מטות מסעי – ערך החיים

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" נראה לכאורה שמותו של בלעם הרשע היה עונש על המאמצים והפעולות שעשה נגד עם ישראל במדבר. אולם הגמרא כותבת על חטא קודם שעשה בלעם המהווה סיבה למותו בטרם עת. "שלשה היו באותה עצה: [ששאלם פרעה כיצד לפגוע בעם ישראל] בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ [לפגוע בהם] – נהרג. איוב ששתק – נידון ביסורין. יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית" . בלעם נענש במוות בידי עם ישראל בשל עצתו המרושעת לפרעה שנים קודם לכן. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מצביע על קושי גדול בדברי הגמרא: ברור שבלעם ראוי לעונש חמור הרבה יותר מאיוב, כיוון שאיוב לא עשה שום פעולה רעה, אלא ישב ושתק. למרות זאת עונשו של איוב קשה לכאורה הרבה יותר מזה של בלעם. בעוד בלעם מת במיתה מהירה, איוב היה צריך לשאת סבל מתמשך שמעולם לא סבל כמוהו שום אדם. כיצד ניתן להבין זאת? ר' חיים עונה שמתנת החיים היא המתנה הגדולה ביותר שניתן לתת לאדם, יהיו אלה חיי סבל קשים ונוראים ככל שיהיו – עדיין החיים עצמם שווים לאין ערוך מהמוות. ולכן עונשו של בלעם היה חמור הרבה יותר מעונשו של איוב – כיוון שלאיוב נשארה מתנת החיים, ובלעם איבד אותה לנצח. ר' לייב חסמן זצ"ל מביא משל שמסייע להבין רעיון זה היטב; דמיינו לעצמכם אדם שזוכה בפרס עצום בלוטו, ובדיוק באותו רגע נשבר לו כלי מסוים. האם תקלה פעוטה זו תצליח להעיב על שמחתו הגדולה?! האושר אותו הוא חש בעקבות הזכייה מגמד ואף מבטל לחלוטין כל תחושת כאב על עניינים יומיומיים אחרים. כך גם צריכה להיות גישתו של האדם לחיים – השמחה על עצם העובדה שהוא חי צריכה להיות כה גדולה עד שבכוחה להפוך כל קושי לחסר משמעות, גם סבל וייסורים קשים כמו אלה של איוב. באשר הם כאין וכאפס לעומת המתנה הגדולה- מתנת החיים . מדוע כה גדול הוא ערכה של מתנת החיים? מדברי המשנה בפרקי אבות ניתן להבין את התשובה לכך: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" לכאורה המשנה סותרת את דברי עצמה – בתחילה קובעת שהעולם הזה חשוב לאין שיעור מהעולם הבא, אולם בסיום כותבת המשנה את ההיפך! המפרשים מסבירים ששני חלקי המשנה מתייחסים לשני היבטים שונים. החלק השני של המשנה משווה בין ההנאה בה יכול אדם לזכות בשתי העולמות. במובן הזה, העולם הבא גדול לאין ערוך מהעולם הזה - אין שום הנאה ארצית שניתן לנסות להשוותה עם רגע אחד של קורת רוח בעולם הבא. ההנאה שם היא הנאה של קשר עם הקדוש ברוך הוא, מקור כל הטוב בעולמות כולם – כל ההנאות האחרות אינן משמעותיות ביחס להנאה זו. לעומת זאת, החלק הראשון של המשנה מתייחס ליכולתו של האדם להוסיף ולהתקדם בקשר עם הקב"ה. במובן זה העולם הזה הוא גדול לאין שיעור, כיון שהוא המקום בו יש לאדם בחירה חופשית בעזרתה יכול הוא לבחור בטוב ולהתקרב להקב"ה על ידי קיום המצוות. בעולם הבא לא תהיה עוד הזדמנות להתעלות ולהתקשר יותר אל הקב"ה. וכעת יכולים אנו להבין מדוע כה חשובים חיי האדם – כל שנייה מהווה הזדמנות פז לזכות בקרבה נוספת להקב"ה – שזו בעצם ההנאה הנצחית שתהיה מנת חלקנו בעולם הבא. הגאון מוילנא בהיותו על ערש דווי לימד שיעור מאלף על ערך חיי האדם בעולם הזה, הוא תפס בציציותיו, בכה ואמר "כמה חשוב הוא העולם הזה, בכמה פרוטות בודדות ניתן לזכות במצות ציצית ולחזות בפני השכינה, ובעולם הבא אין כל אפשרות להשיג דבר כזה" . רעיון זה משתמע גם מדברי הגמרא בעבודה זרה : הגמרא מספרת על אלעזר בן דורדיא, שהיה רשע וחוטא. פעם אחת, בעת שעמד לפני עשיית חטא נורא, נאמר לו שגם אם יתחרט וינסה לעשות תשובה – לא תתקבל תשובתו. אמירה זו זעזעה אותו כל כך עד שהוא התחרט על מעשיו ונפטר מתוך תשובה שלמה. כאשר עזבה אותו נשמתו, יצאה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא. הגמרא שם אומרת שכאשר שמע זאת ר' יהודה הנשיא הוא בכה ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת" המפרשים מעלים תמיהה, מדוע מעשה זה גרם לרבי לכזה צער - הוא, שבמשך שנים התאמץ ועבד את עבודת ה' לשמה, ודאי גדול חלקו בעולם הבא יותר משכרו של אדם שזכה בעולם הבא שלו ברגע אחד של התעוררות לתשובה?! ר' נח ויינברג שליט"א עונה בשם אביו, שרבי בכה כיוון שראה מהו כוחו של רגע אחד בעולם הזה; ברגע אחד אדם יכול לזכות באושר ובשכר אינסופיים, והוא בכה על כל אותם רגעים שלא צלחו את תפקידם ולא הופקה מהם התועלת המירבית לפי כוחם. כל שנייה הינה הזדמנות יוצאת דופן לאדם לבנות לעצמו עוד עולם הבא. החפץ חיים מביא רעיון זה לידי ביטוי מעשי בהלכה . הוא מביא את ספר החינוך שכותב שישנן שש מצוות תמידיות – מצוות שחיובן חל על כל אדם בכל רגע ורגע - הוא יכול לקיימן מידי שנייה על ידי מחשבה עליהם בלבד, לכן אין גבול לשכר על קיום מצוות אלה. ניתן גם לראות בכך הסבר מדוע ההלכה היהודית כל כך מתנגדת לשים קץ לחיי אדם בטרם עת גם אם הוא לא כשיר כלל לחיים כאחד האדם. ר' זאב לף שליט"א מצביע על העובדה שאפילו אדם החולה ל"ע בקומה מסוגל לקיים מצוות רבות מאד רק על ידי מחשבה. הוא יכול לקיים בשלמות את המצוות המצריכות רק מחשבה, ויותר מכך, חז"ל אומרים שאם לאדם היה רצון לקיים מצווה אבל הוא לא הצליח לעשות זאת בפועל, הוא מקבל שכר כאילו באמת קיים את המצווה. וכך, כל שנייה של חיים בזה העולם הינה הזדמנות גדולה לקנות עוד חלק בעולם הבא . ראינו מה עצום ערכו של כל רגע בחיים. לפעמים בכל זאת אנו חושבים שרק מעט ניתן להשיג בכמה דקות פשוטות. אולם, המציאות הוכיחה אחרת. החתם סופר נשאל פעם כיצד הוא נהיה גדול בישראל, הוא ענה שהוא הפך לגדול בחמש דקות. כוונתו הייתה שעל ידי שניצל כל רגע פנוי לתורה נוספו לו שעות רבות מאוד של לימוד. פעם אחת נראה ר' משה פיינשטיין מחייך חיוך גדול – הוא הסביר זאת ואמר שהוא סיים עכשיו את הש"ס. לא היה זה הישג נדיר מאוד מבחינתו, ידוע שהוא סיים את הש"ס עשרות פעמים, אולם סיום זה היה שונה. הוא נוצר מלימודו בזמנים פנויים בחתונות; על ידי לימוד עקבי וקבוע בפרקי זמן קצרים ביותר, בסופו של דבר הוא סיים את כל הש"ס. גם אנו יכולים להשתמש בזמן מועט כדי להשיג הישגים מפתיעים בלימוד. ישנם הלומדים משנה אחת ליום, זה נשמע קטן ופשוט, אולם לאחר שנים של התמדה בכך מסיימים את ששה סדרי המשנה. תועלת חשובה נוספת לסדרי לימוד קטנים היא שעל ידם יכול אדם להגיע ללימוד תורה בתחומים שבדרך כלל לא זוכים ליחס מספק. ישנו תלמיד חכם אחד בארץ ישראל שידוע בבקיאותו בכל שטחי התורה, כולל נביא, השקפה ומוסר, כל זאת מלבד ידיעותיו המקיפות בש"ס ובפוסקים. כאשר נשאל כיצד הצליח ללמוד קשת כה רחבה של נושאים, הוא הסביר שהיו לו הרבה סדרים קטנים - מתוך לימוד מהר"ל או נביא במשך עשר דקות ביום, בסופו של דבר הוא השיג ידע רחב ומקיף בהם. בדומה לכך ר' ישראל ריזמן שליט"א מדגיש פעמים רבות שכדי לדעת נביא אין צורך להקדיש שעות רבות ביום. את בקיאותו בהם הוא קנה על ידי לימוד משך דקות מספר כל ערב. בימינו ישנו הצע גדול בו ניתן להשתמש לניצול סדרים קטנים – ישנם ספרים שנכתבו כך שניתן ללמוד מהם קטע קצר אבל בעל משמעות בנושאים חשובים, מידי יום ביומו. ראינו עד כמה חשובה מתנת החיים, וערכו הגדול של כל רגע. החיים מלאים ניסיונות ואתגרים, פעמים ואדם מתייאש למולם – אולם עליו לזכור שהחיים עצמם הינם סיבה מספקת לשמוח, כך יוכל להתגבר על כל מחשבה שלילית: כאשר הסבא מנובהרדוק התחיל להקים ישיבות, הוא לא נחל הצלחה. הוא הקים ישיבות והן התפרקו, ארגן קבוצות והן התפוררו. ובנוסף לכך, הוא ומקורביו נתקלו במתנגדים רבים. בעת שכזו הוא הגיע לקלם, ורבו, הסבא מקלם, הבחין במראהו העגום, וידע את הסיבה לכך. באותו מוצאי שבת, כאשר התאספה קבוצה לשמוע את דברי מוסרו, הוא נעמד על הבימה ונשאר דומם למשך זמן ארוך ביותר. ואז הוא דפק בעצמה על הסטנדר וקרא "מספיק לבן אנוש שהוא חי" שוב ושוב הוא חזר על מילותיו עד שבסוף הוא הורה לתלמידים להתפלל מעריב. "אסיפה זו" אמר הסבא מנובהרדוק "סילקה את צערי, וטיהרה את מחשבתי" . הסבא מקלם לימד את הסבא מנובהרדוק לימוד שערכו לא יסולא בפז - כל עוד אדם חי, אין שום סיבה שראוי להתלונן בגללה. ייתן ה' ונזכה כולנו להעריך נכונה את מתנת החיים אותה קיבלנו ולהשתמש בה בדרך הטובה ביותר.

