NITZAVIM – INSIGHTS IN RASHI – KOL YISRAEL AREIVIM ZEH LAZEH

Devarim, 29:28: The hidden things are for HaShem, our G-d, but the revealed things are for us and for our children forever, to carry out all the words of this Torah. Rashi, Devarim, 29:28, sv. The hidden things are for HaShem, our G-d: And if you will say, “What are we able to do? You punish the many for the [sinful thoughts] of the individual…is it not true that a person does not know the hidden thoughts of his fellow man? I do not punish you for ‘the hidden things’, because they are ‘for HaShem, our G-d’, and He will take what is due from that individual. But the ‘revealed things are for us and for our children’ to destroy the evil from our midst. And if we do not carry out judgment against him He will punish the many… The Torah obligates each Jew for the sins of his fellow. However, Rashi explains that we are not held responsible for the hidden sins and thoughts since it is impossible to discern them. The commentaries explain that this obligation derives from the concept of ‘kol Yisrael areivim zeh lazeh’ – this means that all Jews are guarantors for each other. This doesn’t simply tell us that each Jew has to care for his fellow; it goes far deeper. The Midrash on this verse tells us that when one Jew sins, then the whole generation is damaged. Chazal say further that at Mount Gerizim every individual Jew accepted with forty-eight covenants the responsibility for the fulfillment of Mitzvos both with regards himself and all of the Jewish people. As a result every single Jew is spiritually bound up with every other Jew, and every action we take, whether positive or negative, directly affects everyone else. This begs the question – if a person is harmed when his fellow Jew sins why should it matter whether he knew about it or not – he automatically suffers as a result of the sin! Rav Aharon Kotler zt”l answers that it is true that when any Jew sins, all other Jews should be adversely affected, however if they could not prevent that sin, then it is viewed as if they sinned b’ones (through no fault of their own) and a person is not punished for sinning in this way. However, this understanding seems at odds with the following words of the great halachic authority, the Taz. The Taz discusses the vidui (confession) that we make on Yom Kippur. The Taz points out that the vidui is very lengthy, involving numerous sins, and it is conceivable that we can be sure that we have not committed all of them; accordingly, the Taz asks, how can we confess to something we have never done?! The Taz answers that it is because of the principle of arvus. He writes that the vidui is in the plural form - “we have sinned” as opposed to in the singular. He explains, “If the person (confessing) did not commit this sin, nonetheless his fellow Jew did commit it, and all Jews are guarantors for each other.” Similarly, Rav Chaim Vital says that this is why his Rebbe, the Arizal, would say every confession, even for sins he had never committed. He quotes the Arizal saying, “Even though a person may have never committed a sin, he must ask (G-d to forgive him for it) and confess it. For if another Jew has committed this sin it is the same as if he himself had done it. It is also for this reason that the confession is written in the plural.” The difficulty with the Taz is that as we have seen from the Torah’s words in Parshas Nitzavim, a person is only considered liable through arvus if he perhaps could have prevented his fellow from sinning, if that is so, then how have we answered the original question of why we confess for sins that we never committed - surely we have not been in the situation where we could stop every single sin that is enumerated in the vidui from being committed and therefore we are not guilty of negligence with regard to arvus. Consequently, it would still seem as though we are confessing for something that we are not held responsible for?! A Talmud Chacham answered that we learn from here the great level of responsibility that we have to prevent our fellow from sinning. It is possible that we could have been able to prevent every kind of sin from being committed even though that doesn’t seem to be the case. For example, in a situation where a religious Jew could have influenced one Jew to do teshuva, and thereby stop numerous kinds of sins from being perpetrated, if that religious Jew does not even attempt to help his fellow, then he could well be accountable for every sin that person commits. It is quite feasible that at some points in our lives we have all been in such a situation, therefore it would be necessary to say a full confession in such an instance as if we sinned ourselves. As we approach the Yamim Noraim, this lesson reminds us that as well as working on our own self-growth, we must also reflect on our responsibility for improving the spiritual lives of our fellow Jew. Indeed we learn from the concept of arvus that our responsibility to others is an intrinsic aspect of our own growth.

Parachat Nitsavim – Choisir la vie plutôt que la mort

« Regarde, J’ai placé devant toi la vie et le bien, la mort et le mal … J’ai placé la mort et la vie devant toi, la bénédiction et la malédiction ; tu choisiras la vie afin que tu vives, toi et ta descendance. » La Thora nous informe qu’Hachem nous a donné la possibilité de choisir entre la vie et le bien d’une part et la mort et le mal de l’autre. C’est en faisant le bon choix que nous pourrons servir Hachem correctement. Cependant, une difficulté apparaît dans le passouk ; la Thora indique deux « paires » de choix : entre le bien et le mal, entre la vie et la mort. Cela implique donc que nous avons l’inclination et la possibilité de pencher pour l’une ou l’autre de ces propositions. Concernant le bien et le mal, cette dichotomie est facilement compréhensible ; l’individu peut fréquemment se trouver devant la tentation d’opter pour ce que la Thora considère « mauvais », parce que parfois, le « mal » semble être ce qui nous procurera bonheur et satisfaction. Ainsi, la Thora nous informe qu’en notre for intérieur, les forces du bien et du mal se livrent bataille de façon constante. En revanche, il est plus difficile de comprendre que le choix entre la vie et la mort soit défini par la Thora comme une décision « difficile », ce qui signifie que l’on aurait une tendance naturelle à choisir la mort plutôt que la vie. Il n’est pourtant pas difficile d’opter pour la vie, l’envie ne nous viendrait certainement pas de lui préférer la mort ! Alors, pourquoi le choix entre ces deux directions est-il censé être si compliqué ? Le rav Noa’h Weinberg zatsal précise que lorsque la Thora parle de la « mort », elle ne fait pas simplement référence à l’absence de vie, mais à ce que cet état représente. Pour le comprendre, il nous faut déterminer le sens de son contraire, la vie. Lorsque la Thora parle de la vie, elle ne fait pas simplement référence au fait de respirer, mais plutôt au processus par lequel on grandit dans sa « avodat Hachem » et sa « avodat hamidot ». Être en « vie » suppose d’embrasser les défis que l’existence présente, en les utilisant pour devenir une personne meilleure. On peut donc opter pour « la mort » en évitant d’affronter les épreuves et en tournant le dos à ces opportunités difficiles par lesquelles on peut s’élever. Ainsi, choisir « la mort », c’est préférer le confort à l’effort, et une vie tranquille à une existence pleine de défis et de progrès… À présent, il nous est plus facile de comprendre en quoi c’est un choix difficile. Notons que le fait d’opter pour la mort n’est pas uniquement un manquement quant à l’accomplissement des mitsvot. Un homme peut respecter la Thora tout en choisissant la « mort » ; s’il ne cherche pas à s’améliorer et à combattre son yétser hara, il favorise l’option la plus commode – en d’autres termes, il choisit la « mort ». Ce qui est effrayant, c’est que l’on peut faire ce choix tout à fait consciemment et vivre toute sa vie en rythme de croisière. Si l’on ne fait pas d’effort pour améliorer sa relation avec Hachem, pour prier avec plus de kavana, pour être un meilleur conjoint ou parent, etc., on opte pour la facilité. À un niveau un peu plus profond, le choix entre le confort et le défi correspond en réalité, à la possibilité de se lier soit au corps, soit à l’âme. Le corps cherche à retourner vers adama, son point de départ ; cela se manifeste par une volonté de s’allonger, se reposer, jouir de divers plaisirs et d’agréments. Pour sa part, l’âme désire retourner vers chamaïm, dont elle est originaire. Cet attrait est représenté par la volonté de progresser et de grandir. Ainsi, chacun est constamment confronté à cette lutte, et tiraillé dans des directions opposées. La Thora, dans la paracha de cette semaine, nous informe que pour réussir dans notre tafkid (le but de notre existence), nous devons choisir la vie. Le jour de Roch Hachana, nous ne sommes pas seulement jugés sur les mitsvot que nous accomplissons, mais également sur notre façon d’être en général ; quelles sont nos chéifot - aspirations -, qu’est-ce qui nous importe, quels sont nos objectifs ? Le choix entre une vie facile (même en observant les mitsvot) et l’exploitation réelle de son potentiel représente un point essentiel dans la avoda d’une personne à Roch Hachana – il montre clairement ce qui est important à ses yeux. Puissions-nous mériter de vivre selon ce que la Thora appelle « “Haïm ».

וילך – כתיבת ספר תורה

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל" חז"ל אומרים שה"שירה" זהו ספר התורה, וכל יהודי ויהודי מצווה בפסוק זה לכתוב לעצמו ספר תורה . הגמרא בסנהדרין אומרת שאף אם אדם ירש ספר תורה מאבותיו, עדיין מחויב הוא לכתוב ספר תורה חדש לעצמו . המפרשים מציעים מספר הסברים להלכה זו : בעל ה"כתב סופר" זצ"ל מסביר שמצווה זו מלמדת אותנו שלא מספיק לאדם לשמור תורה ומצוות מהסיבה הפשוטה שהוריו ואבותיו חינכוהו לכך , אלא כל אדם חייב לפתח מערכת יחסים אישית ופרטית בינו לבין קונו, המבוססת על הבנתו והכרתו הוא, ועל הערכתו לתורת ה'. כתיבת ספר תורה באופן אישי על ידי כל אדם, ללא הישענות על ירושה מאבותיו, מסמלת את העובדה שאדם זה שואף ומתאמץ לפתח את דרכו בעבודת ה', ואינו צועד כעיוור בדרך שהתוו לו אבותיו. בעל ה"כתב סופר" משתמש בעיקרון זה להסביר מאמר חז"ל נוסף על מצות כתיבת ספר תורה: הגמרא במנחות אומרת על אדם שכותב ספר תורה לעצמו, שמצווה זו נחשבת לו כאילו הוא קיבל בעצמו את התורה בהר סיני . הכתב סופר מסביר שישנם שלוש דרגות בשומרי התורה והמצוות: ישנם העושים מאהבה, אחרים שעושים מיראה, וישנם גם כאלה שמקיימים מצוות רק מכוח חינוך הוריהם, וחינוך זה הפך אצלם לטבע. הוא ממשיך הלאה ואומר שאדם ששייך לקטגוריה השלישית, לא מקיים את התורה אלא רק מתוך הרגל, ולכן ייתכן לומר שאם היה עומד לפני הר סיני – לא היה מקבל את התורה! בניגוד לכך אם אדם מקבל על עצמו לכתוב ספר תורה משלו ולא מסתמך על ירושה מהוריו, הוא משקף בכך את שאיפתו לקבל את התורה מתוך החלטתו האישית, הרבה מעבר לסיבה הפשוטה שכך גדל והורגל. אדם כזה אם היה עומד בהר סיני ודאי היה מקבל את התורה מתוך רצונו ולא היה צורך להכריח אותו לעשות זאת, לפיכך מובן מאד מאמר חז"ל שאדם הכותב לעצמו ספר תורה נחשב כאילו קיבל את התורה בעצמו בהר סיני. מה שניתן ללמוד ממצווה זו שייך ביותר לעשרת ימי תשובה: חלק בלתי נפרד מתשובה אמיתית הוא פיתוח קשר אישי עם הקב"ה, והתנקות מהעבירות המעכבות ומרחיקות קשר זה. על מנת לעשות כן, אדם חייב לחזק את אמונתו ולהחזיר לתודעתו את ההבנה וההכרה מדוע הוא מקיים את המצוות. במשך השנה יכול אדם להשתדל לקיים את התורה אולם קיימת סכנה תמידית שהוא יפול למלכודת ההרגל, ויאבד את ההתמקדות הנכונה מדוע הוא עושה כל מה שעושה! עבודת ראש השנה מתמקדת מאד ברעיון זה – אנו מקדישים את כל היום על מנת להדגיש, לעצמנו בעיקר, שה' הוא מלכנו היחיד ורצוננו היחידי הוא לעשות רצונו. עבודה זו בהכרח תסיע בידינו להזכיר לעצמנו מדוע אני מקיימים את המצוות - כיוון שאנו רוצים להתקרב יותר ויותר להקב"ה ולא פשוט בגלל שזו הדרך בה הורגלנו וגדלנו. ישנו לימוד חיוני נוסף שניתן לשאוב מהסברו של הכתב סופר מדוע כל אדם צריך לכתוב ספר תורה משל עצמו. לא מספיק שילד יחקה את דרכם של הוריו בעבודת ה', אלא עליו לעצב את יחסיו הייחודיים והאישיים בינו לבין הקב"ה, עליו לשפר את מידותיו הוא, ולהשתמש בכוחותיו וכשרונותיו הוא למילוי רצון ה'. עם זאת, הוא מצווה לכתוב בדיוק את אותו ספר תורה שכתב אביו, מה שמלמד שכל מה שמחדש ומוסיף אינו יכול לצאן מגבולות התורה שניתנה בסיני, והועברה במסורה מאביו אליו. כל יהודי נולד כחוליה בשרשרת של מסורת המתחילה מימיו של אברהם אבינו; אנו מחוייבים לדבוק באמת ובאמונה בדרך ובהכוונה שאנו מקבלים מהחוליות שקדמו לנו. אדם לא יכול לחדש לעצמו ערכים או הנהגות; ישנה דרך מסורת המדריכה אותו כיצד לחיות את חייו. אולם, עם זאת, אין הכוונה שכל החוליות בשרשרת המסורה תהיינה בהכרח זהות לחלוטין – ישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לבטא את עצמו ואישיותו המיוחדת בתוך דרך המסורה. רעיון זה הוא גם משמעותי ביותר בימים הנוראים. אדם לא נידון רק על שמירת המצוות שלו, אלא בנוסף לכך הוא נידון האם מילא את מטרתו ותפקידו האישי בחיים. רעיון זה מתבטא בתפילות הימים הללו במילים 'מעשה איש ופקודתו' - 'מעשה איש' אלה הם המצוות והמעשים שקיים, אולם מה פירוש המילה 'ופקודתו'? ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל מסביר שהכוונה בכך לתפקידו של האדם . אדם בא במשפט האם השתמש לטובה בכוחותיו וכשרונותיו, האם ניצלם במקסימום היכולת שלו? כלל לא מספיק לאדם שיחקה את דרך החיים שהתוו לו אבותיו, אלא הוא מחויב להתאמץ ולהשתדל למצא את מקומו היחודי לו בעבודת ה'. עשרת ימי תשובה הם הזמן המסוגל והמתאים לכל אדם להתבונן ולהעמיק בתפקידו, ובכיוון בו הוא אמור לצעוד. ייתן ה' וכל אחד מאתנו יזכה להתעלות מעל תרדמת ההרגל, לחדש ולעורר ביתר שאת את עבודת ה' שלו ולהגיע למימוש הפוטנציאל הייחודי רק לו.

