משפטים – חסד בשלמות

בפרשת משפטים מצוה התורה את היהודי להלוות כסף לאחיו הנצרך. כך כותבת התורה: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך, אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" ממבט שטחי מצוות אלה נראות פשוטות, הגיוניות לחלוטין ומתקבלות בקלות על הדעת, אולם ר' חיים שמואלביץ זצ"ל לומד מפסוקים אלה הבנה חשובה ביותר על התייחסות התורה לגמילות חסדים : פסוקים אלה עוסקים באדם אשר גמל חסד גדול לחברו, והלווה לו כסף. אולם, התורה ממשיכה ומדריכה אדם זה במצוות נוספות על מנת להבטיח שתהיה המצווה מושלמת ביותר, וערכה לא יופחת ויצטמצם. מחכים ומאלף יהיה להעמיק מבט נוסף בפסוקים אלה, ולראות מהו המכנה המשותף אותו ניתן ללמוד מהם. "לא תהיה לו כנושה" רש"י בשם המכילתא, מסביר שהכוונה היא שאם יודע המלווה שנכון לעכשיו אין ללווה מה להשיב לו, אסור לו להלחיצו בשל כך, אלא עליו להראות כאילו לא נלקחה הלוואה כלל ולדאוג שלא יתבייש הלווה. "לא תשימון עליו נשך" – מדובר על איסור הלוואה בריבית. ר' חיים שמואלביץ מביא מספר מאמרי חז"ל מהם ניתן ללמוד עד כמה חמורה היא הלוואה בריבית; הוא מביא לדוגמא את דברי המדרש שאומר שבעת שאדם חוטא בחטא מסוים, ישנם מלאכים בשמים המנסים לדון את החוטא לכף זכות, החטא היחיד שיוצא מן הכלל בנושא זה הוא הלוואה בריבית. ר' חיים מציין כי קשה להבין מדוע חמור כל כך חטא זה, הרי אם אדם מלווה לחברו סכום, ומוסיף עליו ריבית קטנה, למרות זאת, הלווה מרוצה מאד, הוא נהנה ממעשה חסד גדול, שהרי היה זקוק באופן מיידי ודחוף לכסף, ומבחינתו הסכים לשלם את תוספת הריבית במועד מאוחר יותר. למרות זאת, התורה מתייחסת בחומרה יתירה למלווה זה. "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו", במקרה והלווה אינו יכול להחזיר את הלוואתו, מותר למלווה לקחת ממנו חפצים אישיים כפיקדון עבור כספו כדי להבטיח את החזר ההלוואה. אולם, הוא חייב להשיב את החפצים לבעליהם כאשר הוא זקוק להם. לדוגמא, בגדים נצרכים במשך היום, ולכן המלווה יכול להחזיקם אך ורק בשעות הלילה, וחייב להשיבם בבוקר כדי שיוכל הלווה להשתמש בהם. נראה שהלכה זו מבטלת את כל משמעות הפיקדון, כיוון שאם הלווה עדיין יכול להשתמש בחפציו כאשר הוא צריך אותם, הוא לא יחוש בחסרונם, ושוב אין שום דבר שיניע אותו להשיב את הלוואתו. למרות זאת, דורשת התורה מהמלווה לכבד את צרכיו הבסיסיים של הלווה. ר' חיים ,מסביר שהמכנה המשותף להלכות אלה הוא החשיבות העצומה הנלמדת מהם לעשיית חסד באופן המושלם ביותר האפשרי, ולא לפגום ולהחסיר במעשה החסד שעשה. לכן, למרות שהלוואה הינה מצווה גדולה ועצומה, על המלווה להיות זהיר עד מאד שלא לצמצם מגדולת מעשהו הטוב