MATOS-MASSEI - THE VALUE OF LIFE

“And Bilaam the son of Beor they killed with the sword. ” It would seem that the death of Bilaam Harasha was a punishment for his efforts to harm Klal Yisroel in the desert. The Gemara, however, cites a far earlier crime that he committed as the reason for his untimely death. “Three were in that aitsa [of how Pharaoh should treat the Jewish people], Bilaam, Iyov and Yisro: Bilaam advised [to harm them] and was killed; Iyov was silent and was judged with yissurim; Yisro escaped and was zocheh that his descendants should sit in the lishkas hagazis. ” Bilaam was punished with death at the hands of Klal Yisroel because of his evil advice to Pharaoh many years earlier. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l points out that this Gemara poses a great difficulty: It is clear that Bilaam deserved a far greater punishment than Iyov, because Iyov didn’t commit an active crime, rather he remained silent. Yet, it would seem that Iyov’s onesh was far greater than that of Bilaam. Whilst Bilaam suffered a quick death, Iyov had to endure suffering that no other man has ever experienced. How can this be understood? Rav Shmuelevitz answers that life itself is the greatest gift possible and that any pain, no matter how bad, is infinitely greater than death. Consequently, Bilaam’s onesh was far more severe than Iyov’s - Iyov still had the gift of life, Bilaam lost it forever. Rav Leib Chasman zt”l offers an excellent mashal to help understand this concept; imagine a man wins a huge prize on the lottery, and at that every moment, one of his jugs breaks. Would this minor inconvenience bother him at all at this time of great joy?! The happiness that he experiences due to the lottery prize nullifies any feelings of pain that come in everyday life. So too, a person should have the same attitude in life - his joy at the mere fact of his existence should be so great that it should render any difficulties as meaningless, even sufferings as great as those that Iyov endured. For they are nothing in comparison with the wonderful gift of life . Why is the gift of life so precious? The Mishna in Pirkei Avos can help answer this question: “One moment of repentance and good deeds in Olam Hazeh is greater than all of Chayei Olam Haba, and one moment of peripheral pleasure in Olam Habah is greater than all of Chayei Olam Hazeh. ” This Mishna seems to contradict itself - it begins by stating that Olam Hazeh is incomparably greater than Olam Haba and ends by saying the opposite! The commentaries explain that the two parts of the Mishna are focussing on different aspects. The second part of the Mishna is comparing the pleasure that one can attain in the two ‘worlds‘. In that sense, Olam Haba is infinitely greater than Olam Hazeh - there is no earthly pleasure that can begin to compare with one moment of pleasure in Olam Haba. The pleasure there is that of connecting to Hashem, the Source of all creation - all other pleasures are meaningless and transitory in comparison. However, the first part of the Mishna is focussing on the ability to create more of a connection to HaShem. In that aspect Olam Hazeh is infinitely greater because it is the place of free will in which we have the ability to choose to become closer to HaShem by performing mitzvos. In Olam Haba there is no more opportunity to increase the connection to Him. We can now understand why life is so precious - each moment is a priceless opportunity to attain more closeness to HaShem, the ultimate pleasure that will accompany us for eternity in Olam Haba. The Gra expressed the value of Olam Hazeh on his deathbed. He held his Tsitsit and cried, saying, “how precious is Olam Hazeh that for a few prutot it is possible to gain merit for the mitzvo of Tsitsit and to see the ‘pney hashechina’, whereas in Olam Haba it is impossible to gain anything.” This idea is also demonstrated by the Gemara in Avoda Zara . The Gemara tells of Elazar Ben Durdaya, an inveterate sinner. On one occasion, when he was about to commit a terrible sin, he was told that even if he repented his teshuva will never be accepted. This ‘sentence’ effected him so deeply that he did repent and he died in a state of perfect teshuva. As his soul left him, a Bas Kol came out and said that Rabbi Elazar Ben Durdaya is ready to go into Olam Haba. The Gemara then says that when Rebbi Yehuda HaNasi heard this maaseh he cried out, “there are those that earn Olam Haba in many years and there are those that earn it in one moment.” The commentaries wonder why Rebbi was so upset by this maaseh - he, a person who had struggled for many years in Avodas Hashem, was surely destined for a far greater portion in Olam Haba than someone who earned Olam Haba for one moment of inspired teshuva!? Rav Noach Weinberg zt”l answers in the name of his father, that Rebbi was crying because he saw the power of one moment in Olam Hazeh; in one moment a person can earn infinite bliss, therefore he was crying at any failure to utilise each moment in the best possible way. Each moment is an incredible opportunity at creating more Olam Haba. The Chofetz Chaim applies this concept to halacha . He brings the Sefer Hachinuch who writes that there are six mitzvos that are constantly incumbent upon man and that every second throughout a person’s life a person can fulfil them by merely thinking about them. Consequently, there is no limit to the reward for performing these mitvzos. This can also help explain why Jewish law is so against ending a person’s life prematurely, even if he is unable to live a normal life. Rav Zev Leff Shlita points out that even a person in a coma may well be able to perform numerous mitzvos by his thought. He can fulfil the Mitzvos that only require thought and moreover, Chazal tell us that if a person has a desire to perform a mitzvo but is prevented from doing so, he nevertheless receives reward as if he did indeed fulfil the mitzvo. Therefore, every second more of life is a great opportunity to create more Olam Haba. We have seen how every second of life is infinitely precious. Yet we often think that little can be achieved in a few minutes here or there. However, experience has proven differently. The Chasam Sofer was once asked how he became a Gadol, he answered that he became a Gadol in five minutes. He meant that by utilising every available moment he was able to learn so much more. Rav Moshe Feinstein once had a very large smile on his face - he explained that he had just completed Shas. This was not a novel achievement for him, he was known to have finished Shas dozens of times, but this siyum was different. It comprised of his learning in the gaps at Chasunas; by consistently learning small amounts he eventually learnt all of Shas this way. We too can use small amounts of time to attain surprisingly great achievements in learning. There are people who learn one Mishna a day, this seems a somewhat trivial amount, but after years of consistently doing this they have completed whole Sedarim of Mishnayos. Another important benefit of small sedarim is that one can use them to learn areas of Torah that are not normally given sufficient attention. One Talmid Chacham in Eretz Yisroel is well-known for his expertise in all areas of Torah, including Navi, Hashkafa, and Mussar, as well as his all encompassing grasp of Shas and poskim. When asked how he managed to learn such a wide array of subjects he explained that he had many small sedarim - by learning Maharal or Navi for ten minutes a day, he gradually attained a wide knowledge in them. Similarly, Rav Yisroel Reisman Shlita often emphasizes that in order to know Navi, one need not devote hours each day to it. He attained his expertise in it by learning it for a few minutes each night. Nowadays there are many ways in which one can utilise small sedarim - there are books such as ’A Lesson a Day’ and ’Praying with Fire’ which enable people to learn small but significant amounts of highly important subjects each day. We have seen how precious the gift of life is and the great value of every moment of life. Life is full of challenges and there are times when a person can feel despondent - but if he remembers that life itself is cause for joy then he can overcome any negative feelings: When the Alter of Novardok first started to build yeshivas, he was unsuccessful. He built yeshivas and they collapsed, he organised groups and they disintegrated. In addition, he and his approach were attacked by opponents. At that time he came to Kelm and his Rebbi, The Alter of Kelm noticed he looked sad and understood why. That Motsei Shabbos when a group had gathered to hear his shmuese, he stood at the podium and remained silent for a very, very long time. Then he banged his hand on the shtender and thundered, “It is enough for a living being that he is alive.” Over and over he repeated his words until finally he told the group to doven Maariv. “That session” said the Alter of Novardok “dispelled my gloom and cleared my thoughts. ” The Alter of Kelm taught the Alter of Novardok a priceless lesson - as long as one is alive, there is nothing to complain about. May we all be zocheh to appreciate the gift of life and use it to its fullest.

מסעי – חסד על פי השקפת התורה

לקראת סופה של הפרשה דנה התורה בארוכה בעניין ערי המקלט. ערים אלה הוקצו במיוחד עבור רוצחים בשגגה. אם אדם גרם למותו של רעהו שלא בכוונה, הוא נתון בסכנת חיים – גואלי הדם, קרובי הנפטר רודפים אותו ורוצים להורגו. לכן מנחה אותו התורה ללכת אל עיר המקלט, בה יהיה מוגן מסכנה, ובו בעת יעבור תהליך של תשובה. הוא יכול לצאת החוצה אך ורק כאשר הכהן הגדול שכיהן באותם ימים נפטר לעולמו. המשנה אומרת שכיוון שגורלו של הרוצח תלוי במותו של הכהן הגדול, קיימת סבירות גבוהה שהוא יתפלל למותו, שיאפשר את יציאתו לחופשי . לכן, אמו של הכהן הגדול הייתה נוהגת לתת לרוצח מתנות, מתוך תקווה שהן תגרומנה שלא יתפלל על מות בנה. הגמרא שואלת על כך, מדוע קיים סיכוי כלשהו שתפילה זו תתקבל בכלל? הרי הכהן הגדול לא חטא כל חטא ואין שום סיבה שתצדיק את מותו. תשובת הגמרא היא שאכן היה בו פגם כלשהו, כיוון שכמנהיג הרוחני של העם, היה עליו להתפלל שלא יקרה כזה אסון בעם ישראל. וכיוון שברור שלא עשה כן, תלויה האשמה גם בו, והוא נתון בסכנה שמא תתקבלנה התפילות על מותו. בעל ה"בן איש חי" זצ"ל שואל על כך – גם אם תלויה בו אשמה, עדיין מה משמעות יש לתפילה על מותו, הוא ודאי ייענש על אשמתו ללא קשר לתפילת הרוצח. הוא משיב שאכן הכהן ייענש בייסורים בעולם הזה, אבל כוח התפילה עלול לגרום לו למות . ישנם נושאים רבים ושאלות רבות הטעונות הסבר בעניין זה . אחת השאלות היא, שנראה שהכהן הגדול לא חטא בחטא כל כך חמור, הוא לא גרם בפועל נזק לאף אחד, הוא רק אשם בכך שנמנע מלהתפלל כפי שהיה מצופה ממנו - עונש של ייסורים או מוות נראה חמור הרבה יותר על המידה עבור משגה קטן לכאורה. על מנת להשיב על כך, עלינו להעמיק ולהבין מה דורשת התורה מהיהודי בנושא החסד. ישנן שלוש מדרגות כלליות ביחסים עם בני אדם: גרימת נזק; עזרה וסיוע; וחוסר יחס – מטוב ועד רע. על פי השקפה חילונית, גרימת נזק לאדם ללא כל סיבה מוצדקת ודאי נחשבת שלילית, בעוד סיוע ועזרה לזולת נחשבים חיוביים. חוסר יחס נראה בעיניהם כהתנהגות ניטראלית לא חיובית ולא שלילית. גם השקפת התורה רואה בעזרה וסיוע לזולת עניין חיובי ובגרימת נזק – מעשה שלילי, אולם מה אומרת התורה על הימנעות מיחס כלשהו, לא של חסד וגם לא של נזק? הגמרא ב"בבא מציעא" דנה באיסור "צער בעלי חיים" . הגמרא שואלת מהו מקור האיסור, ומסקנתה היא שהעניין נלמד מחיוב "עזוב תעזוב עמו" – החיוב לפרק את משאו של חמור שרובץ תחת משאו ואינו מסוגל לזוז. אם אדם אינו מתייחס בהתאם לבהמה כאשר היא במצב כזה הוא עובר על "צער בעלי חיים". מקור זה נראה מעט מפתיע - אם היינו שואלים אדם מה נראית לו דוגמא טובה ל"צער בעלי חיים" הוא ודאי היה משיב – הכאת בהמה, או חיתוך רגליו של עכביש אומלל. לעומת זאת הימנעות מסיוע לבהמה בכאבה לא נשמע כמו "צער בעלי חיים" – זוהי נקיטת עמדה ניטראלית לחלוטין, ייתכן שהיא קרירה וחסרת רגש, אולם לא נראה שמשתייכת היא לקטרוגיה של גרימת כאב וצער. למרות זאת, הגמרא רואה אחרת את פני הדברים; ברור על פי מבט הגמרא שהימנעות מסיוע לבהמה הנתונה במצוקה נחשב למעשה מובהק של "צער בעלי חיים" - אין כל הבדל בין מעשה זה לבין גרימה אקטיבית של צער לבהמה. מובן מכך שהשקפת התורה על אדם שלא מתייחס כלל לזולת – לא לטוב ולא לרע שונה בהחלט מהגישה החילונית לכך. התורה מגדירה את חוסר היחס כמעשה חסר רחמים, הנתון בכפיפה אחת יחד עם גרימה בפועל של צער ונזק לזולת. דוגמא נוספת לעניין זה היא הגמרא אודות פרעה שנמלח בשלושה אנשים כיצד להתייחס ליהודים במצרים. בלעם הציע לפגוע בהם באכזריות. יתרו רצה להציע לפרעה להעניק ליהודים יחס טוב, אולם הוא ידע שאם יאמר כך יהרג על עצתו זו, ולכן ברח. איוב, לעומת זאת שתק. בלעם כמובן נענש על עצתו המרושעת ונהרג בחרב. לכאורה איוב לא עשה כל דבר רע – הוא רק שתק ולא אמר דבר, למרות זאת הוא נענש בייסורים נוראים המובאים בספר "איוב", ייסורים כמוהם לא סבל אף אדם. גם מכאן ברור שהימנעות מעשייה נחשבת למעשה חמור על פי השקפת התורה. הבנה זו אינה נשארת אך ורק בתחום ההשקפה, אלא משתקפת באופן משמעותי גם בהלכה. התורה מצווה אותנו "לא תעמוד על דם רעך" . אם יהודי רואה את רעהו נתון בסכנה הוא מחויב לנסות להצילו. הפוסקים מסבירים שמצווה זו מתייחסת גם למצב בו אדם נתון במצוקה כלכלית . יתירה מזאת, התורה מחייבת אותנו גם לדאוג לאובדן חפציהם ורכושם של אחרים, ולהתאמץ להחזיר את האבידות לבעליהם, בקיום מצוות "השבת אבידה". נאמר על מצווה זו "לא תוכל להתעלם" – אדם אינו רשאי להתעלם מסבלם שלא אחרים, מעשה כזה נחשב רשלנות ונוגד לחלוטין את דרישות התורה. רבנו יונה מדגיש את חשיבות מצווה זו ואומר "'לא תוכל להתעלם'... כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תֹכן לבות הוא יבין, ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו. הנה המניעה מן ההצלה ושית עצות על העזר, הקדוש ברוך הוא יחשבה לו כפעלו" כלומר, אם אדם מתעצל ולא עושה את המוטל עליו לדאוג למציאת בעלי האבידה – הקב"ה, מחשיב לו זאת כאילו הוא האחראי לנזק שנגרם לאותו אדם. עתה ניתן להבין מדוע התורה מקפידה כל כך על הכהן הגדול שנמנע מתפילה על אחיו היהודים שלא יקרה ביניהם אסון. הוא לא השקיע מאמצים מספיקים למניעת מקרה כה חמור בעם, והימנעות זו ממעשה שהיה נדרש ממנו נחשבת לחטא. לימוד זה לא משתייך אך ורק לכהן הגדול, אלא מתאים לכל אחד בדרגתו הוא. החיים מזמנים הזדמנויות רבות מאד לעזור בפועל לאנשים שזקוקים לכך; דוגמא שכיחה היא אדם שלא חש בטוב והדרך הפשוטה לעזור לו היא להתפלל עבורו שיחלים. זהו אופן קל שלא לעמוד מנגד כאשר הזולת נתון במצוקה. מצב אחר, שאף הוא מזדמן הרבה הוא כאשר אנו רואים אדם מתאמץ וסוחב מספר לא קטן של שקיות מלאות קניות בדרכו הביתה – זהו חסד בלתי ישוער להציע לו עזרה ולסחוב עבורו חלק מהשקיות . אולם האמת היא, שהעבודה שאדם צריך לעשות על מנת להיות בעל חסד אמיתי דורשת, על פי השקפת התורה, שימת לב בלתי פוסקת ומאמצים תמידיים. אם בכוחנו להפנים את הלימוד של הכהן הגדול, אזי חיינו וחיי הסובבים אותנו ישתנו לטובה לבלי הכר!