VAYEILECH - WRITING OUR OWN SEFER TORAH

"And now write this song for yourselves, and teach it to the Children of Israel.. ” Chazal teach us that the song referred to in the passuk is the whole Torah and that every Jew is commanded to write his own Sefer Torah . The Gemara in Sanhedrin tell us that even if a person inherits his ancestors’ Sefer Torah, he still must write his own Sefer Torah for himself . The commentaries offer a number of explanations for this halacho : The Ksav Sofer zt”l explains that this mitzvo is teaching us that it is not sufficient for a person to observe the Torah simply because his parents habituated him to shemiras hamitzvos , rather a person must create his own personal relationship with HaShem based on a genuine recognition and appreciation of Torah. Writing one’s own Sefer Torah and not relying on that of his parents indicates that a person is striving to develop his own derech in Avodas HaShem and not blindly follow that of his parents. The Ksav Sofer uses this principle to explain another maamer Chazal about the mitzvo of writing a Sefer Torah: The Gemara in Menachos says about one who writes a Sefer Torah for himself, that it is considered as if he accepted the Torah at Har Sinai . The Ksav Sofer explains that there are three levels of people who keep the Torah; He writes, “there are those who do it from love, there are those who do it from fear and there are those who only do it because they are habituated to it and the habit has become part of their nature.” He continues to argue that since a person in the third category would not observe the Torah if not for habit then it is logical to say that had he been at Har Sinai he would not have wanted to accept the Torah! In contrast if a person takes it upon himself to write his own Sefer Torah and not rely on that of his parents, he demonstrates that he wants to accept the Torah based on his own decision, rather than purely because he was brought up to do so. Accordingly, had he been at Har Sinai he would have accepted the Torah anew and would not have needed anyone else to force him to do so, hence Chazal’s statement that one who writes their own Sefer Torah is considered as if he received the Torah himself. The lessons from this mitzvo are very relevant in these times. An essential element of genuine teshuva is a desire to develop our relationship with HaShem and to eliminate the aveiros that harm that connection. In order to do this it is vital that a person strengthen his Emuna and thereby remind himself of why he keeps mitzvos. Throughout the year a person may try to observe the Torah but there is the constant danger that he will fall into the trap of habit and lose focus on why he is keeping the Torah! Much of the Avoda of Rosh HaShana is connected to this idea - we spend the whole day emphasizing that HaShem is our King and that we want to fulfill his Will. This Avoda should have helped remind ourselves of why we keep mitzvos - because we want to get close to HaShem and not simply because we were brought up that way. There is another key lesson that can be derived from the Ksav Sofer’s explanation of why each person must write his own Sefer Torah. It is not enough that a child mimic his parents’ form of Avodas HaShem, rather he must forge his own unique relationship with HaShem, developing his own midos and talents to their fullest. At the same time, the mitzvo requires that he write the exact same Sefer Torah as that of his forefathers, teaching us that the degree of chiddush that he makes cannot go beyond the boundary of the Torah that he inherited from his parents. All Jews are born into a line of tradition that goes back to Avraham Avinu; we are obligated to faithfully adhere to the instructions and attitudes that we receive from this line of mesora. A person cannot mechadesh his own set of values or hanhagos; there is a mesora that guides him how to live his life. But, at the same time, this does not mean that each person in the chain of mesora is identical in every way - there are many ways in which a person can express himself in the fulfillment of the mesora. This idea is also highly significant in the Yamim Noraim . A person is not only judged for his shemiras hamitzvos, there is also a judgment as to whether he is fulfilling his own personal purpose in life. This is expressed in the tefillos of these days when we say that we are judged, ‘maaseh ish upekudaso’. ‘Maaseh ish’ refers to a person’s mitzvo observance, but what does pekudaso mean? Rav Shraga Feivel Mendlowitz zt”l explains that it refers to a person’s tafkid (purpose) . A person is judged as to whether he utilized his own talents to the greatest ability. It is not enough for him to mimic his ancestor’s lifestyle, rather he must strive to find his own niche in Avodas Hashem. The Aseres Yemai Teshuva is a time that is mesugal for contemplation of one’s life purpose and direction. May we all be zocheh to break out of habit, reinvigorate our Avodas Hashem and reach our own unique potential..

נצבים – נטילת אחריות על עצמנו

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וישמיענו אותה ונעשה... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" על איזו מצווה מדובר בפסוק זה? הרמב"ן כותב שזוהי מצוות התשובה; התורה אומרת לנו שהתשובה איננה מעבר להשגתנו, אלא ניתן בקלות לקיימה אם רק נעשה את המאמץ הנדרש ממנו. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך – אם זוהי מצווה כה קלה לקיום, מדוע כה מעטים הם האנשים שעושים תשובה כראוי, כל אחד מאתנו יודע מהם הטעויות שטעה – מדוע איננו מודים בהן, מתחרטים ושבים בתשובה?! נעיין בדברי המדרש בעניין קין והבל, ונוכל על ידם להבין את התשובה לשאלה זו: לאחר שקיין הרג את הבל אחיו, לא הענישו הקב"ה מידית, אלא קרא לו ואמר: "אי הבל אחיך", קיין ענה את תשובתו הידועה: "השומר אחי אנוכי?". המדרש מרחיב וכותב שקין טען כלפי הקב"ה ואמר לו – בידך נפש כל חי, ואתה שואל אותי היכן הוא? אני הרגתי אותו אבל אתה שמת בי טבע רע ומושחת, אתה אמור לשמור על חייהם של כל הנבראים והנחת לי להרוג את אחי, אתה הוא זה שהרג אותו, אם היית מקבל את מנחתי כפי שקיבלת את שלו – לא הייתי מקנא בו. מדוע לא שב קין בתשובה על מעשהו החמור כל כך? כיון שהוא סירב ליטול על כתפיו את האשמה במות אחיו, ולא זו בלבד אלא הוא אף האשים בכך את הקב"ה בכבודו ובעצמו! אם כך, אפשר להשיב על שאלתנו מדוע כה מתי מעט הם המקיימים את מצוות התשובה כהלכה. לכולנו מודים ומכירים באופן כללי בעובדה שעברנו ואנו עוברים עבירות, אולם גורם אחד מונע ממנו את החרטה עליהם כראוי, קבלת העובדה שהאחריות על מעשינו ותוצאותיהם מוטלת על כתפנו, ועליהן בלבד. ישנן אפשרויות רבות ומגוונות עליהן אנו יכולים בקלות להטיל את האשמה בטעויות ובחטאים שאנו עושים; החינוך אותו קיבלנו, נטיות האופי שלנו או הסביבה בה אנו חיים, קשה עד מאד ליחס את כל האחריות כולה אך ורק לפגם באישיותנו אנו. בטרם אנו ניגשים לעשות תשובה, עלינו להכיר תחילה בכך ש'יכולתי לנהוג אחרת, יכולת להתגבר על יצרי הרע ולא לחטא'. בלא יכולת זו, שאינה פשוטה כלל, להכיר בעובדות אלו, לא נוכל להתחיל להתחרט ולשוב בתשובה כראוי, אולם אם כן נכיר בכך –יקל עלינו מאד להגיע לתשובה אמיתית על מעשינו. קושי זה בהודאה באשמה מונח גם בעומקו של החטא הראשון והמכריע ביותר בהיסטוריה, חטא שאת עונשו אנו נושאים עד ימינו אנו – חטא אדם הראשון. אנו מורגלים לחשוב על חטא אדם הראשון כחטא של אי ציות להוראת הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת, אשר בעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן עדן על כל התוצאות השליליות הנלוות לכך. ר' מוטי ברגר שליט"א אומר שאם נעיין בסיפור הדברים נראה שהם לא נענשו מיד לאחר החטא. אלא לפני כן הקב"ה פתח בשיחה עם אדם, בה קיבל אדם הזדמנות להודות בחטא. אולם הוא לא הודה, חלף זאת הוא אמר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", אדם התנער מכל עול האחריות על החטא, והטיל אותו על חוה, ויותר מכך – על הקב"ה בכבודו ובעצמו שנתן לו את חוה. לאחר מכן פנה הקב"ה לחוה ונתן גם לה הזדמנות להתחרט על המעשה, אך גם היא לא ניצלה זאת ואמרה: "הנחש השיאני ואוכל".רק אז שילח אותם ה' מגן עדן על חטאם. מובן מכך שאם היו אדם וחוה מקבלים על עצמם את מלא כובד האחריות על מעשיהם, ודאי היו זוכים להקלה משמעותית בעונשם. מי יודע כמה שונה יכולה הייתה להיות ההסטוריה כולה לו היו שונים פני הדברים אז. רואים מפרשיותיהם של אדם ושל קין שהיכולת להודות בטעות הינה לפעמים חשובה אף יותר מההימנעות מהחטא! לכל אחד ישנן טעויות בנושאים מסוימים, המבחן האמיתי לרמה הרוחנית בה אנו אוחזים היא האם נעמוד מול חטאנו ונודה בפה מלא שזוהי הטעות שלנו. רק כמה מאות שנים לאחר אותה התחלה כושלת של ההיסטוריה קם אדם שלקח על כתפיו אחריות על מעשיו ובכך תיקן בבחינה מסוימת את חטא אדם הראשון. התוספתא שואלת בזכות מה זכה יהודה למלכות, ותשובה היא – כיון שהודה במעשה תמר. תמר נידונה לשריפה על מעשה ניאוף שכביכול עשתה, היא נתנה ליהודה הזדמנות להודות ולספר על חלקו בעניין. יהודה יכול היה בקלות לשתוק ובכך לגרום למותן של שלוש נשמות – תמר והתאומים שהיו בבטנה. אך באותו רגע הסטורי הוא החליט אחרת – באומץ לב הוא קיבל עליו את האחריות ואמר "צדקה היא ממני" – לא פלא אם כך, שרגע זה היה הרגע בו נוצר הגרעין הקטן ממנו עתיד לגדול משיח צדקנו. ידוע שהמשיח יחזיר את העולם ואת בני האדם למצבם כפי שהיו קודם החטא, וכך יתוקן חטא אדם וחוה. הדרך בה ניתן לתקן את הנזק שגרם חטא הוא על ידי שננהג במידה הפוכה ממה שהיה באותו חטא. כפי שראינו, הרבה מן הכשלון בחטא היה הימנעותם של אדם מהודאה בחטא ומנטילת אחריות. לכן, בעת שנטל יהודה אחריות על כתפיו הוא תיקן את החטא בדרך הרצויה. קשר מהותי ועמוק זה בין משיח צדקנו לנטילת אחריות משתקף הלאה אצל החשוב בצאצאי יהודה – דוד המלך. הגמרא אומרת ששאול חטא פעם אחת ולכן הפסיד את המלוכה, בעוד שדוד חטא פעמַים ונשאר במלכותו. מדוע נענש שאול בחומרה יתרה מזו של דוד? שמואל הוכיח את שאול לאחר שלא השמיד את כל עם עמלק כפי שנצטווה. אולם במקום להודות בטעותו, הצדיק שאול את מעשיו וכלל לא הודה שחטא. הוא האשים את העם על כך שהפעילו עליו לחץ להותיר כמה מבהמות עמלק כדי להקריבן כקרבן. רק לאחר שיחה ארוכה, הודה שאול בחטאו, אבל היה זה מאוחר מידי ושמואל הודיע לו שהוא לא ימשיך למלוך. לעומת זאת, לאחר שדוד חטא בחטא בת שבע, נתן הוכיח אותו נמרצות, מיד אמר דוד: "חטאתי לה'" בשונה משאול הביע דוד את הסכמתו לקחת אחריות מלאה על טעותו ומיד הודה באשמתו. לכן דוד זכה, חטאו נסלח והוא המשיך למלוך. מעבר לכך, על פי הקבלה דוד המלך הוא גלגול של אדם הראשון, כל מטרתו היתה לתקן את חטא אדם הראשון. נראה ברור מאד שאחת הדרכים העיקריות בהן תיקן דוד המלך את חטא אדם הראשון היה שהכיר מידית באחריותו ובאשמתו בחטא. כיום אנו חיים בחברה בעלת תפיסה מוטעית ביותר בנושא האחריות המוטלת על כל אדם. רבים מאמינים שלא ניתן להטיל על אדם כל עול של אחריות על מעשיו. הם טוענים שהאמת היא שאין לנו בחירה חופשית להחליט על מעשינו. האדם, לטענתם, הוא כעין תוצאה של מכלול תנאי חייו – הרקע ממנו הגיע, החינוך שקיבל, תכונות תורשתיות והסביבה בה גדל. ואם כך, ניתן להצדיק אף את הפשעים החמורים ביותר, כיוון שבאמת לא היתה לפושע כל בחירה אם לנהוג כך או אחרת, וניתן להתייחס בסלחנות לכל כישלון שיהא, אם ביחסי חברה או במידות כיוון שהאדם היה מוכרח לנהוג כך על פי התנאים בהם עמד. השקפת התורה מתנגדת נחרצות למבט כזה. ואם לאדם יש גבורה מספקת להכיר בכך שהוא היה יכול להיות טוב יותר, לבטח יזכה לסיוע מהקב"ה. ניתן לראות זאת מהגמרא המספרת על אדם בשם אלעזר בן דורדיא. אותו אדם היה שקוע כולו בחטאי גילוי עריות, אולם בין רגע אחד הוא הגיע להכיר עד כמה הוא טועה במעשיו. הגמרא ממשיכה ומספרת כיצד הוא ניסה להשיג מחילה על חטאיו. הוא ישב בין הרים וגבעות וקרא "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים", אולם הם סרבו. הוא ניסה לבקש מהשמים והארץ שיבקשו עליו רחמים, אולם הם סרבו. ואז פנה לשמש והירח וביקש גם מהם – אך גם הם סירבו לעזור לו. ר' יששכר פריינד שליט"א מסביר את דברי הגמרא בדרך הדרש. העניינים השונים אליהם פנה אלעזר בבקשה שיתפללו עבורו משקפים כל אחד מהם עניין שונה שהשפיע על חייו ועל בחירתו; הוא ניסה להטיל עליהם את האחריות על מעשיו. ההרים והגבעות מרמזים להוריו, בכך הוא טען שהחינוך אותו קיבל אחראי למצב הנורא אליו הגיע, אבל הם סירבו להודות באשמתם. לאחר מכן הוא פנה לשמים ולארץ, המרמזים לסביבה בה חי, הוא ניסה להאשים אותם במעשיו, אולם גם הם לא קיבלו את עול האחריות עליהם. ובסוף הוא פונה לשמש ולירח, המרמזים למזל, לנטיותיו ואופיו הטבעי, בכך הוא מנסה לטעון שלא היה אפשרי מבחינתו להימנע מחטאיו כיון שכך היה טבעו. אולם שוב, הם לא הסכימו ליטול את האחריות על התנהגותו. ואז, כותבת הגמרא, אמר אלעזר בן דורדיא "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא הגיע להכרה הברורה שיש אחראי אחד ויחיד לחטאיו – הוא בעצמו. הוא לא יכול להאשים את הוריו, סביבתו או טבעיו. הוא הבין שבידו ורק בידו הכוח לשנות את דרכיו, וכך אכן עשה. הוא שב בתשובה שלמה, נשמתו עלתה לשמים ובת קול יצאה ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". המפרשים אומרים שהבת קול קראה לו 'רבי' כיון שהוא רבנו ומורה דרכנו כיצד לעשות תשובה – ממנו ניתן ללמוד שהדרך היחידה לתשובה כהלכתה היא להודות ולהכיר בכך שכל האחריות על מעשינו מוטלת אך ורק על כתפנו אנו. אם אנו מסוגלים להבין עניין זה ולנהוג על פיהו, ביכולתנו להגיע לתשובה שלימה בעזרת ה'.

