ויקרא – קנאה נכונה

כאשר מתארת התורה את הקרבנות השונים ואת הלכותיהם, מובא האיסור להקריב קרבן שאור (חמץ) ודבש . מיד לאחר מכן מובא החיוב להוסיף מלח בכל הקרבנות . מה ההבדל הגדול בין מלח ובין שאור ודבש, עד כדי כך שהוספת מלח היא חובה, בעוד שני האחרים אסורים בתכלית?! המפרשים מצביעים על סמליות רבה הקיימת בעניין הקרבנות, כל אחד משלושה מרכיבים אלו מסמל מידה מסוימת באדם. אם ננתח את המאפיינים של כל אחד מהם, נוכל להשיב על שאלתנו. בעל "ספר החינוך" כותב שדבש מסמל תאווה, כיוון שהוא מאכל מתוק מאד. האיסור להוסיף דבש לקרבנות מלמדנו שאדם צריך להיזהר מהתאווה למאכלים מתוקים, חלף זאת עליו להשתדל לאכל רק את הנחוץ לו למחייתו ולבריאות גופו. ה"חינוך" ממשיך וכותב ששאור מסמל גאווה כיוון שהוא תופח למעלה. ביחס לגאווה הוא מביא את הפסוק במשלי האומר: "תועבת ה' כל גבה לב" . החת"ם סופר זצ"ל ממשיך בדרך פירושו של ה"חינוך" ומפרש מה מסמל המלח. הוא מסתמך על דברי חז"ל המתארים כיצד זכה המלח להיות מוקרב בכל קרבן וקרבן: ביום השני לבריאה הקב"ה הפריד בין המים העליונים למים התחתונים. חלק מהמים הגיעו לשמיים וחלקם השני הגיע לארץ. המים התחתונים טענו לפי ה' שגם הם רוצים לעלות למעלה, למעלה מרוממת וגבוהה יותר של שמים, ולא להישאר בדרגה הנמוכה של הארץ. הקב"ה פייס אותם ואמר להם שעתיד המלח המופק ממימיהם לעלות לגבוה על המזבח יחד עם כל קרבן וקרבן . על בסיס דברי המדרש, מסביר החת"ם סופר שמלח מסמל את מידת הקנאה, כיוון שהוא מוקרב על המזבח כתוצאה מהקנאה שקינאו המים התחתונים במים העליונים. הוא ממשיך וכותב שדבש, שאור ומלח, מסמלים שלושתם שלוש מידות מגונות בסיסיות – קנאה, תאוה וכבוד . אולם, הוא מסביר שהקנאה שונה מאד מהתאווה והכבוד: אין כל מקום לדבש ושאור במשכן, ובהקבלה – אין כל מקום בעבודת ה' לתאווה ולגאווה. לכן ישנו איסור להוסיף בקרבנות דבש ושאור. לעומת זאת הקנאה – יש לה מקום בעבודת ה'. ניתן לראות זאת מדברי הגמרא: "קנאת סופרים תרבה חכמה" – קנאה בינות לתלמידי חכמים גורמת לתוספת חכמה והיא חיובית! . יש תועלת לקנאה בעולם הרוחני כיוון שהיא גורמת לאדם להתקדם ולהתפתח ברוחניות, כאשר הוא רואה אחרים שאוחזים ברמות גבוהות יותר ממנו. קנאתם של המים התחתונים במים העליונים מהווה דוגמא לקנאה חיובית – קנאת סופרים. המים התחתונים השתוקקו לקרבת אלוקים כמו זו שהייתה למים העליונים. ובשכר קנאה זו זכו שהמלח יוקרב בכל קרבן וקרבן. כך הפך המלח המוקרב לתזכורת נצחית עד כמה ראויה לשבח כזו קנאה . הסברו של החת"ם סופר מלמדנו שאם אדם משתמש באופן הנכון ובמקום הנכון במידת הקנאה, למרות שבדרך כלל זוהי מידה מגונה, בכוחה לרומם אותו בעבודת ה'. ננסה לעיין בהבדל הקיים בין קנאה רוחנית, ובין