם ההבדל המשמעותי ביותר הינו האופן בו הייתה יצירתו של העם בפועל. בעוד אומות אחרות נוצרו בהתאם לכללי הטבע הרגילים, הרי שעמנו נוצר בדרך ניסית לחלוטין – עשרת המכות היו כולן מעבר לכללי הטבע, כמו גם קריעת ים סוף. עובדה זו הינה בעלת חשיבות ומשמעות לאין כמוה – בזמן היצירה, בזמן ההתחלתי, הוגדרה הדרך בה ישפיעו חוקי הטבע הרגילים על עמנו לכל אורך הדרך. אומות אחרות ותושביהן חיים תחת חוקי הטבע – ישנו דפוס היסטורי מסודר אשר על פיו מתנהל כל עם רגיל. בניגוד לכך, ההיסטוריה של עם ישראל מתפתחת בהתאם לחוקים וכללים אחרים לגמרי – כללים אשר עומדים מעל לדרך הטבע. המקור לכך הייתה התהוותו הניסית של עם ישראל – יציאת מצרים. שאלנו מדוע אנו כל כך מודים להקב"ה על שהוציאנו משיעבוד מצרים. התשובה היא שאנו אסירי תודה על כך שהוא הכניס אותנו לשנות השיעבוד – ואחר כך הוציאנו משם בידו החזקה. רק בשל העובדה שהיינו חלשים וחסרי אונים כל כך – יכולה הייתה יצירתו של העם להיות כפי שהייתה – ניסית לחלוטין. אף אחד לא יכול היה לנסות לזקוף לזכותו שום הצלחה והישג בתהליך המופלא של יציאת מצרים. לו היינו חיים במצרים כאנשים חופשיים ומשוחררים, ולאחר מכן היינו יוצאים ממצרים לארץ ישראל, או אז היינו עלולים בקלות ליחס חלק מההצלחות, או כולן – לעצמנו. היצר האומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היה צץ ועולה. כדי למנוע מצב כזה, שנות השעבוד הקשות גרמו לכך שהמאורעות הבאים אחריהם היו ניסיים באופן מוחלט. הם היו מידי הקב"ה בלבד ללא כל התערבות אנושית מצידנו. כך גם מובנת ההלכה שיש לספר ביצירת מצרים בצורה של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ה"גנות" היא מהותית ביותר במהלך העניינים, אשר הובילו ליצירתו של עמנו בדרך כה ניסית, ללא ה"גנות"- שנות השיעבוד הקשות, לא היינו יכולים לזכות ל"שבח" – לניסים הגדולים אשר הם המקור להתנהלות הניסית של עמנו לכל אורך השנים. עד כה הבהרנו כיצד יצירתו של עם ישראל בדרך ניסית גרמה לכך שכל מציאות קיומו של עמנו הינה תחת מערכת חוקים שונה לחלוטין מעמים אחרים הנתונים תחת חוקי הטבע. כיצד עובדה זו מוכיחה את עצמה? ב"אש התורה" ישנה סדרת שיעורים בתוך קורס חקר הנקרא "שבעת פלאי ההיסטוריה היהודית", שיעורים אלה מראים כיצד ישנם מספר עניינים ייחודיים ביותר בהיסטוריה היהודית אשר גורמים לה להיות שונה ומופרדת מההיסטוריה הכללית של העולם. כגון: נצחיותו וסגוליותו המיוחדת של העם היהודי; הישרדותו חרף כל הגלויות וחרף הפזורה הרבה שלו על פני כל העולם כולו; עמידתו בפני גילויי אנטישמיות קשים ותמידיים לכל אורך השנים. אומה אשר נכפית לעזוב את ארץ מולדתה, וזאת יותר מפעם אחת, תוך עמידה בפני רדיפות קשות ואכזריות, נדונה על פי חוקי ההיסטוריה הרגילים להיכחד מהעולם, או לחילופין להיטמע בין אומות אחרות. העובדה שהעם היהודי לא נדון לגורל כזה, מעידה על כך שהוא שייך למערכת חוקים היסטורית ייחודית ושונה לחלוטין. דרך החיים היום יומית של יהודי שומר מצוות אף היא מראה כיצד התנהלותו של עם ישראל היא מעל לדרך הטבע. פעמים רבות אנו מתעלמים לחלוטין מתכתיביו של "השכל הישר". לדוגמא, בעלי עסקים רבים מגיעים לרווחים הגבוהים ביותר בשבת. ואם כך – ההיגיון הפשוט אומר כי אדם הרוצה להרוויח יפה – עליו לעבוד בשבת. אולם, יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים שחוקי התורה הינם הרבה מעבר לחוקי ההיגיון הפשוט. אנו יודעים שרווחה כלכלית אינה נקבעת על פי השעות והימים בהם אנו עובדים, אלא על פי רצון ה', וודאי שעבודה בשבת קודש לא תניב שום רווח. ברור שיהודי שומר תורה ומצוות מנהל אורח חיים המונחה על פי הוראות התורה, אולם, למרות זאת עדיין ישנם שטחים רבים בהם אורח חיים זה מעמיד אותם בפני אתגרים ושאלות מהותיות: מהי הגישה אשר מנוותת את חייו? האם הוא מתמקד בעיקר בקניינים והישגים גשמיים כמקור לאושרו, או שהוא משכיל להתיחס לשיקולים רוחניים העולים על כל קניין גשמי? לדוגמא, אדם שגישתו היא "השכל הישר" בלבד, יהיה עבורו הגיוני הרבה יותר לעבוד שעות נוספות, מאשר להקדיש מידי יום מספר שעות ללימוד התורה. אולם אדם שהשקפתו מתעלה מעל חוקי הטבע הרגילים יבין כי בסופו של דבר, שעות לימוד התורה שוות עבורו פי כמה מאשר להכניס לכיסו עוד הכנסה שהיא, אשר אינה נחוצה לו לקיומו הבסיסי. זוהי רק דוגמא מיני רבות הנכללות בתוך ההשקפה הכללית, אשר היא השאלה העיקרית אותה חייב כל אדם לשאול את עצמו מידי שנה בפסח: האם חיי מתנהלים על פי כללים רגילים, טבעיים – כמו כל הגויים, או הם מתנהלים על פי שאיפותיו של יהודי, השונות בתכלית מכל אחד אחר, ונובעות מההכרה בייחודיותו של עם ישראל. מורי ורבי, הר' יצחק ברקוביץ שליט"א מבהיר, כי זוהי המחשבה שאמורה ללוות אותנו לכל אורך ה"סדר": בהגדה אנו קוראים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אין זה רק אומר כי עלינו לשוב אל יציאת מצריים וכמו לחוות אותה מחדש. למרות שגם זוהי מטרה ראויה לשמה, אין זו המטרה הסופית של לילה זה. העיקר הוא שנראה את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעם שיצא ממצרים בדרך ניסית, והפך להיות עם סגולתו של ה'. וכתוצאה מכך, להבין כי כל אחד ואחד מאיתנו נושא על גבו אחריות רבה – כל אחד מחויב לחיות את חייו בהתאם לכללים המובילים את עם ה'. המטרות שאנו שמים לפנינו בחיים צריכות להיות מונחות על פי שיקולים רוחניים. ואם אכן אנו חיים את חיינו על פי השקפה זו, הקב"ה ישיב לנו בחזרה בדרך בה הוא מנהיג אותנו – ללא כל גבול של "כללי הטבע", אלא הוא יאפשר לנו למלא את כל שאיפותינו הרוחניות, מעל לדרך הטבע. שנזכה כולנו לחג כשר ושמח.