NITZAVIM – GOING UP TO THE HEAVENS

After a lengthy admonition regarding the consequences of not following the Torah, Moshe Rabbeinu famously assures the people that despite the seeming difficulty in learning and keeping the Torah, it is actually easily attainable. “For this commandment that I command you today, it is not hidden from you and it is not distant. It is not in the heavens, [for you] to say, ‘Who can ascend to the heavens for us and take it for us and let us hear it, so that we can perform it?’ Nor is it across the sea, [for you] to say, ‘Who can cross to the other side of the sea for us and take it for us, and let us hear it, so that we can perform it?’ Rather the matter is very near to you, in your mouth and in your heart, to perform it.” Rashi explains that these verses are referring to the whole Torah as opposed to any specific Mitzvo. On the words, “it is not in the Heavens”, the Gemara observes, that if it was in the Heavens, then we would somehow have to go up there to learn it. And on the words, “nor is it across the sea”, the Gemara points out that if it were across the sea, we would have to cross the sea to learn it. The following story involving the great tzaddik, Rav Zalman of Volozhin zt”l demonstrates the lesson we should take from this Gemara. On one occasion, Rav Zalman was learning in a small village. On the other side of the river was the great town of Vilna. In the middle of the night, Rav Zalman felt a great desire to study a particular sefer (book) that was in the main Beis Hamidrash (study hall) in Vilna. He didn’t hesitate for one moment, rather he went out in the middle of the night in the freezing cold weather to Vilna until he found the book that he desired. The onlookers were shocked at how he could go to such extremes in such cold weather to get a book. He explained with the verses in Nitzavim that say that the Torah is not in the Heavens and is not across the sea. He then quoted the aforementioned Gemara stating that if the Torah was in the Heavens or across the sea, one would have to go there to study it. The short journey across the river to get to Vilna was nearer than the Heavens and even closer than across the sea. Accordingly, he felt that he had to make the required effort to attain the book that he needed for his Torah learning. We learn from Rav Zalman’s actions that whilst HaShem does not make impossible demands on us with regard to learning Torah, He does expect us to make considerable effort to learn to the best of our abilities. We further learn from a Gemara in Yoma that any obstacles blocking our ability to learn Torah are not insurmountable. The Gemara says that when a man comes to the next world he will be asked about his Torah learning. The Gemara anticipates a number of excuses that one may use to justify his failure to learn. He may claim that he was too poor, and because of his poverty he had to spend all his time trying to earn a livelihood. Alternatively, he may argue that he was too rich, and that he was too distracted by his business to learn. Moreover, he may maintain that since he supported Torah with his money, he was exempt from learning Torah himself. Thirdly, he may contend that he was too beautiful to be able to avoid the yetser hara of immorality. The Gemara proceeds to provide examples of people who faced the most difficult tests in these areas, and despite this, succeeded in learning and observing the Torah. Hillel was an extremely poor man and he could not even afford to pay the entrance fee to the Beis Hamidrash, yet he went to extreme ends to try to learn. Rebbe Elazar was extremely rich and faced tremendous pressure to focus on his businesses, but he preferred to focus on his learning. Yosef HaTzadik was exceptionally beautiful and faced great tests in immorality, yet he withstood the temptation. This Gemara teaches us that no-one can claim that it was impossible for him to learn or observe Torah because of his circumstances. Of course, there are challenges that must be overcome, but with the requisite effort, everyone can learn and observe the Torah. What is the key factor that determines whether a person to overcome the many obstacles preventing him from Torah learning? It seems that this can be answered with Rav Yisroel Salanter zt”l’s response to a question he was asked by a businessman. The man told him that he was so busy that he only had a very short amount of time available to learn each day. He asked Rav Yisroel what he should learn in that short time. Rav Yisroel answered him that he should learn Mussar . Once he does that, he would soon realize that he could find considerably more time to learn! Rav Yisroel was communicating to him that the reason that he could not find more time to learn was that learning did not have a high enough priority in his life. By learning Mussar he would develop his appreciation of the importance of learning Torah to his life and as a result he would find more time. We learn from here that if a person appreciates the true value of Torah learning, then he will place it far higher up in his list of priorities. As a result, he will find it far easier to overcome all the barriers and distractions that prevent him from learning. A person may intellectually realize that Torah learning is very important to their lives, but it still remains very difficult to internalize this and apply it to one’s life. Rav Noach Weinberg zt”l gives a very insightful suggestion in this area. When a person is very tired, it is difficult for him to motivate himself to do anything that involves much effort or thought, including learning Torah. Similarly, if someone were very busy, he would find it very difficult to find any time to learn. However, if one were to offer him a large sum of money to learn Torah for half an hour extra, then he would suddenly find the time and energy! This teaches us that if something is valuable enough then a person will conjure up the time and energy to do it, despite the difficulty. Chazal teach us that one moment of learning Torah is infinitely rewarded, more than any other Mitzvo, needless to say it is of infinitely more value than all the money in the world. Accordingly, when a person is busy or tired, if he would think that of the reward that he could accrue by taking a few minutes to learn Torah, then he could surely overcome the challenges and do so. As the Yamim Noraim (High Holy Days) approach, it is essential to assess one’s life priorities and ask oneself if he truly devotes as much time to learning Torah as possible. Chazal’s assertion that he must go up to the Heavens and across the sea to learn Torah, teach him he must certainly try to overcome the smaller challenges that he faces.

