PURIM - KEEPING HOPE

The Gemara tells us that the terrible decree to destroy the Jewish people in the Purim story was a punishment for the Jews’ partaking of the banquet of Achashverosh. Throughout the period of the first Beis HaMikdash, the prophets rebuked the Jewish people for terrible sins, including idolatry, yet the nation was never sentenced to universal destruction. Why such a drastic punishment for the seemingly minor offense of eating at the king’s banquet? To answer this question, let us first discuss Achashverosh’s intentions in throwing such a lavish party. Chazal tell us that the drinks were served in the vessels used in the Beis HaMikdash. The king even donned the clothes of the Kohen Gadol. What was Achashverosh trying to achieve? One Rav explains that until this point, Achashverosh had been worried about the prophecy of Yirmeyahu that the Jewish people would return to Eretz Yisrael and rebuild the Beis HaMikdash seventy years after its destruction. The king calculated that seventy years had now passed without any sign of the prophecy’s fulfillment. Consequently, he held the feast on the exact day that he had calculated was the “deadline.” He was telling the Jews to give up on the Beis HaMikdash and focus on an alternative source of happiness: his kingdom. Therefore, he dressed up as the Kohen Gadol to show that he was their new leader, and he gave them the Temple vessels to show that there was no point in waiting any longer for the Beis HaMikdash to be rebuilt. Unfortunately, the Jewish people accepted the king’s message and joined in the banquet, even drinking from the holy vessels. The Jews lost hope. They abandoned their desire for a second Beis HaMikdash and turned to a new future, as loyal subjects of the king and his empire. In effect, they gave up on their unique role as the Chosen People, the “light unto the nations.” They forsook any hope of returning to Eretz Yisrael and the Beis HaMikdash. They did not realize that the Jewish people’s very right to existence is based on its unique role in the world. Hashem cherishes this nation because of its willingness to serve as an am segulah, teaching the world about Him. Having rejected this role, the Jews automatically lost their reason to be. Measure for measure, they were sentenced to destruction. How did the Jewish people overturn this decree? The Gemara tells us of the conversation that took place when Haman came to inform Mordechai of how the king wanted to honor him. Haman found Mordechai learning Torah. Haman asked, “What are you learning?” Mordechai answered, “When the Beis HaMikdash existed, a person who gave a minchah offering would bring a handful of flour, and it would atone for him.” Upon hearing this, Haman replied, “Your handful of flour will come and overturn my ten thousand silver shekalim.” The Gemara is very difficult to understand here. What was the significance of what Mordechai was learning, and why did it make Haman realize he would be defeated? The Ponevezher Rav explains that Haman knew his hope of success lay in the defeatism expressed by the Jewish people at the banquet. When he saw Mordechai teaching about the Beis HaMikdash, Haman realized that the Jews had repented and rekindled their desire for a new Temple. They still hoped to continue being the “light unto the nations.” And if the Jews had not given up on Hashem, He would not give up on them. The nisayon of the Jews in the time of Purim was to maintain hope during trying times. This challenge continues to this very day, and when we fail, our enemies conclude that they can defeat us. The story is told of an infamous Arab terrorist serving time in an Israeli prison. While there, he considered renouncing terrorism, feeling that he could never succeed in destroying Israel. However, one Pesach, he saw an Israeli guard eating a pitah. Knowing that chametz was forbidden on Pesach, he asked why the Jew was not observing this law. The guard replied that such laws were no longer important. The terrorist then decided that a people that had given up its heritage could indeed be defeated. In stark contrast, Napoleon was amazed to discover that the Jews still mourned the Beis HaMikdash on Tishah b’Av though it had been destroyed nearly 2,000 years earlier. A people so connected to its heritage would never be destroyed, he exclaimed. We live in a time when despair threatens on many levels. For nonobservant Jews, the test is obvious: not to abandon their heritage by assimilating into secular culture. But the challenge applies to everyone in some form. First, one may be tempted to give up on the millions of secular Jews, arguing that they are irretrievably lost to assimilation. This attitude is of course incorrect, and experience has proven that secular Jewry can be quite easily reconnected to Judaism. Second, observance does not preclude despair. Indeed, the Jews who partook of the king’s banquet ate kosher food. A person can keep mitzvos and still wonder if there will ever be a third Beis HaMikdash and if Mashiach will really come. Moreover, despair can plague our personal lives, persuading us that we will never achieve greatness. Purim teaches us never to give up, neither on the Jewish people nor on ourselves. As long as we seek to remain part of Hashem’s nation, He will protect us from all our enemies.

Esfuerzo espiritual

La luz de la Torá - Pekudei (Éxodo 38:21-40:38) Después de completar la construcción del Mishkán (Tabernáculo), los trabajadores no lo pudieron levantar debido a su gran peso. Como Moshé no había participado en los trabajos, Dios quería que él tuviera el honor de erigirlo; consecuentemente, Dios le dijo que hiciera el intento y que el Mishkán se elevaría por sí mismo, pero que para los videntes parecería como si él lo hubiera hecho (1). Este incidente presenta una dificultad: Moshé recibió el crédito por erigir el Mishkán pero, en realidad, él no hizo nada, sino que fue Dios quien lo levantó. ¿Cómo podemos entender esto? La verdad es que las personas sólo podemos hacer mitzvot porque Dios nos permite que las hagamos. Dios sustenta constantemente al mundo y a todo ser humano que hay en él; sin esta ayuda celestial no podríamos hacer nada. La única diferencia en el caso del levantamiento del Mishkán es que allí fue un milagro expuesto, mientras que las mitzvot que hacemos son milagros ocultos. La recompensa que recibimos por nuestras mitzvot no es por el resultado, sino por el esfuerzo que hacemos. Moshé hizo el esfuerzo para levantar el Mishkán, y por lo tanto, se le acredita haberlo hecho. El Siftei Jaim desarrolla este tema un poco más: dice que todos estamos conscientes de que no tenemos la capacidad de lograr nada en el mundo físico sin la ayuda de Dios. Entonces, ¿por qué hacemos tantas actividades? Después del pecado de Adam, Dios decretó que el hombre debería hacer un esfuerzo físico para sobrevivir. Sin embargo, "debemos estar conscientes de que, en realidad, nosotros no logramos nada; nuestras acciones no son más que la realización del esfuerzo necesario para cumplir con el versículo de ‘comerás el pan con el sudor de tu frente’" (2). Todo nuestro trabajo para ganarnos el sustento y el resto de nuestras actividades mundanas son resultado de esta guezerat hishtadlut (decreto de que uno debe hacer un esfuerzo físico); Dios nos exige hacer el esfuerzo, pero debemos reconocer que a final de cuentas nosotros no hacemos nada. Sin embargo, estamos mucho menos conscientes de que esto también es verdad incluso en el ámbito espiritual. Tenemos libre albedrío, que es la capacidad de decidir entre el bien o el mal, pero sin embargo el resultado final está más allá de nuestro control. Por ejemplo, una persona puede esforzarse mucho para comprar un hermoso etrog, pero puede que cuando llegue el momento de usarlo en Iom Tov, el etrog se caiga y se le rompa el pitam (pedúnculo), lo cual invalida al etrog para su uso. Podemos tomar la decisión de hacer la mitzvá, pero sólo Dios puede permitirnos cumplirla por completo. Basado en el principio de que la guezerat hishtadlut aplica tanto al mundo físico como al espiritual, uno podría querer igualar estos mundos en otro aspecto: Confiar en Dios es más importante que hacer el esfuerzo en el mundo físico; cuanto más bitajón (confianza en Dios) tengamos, más recibiremos, independientemente del esfuerzo que hagamos. Asimismo, uno podría querer entender el mundo espiritual de la misma forma: que la tarea principal en el mundo espiritual es el bitajón y que el esfuerzo es meramente un factor secundario. Sin embargo, el Siftei Jaim enseña que es incorrecto igualar por completo el mundo físico con el mundo espiritual en este aspecto, y argumenta que en este punto hay una diferencia crucial entre estos dos mundos: "En asuntos materiales, el esfuerzo requerido es un castigo que uno debe asumir y no es bueno aumentar la pena (es decir, uno debería minimizar el esfuerzo lo máximo posible). En contraste, en el servicio a Hashem la persona debe hacer tanto esfuerzo como le sea posible y luchar con todas sus fuerzas…". Podemos ver esta historia ilustrada en la siguiente historia sobre Rav Shraga Feivel Mendlowitz: Cuando era adolescente, Hertzl Shejter siempre llegaba unos minutos tarde a la clase de las 9:00 am de Tanaj que dictaba Rav Shraga Feivel, hasta que un día recibió la noticia de que el jefe quería hablar con él. Hertzl entró al cuarto temblando. “Hertzl, ¿cuándo vas a comenzar a llegar a la hora?”, le preguntó Rav Shraga Feivel. Moviéndose nerviosamente en su silla, Hertzl sólo pudo decir “Im irtzé Hashem (3)”. Pero Rav Shraga Feivel no iba a ser disuadido con tanta facilidad. “Nein”, comenzó a menear su cabeza, “no im irtzé Hashem, im irtzé Hertzl (no si Hashem quiere, sino que si Hertzl quiere)” (4). Hay ocasiones en que una persona no debería consolarse con el hecho de que Hashem se asegurará de que todo salga bien, sino que debe tomar la iniciativa ella misma. Y si hay un entendimiento equivocado sobre el rol del esfuerzo en el servicio Divino del individuo, entonces esto claramente también es cierto con respecto al pueblo judío como un todo. Uno podría verse tentado a pensar que, más allá de lo mala que sea la situación, Dios no dejará que se deteriore indefinidamente y que podemos confiar en que eventualmente las cosas mejorarán automáticamente. Esto es un error muy grave; si la gente no toma medidas para resolver los problemas, entonces estos sólo persistirán. Dios quiere que mejoremos a través de nuestros propios esfuerzos. Esta idea aparece expresada en la Mishná de Pirkei Avot: "En un lugar donde no hay un hombre, hishtadel [intenta] ser un hombre" (5). Muchos comentaristas explican que esto significa que cuando hay pocas personas atendiendo las necesidades de la comunidad, uno debe asumir la responsabilidad y hacerse cargo (6). Rav Shimshon Rafael Hirsh escribe que en circunstancias normales uno debería ser humilde y evitar la publicidad. Sin embargo, cuando hace falta gente para servir a la comunidad, entonces la humildad y la modestia son absolutamente inapropiadas. En cambio, uno debería hacer lo que fuera necesario para mejorar la situación, incluso si eso implica recibir publicidad indeseada (7). Cabe mencionar que la Mishná eligió utilizar la palabra hishtadel, cuando podría haber dicho “en un lugar donde no hay un hombre, sé un hombre”. La razón es que la palabra hishtadel implica un gran esfuerzo; la Mishná nos está enseñando que no alcanza con meramente tratar de ayudar a la comunidad, sino que uno debe hacer un gran esfuerzo. Una pregunta que la gente suele hacer es “¿por qué Dios permitió que ocurriera el Holocausto?”. Obviamente este tema no puede ser explicado con facilidad, pero hay otra pregunta que puede ayudar a responder la primera: “¿Por qué el hombre permitió que ocurriera el Holocausto?”. Dios creó el mundo y lo supervisa constantemente, pero sin embargo le dio al hombre control sobre el mundo; el hombre tiene la capacidad para construirlo o para destruirlo. Es el accionar del hombre el que lleva al dolor y al sufrimiento, no Dios. Moshé estuvo dispuesto durante toda su vida a esforzarse al máximo para cumplir con la voluntad de Dios; consecuentemente, Dios le dio la capacidad de alcanzar resultados sobrehumanos, como levantar las vigas del Mishkán. Podemos aprender de esto que lo único que Dios quiere es que hagamos el esfuerzo, ya que los resultados están en Sus manos. Notas: (1) Rashi, Pekudei 39:33. (2) Siftei Jaim, Midot veAvodat Hashem, Tomo 2, p.24. (3) Esto se traduce como “si Dios así lo quiere”. (4) Rosenblum, Reb Shraga Feivel, p. 175. (5) Avot 2:6 (6) Ver Rashi, Bartenura, Tiferet Israel, Mili deAvot, Rav Hirsh en Avot. (7) Ibíd.

