וארא – מכת צפרדע

בס"ד וארא – מכת צפרדע יהונתן גפן השניה ממכות מצרים הייתה מכת צפרדע. רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים כיצד החלה מכה זו; בתחילה צפרדע בודדה עלתה מן היאור, והמצרים ניסו להכות בה על מנת שתמות. אולם, במקום לפגוע בצפרדע, גרמו ההכאות הרבות לנחילי צפרדעים שיצאו מן הצפרדע הגדולה. כל הכאה נוספת הוסיפה עוד ועוד צפרדעים עד אשר התמלאה ארץ מצרים בצפרדעים. הגאון הסטייפלר זצ"ל מעלה קושיה חזקה על דברי חז"ל אלה; הרי ודאי ראו המצרים שהם לא מצליחים להרוג את הצפרדע, ולמעשה גורמים לתוצאה הפוכה, ועוד ועוד צפרדעים צצות ועולות. למרות זאת הם ממשיכים בהכאותיהם פעמים רבות, וממלאים את כל ארצם צפרדעים! מדוע לא למדו את הלקח מהפעם הראשונה ושוב ושוב המשיכו להכות בצפרדע, גם לאחר שראו את התוצאות ההרסניות של מעשיהם? הסטייפלר משיב על שאלה זו ומסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כאשר אדם נפגע ממישהו, הוא חש צורך לנקום בו, ולהשיב לו את כבודו האבוד – אשר על כן, הוא מגיב בצורה פוגענית אף הוא. הפוגע הראשון – משיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום בפוגעו, כך נוצר מצב בו שניהם נתונים במעגל חסר תכלית של נסיונות נקמה זה בזה, מעגל המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה אשר תוצאותיה קשות ומזיקות לכל הנוגעים והקשורים בה. באופן דומה, כאשר עמדו המצרים מול האיום בדמות צפרדע העולה מן היאור, תגובתם הטבעית הייתה להכות בה, אולם, כאשר נחילים של צפרדעים יצאו ממנה, חמתם בערה בהם עוד יותר, הם נתמלאו בתחושת נקם כלפי הצפרדע, והגיבו בהכאות נוספות. גם לאחר שניסיונות נוספים אלה נדונו לכישלון, הם לא הפסיקו להכות בצפרדע, עד שכעסם וחמתם, הם אלה שגרמו לארץ מצרים להתמלא בבעל החיים הקטן והמטריד הלזה. הסבר זה מראה עד כמה מזיקה היא מידת הכעס, וכיצד גורמת היא לאדם להרוס כל חלקה טובה, ואף להזיק לעצמו. מאלף ביותר יהיה להעמיק חקור ולבדוק מה גורם לאדם לנהוג בצורה הנראית כל כך טפשית וחסרת תועלת. כאשר אדם נפגע מזולתו, הוא חש הנאה רגעית חזקה ביותר להגיב בפגיעה חוזרת כלפי האדם שהעז ודיבר אליו באופן כל כך לא מכובד. אולם, לאחר שחולפת אותה תחושה מתקתקה בת רגע של נקם, בטווח ארוך יותר הוא חש תחושה שלילית מאד המאפיינת בדרך כלל ויכוחים ומחלוקות. על פי ההיגיון הצרוף, היינו חושבים שממקרה ומתוצאותיו, ילמד האדם להבא ויכלכל את מעשיו בתבונה רבה יותר. יזכור הוא את אותה תחושה קשה ואת הנזק לטווח ארוך שהגיע כתוצאה מתגובתו לחברו, ויבכר לותר על אותו רגע מתוק של נקם, ובכך למנוע מעצמו אי נעימות נוספת שכזו. אולם, על פי רוב לא כך המצב, הוא יחזור על טעותו שוב ושוב. בעייתו של אדם זה היא שהוא הרגיל את עצמו להתמקד בתוצאות מעשיו אך ורק לטווח קצר מאד, ולא להתבונן במה שנגרם מהם לטווח ארוך יותר. נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות כזה. בשטחים רבים בעבודת ה' קורה והאדם טועה ומתמקד אך ורק בתוצאות העכשוויות של מעשיו, והתוצאות קשות ומזיקות. המדרש תנחומא מביא דוגמא מאלפת לתופעה זו. היה אדם צדיק אחד אשר אביו היה מכור לשתיית יין. בהזדמנות מסוימת, ראה הבן שיכור אחר שוכב ומתגולל בתעלת ביוב ברחוב. סביבו התגודדו כמה צעירים היכו אותו באבנים, ופגעו בו באופן משפיל ומבייש ביותר. אל מול מראה מעורר חמלה זה, החליט הבן לקרוא לאביו ולהראות לו מחזה זה, בתקוה שיראה מכך האב עד כמה מושפל ובזוי מצבו של אדם שתוי. ומה עשה האב? ניגש אל השיכור, ושאל אותו באיזה בית מרזח שתה את היין! הבן הנדהם, פנה לאביו ואמר לו שהוא הביא אותו לכאן על מנת שיחזה בעומק השפלות בה עומד אדם זה, ומתוך כך יבין כיצד הוא בעצמו נראה כאשר הוא שתוי, בתקווה שכתוצאה מכך יחליט האב להפסיק לשתות. מסתבר, שהאב היה מודע בשכלו לנזק העצום שגורמת לו השתייה, אולם ההנאה הרגעית שהסבה לו השתייה שוב ושוב, היא זו שהעבירה אותו על דעתו, וסימאה את עיניו מראות בנזק הרב שבה. פעמים רבות פועל היצר הרע בדרך זו, מסמא הוא את עיניו של האדם, ולא נותן לו להבחין בתוצאות ארוכות הטווח של מעשיו. תחבולה זו של היצר מהווה גורם משמעותי ביותר המונע מהאדם לעבוד את בוראו כפי שצריך. יהיה זה בשטח של תגובה פוגעת לזולת, התמכרות לכל עניין ממכר שהוא, או בכל שטח אחר, האדם מוכרח לפעול לשינוי באישיותו על מנת שיוכל למלא כראוי את תפקידו בעולמו. השלב הראשון בתהליך זה הוא לפתח בדעתו את ההכרה בכך שהדרך בה היה רגיל לנהוג עד כה, גורמת בסופו של דבר לנזק רב. ועל פי הדוגמא של מידת הכעס, אדם צריך לקנות בנפשו את ההכרה בכך שההנאה הרגעית אותה חש לאחר שהוא מגיב בכעס כלפי אשתו, ילדיו או ידידיו, הינה הנאה דמיונית לחלוטין, תוצרתו של היצר הרע, ובטווח הארוך מעשהו רק יזיק לכל מערכת יחסים שהיא. השלב השני הינו לצפות לקראת הניסיון הבא, ולהיות מוכן טרם המקרה. כך הוא יכול לתכנן במחשבתו את הדרך בה יגיב, ולא ייסחף לאמירות ותגובות של כעס הנובעות מלהט הרגשות בשעת מעשה. כך, כאשר הוא נפגע על ידי מישהו, הוא יכול לשלוט בטבעו הרגיל ובכעס הטבעי שבדרך כלל פורץ מתוכו, וחלף זאת להגיב בארשת רגועה ושלווה, ביודעו אל נכון שתגובה של כעס רק תחמיר עוד יותר את המצב. אין זו משימה קלה כלל ועיקר, אולם עם הזמן, יכול האדם להפנים מודעות והבנה זו ולהגיב באופן רגוע, מדוד ושקול. ממכת צפרדע לומדים לימוד חשוב ביותר בדבר אופיה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח. מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו ולשלט על תגובותינו תמיד.