NITZAVIM - TAKING ACHRAYUS FOR OURSELVES

“This mitzvo that I command you today - it is not hidden from you and it is not distant. It is not in heaven, [for you] to say, ‘who can ascend to the heaven for us and take it for us, so that we can listen to it and perform it?’” What is the mitzvo that the Torah refers to in this passuk? The Ramban writes that it is the mitzvo of teshuva; the Torah is telling us that teshuva is not something that is out of our grasp, rather it is easily attainable if only we make the effort. Rav Chaim Shmuelevitz zt”l asks, if the mitzvo of teshuva is so easy to fulfil, then why are there so few people who do teshuva properly, everyone knows that they make mistakes so why do they not admit their error and repent?! The following Medrash about the story of Kayin and Hevel can help us answer this question: After Kayin killed Hevel, Hashem did not punish him instantly, rather He said “where is Hevel your brother?” Kayin famously answered, “am I my brother’s keeper?” (ibid. 4:9) The Medrash gives more details of Kayin‘s reply: “You are the protector of all life, and You are asking me?!.. I killed him but You gave me the evil inclination, You are supposed to protect everyone and You let me kill him, You are the one that killed him… had You accepted my offering like his, I would not have been jealous of him.” Why didn’t Kayin do teshuva for his heinous act? Because he refused to accept culpability for his role in the murder - he even blamed it on Hashem! We can now answer our initial question as to why so few people do teshuva properly. We are generally aware that we commit aveiros but there is one factor that prevents us from repenting properly, the ability to accept that the ultimate responsibility for our actions lies with us and us alone. There are many factors to which we can easily attribute our flaws; whether it be our upbringing, our natural inclinations, or our society, we find it extremely hard to accept ultimate responsibility for our failings. The prerequisite for teshuva is a recognition that ’I could have done better, I could have overcome my yetser hara and not sinned.’ Without the ability to make this difficult admission we can not begin to repent properly but with it teshuva is easily attainable. This inability to admit our guilt lies at the core of the first and most decisive sin in human history which plagues us to this very day - that of Adam HaRishon. We traditionally attribute Adam’s sin to his disobeying Hashem’s instructions not to eat from the fruit, and it was this that caused Adam and Chava to be expelled from Gan Eden with all the accompanying negative consequences. Rav Motty Berger shlita points out that on closer analysis it is clear that they were not punished immediately after the sin. Rather, Hashem engaged Adam in conversation, giving him the opportunity to admit his mistake. However, Adam did not accept this reprieve, instead he said, “the woman whom You gave to be with me - she gave me of the tree and I ate.” Adam avoided responsibility for his sin, shifting it onto Chava and even Hashem himself for giving her to him initially. Then Hashem turned to Chava, also giving her a chance to repent - she too declined the offer, saying, “the serpent deceived me and I ate.” Only then did Hashem punish them for the sin. it is clear that had they taken responsibility for their actions when Hashem confronted them, then surely the punishment would have been far lighter. Who knows how different the course of history could have been! We see from the stories of Adam and Kayin that the ability to admit one’s mistakes is perhaps even more important than not sinning! Indeed we all err at some point, it is whether we can stand up and admit the truth for our actions that is the true judge of our spiritual level. It was only several hundred years after the sad beginning of history that a man arose who would shoulder the responsibility for his actions and metaken the mistake of Adam HaRishon. The Tosefta says “why did Yehuda merit the Kingship? Because he admitted [to his actions] in the incident of Tamar.” Tamar was about to be burned at the stake for her alleged act of adultery, when she gave Yehuda the chance to admit to his part in the events. He could easily have remained quiet, thereby sentencing three souls to death - Tamar and the twins inside her. However, in a defining moment in history, he bravely accepted accountability, saying, “she is right, it is from me.” It is no co-incidence that this was the key moment in producing the seed of Moshiach. We know that Moshiach is the person who will bring mankind back to its pristine state of before the sin, rectifying the mistake of Adam and Chava. The way in which to repair the damage done by a sin is by correcting the negative midda displayed in that sin. As we have seen, the main flaw present in Adam’s sin was an inability to accept responsibility for mistakes, therefore Yehuda’s success in taking responsibility for his actions was an ideal rectification. The intrinsic connection between Moshiach and taking responsibility continued strongly amongst Yehuda’s most distinguished descendant, David Hamelech. The Gemara tells us that Shaul sinned once and subsequently lost his kingdom, whereas David sinned twice and remained king. Why was Shaul treated so much more harshly than David? Shmuel confronted Shaul after he had not destroyed all of Amalek as he was commanded. But instead of admitting his mistake, Shaul justified his actions, denying he even sinned. Then he blamed it on the people for pressuring him to leave over some of Amalek’s animals to be offerings. After a lengthy back and forth, Shaul finally did repent but it was too late and Shmuel informed him that he had lost his right to the kingship. In contrast, after David’s sin in the incident of Batsheva, The prophet Natan sternly rebuked him for his actions, and David immediately replied, “I have sinned to Hashem.” David showed his willingness to take responsibility for his mistakes by immediately admitting his guilt unlike Shaul. Therefore he was forgiven and given another chance to continue as King. Moreover, the kabbalistic sources write that David Hamelech is a gilgul (reincarnation) of Adam HaRishon and that his purpose was to metaken Adam’s sin. It seems very apparent that one of the main ways in which David HaMelech was metaken the chet was by taking responsibility for his error so quickly. We live in a society today that shuns the concept of responsibility - many educated people claim that no-one can be held liable for his behaviour. They argue that essentially we do not have any free will, the person that we become is predestined based on our background, upbringing, genetics and society. Consequently, criminals can be excused of their crimes on the basis that they really had no choice in the matter, and people can tolerate the failings in their relationships and middos as being unavoidable. The Torah outlook strongly rejects this view. If a person is brave enough to admit that he can do better then Hashem will surely help him do so. We see this from the Gemara about a man called Elazar ben Durdaya. He was a man who was steeped in immorality, however, he suddenly came to a realisation of the error of his ways. The Gemara then proceeds to tell us how he tried to gain forgiveness for his sins. He sat between a mountain and a hill and asked them to request rachamim for him but they refused. He then asked the heavens and earth to request rachamim for him but they also refused. He finally turned to the sun and the moon but they also refused to help him. Rav Yissochor Frand Shlita brings a drash explanation of this Gemara. The different things whom he asked to pray for him represent different influences on his life; he was trying to shift responsibility for his behaviour onto them. The mountain and hill represent his parents. He argued that his upbringing was responsible for his dire situation, but they refused to acknowledge their guilt. He then turned to the heavens and earth, who represent his environment and tried to blame that for his actions, but they also would not accept responsibility for his sins. He finally turned to the sun and the moon who represent his mazal, his natural inclinations, and claimed that it was impossible to avoid sinning because of his teva. But again, they would not accept culpability for his behaviour. Then the Gemara states that he said “this thing is only dependent on myself.” He finally acknowledged that there was only one source responsible for his aveiros - himself. He could not blame his parents, society or teva, he realised that he had the power to change his ways and he did so. He then did teshuva sheleima and his soul returned to heaven and a Bas Kol came out, proclaiming that Rebbi Elazar ben Durdaya has a place in Olam Haba. The commentaries note that the Bas Kol called him ‘Rebbi’ because he is our Rebbi in teshuva - he teaches us that the only way to do proper teshuva is to admit that the ultimate responsibility for our behaviour lies only with ourselves. If we can do this, then we can hope to do teshuva sheleima. 　

כי תבוא – עלי להקים

בס"ד כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים כדי לקבל מחדש את עול התורה עליהם, הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע. שתים עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה המצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא למי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם הינן מעשה מוגדר וברור, מלבד האחרונה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" . שואלים המפרשים, מה כולל ציווי זה, הנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את הירושלמי שעונה על שאלה זו: "ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה [אמר] למד ולימד שמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור" כלומר אדם שהיה צדיק שלם במעשיו; למד תורה, לימד, שמר ועשה, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו ארור . בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת" שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל החילוניות שגאה באותם ימים ואיים לסכן את כל עתיד עולם התורה. בהקדמתו, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים . החיוב הרביעי מתבסס על הירושלמי שהבאנו; החפץ חיים קובע שחיוב זה משתייך לכל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. אם אדם אכן עושה כך, הוא זוכה לברכות שנאמרו על הר גריזים ואם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל. והוא מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב רעיון זה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, ברכו את מי שיקיים מצוות אלה וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל אחד שיעשה מאמצים להרים קרן התורה יבורך על יד הכוהנים, הלויים, שש מאות אלף יהודים, והכל מתוך דברי ה'. וההיפך נכון גם הוא עבור כל אחד שלא יקיים מצוות אלה. עוד כותב החפץ חיים שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו! מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א כותב שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא כשלון בהחזקת התורה ולימודה. בין שאר הקללות נמנים: אדם שעושה פסל ומסכה, מקלה אביו ואמו, מכה רעהו בסתר, ועוד מעשים נוראים. היינו נוטים לחשוב על חסר בהחזקת התורה כמעשה שאינו כל כך חמור, אולם מכאן רואים שאדם שאינו דואג ואינו עושה ככל יכולתו למען התורה נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות עד מאד כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך – גם ההיפך נכון; אדם שרק מנסה ומשתדל לפעול, להשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים ולחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה. הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהיווה דוגמא חיה לקיום פסוק זה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל המדרגה, עד כדי כך שבהיותו בן מספר שנים עדיין לא זכה לראות מעודו ספר תורה. בהיותו צעיר לימים מצא חלקיהו מן הכהנים ספר תורה בחצר בית המקדש, ספר התורה היה פתוח במילים "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.." כאשר יאשיהו שמע זאת הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה . מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחישבו למצוא להם בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד יש להתייחס למצב. חלק מהאנשים האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון ראשם בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שאין זה הזמן להתמקד בעלייה רוחנית אישית, בעוד העולם מסביב נתון לחורבן רוחני שלא היה כמוהו . אחת ההוכחות שלו לכך היא דברי ימי חייו של יאשיהו. הפסוק אומר לאחר מציאת ספר התורה שיאשיהו אמר לכהנים וללויים "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" . כיצד התכוון שיעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד מציאת ספר התורה היחידים שנותרו בדרגתם הרוחנית היו הכהנים והלויים. הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי למנוע מעצמם את סכנות הסביבה. הם הקדישו את עצמם למען גדילתם הרוחנית ולמען הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את שאר העם, אחיהם. כאן טוען יאשיהו לעברם ודורש מהם לשנות את התנהגותם, להרחיב את גבולות התורה לכל אותם אלה שנקרע החוט המקשר בינם לבין עולם התורה. בכך שהכוהנים יעבדו למען העם ויגרמו לו להתקרב לתורה הם בעצם יעבדו גם את הקב"ה שהרי זהו רצונו מהם בזמן זה. הנצי"ב כותב שבדיוק כמו בזמנו של יאשיהו, בו היה צורך דחוף שיהודים שומרי תורה ומצוות יקימו את דברי התורה, כך גם בתקופתו, בה רבים עד מאד היו שלא עמדו בסחף הגדול ועזבו את חיי התורה. אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, ודאי וודאי שאפשר לומר זאת ביתר שאת על תקופתנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. מה היה אומר הנצי"ב לו היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ובשמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע לומדים שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש חייב להיות שכל אחד ישאל את עצמו 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאיתנו יכול למצוא סיבות טובות מדוע לא פעל בנושא זה, אבל, שואל החפץ חיים, האם יעמדו סיבות ותירוצים אלה בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה לשאלה 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!' פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני המשפט, שמא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. כשקהילה מסוימת התרופפה מעט בשמירת היהדות הוא נעמד על הבימה בבית הכנסת שלהם ותיאר כיצד הוא נקרא למשפט לאחר פטירתו, והוא נשאל "ישראל מאיר! היית שם באותה העת. מדוע לא הוכחת את הציבור? לפעמים הוא היה מבקש מאנשי הקהילה לחתום את שמותיהם על מסמך בו כתוב במפורש שהוא מילא את חובתו והוכיחם . בהזדמנות אחרת, במשך שלושה שבועות בהם שהה בריגא עלה בידו לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת . ובמקרה אחר, כאשר סיפרו לו חיילים יהודים שהם אכלו חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את ספרו "מחנה ישראל", ספר שנפוץ במהרה בקרב חיילים יהודים. הוא גייס כספבס"ד כי תבוא – עלי להקים יהונתן גפן כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים כדי לקבל מחדש את עול התורה עליהם, הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע. שתים עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה המצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא למי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם הינן מעשה מוגדר וברור, מלבד האחרונה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" . שואלים המפרשים, מה כולל ציווי זה, הנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את הירושלמי שעונה על שאלה זו: "ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה [אמר] למד ולימד שמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור" כלומר אדם שהיה צדיק שלם במעשיו; למד תורה, לימד, שמר ועשה, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו ארור . בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת" שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל החילוניות שגאה באותם ימים ואיים לסכן את כל עתיד עולם התורה. בהקדמתו, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים . החיוב הרביעי מתבסס על הירושלמי שהבאנו; החפץ חיים קובע שחיוב זה משתייך לכל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. אם אדם אכן עושה כך, הוא זוכה לברכות שנאמרו על הר גריזים ואם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל. והוא מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב רעיון זה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, ברכו את מי שיקיים מצוות אלה וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל אחד שיעשה מאמצים להרים קרן התורה יבורך על יד הכוהנים, הלויים, שש מאות אלף יהודים, והכל מתוך דברי ה'. וההיפך נכון גם הוא עבור כל אחד שלא יקיים מצוות אלה. עוד כותב החפץ חיים שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו! מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א כותב שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא כשלון בהחזקת התורה ולימודה. בין שאר הקללות נמנים: אדם שעושה פסל ומסכה, מקלה אביו ואמו, מכה רעהו בסתר, ועוד מעשים נוראים. היינו נוטים לחשוב על חסר בהחזקת התורה כמעשה שאינו כל כך חמור, אולם מכאן רואים שאדם שאינו דואג ואינו עושה ככל יכולתו למען התורה נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות עד מאד כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך – גם ההיפך נכון; אדם שרק מנסה ומשתדל לפעול, להשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים ולחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה. הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהיווה דוגמא חיה לקיום פסוק זה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל המדרגה, עד כדי כך שבהיותו בן מספר שנים עדיין לא זכה לראות מעודו ספר תורה. בהיותו צעיר לימים מצא חלקיהו מן הכהנים ספר תורה בחצר בית המקדש, ספר התורה היה פתוח במילים "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.." כאשר יאשיהו שמע זאת הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה . מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחישבו למצוא להם בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד יש להתייחס למצב. חלק מהאנשים האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון ראשם בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שאין זה הזמן להתמקד בעלייה רוחנית אישית, בעוד העולם מסביב נתון לחורבן רוחני שלא היה כמוהו . אחת ההוכחות שלו לכך היא דברי ימי חייו של יאשיהו. הפסוק אומר לאחר מציאת ספר התורה שיאשיהו אמר לכהנים וללויים "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" . כיצד התכוון שיעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד מציאת ספר התורה היחידים שנותרו בדרגתם הרוחנית היו הכהנים והלויים. הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי למנוע מעצמם את סכנות הסביבה. הם הקדישו את עצמם למען גדילתם הרוחנית ולמען הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את שאר העם, אחיהם. כאן טוען יאשיהו לעברם ודורש מהם לשנות את התנהגותם, להרחיב את גבולות התורה לכל אותם אלה שנקרע החוט המקשר בינם לבין עולם התורה. בכך שהכוהנים יעבדו למען העם ויגרמו לו להתקרב לתורה הם בעצם יעבדו גם את הקב"ה שהרי זהו רצונו מהם בזמן זה. הנצי"ב כותב שבדיוק כמו בזמנו של יאשיהו, בו היה צורך דחוף שיהודים שומרי תורה ומצוות יקימו את דברי התורה, כך גם בתקופתו, בה רבים עד מאד היו שלא עמדו בסחף הגדול ועזבו את חיי התורה. אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, ודאי וודאי שאפשר לומר זאת ביתר שאת על תקופתנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. מה היה אומר הנצי"ב לו היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ובשמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע לומדים שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש חייב להיות שכל אחד ישאל את עצמו 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאיתנו יכול למצוא סיבות טובות מדוע לא פעל בנושא זה, אבל, שואל החפץ חיים, האם יעמדו סיבות ותירוצים אלה בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה לשאלה 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!' פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני המשפט, שמא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. כשקהילה מסוימת התרופפה מעט בשמירת היהדות הוא נעמד על הבימה בבית הכנסת שלהם ותיאר כיצד הוא נקרא למשפט לאחר פטירתו, והוא נשאל "ישראל מאיר! היית שם באותה העת. מדוע לא הוכחת את הציבור? לפעמים הוא היה מבקש מאנשי הקהילה לחתום את שמותיהם על מסמך בו כתוב במפורש שהוא מילא את חובתו והוכיחם . בהזדמנות אחרת, במשך שלושה שבועות בהם שהה בריגא עלה בידו לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת . ובמקרה אחר, כאשר סיפרו לו חיילים יהודים שהם אכלו חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את ספרו "מחנה ישראל", ספר שנפוץ במהרה בקרב חיילים יהודים. הוא גייס כספים ובנה קרן שתקים מטבח כשר, ובאופן אישי היה בקשר עם חיילים רבים כדי להשפיע עליהם לטובה. קבוצת חיילים אחת הייתה עוברת דרך ראדין מידי קיץ. החפץ חיים היה מזמינם לסעודה בביתו, מקבלם בחום אבהי, ומוסר להם שיחה בה עודדם בשמירת התורה . החפץ חיים היה מדגיש תמיד שישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לפעול כדי לחזק את שמירת התורה, יהיה זה על ידי מסירת שיעור לפני קהל גדול, הקמת מוסדות לימודים או קירוב יהודים הרחוקים מחיי תורה. כל אדם ואדם מבורך ביכולות ובכישרונות ייחודיים לו, בהם עליו להשתמש כדי לקרב אחרים לתורה ומצוותיה. בימינו ישנם ארגוני קירוב המספקים דרכים רבות בהן יכול כל אחד להשתלב ולתת את חלקו בעניין חשוב זה, גם כתוספת עיסוק צדדי בלבד. ישנם שיעורי הדרכה לקירוב רחוקים, ניתן ללמוד בחברותא עם יהודי חילוני, ועוד אפשרויות רבות ומגוונות. יום הדין מתקרב והולך, הלוואי וכולנו נלמד מדרכו של יאשיהו המלך ונוכל לומר בדין שהשתדלנו לחזק את שמירת התורה ולימודה.