INSIGHTS INTO THE MEGILLA - THE BEHALA OF THE PERSIAN

There are numerous lessons that can be gleaned from a close analysis of Megillas Esther. One of the less discussed aspects of the Megilla is the fact that it is one of the main accounts of the second Galus (exile), that of Paras and Madai. It is extremely important to understand the nature of the four exiles because they represent the basic forms of evil in the world. We see this from the Medrash's explanation of the second verse in Chumash. The Torah states: "And the earth was tohu and bohu , with darkness upon the surface of the deep; and the Divine Presence hovered upon the surface of the waters." The Medrash reveals to us a deeper allusion of the passuk. "..'The land was tohu', this is the Kingdom of Bavel, as it says, 'I have seen the land and behold it is tohu.' And bohu, this is the kingdom of Madai, as it says, 'And they rushed (vayavheelu) to bring Haman.' ... The Maharal explains that right at the outset of creation, there were four aspects of evil that permeated the world, and these were exemplified by the four nations who exiled the Jewish people. Accordingly, it is very important to understand the specific aspect of evil of each nation of exile. What is the unique feature of the Persians? The Medrash describes them as representing the word 'bohu' in the verse, which relates to the word in Megillas Esther of 'vayavheelu'. This comes from the root of the word, 'behala'. which has no single translation in English; it relates to rashness, confusion and rushed behavior. Why does the Medrash characterize the Persians as exemplifying the trait of behala? The Be'er Yosef offers a number of examples of the Persian’s behavior that demonstrate that they possessed this destructive trait. He brings the gemara in Megilla that describes the Persian King, Achashverosh, as one who constantly changed his mind, because of hasty decisions.. We see this when he rapidly has his wife Vashti killed, and then soon after, regrets his decision. Similarly, he swiftly orders the execution of Haman. One Rav explained that had Haman gone through a judicial process it is likely that Achashverosh would have calmed down and refrained from executing him. This rashness was not limited to the King. The gemara further states that when the King sent out the letter ordering the murder of the Jews in several months' time, the people would have killed them immediately if not for their suspicion about such letters. The Be'er Yosef points out that it was this trait of behala that posed such a danger to the Jewish people in this Galus, because when a person acts rashly, there is the risk that he will make drastic and often damaging decisions. We see the seriousness of the trait of behala most starkly in the rebuke that Yaakov Avinu gave to his son, Reuven. Many years earlier, Reuven had sinned by moving Yaakov's bed. Yaakov criticized him for the rashness of his action. As a result of this character trait, Reuven lost his right to the bechora (first-born), his role as King, and his status as the Kohen (priest). It is evident from the harsh consequences of his momentary rashness, that the trait of behala is considered highly damaging. Rashness causes a person to make impulsive decisions without giving sufficient consideration to the consequences of one's actions. This seems to have been Yaakov's criticism of Reuven's action in moving his father's bed. He acted impulsively without considering the consequences of his actions. It is evident that rash behavior is clearly the cause of much of the negativity that plagues relationships. Hurtful words are usually said on the spur of the moment, as are outbursts of anger. By refraining from acting or reacting immediately to events, a person can eliminate much of the dangerous rashness that causes so much damage. In this vein, Rav Chaim Shmuelevitz zt"l explains that the antidote to the trait of behala is provided by the Mishna in Avos: "Be deliberate in judgment." This teaches us that one should carefully assess his actions carefully before he performs them. We learn from the Megilla that the second Galus was characterized by the trait of behala. This remains a trait that plagues our lives. May we all merit to overcome it.

MEGILLA – RASHI INSIGHTS

Megilla Esther, 1:1: “And it was in the days of Achashverosh: he is Achashverosh who ruled from Hodu to Cush over a hundred and twenty seven provinces.” Rashi, 1:1: sv. He is Achashverosh: He [remained] in his evil from the beginning until the end. In the first verse in the Megilla, Rashi reveals an allusion to the nature of King Achashverosh, one of the main characters in the story. He teaches us that Achashverosh was an evil person at the beginning of the story and remained evil till the very end. Two questions arise: Firstly, every detail in the Megilla teaches us a message that is connected to the theme of Purim – in what way is the fact that Achashverosh remained evil relevant to the lessons of Purim? Secondly, why, of all the many reshaim who feature in the Tanach is Achashverosh one of the only ones to be singled out for this particular criticism? By answering the second question we can then understand the first as well. It seems that there are two very significant factors that can cause a wayward person to change his ways; the first is exposure to righteous people. The Torah instructs us to cleave to talmidei chachamim and Chazal speak at length of the importance of spending as much time as possible with great people because one can learn from their righteous behavior and see first-hand the results of living a spiritual life. A second possible catalyst for teshuva is the events surrounding us; when a person is involved in events that seem to be guided by the Divine Hand, he has the opportunity to respond to the Divine message and change his ways. Achashverosh merited both opportunities; He married the righteous Esther, whose greatness could not have been hidden from him despite her secretive nature. Moreover, his main advisor towards the end of his life was Mordechai HaTzadik, one of the greatest Sages of the time. Achashverosh also had the good fortune to be one of the players in the remarkable Purim story - the account of how the very existence of the Jewish people was threatened, and yet everything was miraculously turned on its head. It would be difficult to not be positively affected by such great people and by being part of such a miraculous story. Yet Achashverosh remained the same, greedy, selfish person at the end of the story and indeed the end of his life. One proof of this is mentioned by the Gemara is found in one of the very last verses in the Megilla: “And King Achashverosh placed a tax on the land and the islands.” The commentaries explain that when he married Esther he reduced the taxes on his Kingdom so that her home nation might reveal itself to him in order to benefit further from its new connection to the King. At the end of the story he knew her identity, therefore he raised the taxes again. This demonstrates that at the climax of the Purim story all Achashverosh could think about was money. Another indication that he remained evil is that he never committed to rebuilding the second Temple despite the great benefits he derived from Mordechai and Esther. We can now understand the connection between Achashverosh’s flaw and the Purim story. The lesson of Purim is to see the Divine Providence even in a time of Hester Panim (when HaShem’s Presence is hidden) and to increase our awareness of HaShem in our own lives. Yet it is insufficient if that newfound recognition remains in the realm of the mind and heart. It must bring about an enhancement in one’s Avodas HaShem. The example of Achashverosh teaches us how not to respond to Divine Providence – remaining oblivious to HaShem’s messages and engulfed in base lusts and desires.

PARSHAS SHEKALIM - ATONEMENT FOR THE SALE OF YOSEF

"This shall they give - everyone who passes through the census - a half shekel of the sacred shekel, the shekel is twenty geras, half a shekel as a portion to Hashem." In Parshas Ki Sisa, the Torah instructs every man to give half a shekel (known as machsis hashekel) towards the communal offering given in the Mishkan (Tabernacle). Since the destruction of the Beis HaMikdosh, we no longer merit to have this Mitzvo, however, we remember it every year when we read Parshas Shekalim. Accordingly, there still remain valuable lessons that can be derived from the machsis hashekel. The Medrash Rabbah offers a surprising reason for the mitzvo, and in particular, why the specific value of half a shekel, must be given. The Medrash explains that the giving of the half shekel is an atonement for the sale of Yosef Hatzaddik by his brothers. The brothers sold Yosef for twenty pieces of silver. This is equivalent to five shekel. Ten of the brothers sold Yosef, each one receiving one tenth of this value, making a half shekel each. Accordingly, since each brother gained half a shekel in the sale, their descendants were instructed to give half a shekel as an atonement. The obvious question to be asked is what is the connection between the giving of half a shekel and the sale of Yosef? In order to answer this, we need to deepen our understanding of the sale of Yosef. The brothers knew that twelve tribes were destined to come from Yaakov Avinu. Each tribe would have its own unique qualities and they would all join together to combine to make up the Jewish people as a whole, with tribe complementing the others. The brothers decided that Yosef had lost his right to be part of this group, because of what they perceived to be his dangerous attitude and behavior. Therefore, they believed that they could remove Yosef from the destined 12 tribes, and be left with only eleven. The chiddush (novelty) of this approach was that they planned to remove one of the twelve pieces to the puzzle that would constitute the Jewish people. They felt that they could do without Yosef's potential contribution to the Jewish people, and the Jewish people could continue without him. With this understanding we can now explain how the mitzvo of Shekalim atones for the sale of Yosef. The commentaries note the significance of the fact that one must give half a shekel as opposed to a full shekel. Many explain that it comes to teach us about the importance of unity amongst the Jewish people by showing that each person is only 'half a person' without combining with the strengths of his fellow man. One should not think that he can separate from his fellow Jews and be unaffected. A person who ha this attitude he will be incomplete. In this way, the mitzvo of giving half a shekel can act as an atonement for the sale of Yosef. Yosef's brothers thought that they could get along fine without Yosef's contribution to the Jewish people. Their mistake was that even if they believed him to be erring, he was still an essential part of the Jewish people. By giving half a shekel we remind ourselves that this is not the correct attitude - all Jews are part of a unified whole, and everyone needs to combine with their fellow. This idea even extends itself to people who are not behaving in the most optimal fashion. Shortly after the mitzvo of giving half a shekel, HaShem commands us to combine a number of spices to make the incense. One of these is the chelbanah, which Chazal tell us has a foul smelling odor. Why then is it included in the ingredients for the incense? The Gemara explains that any communal fast that does not include sinners is not considered a proper fast. Rav Chaim Shmuelevitz zt"l explains that when the Jewish people are not united, then they are not considered one unit, and therefore the power of the community is drastically weakened. The Bostoner Rebbe zt"l epitomized the attitude that every Jew should be treated with respect regardless of his religious affiliation. His funeral testified to this by the fact that there were numerous people attending who would not be classified as regular Bostoner Chassidim. He expressed his attitude in this area in a couple of brief sentences: "The trouble with our generation is we only love our fellow man if he's like us - if he davens in my shtiebel , if he has the same Rebbe, if he goes to the same yeshiva - then [he says] 've'ahavta lereyecha'. If he's not 'camocha', then I have no business with him." In a similar vein, he said, "When people try to disassociate one group from another, that's part of the 'torah' of sinas Yisrael (hatred of Jews). Every person can improve. Every group can improve. But it doesn't mean that these people have to be blackballed because some people think that they're not exactly the way they are..." We have seen how the Medrash connecting the episode of the sale of Yosef to the mitzvo of giving half a shekel, teaches us that we should realize that we should never 'blackball' other Jews, regardless of who they are. May we all merit to learn from the words of the Bostoner Rebbe zt"l and emulate his actions, in striving to unite all Jews.

