פקודי - מאמץ רוחני

בס"ד לאחר שמלאכת בניית המשכן הגיעה אל סיומה, לא הצליחו העוסקים במלאכה להעמידו מחמת כובד הקרשים. כיוון שלמשה רבנו לא היה חלק בעבודות המשכן, רצה הקב"ה להעניק לו כבוד זה של העמדת המשכן על מכונו. לכן, הורה לו הקב"ה לנסות לעשות זאת – והמשכן מעצמו יזקף ויעמוד, וכך יראה כלפי חוץ כאילו עשה זאת משה רבנו בעצמו . במעשה זה ישנו קושי מסוים – זכות העמדת המשכן ניתנה למשה רבנו, ועם זאת, למעשה הוא לא פעל כלום – הקב"ה, הוא זה שהעמיד את המשכן בכבודו ובעצמו! כיצד אפשר להבין זאת? האמת היא, שכל מצווה שיש ביכלתנו לקיים זה רק כיוון שהקב"ה העניק לנו את היכולת לקיימה – הוא בכל רגע ורגע משפיע כוח וחידוש לעולמו, ולכל אדם ואדם בו – לולא השפעה מתמדת זו משמיים, לא היינו יכולים לעשות דבר! השוני היחיד הקיים בין כל מצווה אחרת ובין מעשה הקמת המשכן הוא שזהו נס גלוי, בעוד הכוח לקיים מצוות אחרות הוא נס נסתר. השכר שאנו מקבלים על מעשינו, אינו על תוצאת המעשה – אלא על המאמץ וההשקעה שהשקענו בו. משה רבנו השקיע את המאמצים על מנת להעמיד את המשכן, ולכן נחשבת לו הזכות כאילו באמת עשה זאת בעצמו. ה"שפתי חיים" מפתח הלאה רעיון זה; הוא כותב שכולנו מודעים לכך שאין לנו את היכולת להגיע לשום הישג בעולם הגשמי לולא הקב"ה שמסייענו. ואם כך, מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים בשטח זה? לאחר חטא אדם הראשון, הקב"ה גזר על האדם עבודת כפיים קשה שרק על ידה ישיג את פרנסתו - אולם אנו חייבים לזכור שהאמת היא שלא אנחנו מרויחים שום דבר כל פעולותינו מהוות אך ורק את ההשתדלות ההכרחית לנו בעקבות העונש של "בזעת אפיך תאכל לחם" כל עבודתנו והשתדלותנו להשיג את מחייתנו, ושאר הישגים גשמיים הינם תוצאה מאותה 'גזירת השתדלות', אנו נדרשים לעבוד ולהשקיע רבות, ועם זאת עלינו לזכור שבסופו של דבר לא המאמצים הם אלה שהביאו לפירות. מכל מקום, אנו הרבה פחות מודעים לכך שבאותה מידה נכונים הדברים גם בתחום הרוחני. אנו בעלי זכות בחירה, שהיא היכולת להחליט בעצמנו האם נבחר בטוב או חלילה ברע, ובכל מקרה, התוצאות הסופיות אינן נתונות בידיים שלנו! לדוגמא, ייתכן מצב בו אדם, ישקיע את מירב אונו והונו כדי לקנות אתרוג מהודר מאד, אולם כאשר הוא מגיע להשתמש בו ביום טוב, האתרוג יפול מידו והפיטם – ינתק מהאתרוג ויהפוך אותו לפסול לברכה. אנו יכולים להחליט לקיים את המצווה, אך רק הקב"ה הוא המאפשר לנו לקיימה למעשה. בהתבסס על עקרון זה, ש"גזירת ההשתדלות" תקפה בתחום הגשמי כמו גם בתחום הרוחני, אדם עלול להגיע להשוואת שני עולמות אלה בדרך אחרת: האמונה והבטחון בה' חשובים יותר מהשקעה והשתדלות בעולם הגשמי, וככל שרמת הביטחון של האדם גבוהה יותר, כך הוא יוכל לקבל יותר, ללא יחס להשתדלות שהשקיע. אדם עלול לסגל גישה זהה גם ביחס לעולמו הרוחני – ולחשוב שהתפקיד העיקרי הוא להגיע לביטחון, ואילו ההשתדלות – רק מהווה גורם משני כתוצאה