PINCHAS – INSIGHTS IN RASHI – UNDERSTANDING EACH PERSON’S UNIQUENESS

Bamidbar, 27:15-16: Moshe spoke to HaShem saying, “May HaShem, G-d of the spirits of all flesh, appoint a man over the assembly…: Bamibar, 27:18: HaShem said to Moshe, “Take to yourself Yehoshua Bin Nun, a man in whom there is spirit, and lean your hand upon him.” Rashi, 27:16: sv. G-d of the spirits: For what [reason] was this said? He [Moshe] said before Him, “Ribbono Shel Olam, it is revealed before you the nature of each person and that they are not similar to each other – appoint a leader who can bear each person according to his nature.” Rashi, 27:18, sv. In whom there is spirit: As you asked - that he can guide corresponding to the spirit of each person. Moshe Rabbeinu, realizing that he will not lead the people into Eretz Yisrael, asks HaShem to appoint a successor. In the midst of his request he describes HaShem in an unusual way; as the ‘G-d of the spirits of all flesh’. Rashi explains that he was alluding to HaShem’s ability to understand the different natures of every single individual, and he was requesting that his successor emulate this quality as much as possible. It is illuminating that of all the possible qualities required for leadership, Moshe seemed to consider this in particular as the most important. It comes to teach us the importance of understanding the different natures of people, and the accompanying need to treat them differently. This trait is not only relevant to a leader of the Jewish nation - it is necessary for any person in a position of authority over others, including a teacher or parent. There are many examples of this concept; below we will discuss one of the less well-known but vital applications, through a woman’s person account of a challenge she faced in her life. As a child, Rachel always found school very difficult, and it was apparent that she had some kind of learning disability yet the experts were unable to detect what it was. She had one particular teacher who seemed to relate to her struggles more than the others, and gave her extra leeway. On one occasion, the girl did very poorly in a test. Instead of berating her, the teacher gave her the opportunity to take the test again, but this time the teacher gave her significant help before the test. That evening, the girl worked very hard on the test and was happy to receive an 80% - not an outstanding result by any means, but given her natural challenges she felt redeemed. However, her teacher was not so satisfied: “Rachel, I understood why you did badly on the test the first time, but the second time I gave you so much help, you could easily have achieved a far higher grade than 80. When I was a child I also did badly in school until I realized that if I work harder I can do well; from then on I succeeded. If you would act the same way then you will do far better.” This rebuke struck Rachel very hard, especially since she felt that she had genuinely worked hard. As she grew up she came to the realization that her teacher made a serious mistake. Up to that point she had empathized with Rachel because she had endured similar difficulties as a child, but she assumed that Rachel’s problems were the same as hers and consequently the solution would be identical as well. When this didn’t happen, she became angry at Rachel, thinking she was lazy, when in truth Rachel had totally different issues from her. As she grew up and learnt to deal with her learning difficulties, Rachel felt a special affinity to children who had learning difficulties and she took a job as a teacher whose focus was on helping such children. There was one girl in the class who, like Rachel, didn’t seem to follow what was going on, and would daydream throughout class. Rachel, relating to these problems, tried the very teaching techniques that had helped her as a child but to her chagrin they did not work. She felt herself getting frustrated at the child for failing to respond well to her strategies. She approached the child therapist of the school with her difficulties with this child and how her techniques had failed to help. The therapist told her that there are two types of people who often become teachers of children with learning difficulties; one group are those who always found learning easy and want to help those less fortunate than themselves; the other were people who struggled with those difficulties and wanted to help other children in similar situations. One benefit of the second group is that they could empathize with these children, however there was also a danger – that they expect that the child’s problems are the same as theirs, and that the same solutions should work, when that often isn’t the case. The therapist suggested different techniques to try with this girl. This story teaches us a vital lesson: we learn that we are prone to expect other people to function in a similar way as himself; this is natural because the only way we know how to view the world is our own. Yet when we are in a position of authority over other people, whether it be our own children, students, or employees, it is essential to avoid this trap and recognize that their strengths, challenges and outlook are likely to be very different to our own, and consequently the methods that may have worked for us may not succeed for others. In this way, we can strive to somewhat emulate HaShem’s quality of relating to each individual in the way that will best bring out their potential. .

MATTOS - ACCEPTING REBUKE

When the Sfas Emes was a boy, he was looked after by his grandfather, the great Chiddushei Harim. On one occasion, the Sfas Emes stayed awake for most of the night learning Torah until he fell asleep in the early morning. He awoke after a short time to find himself a few minutes late for the shiur that the Chiddushei Harim taught. When the Chiddushei Harim saw that he arrived late he was unaware that his grandson had been awake for most of the night, and strongly rebuked him, presuming that his tardiness was the result of an element of laziness. Instead of defending himself, the Sfas Emes listened quietly to the scolding he received. His friend later asked him why he did not respond to the Chiddushei Harim’s criticism, and thereby spare himself of the rebuke . The Sfas Emes replied, saying, “would I waste the opportunity of being rebuked by my grandfather!” He based this line of thinking on an incident in Parshas Mattos . The B’nei Gad and Reuven approached Moshe Rabbeinu, asking that he allow them to remain on Eiver HaYarden where there was sufficient land for them to farm their animals. Moshe replied with a strong rebuke - his main point of criticism was that by not entering Eretz Yisrael they would be abandoning their brethren in the upcoming conquest. In a lengthy passage, Moshe ominously reminds them of the incident of the spies and its terrible consequences. In reply to Moshe’s criticisms, the B’nei Gad and Reuven said that they would join the rest of the nation in conquering the land. The Sfas Emes pointed out that in truth, they had intended to join the conquest right from the beginning but Moshe Rabbeinu did not understand this from their request and consequently rebuked them for being unwilling to join their brethren in conquering the land. If so, why did they not interrupt him right at the beginning of his condemnation instead of having to endure such a strong rebuke? The Sfas Emes explained that they wanted to hear the word of rebuke from a great man, and were therefore happy to listen to his criticisms even though they could easily refute them early on. So too, although he could have stemmed the rebuke of his grandfather by justifying his tardiness, he preferred to hear the rebuke of a tzaddik . What was the great quality of being rebuked by a great man that caused the B’nei Gad and Reuven to bear such stinging rebuke? The Gemara in Taanis tells us that the curses with which the Prophet, Achiya HaShiloni cursed the Jewish people are greater than the blessings with which Bilaam blessed them . The Gemara bases this idea on a passuk in Mishlei: “The blows of a beloved one are trustworthy, and the kisses of an enemy are damaging. ” The commentaries explain that the ‘blows’ delivered by one’s beloved here refer to words of rebuke. The rebuke of someone who genuinely cares about his friend is of great benefit because it is aimed at helping him improve himself. This is a great kindness because it helps one improve his spiritual standing. When the B’nei Gad and Reuven heard Moshe Rabbeinu rebuke them, they knew that he was doing so from the purest of motives and only had their best interests in mind. Thus, even though they could defend themselves, it was more worthwhile to listen to his words and try to somehow grow from them. Thus far, we have seen how the rebuke of a tzaddik is of great value, however it seems that even the tochacha of a less righteous person can be of considerable benefit. Moreover, even rebuke that is given in the wrong way, can still nonetheless help someone tremendously. The Sefer HaChinuch writes that the prohibition to take revenge is based on the concept that whatever happens to a person is directed by Hashem. Even if someone acted towards a person in a negative fashion, it is nevertheless fruitless to bear a grudge or take revenge because the pain caused would not have occurred had Hashem so desired . Thus, when a person is rebuked in what he perceives to be a hurtful way, it is highly commendable that he ignore the failings of the rebuker and focus on what he actually said and accept the rebuke. There is often an element of truth in the rebuke proving that this rebuke was sent from Hashem as a means of communicating that he should strive to change his ways. Shlomo HaMelech makes a similar point in Mishlei: “Hear advice and accept rebuke so that you will become wise in your latter days .” It is interesting to note that with regard to advice, we are told to ’hear’, whereas in relation to rebuke we should ’accept it’. Hearing implies an element of contemplation and thought - when a person is given advice he should think about it before he acts upon it. In contrast when one is rebuked he should accept it without analyzing the validity of the rebuke - rather he should view it as a message from Hashem to improve himself and act accordingly. Rav Moshe Feinstein zt”l excelled in his reaction towards incorrect rebuke. On one occasion, he answered the phone only to be met with a barrage of criticism from someone who was incensed at one of his halachic rulings. He patiently listened to the tirade until it ended and did not even try to defend himself. A shocked student asked him why he did not respond to such an inappropriate rebuke. He answered that he so rarely receives any rebuke that he was grateful for the opportunity to hear such strong words - and even though in this specific area the rebuke was unfounded, there must be some other area where he could improve himself and he should use the rebuke to improve in that area ! On another occasion Rav Moshe was rebuked for a perceived transgression. He answered the rebuke in a teshuva that is found in Igros Moshe . He begins the teshuva saying: I was very happy that maalas kevodo was so zealous in fulfilling the mitzvo of rebuke according to his understanding, and chas v’shalom that I should be upset at this… bli neder I will no longer travel in a car during the time of candlelighting even though there is absolutely no prohibition in it, and there is not even maaris ayiin .” After completely refuting the arguments of the rebuker he ends, saying, “from his beloved who blesses him with the merit of the mitzvo of rebuke that he did for the honor of HashemYisbarach and for the honor of Shabbos Kodesh..” It is understandable that most people are not on the level of Rav Feinstein and do not enjoy being rebuked - it is unpleasant be told that one has a character flaw or acted in an improper fashion. However, if a person can move past the feelings of pain he experiences and tries to learn from the rebuke then he can transform it into a tremendous tool for growth and can use it to be a better Eved Hashem.

Parachat Pin’has – Chimon et Lévi

L’ilui nishmas Adel Bas Mottle La paracha commence par la récompense accordée par Hachem à Pin’has pour le zèle dont il a fait preuve en tuant Zimri et Kozbi, qui avaient commis une grave faute. Pin’has était un descendant de Lévi tandis que Zimri appartenait à la tribu de Chimon. Ce n’est pas la première fois, dans la Thora, que ces deux tribus sont associées — Rav Yaakov Kamenetsky expose brillamment l’histoire de ces deux tribus et leur évolution très différente. Dans Vayichla’h, on nous raconte que Chekhem kidnappa Dina. Tous les frères se mirent d’accord pour la récupérer – ils projetèrent de persuader les habitants de Chekhem de pratiquer la circoncision, afin de venir délivrer Dina, pendant leur rétablissement. Néanmoins, Chimon et Lévi envisageaient une solution plus radicale ; ils étaient d’avis que tous les habitants de Chekhem étaient coupables de l’enlèvement de Dina et voulurent anéantir toute la ville en sauvant leur sœur. Jacob s’opposa fermement à cette idée, craignant que cela ne mette en péril la réputation de sa famille. Chimon et Lévi soutinrent leur action, affirmant : « Notre sœur doit-elle être traitée comme une prostituée ?! » Ce n’est qu’après plusieurs années que Jacob adressa sa réprimande finale aux deux frères. Dans Vayé’hi, alors qu’il bénissait ses fils, il critiqua Chimon et Lévi pour leur attitude impulsive. De plus, il les punit, en disant : « Je les séparerai dans Yaakov et les disperserai parmi Israël ». Cette punition a, à priori, comme but de séparer les deux frères afin d’éviter d’autres actes de violence de leur part. Cependant, Rav Kamenetsky remarque que Rachi fournit une autre explication – Chimon et Lévi deviendront des sofrim (personnes qui écrivent des rouleaux de Thora, des tefilin et des mezouzot) et des enseignants de Thora pour les enfants ; ils voyageront d’une ville à l’autre pour réparer les objets saints et pour transmettre la Thora au peuple juif . Pourquoi l’éducation juive de notre peuple fut-elle délibérément placée entre les mains de Chimon et Lévi ; en quoi est-ce une réponse « mesure pour mesure » à ce qu’ils firent subir aux habitants de Chekhem ? Il répond que Jacob remarqua qu’ils possédaient une qualité que les autres frères n’avaient pas. Il comprit quelle était leur motivation en tuant Chekhem – ils étaient prêts à risquer leurs propres vies pour défendre l’honneur de leur sœur. Les autres frères aussi constatèrent la situation terrible dans laquelle se trouvait Dina, mais seuls Chimon et Lévi ressentirent sa douleur comme si c’était la leur. Rav Kamenetsky écrit : « Yaakov vit que leurs actes provenaient d’une souffrance profonde et d’une compassion sincère pour la douleur d’autrui, et c’est ce qui les mena à un zèle ardent et sans limites… Seules de telles personnes, qui ressentent la souffrance de leur prochain, comme si elle leur est propre – feront preuve d’un dévouement assez grand et délaisseront leurs biens, afin d’errer de ville en ville, pour répandre la Thora de D. dans le monde et pour l’enseigner aux enfants d’Israël. » Bien que, dans l’épisode de Chekhem, Chimon et Lévi aient mal canalisé leur ardeur, Jacob vit en ce trait de caractère un potentiel qui pourrait être utilisé dans un but très positif, celui de répandre la Thora parmi le peuple juif. Or, dans la paracha de cette semaine, nous voyons à quel point les descendants de ces deux fils de Jacob, prirent deux voies très différentes : Pin’has, membre de la tribu de Lévi fut capable de focaliser son zèle en accomplissant la volonté de D. – son acte de violence mit fin à un fléau qui tua des milliers de personnes. D. le récompensa largement pour montrer qu’Il approuvait son acte qui était motivé uniquement par l’honneur du Ciel. Cependant, Zimri, prince de la tribu de Chimon, exprima le zèle de son ancêtre de façon prohibée, brisant les interdits que la Thora avait placés. Pourquoi ces deux tribus divergèrent-elles si radicalement l’une de l’autre ? Rav Kamenetsky explique que tandis que la plus grande partie du Klal Israël était esclave en Égypte, la tribu de Lévi était libre d’étudier la Thora. C’est cette période d’intériorisation des valeurs de la Thora qui permit aux Lévites de canaliser leur zèle de façon correcte. Les membres de la tribu de Chimon pour leur part, n’eurent pas l’opportunité d’étudier ainsi la Thora. Par conséquent, leur zèle ne fut pas aiguillé et s’exprima par des comportements interdits. Nous pouvons tirer une très grande leçon de l’explication de Rav Kamenetsky concernant la manière dont le zèle doit s’exprimer. Un zèle véritable doit mener une personne à un sentiment de douleur profonde lorsque quelqu’un agit de façon détestable. Le Alter de Kelm zt’’l, grande personnalité dans le monde de la Thora, manifesta une pareille sensibilité tout au long de sa vie : un jour, un autre Rav et lui-même virent un Juif prendre du foin dans le chariot d’un non-juif. Le Alter s’en désola, et fit triste mine toute la journée. Le soir, l’autre Rav lui demanda ce qui n’allait pas. Le Alter parut surpris de sa question : « Comment peut-on rester paisible, alors que tant de fautes sont commises dans le monde ? » Outre le sentiment de douleur devant une telle attitude, il faut tenter de rectifier le problème convenablement. Les éminents dirigeants du peuple juif ne se suffirent pas d’exprimer leur douleur devant des défaillances, mais ils firent tout ce qui leur semblait nécessaire pour améliorer la situation - puissions -nous tous mériter d’apprendre d’eux et d’aider à résoudre les nombreux problèmes que rencontre le peuple juif en ce moment, tant concernant l’assimilation massive et la pauvreté, que la façon dont la communauté orthodoxe est traitée en Erets Israël.