KI SAVO - THE TRUE SOURCE OF SIMCHA

A great deal of Parshas Ki Savo outlines the devastating punishments that would befall the Jewish people if they do not follow the Torah. In the midst of the tochacha the Torah gives us a deeper insight into the cause of all the terrible punishments enumerated here; “Since you did not serve Hashem, your G-d, with joy and goodness of heart, from rov kol (the abundance of everything). ” The simple understanding of this passuk is that the Jewish people did not perform mitzvos with happiness despite the fact that they were blessed with the abundance of everything . The Arizal explains the passuk according to the Kabbala in a slightly different way. He says that the Torah is saying that we may have performed mitzvos with a certain degree of happiness, however our ikar joy did not derive from shemiras hamitzvos, rather from the simcha of ‘rov kol’ which refers to all other sources of happiness . Thus, Hashem is telling the Jewish people that the simcha of Avodas Hashem must be far greater than the pleasure derived from other endeavors, and that this is an essential part of one’s Avoda. This is a lesson that is of great relevance to Rosh Hashana: The main avoda of Rosh Hashana is to make Hashem King. A significant aspect of this is to recognize that Hashem is the only source of meaning, all other ‘sources’ of pleasure are meaningless. This is also a prerequisite to the teshuva process leading up to Yom Kippur. because if a person’s sheifus (desires) are not purely towards Avodas Hashem, then he will find it almost impossible to avoid sin. There will be times when his desires clash with Ratson Hashem and his shemiras hamitzvos will inevitably suffer. Thus, any teshuva he does on Yom Kippur will be tainted by his outlook on life - that Hashem is not the only source of meaning and joy. It is important to note that even if a person somehow avoids sinning whilst pursuing his other desires he will still face unpleasant consequences. Rav Yissochor Frand Shlita tells a frightening story that illustrates this point. The Chiddushei Harim zt”l once travelled with a man on his carriage that was pulled by two horses. After a few miles, one of the horses died, causing great distress to its owner. A few miles later, the other horse also died. The owner was so distressed at the loss of his horses that meant so much to him that he sat crying for a long time until he cried so much that he died. That night, the Chiddushei Harim had a dream; in that dream he saw that the man who had died, received Olam Haba. But what was his Olam Haba? A lovely carriage with two beautiful horses. This story teaches us that our Olam Haba is created by what we value in Olam Hazeh - for this man, the most important thing in his life was his horses and carriage, therefore, that was what he got for eternity. One may ask, it does not seem to be so bad for a person to receive in Olam Haba that which he cherishes so much in Olam Hazeh. Rav Frand answers this question. He says that when he was a young child he always wanted a slingshot with which to play with but his parents refused. Imagine if, at the time of his wedding, his parents would come to him and say, “here is the slingshot that you always wanted!” As a child, the slingshot was valuable to him, but now he has grown out of it. So too, we may strive to acquire various pleasures in Olam Hazeh, such as money or kavod, believing that they will provide us with contentment. But when we arrive in Olam Haba we will see the truth of the words of Mesillas Yesharim: “everything else [apart from closeness to Hashem] that people believe are good is nothing but emptiness. ” In the Olam Haemes, we will see with perfect clarity, how meaningless are those things that we put so much energy into acquiring in this world. The tochacha of Ki Savo is a stark reminder that it is not enough to merely observe the mitzvos, but that it must be the sole driving force in our lives. Kavod, power, money, food and any other ‘pleasure’ are all illusionary sources of meaning - making Hashem King means realizing that He is the only source of true simcha.

KI SAVO – MITZVOS AND MINHAGIM

Before the lengthy rebuke that characterizes much of Parshas Ki Savo, the Torah promises great rewards for the Jewish people if they follow HaShem’s instructions. This section ends with a warning how the people should not act: “And you shall not turn away from the words that I command you today, to the left or to the right, to go after other gods, to serve them.” The simple understanding of these words is that they are an exhortation against idol worship. However, the Seforno offers a different explanation. He writes that the Torah was telling the people that they should not confuse Minhagim (customs) that they perform out of habit, with genuine Torah Mitzvos. Rav Moshe Sternbuch Shlita, explains that the Seforno is including Minhagim that have a genuine basis in Jewish law. The Seforno is saying that Minhagim should be viewed as ways of protecting or facilitating the Mitzvos of the Torah and they should not be viewed as the ikar Mitzvo (an end in and of itself). When this pitfall occurs, a person will fail to differentiate between Torah Mitzvos, and Minhagim or stringencies and this can have dire consequences. Indeed, probably the most damaging sin in history came about as a result of confusion between stringencies and HaShem’s command. In Parshas Bereishis, HaShem commanded Adam HaRishon not to eat from the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil. However, when the snake asked Chava about the tree, Chava answered that they were commanded not to eat from the tree and to not even touch it and were they to do either, they would die. Why did she add the prohibition to touch the tree when HaShem had said nothing about touching it? Chazal tell us that HaShem instructed Adam not to eat the tree and when he transmitted HaShem’s instructions to Chava, he added the prohibition not to touch the tree. His intentions were noble, in that he wanted to make an extra boundary protecting Chava from eating from the tree. However, his mistake was that he did not tell Chava that the prohibition to touch the tree was not from HaShem, rather it was of his own initiative. Accordingly, when the snake pushed Chava into the tree and nothing happened, the snake proved to her that just as nothing negative happened when she touched the tree, so too nothing would happen if she would eat from the tree. There was nothing necessarily wrong with Adam’s additional instruction in and of itself. However, the fact that he did not inform Chava that it was his own added stringency and not from HaShem led to confusion that had grave consequences. In addition to not confusing Minhagim with Torah Mitzvos, the Seforno, as explained by Rav Sternbuch, pointed out that one should not forget that Minhagim are not ends in themselves, rather they are supposed to serve the purpose of enabling us to keep Mitzvos. In a similar vein, some Minhagim also serve the purpose of teaching us character traits that are essential to our Avodas HaShem, and again one must be careful not to strictly adhere to the Minhag whilst forgetting its lesson. The following stories demonstrate how easily one can make this mistake. The story is told of a Gadol who visited a home for the Friday night meal. As he and his host entered the house, they saw that the challah had not been covered as is the Minhag. The host, upset at this failing in front of his honored guest, proceeded to berate his hapless wife in front of the Gadol. After this outburst, the Gadol gently took him aside and asked him if he knew why we cover the challah? The reason is so as not to embarrass it when we bless on the wine before it. By embarrassing his wife the host demonstrated that he had clearly not internalized the message of this Minhag! On another Friday night, one yeshiva bachur was invited to the home of someone for the first time. Before the meal began, the host proceeded to chat with his guests for 45 minutes, leaving the bachur to suffer in his own hunger as he waited for the meal to begin. As they got to the table, the host announced that he was skipping Shalom Aleichem and Eishes Chayil because that was the custom of the Chofetz Chaim zt”l . The host may have forgotten that the reason the Chofetz Chaim would do this was because he did not want to make the hungry guests wait a few extra minutes before they could eat. By ignoring the hunger of his guests for 45 minutes, the host demonstrated that he had not internalized the sensitivity to others that this Minhag was supposed to help instill. He remembered the Minhag but ignored its purpose. The yetser hara has many ways in which it can lead us astray. We have seen that one of them is to make us observe Minhagim at the expense of keeping Mitzvos properly. This lesson has many applications; a person may have a tendency to focus on Kabbalistic matters, whilst forgetting the most fundamental Mitzvos. Rav Yaakov Hillel Shlita, once met a man who proudly told him that it is forbidden to place the fingers of one’s hand between those of his other hand. In the course of their conversation, it became evident that his man did not keep Shabbos! The yetser hara may make a person focus greatly on externalities involved in his or her dress code that do not involve actual Jewish law. Whilst this may well be commendable in many cases, it is also possible that such a strong emphasis in one area can often cause an under-emphasis in Torah Mitzvos. But, as we have seen, the most basic lesson is that one should remember when something is a Minhag and not a Torah Mitzvo, and that this Minhag is intended to teach him some kind of lesson or help him observe the Torah in a better way. May we all merit to understand the purpose of the Mitzvos and Minhagim.

KI SEITSEI – INSIGHTS IN RASHI – THE COLDNESS OF AMALEK

Devarim, 25:17: Remember what Amalek did to you on the way, when you were leaving Egypt. That he happened upon you on the way, and he killed among you all the weaklings at your rear, when you were faint and exhausted, and he did not fear G-d. Rashi, 25:18: sv. That he happened upon you on the way: [The word ‘korcha’] expresses chance…Alternatively [the word ‘korcha’] expresses cold and heat – Amalek chilled you and cooled you off from your boiling heat. For the nations were afraid to do battle with you and this one [Amalek] came and began to do battle, and showed a place for others. This can be compared to a boiling hot bath into which no person could descend. One scoundrel came, jumped and went down into it. Even though he was scalded he cooled it off for others. The Parsha ends with the exhortation to remember Amalek’s heinous deed of attacking the Jewish people in the desert, and to commit to wiping out this evil nation. The Torah stresses that Amalek ‘happened upon’ the people. Rashi offers a number of explanations of what this refers to: one is that it expresses chance – that Amalek made it look like they encountered the people by chance, and not by any Providence. Another interpretation is that the word, ‘korcha’ alludes to the word, ‘kor’ which means cold. This alludes to the analogy of how Amalek cooled down the nations’ fear of the Jewish people. Everyone else feared the nation as a result of the great miracles of the Exodus, but the Amalekim were totally unmoved and attacked regardless of the disastrous consequences. A number of questions arise: Why did Amalek respond so differently from the other nations? Further more, is there any connection between the reasons that Rashi brings, given that they emanate from a definition of the same word; korcha. It seems that the Amalekim had a totally different outlook from the rest of the world. The non-Jews worshipped false gods but they believed in the idea of a power guiding a nation. Accordingly, they believed in the 'G-d of the Jews' and paid heed to His protection of the Jewish people. Amalek, in contrast, seem to have been atheists. They believed in no force, therefore they attributed all of the wondrous events of the Exodus to chance. Accordingly, they could ignore all the signs and jump into the boiling bathtub. This understanding demonstrates the connection between Rashi’s two interpretations. Amalek viewed every thing as being a result of happenstance, therefore, they attributed even the greatest miracles to chance. Consequently, they remained totally cold and unmoved by all the events of the Exodus. Their brazen disregard for the great miracles that took place also served to weaken the fear of the other nations by placing an element of doubt as to whether these events were merely the result of chance. We have seen that the root of Amalek's evil was their belief in the randomness of events and the accompanying total rejection of a Higher Being. This caused them to react 'coldly' to everything that they witnessed, and even to cause other nations to 'cool down' their fear of the Jewish people. This attitude is something that is unique to Amalek amongst all the nations, and in a certain sense, poses more of a danger to Torah observance than the idolatrous beliefs of the other nations. It causes 'believing' Jews to lose their sense of wonder about the miracles that surround them, and to even subconsciously attribute them to chance. Moreover, it prevents a person from learning from events around him, making him immune to the lessons that Hashem sends him. In this vein, Rav Sternbuch discusses a person who merits to see the salvations of HaShem and His wonders, yet remains blind to what goes on around him, and is not aroused to fear HaShem. Rav Sternbuch writes that such a person should know that he is surrounded by impurity and is under the influence of Amalek. As we approach the Yamim Noraim it is essential to take this lesson to heart; before a person can do teshuva and make a plan for the year he needs to be aware of HaShem’s constant involvement in his life.