THE HAGGADAH – THE INSTRUCTION MANUAL OF GRATITUDE

There are numerous lessons that can be derived from the Hagaddah. One of them is brought out by Rav Noach Orlowek Shlita. He points out that the Hagaddah is the single most revealing text about the Torah approach to gratitude. The significance of the trait of gratitude in Torah thought is very apparent. Three times a day we thank Hashem in the 'Modim' prayer; every time we eat, we thank Hashem for providing us with the food. Also, in the realm of bein adam lechaveiro, there is great emphasis on showing gratitude to those who help us. The mitzvos of kibud av v'eim and kibud Rav, for example, are largely based on a recognition of how much are parents and teachers have done for us. Yet it is no easy task to retain a constant feeling of hakaras hatov for all the kindnesses that Hashem, and, lehavdil, other people do for us. How can a person develop himself so that he excels in this most important trait? The Hagaddah and the halachos pertaining to it, can answer this question: In order to fulfill the mitzvo of recounting our leaving Egypt, the gemara tells us that we must begin by mentioning the 'genus' (bad) before we begin talking about the 'shevach' (good). There is a machlokes as to what exactly this entails; Rav says discussing the 'bad' means that before we begin thanking Hashem for taking us out of Egypt, we must first mention how our ancestors originally served idols. Shmuel argues that the 'bad' refers to the initial slavery that we suffered in Egypt before we left. We appear to pasken like both opinions, because both aspects of the 'genus' are in the Hagaddah. It seems that both opinions teach us a fundamental lesson about how to develop a proper feeling of gratitude. Shmuel's opinion that we must begin with the slavery teaches us that in order for a person to feel truly thankful for everything he has, he must first be able to contrast his present positive situation with the past suffering that he endured. In order for us to truly appreciate Hashem's chesed in taking us out of Mitzrayim, we must first focus on the terrible suffering that we endured in the slavery in Egypt. By doing this, we can avoid the trap of taking for granted the physical and spiritual freedom that we experienced after leaving Mitzrayim. So too, in our daily lives, when things are going smoothly, it is very easy to forget what Hashem has done for us, and how He continues to constantly protect and sustain us. For example, when a person's financial situation is stable, he naturally may take for granted his situation and refrain from sufficiently thanking Hashem. However, were he to think about the times when he did not know how he would support himself, it is far easier for him to contrast his past difficulties with his current security. This should help him feel gratitude to Hashem. It is less obviously apparent how Rav's explanation of discussing the 'genus' inculcates us with the mida of gratitude. How does mentioning the fact that our descendants served idols bring us to a greater appreciation of Hashem? It seems that one of the main factors that prevents a person from showing gratitude is a sense of arrogance. A person who feels arrogant will have an attitude that he deserves all the kindness that Hashem, or people, bestow upon him. Accordingly, there is no 'hakaras hatov', recognition of the good that others have done for him. He does not feel that they have done anything special, rather he has every right to expect them to serve him. In contrast, a humble person feels that he is not deserving of anything. Therefore, he views anything that is done for him, as a particularly kind act therefore, he truly recognizes the good done for him. With this understanding, we can explain how reminding ourselves of our former lowly state can bring us to a greater appreciation of Hashem. We acknowledge that we are not great people with tremendous yichus, rather our heritage is nothing to be particularly proud of. Moreover, we acknowledge that any spiritual accomplishments that we have achieved are due to Hashem's chesed. when we say in the Hagaddah, "From the beginning our forefathers worshipped idols, and now HaMakom [Hashem] has brought us close to serving Him." By stressing our humble background we make ourselves far more able to properly appreciate kind deeds done for us. Rav Shlomo Brevda shlita points out that he knew many Gedolim, each one greatly different from the other. However, one trait that they all possessed in abundance, was that of gratitude. This is perhaps because they all felt so humble that they viewed themselves undeserving of anything done for them. May we merit to emulate them and grow in our capacity to show gratitude to other people, and, most importantly, to Hashem.

VAYIKRA - THE RIGHT KIND OF JEALOUSY

During its outline of the various korbanos (sacrifices), the Torah forbids bringing offerings of leaven and honey . It then immediately tells us that, in contrast, we must include salt in all the meal-offerings. What is the difference between salt with honey and leaven, to the extent that salt is obligatory, whilst the other two substances are forbidden?! The commentaries point out that there is great symbolism in the korbanos, and that each of these three substances represent various character traits – by analyzing their symbolism we can answer this question. The Sefer HaChinuch writes that honey represents base physical desire (taiva) because it is a sweet tasting food. The prohibition from adding honey to the offerings teaches us that one should refrain from chasing after sweet tasting foods, and should focus only on eating food that is necessary for his sustenance and well-being. The Chinuch continues that leaven is symbolic of arrogance because it rises up. With regard to arrogance, he brings the verse in Mishlei that states: “The haughty of heart is an abomination to HaShem.” The Chasam Sofer zt”l continues in the same vein as the Chinuch with regard to honey and leaven. He then discusses the symbolism of salt. He alludes to the well-known maamer Chazal (saying of the Sages) that provides the background behind the obligation to include salt with the meal offerings. On the second day of Creation, HaShem separated the waters into two, bringing part of the water up to Shamayim and leaving part on the Earth. The lower waters complained that they also wanted to go up to the exalted Heavens rather than remain on the lowly Earth. HaShem appeased them by telling them that in the future the salt that is found in the water would, in the future, be offered up on the Altar along with the korbanos. Based on this Midrash, the Chasam Sofer explains that salt represents the trait of jealousy because it is offered as a result of the jealousy of the lower waters towards the upper waters. He continues that honey, leaven, and salt represent the three basic negative traits; kina (jealousy), kavod (desire for honor) and taiva. However, he argues that jealousy is very different from the other two: There is no place for them in the Mishkan, and, by extension, in all Avodas HaShem (Divine Service), Therefore, there is no place for honey and leaven with the korbanos. He writes that jealousy, in contrast, does have a place in Avodas HaShem. We see this from the Gemara that says, ‘kinas sofrim tarbeh chachma’ – jealousy amongst those learning causes an increase in wisdom. This means that there is a benefit to jealousy in the spiritual realm because it can motivate a person to grow in his spirituality when he sees others performing on a higher level than himself. In this vein he explains that the jealousy of the lower waters for the upper waters was an example of a valid type of jealousy – the lower waters wanted to be as close to HaShem as the upper waters. Their reward was the salt that would be offered up. Accordingly, this salt remains as an eternal reminder of the praiseworthy form of jealousy. The Chasam Sofer’s explanation teaches us that when the generally negative trait of jealousy is used in the right way, it can enhance one’s Avodas HaShem. It is instructive to analyze the difference between jealousy in the spiritual realm and jealousy in the physical realm. It seems that there are two main differences: Firstly, the motivation of the two types of jealousy varies greatly. Jealousy in the material realm often has a particularly abhorrent aspect – it is not limited to wanting the same things the other person, rather the jealous person wants that the other person to not have that thing as well. Indeed, the Torah prohibition that relates to jealousy, loh sachmod (do not covet), only applies when Reuven wants to have Shimon’s item itself, whereas if he only wants the same item as Shimon, there is no Torah prohibition. In contrast, the Baalei Mussar point out that jealousy in the spiritual realm is only acceptable when the jealous party does not begrudge his fellow of his success, rather he uses his friend’s success as a tool to help motivate himself to achieve similar heights. However, if he begrudges his friend his success then his jealousy is again considered totally unacceptable because it is clearly not driven by pure motivations. The second difference is brought out by the Ibn Ezra’s explanation of the Mitzvo of loh sachmod. He offers an analogy of a peasant who desires to marry a princess. The peasant should realize that she is simply not in his domain, and that he has no right to expect to gain her hand in marriage. So too, each person is allotted exactly what they need in the material world. Anything that someone else owns is totally irrelevant to them and outside of their domain. They have no reason to desire it, because HaShem provides each person with exactly what they need. The reasoning of the Ibn Ezra only applies to jealousy in the material realm, because no amount of hishtadlus (effort) will alter a person’s possessions – that is completely in HaShem’s Hands. The one area in which HaShem stands back, so-to-speak, is spirituality. In the spiritual realm there is no predestined limit to what a person can achieve. It is completely dependent upon his own free will. Accordingly, it is not fruitless to desire to emulate someone else’s spiritual achievement; through personal effort, a person can attain more in ruchnius. Bearing these two points in mind – that kinas sofrim induces a person to emulate his fellow without begrudging him his own success; and that one has the right to try to attain more than he presently has – we now have a deeper understanding of the role of jealousy in our lives. The Chasam Sofer teaches us that, whilst in many circumstances, it is a negative trait, when utilized in the right way, it can help us grow closer to HaShem, and in that way emulate the lower waters whose burning desire to get close to HaShem bore fruits.