Parachat Pekoudé – L’aspect positif de la destruction du Temple

« Tel est le décompte [des matériaux] du Michkan, le Michkan du Témoignage, qui fut établi par Moché… » (Chemot, 38:21.) Rachi explique, sur les mots Le Michkan ; Michkan : « [Le mot Michkan est écrit] deux fois, pour faire allusion au Temple qui fut pris comme gage (machkon), puisqu’il fut détruit à deux reprises à cause des fautes d’Israël. » Rachi rapporte le midrach qui explique la répétition du mot Michkan. « Michkan » fait référence au machkon, qui correspond au gage donné lorsque quelqu’un emprunte un objet ; s’il ne peut le rendre, le propriétaire de l’objet garde le gage. Dans le cas présent, Hachem donna aux deux Temples le rôle de garants du peuple juif. Ceci, car dans le futur, ce dernier allait transgresser de graves fautes, au point qu’il allait mériter l’anéantissement, mais Hachem allait déverser Son courroux sur le bois et les pierres des Temples, épargnant ainsi le peuple. Le midrach nous enseigne qu’il existe des aspects positifs aux événements les plus tragiques, tels que la destruction des Temples. L’histoire suivante illustre remarquablement cette idée ; Rabbi Levy Its’hak de Berditchev zatsal passa une nuit dans une auberge. Il se leva au milieu de la nuit, afin de réciter Tikoun ‘Hatsot – les prières qui expriment notre peine en ce qui concerne la destruction du Temple. Il pria avec beaucoup de ferveur et d’émotion, et l’aubergiste, un « simple » Juif, en l’entendant, se leva et entra dans sa chambre pour comprendre pourquoi il pleurait tant. Le rav tenta de lui expliquer l’importance du Temple, à quel point la présence d’Hachem y était apparente, et combien nous souffrons de l’exil. Il fut si convaincant que l’aubergiste éclata en sanglots en réalisant soudain l’ampleur de la tragédie qui avait frappé le peuple juif. Il pleura tant que Rabbi Lévy Its’hak s’inquiéta pour sa santé ; il se mit alors à le rassurer et à lui dire qu’il y a des côtés positifs au ‘Hourban (à la destruction) – ceux mentionnés par Rachi dans la paracha de cette semaine, à savoir que le peuple juif fut épargné, parce qu’Hachem déversa Sa colère sur les Temples plutôt que sur les Bné Israël. Là aussi, il fut si convaincant que l’hôtelier se mit à danser et à chanter joyeusement avec Rabbi Lévy Its’hak. Ils firent tant de bruit que d’autres personnes les entendirent et vinrent leur demander la raison de leur joie. L’aubergiste répondit : « N’êtes-vous pas au courant ? Le Temple a été détruit ! » Cette histoire met davantage en évidence le fait qu’outre le côté indubitablement tragique des destructions, elles eurent pour conséquence positive notre survie. Ceci nous enseigne que dans chaque tragédie que nous vivons, que ce soit en tant que nation ou individuellement, il existe des points positifs. L’un des bénéfices éventuels est que la personne voit la Providence Divine plus clairement en temps de peine, ce qui peut renforcer sa relation avec Hachem. Autre « avantage » des événements difficiles : ils permettent aux gens de ralentir leur rythme de vie effréné et de relever ce qu’ils doivent améliorer. Prenons l’exemple d’une femme, mère de plusieurs enfants en bas âge, qui était constamment épuisée par la garde de ses enfants et par les tâches ménagères à accomplir simultanément. Elle estimait que le fait d’employer une aide-ménagère qui la déchargerait serait un signe de faiblesse. Ce n’est que lorsqu’elle souffrit d’un sérieux problème de santé, qu’elle se fit aider, n’ayant plus le choix. Baroukh Hachem, elle se remit de sa maladie, en réalisant qu’elle pouvait être une meilleure mère pour ses enfants. Elle comprit qu’avant de tomber malade, elle était si fatiguée par le travail exigé, qu’elle était intolérante et de mauvaise humeur avec ses enfants. Ce changement forcé dans sa vie lui montra qu’elle pouvait être bien plus sereine et heureuse avec ses enfants, quand elle n’était pas éreintée par toutes les tâches ménagères . De cette façon, une apparente tragédie marqua finalement un tournant majeur et positif dans sa relation avec ses enfants. Rachi nous montre que même les événements difficiles ont leurs points positifs – si nous les remarquons, nous pouvons les utiliser pour nous élever dans notre avodat Hachem.

פקודי - מאמץ רוחני

בס"ד לאחר שמלאכת בניית המשכן הגיעה אל סיומה, לא הצליחו העוסקים במלאכה להעמידו מחמת כובד הקרשים. כיוון שלמשה רבנו לא היה חלק בעבודות המשכן, רצה הקב"ה להעניק לו כבוד זה של העמדת המשכן על מכונו. לכן, הורה לו הקב"ה לנסות לעשות זאת – והמשכן מעצמו יזקף ויעמוד, וכך יראה כלפי חוץ כאילו עשה זאת משה רבנו בעצמו . במעשה זה ישנו קושי מסוים – זכות העמדת המשכן ניתנה למשה רבנו, ועם זאת, למעשה הוא לא פעל כלום – הקב"ה, הוא זה שהעמיד את המשכן בכבודו ובעצמו! כיצד אפשר להבין זאת? האמת היא, שכל מצווה שיש ביכלתנו לקיים זה רק כיוון שהקב"ה העניק לנו את היכולת לקיימה – הוא בכל רגע ורגע משפיע כוח וחידוש לעולמו, ולכל אדם ואדם בו – לולא השפעה מתמדת זו משמיים, לא היינו יכולים לעשות דבר! השוני היחיד הקיים בין כל מצווה אחרת ובין מעשה הקמת המשכן הוא שזהו נס גלוי, בעוד הכוח לקיים מצוות אחרות הוא נס נסתר. השכר שאנו מקבלים על מעשינו, אינו על תוצאת המעשה – אלא על המאמץ וההשקעה שהשקענו בו. משה רבנו השקיע את המאמצים על מנת להעמיד את המשכן, ולכן נחשבת לו הזכות כאילו באמת עשה זאת בעצמו. ה"שפתי חיים" מפתח הלאה רעיון זה; הוא כותב שכולנו מודעים לכך שאין לנו את היכולת להגיע לשום הישג בעולם הגשמי לולא הקב"ה שמסייענו. ואם כך, מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים בשטח זה? לאחר חטא אדם הראשון, הקב"ה גזר על האדם עבודת כפיים קשה שרק על ידה ישיג את פרנסתו - אולם אנו חייבים לזכור שהאמת היא שלא אנחנו מרויחים שום דבר כל פעולותינו מהוות אך ורק את ההשתדלות ההכרחית לנו בעקבות העונש של "בזעת אפיך תאכל לחם" כל עבודתנו והשתדלותנו להשיג את מחייתנו, ושאר הישגים גשמיים הינם תוצאה מאותה 'גזירת השתדלות', אנו נדרשים לעבוד ולהשקיע רבות, ועם זאת עלינו לזכור שבסופו של דבר לא המאמצים הם אלה שהביאו לפירות. מכל מקום, אנו הרבה פחות מודעים לכך שבאותה מידה נכונים הדברים גם בתחום הרוחני. אנו בעלי זכות בחירה, שהיא היכולת להחליט בעצמנו האם נבחר בטוב או חלילה ברע, ובכל מקרה, התוצאות הסופיות אינן נתונות בידיים שלנו! לדוגמא, ייתכן מצב בו אדם, ישקיע את מירב אונו והונו כדי לקנות אתרוג מהודר מאד, אולם כאשר הוא מגיע להשתמש בו ביום טוב, האתרוג יפול מידו והפיטם – ינתק מהאתרוג ויהפוך אותו לפסול לברכה. אנו יכולים להחליט לקיים את המצווה, אך רק הקב"ה הוא המאפשר לנו לקיימה למעשה. בהתבסס על עקרון זה, ש"גזירת ההשתדלות" תקפה בתחום הגשמי כמו גם בתחום הרוחני, אדם עלול להגיע להשוואת שני עולמות אלה בדרך אחרת: האמונה והבטחון בה' חשובים יותר מהשקעה והשתדלות בעולם הגשמי, וככל שרמת הביטחון של האדם גבוהה יותר, כך הוא יוכל לקבל יותר, ללא יחס להשתדלות שהשקיע. אדם עלול לסגל גישה זהה גם ביחס לעולמו הרוחני – ולחשוב שהתפקיד העיקרי הוא להגיע לביטחון, ואילו ההשתדלות – רק מהווה גורם משני כתוצאה מגזירת ה'. אולם, מדגיש השפתי חיים – אין זה נכון להשוות באופן מוחלט בין העולם הרוחני והגשמי בהקשר זה. הוא מסביר שקיים הבדל מכריע ביניהם: בנוגע לגשמיות, ההשתדלות הינה חוב, שיש לשלמו, ולא טוב ולא ראוי שיוסיף על תשלום חובו יותר מהנדרש, על האדם להמעיט בהשתדלות עבור פרנסתו עד למינימום הנדרש. בניגוד לכך, בעבודת ה' עליו לעשות כל מאמץ אפשרי ולהשתדל בכל כוחו!. רעיון זה מומחש יפה בסיפור הבא אודות ר' שרגא פייבל מנדלוביץ: "כבחור צעיר, היה הרצי שכטר מגיע באופן קבוע באיחור של כמה דקות לשיעורו של ר' שרגא פייבל בתנ"ך שהיה מתחיל ב: 9:00 בבוקר. יום אחד הוא קיבל הודעה שר' שרגא פייבל רוצה לדבר איתו. הרצי נכנס לחדר בחשש גלוי. "נו, הרצי, מתי תתחיל להגיע בזמן?" שאל הרב. הרצי נע באי נוחות מוגברת בכסאו, ולא הצליח לומר יותר מאשר "אם ירצה ה'". אולם ר' שרגא פייבל לא ויתר, וענה - "לא אם ירצה ה', אם ירצה הרצי!" יש מקרים בהם אסור לאדם להניח לעצמו מתוך ביטחון שה' ידאג לכך שהכל ילך באופן הטוב ביותר, אלא עליו לקחת על עצמו את מלא האחריות והיוזמה – הוא צריך לעשות. אם קיימת טעות יסודית בהבנת תפקיד ומקומה של ההשתדלות האישית של כל אדם בעבודת ה' שלו, אזי בדיוק כך נראית תמונת המצב ביחס לשפל מצבו של העם היהודי בימינו. אדם עלול בקלות לנטות למחשבה שיהא המצב אשר יהא, בכל מקרה הקב"ה לא יניח לו להתדרדר ללא גבול ושליטה ושבסופו של דבר יסתדרו העניינים מאליהם. זוהי טעות חמורה ביותר; כל עוד בני אדם אינם קמים ופועלים כל שביכולתם על מנת לפתור את הבעיות בהן נתון העם היהודי כולו – תישארנה הבעיות בעינן. הקב"ה דורש מאיתנו לדאוג ולהביא לשיפור המצב ככל שביכלתנו. רעיון זה מובע במשנה בפרקי אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מפרשים רבים מסבירים שהכוונה היא במקום בו חסרים אנשים שיפעלו למען הציבור, אדם חייב לקום ולמלא את החסר . ר' שמשון רפאל הירש כותב שבאופן רגיל אדם צריך לסגל לעצמו תכונות של צניעות וענווה ולברוח מהפרסום והכבוד, אולם כאשר קיים צורך לשרת את הציבור – במקום זה הצניעות והענווה לגמרי לא מתאימות. אלא אדם חייב לעשות כל שנצרך כדי לסייע ולעזור לציבור – אפילו במצב בו העניין כרוך בפרסום שהוא אינו חפץ בו . העובדה שהמשנה השתמשה במילה "השתדל" ראויה לשימת לב מיוחדת. אפשר היה לבחור בביטוי כמו – "במקום שאין אנשים – היה איש". התשובה לכך היא שהמילה "השתדל" מכוונת למאמצים גדולים; המשנה מלמדת אותנו שלא מספיק רק "לנסות" לעזור לציבור, אלא אדם צריך לנסות, ושוב לנסות ולהשתדל ולהתאמץ בכל כוחו כדי להשיג מטרות נעלות כאלה. במשך חייו, משה רבנו שאף שאיפה אחת, והתאמץ והשתדל עבורה – למלא את רצון ה'. לכן, נתן לא הקב"ה את היכולת להגיע לתוצאות על אנושיות, כהרמת קרשי המשכן הכבדים מנשוא. אנו יכולים ללמוד מכך שכל מה שדורש מאיתנו ה' הוא שנשקיע את המאמץ הנדרש, התוצאות – תבאנה מידיו הרחבות והמלאות!