PINCHAS - WHY HASHEM CHOSE YEHOSHUA

Towards the end of the Parsha, there is the account of Moshe Rabbeinu ‘s request that Hashem appoint an able successor to lead the Jewish people into Eretz Yisrael. Hashem answered him that his faithful student, Yehoshua, is the appropriate choice. Chazal elaborate on the dialogue that took place between Hashem and Moshe. They tell us that Moshe asked that his own sons succeed him as leader, however Hashem refused this request, because “your sons sat and were not osek beTorah” , whereas, Yehoshua was the rightful successor because “he would come early to, and leave late from, your beis medrash, and would arrange the benches and cover the tables .” There are two difficulties with this Medrash; Firstly, if Moshe’s sons were not osek b’Torah then how could Moshe Rabbeinu have had any expectation that they could lead the Jewish people ? Secondly, it would seem that Hashem was comparing Moshe’s sons to Yehoshua in the same area of hanhago - that of being osek b’Torah. However, when Hashem praised Yehoshua he stressed the fact that he set up the Beis Medrash - this does not seem to have any relevance to being osek beTorah. What exactly was the nature of the comparison of Moshe’s sons to Yehoshua? Rav Yosef Shalom Elyashiv Shlita explains that Moshe’s sons were talmidei chachamim and they were learned enough to lead the Jewish people - that is why Moshe believed that they were fitting candidates for succeeding him. However, Hashem replied that this was not sufficient; when He said that they “sat and were not ’osek b’Torah’” He meant that they sat and learned for themselves and were not osek with others in Torah. In contrast to their lack of being involved in helping other people’s Torah, Yehoshua would set up the Beis Medrash and thereby enable others to learn Torah - that is considered being ‘osek b’Torah’ . There are a number of important lessons that can be derived from Rav Elyashiv’s explanation , however, there seems to be one specific difficulty with it - it would have seemed that being osek b’Torah only implies learning Torah for oneself, where is the allusion to enabling others to learn Torah? In order to answer this it is necessary to understand the basic definition to the mitzva of Talmud Torah. The Rambam writes that there are two sources for the mitzva; “You shall teach them to your children” and “you shall teach them sharply to your children.”. From these commands to teach children the Rambam derives that a person must learn Torah - the fundamental reason given for learning Torah is so that one can teach it to his children. We see from here that the mitzva of ‘Talmud Torah’ refers to teaching as much as to learning. Moreover, the Rambam brings the Chazal that ‘children’ also refers to students, and that a fundamental part of the mitzva is to teach people even if they are not one’s own children . Thus, it is quite understandable that Rav Elyashiv can translate, being ‘osek b’Torah’ as meaning ‘causing others to learn’ Torah. Another source for the concept that ’Torah’ intrinsically involves enabling others to learn Torah is found in the Gemara in Avoda Zara . The Gemara says that world history is split into three periods of two thousand years: The first is called the ‘two thousand years of nothingness’, the second period is known as the ‘two thousand years of Torah.’ The commentaries explain that the years of nothingness are so called because of the lack of Torah in the world during that time, whereas the years of Torah mark the beginning of Torah’s presence in the world. The Gemara says that the years of Torah began with the time that Avraham began teaching Torah to the world, as represented by the ‘souls that they made in Charan’. However, there is a difficulty with saying that the years of Torah began only at this point in time. There are many maamarei Chazal which clearly state that there were great people who lived before Avraham and learned Torah, and yet they lived in a time that is described as being absent of Torah, moreover Avraham Avinu himself learnt Torah long before he began teaching others - the era of ‘Torah’ only began with the ‘souls that they made in Charan ’. - why is this the case? Rav Zev Leff Shlita explains that Avraham Avinu did something more than his illustrious predecessors - he taught Torah. The era of ’Torah” only begins when Torah is taught as well as learnt . The Maharsha makes a comment that develops this theme further by showing that, in addition to regular ’learning’ of Torah even the concept of ‘Ameilus b’Torah’ is intrinsically bound up with teaching Torah. The Gemara derives the importance of ‘ameilus b’Torah’ from various passukim in Tanach that mention the word, “l’amal’ ’ (to toil). The Maharsha writes that the letters of ‘l’amal’ (lamed, ayin, mem and lamed) make an acronym of ‘lilmod al menas lelamed.’ We have seen many sources that show that learning and teaching Torah are in the same category. It still needs to be explained why teaching Torah is so fundamental in Jewish thought. The Ben Ish Chai zt’l provides us with a deeper understanding of this inyan. He brings the Gemara in Sanhedrin that quotes the passuk in Shelach saying that person who serves other gods has “degraded the word of Hashem .” The Gemara then describes other modes of behavior that deserve this devastating indictment . Surprisingly, the Gemara adds that the passuk includes “one who learns and does not teach.” The Ben Ish Chai asks why the Gemara speaks so harshly about one who learns but does not teach. H ae explains that the Torah is eternal and its eternal nature is preserved by passing on its teachings to the next generation. However, he writes that “a person who learns but does not burden himself to teach his fellow damages the eternal nature of the Torah because the Torah that he learns cannot move on to the next generation…therefore it is understood why Chazal describe this man in such a severe manner - because he prevents the chain of the passing down of Torah from generation to generation and nullifies the Torah’s eternal quality.. ” This also helps us understand why it was important that the leader of the Jewish people be one who causes others to learn Torah - his role was to preserve and continue the mesora and thereby preserve the eternal nature of the Torah. We have seen how intrinsic teaching Torah is to the mitzva of learning Torah. Moroever, whilst teaching Torah is a great chesed to other people, it is also clear that there is a very significant element of bein adam le’utsmo in teaching Torah - it helps develop our appreciation of the eternal nature of Torah and to play a role in passing it on to the next generation.

פינחס – קנאות אמיתית

הפרשה פותחת בשכר הגדול שקיבל פינחס מאת ה' על מעשה קנאותו בהורגו את זימרי וכזבי. פינחס היה בן שבט לוי – ואילו זמרי היה נשיא שבט שמעון. אין זו הפעם הראשונה בתורה בה אנו שומעים על שני שבטים אלה זה לצד זה – ר' יעקב קמינצקי זצ"ל מאיר באור מיוחד את שנות ההיסטוריה של שבטים אלה ומבהיר כיצד התפתחו כל אחד בדרכו השונה שלו . בפרשת וישלח מתואר עניין לקיחת דינה בידי שכם בן חמור. כל האחים תכננו כיצד יחזירוה לבית אביה. התכנית הייתה לשכנע את אנשי שכם למול את בשרם, ואז כאשר העם כולו יהיה ביום השלישי למילה הם יחזירו את דינה אליהם. אולם שמעון ולוי תכננו מעשה חריף הרבה יותר – הם אחזו בדעה שכל אנשי שכם חייבים מיתה בשל חלקם בפשע של לקיחת דינה, לכן הם קמו והרגו את כל אנשי העיר שכם בעת שאחיהם רצו אך ורק להציל את אחותם. יעקב אבינו הוכיח אותם נמרצות על מעשה זה, וחשש שהוא עלול לפגוע קשות בשמה הטוב של המשפחה. שמעון ולוי ניסו להגן על עמדתם באמרם "הכזונה יעשה את אחותנו"?! שנים לאחר מכן, בעת שמברך יעקב את בניו בטרם מותו, שוב הוא מוכיח את שמעון ולוי על אפם כי עז – היותם מהירים לכעוס. ויותר מכך – הוא מענישם ואומר "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" המשמעות הפשוטה של עונש זה היא שו היא ששני האחים יופרדו זה מזה כדי למנוע מלחמות והרג בעתיד. אולם הר' קמיצנקי מביא את פירושו של רש"י השונה מההבנה הפשוטה – שמעון ולוי יהיו סופרים ומלמדי תינוקות וינדדו מעיר ולעיר כדי לבדוק תפילין ומזוזות וכדי ללמד את בני ישראל תורה , מדוע תפקיד לימוד התורה לכל כלל ישראל ניתן דווקא בידיהם של שמעון ולוי? התשובה לכך היא שיעקב ראה שבניו הינם בעלי מידה טובה שאחיהם השבטים לא זכו לה. הוא הבחין בלהט בו נדבקו כאשר הרגו את אנשי שכם – הם היו מוכנים להקריב את חייהם כדי להשיב את כבודה האבוד של אחותם. גם שאר האחים ראו את המצב הנורא בו הייתה שרויה דינה, אולם רק שמעון ולוי חשו את הכאב כעל בשרם ממש. וכך כותב הר' קמינצקי: "יעקב ראה שמעשיהם נבעו מכאב פנימי ומהזדהות אמיתית בכאבו של הזולת, זה מה שהניע אותם לאש קנאות יוקדת, אשר לא ידעה גבולות, עד כדי כך שנפשם לא נחה ולא נרגעה עד שהרגו באפם את כל העיר כולה. רק אנשים בעלי תכונות אופי כאלה, המרגישים עד עומק נפשם את כאב זולתם, כמו היה זה כאבם הם, רק הם... יוכלו למסור את נפשם ומתוך ויתור על תנאים גשמיים לנדוד מעיר לעיר על מנת להפיץ את תורת ה' בעולם וללמדה לילדי ישראל" (תרגום חפשי). יעקב אבינו ראה בבניו שמעון ולוי מידת קנאות, בה גלום פוטנציאל חיובי עצום, אם רק ישתמשו בה בצורה הנכונה – היא יכולה להיות זו שבזכותה תופץ תורה בכלל ישראל. אולם בפרשתנו אנו מוצאים את צאצאיהם של אותם שבטים. והם פסעו כל אחד בדרך שונה לחלוטין מחברו: פנחס – בן שבט לוי, היה מסוגל לרתום את מידת הקנאות שלו לקיום רצון ה' – מעשה הריגתו את זמרי וכזבי הביא את קיצה של המגפה שהרגה אלפים מעם ישראל. ה' העניק לו שכר גדול על כך, במטרה להוכיח שכוונותיו של פינחס היו טהורות ולשם שמיים בלבד. לעומת זאת, זמרי, נשיא שבט שמעוון, ביטא את מידת הקנאות הטבועה בו מאבי אבותיו בדרך שלילית ואסורה, הוא פרץ את גבולות איסורי התורה. כיצד נפרדו זו מזו דרכיהם של שני השבטים בצורה כה קיצונית? הר' קמינצקי מסביר שבעוד רבים מבני ישראל היו עבדים בארץ מצרים, שבט לוי לא היה בשיעבוד, הם ישבו ולמדו תורה. תקופה זו בה למדו והפנימו בני שבט לוי ערכי נצח מהתורה הקדושה נתנה בהם את הבינה וההשכל לנתב את קנאותם לנתיב הנכון. בניגוד לכך בני שבט שמעון מעולם לא זכו להזדמנות ללמוד תורה כך. כתוצאה מכך מידת קנאותם הייתה ללא שליטה והכוונה, ולכן היא התבטאה בדרכים שליליות ואסורות. הר' קמינצקי מסכם ואומר: "כאשר הקנאות מנותבת נכונה ומגודרת בגבולות התורה – היא תביא הצלחה... אולם ללא הכוונה, ללא גבולות וללא הנהגת התורה... אין בה את הכוח להצליח, ובסופו של דבר תוציא את הקנאי מן העולם" (תרגום חפשי). לימודים רבים ניתן לשאוב מהסברו של ר' יעקב קמינצקי. אחד מהם הוא שיש להשתמש בתכונות אופי קיצוניות אך ורק אם מנתבים אותם על פי הנהגת התורה. אדם שקם ומדבר נגד אנשים תחת הכותרת "קנאות" נמצא בסכנה – שמא הוא עושה זאת לא מתוך הנהגת התורה אלא מתוך מניעים שפלים כתאווה (כמו במקרה של זימרי) או אהבת המחלוקת. לימוד נוסף חשוב עד מאוד הוא הבנה חדשה בדבר הדרך בה צריכה מידת הקנאות למצוא לה ביטוי. אכן, ישנם מקרים בהם אדם בעל מידת קנאות מוכרח לנהוג באופן קיצוני, אולם מצבים אלה חייבים להיות מקרים יוצאים מגדר הרגיל. קנאות אמיתית אמורה להוביל את האדם לרגשות כאב עצומים על חילול ה' הנגרם מחטאים או מחסר בלימוד התורה. מתוך כאב זה אמור הקנאי לשאוף ולהתאמץ ככל יכולתו לתקן את המעוות על ידי הפצת דבר ה' בעולם. כך נהגו בדרך כלל בני שבט לוי, על בסיס זה ביטאו את קנאותם מידי יום ביומו, כפי שמשתמע מדברי הרמב"ם: הוא שואל מדוע לא זכו הלויים לחלק לונחלה בארץ ישראל, ומשיב "מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" שבט לוי אחזו במידת הקנאות והצליחו לנתב אותה לדרך חיובית – הם הפנו את הכאב אותו חשו על חילול כבוד שמים לעשייה וקירוב, וכך הפיצו תורה ומצוות לכל כלל ישראל. ללא כל ספק כלל זה אינו תקף אך ורק ללויים. רבים מגדולי ישראל נהגו במידה זו של קנאות: פעם אחת, בשמחת תורה נראתה על פניו של ר' ישראל סלנטר עננה של צער שכלל לא הייתה אופיינית לו. כשנשאל מדוע הוא נראה עצוב ביום שמח כזה, הוא ענה "היום זה הזמן בו אנו שמחים ורוקדים עם תורתנו הקדושה. אולם זו בדיוק הסיבה לצערי – על דעיכת כבוד התורה בימינו. מעטים כל כך נוהגים על פיה, מעטים עוד יותר העוסקים בה ולומדים אותה, ומספרם הולך וקטן מיום ליום. ככל שאני חושב יותר על גדולתה של התורה, כך נעשה אני עצוב יותר על שפל המדרגה בו היא נמצאת כיום" . תלמידו הגדול של ר' ישראל סלנטר, הסבא מקלם זצ"ל הלך בעקבות רבו בנושא זה: פעם אחת הוא, יחד עם ר' צבי ברוידי זצ"ל הבחינו ביהודי לוקח חציר מעגלתו של גוי. לאחר מכן נראה הסבא עצוב, ובמשך כל היום הסתובב בפנים עגומות. בערב שאלו הר' ברוידי במה העניין. הסבא היה נראה מופתע מהשאלה. "כיצד יכול אדם לשקוט כאשר הוא רואה כל כך הרבה חטאים בעולם? " ודאי שלא מספיק לחוש את הכאב – הקנאות האמיתית מביאה למעשה, כיצד? בנקיטת פעולות למנוע את חילול ה' הנגרם מחטאים ומחוסר לימוד תורה. ואכן גדולי ישראל לא הסתפקו בהרגשת הכאב על מצבם של כלל ישראל. ר' ישראל סלנטר, החפץ חיים, הסבא מנובהרדוק וכמוהם גם רבים אחרים, השקיעו מאמצים בלתי נדלים ללמד תורה לאלה שסטו מן הדרך. ניתן למצוא תיאורים רבים של מאמציהם הנואשים לעצור את פרץ החילוניות שהחל לגאות ולהשתולל בתקופתם. אם כך, ראינו שמידת קנאות המנותבת על פי רצון התורה תוביל את האדם להנהגה קבועה של בניה ולא של הרס. אנו חיים בתקופה בה חילול שם שמים גואה – ולנו ישנה עבודה כפולה. ראשית לפתח רגש של כאב עמוק על כל אותם יהודים רבים שאינם קשורים כלל ליהדותם, ושנית לפעול בהתאם לכאב זה. אבל, כדברי החזון אי"ש, בימינו הדרך להגיע לכך אינה כפייה אלא אהבה – אם נַראה להם את דרכי ה' הישרים נוכל לנקות את כתמי חילול ה' שנגרם . מי יתן וכולנו נזכה לקנא קנאת אמת לשם שמיים.