KI SEITZEI - MAKING THE MOST OF OUR STRENGTHS

“An Ammonite and Moabite shall not enter the congregation of Hashem, even their tenth generation shall not enter the congregation of Hashem, to eternity. Because of the fact that they did not greet you with bread and water on the road when you were leaving Egypt, and because he hired against you Bilaam Ben Beor, of Pethor, Aram Naharaim, to curse you. ” The Torah tells us that Ammon and Moav are the only nations who are prohibited to ever marry into the Jewish people and gives two reasons to explain this severe treatment; the first is that they did not show hospitality to the Jewish people in the desert and the second is that they hired Bilaam to curse them. The commentaries ask how the Torah seems to equate the lack of hospitality with the hiring of Bilaam to curse the Jewish people; surely attempting to curse is a far more serious misdemeanor than a lacking in chesed! The Be’eros Yitzchak explains that the Torah sees Ammon and Moav’s failure to offer bread and water as a heinous sin because they inherited a natural tendency to hospitality from their ancestor, Lot. Lot, despite his failings, is portrayed as a highly hospitable person in the account of his efforts at hachnasas orchim in Sodom. He was willing to risk his life in order to serve the needs of travelers. As his descendants, Ammon and Moav inherited this self same mida and yet they deliberately acted against their teva and refused to offer bread and water to the Jewish people who were traveling through the desert and surely in need of the basic necessities. Even though hiring Bilaam to curse the Jews was objectively a far more damaging act, nonetheless, on their level of bechira, the refusal to help the Jews is judged on the same level and is deserving of such a strong punishment. There are a number of lessons we can learn from Ammon and Moav’s failure to utilize their natural strengths. Firstly, we see that a person is judged according to his own nekduas habechira (free will point) and therefore is judged more stringently in his areas of strengths. Accordingly, an essential part of one’s self-growth should be improving one’s strong points. In this vein, the example of Ammon and Moav is particularly instructive; why indeed did they fail in an area where they naturally excelled? The answer is that their good mida of hachnasas orchim did not derive from significant effort at self-growth, rather it was an inborn trait that they inherited from their ancestor. Because their hachnasas orchim was not directed by the Torah’s guidelines, it was almost inevitable that it would be misused or not used at all in certain circumstances. When Ammon and Moav saw the Jewish people coming, their natural inclination was surely to offer them bread and water, however their hatred and fear of Klal Yisroel overcame their mida of chesed and caused them to refrain from offering such vitally needed assistance. We see from here that if a person does not work on his natural strengths and align them with the requirements of the Torah then he will come to misuse them or not utilize them in the most effective way. For example, a person may be naturally friendly, but there may be occasions where he is tired and is unwilling to make the effort to befriend a stranger. In this case his natural mida is not strong enough to direct him in the right way because it is faced with something else, in this case tiredness, that makes it hard to be friendly. If, however he would strive to be friendly because it is a great mitzvo to make people feel important then he is far more likely to overcome his tiredness and make the effort to approach the other person. Another very important lesson derived from Ammon and Moav is how much they could have achieved had they maximized their mida of chesed to its fullest potential; had they in fact come out and offered bread and water to the Jewish people it is very likely that the Torah would record this great act of kindness for eternity and of course they would be allowed to marry into the Jewish people . Instead, because they did not make the correct use of their strengths, they are treated with the greatest disdain. We see from here that a person can achieve great things by maximizing his strengths to their fullest and failure to do so is treated severely. The Chofetz Chaim zt”l stressed this point in his Sefer, Chomas Hadas, which was an exhortation to people to help save Klal Yisroel from the many secular influences that surrounded it. He wrote at length of the need for each person to use his strengths to the fullest - for example, a person blessed with the ability to speak in public should give drashos in public. This also applies to midos; it is very likely that a person’s tafkid (purpose in life) would involve utilizing his good midos to their fullest. We learn from Ammon and Moav how NOT to use one’s strengths - may we all use this lesson for the good and make the most use of those gifts that Hashem has granted us.

כי תצא – כוח ההרגל

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" אנשי עמון ומואב הוכיחו בהתנהגותם פגם חמור במידת החסד כאשר סירבו לתת לעם ישראל לחם ומים. זוהי אחת הסיבות לכך שהם לעולם אסורים להינשא ליהודי ולהשתייך לעם ישראל. בעל ה"מליץ יושר" כותב שכישלונם בנושא זה הוא קשה מאד להבנה בהתחשב בעובדה שעמון ומואב הינם צאצאיו של לוט. לוט הצטיין במידת הכנסת אורחים שבו, עד כדי כך שסיכן את חייו בדאגתו לאורחיו, המלאכים שהגיעו לסדום. לאור זאת, כיצד ייתכן שתוך דורות ספורים מידה זו נעלמה לחלוטין, וצאצאיו הפגינו אדישות מוחלטת כלפי בני ישראל? הוא משיב שאם אדם עושה מעשה חסד מתוך הכרה פנימית בחשיבות העניין ומתוך רצון אמיתי לסייע לזולת – אזי תושרש מידה זו בצאצאיו לדורות. אולם אם החסד נעשה כפעולה פשוטה, הנובעת מתוך הרגל בעלמא הוא לא יהפוך לטבע פנימי בדורות העתיד. לוט לא הצטיין באמת במידת החסד, אלא מעשיו נבעו אך ורק מתוך הרגל מהבית בו גדל – ביתו של אברהם אבינו. הוא לא הגיע להכרה פנימית בחשיבות החסד, הוא נהג כך רק כי כך היה רגיל. פעולות כמו אלו של לוט שאינן נובעות מפנימיות נשמת האדם – לא ממשיכות להתקיים בעתיד . ישנם שני לימודים חשובים שניתן לדלות מהסברו של בעל המליץ יושר: ראשית, ניתן להבין ממנו את אחת הסיבות למקרים הרבים מידי של בני נוער הגדלים בבתים חרדיים ולצערנו עוזבים את דרך התורה. אם הוריהם שומרים מצוות, אבל לא מתוך הכרה פנימית ואמיתית במשמעות המושג עבד ה', אלא רק מתוך הרגל בעלמא, אזי יש יותר סיכוי שיירשו מהם ילדיהם את הגישה הכללית לתורה ולמצוות. במקרה הטוב הם יקיימו את המצוות כמצות אנשים מלומדה (שזהו ודאי מצב לא רצוי כלל ועיקר) אבל במקרה הגרוע יותר מצוות התורה לא יספקו לחייהם כל משמעות וכתוצאה מכך הם יפנו לחפש מקורות אחרים מהם ידמו להשיג שמחה ומשמעות בחיים. ועניין נוסף ניתן ללמד – בעל המליץ יושר מדגיש שאמנם חסדו של לוט היה מתוך הרגל, אך הוא קיים זאת בדרגה גבוהה מאד, עד אשר היה מוכן למסור את נפשו למען אורחיו! כך ייתכן ואדם ירגיש שעובדת היותו מוכן להשקיע מאמצים רבים, זמן וכסף עבור קיום המצוות, מהווה הוכחה כלשהי לכך שהוא לא מקיים אותן מתוך הרגל. אולם אנו לומדים מלוט שכוח ההכרח של ההרגל הוא כה חזק עד שבכוחו לגרום לאדם אפילו למסור את חייו עבורו. הסבא מסלבודקא מעלה נקודה נוספת הקשורה לחסדו של לוט. בפרשת הצלתו של לוט מסדום, אומרת התורה שה' זכר את אברהם ולכן הציל את לוט . המדרש מסביר שלוט ניצל בזכות מעשה חסד מסוים שעשה עבור אברהם. כאשר אברהם ושרה היו במצרים, אברהם אמר לשרה "אמרי נא אחותי את". לוט היה יכול בקלות לגלות את האמת למצרים ולקבל מהם בשל כך בכסף רב. שואל הסבא: לוט ניצל ממוות בסדום כיון שלא עשה מעשה נורא של הלשנה על דודו למצרים; הרי ודאי מעשה מסירות הנפש הגדול שלו היה הכנסת האורחים בסדום, מדוע לא זו היתה הזכות להצלתו? הוא עונה שהכנסת האורחים של לוט בסדום הייתה תוצאה מהחינוך הטוב שקיבל בבית אברהם, הוא מעולם לא הפנים מידה זו בתוכו, לכן אין זה נחשב לרמה גבוהה כלל ועיקר והוא אינו ראוי לשכר על כך. לעומת זאת, לוט בטבעו היה בעל תאוות בצע גדולה מאד, עד כדי כך שהרעיון להלשין על דודו ולגלות מיהי שרה היווה עבורו פיתוי גדול. בנושא זה כוח ההרגל לא עמד לעזרתו, הוא היה חייב להשתמש בשליטה העצמית שלו. במקרה זה הצליח לוט לנהוג כראוי הודות למאמצים אותם השקיע הוא בעצמו. באופן כזה, הכוח להימנע מהלשנה נחשב גדול יותר מהחסד העצום שעשה בתוך סדום . זוהי דוגמא לעיקרון חשוב של הרב דסלר הנקרא: "נקודת הבחירה". הרב דסלר אומר שכל אדם לא נידון רק על פי המצוות והמעשים הטובים שלו, אלא בהתאם להשתפרותו ולשינויים אותם עשה בנפשו על ידי המאמצים שהשקיע. כל אדם נידון בהתאם למקום שלו, ונתונים רבים נלקחים בחשבון: חינוכו, השפעת הסביבה ונטיותיו הטבעיות. ניתן להבין מכך את דברי חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – לעולם לא נוכל להבין את מהות הניסיונות שחברינו עומדים בהם, כי איננו יכולים לחשב בשכלנו את מכלול הגורמים המרכיבים את חייהם. ודאי שעל כל מצווה ומצווה שאנו מקיימים נזכה לשכר, אבל עיקר השכר המגיע לנו הוא על המלחמה הבלתי פוסקת עם היצר הרע, ועל הבחירה החופשית להפוך לאדם טוב יותר. אדם שגדל וחונך באוירה של שמירת מצוות ומידות טובות לא יקבל את עיקר שכרו עבור המעשים שהוא עושה בטבעיות רק בגלל שכך חונך . בעמדנו בתחילת חודש אלול, רעיון זה הוא מבהיל; הרי יניחו את כל המצוות אותן אנו מקיימים על כף אחת של המאזניים, ולנגדן את העבירות, אבל כל מצווה תחָשב על פי רמת הבחירה החופשית בה השתמשנו האדם כאשר קיימנו אותה, ואם כך כל אותן מצוות שמקיים האדם אך ורק בגלל שעל ברכיהן חונך ותו לא – תאבדנה את רוב משקלן וחשיבותן. מהו הכוח שעלינו להפעיל כנגד כוח ההרגל? הרב דסלר כותב שגדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים הדגישו את החשיבות העצומה שיש ללימוד והתעמקות בעבודת הלב המביאה את האדם להפנים את המצוות בנפשו . "עבודת הלב" כוללת לימוד מוסר, התעמקות במילות התפילה ובמשמעותן, והעמקה בענייני עבודת ה'. אין ספק שקשה לאדם לקבל על עצמו יותר מידי, אבל חודש אלול הוא הוא הזמן המתאים לקחת נקודה אחת מתוך עבודת ה', בה פעלנו עד כה מתוך הרגל, ולנסות להכניס בפעולותינו את המשמעות והתוכן הפנימיים השייכים לנושא זה. הגמול שנקבל מעבודה כזו הוא עצום – נוכל להבטיח לעצמנו שפעולותינו החיצוניות יהפכו לחלק מאישיותנו, כתוצאה מכך יזכו בנינו וצאצאינו לכוחות נפש חזקים ופנימיים הרבה יותר ובעזרתם ילכו אף הם בדרך התורה האמיתית.