PEKUDEI – THE VALUE OF THE TABERNACLE

“These are the reckonings of the Tabernacle, the Tabernacle of Testimony, which was reckoned at Moshe’s bidding. The labor of the Levites was under the authority of Issamar, son of Aaron the Kohen. Betzalel, son of Uri, son of Hur, of the tribe of Yehudah, did everything that HaShem commanded Moshe.” The Parsha begins with a brief description of the Mishkan (Tabernacle) and the people who were involved in its construction and service. The Seforno writes that the Torah is teaching us a significant point with this introduction. The Mishkan and its accessories were never destroyed, captured or desecrated. In contrast, both the Temples were subject to desecration and destruction. The Seforno explains that the first two verses in the Parsha are giving four reasons behind the elevated nature of the Mishkan. The first is in the words; “‘the Tabernacle of Testimony”. This, the Seforno explains refers to the two Tablets that Moshe received on Mount Sinai. These are indicative of the incredible spirituality that dwelt in the Tabernacle. The verse continues; “which was reckoned at Moshe’s bidding.” Since Moshe arranged the building of the Mishkan, it benefitted from his personal majesty. The third aspect contributing to the holiness of the Mishkan was that, “the labor of the Levites was under the authority of Issamar”. Issamar was also a man of great stature. And finally, the second verse informs us that Betzalel, also a great man, with great lineage, built the Mishkan. The Seforno then contrasts this with the people involved in the building of the Temples. The first Temple was arranged by the righteous Shlomo HaMelech, however, the workers were non-Jews from Tsur. Since the Temple was not built by righteous people, it was subject to corrosion and therefore needed to be maintained, unlike the Tabernacle. Moreover, because of its lower level of holiness it did ultimately fall into the hands of our enemies and was destroyed. The second Temple was of an even lower level of holiness; the Tablets were not there, and it was arranged by Koresh (Cyrus), the Persian King. Accordingly, it too fell foul of our enemies and was destroyed. Three verses later, the Torah tells us the total value of all the jewelry that was given for the building of the Tabernacle. The Seforno on this verse, continuing in his theme from the earlier verses, notes that the total material value of the Tabernacle was far less than that of both Temples, both of which were incredibly beautiful and expensive buildings. And yet, unlike the Temples, the humble Tabernacle continually had the Divine Presence within it. The Seforno concludes that this teaches us that the holiness of a building is not defined by its material value and beauty, rather by the spiritual level of the people who were involved it its construction. In a similar vein, the explanation of the Seforno teaches us that the Torah outlook attributes true value towards physical objects or buildings in a very different way to that of the secular outlook. In the secular world, the external beauty or material value of the item define its ‘value’. In contrast, the Torah pays little heed to the external qualities rather the internal spirituality that was invested into the item determines its true value. Thus, the Tabernacle may have been far less physically impressive than the two Temples but its true value was far greater because of the intentions of the people who made it. This concept is demonstrated by an interesting incident with regard to the Tabernacle that is described in Parshas Terumah and Vayakhel. HaShem instructs Moshe Rabbeinu to tell the people to bring the raw materials necessary in order to build the Mishkan. "This is the portion that you shall take from them: gold, silver, and copper; and turquoise, purple and scarlet wool; linen and goat hair; red-dyed ram skins; tachash skins, acacia wood; oil for illumination, spices for the anointment oil and the aromatic incense; shoham stones and stones for the settings, for the Ephod and Breastplate ." The Ohr HaChaim HaKadosh points out that the order of the materials mentioned is difficult to understand; the shoham stones and the 'stones of the settings' are the most valuable of all the items in the list, therefore logically they should have been mentioned first. He offers an answer based on the Gemara that informs us how the people attained the shoham stones. The Gemara says that a great miracle occurred and shoham stones came down along with the manna. The Nesi’im (Princes) then donated these precious stones to the Mishkan.. One may think that the supernatural manner in which the stones came down would only add to their inherent material value. However, the Ohr HaChaim writes the exact opposite; since the stones came without any effort or financial loss, they are placed at the end of the list of items donated to the Mishkan. When the people gave all the other items, they were parting with their property and willingly undergoing financial loss for the sake of doing HaShem’s will. This places those items, including such mundane material as goat hair, on a higher level than the precious shoham stones who came through a miracle. This starkly demonstrates the Torah’s value system with regard to the physical world. External factors are completely subjugated to the internal – the intentions that went into the item determine its true value. This concept has applications in Jewish law. The authorities discuss the status of an esrog that has been bruised by over-use. The Chasam Sofer zt”l rules that if the bruises came about because many people fulfilled the Mitzvo of shaking the four species with this esrog, then it is kosher. He writes further that the fact that the bruises came about through Mitzvos actually enhances its status, and constitutes a kind of hiddur (beautification) in and of itself. This Chasam Sofer teaches us a very telling lesson. When a person would see a beautiful, clean esrog that had never been used, and compares it to a bruised esrog that had been shaken by hundreds of people, he would consider the clean esrog to be of greater value. However, the Torah focuses far more on the internal value behind the esrog, than on its external beauty. In a similar vein, a man’s hat once became very dirty on Shabbos. He asked the Chazon Ish zt”l if he could clean it on Shabbos. The Chazon Ish answered that it was forbidden, but he man argued that it is not Kavod Shabbos (the honor of Shabbos) to go around with a dirty hat. The Chazon Ish answered that since the hat is left dirty in honor of the sanctity of Shabbos, in this case, keeping it dirty constitutes honoring the Shabbos itself. Again, one may think that a dirty hat cheapens Shabbos due to its unkempt appearance, however, in truth the intentions that lay behind the dirt can turn this into a way of greatly honoring Shabbos! We have seen how the Torah’s criterion for defining the true ‘value’ of the physical world is very different from that of the secular world. The effort, kavannah (intentions) and spiritual input into that item are the true determinants of its objective value, as opposed to its superficial appearance or monetary value. There is a very natural tendency for a person brought up in the Western world or with Western influences to focus on the externalities of the physical world, including the size of a house, the appearance of a car, etc. The sources above teach us that it is incumbent on each person to adjust his value system in line with the Torah outlook. .

PEKUDEI – INSIGHTS IN RASHI – THE POSITIVE ASPECT OF THE CHURBAN

Shemos, 38:22: These are the reckonings of the Mishkan, the Mishkan of Testimony, which were reckoned at Moshe’s bidding… Rashi, Shemos, 38:22: sv. The Mishkan; mishkan: “[It says the word mishkan] twice, to allude to us that the Temple that was taken as collateral (mashkon) by being destroyed twice because of the sins of Yisrael.” Rashi quotes the Midrash that explains the double usage of the word mishkan. The word ‘mishkan’ alludes to the concept of a mashkon, which is the collateral that is given when someone borrows something; if he is unable to return what he borrowed then the lender keeps the collateral. In this instance, HaShem made the two Temples collateral for the Jewish people. This is because at future junctures in history they would sin so badly that they would deserve to be totally wiped out, but HaShem would instead take out His wrath on the wood and stone of the Temples, thereby sparing the existence of the people. This Midrash teaches us that there are positive aspects to even the most tragic occurrences such as the Destruction (Churban) of the Temples. The following story demonstrates this point in a dramatic way; Rav Levi Yitzchak of Berdichev zt”l was once staying overnight in an inn. He arose at midnight in order to pray tikun chatsos – the prayers that express our pain at the destruction of the Temple. He prayed with great fervor and emotion, and the innkeeper, a simple Jew, hearing the noise, came in to see why he was crying so much. He tried to explain what it meant to have a Temple and how HaShem’s presence was so apparent, and how lacking we are in Exile. He did such a good job that the innkeeper suddenly burst into uncontrollable tears at his sudden realization of the magnitude of the tragedy that had befallen the Jewish people. He cried so much that Rav Levi Yitchak worried for his health; so he began to reassure him that there was a positive aspect to the Churban - that which is mentioned by Rashi in this week’s Parsha - that the Jewish people were spared being destroyed because HaShem instead took out His wrath on the Temples. He did such a good job in showing the innkeeper the positive aspect of the Churban that the innkeeper broke into joyous dancing and singing with Rav Levi Yitzchak. They made such a noise that other people heard them and came in to ask what they were so happy about. The innkeeper answered: “Don’t you know – the Temple was destroyed!” This story brings out further the idea that despite the undoubtedly tragic nature of the Churbanot, they also had a positive aspect in that they ensured our survival. This teaches us a wider lesson that in all the tragedies that we endure, whether as a nation or as an individual, there are positive aspects. One possible benefit is that a person can often see Divine Providence more clearly in times of pain, thereby strengthening his relationship with God. Another positive benefit of difficult events are that they can help people step back from their hectic lives and see if there is anything that needs to be changed. One example is of a woman with several young children who was constantly worn out looking after her children and running the house at the same time. She felt that it was a sign of weakness to get paid help to unload the burden. It was only when she was struck with a serious sickness that she had to get more help. Thankfully she recovered from her sickness with a heightened understanding of how she could be the best mother to her children. She now realized that before the sickness she was so worn out doing everything in the house that she was impatient and moody with her children. The forced change in her life showed her how much more calm and happy she could be with her children when she was not so worn out doing all the housework. In this way, a seeming tragedy actually became a positive turning point in her relationship with her children. Rashi teaches us that even difficult circumstances have benefits – if we open our eyes to them, we can use them to grow in our Avodat HaShem.

PEKUDEI – INSIGHTS IN RASHI – THE POSITIVE ASPECT OF THE CHURBAN

Shemos, 38:22: These are the reckonings of the Mishkan, the Mishkan of Testimony, which were reckoned at Moshe’s bidding… Rashi, Shemos, 38:22: sv. The Mishkan; mishkan: “[It says the word mishkan] twice, to allude to us that the Temple that was taken as collateral (mashkon) by being destroyed twice because of the sins of Yisrael.” Rashi quotes the Midrash that explains the double usage of the word mishkan. The word ‘mishkan’ alludes to the concept of a mashkon, which is the collateral that is given when someone borrows something; if he is unable to return what he borrowed then the lender keeps the collateral. In this instance, HaShem made the two Temples collateral for the Jewish people. This is because at future junctures in history they would sin so badly that they would deserve to be totally wiped out, but HaShem would instead take out His wrath on the wood and stone of the Temples, thereby sparing the existence of the people. This Midrash teaches us that there are positive aspects to even the most tragic occurrences such as the Destruction (Churban) of the Temples. The following story demonstrates this point in a dramatic way; Rav Levi Yitzchak of Berdichev zt”l was once staying overnight in an inn. He arose at midnight in order to pray tikun chatsos – the prayers that express our pain at the destruction of the Temple. He prayed with great fervor and emotion, and the innkeeper, a simple Jew, hearing the noise, came in to see why he was crying so much. He tried to explain what it meant to have a Temple and how HaShem’s presence was so apparent, and how lacking we are in Exile. He did such a good job that the innkeeper suddenly burst into uncontrollable tears at his sudden realization of the magnitude of the tragedy that had befallen the Jewish people. He cried so much that Rav Levi Yitchak worried for his health; so he began to reassure him that there was a positive aspect to the Churban - that which is mentioned by Rashi in this week’s Parsha - that the Jewish people were spared being destroyed because HaShem instead took out His wrath on the Temples. He did such a good job in showing the innkepper the positive aspect of the Churban that the innkeeper broke into joyous dancing and singing with Rav Levi Yitzchak. They made such a noise that other people heard them and came in to ask what they were so happy about. The innkeeper answered: “Don’t you know – the Temple was destroyed!” This story brings out further the idea that despite the undoubtedly tragic nature of the Churbanos, they also had a positive aspect in that they ensured our survival. This teaches us a wider lesson that in all the tragedies that we endure, whether as a nation or as an individual, there are positive aspects. One possible benefit is that a person can often see Divine Providence more clearly in times of pain, thereby strengthening his relationship with HaShem. Another positive benefit of difficult events are that they can help people step back from their hectic lives and see if there is anything that needs to be changed. One example is of a woman with several young children who was constantly worn out looking after her children and running the house at the same time. She felt that it was a sign of weakness to get paid help to unload the burden. It was only when she was struck with a serious sickness that she had to get more help. Baruch HaShem she recovered from her sickness with a heightened understanding of how she could be the best mother to her children. She now realized that before the sickness she was so worn out doing everything in the house that she was impatient and moody with her children. The forced change in her life showed her how much more calm and happy she could be with her children when she was not so worn out doing all the housework. In this way, a seeming tragedy actually became a positive turning point in her relationship with her children. Rashi teaches us that even difficult circumstances have benefits – if we open our eyes to them, we can use them to grow in our Avodas HaShem.