THE TRUE ZEALOUSNESS - PINCHAS

PARSHAS PINCHAS The parsha begins with Hashem rewarding Pinchas greatly for his act of zealousness in killing Zimri and Cozbi. Pinchas was from the tribe of Levi whilst Zimri was from the tribe of Shimon. This is not the first time in the Torah that these two tribes are associated with one another - Rav Yaakov Kamenetsky zt”l provides an illuminating account of the history of these two tribes and how they developed in such different ways . In parshas Vayishlach, we are told of how Shechem kidnapped Deena. All of the brothers conspired to bring her back - their plan was to persuade the people of Shechem to do bris mila and then they would come and retreive Deena whilst the people were still recovering. However, Shimon and Levi planned a more drastic course of action - they believed that all of the people of Shechem were chayav misa for their part in the taking of Deena and proceeded to wipe out the whole city in the process of saving her. Yaakov Avinu strongly disagreed with their course of action, fearing that it would greatly damage the reputation of his family. Shimon and Levi defended their actions, saying, “should our sister be treated like a harlot?!” It was only many years later that Yaakov gave his final tochacha to the two brothers. In parshas Vayechi, in his brachos to his sons, he criticised Shimon and Levi for their impulsiveness. Moreover, he punished them, saying, “I will separate them in Yaakov and disperse them within Yisroel. ” The simple understanding of this onesh it that its purpose was to separate the two brothers in order to prevent them from further violence. However, Rav Kamenetsky notes that Rashi provides a different explanation - that Shimon and Levi will be sofrim and melamdei tinokos who will travel from city to city to fix the tashmishei kedusha and to teach the Bney Yisroel Torah . Why was the future Torah education of Klal Yisroel put davke in the hands of Shimon and Levi, what is the mida ceneged mida here? He answers that Yaakov saw that they possessed a positive mida that the other brothers did not. He recognised their motivation in destroying Shechem - they were willing to risk their whole lives in order to defend the kavod of their sister. The other brothers also saw the terrible situation in which Deena was in, but only Shimon and Levi felt the pain as if it were their own pain. Rav Kamenetsky writes: “Yaakov saw that their actions stemmed from an inner pain and genuine empathy with the pain of another, and this motivated them to a burning zealousness that was without limit, to the point where they could not find menuchas nanefesh until they destroyed the whole city. Only men of this character, who feel the pain of their fellow as if it is their own pain - only they would … be moser nefesh and give up their physical resources, in order to wander from city to city to spread the Torah of Hashem in the world and to teach the children of Bnei Yisroel.” Yaakov Avniu saw in Shimon and Levi a zealousness that could potentially be used for a very positive purpose, spreading Torah in Klal Yisroel. However, in this week’s parsha we see how the descendants of these two Bnei Yaakov, followed very different paths: Pinchas, a member of the Tribe of Levi, was able to channel his zealousness to doing the ratson Hashem - his act of violence brought an end to the plague that killed thousands of people. Hashem rewarded him highly to show that He acknowledged that Pinchas was acting purely leshem shamayim. However, Zimri, a Prince of the Tribe of Shimon, expressed the zealousness of his ancestor in a forbidden way, breaking boundaries that the Torah forbade. How did these two tribes divert so drastically from each other? Rav Kamenetsky explains that whilst most of Klal Yisroel were slaves in Mitzrayim, the tribe of Levi was free to learn Torah. It was this period of internalisation of Torah values that enabled the Leviim to channel their zealousness in the right way. In contrast the members of Shevet Shimon never had the opportunity to learn Torah in the same way. Consequently their zealousness was without guidance and therefore expressed itself in forbidden ways. Rav Kamenetsky observes: “When zealousness is guided and bound by the limits of the Torah then it will succeed…. But without guidance, boundaries, and the hanhagas haTorah… it [zealousness] does not have the power to succeed and ultimately will remove the kanai from the world.” There are numerous lessons we can derive from Rav Kamenetsky’s explanation. One is that extreme character traits should only be applied if they are harnessed by Torah guidance. A person that acts and speaks out against people in the name of ‘kano’us’ risks being guided not by the Torah, but by base motivations such as lust (as in the case of Zimri) or love of machlokes. Another vital lesson is the novel understanding of how zealousness should express itself. The ‘kanoi’ may on occasion, be forced to resort to extreme behaviour, however this should clearly be the exception to the rule True zealousness should bring a person to a tremendous feeling of pain at the Chilul Hashem caused by aveiro or lack of Torah learning. This pain should drive him to strive to rectify the problem by spreading Torah. This is the form of zealousness that the Leviim express on a permanent basis, as is borne out by the words of the Rambam: He asks why the Leviim were not zocheh to their own inheritance in Eretz Yisroel. He answers, “because they were separated to serve Hashem and to teach his just ways and righteous laws to the rabim, as it says, ‘they will teach the laws to Yaakov and the Torah to Yisroel. ’” The tribe of Levi possessed the mida of kano’us and were able to direct it to positive effect - they channel the pain they feel at Chilul Hashem to spread Torah and mitzvos throughout Klal Yisroel. Of course this role is not limited to the Leviim. Many of our Gedolim have expressed the mida of zealousness: One Simchas Torah, Rav Yisroel Salanter zt”l was looking uncharacteristically gloomy. When asked why he looked so sad on such a happy day, he answered, “today is the time to rejoice over our precious holy Torah. But that is just what makes me sad - for Torah is dying today. Few people follow it, even fewer learn it, and their numbers dwindle from day to day. The more I think about the wonderfulness of the Torah, the more upset I become about the low state it is in today. ” Rav Salanter’s great talmid, the Alter of Kelm zt”l emulated his Rebbe in this area: On one occasion he and Rav Zvi Broide zt”l noticed a Jew taking hay from a gentile’s wagon. After that the Alter was sad, and went about all day with a long face. That evening Rav Broide asked what the matter was. The Alter seemed surprised at the question. “How can a person be at peace when he sees so much sin in the world? ” Of course, feeling pain is not sufficient - the true zealot will act upon it. How? By acting to remove the Chilul Hashem caused by aveiro and lack of Torah study. Indeed, our leaders were not restricted to feeling bad about the matsav of Klal Yisroel. Rav Salanter, the Chofetz Chaim zt”l and the Alter of Novardok zt”l as well as many others, all went to great lengths to teach Torah to those drifting from Torah. There are many accounts of their desperate efforts to stem the tide of secularisation that was becoming rampant in their times. Thus we have seen that a person that has the kanao’us sanctioned by the Torah will, in the long-term, direct it, not to destruction, but to building. We live in a time where Chilul Hashem is rampant - our avoda is twofold. Firstly, to develop a sense of deep pain at the sheer number of Jews with no connection to Judaism, and second to act upon this pain. But, as the Chazon Ish writes, nowadays the way we can achieve this is not through force but through love - by teaching them the ways of Hashem we can erase the Chilul Hashem . May we all merit to be true kano’im leHashem.

פינחס – הסיבה לבחירת יהושע

לקראת סופה של הפרשה, מתוארת בקשתו של משה רבינו מאת ה' שיבחר מנהיג במקומו אשר הוא יעלה וינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. הקב"ה ענה לו שתלמידו הנאמן – יהושע, הוא הנבחר והוא הראוי לתפקיד. חז"ל מרחיבים ומתארים את השיחה שהתנהלה בין ה' ובין משה. משה ביקש שהבנים שלו יירשו את תפקיד ההנהגה, אולם הקב"ה סירב לכך כיון ש"בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", ואילו יהושע - "היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" ישנם שני עניינים מוקשים במדרש זה; ראשית, אם בניו של משה לא עסקו בתורה, כיצד שיער משה בנפשו שיש סיכוי כזה שהם ינהיגו את עם ישראל ? שנית, נראה לכאורה שהקב"ה סירב לבקשת משה כיוון שבניו אינם כיהושע – הם לא עסקו בתורה, אולם לאחר מכן כאשר הקב"ה מנמק את בחירת יהושע הוא מדגיש דווקא את עובדת היותו עבד נאמן למשה, ועבודתו המסורה בסידור בית המדרש – לא נראה כל קשר בין עובדות אלה ובין עסק התורה. מה באמת הייתה מהות ההשוואה בין בני משה ובין יהושע? ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א מסביר שבני משה היו גם היו תלמידי חכמים, והיו מלאי תורה באופן מספיק כדי להנהיג את עם ישראל – זו הסיבה שמשה האמין שהם ראויים לתפקיד הגדול. אולם הקב"ה השיב לו שאין זה מספיק; כוונת המילים "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" היא שהם ישבו ולמדו תורה, העמיקו ופלפלו בה, אך רק לעצמם, ולא עסקו בה עם אחרים. לעומת חסרון זה שהיה בהם, שלא דאגו מספיק לסייע לאחרים בלימוד התורה, יהושע היה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות, כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה – ובכך נחשב הוא כ"עוסק בתורה" . ישנם מספר לימודים חשובים שניתן לשאוב מהסברו של הר' אלישיב . אולם נראה שישנו עניין מסוים קשה בדברים אלה – לכאורה מובן המילים "עוסק בתורה" מתייחס לאדם שיושב ולומד תורה בעצמו, היכן ניתן למצוא את הרמז לכך ש"עוסק בתורה" הכוונה בכך היא לאפשר לאחרים ללמוד תורה? על מנת לענות על כך חשוב להבין את ההגדרה היסודית של מצות לימוד תורה. הרמב"ם כותב שישנן שתי מקורות למצווה זו: "ולמדתם אותם את בניכם" ו"ושננתם לבניך" מכך שאדם מחויב ללמד את בניו תורה לומד הרמב"ם את החיוב ללמוד תורה – הטעם הבסיסי שמובא למצות לימוד תורה הוא כדי שיוכל אדם להעבירה הלאה לילדיו. אנו רואים מכך שמצות תלמוד תורה כוללת בתוכה לימודה לאחרים באותה מידה שלימוד עצמי שייך אליה. יתירה מזאת, הרמב"ם מביא את דברי חז"ל ש"לבניך" מתיחס גם כן לתלמידים, וחלק בלתי נפרד מהמצווה הוא ללמד אחרים, גם אם הם אינם הילדים שלו ממש . ואם כך מובן בהחלט שהר' אלישיב מתיחס למילים "עוסק בתורה" כמתכוונות לומר "מסייע לאחרים ללמוד תורה". מקור נוסף לעיקרון זה, ש"תורה" כוללת במהותה לימודה לאחרים, וסיוע לאחרים בלימודה, הוא הגמרא בעבודה זרה . הגמרא אומרת שדברי ימי העולם מתחלקים לשלושה חלקים, כל אחד מהם אלפיים שנה: החלק הראשון נקרא "אלפיים שנות תוהו", ולאחריהם "אלפיים שנות תורה" המפרשים מסבירים ששנות ה"תוהו" נקראות כך כיון שהיתה חסרה תורה בעולם בתקופה זו, לעומת זאת "אלפיים שנות תורה" מציינות את הזמן בו החלה התורה להיות בעולם. הגמרא אומרת ששנות התורה התחילו כאשר החל אברהם אבינו להפיץ תורה בעולם, כפי שנאמר: "הנפש אשר עשו בחרן". ולכאורה קשה לומר כך, ששנות התורה התחילו רק מנקודה זו. ישנם מאמרי חז"ל רבים האומרים בברור שהיו אנשים גדולים שחיו לפני אברהם אבינו ולמדו תורה . עם זאת תקופת חייהם מוגדרת כ"אלפיים שנות תוהו" – עולם ללא תורה. יתירה מזאת, אברהם אבינו בעצמו למד תורה שנים רבות לפני שהחל ללמד אחרים - תקופת התורה מתחילה רק מ"הנפש אשר עשו בחרן" , מדוע? ר' זאב לף שליט"א מסביר שאברהם אבינו עשה דבר אחד יותר מהדורות שקדמו לו – הוא לימד תורה. תקופת ה"תורה" התחילה רק מהנקודה בה מלמדים תורה לאחרים באותה מידה שלומדים אותה כל אחד לעצמו . המדרש מביא הערה נוספת המוכיחה שבנוסף ללימוד הרגיל של התורה, גם עניין ה"עמלות בתורה" כרוך בהכרח עם לימודה לאחרים. הגמרא לומדת על חשיבות ה"עמלות בתורה" מפסוקים רבים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה "לעמל" . והמילה "לעמל" היא ראשי תיבות: לומד על מנת ללמד . ראינו מקורות רבים המוכיחים שלימוד לעצמו ולימוד אחרים עומדים בשורה אחת. עדיין יש להסביר מדוע לימוד התורה לאחרים הוא כה חיוני ומשמועתי ביהדות. ה"בן איש חי" זצ"ל מעניק הבנה עמוקה יותר בעניין זה. הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין המצטטת את הפסוק בפרשת שלח האומר על אדם שעבד אלילים: "דבר ה' בזה" . הגמרא מתארת אופנים שונים נוספים של התנהגות הראויים להאשמה משפילה זו . למרבה ההפתעה, הגמרא מוסיפה שהפסוק כולל גם את "הלומד ואינו מלמד". הבן איש חי שואל מדוע הגמרא מתיחסת כה בחומרה לאדם שלומד תורה ואינו מלמדה. הוא מסביר שהתורה היא נצחית, ונצחיותה משתמרת על ידי מסירתה מדור לדור. אולם אדם שלומד ואינו לוקח על עצמו את האחריות של לימודה לאחרים, הוא פוגע בנצחיות התורה כיוון שהתורה שלמד אינה יכולה לעבור הלאה לדור הבא, לכן מובן מדוע חז"ל תיארו אדם כזה בתואר כה חריף –כיוון שהוא עצר את שלשלת מסירת התורה מדור לדור ובאשמתו נפגם משהו מנצחיותה של התורה הקדושה . הסבר זה גם מבהיר לנו מדוע היה כה חשוב שמנהיג עם ישראל יהיה אדם שגורם לאחרים ללמוד תורה – תפקידו היה לשמֵר ולהמשיך את מסורת התורה וכך להמשיך את קיומה הנצחי, האינסופי של התורה. ראינו עד כמה מהווה לימוד התורה לאחרים חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה. יתירה מזאת, אמנם לימוד תורה לאחרים הוא חסד עצום שאין דומה לו, אך ברור גם שיש בכך גם צד משמעותי של "בין אדם לעצמו" – על ידי הלימוד לאחרים אנו מפתחים בעצמנו הערכה לנצחיות התורה, ואנו לוקחים חלק בתפקיד החשוב של מסירת התורה לדור הבא.