ההגדה – המדריך להכרת הטוב

בס"ד הגדה של פסח עמוסה במסרים רבים מאד. אחד מהם, כפי שמבאר הרב נח אורלווק שליט"א, הוא האופן בו מתייחסת התורה להכרת הטוב והודאה. ניתן לראות בברור את חשיבותה הגדולה של מידת הכרת הטוב בהשקפת התורה. שלוש פעמים ביום אנו מודים לה' בתפילת שמונה עשרה – "מודים אנחנו לך". בכל פעם שאנו אוכלים, אנו מודים לה' על האוכל שנתן לנו בחן, בחסד וברחמים, וכן הלאה.גם במצוות שבין אדם לחברו ישנ דגש חזק על הכרת הטוב למיטיבים עמנו, כגון מצות כיבוד אב ואם וכבוד רבו המבוססות במידה רבה על הכרת הטוב עבור לה מה שההורים והמורים עושים בעבורנו . עם כל זאת, אין זו משימה פשוטה כלל וכלל, להכיר כל הזמן בטובות הבורא, ולהחיות מתוך הכרת הטוב תמידית על חסדיו עמנו – ועל חסדי אחרים עמנו, להבדיל. כיצד יוכל האדם לפתח בעצמו תכונה זו ולהשרישה בו? ההגדה, כול המצוות וההלכות הנוגעות אליה, יוכלו לענות לנו על שאלה זו. על מנת לקיים את המצווה של סיפור יציאת מצרים, מורה לנו הגמרא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ישנה מחלוקת, כיצד בדיוק יש לקיים הוראה זו: רב סובר שלפני שאנו מודים לה' על שקרבנו לעבודתו, יש להזכיר ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ואילו שמואל סובר ש"גנות" הינו הסבל והשעבוד שסבלו עם ישראל במצרים. למעשה, שתי בחינות אלו של "גנות" נמצאות בנוסח ההגדה. נראה כי שתי הדעות מלמדות אותנו שיעור יסודי בפיתוח מידת הכרת הטוב. לדעת שמואל, הסובר שעלינו לספר על העבדות והסבל, ניתן להבין כי על מנת להגיע להכרת טובה ולהודאה עליה, עלינו להדגיש את הניגוד שהיה בין מצבנו לפני הטובה לבין מצבנו עתה. על מנת להודות לה' באמת על שהוציאנו ממצרים, ולהעריך נכונה את חסדו ואהבתו – עלינו להדגיש ולהזכיר את הסבל שסבלנו קודם לכן במצרים. על ידי הסתכלות זו, נוכל לחמוק מן המלכודת האורבת לנו – מלכודת ההרגל. כל בן אנוש עלול בקלות רבה להתרגל לתנאי המדבר המרוממים, ולאחר מכן לראותם כמובנים מאליהם. גם אנו, כאשר חיינו מתנהלים על מי מנוחות, קל לנו לשכוח את כל החסדים שעושה עמנו הקב"ה, ועד כמה הוא ממשיך לשמור ולהגן עלינו כל רגע ורגע. אדם שמצבו הכלכלי יציב – נוטה לקבל מצב כזה כמובן מאליו, וודאי שמגיע לו, וממילא אין הוא מודה להקב"ה על רוב חסדיו! לעומת זאת, אם ייזכר בתקופות קשות שעבר, כאשר לא ידע מאין תבוא לו פרנסה וכו' – ייקל עליו להבחין בטובות האופפות אותו ולהודות עליהן מעומק הלב. במבט ראשון קשה קצת לראות כיצד תוביל אותנו הדעה השניה להכרת טובתו של ה'. איך נגיע, על ידי הזכרת העובדה שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ורק עכשיו קרבנו המקום לעבודתו, להכרת טובה והודיה לה' על כל מה שעשה עבורנו? נראה כי אחד המחסומים היותר גדולים בנפש האדם המונע מאיתנו להודות במשגה וטעות הינה מידת הגאווה. אדם גאה מרגיש כי הכל מגיע לו – ובכלל זה גם הטובות שה' מרעיף עליו – מגיעות לו. ממילא מידת הכרת הטוב לא תהיה מפותחת אצלו גם כלפי בני אדם הגומלים עימו טובות: הוא אינו מרגיש שהם עשו משהו יוצא דופן שיש לומר עליו תודה! לעומת זאת אדם עניו מרגיש ששום דבר אינו מגיע לו, ולפיכך הוא שם לב לכל טובה הנעשית בעבורה, ורואה אותה כחסד גדול מאד והתוצאה – הכרת הטוב! באופן זה נוכל להסביר את ה"מתחיל בגנות" בדרכו של רב מוביל אותנו להכרת הטוב: שהרי אנו מזכירים לעצמנו שתחילתנו הייתה לא מאנשים בעלי ייחוס רב אלא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". יתירה מזאת – אנו מודים כי הדרגות הרוחניות וקרבת האלוקים שהגענו אליה הושגה על ידי מתנת שמים וחסד ה- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", הדגשת נקודת ההתחלה הנמוכה מאפשרת לנו להוקיר כראוי את החסדים שנעשו עמנו. הרב שלמה ברעוודה שליט"א מספר כי ראה "גדולים" רבים, וכל אחד מהם שונה מרעהו. אבל לכולם הייתה מידה אחת מפותחת ביותר והיא הכרת הטוב מופלגת. ייתכן שזוהי תוצאה של ענווה גדולה שהייתה נחלת כל אחד מהם – הם ראו את עצמם כלא זכאים לשום דבר והודו על כל מה שהגיע להם. מי יתן ונזכה ללמוד ממעשיהם וללכת בדרכיהם, להצליח להעריך את כל הנעשה עבורנו על ידי אנשים ולהודות להם, ויותר מכל – להודות לבורא יתברך על רוב חסדיו עמנו.