Parachat Vayakel – Le Chabbat

La paracha débute par l’obligation de respecter le Chabbat : « Car pendant six jours, le travail sera fait et le septième jour sera pour toi saint, une journée de repos absolu en l’honneur d’Hachem ; quiconque travaillera en ce jour sera mis à mort. » Les commentateurs se penchent sur la formulation énigmatique de ce verset ; on aurait dû lire : « Car pendant six jours, tu travailleras », à la voix active, plutôt que « le travail sera fait », au passif . Ils expliquent que la Thora nous montre l’attitude à adopter, pour avoir la force de s’abstenir de faire une melakha (activité interdite) pendant Chabbat. Durant la semaine, la personne doit travailler pour gagner sa vie, elle ne peut pas croiser les bras et attendre que D. subvienne à ses besoins, si elle ne fait aucun effort. Elle doit faire sa hichtadlout, parce qu’Hachem en a décrété ainsi depuis la faute d’Adam Harichon. Mais en réalité, sa hichtadlout (efforts fournis) n’est pas la cause de son succès, c’est Hachem Qui en est l’unique Source. Pendant Chabbat, Hachem nous ordonne de nous abstenir de toute activité créative, afin d’intérioriser cette idée et le fait que tout le travail de la semaine n’est effectué qu’à cause du décret évoqué. Or, si quelqu’un estime que ses efforts sont l’origine de son gagne-pain, l’arrêt de travail pendant Chabbat lui sera très difficile ; selon lui, plus il travaille, plus il gagne et il trouve donc logique de travailler pendant Chabbat, comme durant la semaine. En réponse à cette attitude erronée, la Thora nous parle du travail fourni à la voix passive — car en vérité, l’homme ne fait pas le travail, c’est le travail qui est effectué pour lui. Hachem, pour ainsi dire, accomplit le travail et subvient aux besoins de chacun. Si l’on en est conscient, il sera bien plus facile de ne pas travailler pendant Chabbat, car on saura que notre travail n’est, en fait, pas la source de nos revenus . Cet enseignement ne se limite pas aux 39 travaux interdits par la Thora pendant Chabbat. Nos Sages ont instauré l’interdit de parler d’une melakha que l’on prévoit de faire en semaine . L’évoquer témoignerait aussi d’une mauvaise compréhension de la leçon du Chabbat, à savoir qu’Hachem subvient aux besoins de la personne. De plus, bien qu’il soit techniquement permis de penser à une melakha pendant Chabbat, il est toutefois louable d’éviter complètement ce genre de réflexions . Cela montre que l’on réalise réellement, à travers le Chabbat, qu’Hachem dirige le monde et que le fait de penser à une melakha est inutile. Cette notion est rapportée dans la guemara : on nous raconte, dans le traité de Chabbat, qu’un homme vertueux vit pendant Chabbat une brèche dans la barrière qui entourait son champ. Il programma de la réparer en semaine, puis se souvint que c’était Chabbat et se sentit coupable d’avoir pensé à une melakha pendant Chabbat. Pour montrer son regret, il décida de ne jamais réparer cette clôture et, en récompense, un câprier poussa miraculeusement, ce qui lui permit de subvenir aux besoins de toute sa famille . Deux questions se posent concernant cette guemara. Tout d’abord, pourquoi a-t-il décidé de ne jamais restaurer la barrière : en quoi était-ce une bonne chose et comment cela pouvait-il rectifier son erreur ? Deuxièmement, comment comprendre la récompense décernée, en quoi était-ce mesure pour mesure, une réponse à la décision qu’il prit de ne jamais colmater la brèche ? Nous pouvons répondre à ces interrogations grâce au principe que nous avons énoncé. Lorsque cet homme vertueux vit l’état de la barrière, il prévit de la réparer, oubliant momentanément l’enseignement de Chabbat ; Hachem est la Source de notre subsistance et les efforts de l’homme n’ont aucune valeur, sans Son aide. Pour rectifier son « erreur », il décida de ne jamais arranger la barrière, afin de montrer qu’il était en réalité conscient que ses efforts n’étaient pas l’origine de son gagne-pain. Hachem lui montra qu’il avait bien réagi et, mesure pour mesure, Il lui fournit une nouvelle source de revenus ; un câprier qui poussa sans aucune contribution humaine ! C’était la preuve qu’Hachem peut subvenir aux besoins d’une personne indépendamment de sa hichtadlout. Il est très difficile, durant la semaine, de ne pas se laisser duper à croire que la hichtadlout de l’homme lui permet de vivre et qu’Hachem n’est pas le Seul à subvenir à nos besoins. Le Chabbat nous offre l’opportunité de voir clairement que toute notre hichtadlout est, en fin de compte, inutile . Pendant Chabbat, tandis que les gens continuent de travailler dur pour gagner leur vie, les Juifs pratiquants cessent ces activités, reconnaissant qu’Hachem dirige le monde sans avoir besoin de la participation de l’homme. Comme nous l’avons expliqué, cette idée ne s’exprime pas seulement lorsque l’on s’abstient de faire une melakha, mais cela s’applique également lorsque l’on se garde de parler d’une melakha. Le plus haut niveau est atteint quand on évite de penser à une melakha que l’on doit faire. Tous ces interdits sont censés nous faire réaliser que toutes nos réalisations de la semaine ne voient le jour que parce qu’Hachem le désire. Puissions-nous tous mériter de respecter le Chabbat sans faire, parler ou penser à une melakha.

ויקהל- הגשמת הפוטנציאל שלנו

בעת שמתארת התורה את בניית המשכן, נאמר: "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו…" . הרמב"ן כותב שמילים אלה נאמרו על אלה שהתנדבו לעבודות כגון אריגה, תפירה ובנייה. היכן ומתי התיימנו אותם אנשים באומנויות אלה? עונה הרמב"ן שהם גילו בתוך תוכם את הידע והיכולת לעשות זאת. אותם כוחות שהיו עד כה טמונים עמוק, באו לידי ביטוי בזכות שאיפתם החזקה למלא את רצון ה' ולסייע בבניית המשכן. הקב"ה ראה את רצונם העז לעשות רצונו, ולכן נתן בידם את היכולת לבצע מלאכות אשר מעולם לא למדו לעשותן. מקובל לחשוב, שכל אחד מאיתנו מקבל מאת ה' כעין "חבילה" של כוחות וכשרונות אשר באמצעותם יוכל למלא את הפוטנציאל הגלום בו. עד כמה שרעיון זה נכון בהחלט, ייתכן ואין זה מדויק לגמרי: כאשר אדם גדל ומתבגר, לאט לאט הוא נעשה מודע יותר ויותר לכוחותיו ומאידך – לחולשותיו. נטייתנו הטבעית היא לגדור את עצמנו ואת מעשינו לשטחים בהם אנו יודעים שהם נקודות החוזק שלנו, ולהתעלם משטחים אחרים בהם אנו חלשים יותר. לדוגמא, אדם יכול לשים לב שהוא מצליח מאד בעת שמדבר לפני קהל מצומצם של אנשים, לעומת זאת הוא אינו מסוגל לדבר בפני קהל גדול. לכן גם כאשר יווצר מצב בו זקוקים לאדם שידבר בפני אנשים רבים, הוא יתחמק ממשימה כזו ולא ייקח על עצמו את האחריות, כיוון שברור ומוחלט לו שהוא אינו מסוגל לדבר בפני קהל גדול. לומדים מדברי הרמב"ן שגישה זו שגויה מעיקרה – האנשים שהתנדבו לעבודה במשכן לא היו מודעים כלל לכך שיש בהם את היכולת לעבוד עבודות אומנותיות כאלה – אולם, כיוון שהם הקדישו את עצמם לעבודת ה', הם מצאו בעצמם כישרונות חבויים שעד כה לא נוצלו כלל, וכעת נוצלו לשם מילוי רצון ה'. באותה מידה, בחיינו אנו, פעמים מגיעים מצבים בהם יש צורך באדם שיבצע משימה מסוימת, במבט ראשון אדם עלול לחשוב שהוא אינו מסוגל לכך, אבל, אומרת המשנה באבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", המשנה לא כתבה כל הסתייגות בהוראה זו, ולא אמרה שעל האדם להיות איש רק במצבים בהם נראה לו שהוא המתאים לתפקיד. אלא הקריטריון היחיד לחיובו של האדם לקום ולפעול הוא שאין מלבדו שום אדם אחר שיכול לעשות זאת. ובמצב כזה, אם אכן האדם מקדיש את עצמו רק למען עשיית רצון ה', וודאי ה' עוזר לו ומוציא אל הפועל כוחות וכשרונות אשר היו חבויים בתוכו. ישנן דוגמאות רבות לבני אדם שהוציאו אל הפועל כוחות שהיו גלומים בהם, וכתוצאה מכך זכו והגיעו להישגים מדהימים; אחת הדוגמאות המיוחדות ביותר היא זו של הנצי"ב זצ"ל. כאשר הנצי"ב השלים את פירושו "העמק שאלה" על השאילתות הוא הכין סעודה, כנהוג כאשר אדם מסיים לכתוב ספר, אולם מלבד סיבה פשוטה זו, היתה לנצי"ב גם סיבה אישית נוספת, ובמעמד הסעודה קם וסיפר לנוכחים את סיפורו: בילדותו התייחס בזלזול רב ללימודים ב"חדר", הוריו עשו כל מאמץ לעזור לו לשנות את יחסו ללימודים, אך ללא הועיל. יום אחד, הוא הקשיב להוריו ששוחחו אודותיו, ואודות כשלונו בלימודיו – והגיעו להחלטה שאין לו שום סיכוי להיות בעתיד תלמיד חכם, ועל כן מוטב שילמד להיות סנדלר. אם תלמיד חכם כשאיפתם – לא יהיה, לפחות יהודי טוב יהיה, ירא שמים, שיעשה את עבודתו בהגינות ובאמונה. כך החליטו. החלטה זו, של הוריו זעזעה את נפתלי צבי הקטן עד עמקי נשמתו, והוא החליט לשנס מותניו ולהתחיל ללמוד ברצינות. מאורע זה השפיע בעצמה כה חזקה על חייו, עד שמיום זה והלאה חל שינוי מוחלט בכל הנהגתו ויחסו לתורה, והוא הפך בסופו של דבר לגדול בישראל. מה היה הכוח בזכותו זכה למה שזכה - הרצון העז שנבט בליבו לגדול בתורה – הוא זה שגילה בתוכו כוחות עצומים שהיו חבויים עד כה, וכאשר השתמש בהם, הגיע על ידם לפסגות. אדם עלול לטעון בשמעו סיפור כזה שלא כל אחד מסוגל להיות תלמיד חכם גדול כל כך. אולם, ההיסטוריה היהודית מוכיחה שאדם לא מוכרח להיות דווקא גדול בישראל כדי לתרום תרומות חשובות עבור כלל ישראל – לפעמים ישנם שטחים אחרים בהם אדם יכול להצטיין ולמלא בכך את רצון ה'. ר' דוד דריאן זצ"ל מהווה דוגמא מצוינת לכך: הוא היה שוחט צדיק, אשר היה ידוע בשמירת הלשון המיוחדת שלו, אולם דמותו הייתה בולטת הודות לסיבה אחרת: הוא שימש תפקיד משמעותי ביותר בכל המערכת של כולל גיטסהד וסמינר גיטסהד. הודות לעבודתו המסורה "גיטסהד" ידועה היום כמרכז התורה הגדול ביותר באירופה, בו מתחנכים אלפי בחורים ובחורות לתורה ויראת שמים ברמה גבוהה. כיצד זכה ר' דוד דריאן בכזו זכות? כאשר הוא הגיע לגור בגיטסהד, הוא ראה שאין במקום שום ישיבה. הוא אמר לעצמו – איך אוכל לגור במקום כזה, אשר אין בו אף ישיבה אחת? רבים מאיתנו היו שואלים גם הם שאלה כזו לו היו עומדים במצב דומה, ההבדל היחיד הוא שר' דוד לא רק שאל, אלא גם עשה. משימה זו הייתה נראית כבלתי אפשרית בעליל למול כל ההפרעות וההתנגדויות מסביב, אולם הוא הקדיש זמן רב ומאמצים בלתי נדלים. הוא פעל ללא לאות - ואכן, חפץ ה' הצליח בידו. הוא לקח על עצמו משימות רבות – לאו דווקא כאלה שהיו נראות מתאימות לו ותואמות את כישוריו, כגון התרמה, וניהול. הוא היה יכול בקלות לטעון שתפקידו הוא שוחט, ובזה מסתכמת אחריותו למען הקהילה. אולם חלף זאת הוא שאב מעצמו כוחות בלתי נדלים על מנת לעשות את הנצרך, וה' העניק לו את הכוחות להצליח. גם למול סיפורים מפעימי רוח אלה, עדיין עלול אדם לטעון שהוא כן השקיע בעבר מאמצים רבים בשטח מסוים – ולא עלתה בידו, לכן הוא פוטר את עצמו מכל אחריות בעניין זה. ה"חפץ חיים" זצ"ל עונה בדבריו לטענה כזו, ואומר - כמה מאמצים משקיעים אנו בנושאים המעניינים אותנו וחשובים לנו. לדוגמא, אדם שלא מצליח בעסקו, הוא לא מרים ידיים כל כך מהר, אלא הוא משקיע מחשבה ללא הרף כיצד לשפר את המצב – הוא הולך לבקש עצה ממביני דבר, ובסופו של דבר בדרך כלל הוא גם מצליח. כך גם, כותב ה"חפץ חיים", אם רצון ה' היה תופס מקום משמעותי בחיי האדם כמו רצונותיו האישיים, הוא היה תר ומחפש אחר עצות, רעיונות, דרכים ותחבולות כיצד להגדיל תורה ולהאדירה – ובודאי הקב"ה היה עוזר לו ומראה לו את הדרך להצליח, אולם לא כך אנו נוהגים בענייני רוחניות. ברגע שאדם רואה שהוא לא מצליח לקדם ולשפר את המצב – הוא מיד מתיאש ופוטר את עצמו מכל אחריות לפעול בעניין. לו היינו מוכנים להפעיל לצורך עבודת ה' את אותם מאמצים אותם אנו משקיעים למען צרכינו האישיים או למען צרכי פרנסתנו – ודאי היינו מצליחים להתעלות הרבה מעבר לגבולות המקובלים. גם בימינו אנו, ישנה דוגמא חיה יוצאת מגדר הרגיל לאדם שמגלם בחייו את דברי ה"חפץ חיים". ר' מאיר שוסטר שליט"א הוא אדם ביישן בטבעו, המוצא את כל אושרו בעת שיושב בבית המדרש ללימוד או לתפילה. לפני שנים רבות הוא הבחין בצורך מסוים בעולם היהודי: מידי יום מבקרים בכותל המערבי עשרות יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ושבים מהביקור להמשך חיים ריקנים מכל תוכן יהודי. הוא מצא לנכון כי חובה היא לפנות אל אותם אנשים ולהציע להם להתארח באכסניה, ושם לשכנע ולעודד את המתארחים ללכת ללמוד בישיבה או בסמינר. הוא החליט לקחת משימה זו על עצמו. משימה זו דרשה ממנו ללכת נגד טבעו הביישן, לגשת לאנשים זרים ולפתוח עמם בשיחה. לאחר שנים של עשייה כזו, אי אפשר לאמוד כמה מאות יהודים שינו את חייהם הודות להחלטתו האמיצה לפעול נגד אופיו הטבעי – ולמלא את רצון ה'. אולם ברור שאם הוא היה מתגדר בתוך עצמו, ומגביל את עשייתו הרוחנית אך ורק למה שאופיו וכשרונותיו מניחים לו לעשות – הרי כל העולם היהודי היה מפסיד מכך המון. האנשים אשר נשאם ליבם והחליטו למלא את רצון ה', גילו בעצמם כוחות שמעולם לא דמיינו שהם קיימים. גם לנו, לכל אחד ואחד יש כוח ויכולת לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלנו ולהגיע אל מה שנראה כבלתי אפשרי.