BALAK – RASHI INSIGHTS – PERFECTING OUR PERSPECTIVE

Bamidbar, 22:16-18: They came to Bilaam and said him, “So said Balak Ben Tsipoor, ‘Please do not refuse from coming to me. I will greatly honor you and everything that you say I will do, please go and curse this nation for me.” Bilaaam replied and said to Balak’s servants, if Balak will give me his house full of silver and gold, I cannot transgress the word of Hashem, my G-d, to do small or great. ” Rashi, Bamidbar, 22:18, sv. His house full of sliver and gold: This teaches us that he was greedy and desired other people’s money. Balak’s servants offered Bilam great honor as reward for cursing the Jewish nation. Bilaam replied that even if he was offered great riches he would be unable to do so if HaShem would not enable him. Rashi writes that this is a Torah source for Chazal’s assertion in Pirkei Avos that Bilaam was a greedy person. On superficial analysis we learn Bilaam’s greediness from the large sum of money that he alluded to in his refusal to go against Hashem’s words. However, the commentaries point out that this cannot be true, because there is another example in Chazal where a genuine tzadik used a similar expression to that of Bilaam. The Mishna in Avos describes the account of the great Tanna, Rebbe Yosse ben Kisma, who was approached by a wealthy man to leave his place of Torah to dwell in another city that was lacking in talmidei chachamim. The man offered him an immense amount of money in his attempt to persuade Rebbe Yosse to come to his city. Rebbe Yosse replied, ‘If you give me all the silver, gold and precious pearls in the world I will only live in a place of Torah.” Rebbe Yosse mentioned an even greater amount of money than Bilaam and there is no indication at all that he showed any sign of greediness in his reply. What is the difference between Bilaam’s response and that of Rebbe Yosse ben Kisma? The Chida, in his sefer, Roshei Avos, suggests an answer: He notes Bilaam’s words, “I cannot transgress the word of Hashem, my G-d, to do small or great.” This implies that Bilaam wanted to transgress HaShem’s words and if he was able to, he indeed would have; however he recognized that HaShem would prevent him from doing so. This demonstrates Bilaam’s greed because it shows that he valued money over doing ratson HaShem despite the fact that he clearly understood the value of a true relationship with G-d and was well aware of Olam Haba . Rebbe Yosse ben Kisma, in contrast, made a blanket statement of principle that performing G-d’s will overrode any desire for money. In this way he showed that he gladly followed HaShem’s instructions and no coercion was necessary. The Chida’s explanation reveals that a person can have a clear recognition of HaShem and what He requires of man, and yet at the same time, his goals can be very distant from ruchnius. Interestingly, it was the nation of Moav who tempted Bilaam with money in order to defy G-d. Their ancestor, Lot, was affected by a somewhat similar malady to Bilaam; he recognized the existence of G-d and even observed Mitzvos, yet he also made life choices that were not conducive to a spiritual lifestyle. One example of this was his decision to live in the evil land of Sodom. This reflected on his life goals – attainment of material wealth, and fulfillment of taiva. These examples teach us a fundamental lesson about Avodas HaShem. A person may think that it is sufficient to believe in G-d and do what He commands, yet simultaneously harbor life goals that are far more in tune with the values of the secular world, such as attainment of wealth, honor and power. One may ask that since he is observing the Mizvos what is wrong with having such aspirations? The answer is twofold. Firstly, on a practical level, his Mitzvo observance will inevitably be compromised by his worldly desires. For example, he may be tempted to be involved in dishonest activities in order to increase his wealth and this desire will cause him to rationalize his transgression of the prohibitions of stealing and lying. Secondly, and of even greater significance, this person is missing the whole point of Avodas HaShem. He has set his life goals to those of Lot and he views Torah observance as an inconvenient burden that must be dealt with. In truth, Torah observance does not merely comprise of keeping a group of rules, rather it is a comprehensive way of life that directs a person in every aspect of his life. The ultimate goal of all aspects of his life is connecting to G-d and making His Presence more apparent in the world. Money and power are merely means to the end of achieving these exalted goals. By internalizing this lesson we can hope to emulate Rebbe Yossi ben Kisma.

בלק – לחיות על קידוש ה'

חז"ל אומרים שלבלעם הרשע היה כוח נבואי מיוחד ובמובנים מסוימים היה גדול אף יותר מנבואתו של משה רבינו. יחד עם זאת הוא היה נגוע במידות גרועות רבות. כיצד יכול אדם אחד להכיל שני הפכים אלה? התשובה לכך היא שבלעם הרשע מעולם לא השקיע עבודה כדי להגיע למדרגה זו. בניגוד לנביאים בעם ישראל שהיה עליהם לטפס ולעלות שלב אחר שלב במעלה הסולם של ר' פינחס בן יאיר, עד שהגיעו למעלה הגבוהה ביותר – מעלת הנבואה, בלעם קיבל את כוחותיו הנבואיים במתנה, ולא היה עליו לעמול בעבורם. הוא ודאי ידע את האמת, שאלוקי היהודים הוא האלוקים היחיד, ורק על ידי שמירת תורתו אפשר לזכות לשכר הנצחי, אולם הוא מעולם לא הפנים ידיעות אלה ולכן לא היה מסוגל להתאים את דרך הנהגתו הארצית עם השגותיו הגבוהות. למרות זאת, אנו רואים מברכותיו לכלל ישראל שהוא כן רצה לזכות לשכר המובטח לצדיקים. בפעם הראשונה בה בירך את ישראל הוא ביטא את ציפיתו זו באמרו "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" האור החיים הקדוש כותב, שבלעם לא חשב שיקבל שכר בלי לקיים מצוות ומעשים טובים, אלא כוונתו הייתה "שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו... שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות" בלעם ידע היטב שחייו מתנהלים בצורה שקרית ושהוא עתיד לסבול מכך בעולם הבא, לכן הוא רצה לחזור בתשובה – אולם רק ביום האחרון לחייו. האור החיים ממשיך וכותב הערה מדהימה: "וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל (היצר הרע) רח"ל" אותם רשעים, בדומה לבלעם, ידעו את האמת אולם לא היו מוכנים לחיות איתה, אלא הסכימו רק למות למענה. כל יהודי שומר תורה ומצוות ששומע רעיון כשה מגיב בתדהמה לנוכח אוויליותו, אולם ברמה מסוימת, כולנו עלולים לנהוג באופן דומה. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מדבר על עניין זה , הוא מביא את המדרש אודות הרגעים שקדמו לקריעת ים סוף, כאשר היהודים עמדו על שפת הים, התווכחו השבטים ביניהם מי צריך להיות הראשון שנכנס, אף אחד לא רצה לצעוד את הצעד הראשון, עד שבא נחשון בן עמינדב וקפץ ראשון למים. ר' חיים שואל, כיצד ייתכן שאף אחד לא רצה להיכנס אל הים? יהודים לכל אורך הדורות היו מוכנים להקריב את חייהם וחיי ילדיהם למען קידוש שם שמיים, כיצד ייתכן שדור יוצאי מצרים, דור דעה, לא היו מסוגלים לעשות זאת?! הוא משיב שאם היו מצטווים להיכנס אל הים ולמסור את נפשם – הם היו מסכימים בשמחה, אולם לא זה היה הניסיון. אלא הם נדרשו להיכנס על מנת להינצל, לקפוץ למים כדי לחיות. הניסיון בים סוף לא היה למות על קידוש ה' אלא לחיות על קידוש ה'. הרבה יותר קל לאדם להקריב את חייו ולהיות פטור מכל המצוות מאשר להישאר בחיים ולעמוד בכל האתגרים והניסיונות אשר הם מציבים. כיצד יסוד זה משתייך אלינו? ר' נוח ויינברג זצ"ל אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" כלל לא פשוט לענות באופן אמיתי על שאלה זו – יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים אל נכון שמטרת כל חייהם היא להתקרב אל הבורא, אולם זהו עיקרון כללי מאד ורבות עד מאד הן הדרכים לקיימו, וכלל לא קל לאדם למצוא תשובה המתאימה למצבו וכוחותיו הייחודיים לו. הר' וייברג מביא עצה אחת אשר בכוחה לפשט מעט משימה זו. על האדם לחשוב עבור מה הוא מוכן למסור את נפשו ולמות בעבורו. אז, עליו לומר לעצמו 'אני רוצה לחיות למען מטרה זו'. דוגמא טובה לכך הוא החינוך; כולנו מוכנים למסור את נפשנו ממש עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן ואנרגיה כדי לחיות למענם? היה פעם בעל הבית אחד אשר היה עובד שעות ארוכות כדי לפרנס את משפחתו. גם ביום ראשון – יום החופש בארצות הברית, הוא היה עובד. מידי שבוע היה בנו שואל אותו אם יש לו זמן לשחק איתו ביום ראשון, אבל תמיד תשובתו של האב היית שהוא לא יכול כי הוא צריך לעבוד. שבוע אחד, שאל הבן את אביו "אבא, כמה כסף אתה מרוויח ביום ראשון?" האב המופתע ענה לו, והבן הציע שהוא ישלם לאביו את הסכום אותו הוא בדרך כלל מרוויח, על מנת שהוא יהיה חופשי ויוכל להשתעשע עמו! בסיפור זה טמון עוקץ עצוב למדי; כל המטרה למענה עבד האב כה קשה הייתה להעניק לילדיו חיים טובים, אולם הוא כל כך נדבק בלהט עבודתו, עד שהוא איבד בדרך את מטרתו, ולא מימש את תפקידו כאב טוב לבנו. דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו ממש היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו לעזור לאחינו היהודים הזקוקים לכך? ישנם אלפים רבים של יהודים שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מפרישים מעט מסדר יומנו העמוד על מנת לסייע להם? הר' פאם זצ"ל מעלה נקודה זו באופן חודר ומשכנע בהקדמתו לביוגרפיה על אירווינג בונים זצ"ל: "כל כך הרבה מדברים בימינו על אהבת ישראל, אולם אם רצונכם לדעת את משמעותם האמיתית של מילים אלה, כיצד הן מתבטאות למעשה, קראו את הפרקים בספר זה אודות מאמציהם של ועד ההצלה להציל יהודים, בראשות ר' אהרון, הר' קלמנוביץ, ואירווינג בונים. אותם אנשים, יחד עם משפחת שטרנבוך בשוויץ ור' מיכאל בר וייסמנדל בסלובקיה, לא ידעו גבולות במאמציהם הבלתי נלאים להפוך שמיים וארץ כדי להציל חיים ולשכך ייסורים. קראו זאת! זה יניע את נפשכם, יישא אתכם אל על. תקבלו מכך הבנה עמוקה יותר מהי אחריות למען כלל ישראל... אבל זה עלול גם להטריד את מנוחתכם, שבכח הפרקים הללו לגרום לכם ייסורי מצפון כואבים. האם באמת עשינו ככל יכולתנו אז כדי להציל חיים, והיום, האם אנו עושים מספיק כדי לענות לצרכיהם הזועקים של כלל ישראל בדורנו? " אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה על קידוש שמו. בלעם מתואר כרשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה ה' רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה', אלא רק למות בשבילו. אנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים אנו עלולים לשקוע בעניינים שונים ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נעיין ונתעמק שוב ושוב בשאלה עבור מה היינו מוכנים למות, נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות. ומהו השכר כאשר חיים למען ה'? בים סוף אף אחד לא רצה להיכנס עד שעשה זאת נחשון בן עמידנב, הוא היה מוכן לחיות למען ה', המדרש אומר שהיה זה המעשה אשר בזכותו זכה שבט יהודה להיות שבט המלוכה . ר' חיים שמואלביץ מתאר את החשיבות הגדולה של אותו רגע "באותה שעה חש עצמו שבטו של יהודה אחראי עבור כל ישראל שיעשו את המוטל עליהם, ומתוך הרגשה זו נתגדלו ונתעלו מכל ישראל, ונתמלאו כח לעבור את הים כאילו היה יבשה ממש, ועל ידי זה זכה יהודה למלכות" אף אנו יכולים לזכות לגדלות אם נלמד ממעשהו של נחשון ונחיה על קידוש שמו של ה'.

