Sunday, March 17, 2013

צו- גדלות וקטנות האדם

הפרשה פותחת במצות תרומת הדשן – חיובו של הכהן לסלק את האפר הנותר מקרבנות היום הקודם. רבינו בחיי כותב שממצוה זו לומדים את מידת הענווה וההתבטלות לפני ה', כיוון שעל הכהן להשפיל את עצמו על מנת לקיים מעשה זה הנראה כלפי חוץ כמעשה מבייש. מוסיף הכלי יקר ואומר שמטרת האפר הנותר היא להזכיר לכהן את דבריו של אברהם אבינו – שהאדם הינו "עפר ואפר" . ישנם מאמרי חז"ל רבים אחרים אשר אף הם מדגישים את חשיבות ההכרה בשפלותו של האדם. שניים מתוכם בפרקי אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה" , "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה" . לעומת זאת, ישנם מאמרי חז"ל אחרים המדגישים את גדלותו וחשיבותו של כל אדם. הגמרא בסנהדרין אומרת "כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" , ובפרקי אבות- רבי עקיבא אומר "חביב אדם שנברא בצלם" . במבט שטחי נראה לכאורה שישנה מחלוקת בין מאמרי חז"ל אלה – האם האדם נחשב לרם מעלה, או שמא שפל הוא עד מאד. אולם, האמת היא שונה. אין שום סתירה בין מאמרים אלה, אלא השוני ביניהם נובע משתי זוויות ראיה שונות המתייחסות כל אחת להיבט אחר באדם. גישה אחת מתמקדת בגוף האדם ובתאוותיו הנובעות ממקור גשמי ושפל, ואילו הגישה השנייה מדגישה את נשמתו של האדם – זו אשר גדלותה היא לאין שיעור כלל. ניתן לראות הוכחה להסבר זה אם נעיין לעומק במקורות המובאים לעיל: תרומת הדשן נועדה להזכיר לכהן הגדול שגופו של האדם הוא בר חלוף, ולבסוף כל אדם יגיע לעפרו, אולם לא מדובר כלל על נשמת האדם. באותה מידה המשנה באבות הקוראת לכל אדם להיות מאד מאד שפל רוח – מתמקדת בגוף האדם אף היא. המשנה משתמשת בביטוי פחות מקובל לאדם -"אנוש" ולא אומרת "אדם" או "איש", כיוון שהמילה "אנוש" אכן מתייחסת לחלק הגשמי יותר של האדם, ולא לחלקים הגבוהים והרוחניים שבו. המשנה אומרת לאדם שאל לו להתגאות יתר על המידה בהישגיו הגשמיים, כיוון שבדומה לכל עניין גשמי אחר – הם אינם שלו לנצח. אין כוונת המשנה במילים אלה לומר לאדם שעליו לחוש שפל וחסר ערך עצמי, אלא שלהצלחותיו בתחום הגשמי אין שווי וערך משמעותי כלל. זהו גם ההסבר לגבי המשנה המזכירה לאדם שמקורו הוא מטיפה סרוחה, והוא הולך ומתקרב לעבר מקום עפר, רימה ותולעה – מדובר על מהותו העראית ובת החלוף של גוף האדם, ולא מדובר כלל על נשמת האדם. לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין, המדגישה את הגדלות הטבועה בכל אדם ואדם, מתייחסת לגדלותו הרוחנית של האדם. המשנה באבות מסבירה במפורש שהאדם חביב בעיני ה' בשל היותו נברא בצלם אלוקים – מהו צלם האלוקים של האדם? הנשמה שבקרבו שהיא חלק אלוק ממעל. ברור אם כך שאין כל מחלוקת במאמרי חז"ל, אלא במקומות מסוימים הראו חז"ל לאדם עד כמה שפל גופו, ובמקומות אחרים הדגישו את חשיבות ההכרה בגדולתה של הנשמה. ר' שלמה וולבה זצ"ל כותב שרבים הם הטועים לחשוב שקיימת מחלוקת בעולם המוסר האם האדם הוא "גדול" או "קטן". הוא מוחה בתוקף נגד טעות זו, וכותב ששתי הגישות נכונות בהחלט, ואין כל מחלוקת ביניהם. כל אדם בזמנים מסוימים בחייו צריך להתמקד בשפלות גופו, ובהזדמנויות אחרות, עליו להתמקד יותר ברוממותה וגדלותה של נשמתו . אולם ישנו צד של סיכון מסוים בהדגשת שפלותו של האדם, אם מהעבר השני לא מעריכים ומדגישים את גדלותו ורוממותו. אדם שחי את חייו ללא דימוי עצמי חיובי, עלול להזיק לעצמו ביותר אם יעסוק בעיקר בקטנות האדם - במקום לטהר את נפשו מגאווה במעלות והישגים גשמיים, הוא עלול להגיע מתוך כך לפקפוק בערך מהותו הפנימית. רק אדם שמודע היטב לכוחותיו ולעוצמה הטבועה עמוק בנפשו, יכול להפנות אל עצמו דברי מוסר נוקבים וחדים העוסקים בקטנותו ושפלותו של החלק הגשמי שבאדם. ישנם הורים או מורים הנוהגים להדגיש את החסר, ואת הטעון שיפור בתלמידיהם או בילדיהם, הם פועלים מתוך גישה של מדת הדין, וכך מתייחסים לחניכיהם. אנשי חינוך רבים בני זמננו מסבירים כי בדורות עברו היו בני האדם והילדים בעלי דימוי עצמי חיובי הרבה יותר, אשר על כן לא היה חשש שייגרם נזק כלשהו מגישת חינוך כזו. אולם, בימינו יחס נוקשה וביקורתי יותר מידי עלול לגרום לילדים תחושה שאין להם כל ערך, תחושה הגורמת לילד נזק עצום. אכן, טעות חינוכית כזו ידועה כאחד ההסברים לנשירתם של נערים צעירים מדרך התורה בחיפושם הנלאה אחר מילות עידוד ותחושת ערך עצמי כלשהי. יתירה מזאת, גם אם אדם רואה את תלמידו כמסוגל לקבל גישה קפדנית יותר, מוכרח הוא לזכור את דברי הגמרא בסוטה המורה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - כלומר תמיד הדחייה - הגישה הקפדנית צריכה להגיע מצידה של היד החלשה יותר, ובד בבד יש להשתמש ביד החזקה יותר - ביד ימין לחסד ולקירוב. העובדה שהגמרא משתמשת במילה "לעולם" מלמדת שזהו עיקרון שנכון תמיד ולעולם יש להשתמש בו, ואין כל מקרה יוצא מן הכלל. על פי עיקרון זו אמר אחד אנשי החינוך הידועים שעם כל מילת הערה או ביקורת כלפי התלמיד, יש לציין לפחות ארבעה מחמאות חיוביות. הפרשה מלמדת שעל האדם לזכור שגופו הוא ארעי ובר חלוף. זהו לימוד חשוב ביותר, אולם ראינו שאין להתמקד אך ורק בו, אלא יחד עם זאת יש לזכור שאנו, בנינו ותלמידנו – כולנו בעלי ערך רוחני עצום. מי יתן ונזכה כולנו לצעוד בדרך המלך.

No comments:

Post a Comment