ויקהל – שבת

הפרשה מתחילה באזהרה לשמור את השבת: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'; כל העושה בו מלאכה יומת" . המפרשים שואלים על פסוק זה, שלכאורה היה צריך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה", בלשון פעיל, במקום לומר שהמלאכה תיעשה בלשון סביל . הם מפרשים שהתורה מלמדת בכך על הגישה שהאדם צריך לאמץ לעצמו כדי שיקל עליו להימנע ממלאכה אסורה בשבת. במשך השבוע צריך אדם לעבוד כדי להרויח פרנסתו; הוא אינו יכול לשבת בטל ולצפות שה' יספק לו צרכיו, אם הוא - האדם - לא יעשה מצידו שום מאמץ. הוא חייב להשתדל בפועל לפרנסתו בשל הגזירה שהקב"ה גזר על האדם אחרי חטא אדם הראשון. למרות זאת, האמת היא, שכל השתדלותו אינה הסיבה האמיתית להצלחתו, אלא רק ה' הוא המקור היחיד לזה. בשבת הקב"ה מצווה להימנע ממלאכת עבודה כדי להחדיר בנו תודעה זו, אדם שידמה לחשוב כאילו כל הצלחתו ממלאכתו היא תוצאה ישירה של מאמציו והם הם הסיבה להצלחתו, יקשה עליו מאד להימנע ממלאכת שבת; שכן לפי סברתו ודמיונו, ככל שיעבוד יותר, כך יוסיף להרויח, ומדוע איפוא יפסיד את ה"רווחים" ממלאכת השבת? כדי לשרש טעות זו, התורה אומרת לאדם להסתכל על העבודה שעשה כעבודה ש"נעשתה" – הוא באמת אינו עושה את המלאכה, אלא היא נעשית בשבילו. הקב"ה, כביכול, עושה את העבודה, ומספק לכל אחד ואחד את פרנסתו. אם יכיר האדם בכך, יקל עליו יותר להימנע ממלאכה בשבת, כיון שהוא מודע לכך שבאמת עבודתו אינה הסיבה לפרנסתו . רעיון זה אינו מתיחס אך ורק לאיסור הימנעות מל"ט מלאכות האסורות מן התורה בשבת. ישנו איסור מדרבנן לדבר בשבת על מלאכה שמתכוון לעשותה במשך שאר ימות השבוע . דבר זה מראה גם כן שאין לאדם את ההכרה האמיתית והברורה של "שבת"- כלומר, שה' הוא המספק את פרנסתו. יתירה מזו, למרות שמותר מעיקר הדין לחשוב על מלאכה בשבת, מצווה להימנע לגמרי ממחשבות כאלו . דרגה כזו משקפת השגה אמיתית ואמונה מוחשית שה' הוא שמשגיח על העולם ומנהל אותו, ושמחשבות האדם בנוגע למלאכתו ביום השבת - אין בהן תועלת כלל. מוסר השכל זה מובא בגמרא, מסכת שבת: הגמרא שם מספרת על חסיד אחד ששם לב בשבת שיש חור בגדר שלו. ברגע הראשון, הרהר בליבו שיתקנו לאחר השבת, אולם מיד אחר כך נזכר ששבת היום, והצטער על מחשבתו בשבת לעשות מלאכה. כביטוי לצערו, גמר בדעתו לא לתקן את הגדר לעולם. ואז אירע נס – עץ צלף צמח בחצירו, ממנו נתפרנסו הוא ומשפחתו . במעשה זה יש לכאורה שני דברים בלתי מובנים: ראשית, מדוע החליט החסיד להימנע לעולם מלסתום את הפירצה בגדר; איזה תיקון היה בכך לטעותו הראשונה? שנית, מה טיבו של השכר שקיבל; היכן היה בכך מדה כנגד מדה על החלטתו שלא לבנות את הגדר? כנראה שהתשובה לשאלות אלו היא על פי הרעיון הנידון כאן. כאשר ראה החסיד את הגדר, הוא הרהר על תיקונו, וממילא הסיח דעתו לרגע ממוסר ההשכל של השבת - שה' הוא מקור הפרנסה, ומאמצי האדם אינם מועילים בלי סייעתא דשמיא. כדי לתקן "טעות" זו, הוא החליט שלא לתקן לעולם את הגדר, כדי להראות שבאמת הכיר בכך שעבודתו אינה הסיבה לפרנסתו. כשכר על הכרה זו, הראה לו ה' ב'מדה כנגד מדה' שהוא אכן צודק, וסיפק לו מקור חדש לפרנסתו – עץ הצלף – שגדל וצמח בלי שום מאמץ מצד האדם עצמו! הפירות של עץ זה העידו שהקב"ה יכול לזון את האדם ללא קשר להשתדלותו. במשך ימות השבוע קשה במיוחד להביט נכוחה מבלי לשגות באשליה שהשתדלות האדם אינה הבסיס האמיתי למזונותיו, ושה' הוא המפרנס היחידי. שבת נותנת לאדם הזדמנות לראות באופן ברור שבסופו של דבר אין צורך בכל ההשתדלות . בשבת, כשכל העולם ממשיך בפרנסה ועמל לפרנסתו , היהודים שומרי התורה נחים מעמל זה, ומכירים שה' מנהיג את העולם בלי צורך ב"עזרה" מצד האדם. כפי שראינו, דבר זה מתבטא לא רק באיסור עשיית מלאכה, אלא גם נמשך להימנעות מדיבור אודות מלאכה. הדרגה הגבוהה ביותר היא להימנע אפילו ממחשבה על עבודה שמוטלת עליו לעשות. כל האיסורים הללו צריכים להחדיר בנו את ההכרה שכל מה שאנו מגיעים אליו במשך השבוע, מתבצע אך ורק בגלל שכך הוא רצונו של הבורא יתברך. יהי רצון שנזכה כולנו לשמור את השבת בלי שום מעשה, דיבור או מחשבת מלאכה.

VAYAKHEL – ONE DEED REFLECTS ON ANOTHER

The Torah describes how the people eagerly came to donate their prized possessions towards the building of the Mishkan (Tabernacle). “The men came with the women; everyone whose heart motivated him brought bracelets, nose-rings, body ornaments – all sorts of gold ornaments – every man who raised up an offering of gold to HaShem.” The commentaries discuss the meaning of the phrase, “the men came with the women”. Rabbeinu Bechaye explains that the women in fact came first to donate their jewelry, and the men only came after them. This, he explains, demonstrates their righteousness in and of itself but it also reflects positively on an earlier incident involving jewelry – that of the Golden Calf. When the men demanded that Aaron make for them a statue, he told them to remove the women’s jewelry. However, the women refused to give over their jewelry so the men took their own gold and gave that towards the building of the Calf. From the incident of the Golden Calf alone, it is unclear why the women refused to give their jewelry. It was possible that their main motivation was their natural attachment to their jewelry, as opposed to the pure motivation of refusal to be involved with the sin of the Golden Calf. However, in Parshas Vayakhel we see that the women were very willing to donate their jewelry towards the elevated purpose of the building of the Mishkan. This retroactively teaches us about the reason that they did not give their jewelry at the Golden Calf. It was not because of their attachment to gold and silver, because that did not prevent the women from parting with them for the sake of the Mishkan. Rather, their refusal to give towards the Golden Calf emanated from leshem Shamayim (pure) motives - they wanted no part in that terrible sin. Rav Avraham Pam zt”l derives a very important concept from this explanation. It is known in Hebrew as ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’. This means that the actions of a person in one area can reveal something about his actions in another area. In this case, the women’s willingness to part with their jewelry for the Mishka, revealed their pure intentions when refusing to do so for the Golden Calf. We see another example of this concept with regards to one of the names given to the Third meal that is eaten on Shabbos: Shalosh Seudas – this literally means, ‘three meals’. This is a very strange name to give the third meal, it would be more appropriate to only use its other name – seudah shelishis. Why is this meal also known as ‘three meals’? The answer is that the way a person conducts himself at the third meal reflects retroactively on his intentions during the first two Shabbos meals. There are two possible reasons as to why a person would eat well at the first two Shabbos meals: It could be because of his pure desire to honor the Shabbos by eating delicious food, or it could emanate from his hunger and desire to eat well, because both those meals come at a time when a person is normally hungry and ready to eat well. However, the third meal comes quite soon after Shabbos lunch, therefore a person’s natural hunger will not be high. If he refrains from eating at the third meal despite the fact that it is a Mitzvo to eat then, he retroactively shows that his main kavannah for the first two meals was to fill his stomach more than honor the Shabbos! If, however, he does partake in a delicious meal he demonstrates that his intentions are for the honor of Shabbos, for if it were not Shabbos he would otherwise eat far less or nothing at all. Accordingly, by eating the third meal he retroactively demonstrates his intent for the first two, and at this point it is clear that he ate ALL THREE MEALS with pure intentions. Therefore, the third meal merits the name, ‘three meals’ because, for one who eats the third meal, it is considered as if he ate all three meals with pure intent. This concept of ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’ is of great importance because it is a very effective mechanism in judging the consistency of people’s actions. This idea is brought out by the Beis HaLevi on Parshas Vayigash. When Yosef revealed himself to his brothers he asked them the question; “is my father still alive? ” When the brothers heard this, they were completely speechless and disconcerted. The Medrash compares Yosef’s revelation to his brothers to that of the Day of Judgment. It says that if the brothers could not answer Yosef who was younger than them, then all the more so when HaShem (so to speak) comes and rebukes us, we will be left speechless. The commentaries ask; what exactly is the comparison between Yosef’s revelation to the brothers and the Day of Judgment. The Beis HaLevi answers by first explaining Yosef’s question about whether his father was alive – it was very clear from the events up to this time that Yaakov Avinu was still alive! He answers that Yosef was in truth giving them a veiled rebuke. Yehuda had just spent a great deal of time arguing that Yosef should not take Binyomin as a slave because it would destroy Yaakov. By bringing up the well-being of Yaakov, Yosef was alluding to them that their purported concern for their father did not seem to be consistent with their actions in selling Yosef so many years earlier. At that time, they had shown no concern for the pain that their father would feel at the loss of his beloved son. In this way, the brothers had contradicted their own arguments through their very actions! The Beis HaLevi then explains the similarity of Yosef’s ‘rebuke’ to that of the Day of Judgment. On that awesome day each person will be asked about his various actions, including his sins and failure to keep Mitzvos properly. He may have excuses, however, these excuses will then be scrutinized by his other actions in that same area. For example, a person might justify his failure to give sufficient money to charity on the basis that he was lacking in his own livelihood. However, his spending in other areas will then be examined – if it becomes clear that in other areas he was all too willing and able to spend large amounts of money, then he himself has ruined his own justification for failing to give charity! In this vein, his actions in spending money for his own enjoyment reflects badly on his spending of money for the Mitzvo of giving charity. In this vein, the Choftez Chaim once berated a wealthy man for giving insufficient funds to charity. The man answered that he did indeed give away a significant amount. The Chofetz Chaim then worked out the amount of money he gave to charity and compared it to his expenses on his own luxuries. It came out that the man spent more money on his drapery alone than on all the charity that he gave! We have discussed the concept of ‘Maasim shel adam mochichim zeh es zeh’ and seen its great significance in the process of judgment. The obvious lesson to be derived from this concept, is that it is essential that a person analyze the consistency of his actions. For example, a person who claims that he does not have enough time to learn will have to justify his failure to learn on the Day of Judgment. If it becomes clear that he did have enough time for many other types of activities then his claim that he did not have enough time to learn will be put in serious jeopardy. His actions in other areas show that in truth it wasn’t because he did not have enough time to learn, rather that it was a very low priority in his list of importance. It would be much less disconcerting if we can make our own self-analysis of such inconsistencies and fix them before the Day of Judgment. May we all merit to achieve consistency in all our actions.