BALAK – THE SPIRITUAL IN THE PHYSICAL

Bilaam and Balak are two of the most well-known enemies of the Jewish people. A full Parsha in the Torah is devoted to their efforts to harm the Jewish people. What is unique about their strategy is that they realized that they could not physically overcome the Jewish people and instead strove to use spiritual powers in order to achieve their nefarious goals. The Shem MiShmuel asks two penetrating questions about the approach of these two evil men. Firstly, he observes that they seemed to intend to somehow turn HaShem against His Chosen People; this seems to have been a totally futile and indeed, foolish goal – how could they expect to overturn the unique relationship between HaShem and the Jewish people, going back to the Avos whom were so devoted to bringing the Divine Presence into the world? Secondly, Balak expressed his specific goal to “strike it [the Jewish nation] and drive it from the land.” The Medrash explains that Balak’s main goal was to prevent the Jewish people from entering the land of Eretz Yisroel. The Shem MiShmuel asks that this is a very strange concern; the Jewish people did not have to reach Eretz Yisroel through Moav or Midian, therefore there was no apparent threat to Moav by the Jews’ entering the land – why was it so important to Balak to prevent this from happening? The Shem MiShmuel begins his answer to these questions by quoting the Chiddshei HaRim zt”l on the famous verse in Tehillim: “The Heavens are to HaShem and the land He gave to man.” The Chiddushei HaRim explains that this verse is revealing the purpose of Creation. It means that man is supposed to take the land and turn it into ‘Heaven’ through performance of Mitzvos in the physical realm. The Shem MiShmuel elaborates that it is insufficient to live a purely spiritual existence rather one must be in involved in elevating the physical world. When the Jewish people completely succeed in this ultimate goal they will achieve the goal of Creation and the End of Days will take place. When this occurs, the non-Jewish nations will also be profoundly be effected be this change for they will be forced to reject all forms of immoral living and also strive to elevate their physical existence. This, the Shem Mishmuel explains, is what Balak and Bilaam feared more than anything else. They knew that if the Jewish people would enter Eretz Yisrael they would live a far more physical existence than they had in the desert. During their time in the desert they were living a totally non-physical existence, all their needs were provided by supernatural means and they were free to be completely involved in pure Avodas HaShem. Thus their spiritual existence was unconnected to the physical realm. However, when they would enter the land, they would then be expected to live a physical existence, earning their own livelihood, and yet elevating the physical world around them through the Mitzvos that are connected to the land. Bilaam and Balak were fearful that when the Jewish people entered the land they would attain the ultimate purpose of Creation and now the non-Jewish nations would be forced to drastically change their own lifestyle as well. This was highly undesirable to Bilaam and Balak; up to this point in time, the concept of spirituality did exist but it was totally separate from one’s physical existence. Thus, people like Bilaam and Balak could attain high spiritual levels and yet live lives of base physicality. We now understand the goals of Bilaam and Balak – they did not seek to necessarily destroy the Jewish people, rather they sought to prevent them from joining the spiritual world together with the physical world. However, their goal failed because they misunderstood how a fundamental part of the role of the Jewish people was indeed to be involved in the physical world and make it holy, as the Chiddushei HaRim explained. Indeed, the Medrash tells us that Bilaam was punished for his erroneous attitude: In one of his inadvertent blessings to the Jewish people, he observes that HaShem counts the matings of His people. The Medrash Tanchuma explains the verse to mean that HaShem eagerly awaits the matings between His people to see when a new tzaddik will be conceived. Bilaam found this to be inappropriate, he thought to himself, “He who is holy and His servants are holy, should look at these things!” For this attitude Bilaam was punished by having one eye taken out. The Shem MiShmuel explains this Chazal in the light of his aforementioned explanation; Bilaam misunderstood the nature of the holiness – he could not grasp the idea that physical acts could be holy in HaShem’s eyes. Yet finally even Bilaam admitted his mistake; in another of his blessings he says: “Who has counted the dust of Yaakov?” The Medrash elaborates that he was referring to the numerous Mitzvos that are related to the dust, meaning agricultural activity, such as the prohibitions of kilaim of various foodstuffs and different animals. He specified these kinds of Mitzvos because they are related to the most physical of activities. The Shem MiShmuel brings another Medrash that tells us that HaShem purposefully gave more Mitzvos in areas that are the most physical so that even the most mundane activities will be elevated into acts of holiness. Bilaam finally recognized this fact and realized that his goal of separating spirituality from physicality was doomed to failure as it contradicted the whole purpose of Klal Yisroel. We have seen how Bilaam and Balak shared an incorrect view of the nature of spirituality – they believed that it is in a totally separate realm from the physical world. HaShem showed them the error of their ways – spirituality is not confined to the synagogue and study hall. A Jew is commanded in numerous Mitzvos that elevate his daily activities into acts of holiness. For example, the workplace is replete with laws involving honesty; on one occasion Rav Wolbe zt”l heard that a group of businessmen had a daily learning schedule involving the laws of tzitzis. He remarked that it is a great thing to learn such halachos, however he pointed out that it was vital for businessmen to know the many intricate laws relating to Chosheh Mishpat because they are so relevant in theirdaily work. The men followed his advice and soon realized how many laws that they had not been keeping properly until they learnt the laws. In a similar vein, the simple act of eating requires a significant amount of knowledge in the laws of kashrus, blessings and derech eretz. Even taking care of one’s bodily needs involves numerous laws. There is even a blessing to be said for this seemingly lowly act; one person who studied hundreds of religions testified that only Judaism has a blessing related to this act. Indeed the blessing, ‘asher yatsar’ has the only reference of all blessings to the ‘Kisay HaKavod which is the pinnacle of holiness that man is aware of. This is to teach us that even the most mundane and even seemingly lowly acts of man are important to HaShem. He wants us to be involved in the physical world, but, as the Chiddushei HaRim pointed out, are job is to make it into Shamayim. Thus it is incumbent upon us to take this lesson and strive to bring holiness into the seemingly mundane aspects of our lives.

BALAK - LIVING FOR HASHEM

Chazal tell us that Bilaam harasha had incredible powers of prophecy which in some ways were even greater than those of Moshe Rabbeinu. Yet, at the same time, he possessed numerous bad midos. How can these two opposite factors come together in one man? The answer is that Bilaam never worked to attain his madreiga. In contrast to the Jewish neviim who had to climb the ladder of Rav Pinchas Ben Yair and reach the highest levels of tzidkus, Bilaam was given his prophetic abilities without having earned them. He clearly knew the emes, that the G-d of the Jews was the only true G-d, and that keeping the Torah would reap the ultimate reward, but, he never internalised these truths and therefore was unable to match his behaviour with his hasagos. However, we see from his brachos to Klal Yisroel that he hoped to attain the spiritual reward that awaits tzadikkim. In his first set of blessings he expressed this desire: “May my soul die the death of the upright, and may my end be like his. ” The Ohr HaChaim Hakadosh writes that Bilaam did not simply hope to get reward without having done any righteous act, rather he intended “that when the day of death would arrive he would improve his evil ways…he desired that at the time of death he would do teshuva and be like the righteous of the nations.” Bilaam realised that he was living a life of sheker and that he would suffer in the next world, so he wanted to do teshuva, but only at the end of his life. The Ohr Hachaim continues with an amazing observation. “Likewise I have seen reshaim who told me that if they would be certain that if they did teshuva and would then immediately die, that they would do so, but they know that they could not maintain their teshuva for a longer period of time, because the foolish and old king [the yetser hara] dominates them.” These reshaim, like Bilaam, knew the truth but they were not prepared to live by it, they were only willing to die by it. When a Torah observant Jew sees this attitude he is struck by its foolishness, however, in a certain way, it can effect us all. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l demonstrates this point : He quotes a Medrash that discusses the moments before Krias Yam Suf: It tells us that when the Jewish people were at the sea, each tribe was arguing with the other about who should enter the sea first, no-one wanted to take the first fateful steps, until Nachshon ben Amminadav stepped in first. Rav Shmuelevitz asks, how can it be that no-one wanted to step into the sea? Throughout history Jews have been willing to give up their lives and those of their children for the sake of Kiddush Hashem, how is it possible that the Dor Deah were not able to make the same sacrifice?! He answers that had they been commanded to enter the sea in order to give up their lives then they would have gladly done so, but that was not the test in this instance. Rather, “they were commanded to enter in order to be saved, to jump in in order to live.” The avoda at the Yam Suf was not to die for Hashem but to live for Him. It is much easier to give up one’s life for Hashem and then be exempt from mitzvos, than to stay alive and face the challenges that life poses. How is this yesod relevant to us? Rav Noach Weinberg Shlita says that there is a basic question that everyone should ask themselves: ‘What am I living for, what is the purpose of my life?’ This is not such an easy question to answer in a genuine way - Torah observant Jews know that the purpose of life is to get close to Hashem but this can be a vague concept - there are many different ways in which to do this, and it is not so easy to find a specific answer to fit each individual’s unique situation and strength. Rav Weinberg gives one suggestion that can help make it a little less abstract. A person should think what he would be willing to die for. Then, he should say to himself, ‘I want to live for that.’ A good example of this is chinch; we would all willingly give up our lives for our children, yet do we devote enough time and energy towards living for them. There was a baal habayis who worked long hours trying to support his family. He even worked on Sundays. Every week his son would ask him if he had time to play with him on Sunday but his father would always answer that he had to work. One week, the desperate son asked his father, “dad, how much money do you earn on Sunday?” The bemused father answered him, and the son offered to pay the father whatever he normally earned so that he could be free to spend time with his son! This story has a sad irony; the whole reason that the father was working so hard was so as to give his children a good life, but he got so caught up in his work, that he missed the tachlis, he wasn’t being a father to his son. Another example of this is our attitude towards Klal Yisroel. Most, if not all of us, would be willing to give up our lives for the Jewish people if they were threatened with physical or spiritual destruction. But are we willing to live for the Jewish people? Do we spend some time helping our fellow Jew in need? There are many thousands of Jews who don’t have enough food on the table and millions who have no idea what Judaism is about. Do we take out any time out of our busy lives to help them? Rav Pam zt”l drives this point home in his haskama to the biography of Irving Bunim zt”l. “We hear so much talk these days about ahavas Yisroel, but if you want to know the real meaning of these words, translated into action, read the chapters in this book on the rescue efforts of Vaad Hatzala, headed by Reb Aron, Rav Kalmanowitz, and Irving Bunim. These men, along with the Sternbuchs in Switzerland and Rav Michoel Ber Weissmandel in Slovakia, knew no bounds in their persistent determination to move heaven and earth tosave lives, to alleviate suffering. Read it! It will move you. It will inspire you. It will give you a deeper understanding of achrayus for Klal Yisroel…But it may also disturb you, for it may be induce some painful soul-searching. Did we really do all we could to save lives then, or, for that matter, are we doing enough today to respond to the crying, desperate needs of Klal Yisroel in this generation ?” We are living in a time where Klal Yisroel needs us, but it doesn’t need us to die by Kiddush Hashem, rather to live by it. Bilaam is described as a rasha despite his lofty hasagos. He knew what Hashem wanted from him, but he wasn’t willing to live by it, only to die by it. We know better than Bilaam, we are prepared to live for Hashem, but sometimes we can miss the forest for the trees and forget the tachlis. By reviewing now and again what we would be willing to die for, we can remind ourselves of what we should be living for. And what is the reward for ‘living’ for Hashem? At the Yam Suf, no-one wanted to enter until Nachshon be Amminadav went in, he was prepared to live for Hashem, the Medrash tells that that it was because of this act that the tribe of Yehuda was zocheh to Malchus . Rav Shmuelevitz describes the significance of this moment: “At that moment the tribe of Yehuda felt himself responsible for all of Yisroel to do what was required of them, and from this feeling, they became higher and greater than all of Yisroel, and were filled with strength and might to cross the sea as if it was completely dry, and through this, Yehuda was zocheh to Malchus . We too, can be zocheh to greatness if we learn from Nachshon’s lesson and live for Hashem.