בלחצו את הלווה, או בכל דרך אחרת. ר' חיים ממשיך אף יותר ואומר שככל שאדם מודע יותר ומעריך יותר את חשיבות החסד, כך חמור יותר יהיה היחס אליו אם ייכשל וינהג אך ורק על פי הבנתו הוא. על פי זה, אדם המלווה לחברו, אבל בריבית, נענש באופן חמור במיוחד כיוון שהוא מבין איזה ערך יש לעזרה לזולת, ולמרות זאת בחר לשים עליו את עול הריבית. ר' משה שטרנבוך שליט"א לומד לימוד דומה מקטע מפליא מאד בגמרא. הגמרא אומרת שאדם שמתחיל במצווה אבל לא מסיים אותה, נענש בחומרה רבה. לכאורה קשה להבין זאת - אדם שלא קיים בכלל מצווה – לא מקבל עונש כה חמור, אולם אדם אשר רק התחיל במצווה, נענש בחומרה! ר' משה מסביר שלומדים מגמרא זו חידוש גדול: אדם שמתחיל במצווה, מראה בכך שהוא מבין את הערך והחשיבות של המצוה, לכן, אם הוא מפסיק באמצע ולא מסיים את המצוה, היחס אליו חמור יותר, כיוון שהוא מודע יותר לצורך במצווה זו. לעומת זאת, אדם שלא התחיל בכלל במצווה לא נענש, כיוון שדרגתו נמוכה יותר, ובהתאם לכך הוא נדון ביתר רחמנות. אנו לומדים מהלכות הלוואה שכאשר אדם עושה חסד עם חברו עליו להתאמץ ולשאוף שמעשהו הטוב יהיה בעל השפעה מירבית, ולשמור שלא יפגם בכל צורה שהיא. רעיון זה מתבטא באופנים רבים בחיי היום יום שלנו; לעיתים קרובות מזדמן לאדם לעשות טובה כלשהי לחברו; הוא מסכים לעשות זאת, אולם בחוסר רצון מופגן הגורם לחברו הנצרך לחוש אי נוחות בכך שהוא מטריחו. למעשה, על הנותן להשתדל להתייחס למעשהו במבט חיובי וטוב עד כמה שאפשר, כתוצאה מכך ללא ספק יגדל ויתעצם מעשהו הטוב, כיוון שהאדם הנהנה מטובתו לא יצטרך לחוש, נוסף לתחושת אי הנוחות בהיותו נצרך לעזרה, גם בתחושת בושה לא נעימה. בדומה לכך, כאשר אדם נותן צדקה, הוא יכול לתת בחיוך או לחילופין בפנים חמוצות. חז"ל אומרים שאדם הנותן בשמחה זוכה ל-לא פחות מ-17 ברכות על המצווה שקיים, בעוד שאדם שנותן ללא שמחה, זוכה רק לששה ברכות. אדם שעושה חסד בפחות שמחה והתלהבות מצמצם מאד את ערכו של מעשהו הטוב. דוגמא נוספת אחרונה, כאשר אדם מבקש ממישהו שיעשה עימו חסד בצורה מסוימת, הוא מסכים, אבל לא דואג לעשות זאת דווקא בצורה בה נתבקש לעשות זאת. לדוגמא, אישה מבקשת מבעלה שישליט סדר בבלגן שהצטבר בבית. ייתכן שהמושג בית "מסודר" נתפס בהבנתו בצורה שונה לחלוטין מאישתו, והוא מסדר אך ורק בהתאם למה שנראה לו חיוני ונצרך, למרות שהוא יודע שאשתו הייתה רוצה שיסדר ויארגן לפי המושגים שלה, וברמת הסדר שלה. על מנת לקיים מצוות חסד זו באופן מושלם, עליו להתאמץ ולעשות זאת באופן בו היא מעוניינת. ראינו שהלכות הלוואה מלמדות אותנו על חשיבות עשיית חסד בדרך המושלמת ביותר האפשרית. מי ייתן וכולנו נזכה לעזור לזולת בצורה הטובה ביותר.