VAYAKHEL - SHABBOS

The Parsha begins with an exhortation to observe Shabbos: "For six days work will be done and the seventh day shall be holy for you, a day of complete rest for Hashem, whoever does work on it shall be put to death. " The commentaries ask that the wording of the Torah in this passuk needs explanation; it should have said, "for six days you will do work" in the active sense, rather than saying that work will be done in the passive form . They explain that the Torah is teaching us about the attitude a person should have that will enable him to have the fortitude to refrain from doing melacha (prohibited activity) on Shabbos: Throughout the week a person is required to work in order to earn his livelihood, he cannot sit back and expect G-d to provide for him if he puts in no effort. He is required to put in hishtadlus because of the decree that Hashem placed upon mankind after the sin of Adam HaRishon. However, in truth , all his hishtadlus (effort) is not the reason for his success, rather Hashem is its sole Source. On Shabbos, Hashem commands us to refrain from creative activity to acknowledge this and that all the work we do in the week is only part of the gezeiras hishtadlus (decree to work). However, if one comes to believe that his physical efforts are in fact the cause of his livelihood then he will find it very difficult to refrain from working on Shabbos; he thinks that the more he works the more he will earn and therefore it is logical for him to work on Shabbos as well as the rest of the week. In response to this erroneous attitude, the Torah tells us that one should view the work that he does in a passive sense - that in truth he does not do the work, rather that it is done for him. Hashem, so-to-speak, does the work and provides for each person's livelihood. If one recognizes this then he will find it far easier to refrain from working on Shabbos because he realizes that in truth his work is not the cause of his livelihood . It seems that this lesson is not limited to avoiding the 39 melachas that are forbidden by the Torah. There is a Rabbinical prohibition of speaking about melacha that one plans to do in the rest of the week . Doing so also shows a level of lack of appreciation of the lesson of Shabbos that Hashem provides one's livelihood. Moreover, whilst it is technically permissible to think about melacha on Shabbos, it is nonetheless praiseworthy to avoid such thoughts completely . Such a level reflects a true appreciation of how Shabbos is a reflection on the fact that Hashem runs the world, and that one's own thoughts of melacha are of no benefit. This idea is brought out in the Gemara in Shabbos: The Gemara tells of a righteous man who saw that there was a hole in the fence of his field on Shabbos. He thought about fixing it after Shabbos, and then remembered that it was Shabbos and felt guilty about thinking about melacho on Shabbos. As a show of regret he then decided never to fix that fence and as a reward a miracle occurred and a tzlaf tree grew from which he was able to support himself and his family . There are two difficulties with this Gemara: Firstly, why did he refrain from ever fixing the fence - what was the benefit of doing so and how could it rectify his initial mistake? Secondly, what was the significance of the reward he received, how was that a measure for measure response to his decision never to build the fence? It seems that we can answer these problems through the principle we are discussing. When this righteous man saw the fence, he thought about fixing it, momentarily forgetting the lesson of Shabbos, that Hashem is the Source of one's livelihood and that man's efforts are worthless without Hashem's help. In order to rectify this 'error' he decided to never fix the fence to demonstrate that he did indeed recognize that his own efforts were not the cause of his livelihood. As a reward for this attitude, Hashem showed him measure for measure that he was correct, and provided him with a new source of income, the tzlaf tree without any input from the man himself! This proved that Hashem can provide a person with his livelihood regardless of his hishtadlus. Throughout the week it is very difficult to see through the illusion that man's hishtadlus is not the true cause of his livelihood, and that Hashem is the sole Provider. Shabbos provides man with the opportunity to see clearly that all his hishtadlus is ultimately unnecessary . On Shabbos whilst the rest of the world continues striving to earn their living through effort, observant Jews rest from such activity, recognizing that Hashem runs the world without needing man's input. As we have seen, this attitude does not only express itself through avoidance of melacha, it even extends to refraining from speaking about melacha. The highest level is to even avoid thinking about melacha that needs to be done. All these prohibitions are supposed to instill in us the realization that all our accomplishments throughout the week only come about because Hashem so desires. May we all merit to observe Shabbos free of action, speech and thought about melacha.

כי תשא - קשר ישיר להקדוש ברוך הוא

פרשת חטא העגל הינה אחת מהפרשיות המוקשות ביותר בתורה. המפרשים דנים ארוכות בשאלה כיצד ייתכן שדור זה, שהיה דור דעה חטא בחטא כה חמור זמן כה קצר לאחר מתן תורה. נושא אחר בפרשייה קשה זו, בו דנים פחות, הוא הדרך בה העניש הקב"ה את עם ישראל על חטאם: מיד לאחר החטא אומר הקב"ה למשה: "הנה מלאכי ילך לפניך" . רש"י מסביר שמילים אלה מהוות עונש לעם ישראל; עד אותו יום הקב"ה בכבודו ובעצמו הנהיג את עם ישראל במדבר, אולם מרגע זה, רק מלאכו הוא אשר ילך לפניהם. מדברי חז"ל לומדים שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, כלומר, ניתן לעיין בטבעו של העונש וממנו להסיק מסקנות לגבי מהותו של החטא. כיצד ניתן לראות מידה כנגד מידה בעונש על חטא העגל? על מנת להבין זאת, תחילה עלינו לדון בקצרה בשאלה כיצד יכלו עם ישראל לחטוא בחטא חמור כזה שנראה כעבודה זרה ממש. המפרשים מסבירים שלא הייתה להם כוונה לעבוד עבודה זרה, אלא הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי המקשר בינם לבין הקב"ה: כאשר הם חשבו שמשה רבנו נפטר ולא ישוב עוד הם נבהלו מאד, הם האמינו שאין להם כל אפשרות לקשר ישיר עם ה', הם היו בטוחים שיש צורך באמצעי כלשהו שיקשר בינם לבין הקב"ה. לא הייתה זו כפירה בקב"ה אלא אמונה מוטעית שהשתרשה בהם שהם זקוקים לדמות מסוימת שתעמוד עבורם לפני ה', ותעביר אליהם את הוראותיו ואת טובותיו אליהם . עם הבנה זו יכולים אנו ללמוד מהו היה השורש שגרם לחטא העגל. אמונה שגויה זו של עם ישראל בכך שיש צורך באמצעי שיקשר בינם לבין הקב"ה נבעה ממקור דק מן הדק בנפשם שלא השתוקק לקשר ישיר עם ה'. אין זו הפעם הראשונה בה הגיע פגם זה בנפשם לידי ביטוי גלוי; בזמן מתן תורה, לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לעם ישראל את שתי הדברות הראשונות, הם ביקשו שהוא לא ימשיך לדבר ישירות אליהם אלא שיאמר את הדיברות למשה והוא יעביר אליהם את דברי ה'. בפרשת ואתחנן משה רבינו מוכיח אותם על בקשתם זו. רש"י מסביר את דברי התוכחה ואומר: "נצטערתי עליכם וריפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?" . בבסיס בקשה זו מונח היה פחד מפני קשר ישיר עם ה', אשר הוא זה שגרם לרצף המאורעות שהביאו בסופו של דבר לאחד המאורעות החמורים בתולדות ישראל – חטא העגל. על חטא זה נענשו מידה כנגד מידה – מרגע זה ואילך ילך מלאך ה' לפני עם ישראל חלף היותם מונחים בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו עד כה. בהמשך הפרשה ניתן לראות אצל משה רבינו את ההיפך הגמור מהנהגתם של עם ישראל. לאחר שהצליח בתחנוניו לפני ה' לרחם על עם ישראל ולהשאיר לו שארית, ראה משה רבינו שזוהי עת רצון, והזדמנות לבקש מה' את בקשותיו ולהענות. בהזדמנות פז זו – מה עמד בראש מעיניו? מה בחר לבקש? "הראני נא את כבודך" . הוא ביקש רמת קרבה וקשר עם הקב"ה גבוהה יותר ממה שהגיע אליה אי פעם עד כה: המטרה אליה חתר משה כל ימי חייו הייתה לזכות יותר ויותר לדעת את ה' ולהיות קרוב אליו. פרשיות התורה לא נכתבו במטרה להוות חומר מעניין לקריאה - המעשים הטובים וכמוהם גם החטאים המתוארים בתורה, נועדו ללמדנו מוסר, ולהורות לנו דרך בחיינו אנו: דור הדעה של יוצאי מצרים חטאו ברגש דק מן הדק, חוט השערה של פגם בשאיפה לקשר ישיר עם הקב"ה – וכתוצאה מכך התפתחה בהם תלות מיותרת באמצעי שיתווך בינם לבין הקב"ה. כיצד משפיעה עלינו טעותם זו? מסופר על אחד האדמורי"ם ששאל פעם את אחד מחסידיו כל כמה זמן הוא חושב על אלוקיו. ענה החסיד: "רבה, אני קם כל יום בשעה 3:00 לפנות בוקר על מנת ללמוד לפני תפילת ותיקין, לאחר מכן אני לומד ללא הפסקה עד תפילת מנחה, ומיד לאחר ארוחת צהריים מהירה אני ממשיך ללמוד מספר שעות נוספות, אשר מיד לאחריהן אני הולך לישון וקם שוב ב-3:00 לקראת היום הבא – אז מתי, רבה, יש לי זמן במשך היום לחשוב על הקב"ה?" לפעמים אנו עלולים להיות כל כך עסוקים במצוות, מעשים טובים ועבודת ה', אבל לשכוח את העיקר – את הקב"ה בכבודו ובעצמו אותו אנו עובדים. בדיוק כשם שדור יוצאי מצרים התמקדו יתר על המידה בחיפוש אחר זה שיקשר בינם לבין ה', אנו עלולים לפעמים לשקוע יתר על המידה בהתמקדות באמצעים אשר אמורים לקשרנו ולקרבנו אל הקב"ה ולשכוח שאלה הם רק אמצעים המסייעים להגיע אל המטרה האמיתית. עניין זה יכול להתבטא אפילו במצות תלמוד תורה. לימוד התורה הינו ערך כל כך מרכזי בחיינו, ואנו עלולים לשכוח שזהו אמצעי בלבד, מרכזי אמנם, עיקרי וחשוב ביותר, אך מטרת העל היא להגיע לקשר קרוב יותר עם הקב"ה. קניית ידיעות רבות בתורה אינה סוף פסוק, אינה המטרה בעצמה, התורה אמורה להוביל אותנו לרמה גבוהה יותר של אמונה, יראת שמים ומידות טובות. אם אין זה כך – הרי העיקר חסר מן הספר. בעלי המוסר דיברו רבות על העניין והצורך להקדיש זמן מיוחד בו יפתח האדם בעצמו את יראת השמיים שלו. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, בעל ה"נפש החיים", אשר התנגד להשקעה יתירה בלימוד מוסר, הדגיש את הצורך להקדיש זמן קצר לפני הלימוד לחשוב על הקב"ה בטהרת הלב, ובכך יישא הלימוד את האופי המתאים ויניב תוצאות נכונות. הוא אף כתב שאדם רשאי לעצור באמצע לימודו ולהתבונן מחדש עוד ביראת ה' "טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו" . מעבר לכך, אומר ר' בן ציון ברוק זצ"ל ראש ישיבת נובהרדוק, חשוב מאד לדעת באיזה הקשר נכתב ספר "נפש החיים". אדם עלול בטעות לפרש ספר זה כקורא להתמקדות בלעדית בתלמוד תורה על חשבון לימוד מוסר. ר' חיים מוולוז'ין כתב את ספרו עבור אנשים בני דורו שהקדישו את רוב זמנם ללימוד ספרי מוסר באופן שלימוד התורה שלהם נפגע מכך. לכן, הוא הדגיש בספרו כי הדרך הנכונה היא להקדיש את מרבית הזמן ללימוד התורה – ומתוך כך יגיע האדם לקרבת ה'. אולם, אומר הר' בן ציון ברוק, בימינו הניסיון של רוב האנשים שונה בתכלית; אדם בעל הבנה קצרה או דרגה נמוכה באמונה עלול ללמוד את ה"נפש החיים" ומתוך כך להתיר לעצמו להימנע מעבודה ישירה להשגת קרבת ה'. לא אל אדם כזה דיבר בעל ה"נפש החיים", אלא הוא בא להדגיש שוב ושוב שאדם מוכרח להקדיש את מרבית עיתותיו ללימוד תורה. ועם כל זאת כל אדם מוכרח לשים לב שהעיקר באמת הוא להתפתח ולגדול באמונה ויראת שמים. קיים גם מצב בו אדם מתייחס לקיום המצוות כעיקר וכתכלית ושוכח את התכלית האמיתית – קרבת אלוקים. אדם עלול לקיים מצווה מתוך מחשבה מועטת או ללא כל מחשבה על הקב"ה, ולדמות בנפשו שקיים את המצווה באופן מעולה. בהקשר למצב כזה יש לזכור את דברי הרמב"ן בפרשת בא: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין קל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו" ישנן מספר דרכים פשוטות באמצעותן נוכל לשמור את עצמנו מלהיכשל בשכחת המטרה האמיתית לקראתה אנו חותרים בכל עבודתנו – לרומם את הקשר והקרבה עם בוראנו. הדרך הפשוטה והמוכרת ביותר היא ללמוד מתוך ספרים הדנים בנושאי אמונה, ביטחון תפילה וכדומה. וברמה מעשית יותר, ר' דב ברזק שליט"א כותב שהוא שאל את אחד הגדולים מהי הדרך בה יעבוד אדם על עצמו כדי שיהיה קרוב יותר וקשור יותר עם ה'. תשובתו הפשוטה הייתה שיתפלל האדם על כל דבר ודבר בו הוא חפץ – אפילו על עניינים קטנים ויומיומיים, לאו דווקא בעלי מימד רוחני כלשהו. לדוגמא, אם אדם עומד וממתין לבואו של האוטובוס, הוא רוצה שהאוטובוס יגיע במהירות האפשרית – עליו לשאת תפילה ברגעים אלה על מנת שכך אכן יקרה. על ידי שיתרגל האדם שוב ושוב בכאלה מקרים, תקָבע בנפשו הידיעה שה' איתו בכל עת ובכל מקום. אם בשטחים אלה נרגיש זאת במוחש, הרי בקלות רבה יותר נוכל לזכור את ה' גם בעת עסקנו בעניינים רוחניים כמו לימוד תורה. נוסף לכך, חשוב לדעת כי לדרגה אותה השגנו בקרבת אלוקים, ובקשר עם הקב"ה יש השפעה עצומה על ילדינו ועל הקשר שלהם בעצמם עם ה'. ילד שגדל ורואה הורים הקשורים קשר חזק ואמיץ עם ה', קרוב לודאי שיקל עליו לנהוג אף הוא כן. אי אפשר לשער עד כמה משמעותי ומשפיע עניין זה על כל שטחי החינוך: הר' ברזק מביא את דברי ר' שלמה וולבה זצ"ל שאומר שהסיבה לכך שישנם בימינו כל כך הרבה נערים שמורדים בדרך אותה התוו להם הוריהם היא שהם לא חונכו להכרות מוחשית עם הקב"ה. ישנם לימודים רבים אותם ניתן ללמוד מחטא העגל. אחד החשובים ביותר הוא לזכור שאכן יש לנו את היכולת להיות קשורים בקשר ישיר עם ה', וכל עניין אחר שהוא – טפל למטרה עיקרית זו. מי יתן וכולנו נזכה לחיות מתוך גדילה ועלייה מתמדת בקשר ובקרבה אל הקדוש ברוך הוא.