קנאה גשמית. נראה שקיימים שני הבדלים עיקריים: הראשון הוא, המניע לשני סוגי קנאה אלה הוא שונה לחלוטין. קנאה גשמית על פי רוב יש בה היבט מאוס ביותר – אין המקנא רוצה שיהיה לו את אותו חפץ שיש לחברו, אלא המניע בתוך נפשו הוא הרצון שלשני גם כן לא יהיה את אותו החפץ, כשם שאין אותו לו. ואכן, איסור התורה על הקנאה, "לא תחמוד" , קיים רק במצב בו ראובן רוצה את החפץ עצמו שיש לשמעון, לעומת זאת, אם ראובן רוצה לרכוש גם הוא חפץ שיש כמוהו לשמעון – אין בכך שום איסור תורה! לעומת זאת, על פי בעלי המוסר, קנאה נחשבת לרוחנית ורצויה רק כאשר המקנא לא מקנא בהצלחתו הרוחנית של חברו, אלא הוא משתמש באותה הצלחה שרואה בחברו ככלי לסייע ולהניע את עצמו להגיע לדרגות דומות. אולם אם הוא מקנא בהצלחתו האישית של חברו, אזי קנאתו נחשבת לקנאה אסורה כיוון שאין היא נובעת ממניעים טהורים כלל. הבדל נוסף, מביא בעל ה"אבן עזרא" בהסבירו את האיסור של "לא תחמוד". הוא ממשיל זאת לאיש כפרי המשתוקק להינשא לבת המלך. עליו להבין שהיא לא שייכת לתחום ההשגה שלו, ואין לו כל זכות לצפות בכלל לזכות להינשא לה. כך גם כל אדם ואדם מוקצב לו משמים בדיוק מה שמגיע לו בעולם הגשמי, ורק המוקצב לו – זה מה שיגיע לו. כל דבר אחר ששייך לזולת הוא לגמרי מחוץ לתחום ההשגה של האדם, ואין לו כל אפשרות לקבלו גם אם יתאמץ ביותר. לכן כל קנאה בקנייני הזולת היא חסרת טעם ותועלת כיוון שהקב"ה לבדו הוא המספק לכל אחד בדיוק את צרכיו הוא . הסבר זה של האבן עזרא שייך אך ורק בקנאה גשמית, כיוון שכל השתדלות שלא תהא לא תשנה במאומה את המוקצב לאדם - מה שמגיע לו נתון אך ורק בידי ה'. השטח היחיד אותו הקב"ה כביכול נותן בידי האדם הוא העולם הרוחני שלו. ברוחניות אין כל גבול מוחלט עד היכן מסוגל האדם להגיע. נושא זה נתון אך ורק בידי האדם וביד בחירתו החופשית לטוב ולמוטב. ואם כך, ודאי שיש טעם ותהיה תועלת ברצון לדמות לאדם אחר ולהגיע להישגים אליהם הגיע הוא; כיוון שעל ידי מאמצים שישקיע האדם אכן בכוחו להשיג עוד ועוד ולהגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר. יש לזכור שתי נקודות עיקריות אלו – בכוח קנאת סופרים להשפיע על האדם ולגרום לו להתרומם ולהתעלות בזכות מעלותיו של חברו, כמובן בלי קנאה אישית בהצלחתו; ונקודה שניה – ראוי ונכון לאדם לנסות ולהשתדל להגיע גבוה יותר ממקומו כרגע. על פי נקודות אלו נקבל הבנה מעמיקה יותר לגבי מקומה של הקנאה בחיינו, ותפקידה בעיצוב עולמנו הרוחני. החת"ם סופר מלמדנו שאמנם בשטחים רבים זוהי מידה שלילית ומגונה מאד, אולם כאשר ישתמש בה האדם באופן הנכון, בכוחה לסייע לו להתעלות ולהתקרב יותר לקב"ה. כך ילמד את הלימוד הנכון מהמים התחתונים ששאיפתם החזקה לזכות ליותר קרבת אלוקים הניבה שכר ופירות.