PEKUDEI – INSIGHTS IN RASHI – THE POSITIVE ASPECT OF THE CHURBAN

Shemos, 38:22: These are the reckonings of the Mishkan, the Mishkan of Testimony, which were reckoned at Moshe’s bidding… Rashi, Shemos, 38:22: sv. The Mishkan; mishkan: “[It says the word mishkan] twice, to allude to us that the Temple that was taken as collateral (mashkon) by being destroyed twice because of the sins of Yisrael.” Rashi quotes the Midrash that explains the double usage of the word mishkan. The word ‘mishkan’ alludes to the concept of a mashkon, which is the collateral that is given when someone borrows something; if he is unable to return what he borrowed then the lender keeps the collateral. In this instance, HaShem made the two Temples collateral for the Jewish people. This is because at future junctures in history they would sin so badly that they would deserve to be totally wiped out, but HaShem would instead take out His wrath on the wood and stone of the Temples, thereby sparing the existence of the people. This Midrash teaches us that there are positive aspects to even the most tragic occurrences such as the Destruction (Churban) of the Temples. The following story demonstrates this point in a dramatic way; Rav Levi Yitzchak of Berdichev zt”l was once staying overnight in an inn. He arose at midnight in order to pray tikun chatsos – the prayers that express our pain at the destruction of the Temple. He prayed with great fervor and emotion, and the innkeeper, a simple Jew, hearing the noise, came in to see why he was crying so much. He tried to explain what it meant to have a Temple and how HaShem’s presence was so apparent, and how lacking we are in Exile. He did such a good job that the innkeeper suddenly burst into uncontrollable tears at his sudden realization of the magnitude of the tragedy that had befallen the Jewish people. He cried so much that Rav Levi Yitchak worried for his health; so he began to reassure him that there was a positive aspect to the Churban - that which is mentioned by Rashi in this week’s Parsha - that the Jewish people were spared being destroyed because HaShem instead took out His wrath on the Temples. He did such a good job in showing the innkepper the positive aspect of the Churban that the innkeeper broke into joyous dancing and singing with Rav Levi Yitzchak. They made such a noise that other people heard them and came in to ask what they were so happy about. The innkeeper answered: “Don’t you know – the Temple was destroyed!” This story brings out further the idea that despite the undoubtedly tragic nature of the Churbanos, they also had a positive aspect in that they ensured our survival. This teaches us a wider lesson that in all the tragedies that we endure, whether as a nation or as an individual, there are positive aspects. One possible benefit is that a person can often see Divine Providence more clearly in times of pain, thereby strengthening his relationship with HaShem. Another positive benefit of difficult events are that they can help people step back from their hectic lives and see if there is anything that needs to be changed. One example is of a woman with several young children who was constantly worn out looking after her children and running the house at the same time. She felt that it was a sign of weakness to get paid help to unload the burden. It was only when she was struck with a serious sickness that she had to get more help. Baruch HaShem she recovered from her sickness with a heightened understanding of how she could be the best mother to her children. She now realized that before the sickness she was so worn out doing everything in the house that she was impatient and moody with her children. The forced change in her life showed her how much more calm and happy she could be with her children when she was not so worn out doing all the housework. In this way, a seeming tragedy actually became a positive turning point in her relationship with her children. Rashi teaches us that even difficult circumstances have benefits – if we open our eyes to them, we can use them to grow in our Avodas HaShem.