KI SISA – CLEARING THE CONFUSION

The sin of the Golden Calf is one of the most difficult to comprehend episodes in the Torah. The commentaries discuss at length how the Jewish people could stumble in such a severe sin just forty days after the Revelation at Sinai. The events that led up to the sin are similarly clothed in mystery. In particular, the account of how the people came to believe that Moshe Rabbeinu had died Is very difficult to understand: The Torah tells us that the people miscalculated when Moshe would return, believing he should come back one day earlier than was in fact the case. The Gemara elaborates on the details of this mistake. It tells us that the Satan showed them an image of Moshe no longer alive. When they saw this they panicked and demanded that Aaron create for them a new medium through whom they could relate to G-d. One of the difficulties in this passage is the method in which the Satan caused them to sin by showing them an image. Nowhere do see we such a tactic used in other incidents in the Torah. Normally a person sins because he would rationalize that what he was doing was correct. What is the nature of this form of persuasion and why was it necessary for the Satan to show them such an image instead of using the normal methods of persuasion? Rav Chaim of Volozhin in his classic work, Nefesh HaChaim answers these questions in the course of his discussion on the nature of the yetser hara (evil inclination). In order to do this, he first explains the sin of Adam and Chava, and ends by showing how the events of Mattan Torah (the Giving of the Torah) and the Golden Calf paralleled the state of Adam and Chava before the sin and after the sin: He begins with an analysis of Adam and Chava’s state before the sin: Chazal tell us that before the sin, mankind did not have a yetser hara, yet this does not mean that he did not have free will. He related to evil - in his situation in the form of the nachash (snake) - as something that was totally outside of himself. Its goal was to somehow persuade him to perform an act that was clearly abhorrent to him. The Nefesh HaChaim compares it to a person deciding whether he should step into a fire. However, somehow, the nachash was able to seduce Chava into eating from the fruit of the knowledge of Good and Evil. By eating from this tree, Adam and Chava brought the yetser hara into themselves. This means that they now constituted of a combination of the good that emanated from their pure soul, and the evil that came from the yetser hara. The result of this was that they were now subject to the main weapon of the yetser hara; confusion. When a person knows that something is clearly wrong he will not do it. The yetser hara’s tactic is to convince him that this sin is actually not a sin at all, in fact it is the correct thing to do. In this vein, Chazal tell us that a person only sins when a ruach shtus overtakes him – this means that he loses touch with his sense of right and wrong and therefore does the wrong thing, whilst convincing himself that it is actually the right thing to do. The Nefesh HaChaim continues that this state of being continued until Mattan Torah. The Gemara states that the ‘poison’ that Chava ingested when she sinned (ie. the yetser hara) was completely negated when the Jewish people stood at Har Sinai. In this way, the Jewish people returned to the level of Adam before the sin. At this point in time, the people would be able to live eternally as was the case with Adam before he ate from the tree. With this understanding of the state of the people after Mattan Torah, the Nefesh HaChaim explains why the Satan showed an image to the people. They were on such a high level that there was no yetser hara inside them. Accordingly, the yetser hara could not trick them with its regular weapon of internal confusion. Rather, it had to persuade them externally, in the same way that the nachash did with Chava. When the people succumbed to the Satan’s persuasion, the ‘poison’ from the sin returned to them and the yetser hara once again dwelled within them. We have seen how the Satan was forced to revert to unorthodox methods of persuasion in order to cause the Jewish people to sin with the Golden Calf. However, after they sinned, the Satan re-entered the very being of each person, leaving us with the difficult task of trying to discern the good inside of us from the evil. The yetser hara’s main tool now is to convince us that what we are doing is actually permitted or even a Mitzvo. For example, the Chofetz Chaim zt”l pointed out that many people were speaking lashon hara with the justification that this particular thing they were saying was permissible; or that it was permitted to speak lashon hara about that particular person. The lashon hara speaker did not think he was speaking lashon hara, rather he rationalized that what he was saying did not constitute forbidden speech. In this vein, the Baal HaTania points out that if one were to offer an observant person a large amount of money to speak lashon hara, he will refuse. This is because he intellectually recognizes that no amount of money is worth transgressing a Mitzvo. Yet the same person will, on another occasion, speak lashon hara for no monetary gain! This is because he convinces himself that he is not speaking lashon hara at all. How can a person begin the long journey in discerning between the yetser tov and the yetser hara that is inside of him? One vital tool is Torah learning. If a person learns the laws of lashon hara, for example he will find it much harder to rationalize that what he is saying is permissible. Likewise, learning Mussar helps a person understand how his yetser hara works, and act accordingly. The other essential tool is that of Cheshbon HaNefesh (accounting of the soul). This involves a regular analysis of one’s actions and can enable a person to look back and rationally analyze the true nature of his actions. It is highly recommended to seek assistance in how to do Cheshbon HaNefesh in the proper way. With a concerted and long-term effort at learning Torah and self-analysis a person can begin the long journey back to gaining true clarity as to good and evil.

KI SISA – INSIGHTS IN RASHI – GOING BEYOND THE BOUNDARIES

Shemos, 32:6: They arose early the next day and offered up elevation offerings and brought peace offerings. The people sat to eat and drink, and they got up to revel (letzachek). Rashi, 32:6: sv. To revel (le’tzachek): This word [letzachek] implies immorality, and [it implies] murder…so too here Chur was killed. In addition to the sin of worshipping the Golden Calf, Rashi tells us that other serious sins accompanied the main transgression; immorality and murder. Rashi, quoting the Midrash Tanchuma, explains that the word, ‘letzachek’ implies these two cardinal sins. The root word of ‘letzachek’ is tzchok ((צחק, which most commonly means laughter – what is the connection between the generally positive concept of ‘laughter’ and the terrible sins of immorality and murder?! The Maharal explains that צחוק takes place when something unexpected occurs which happens when the boundaries of normalcy are broken – this is what brings about laughter. Accordingly, צחוק can refer to any situation where normal boundaries are broken. This explains the diverse use of this word: Immorality breaks the accepted boundaries of relationships, and murder breaks the boundaries of acceptable interaction between man and his fellow. Similarly, idol worship is also described as tzchok as it breaks the boundaries of acceptable worship. One may ask that all sins represent breaking of boundaries of acceptable behavior, therefore why are these sins in particular called tzchok? The answer, based on the words of the Maharal, is that these three sins represent the antipathy of the three pillars on which the world stands: Torah, Avoda (Divine Service), and Gemilut Chasadim (acts of kindness). These three pillars represent the three basic ways in which a person relates to HaShem; Bein Adam LeMakom (between man and G-d), Bein Adam lechaveiro (between man and man), and Bein adam leatsmo (between man and himself). All sins involve damage to one or more of these pillars to some extent, but these three involve the most drastic defiling of these pillars, therefore they are viewed as constituting the most extreme form of totally breaking of boundaries. We can now understand why tzchok is used to refer to the most serious sins. Yet it should be noted that the breaking of boundaries expressed by the root word ‘tzchok’ also has positive connotations. The root of the second of the Avos, Yitzchak Avinu, is tzchok. What is the connection between Yitzchak and tzchok? The simple understanding of this is that Sarah expressed her joy at finally giving birth. But on a deeper level, it represents the fact that Yitzchak’s birth broke all the boundaries of nature; Sarah was infertile – it was only by HaShem taking Avraham and Sarah above the limits of nature that Yitzchak was born. We have seen how breaking boundaries in the wrong way can have disastrous consequences – it is our job to observe the correct boundaries in our Avodas HaShem. Yet at the same time we when we view HaShem’s hanhagos (actions) with His nation, there are no boundaries at all in what He can do for us.