ויקרא – הקרבה וקִרבה

עניינו העיקרי ביותר של ספר ויקרא הוא סוגי הקרבנות שהוקרבו במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש. חלק מאותם קרבנות נקראים קרבנות נדבה . אין חיוב להקריב קרבנות אלה, אולם אם אדם מתנדב להקריבם, הוא מקיים בכך מצווה ומעשהו נחשב למעשה משובח ונעלה ביותר. הגאון הסטייפלר זצ"ל מעלה שאלה נוקבת במהותם של קרבנות אלה . רוב המצוות הינן חיוביות כלומר, יש חיוב לקיימן, כיוון שבורא עולם בחכמתו חייב בהן כל יהודי ויהודי, וכל אחת מהן מהווה חלק חיוני ובלתי נפרד מכלל עבודת ה'. העובדה שקרבנות נדבה אינם מצוות חיוביות, מעידה לכאורה על כך שהקרבתם אינה חיונית לעבודתו של היהודי... אולם, מצד שני, הקרבת קרבן כזה נחשבת למצווה גדולה, ומכך ניתן להבין שיש להם השפעה כלשהי על האדם, והם בהחלט מיטיבות עם עבודתו הרוחנית. כיצד ניתן להבין את מהותן של מצוות מסוג זה? הסטייפלר עונה על שאלה זו בהבהירו ראשית שאלה חשובה נוספת בהשקפה היהודית. אחת המצוות היסודיות ביותר ביהדות היא מצות אהבת ה'. כל יהודי מחוייב לנתב את רגשותיו כך שתתפתח בליבו אהבה עצומה וללא מצרים לבוראו. כיצד אפשר לצוות על אדם להכיל רגש מסויים – נראה שאין זה בשליטתו של האדם כלל? כתשובה לכך מביא הסטייפלר יסוד מתוך ה"מסילת ישרים" בביאור מידת הזריזות - "כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית" כלומר, בכוחן של פעולות חיצוניות להשפיע על רגשות פנימיים. ולכן אפשר להשיג רגשות רצויים על ידי התנהגות בצורה מסוימת. יסוד זה, כותב הסטייפלר, מתבטא ביותר בהקשר למצוות אהבת ה'. לכל אחד ברור שאהבה פנימית מביאה את האדם להתנהגות המשקפת את אהבתו אל ה', ואת שאיפתו להתעלם מנגיעות ורצונות אישיים ולנהוג אך ורק על פי רצון ה'. כך גם בכיוון השני: התנדבות וקיום מעשים אשר אינם מחויבים, וכל מהותם היא אחת: העמדת רצון ה' בראש סולם העדיפויות, קודם לרצונות האישיים, לבטח מרוממת את האדם וכך קונה הוא בנפשו את מעלת אהבת ה'. על פי יסוד זה, מסביר הסטייפלר את מהותם של קרבנות הנדבה. בקרבנות אלה טמונה הזדמנות פז לאדם – להגיע לקרבת אלוקים על ידי ביטול רצון האדם מפני רצון ה': האדם מוותר על עניינים אנוכיים הקשורים אליו, הוא משקיע מאמץ וזמן לא מבוטל, מפריש סכום נכבד מכספו ומגיע לבית המקדש כשבהמה, עוף או מנחה בידו – הכל במטרה להקריב קרבן לה'. ביטול כזה של רצונות אישיים למען רצון ה' רב כוחו וגדולה סגולתו להביא את האדם לרמה גבוהה מאד של אהבת ה'. כך מובן מדוע קרבנות נדבה נחשבים למצווה כה יקרה ומשובחת. אם הייתה התורה מחייבת כל יהודי להביא קרבנות כאלה, הרי היה ניטל מהם כל עניינים ומטרתם – כאשר אדם מחויב להקריב משלו לאחר, לא מתפתחים בליבו רגשי אהבה כפי שמתפתחים בעת שאדם מתנדב מעצמו, רגשותיו מסתכמים בתחושת מילוי חובה בעלמא ולא הרבה מעבר לכך. לכן, העניקה התורה לכל יהודי הזדמנות לעשות מעשה שלבטח יעלה וירומם את דרגת אהבת ה' שבלבו, וקבעה כי קרבנות נדבה אינם חובה אלא זכות. עם כל זאת, הקרבת קרבנות כאלה נחשבת למצווה גדולה בשל השפעתה החזקה על האדם ועל אהבתו לבוראו. יסוד זה, כותב הסטייפלר, אינו קשור אך ורק לעניין הקרבנות; אדם יכול לבחור כל נושא שהוא, בו הוא רוצה להשקיע מאמצים גדולים יותר, מעבר לנדרש ממנו בשורת הדין. אם יקריב האדם משלו, מתוך רצון והתנדבות אישית – יגיע הוא על ידי כך לעליה והתרוממות באהבת ה'. רעיון זה מתבטא יפה בסיפור הבא, שסופר על ידי ר' יששכר פריינד שליט"א: פעם אחת הוא נסע בטרמפ ברכבו של אדם שהיה נראה יהודי פשוט. מתוך השיחה שהתגלגלה ביניהם התברר שאותו יהודי שם דגש מיוחד על מצות התפילה. במשך השנים האחרונות הוא לא הפסיד אף תפילה אחת במניין, הוא אף ביטל פעם מקום בו היה אמור לנפוש כאשר התברר לו שלא יוכל למצוא באזור מנין לתפילה. מעבר לכך, הוא מעולם לא התפלל תפילת מנחה או מעריב בזמן שהוא לא לכתחילה. אדם זה בחר לעצמו נושא אחד אשר בו הוא משקיע מאמצים מיוחדים, ולמענו הוא מקריב רבות מעצמו. בשל הנהגתו זו הוא ודאי זוכה לעליה והתרוממות באהבת ה'. הוא לא עושה את מעשיו רק בגלל שהוא חייב, שהרי בקלות ניתן למצוא היתרים במקרים מסוימים להפסיד תפילה במניין, או להתפלל בזמן של "דיעבד". אולם הוא בחר אחרת: זו היא דרכו לבטא את שאיפתו הטהורה לקיים את רצון ה', לכן הוא נזהר ביתר זהירות, אף מעבר לדרישות ההלכה המינימליות במצות התפילה. מדברי הסטייפלר אנו לומדים שהדרך היחידה בה יכול האדם לקנות בנפשו רגשי קרבה לבוראו היא על ידי עשיית פעולות שהן בגדר התנדבות, ואינן חיוב. התורה לא מצווה עליהן במפורש אבל קיומן נחשב למעשה משובח ביותר. כל אדם יתעלה ויתרומם אם רק ישתדל למצוא לעצמו לפחות שטח אחד בו ישקיע את מירב המאמצים ויקיים בגופו פעולות אשר תגרומנה לליבו ולנשמתו להתקרב עוד ועוד לבוראו.