ויקהל- הגשמת הפוטנציאל שלנו

בעת שמתארת התורה את בניית המשכן, נאמר: "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו…" . הרמב"ן כותב שמילים אלה נאמרו על אלה שהתנדבו לעבודות כגון אריגה, תפירה ובנייה. היכן ומתי התיימנו אותם אנשים באומנויות אלה? עונה הרמב"ן שהם גילו בתוך תוכם את הידע והיכולת לעשות זאת. אותם כוחות שהיו עד כה טמונים עמוק, באו לידי ביטוי בזכות שאיפתם החזקה למלא את רצון ה' ולסייע בבניית המשכן. הקב"ה ראה את רצונם העז לעשות רצונו, ולכן נתן בידם את היכולת לבצע מלאכות אשר מעולם לא למדו לעשותן. מקובל לחשוב, שכל אחד מאיתנו מקבל מאת ה' כעין "חבילה" של כוחות וכשרונות אשר באמצעותם יוכל למלא את הפוטנציאל הגלום בו. עד כמה שרעיון זה נכון בהחלט, ייתכן ואין זה מדויק לגמרי: כאשר אדם גדל ומתבגר, לאט לאט הוא נעשה מודע יותר ויותר לכוחותיו ומאידך – לחולשותיו. נטייתנו הטבעית היא לגדור את עצמנו ואת מעשינו לשטחים בהם אנו יודעים שהם נקודות החוזק שלנו, ולהתעלם משטחים אחרים בהם אנו חלשים יותר. לדוגמא, אדם יכול לשים לב שהוא מצליח מאד בעת שמדבר לפני קהל מצומצם של אנשים, לעומת זאת הוא אינו מסוגל לדבר בפני קהל גדול. לכן גם כאשר יווצר מצב בו זקוקים לאדם שידבר בפני אנשים רבים, הוא יתחמק ממשימה כזו ולא ייקח על עצמו את האחריות, כיוון שברור ומוחלט לו שהוא אינו מסוגל לדבר בפני קהל גדול. לומדים מדברי הרמב"ן שגישה זו שגויה מעיקרה – האנשים שהתנדבו לעבודה במשכן לא היו מודעים כלל לכך שיש בהם את היכולת לעבוד עבודות אומנותיות כאלה – אולם, כיוון שהם הקדישו את עצמם לעבודת ה', הם מצאו בעצמם כישרונות חבויים שעד כה לא נוצלו כלל, וכעת נוצלו לשם מילוי רצון ה'. באותה מידה, בחיינו אנו, פעמים מגיעים מצבים בהם יש צורך באדם שיבצע משימה מסוימת, במבט ראשון אדם עלול לחשוב שהוא אינו מסוגל לכך, אבל, אומרת המשנה באבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", המשנה לא כתבה כל הסתייגות בהוראה זו, ולא אמרה שעל האדם להיות איש רק במצבים בהם נראה לו שהוא המתאים לתפקיד. אלא הקריטריון היחיד לחיובו של האדם לקום ולפעול הוא שאין מלבדו שום אדם אחר שיכול לעשות זאת. ובמצב כזה, אם אכן האדם מקדיש את עצמו רק למען עשיית רצון ה', וודאי ה' עוזר לו ומוציא אל הפועל כוחות וכשרונות אשר היו חבויים בתוכו. ישנן דוגמאות רבות לבני אדם שהוציאו אל הפועל כוחות שהיו גלומים בהם, וכתוצאה מכך זכו והגיעו להישגים מדהימים; אחת הדוגמאות המיוחדות ביותר היא זו של הנצי"ב זצ"ל. כאשר הנצי"ב השלים את פירושו "העמק שאלה" על השאילתות הוא הכין סעודה, כנהוג כאשר אדם מסיים לכתוב ספר, אולם מלבד סיבה פשוטה זו, היתה לנצי"ב גם סיבה אישית נוספת, ובמעמד הסעודה קם וסיפר לנוכחים את סיפורו: בילדותו התייחס בזלזול רב ללימודים ב"חדר", הוריו עשו כל מאמץ לעזור לו לשנות את יחסו ללימודים, אך ללא הועיל. יום אחד, הוא הקשיב להוריו ששוחחו אודותיו, ואודות כשלונו בלימודיו – והגיעו להחלטה שאין לו שום סיכוי להיות בעתיד תלמיד חכם, ועל כן מוטב שילמד להיות סנדלר. אם תלמיד חכם כשאיפתם – לא יהיה, לפחות יהודי טוב יהיה, ירא שמים, שיעשה את עבודתו בהגינות ובאמונה. כך החליטו. החלטה זו, של הוריו זעזעה את נפתלי צבי הקטן עד עמקי נשמתו, והוא החליט לשנס מותניו ולהתחיל ללמוד ברצינות. מאורע זה השפיע בעצמה כה חזקה על חייו, עד שמיום זה והלאה חל שינוי מוחלט בכל הנהגתו ויחסו לתורה, והוא הפך בסופו של דבר לגדול בישראל. מה היה הכוח בזכותו זכה למה שזכה - הרצון העז שנבט בליבו לגדול בתורה – הוא זה שגילה בתוכו כוחות עצומים שהיו חבויים עד כה, וכאשר השתמש בהם, הגיע על ידם לפסגות. אדם עלול לטעון בשמעו סיפור כזה שלא כל אחד מסוגל להיות תלמיד חכם גדול כל כך. אולם, ההיסטוריה היהודית מוכיחה שאדם לא מוכרח להיות דווקא גדול בישראל כדי לתרום תרומות חשובות עבור כלל ישראל – לפעמים ישנם שטחים אחרים בהם אדם יכול להצטיין ולמלא בכך את רצון ה'. ר' דוד דריאן זצ"ל מהווה דוגמא מצוינת לכך: הוא היה שוחט צדיק, אשר היה ידוע בשמירת הלשון המיוחדת שלו, אולם דמותו הייתה בולטת הודות לסיבה אחרת: הוא שימש תפקיד משמעותי ביותר בכל המערכת של כולל גיטסהד וסמינר גיטסהד. הודות לעבודתו המסורה "גיטסהד" ידועה היום כמרכז התורה הגדול ביותר באירופה, בו מתחנכים אלפי בחורים ובחורות לתורה ויראת שמים ברמה גבוהה. כיצד זכה ר' דוד דריאן בכזו זכות? כאשר הוא הגיע לגור בגיטסהד, הוא ראה שאין במקום שום ישיבה. הוא אמר לעצמו – איך אוכל לגור במקום כזה, אשר אין בו אף ישיבה אחת? רבים מאיתנו היו שואלים גם הם שאלה כזו לו היו עומדים במצב דומה, ההבדל היחיד הוא שר' דוד לא רק שאל, אלא גם עשה. משימה זו הייתה נראית כבלתי אפשרית בעליל למול כל ההפרעות וההתנגדויות מסביב, אולם הוא הקדיש זמן רב ומאמצים בלתי נדלים. הוא פעל ללא לאות - ואכן, חפץ ה' הצליח בידו. הוא לקח על עצמו משימות רבות – לאו דווקא כאלה שהיו נראות מתאימות לו ותואמות את כישוריו, כגון התרמה, וניהול. הוא היה יכול בקלות לטעון שתפקידו הוא שוחט, ובזה מסתכמת אחריותו למען הקהילה. אולם חלף זאת הוא שאב מעצמו כוחות בלתי נדלים על מנת לעשות את הנצרך, וה' העניק לו את הכוחות להצליח. גם למול סיפורים מפעימי רוח אלה, עדיין עלול אדם לטעון שהוא כן השקיע בעבר מאמצים רבים בשטח מסוים – ולא עלתה בידו, לכן הוא פוטר את עצמו מכל אחריות בעניין זה. ה"חפץ חיים" זצ"ל עונה בדבריו לטענה כזו, ואומר - כמה מאמצים משקיעים אנו בנושאים המעניינים אותנו וחשובים לנו. לדוגמא, אדם שלא מצליח בעסקו, הוא לא מרים ידיים כל כך מהר, אלא הוא משקיע מחשבה ללא הרף כיצד לשפר את המצב – הוא הולך לבקש עצה ממביני דבר, ובסופו של דבר בדרך כלל הוא גם מצליח. כך גם, כותב ה"חפץ חיים", אם רצון ה' היה תופס מקום משמעותי בחיי האדם כמו רצונותיו האישיים, הוא היה תר ומחפש אחר עצות, רעיונות, דרכים ותחבולות כיצד להגדיל תורה ולהאדירה – ובודאי הקב"ה היה עוזר לו ומראה לו את הדרך להצליח, אולם לא כך אנו נוהגים בענייני רוחניות. ברגע שאדם רואה שהוא לא מצליח לקדם ולשפר את המצב – הוא מיד מתיאש ופוטר את עצמו מכל אחריות לפעול בעניין. לו היינו מוכנים להפעיל לצורך עבודת ה' את אותם מאמצים אותם אנו משקיעים למען צרכינו האישיים או למען צרכי פרנסתנו – ודאי היינו מצליחים להתעלות הרבה מעבר לגבולות המקובלים. גם בימינו אנו, ישנה דוגמא חיה יוצאת מגדר הרגיל לאדם שמגלם בחייו את דברי ה"חפץ חיים". ר' מאיר שוסטר שליט"א הוא אדם ביישן בטבעו, המוצא את כל אושרו בעת שיושב בבית המדרש ללימוד או לתפילה. לפני שנים רבות הוא הבחין בצורך מסוים בעולם היהודי: מידי יום מבקרים בכותל המערבי עשרות יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ושבים מהביקור להמשך חיים ריקנים מכל תוכן יהודי. הוא מצא לנכון כי חובה היא לפנות אל אותם אנשים ולהציע להם להתארח באכסניה, ושם לשכנע ולעודד את המתארחים ללכת ללמוד בישיבה או בסמינר. הוא החליט לקחת משימה זו על עצמו. משימה זו דרשה ממנו ללכת נגד טבעו הביישן, לגשת לאנשים זרים ולפתוח עמם בשיחה. לאחר שנים של עשייה כזו, אי אפשר לאמוד כמה מאות יהודים שינו את חייהם הודות להחלטתו האמיצה לפעול נגד אופיו הטבעי – ולמלא את רצון ה'. אולם ברור שאם הוא היה מתגדר בתוך עצמו, ומגביל את עשייתו הרוחנית אך ורק למה שאופיו וכשרונותיו מניחים לו לעשות – הרי כל העולם היהודי היה מפסיד מכך המון. האנשים אשר נשאם ליבם והחליטו למלא את רצון ה', גילו בעצמם כוחות שמעולם לא דמיינו שהם קיימים. גם לנו, לכל אחד ואחד יש כוח ויכולת לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלנו ולהגיע אל מה שנראה כבלתי אפשרי.