מגזירת ה'. אולם, מדגיש השפתי חיים – אין זה נכון להשוות באופן מוחלט בין העולם הרוחני והגשמי בהקשר זה. הוא מסביר שקיים הבדל מכריע ביניהם: בנוגע לגשמיות, ההשתדלות הינה חוב, שיש לשלמו, ולא טוב ולא ראוי שיוסיף על תשלום חובו יותר מהנדרש, על האדם להמעיט בהשתדלות עבור פרנסתו עד למינימום הנדרש. בניגוד לכך, בעבודת ה' עליו לעשות כל מאמץ אפשרי ולהשתדל בכל כוחו!. רעיון זה מומחש יפה בסיפור הבא אודות ר' שרגא פייבל מנדלוביץ: "כבחור צעיר, היה הרצי שכטר מגיע באופן קבוע באיחור של כמה דקות לשיעורו של ר' שרגא פייבל בתנ"ך שהיה מתחיל ב: 9:00 בבוקר. יום אחד הוא קיבל הודעה שר' שרגא פייבל רוצה לדבר איתו. הרצי נכנס לחדר בחשש גלוי. "נו, הרצי, מתי תתחיל להגיע בזמן?" שאל הרב. הרצי נע באי נוחות מוגברת בכסאו, ולא הצליח לומר יותר מאשר "אם ירצה ה'". אולם ר' שרגא פייבל לא ויתר, וענה - "לא אם ירצה ה', אם ירצה הרצי!" יש מקרים בהם אסור לאדם להניח לעצמו מתוך ביטחון שה' ידאג לכך שהכל ילך באופן הטוב ביותר, אלא עליו לקחת על עצמו את מלא האחריות והיוזמה – הוא צריך לעשות. אם קיימת טעות יסודית בהבנת תפקיד ומקומה של ההשתדלות האישית של כל אדם בעבודת ה' שלו, אזי בדיוק כך נראית תמונת המצב ביחס לשפל מצבו של העם היהודי בימינו. אדם עלול בקלות לנטות למחשבה שיהא המצב אשר יהא, בכל מקרה הקב"ה לא יניח לו להתדרדר ללא גבול ושליטה ושבסופו של דבר יסתדרו העניינים מאליהם. זוהי טעות חמורה ביותר; כל עוד בני אדם אינם קמים ופועלים כל שביכולתם על מנת לפתור את הבעיות בהן נתון העם היהודי כולו – תישארנה הבעיות בעינן. הקב"ה דורש מאיתנו לדאוג ולהביא לשיפור המצב ככל שביכלתנו. רעיון זה מובע במשנה בפרקי אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מפרשים רבים מסבירים שהכוונה היא במקום בו חסרים אנשים שיפעלו למען הציבור, אדם חייב לקום ולמלא את החסר . ר' שמשון רפאל הירש כותב שבאופן רגיל אדם צריך לסגל לעצמו תכונות של צניעות וענווה ולברוח מהפרסום והכבוד, אולם כאשר קיים צורך לשרת את הציבור – במקום זה הצניעות והענווה לגמרי לא מתאימות. אלא אדם חייב לעשות כל שנצרך כדי לסייע ולעזור לציבור – אפילו במצב בו העניין כרוך בפרסום שהוא אינו חפץ בו . העובדה שהמשנה השתמשה במילה "השתדל" ראויה לשימת לב מיוחדת. אפשר היה לבחור בביטוי כמו – "במקום שאין אנשים – היה איש". התשובה לכך היא שהמילה "השתדל" מכוונת למאמצים גדולים; המשנה מלמדת אותנו שלא מספיק רק "לנסות" לעזור לציבור, אלא אדם צריך לנסות, ושוב לנסות ולהשתדל ולהתאמץ בכל כוחו כדי להשיג מטרות נעלות כאלה. במשך חייו, משה רבנו שאף שאיפה אחת, והתאמץ והשתדל עבורה – למלא את רצון ה'. לכן, נתן לא הקב"ה את היכולת להגיע לתוצאות על אנושיות, כהרמת קרשי המשכן הכבדים מנשוא. אנו יכולים ללמוד מכך שכל מה שדורש מאיתנו ה' הוא שנשקיע את המאמץ הנדרש, התוצאות – תבאנה מידיו הרחבות והמלאות!