Parachat Ki Tétsé – Exploiter au maximum ses qualités

« Un Ammonite et un Moabite n’entreront pas dans l’assemblée de Hachem. Même après la dixième génération, ils en seront exclus à perpétuité. Parce qu’ils ne vous ont pas offert le pain et l’eau à votre passage, lors de votre sortie d’Égypte, et parce qu’il a employé contre toi Bilam ben Beor, de Pethor, Aram Naaraïm, pour te maudire. » La Thora nous informe que Ammon et Moav sont les seuls peuples qui n’ont pas le droit, et ce, à perpétuité, de s’apparenter au peuple juif et elle nous donne deux raisons pour expliquer cette discipline sévère ; tout d’abord, ils ne se sont pas montrés hospitaliers vis-à-vis du peuple juif dans le désert. De plus, ils ont loué les services de Bilam pour maudire les Bné Israël. Les commentateurs demandent comment la Thora peut mettre en parallèle le manque d’hospitalité et le fait d’avoir fait appel à Bilam pour maudire notre peuple ; la volonté de maudire est certainement une faute bien plus grave que le manque de ‘hessed ! Le Béérot Its’hak explique que la Thora considère le fait de ne pas avoir proposé de pain et d’eau comme un acte atroce de la part d’Amon et de Moav , parce qu’ils avaient hérité d’une tendance naturelle à l’hospitalité de Loth, leur ancêtre. Ce dernier, en dépit de ses défauts, est présenté comme une personne très accueillante, compte tenu de ses efforts pour accomplir la mitsva d’akhnassat orkhim à Sodome. Il était prêt à se mettre en danger de mort pour subvenir aux besoins des voyageurs. En tant que descendants de Loth, Ammon et Moav avaient hérité de cette même mida, mais ils agirent délibérément contre leur nature et refusèrent de donner du pain et de l’eau au peuple juif qui voyageait dans le désert et avait sûrement besoin de ces denrées de base. De manière objective, le fait de louer les services de Bilam pour maudire les Juifs est un acte plus grave. Mais compte tenu de leur niveau de be’hira, leur refus d’aider les Juifs fut traité avec autant de rigueur et les exposa à cette sanction particulièrement stricte. Nous pouvons tirer plusieurs leçons de cet épisode. Tout d’abord, nous apprenons qu’une personne est jugée d’après sa propre nékoudat habe’hira (le niveau où se situe son libre arbitre) et que son comportement est évalué avec plus de sévérité dans les domaines où il excelle. Ainsi, exploiter ses points forts doit être une partie essentielle du travail sur soi. Dans cet ordre d’idées, l’exemple d’Ammon et de Moav est particulièrement éloquent ; en effet, pourquoi est-ce précisément à ce propos qu’ils trébuchèrent, alors qu’ils y excellaient de façon naturelle ? En réalité, leur bonne mida de hakhnassat orkhim ne provenait pas d’un travail sur soi. C’était une qualité innée qu’ils avaient héritée de leur ancêtre. Étant donné que leur akhnassat orkhim n’était pas dirigée par les lignes de conduite de la Thora, il était presque inévitable qu’elle soit mal employée ou parfois pas employée du tout. Quand Ammon et Moav virent le peuple juif arriver, leur nature aurait certainement pu les pousser à leur proposer du pain et de l’eau, or leur haine et leur crainte du Klal Israël prirent le dessus sur leur mida de ‘hessed et les empêchèrent de fournir cette aide vitale. Nous en déduisons qu’une personne qui ne travaille pas sur ses qualités et ne les canalise pas selon les exigences de la Thora, en viendra à mal les utiliser, ou à ne pas les exploiter de manière optimale. Par exemple, une personne peut être sociable de nature, et refuser néanmoins de se lier d’amitié avec quelqu’un quand elle est fatiguée. Dans ce cas, sa mida innée n’est pas assez forte pour la mener vers la bonne voie, parce qu’autre chose, en l’occurrence la fatigue, fait obstacle et rend son altruisme difficile. En revanche, si elle lutte pour être gentille parce que c’est une grande mitsva de montrer aux gens qu’ils sont importants, alors elle sera bien plus capable de surmonter sa fatigue et de faire les efforts nécessaires pour aborder l’autre. On peut aussi apprendre de cet épisode qu’Ammon et Moav auraient pu atteindre de très hauts niveaux s’ils avaient utilisé leur mida de ‘hessed de façon optimale ; en effet, s’ils étaient sortis et avaient offert au peuple juif du pain et de l’eau, la Thora aurait très probablement pris en compte cet acte de générosité pour l’éternité et ils auraient, bien entendu, eu le droit de s’allier au peuple juif . Mais, parce qu’ils n’employèrent pas leur force correctement, ils sont considérés avec le plus grand mépris. Nous en concluons qu’une personne peut accomplir de grandes choses en exploitant au mieux ses points forts et que le fait de s’en abstenir est sévèrement puni. Le ‘Hafets ‘Haïm zatsal insiste sur ce sujet dans son séfer, ‘Homat HaDath, qui est une exhortation visant à protéger le Klal Israël des diverses influences laïques qui l’entourent. Il décrit longuement le besoin que chacun a d’utiliser pleinement son potentiel – par exemple, quelqu’un qui est doté d’une aisance à parler en public doit s’en servir pour discourir publiquement. Le même principe s’applique aux midot ; il est très probable que le tafkid d’une personne (son but dans la vie) exige l’utilisation maximale de ses bonnes midot. Nous apprenons donc de Ammon et Moav ce que signifie NE PAS utiliser ses qualités – puissions-nous user de cet enseignement et profiter pleinement des bienfaits qu’Hachem nous prodigue.

KI SEITZEI - THE POWER OF HABIT

“An Ammonite and Moabite shall not enter the congregation of Hashem …. Because of the fact that they did not greet you with bread and water on the road when you were leaving Egypt. ” The men of Ammon and Moav displayed a great failing in the mida of chesed when they refused to give the Jewish people bread and water. This is one of the reasons that they can never marry into the Jewish people. The Maylitz Yosher notes that their failure to be gracious hosts is all the more difficult to understand when we bear in mind their patriarch - Lot. Lot excelled in hachnasas orchim (hosting people) to the extent that he risked his life to look after the angels who came to Sodom. In light of this, how is it possible that in a few generations this mida completely disappeared and his descendants displayed such indifference? He answers that if a person does chesed because of an internal recognition of its importance and a genuine desire to help others, then it will become ingrained in his descendants for many generations. However, if the chesed comes from habit then it will not be internalized by future generations. Lot did indeed excel in chesed, however this was only because he was brought up in the home of Avraham Avinu. He did not attain an internal recognition of the importance of chesed, it was merely a course of habit for him. Consequently actions such as those of Lot that are not internalized into a person’s soul do not last . There are two important lessons that can derived from the explanation of the Maylitz Yosher: Firstly, it reveals one of the reasons for the all too common occurrences of youngsters brought up in observant homes leaving the path of Torah. If their parents keep the mitzvos, but their observance comes not out of internalization of what it means to be an Eved Hashem, but out of habit, then the children will surely pick up their parents attitude to mitzvos. At best, they will keep the mitzvos out of rote (which of course is highly undesirable) but at worst, the mitzvos will provide no meaning to their lives and consequently they will turn to other sources to find happiness and meaning. Secondly, the Maylitz Yosher emphasises that even though Lot performed chesed out of habit he nevertheless did so to the degree that he was willing to give up his life for it! Thus a person may feel that since he is willing to spend much effort, money and time into the performance of mitzvos then this is a proof that he is not doing them out of habit. However, we see from Lot that the force of habit is so powerful that it can even drive a person to risk his life for it! The Alter of Slobodka brings out another point with regards to Lot’s chesed. In the parsha about the rescue of Lot from Sodom, the Torah says that Hashem remembered Avraham and therefore freed Lot . The Medrash explains that Lot was saved because of a particular chesed that he performed for Avraham. When Avraham and Sarah were in Mitzrayim and Avraham said that Sarah was his sister, Lot could have easily revealed the truth to the Mitzrim and probably earn a great deal of money in return. The Alter asks, Lot was saved from destruction in Sodom for not committing the terrible act of informing on his own uncle to the Mitzrim; but surely his great mesiras nefesh to do hachnasas orchim in Sodom should be the source of his merit. He answers that because Lot’s hachnasas orchim was a result of his upbringing and not something he had internalized himself, it did not reflect in any high level and therefore deserves no reward. In contrast, he had a great natural love for money and this was so great that he felt a great temptation to at least hint to the Mitzrim that Sarah was Avraham’s wife and not his sister. In this area, he did not have the benefit of habit to help him, he had to turn to his own self-control and on this occasion he succeeded through his own efforts to do the right thing. In this instance, his ability to refrain from being an informer is considered greater than his tremendous chesed in Sodom . We learn from here an example of Rav Dessler zt”l’s principle known as ’Nekudas habechira’ (the free will point). Rav Dessler argues that each person is not judged purely according to his mitzvos and maasim tovim, but to the degree to which he improves himself through his own efforts. Consequently he is judged according to his own standard, which takes into account his upbringing, surrounding influences and natural inclinations. This explains why we can never judge our friend until we stand in his place - we can never understand the nature of the tests that our friend faces because we can never know all the factors in his life. It is true that there is reward for every mitzvo that is performed, however the main reward is for fighting the battle with the yetser hara and using one’s free will to become a better person. Thus, a person who is brought up in an atmosphere of shemiras hamitzvos and good midos does not receive his main reward for doing what he was naturally brought up to do . As we approach Elul, this is a frightening concept; we presume that all the mitzvos that we perform will be put on the scales against our aveiros, however the power of each mitzvo is judged according to the degree of free will that was exercised in its performance. Consequently, the mitzvos of a person who performs them simply because he was brought up that way, lose a great deal of their potency. How can we begin to counter the power of habit? Rav Dessler writes that “the Gedolei hamussar and chassidus in the recent generations revealed to us the absolute necessity of limmudim of avodas halev that bring a person to an internalization [of mitzvos]. ” These include learning mussar, studying the meaning of tefilla, and a deepening of avodas Hashem. Of course it is difficult for a person to take on too much at the same time but Elul is an apt time to focus on one area of Avodas Hashem in which habit has taken over and to try to increase the inner meaning in our performance in this area. The rewards for such avoda are great - we can ensure that our external actions will become internalized in ourselves and consequently our descendants will be far more likely to follow in the path of Torah.

Parachat Choftim – Tamim Tiheye

La Thora nous enjoint : « Conduis-toi avec candeur devant Hachem, ton D. » Rachi explique que l’on doit accepter ce qu’Hachem nous donne sans tenter de prédire le futur. Il faut tout accepter avec amour et candeur. Le ‘Hafets ‘Haïm déduit du verset que cette attitude est préconisée dans le rapport avec D. mais pas dans les relations humaines. Dans ses interactions avec autrui, l’on doit faire preuve de beaucoup de sagesse et de réflexion et ne pas se laisser duper par les personnes malhonnêtes. Il nous donne l’exemple de Yaakov Avinou, appelé « ich tam – candide » qui faisait pourtant preuve de beaucoup de ruse dans ses relations avec Lavan. Un jour, plusieurs Bné Thora se plaignirent au ‘Hafets ‘Haïm d’avoir été escroqués par des commerçants malhonnêtes d’une large somme d’argent. Il leur cita ce passouk et remarqua qu’ayant passé plusieurs années en Yéchiva, ils s’étaient habitués à se conduire avec candeur envers Hachem. Leur erreur était de penser qu’il était possible de se comporter de la même façon avec autrui . Cette leçon du ‘Hafets ‘Haïm paraît tout à fait logique, mais elle se doit d’être conciliée avec la mitsva de « betsédek tichpot eth amitékha » - l’obligation de juger l’autre favorablement, même si nous avons l’impression qu’il a agi de façon incorrecte. Comment pouvons-nous juger favorablement quelqu’un dont nous soupçonnons la droiture ?! On pourrait répondre tout simplement qu’il faut lui accorder le bénéfice du doute, tout en prenant les précautions nécessaires pour éviter de subir un dommage, dans l’éventualité où cette personne serait malhonnête . Cette façon de faire comporte deux problèmes : tout d’abord, il est presque impossible une attitude aussi ambivalente vis-à-vis d’une même personne – peut-on réellement juger autrui favorablement, en toute sincérité, tout en le traitant avec méfiance …? D’autre part, il semble difficile d’admettre que la Thora puisse ordonner d’accorder le bénéfice du doute aux gens que l’on a de bonnes raisons de considérer avec suspicion. Les Richonim écrivent que l’exigence de juger favorablement n’est pas uniforme ; elle prend en compte les différentes catégories de personnes . Il y a le « tsadik », le « benoni », le « racha » et le « eino makiro » (l’inconnu). Le tsadik est celui qui ne commet quasiment jamais de faute – il convient de le juger favorablement même si son acte semble commander une interprétation négative. Le benoni est celui qui, en règle générale, évite de fauter, mais qui trébuche de temps en temps – nous devons le juger du bon côté dans les cas où son action peut être perçue autant négativement que positivement. Par contre, lorsque ses agissements semblent négatifs, nous n’avons pas l’obligation de lui accorder le bénéfice du doute . Le racha faute régulièrement et c’est pourquoi nous ne sommes pas obligés de le juger favorablement, même lorsque son acte semble positif. En effet, rabbénou Yona estime que l’on doit le juger défavorablement ! Le eino makiro est celui que nous ne connaissons pas – il n’existe aucune obligation concernant la façon de le juger . Cependant, ni la Thora ni ‘Hazal ne font allusion aux directives ci-dessus – la Thora ne fait aucune différence entre les diverses personnes, elle demande simplement de juger son prochain favorablement, ce qui implique que cette obligation s’applique de façon égale à tout Juif. D’où les Richonim ont-ils déduit de tels ‘hiloukim entre les différents types de personnes ?! Mon rav, le rav Its’hak Berkovits chlita explique que la mitsva de juger l’autre favorablement ne nous oblige pas à considérer chacune de ses actions de manière positive, irrationnellement, mais plutôt à les interpréter de façon logique, raisonnable et équitable. En effet, on peut avoir tendance à juger autrui durement, injustement. La Thora nous rappelle que cela est erroné, mais n’exige pas de nous un raisonnement illogique. Ainsi, la raison pour laquelle les Richonim établissent plusieurs guedarim sur les différentes personnes est claire : en ce qui concerne le tsadik, même s’il fait quelque chose qui semble être une avéra, il est tout à fait normal de supposer qu’il n’a rien fait de mal. Par exemple, si l’on voit quelqu’un que l’on sait très rigoureux sur la nourriture cacher, entrer dans un restaurant non-cacher, on supposera naturellement qu’il n’y va pas dans le but de manger un aliment non-cacher. Et, même si on le voit mettre de la nourriture en bouche, il est plus probable qu’il ait eu besoin de manger pour avoir la vie sauve et qu’il lui était alors permis de manger cet aliment non- cacher. À l’opposé, quand un racha fait quelque chose de positif, il paraît logique qu’il existe une façon négative d’interpréter son comportement. Le même raisonnement s’applique aux autres catégories – lorsque le bon sens veut que l’on juge l’autre favorablement, la Thora nous ordonne de le faire, mais quand ce n’est pas le cas, il n’y a aucun impératif de la Thora d’accorder le bénéfice du doute et il y a même parfois une obligation de juger son prochain négativement. Selon cette explication, nous pouvons concilier la mitsva de juger favorablement et l’enseignement du ‘Hafets ‘Haïm selon lequel il ne faut pas être naïf. La Thora ne nous demande pas d’être naïf, mais plutôt d’être réaliste et elle nous dit parfois que nous devons juger l’autre défavorablement. C’est pourquoi, lorsque, par exemple, nous faisons du commerce avec les gens, la mitsva de « betsédek tichpot » nous enseigne qu’il ne faut pas être naïf, mais considérer l’autre justement et avec exactitude. Comme nous l’avons noté plus haut, il est important de se souvenir qu’agir de la sorte n’est pas une mince affaire – notre tendance naturelle peut nous pousser à juger l’autre injustement. C’est une erreur, nous dit la Thora ; il faut tenter de traiter les gens équitablement.