פקודי - מאמץ רוחני

לאחר שמלאכת בניית המשכן הגיעה אל סיומה, לא הצליחו העוסקים במלאכה להעמידו מחמת כובד הקרשים. כיוון שלמשה רבנו לא היה חלק בעבודות המשכן, רצה הקב"ה להעניק לו כבוד זה של העמדת המשכן על מכונו. לכן, הורה לו הקב"ה לנסות לעשות זאת – והמשכן מעצמו יזקף ויעמוד, וכך יראה כלפי חוץ כאילו עשה זאת משה רבנו בעצמו . במעשה זה ישנו קושי מסוים – זכות העמדת המשכן ניתנה למשה רבנו, ועם זאת, למעשה הוא לא פעל כלום – הקב"ה, הוא זה שהעמיד את המשכן בכבודו ובעצמו! כיצד אפשר להבין זאת? האמת היא, שכל מצווה שיש ביכלתנו לקיים זה רק כיוון שהקב"ה העניק לנו את היכולת לקיימה – הוא בכל רגע ורגע משפיע כוח וחידוש לעולמו, ולכל אדם ואדם בו – לולא השפעה מתמדת זו משמיים, לא היינו יכולים לעשות דבר! השוני היחיד הקיים בין כל מצווה אחרת ובין מעשה הקמת המשכן הוא שזהו נס גלוי, בעוד הכוח לקיים מצוות אחרות הוא נס נסתר. השכר שאנו מקבלים על מעשינו, אינו על תוצאת המעשה – אלא על המאמץ וההשקעה שהשקענו בו. משה רבנו השקיע את המאמצים על מנת להעמיד את המשכן, ולכן נחשבת לו הזכות כאילו באמת עשה זאת בעצמו. ה"שפתי חיים" מפתח הלאה רעיון זה; הוא כותב שכולנו מודעים לכך שאין לנו את היכולת להגיע לשום הישג בעולם הגשמי לולא הקב"ה שמסייענו. ואם כך, מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים בשטח זה? לאחר חטא אדם הראשון, הקב"ה גזר על האדם עבודת כפיים קשה שרק על ידה ישיג את פרנסתו - אולם אנו חייבים לזכור שהאמת היא שלא אנחנו מרויחים שום דבר כל פעולותינו מהוות אך ורק את ההשתדלות ההכרחית לנו בעקבות העונש של "בזעת אפיך תאכל לחם" כל עבודתנו והשתדלותנו להשיג את מחייתנו, ושאר הישגים גשמיים הינם תוצאה מאותה 'גזירת השתדלות', אנו נדרשים לעבוד ולהשקיע רבות, ועם זאת עלינו לזכור שבסופו של דבר לא המאמצים הם אלה שהביאו לפירות. מכל מקום, אנו הרבה פחות מודעים לכך שבאותה מידה נכונים הדברים גם בתחום הרוחני. אנו בעלי זכות בחירה, שהיא היכולת להחליט בעצמנו האם נבחר בטוב או חלילה ברע, ובכל מקרה, התוצאות הסופיות אינן נתונות בידיים שלנו! לדוגמא, ייתכן מצב בו אדם, ישקיע את מירב אונו והונו כדי לקנות אתרוג מהודר מאד, אולם כאשר הוא מגיע להשתמש בו ביום טוב, האתרוג יפול מידו והפיטם – ינתק מהאתרוג ויהפוך אותו לפסול לברכה. אנו יכולים להחליט לקיים את המצווה, אך רק הקב"ה הוא המאפשר לנו לקיימה למעשה. בהתבסס על עקרון זה, ש"גזירת ההשתדלות" תקפה בתחום הגשמי כמו גם בתחום הרוחני, אדם עלול להגיע להשוואת שני עולמות אלה בדרך אחרת: האמונה והבטחון בה' חשובים יותר מהשקעה והשתדלות בעולם הגשמי, וככל שרמת הביטחון של האדם גבוהה יותר, כך הוא יוכל לקבל יותר, ללא יחס להשתדלות שהשקיע. אדם עלול לסגל גישה זהה גם ביחס לעולמו הרוחני – ולחשוב שהתפקיד העיקרי הוא להגיע לביטחון, ואילו ההשתדלות – רק מהווה גורם משני כתוצאה מגזירת ה'. אולם, מדגיש השפתי חיים – אין זה נכון להשוות באופן מוחלט בין העולם הרוחני והגשמי בהקשר זה. הוא מסביר שקיים הבדל מכריע ביניהם: בנוגע לגשמיות, ההשתדלות הינה חוב, שיש לשלמו, ולא טוב ולא ראוי שיוסיף על תשלום חובו יותר מהנדרש, על האדם להמעיט בהשתדלות עבור פרנסתו עד למינימום הנדרש. בניגוד לכך, בעבודת ה' עליו לעשות כל מאמץ אפשרי ולהשתדל בכל כוחו!. רעיון זה מומחש יפה בסיפור הבא אודות ר' שרגא פייבל מנדלוביץ: "כבחור צעיר, היה הרצי שכטר מגיע באופן קבוע באיחור של כמה דקות לשיעורו של ר' שרגא פייבל בתנ"ך שהיה מתחיל ב: 9:00 בבוקר. יום אחד הוא קיבל הודעה שר' שרגא פייבל רוצה לדבר איתו. הרצי נכנס לחדר בחשש גלוי. "נו, הרצי, מתי תתחיל להגיע בזמן?" שאל הרב. הרצי נע באי נוחות מוגברת בכסאו, ולא הצליח לומר יותר מאשר "אם ירצה ה'". אולם ר' שרגא פייבל לא ויתר, וענה - "לא אם ירצה ה', אם ירצה הרצי!" יש מקרים בהם אסור לאדם להניח לעצמו מתוך ביטחון שה' ידאג לכך שהכל ילך באופן הטוב ביותר, אלא עליו לקחת על עצמו את מלא האחריות והיוזמה – הוא צריך לעשות. אם קיימת טעות יסודית בהבנת תפקיד ומקומה של ההשתדלות האישית של כל אדם בעבודת ה' שלו, אזי בדיוק כך נראית תמונת המצב ביחס לשפל מצבו של העם היהודי בימינו. אדם עלול בקלות לנטות למחשבה שיהא המצב אשר יהא, בכל מקרה הקב"ה לא יניח לו להתדרדר ללא גבול ושליטה ושבסופו של דבר יסתדרו העניינים מאליהם. זוהי טעות חמורה ביותר; כל עוד בני אדם אינם קמים ופועלים כל שביכולתם על מנת לפתור את הבעיות בהן נתון העם היהודי כולו – תישארנה הבעיות בעינן. הקב"ה דורש מאיתנו לדאוג ולהביא לשיפור המצב ככל שביכלתנו. רעיון זה מובע במשנה בפרקי אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מפרשים רבים מסבירים שהכוונה היא במקום בו חסרים אנשים שיפעלו למען הציבור, אדם חייב לקום ולמלא את החסר . ר' שמשון רפאל הירש כותב שבאופן רגיל אדם צריך לסגל לעצמו תכונות של צניעות וענווה ולברוח מהפרסום והכבוד, אולם כאשר קיים צורך לשרת את הציבור – במקום זה הצניעות והענווה לגמרי לא מתאימות. אלא אדם חייב לעשות כל שנצרך כדי לסייע ולעזור לציבור – אפילו במצב בו העניין כרוך בפרסום שהוא אינו חפץ בו . העובדה שהמשנה השתמשה במילה "השתדל" ראויה לשימת לב מיוחדת. אפשר היה לבחור בביטוי כמו – "במקום שאין אנשים – היה איש". התשובה לכך היא שהמילה "השתדל" מכוונת למאמצים גדולים; המשנה מלמדת אותנו שלא מספיק רק "לנסות" לעזור לציבור, אלא אדם צריך לנסות, ושוב לנסות ולהשתדל ולהתאמץ בכל כוחו כדי להשיג מטרות נעלות כאלה. במשך חייו, משה רבנו שאף שאיפה אחת, והתאמץ והשתדל עבורה – למלא את רצון ה'. לכן, נתן לא הקב"ה את היכולת להגיע לתוצאות על אנושיות, כהרמת קרשי המשכן הכבדים מנשוא. אנו יכולים ללמוד מכך שכל מה שדורש מאיתנו ה' הוא שנשקיע את המאמץ הנדרש, התוצאות – תבאנה מידיו הרחבות והמלאות!