בלק – קידוש החומר

בלק ובלעם הם מהידועים ביותר בשונאיהם של ישראל. פרשה שלמה בתורה מוקדשת לתאור נסיונותיהם ומאמציהם הבלתי נדלים במטרה להזיק ולהצר לכלל ישראל. מה שמייחד את האופן בו הם פעלו הוא ההכרה בכך שאין שום כוח פיזי גדול ככל שיהא שיוכלו על ידו להתגבר על עם ה', וחלף זאת הם ניסו להשתמש באמצעים וכוחות רוחניים כדי להשיג את מטרותיהם הנאלחות. ה"שם משמואל" שואל שתי שאלות נוקבות בעניין גישתם של שני רשעי עולם אלה . ראשית, הוא מציין כי כוונתם הייתה להפנות כביכול את גבו של הקב"ה מעם סגולתו; ומטרה שכזו נראית חסרת היגיון בתכלית, וממילא טפשית ביותר – כיצד יכלו הם לחשוב שיש בידם לגבור על הקשר המיוחד הקיים בין ה' ובין עמו, צאצאיהם של האבות הקדושים שמסרו את כל כולם על מנת לקרוא בשם ה' בעולם כולו? שנית, בלק ביטא את מטרתו העיקרית כך "נכה בו ואגרשנו מן הארץ" . המדרש מסביר שמטרתו של בלק היתה למנוע את כניסת עם ישראל לארץ ישראל. ושואל ה"שם משמואל" – מדוע היה כה חשוב לבלק שלא יכנסו ישראל לארץ ישראל, זוהי נראית מטרה משונה ביותר, שהרי לא היו אמורים ישראל לעבור דרך מואב או מדיין, ולכן לא נראה שיש בכניסתם לארץ כל איום על בלק או על בלעם? ה"שם משמואל" פותח את תשובתו לשאלות אלה בציטוט מדברי ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל על הפסוק הידוע בתהילים "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" ה"חידושי הרי"ם" מסביר שפסוק זה עוסק במטרת הבריאה. הכוונה היא שעל בני האדם להפוך את ה"ארץ" ל"שמים" על ידי קיום המצוות הרוחניות בעולם הגשמי. ה"שם משמואל" ממשיך ומפרט – אין די בחיי רוח טהורים, אלא הנדרש מהאדם הוא לרומם ולהעלות את החיים הגשמיים. כאשר העם היהודי יצליחו להגיע לתכלית נצחית זו, ולקיימה בשלמות, אזי יגיע העולם לתכליתו, וקץ הימים יגיע. כאשר יגיעו ימים אלה גם אומות העולם יושפעו עמוקות משינוי עצום זה בבריאה והם יהיו מוכרחים לזרוק את הבליהם ואליליהם ולקיים אף הם חיים של קדושה בתוך העולם הגשמי. מתרחיש זה, מסביר ה"שם משמואל" פחדו בלק ובלעם יותר מכל. הם ידעו שאם עם ישראל ייכנס לארץ ישראל הם יתחילו לחיות חיים גשמיים וארציים הרבה יותר משהיו במדבר. בזמן המדבר חיו עם ישראל בתוך ענני כבוד, בניתוק מוחלט מחיי הגשמיות. כל צרכיהם סופקו להם בדרך נס, והם היו חפשיים לחלוטין לעסוק בתורה ובעבודת ה' בטהרה מוחלטת. באופן זה המציאות הרוחנית שלהם הייתה מנותקת לחלוטין מהעולם הגשמי. אולם ברגע שייכנסו לארץ ישראל, יהיה עליהם להתחיל לחיות חיים גשמיים, לעבוד לפרנסתם, ולדאוג בעצמם לצרכיהם, ועם זאת לרומם ולהעלות צרכים גשמיים אלה על ידי המצוות התלויות בארץ. בלק ובלעם חששו מאד שכאשר היהודים ייכנסו לארץ הם יגיעו לתכלית הנצחית של הבריאה וברגע זה כל אומות העולם ייאלצו לשנות לחלוטין את כל צורת חייהם. זה מה שלא רצו בלק ובלעם שיקרה; עד לאותו הזמן המושג של "רוחניות" היה קיים, אך הוא היה מנותק לחלוטין מהמציאות הגשמית של האדם. וכך אנשים כמו בלעם ובלק יכלו להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ועצומות ועם זאת לחיות חיי תאווה שפלים, חמריים וארציים. כעת מבינים אנו את מטרתם של בלק ובלעם – הם לא שאפו דווקא לכלות את עם ישראל , אלא הם חשבו למנוע את החיבור המיועד בין עולם הרוח ועולם הגשם. מובן שמטרתם לא צלחה בידם. הם לא השכילו להבין עד כמה חשוב וחיוני התפקיד של עם ישראל לקדש את עולם החומר, כפי שהסביר ה"חידושי הרי"ם". ואכן, אומר המדרש, שבלעם נענש על הסתכלותו זו: באחת הברכות לעם ישראל, ברכות שיצאו מפיו שלא ברצונו, הוא אומר: "למספר את רבע ישראל" המדרש תנחומא מסביר על כך שהקב"ה יושב וממתין לזיווגם של ישראל, ומצפה לראות ממי יצא אדם צדיק. בלעם ראה בכך עניין לא ראוי ולא יאה וחשב לעצמו "מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו?" על השקפה כזו נענש בלעם והפך להיות "שתום עין" – נלקחה ממנו עין אחת . ה"שם משמואל" מבאר מדרש זה לאור הסברו שלעיל; בלעם לא הבין ולא הכיר במהותה של הקדושה בעולם- הוא לא הצליח לתפוס כיצד מעשים גשמיים ייראו בעיני ה' קדושים וטהורים. עם זאת בסופו של דבר גם בלעם קלט את טעותו; והוא אומר: "מי מנה עפר יעקב?" המדרש מסביר שהוא התכוון במילים אלה למצוות הרבות הקשורות בעפר האדמה – מצוות התלויות בארץ כאיסור כלאיים. הוא הזכיר במיוחד סוג זה של מצוות כיוון שהן שייכות לשטח של מעשים ארציים לחלוטין. ה"שם משמואל" מביא מדרש נוסף שאומר שה' בכוונה תחילה נתן לעם ישראל מצוות השייכות גם לעניינים ארציים ביותר על מנת שגם הפעולות השגרתיות והפשוטות ביותר יתרוממו למעלת פעולות של קדושה וקיום מצוות . בלעם בסופו של דבר הכיר בעובדה זו, ותפס שמטרתו להפריד את הרוחניות מהגשמיות נכונה מראש לכישלון, כיוון שהיא מנוגדת לחלוטין את כל מטרת קיומו של כלל ישראל. ראינו כיצד השקפתם של בלק ובלעם על מהות הקדושה והרוחניות הייתה שגויה לחלוטין – הם האמינו שעולם זה הוא מופרד לחלוטין מעולם הגשמיות. הקב"ה הוכיח להם את טעותם – רוחניות אינה מגודרת אך ורק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. יהודי מצווה במצוות רבות מאד המרוממות את פעולות היום יום שלו והופכות אותם לקדושות ורוחניות. לדוגמא, מקום עבודה הוא שטח מלא בהלכות הנוגעות אליו כגון יושר, מוסר עבודה וכו'; פעם אחת הר' וולבה שמע שקבוצת אנשי עסקים מקיימת שיעור קבוע מידי יום ביומו ובו הם לומדים הלכות ציצית. הוא ציין שעניין חשוב מאד הוא ללמוד הלכות אלה, אולם חיוני עוד יותר עבור אנשים כמוהם לדעת את פרטי ההלכות הקשורות ל"חושן משפט" . כיון שהלכות אלה מאד רלוונטיות לעבודתם מידי יום ביומו. אנשי העסקים הלכו כעצתו ועד מהרה גילה עד כמה רבות ההלכות אותן לא ידעו ולא קיימו כהלכה עד שלמדו אותן היטב. בדומה לכך, מעשה פשוט ויומיומי כאכילה מחייב ידע לא מועט בהלכות כשרות, ברכות ודרך ארץ. ואפילו הלכות "בית הכסא" מהוות חלק ב"שולחן ערוך" וחובה להכירן ולנהוג על פיהן. ולא רק זאת, אף ברכה מיוחדת מוקדשת למעשה זה הנראה כה נמוך וגופני. אדם אחד שלמד והכיר מאות דתות העיד שרק ביהודת יש ברכה הקשורה למעשה זה. ובאמת ברכת "אשר יצר" היא היחידה מכל הברכות בה מוזכר "כיסא הכבוד", שהוא פסגת הקדושה אותה מסוגל בן אנוש לתפוס וזאת על מנת ללמדנו שאף המעשה הרגיל ביותר, הפשוט, והיומיומי שעושה האדם, בעיני ה' הוא חשוב לאין ערוך. רצונו של ה' הוא שניקח חלק בחיי העולם הגשמי, אך, כדברי החידושי הרי"ם, העבודה שלנו היא להפוך זאת ל"שמים". אנו מחויבים לקחת לימוד זה על עצמנו ולהשתדל להוסיף קדושה ורוממות בכל שטחי החיים, אף אלה הנראים פשוטים וגשמיים.

BALAK - MONEY AND HONOR

Bilaam Harasha is considered to be the archetype of a person with bad midos. The Mishna in Avos describes him as having an ‘ayin raah‘ (he looked upon people in a negative way), a ‘ruach gevoah‘ (he was arrogant), and a ‘nefesh rechava ’ (he was greedy). ‘Nefesh Rechava’ refers specifically to Bilaam’s love for money; the commentaries derive his greediness from his response to the request of Balak’s ministers for him to curse the Jewish people. They said, “…So said Balak Ben Tsipoor, please do not refuse from coming to me. I will greatly honor you and everything that you say I will do, please go and curse this nation for me.” “Bilaam replied and said to Balak’s servants, if Balak will give me his house full of silver and gold, I cannot transgress the word of Hashem, my G-d, to do small or great. ” On superficial analysis we learn Bilaam’s greediness from the large sum of money that he alluded to in his refusal to go against Hashem’s words. However, the commentaries point out that this cannot be true, because there is another example in Chazal where a genuine tzadik used a similar expression to that of Bilaam. The Mishna in Avos describes the account of the great Tanna, Rebbe Yosse ben Kisma, who was approached by a wealthy man to leave his place of Torah to dwell in another city that was lacking in talmidei chachamim. The man offered him an immense amount of money in his attempt to persuade Rebbe Yosse to come to his city. Rebbe Yosse replied, ‘if you give me all the silver, gold and precious pearls in the world I will only live in a place of Torah.” Rebbe Yosse mentioned an even greater amount of money than Bilaam and there is no indication at all that he showed any sign of greediness in his reply. What is the difference between Bilaam’s response and that of Rebbe Yosse ben Kisma ? On deeper analysis it seems that there is a significant difference between Bilaam and Rebbe Yosse ben Kisma. When the man tried to persuade Rebbe Yosse to stay in his city he promised him a great amount of money, and, in response, Rebbe Yosse replied that no amount of money could make him leave a place of Torah. It was appropriate for Rebbe Yosse to refer to money because the man directly mentioned it himself. In contrast, the ministers of Balak never made any mention of money in their attempts to convince Bilaam to curse the Jewish people. Rather, they said that Balak offered to “greatly honor” him. Bilaam replied by saying the even a great amount of money would not enable him to curse the Jews if Hashem did not allow it. From Bilaam’s mention of money we see two things: Firstly that money was something that was so prevalent in his mind that he brought it up even when no-one else had made any mention of it. Secondly, on a deeper level, we see that he related to the concept of “honor” as meaning, ‘financial benefit’ - to Bilaam, honor and money were the same thing. This proves his love for money, because a person who does not love money will not think that it is equivalent to honor. A difficulty still remains with this explanation. It would have seemed that someone who loves money would not necessarily consider that its main benefit is honor, rather people want money so that they can make materialistic acquisitions. Having money enables a person to satisfy his desires for physical pleasures such as a nice house, a fast car, good food, and lots of vacations. Given this, why did Bilaam equate honor with money? There are two possible motivations behind a person’s love of money; One is an attachment to gashmius, whereby he wants money to fulfill his physical desires. The second is that having a great deal of money can enable a person to receive honor and respect from others. This is not essentially a physical desire, rather it emanates from a spiritual yetser hara. This means that everyone is looking for some kind of meaning - honor is one of the main ways that a starved soul can try to derive some satisfaction. In western society today, having money is probably the greatest way of receiving honor. This spiritual of desire for money is much more dangerous than the physical love of money. When a person wants money in order to enjoy certain luxuries, once he has them, he is satiated - this is because the goof is finite and can be satisfied. However, if the desire for honor is a ‘spiritual’ desire, then the person will never be satisfied no matter how much money he acquires - for him, money gives him honor, but his soul will instinctively crave more honor as a source of meaning. Consequently he will try to fulfill this desire by acquiring more money, but will constantly feel dissatisfied. It seems that it is this kind of love for money that Chazal refer to when they say that when a person gets 100 maneh he wants 200 maneh, and when he gets 200 maneh he wants 400 maneh. For this person, money is his means to gaining honor but he will always crave more honor, and therefore he will always want more money to satisfy this desire for honor. From Bilaam’s equating money with honor, it is clear that Balaam’s ‘nefesh rechava’ caused him to have the more pernicious kind of love for money - the kind that emanates from a desire for honor. The Nesivos Shalom zt”l discusses how damaging this can be to a person - in the aforementioned Mishna in Avos the talmidim of Bilaam are compared with those of Avraham Avinu. Towards the end of the Mishna it asks what the difference is between the two groups. It explains that “the students of Avraham eat in Olam Hazeh and inherit Olam Haba… but the students of Bilaam Harasha inherit Gehinnom and go down to the well of destruction. ” What is the double lashon used with regard to Bilaam’s talmidim, of ‘Gehinnom’ and ‘well of destrcution’? The Nesivos Shalom explains that the ‘well of destruction’ refers to Olam Haba, whereas ‘Gehinnom’ actually refers to Olam Hazeh - the talmidim of Bilaam do not only experience great pain in the next world, they also suffer in this world. They are so concerned about gaining more acquisitions and more honor that they can never attain satisfaction in their lives to the extent that they live Gehinnom even in Olam Hazeh! This explanation teaches an obvious lesson that the relentless drive for money can never provide a person with true satisfaction. A certain amount of money is a necessary means to helping people attain the end of a meaningful life, but it is essential to remain vigilant that it remains as a ‘means’ and does not become the ultimate goal in itself. Instead, occupying one’s time with developing a relationship with Hashem can provide the only source of satisfaction that leaves a person truly satisfied.