SHOFTIM – INSIGHTS IN RASHI

Devarim, 21:1: If a corpse will be found on the Land that HaShem your G-d, gives you to possess it, fallen in the field, it was not known who smote him. Your elders and judges shall go out and measure toward the cities that are around the corpse.” Devarim, 21:6-7: All the elders of that city, who are nearest the corpse, shall wash their hands over the heifer that was axed in the valley. They shall speak up and say, “Our hands have not spilled this blood, and our eyes did not see.” Rashi, 21:7: sv. Our hands have not spilled: Would anyone believe that the elders of the Beis Din were murderers?! Rather, [they were saying] “We did not see him [the traveler] and we did not allow him to leave without food or escort”. The Parsha ends with the laws of the egla arufa (axed heifer) which apply when a person is found murdered outside a city. The Elders of that city have to declare that they had no part in this murder. Rashi, based on the Gemara , explains that it was obvious that the Elders played no active part in the heinous crime, rather they must remove the suspicion that they did not provide for the visitor in the proper way by providing him with food and escorting him on his way out. The commentaries ask; how exactly does not providing for him constitute anything resembling murder? The Darchei Mussar offers a powerful answer. He explains that had indeed the Elders not provided food and escort for the traveler then that would have resembled murder for people on their level – he describes it as avizrayhu d’retsicha – an offshoot or accessory of murder. We have explained in the past the Rambam’s argument that every sin has numerous offshoots that reflect that sin in some way. He said this in explaining why we confess for numerous sins in the vidui even if we haven’t committed those actual sins. In this vein, murder is the most extreme expression of a lack of consideration for the value of a human life. However, the root of the cause of murder can be found in less serious sins. This includes not providing a person with the attention and care that he deserves as a being created in the Image of G-d. People on a high spiritual level, such as these Elders, would be viewed on some level as having played a part in the murder of this person had they not given him the proper consideration. The Darchei Mussar continues that had the Elders been flawed in a way that faintly resembles murder, then there would have been a ripple effect to the other people in the city. This is because the behavior of the greatest people in a community filters down to everyone else. Had the elders had a minor flaw in their relating to the value of life then everyone else would also weaken in their respect for the value of life. This could affect those on the lowest level to the extent that it could even be possible that one of them stoop to the level of actually murdering a person. This explanation teaches two vital lessons. One is that people on a higher spiritual level should be acutely aware that their actions do not take place in a vacuum. Thus, any strengthening of their spiritual level can positively affect others, and any weakening of their level can detract from the level of others. The second lesson is to remind us of how important it is to ascribe sufficient importance to our fellow man. This includes people who are visitors or who have recently joined a neighborhood. Indeed it seems that it is more important to focus on such people given their uncomfortable situation. They are in a strange place and do not know anyone there – the most comforting action would be to greet them and perhaps even offer them a place to stay or eat. There are many stories of how people visited communities or shuls and were ignored by everyone present, with sad consequences. On one occasion the offended party wrote a strong letter of complaint to the Rabbi of the shul. Moreover, a cold welcome can prevent a person from joining a community that could help his and his family’s spiritual growth. Conversely many people were greatly encouraged by a friendly word from someone. Upon the death of a great man, numerous strangers came to mourn his death – they were often menial workers and they revealed that his warm greetings and words of concern gave them great encouragement, whilst most other people acted as if they didn’t exist. Similarly a warm greeting to new members of a community can make a huge difference in helping them acclimate. May we merit to apply this lesson and treat every person with the respect and care that he deserves.

SHOFTIM - OUR INFLUENCE ON OTHERS

“Who is the man who is fearful and faint-hearted? Let him go and return to his house, and let him not melt the heart of his fellows to be like his heart. ” The Torah commands anyone who is afraid of going to war to leave the battlefield because of the negative influence his behaviour will have on his fellow soldiers. They will be effected by his fear and consequently become more fearful themselves which will have a detrimental session . The Ramban brings the opinion of the Behag that this is one of the 613 mitzvos . Rav Chaim Shmuelevitz zt”l says that the shoresh of this mitzvo is that it is forbidden to act in such a way in any area of life that will negatively influence onlookers. This applies even if the action is justified but can still be interpreted in a negative way - thus he warns of the care a ben yeshiva must take in not missing seder, even when he has a valid reason, because everyone else may not know of this reason and will come to learn to be less makpid in keeping to their own seder . Rav Shlomo-Zalman Auerbach zt”l applied this principle in halacho. He was asked by someone who had a choice of two Shacharis minyanim; one was far slower than the other, allowing for more kavanna, but if he would daven in it he would have to leave before the end. Rav Auerbach answered that he should daven in the slower minyan even though he would have to leave early. However, he told the person that he should make known the reason for his early departure so as to avoid a possible chillul Hashem . Even though the shoel was following the halacho by leaving early, nevertheless he had to be aware of the possible consequences that this could have on others . One may ask, why should a person be judged by how his actions influence others if there is nothing intrinsically wrong with them - we are commanded to keep the 613 mitzvos; if a person does that then why should he suffer from others imitating him in a negative way? Rav Chaim of Volozhin zt”l writes that in the Shemoneh Esrei of Rosh Hashana we say that Hashem judges the “maaseh ish upekudaso”. Maaseh ish means a person’s own actions, but what does ‘pekudaso’ refer to? He explains that each person has a sphere of influence beyond himself, which includes his family, his students, and any people that come into contact with him. The way he influences these people through his own actions is ‘pekudaso’ and he is judged in that area as well. If, by observing his behaviour, they learn to improve their avodas Hashem then he will receive much reward but if the opposite occurs then he will be judged for his part in their aveiros just as he is judged for his own . A person’s actions do not take place in a vacuum, we are always being noticed by others, consequently we must constantly be aware of the possible effect we can have on others without even directly communicating with them. This idea is demonstrated in the following story told by Rav Dovid Kaplan Shlita: “Pesach the shoemaker died and went before the beis din shel maalah. He saw a massive pair of scales in front of him and a deep voice called out, ‘Bring in the mitzvos!” Angels dressed in white brought in several big bags stuffed with mitzvos. They poured them onto the scale, and the side of zechus went down, bringing a big smile to Pesach’s face. A voice then said, ‘bring in the aveiros!’ A couple of trucks full of black, gruesome-looking angels came in and began pouring the aveiros on the other side of the scale. The smile quickly faded from Pesach’s face. In the middle of the procedure he noticed something odd. ‘Wait, wait,’ he cried, ‘some of those aveiros are not mine. I never did that, that or that.’ ‘No,’ responded the beis din shel maalah, ’indeed you did not. Those are the aveiros of people who watched what you did and learned from your actions. You are responsible for their deeds. When you spoke in shul, Velvel saw you speaking and therefore thought it was okay to speak - you get his aveiro. When you left shul early and Chaim the shtreimel maker thought he could leave early as well, you are responsible for that misdeed, too. When you spoke lashon hara and those around you thought it okay to listen because it was you who was talking, you carry the responsibility as well… ” Thankfully, we can also benefit from this form of din through the positive effect we can have on our fellow: One way in which to do this is by being a positive example in our own behaviour and thereby inspire those around us to emulate us . Rav Aron Kotler zt”l notes that b’zman hazeh it is very difficult to rebuke someone effectively without embarrassing him. He suggests that one way to help him grow without fear of causing pain is rebuke by example; acting in such a way that inspires others to emulate his behaviour . A yeshiva bachur who, for example consistently arrives on time for Shacharis can influence his roommates to want to do the same; a baal habayis who is makpid to be kovaya itim letorah is an example to those who can’t find the time to learn regularly. Or a person who is careful not to speak lashon hara makes it difficult for those around him to do so by his mere presence. Rav Kotler is mechadesh that if a person deliberately excels in a certain area of avodas Hashem in order to effect onlookers, then he has fulfilled the mitzvo of tochacha. And the greater a person is, the more he can influence others in this way. A resolution to bring all of Jewry back to the Torah was found in the satchel of the great baal mussar, Rav Naftali Amsterdam zt”l. When asked how he planned to carry out this resolution, he replied, “I have resolved to keep all the laws of the Shulchan Aruch strictly. In this way I will serve as a living Shulchan Aruch and anyone who wants to keep the Torah will be able to see in me a living example of a complete Jew and learn from me how to return to the Torah .” Rav Shmuelevitz goes so far as to argue that causing others to fulfil a mitzvo is considered greater than doing the mitzvo oneself. One of his proofs is a Gemara in Sotah : The Gemara says that Yehuda’s body did not find rest until Moshe Rabbeinu prayed for him and mentioned one of his merits; Moshe said to Hashem, “who caused Reuven to confess to his sin [of moving his father’s bed]? Yehuda [when he confessed about the maaseh Tamar].” Rav Shmuelevitz points out that the only zechus that Moshe mentioned in his tefilla is that Yehuda caused Reuven to confess. Why didn’t he mention the great merit of Yehuda’s own confession, an act of great courage that saved the lives of three souls?! We are forced to answer that being mezakeh our fellow is greater than our own deed in and of itself and therefore the effect his deed had on Reuven was greater than the deed itself ! A person can never know when his deeds can influence others, even the smallest actions can have great effect as is demonstrated in the following true stories: Expecting a large crowd in shul on Yom Kippur, the tzaddik, Rav Elya Dushnitzer occupied himself by tearing pieces of toilet paper for public use in the large Petach Tikva shul’s bathroom. A secular Israeli stopped to watch what appeared to him as somewhat peculiar. “Why are you doing that,” he asked. “Tomorrow there is going to be a big crowd, and I don’t want anyone to be inconvenienced.” After becoming a baal teshuva, the Israeli explained what moved him to make a life change. “It was that rabbi. Every rip of paper made a tear deep in my heart. ” Unsure of whether to attend yeshiva full-time or to pursue a regular career, young Moshe decided to go to a yeshiva and see what the guys were like. As he was walking through the lunchroom, a bachur bumped into him, causing Moshe to spill his coffee on another boy seated at a table. Without a moment’s hesitation, the boy jumped up and called out, “Hey, Shimon, quickly bring another cup of coffee for Moshe!” Moshe decided that if this is what yeshiva bachurim are like, then he’s going to stay. He went on to become Rav Moshe Shwab, the mashgiach of Gateshead Yeshiva . The people in these stories who were the catalyst for the great changes people made in their lives, do not merely gain reward for their single action. The Mishna in Avos writes that a person who is mezakeh others receives incredible benefits ; It begins by saying that ‘sin will not come to his hand,’ - many commentators explain this to mean that he will receive great siyata dishmaya to avoid sin . The Mishna then describes Moshe Rabbeinu as an example of a mezakeh d’rabim and says that he receives reward for all the mitzvos that he caused to be done as if he fulfilled them himself. Thus, Rav Aaron Kotler notes that one who is mezakeh others with mitzvos receives incredible reward for his deeds. “one can not imagine the great gain a person receives through this; he is zocheh to extra heavenly protection to not stumble in sin and also to a great number of merits, something which would have been impossible for him to achieve through his own bechira . He writes further that this can help us in din; The Gemara says that the Sifrey Chaim and Sifsey Meisim are opened on Rosh Hashana. Tosefos explains that the dead are also judged . For what are they judged? Rav Kotler answers that even after a person’s death, the actions he committed in the world can still effect others , both positively or negatively. Thus, if a person helps others in such a way that the benefits are long-lasting, he can continue to reap the reward for this even after his own death . May we all be zocheh to the favourable din of the mezakeh harabim.