VAYAKHEL - SHABBOS

The Parsha begins with an exhortation to observe Shabbos: "For six days work will be done and the seventh day shall be holy for you, a day of complete rest for Hashem, whoever does work on it shall be put to death. " The commentaries ask that the wording of the Torah in this passuk needs explanation; it should have said, "for six days you will do work" in the active sense, rather than saying that work will be done in the passive form . They explain that the Torah is teaching us about the attitude a person should have that will enable him to have the fortitude to refrain from doing melacha (prohibited activity) on Shabbos: Throughout the week a person is required to work in order to earn his livelihood, he cannot sit back and expect G-d to provide for him if he puts in no effort. He is required to put in hishtadlus because of the decree that Hashem placed upon mankind after the sin of Adam HaRishon. However, in truth , all his hishtadlus (effort) is not the reason for his success, rather Hashem is its sole Source. On Shabbos, Hashem commands us to refrain from creative activity to acknowledge this and that all the work we do in the week is only part of the gezeiras hishtadlus (decree to work). However, if one comes to believe that his physical efforts are in fact the cause of his livelihood then he will find it very difficult to refrain from working on Shabbos; he thinks that the more he works the more he will earn and therefore it is logical for him to work on Shabbos as well as the rest of the week. In response to this erroneous attitude, the Torah tells us that one should view the work that he does in a passive sense - that in truth he does not do the work, rather that it is done for him. Hashem, so-to-speak, does the work and provides for each person's livelihood. If one recognizes this then he will find it far easier to refrain from working on Shabbos because he realizes that in truth his work is not the cause of his livelihood . It seems that this lesson is not limited to avoiding the 39 melachas that are forbidden by the Torah. There is a Rabbinical prohibition of speaking about melacha that one plans to do in the rest of the week . Doing so also shows a level of lack of appreciation of the lesson of Shabbos that Hashem provides one's livelihood. Moreover, whilst it is technically permissible to think about melacha on Shabbos, it is nonetheless praiseworthy to avoid such thoughts completely . Such a level reflects a true appreciation of how Shabbos is a reflection on the fact that Hashem runs the world, and that one's own thoughts of melacha are of no benefit. This idea is brought out in the Gemara in Shabbos: The Gemara tells of a righteous man who saw that there was a hole in the fence of his field on Shabbos. He thought about fixing it after Shabbos, and then remembered that it was Shabbos and felt guilty about thinking about melacho on Shabbos. As a show of regret he then decided never to fix that fence and as a reward a miracle occurred and a tzlaf tree grew from which he was able to support himself and his family . There are two difficulties with this Gemara: Firstly, why did he refrain from ever fixing the fence - what was the benefit of doing so and how could it rectify his initial mistake? Secondly, what was the significance of the reward he received, how was that a measure for measure response to his decision never to build the fence? It seems that we can answer these problems through the principle we are discussing. When this righteous man saw the fence, he thought about fixing it, momentarily forgetting the lesson of Shabbos, that Hashem is the Source of one's livelihood and that man's efforts are worthless without Hashem's help. In order to rectify this 'error' he decided to never fix the fence to demonstrate that he did indeed recognize that his own efforts were not the cause of his livelihood. As a reward for this attitude, Hashem showed him measure for measure that he was correct, and provided him with a new source of income, the tzlaf tree without any input from the man himself! This proved that Hashem can provide a person with his livelihood regardless of his hishtadlus. Throughout the week it is very difficult to see through the illusion that man's hishtadlus is not the true cause of his livelihood, and that Hashem is the sole Provider. Shabbos provides man with the opportunity to see clearly that all his hishtadlus is ultimately unnecessary . On Shabbos whilst the rest of the world continues striving to earn their living through effort, observant Jews rest from such activity, recognizing that Hashem runs the world without needing man's input. As we have seen, this attitude does not only express itself through avoidance of melacha, it even extends to refraining from speaking about melacha. The highest level is to even avoid thinking about melacha that needs to be done. All these prohibitions are supposed to instill in us the realization that all our accomplishments throughout the week only come about because Hashem so desires. May we all merit to observe Shabbos free of action, speech and thought about melacha.

PEKUDEI - HISHTADLUS IN RUCHNIUS

After the Avodas Hamishkan was completed the workmen could not erect the Mishkan because of its massive weight. Since Moshe Rabbeinu had not had a share in the actual work of the Mishkan, Hashem wanted him to have the honor of erecting it. Hashem told him to make the attempt and the Mishkan would stand on its own, and it would appear to the onlookers as if he put it up himself . This incident poses a difficulty - it seems clear that just as all the builders of the Mishkan were rewarded for their work, so too Moshe Rabbeinu was surely rewarded for the actual hakamas Hamishkan - why is this the case, he did not actually do anything, Hashem performed the erecting Himself?! In reality we are only able to perform any mitzvo because Hashem enables us to do so - Hashem is constantly sustaining the world and every human being in it - without this siata dishmaya we would not be able to do anything. The only difference in the case of the erecting of the Mishkan is that it was an open miracle whereas every mitzvo that we perform is a hidden miracle. The reward that we receive is not because of the result but because of the effort that we make. Moshe Rabbein made the effort to erect the Mishkan, therefore he was rewarded as if he performed it himself. Sifsei Chaim develops this theme further; he writes that we all realize that we do not have the ability to achieve anything in gashmius without Hashem. If that is so, then why do we do so much activity? After chet Adam haRishon, Hashem decreed that man must exert physical effort in order to survive - however “we must realise that, in reality we do not achieve anything, all of our actions are only the exertion of the necessary effort which is a fulfillment of the passuk “you will eat bread by the sweat of your brow.” All of our work in earning our parnasa and other worldly activities are a result of this ‘gezeiras hishtadlus‘, we are required to expend such effort but we must recognize that ultimately it does not really achieve anything. However, we are less aware that the same is true even in the realm of ruchnius. We do have free will, which is the ability to decide whether we will choose good or bad, however, the final result is not in our control at all. For example, a person may expend great effort in buying a beautiful esrog, but when he comes to use it on Yom Tov he may drop the esrog and the pitom could break. We can make the decision to do the mitzva but only Hashem can actually enable us to completely fulfill it. Based on the yesod that the gezeiras hishtadlus applies equally to gashmius and ruchnius, one may want to equate the two realms in another way: It is well known that bitachon is more important than hishtadlus in gashmius, and the more bitachon we have the more we will receive regardless of the hishtadlus that we put in. So too one may approach ruchnius with the same attitude - that the ikar avoda in ruchnius is bitachon and that hishtadlus is merely a secondary factor. However, Sifsei Chaim stresses that it is incorrect to totally equate ruchnius and gashmius in this regard - there is a crucial difference between the two: “In matters of gashmius, the required hishtadlus is a penalty that one must pay and it is not good to add to payment of the penalty [ie. one should minimize his hishtadlus as much as possible]. In contrast, in avodas Hashem he must do as much histhadlus as possible and strive with all his strength..” This is a very important lesson; we generally recognize that bitachon is an essential aspect of avodas Hashem and that our own hishtadlus should be minimized as much as possible, however one may also have the same attitude in spiritual matters; he may limit his hishtadlus in ruchnius with the mistaken assumption that he can trust in Hashem to do the work for him - this is a serious mistake for, as Sifsei Chaim explains, in ruchnius there is no limit to how much effort one should expend. This idea is illustrated by the following story involving Rav Shraga Feivel Mendlowitz zt”l. “As a teenager, Hertzl Shechter was invariably a few minutes late for Reb Shraga Feivel’s 9.00am Tanach shiur, and one day he received a notice that ‘the Boss’ wanted to speak to him. Shechter entered the room trembling. “Nu, Hertzl, when are you going to start coming on time?” Reb Shraga Feivel asked. Shifting uncomfortably in his seat, Shechter could manage nothing more than, “Im yirtzeh Hashem.” But Reb Shraga Feivel was not to be put off so easily. “Nein,” he began shaking his head, “not im yirtzeh Hashem, Im yirtzeh Hertzl - no, not if Hashem wants; rather if Hertzl wants.” There are times when a person should not comfort himself with the fact that Hashem will ensure that everything runs smoothly, rather he must take the intiative himself. If there is a misconception about the role of hishtadlus in one’s own personal avodas Hashem, then this is certainly the case with regard to the state of Klal Yisroel. One may easily be tempted to think that, no matter how bad the situation is, Hashem will not let it deteriorate indefinitely and that we can trust that eventually things will improve ‘mimayla’. Chazal teach us that this is a grave error; if people do not take action to resolve the problems of Klal Yisrael then they will only persist - Hashem requires us to bring about an improvement through our own efforts. This idea is expressed in the Mishna in Pirkei Avos: “In a place where there are no men hishtadel [strive] to be a man.” Many commentaries explain this to mean that when there is a lack of people serving the needs of the Klal, one must stand up and fill the gap. Rav Hirsch zt”l writes that in normal circumstances one should be humble and avoid publicity, however when people are needed to serve the klal then humility and tsnius are totally inappropriate, rather one should do whatever is necessary to improve the situation even if it involves receiving unwanted publicity. It is noteworthy that the Mishna chose to use the word, ‘histhadel’ when it could have simply said ‘in a place where there are no men be a man.” The reason for this is that the word, ‘hishtadel’ implies great effort; the Mishna is teaching us that it is not enough to merely ‘try’ to help the community, rather, one must exert great effort into the task at hand. The Alter of Novardok stressed the need for such exertion in the battle to uphold the Torah. “When a person becomes aware of as grievous a failing within society as its present educational structure, which has taken such a tremendous toll on our youth - how much must he summon up all of his powers to guard the breach, remove the impediment and raise up the standard of truth…. there is no alternative but to rouse ourselves from our slumber, consider the dangers which confront us and go out with energy and drive, and use all our talents and sensitivities to do all that we are able.” One may argue that there is a great limit to what a single person can achieve even if he expends much effort: The Alter seems to have thought differently: He once said that, “if a person works as hard for the benefit of the public as he works for the benefit of a single member of his family, he could found a hundred yeshivas!” Throughout his life, Moshe Rabbeinu was willing to extend great effort to fulfill the Ratson Hashem - as a result Hashem gave him the ability to achieve superhuman results such as lifting the beams of the Mishkan. We can learn from this that all Hashem requires is that we extend the effort, the results are in Hashem’s hands.

VAYAKHEL – ONE DEED REFLECTS ON ANOTHER

The Torah describes how the people eagerly came to donate their prized possessions towards the building of the Mishkan (Tabernacle). “The men came with the women; everyone whose heart motivated him brought bracelets, nose-rings, body ornaments – all sorts of gold ornaments – every man who raised up an offering of gold to HaShem.” The commentaries discuss the meaning of the phrase, “the men came with the women”. Rabbeinu Bechaye explains that the women in fact came first to donate their jewelry, and the men only came after them. This, he explains, demonstrates their righteousness in and of itself but it also reflects positively on an earlier incident involving jewelry – that of the Golden Calf. When the men demanded that Aaron make for them a statue, he told them to remove the women’s jewelry. However, the women refused to give over their jewelry so the men took their own gold and gave that towards the building of the Calf. From the incident of the Golden Calf alone, it is unclear why the women refused to give their jewelry. It was possible that their main motivation was their natural attachment to their jewelry, as opposed to the pure motivation of refusal to be involved with the sin of the Golden Calf. However, in Parshas Vayakhel we see that the women were very willing to donate their jewelry towards the elevated purpose of the building of the Mishkan. This retroactively teaches us about the reason that they did not give their jewelry at the Golden Calf. It was not because of their attachment to gold and silver, because that did not prevent the women from parting with them for the sake of the Mishkan. Rather, their refusal to give towards the Golden Calf emanated from leshem Shamayim (pure) motives - they wanted no part in that terrible sin. Rav Avraham Pam zt”l derives a very important concept from this explanation. It is known in Hebrew as ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’. This means that the actions of a person in one area can reveal something about his actions in another area. In this case, the women’s willingness to part with their jewelry for the Mishka, revealed their pure intentions when refusing to do so for the Golden Calf. We see another example of this concept with regards to one of the names given to the Third meal that is eaten on Shabbos: Shalosh Seudas – this literally means, ‘three meals’. This is a very strange name to give the third meal, it would be more appropriate to only use its other name – seudah shelishis. Why is this meal also known as ‘three meals’? The answer is that the way a person conducts himself at the third meal reflects retroactively on his intentions during the first two Shabbos meals. There are two possible reasons as to why a person would eat well at the first two Shabbos meals: It could be because of his pure desire to honor the Shabbos by eating delicious food, or it could emanate from his hunger and desire to eat well, because both those meals come at a time when a person is normally hungry and ready to eat well. However, the third meal comes quite soon after Shabbos lunch, therefore a person’s natural hunger will not be high. If he refrains from eating at the third meal despite the fact that it is a Mitzvo to eat then, he retroactively shows that his main kavannah for the first two meals was to fill his stomach more than honor the Shabbos! If, however, he does partake in a delicious meal he demonstrates that his intentions are for the honor of Shabbos, for if it were not Shabbos he would otherwise eat far less or nothing at all. Accordingly, by eating the third meal he retroactively demonstrates his intent for the first two, and at this point it is clear that he ate ALL THREE MEALS with pure intentions. Therefore, the third meal merits the name, ‘three meals’ because, for one who eats the third meal, it is considered as if he ate all three meals with pure intent. This concept of ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’ is of great importance because it is a very effective mechanism in judging the consistency of people’s actions. This idea is brought out by the Beis HaLevi on Parshas Vayigash. When Yosef revealed himself to his brothers he asked them the question; “is my father still alive? ” When the brothers heard this, they were completely speechless and disconcerted. The Medrash compares Yosef’s revelation to his brothers to that of the Day of Judgment. It says that if the brothers could not answer Yosef who was younger than them, then all the more so when HaShem (so to speak) comes and rebukes us, we will be left speechless. The commentaries ask; what exactly is the comparison between Yosef’s revelation to the brothers and the Day of Judgment. The Beis HaLevi answers by first explaining Yosef’s question about whether his father was alive – it was very clear from the events up to this time that Yaakov Avinu was still alive! He answers that Yosef was in truth giving them a veiled rebuke. Yehuda had just spent a great deal of time arguing that Yosef should not take Binyomin as a slave because it would destroy Yaakov. By bringing up the well-being of Yaakov, Yosef was alluding to them that their purported concern for their father did not seem to be consistent with their actions in selling Yosef so many years earlier. At that time, they had shown no concern for the pain that their father would feel al the loss of his beloved son. In this way, the brothers had contradicted their own arguments through their very actions! The Beis HaLevi then explains the similarity of Yosef’s ‘rebuke’ to that of the Day of Judgment. On that awesome day each person will be asked about his various actions, including his sins and failure to keep Mitzvos properly. He may have excuses, however, these excuses will then be scrutinized by his other actions in that same area. For example, a person might justify his failure to give sufficient money to charity on the basis that he was lacking in his own livelihood. However, his spending in other areas will then be examined – if it becomes clear that in other areas he was all too willing and able to spend large amounts of money, then he himself has ruined his own justification for failing to give charity! In this vein, his actions in spending money for his own enjoyment reflects badly on his spending of money for the Mitzvo of giving charity. In this vein, the Choftez Chaim once berated a wealthy man for giving insufficient funds to charity. The man answered that he did indeed give away a significant amount. The Chofetz Chaim then worked out the amount of money he gave to charity and compared it to his expenses on his own luxuries. It came out that the man spent more money on his drapery alone than on all the charity that he gave! We have discussed the concept of ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’ and seen its great significance in the process of judgment. The obvious lesson to be derived from this concept, is that it is essential that a person analyze the consistency of his actions. For example, a person who claims that he does not have enough time to learn will have to justify his failure to learn on the Day of Judgment. If it becomes clear that he did have enough time for many other types of activities then his claim that he did not have enough time to learn will be put in serious jeopardy. His actions in other areas show that in truth it wasn’t because he did not have enough time to learn, rather that it was a very low priority in his list of importance. It would be much less disconcerting if we can make our own self-analysis of such inconsistencies and fix them before the Day of Judgment. May we all merit to achieve consistency in all our actions.