בשלח – התמדה י

בס"ד התורה מספרת שכאשר התכוננו ישראל לצאת ממצרים, עסק משה רבינו בעצמות יוסף, בהוצאתם מארץ מצרים כדי להביאם לקבורה בארץ ישראל. הגמרא בסוטה מביאה פסוק מספר יהושע שלכאורה סותר את המתואר כאן; "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים" לפי זה בני ישראל ולא משה, הם אלו שהביאו את עצמות יוסף ממצרים לארץ ישראל. הגמרא מתרצת סתירה זו ואומרת כי "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". כלומר אם אדם התחיל במצווה אך לא סיים אותה, כל המצווה כולה לא נקראת על שמו אלא על שם אותו אדם שסיים את המצווה. משה רבנו רק התחיל במצות קבורת עצמות יוסף, אולם לא הוא זה שסיים אותה, ולכן מצווה זו לא נקראת על שמו אלא על שם בני ישראל שהם אלה שהכניסו את העצמות לארץ וקברו את יוסף. ישנו מדרש נוסף שנראה לכאורה כסותר עיקרון זה: במדרש שוחר טוב מובא שנחשב לדוד המלך כאילו הוא בנה את בית המקדש כמו שנאמר בתהילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" , למרות שהאמת היא שדוד רק התחיל בבניין הבית אך לא הביאו לידי גמר. לפי מדרש זה, הזכות מגיעה דווקא למתחיל המצווה ולא לגומר . ר' משה פיינשטיין זצ"ל מבאר סתירה זו: הוא כותב שאם אדם התחיל במצווה ולא סיים אותה שלא באשמתו כלל, אזי המצווה נקראת על שמו ויש לו זכות בה למרות שהוא לא סיימה. אולם, אם המצווה לא נסתיימה ויש בכך אפילו משהו מן המשהו של אשמה התלויה בו, אזי נקראת המצווה על שם גומרה. דוד המלך היה נקי לגמרי מכל אשמה על אי יכולתו לסיים את בניין בית המקדש. הקב"ה אמר לדוד שהוא לא רשאי לעשות זאת. ולכן, למרות שלא הוא סיים את בניין הבית, המצווה מיוחסת אליו. לעומת זאת, משה רבינו לא יכול היה לסיים את מצות קבורת עצמות יוסף כיוון שהוא לא נכנס לארץ ישראל. נאסר עליו להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא מי מריבה, ולכן העובדה שלא יכל לסיים את קבורת עצמות יוסף תלויה במידה מסוימת במעשיו. ולכן מובן מדוע קבורת עצמות יוסף לא מיוחסת אליו, אלא לבני ישראל . האשמה שנתלתה במשה רבינו בעניין זה היא מינימילית, ועם זאת היה בכוחה למנוע ממנו את הזכות במצוות קבורת עצמות יוסף. אין ספק שזו האמת גם לגבינו, כאשר נקרית בפנינו הזדמנות לקיים בשלמות מצווה, אולם אנו לא מצליחים להביאה לידי גמר בגלל חוסר התמדה. הדבר שייך מאד בעניין לימוד התורה – כאשר נפתח שיעור חדש, בדרך כלל רבים הם המשתתפים, אולם עם השבועות החולפים, אט אט מתמעט קהל השומעים. ר' יעקב קמינצקי זצ"ל דיבר על תופעה זו ביחס ללימוד הדף היומי, וציין בהלצה שרבים מתחילים את המחזור במסכת ברכות, אולם במסכת הבאה – "באה שבת באה מנוחה". שטח נוסף בו נפוץ מאד הקושי להתמיד הוא ב"עליה". לדוגמא, בהזדמנויות מסוימות כגון עשרת ימי תשובה או בעת מצוקה כלשהי, אדם מתעורר לקבל על עצמו קבלות שעל ידן יתקדם ויתעלה בנושא מסוים. אולם עם הזמן הקבלות הופכות לנחלת העבר, ונשכחות. האם יש עצה כיצד נוכל להתמיד יותר במצוות שאנו מקיימים, ובקבלות שאנו מקבלים? החפץ חיים זצ"ל כתב את ה"משנה ברורה" במשך עשרים וחמש שנה, בתקופה זו הוא עבר תלאות וקשיים רבים שעיכבו את כתיבת הספר. רוב רובם של בני האדם היו נכנעים תחת קשיים ועיכובים רבים כאלה, והיו רואים בהם סימן שמשימה זו לא תגיע לעולם לידי גמר. אולם ה"חפץ חיים" הבין שכל אותם נסיונות ועיכובים הגיעו מצד היצר הרע שרצה למנוע את כתיבתו של ספר חשוב זה. לאור הבנה זו, הוא התעקש, התמיד והצליח בסופו של דבר להוציא את אחד הספרים החשובים ביותר ליהדות במאה השנים האחרונות. היה בכוחו להמשיך ולהתמיד כיוון שהוא הכיר בחשיבות ובנחיצות הגדולה שיש למטרתו - הכרה זו אפשרה לו לעמוד בכל הנסיונות, ולמרות הכל לברך על המוגמר. ניתן ללמוד מכך עצה מעשית לגבינו, כיצד נוכל להתמיד גם אנו במשימות ובאתגרים שאנו מקבלים על עצמנו – אם נישאר ממוקדים ומרוכזים בחשיבות הגדולה שיש למה שאנו רוצים ומנסים להגיע אליו, אזי בקלות רבה יותר נצליח להתמיד במטרתנו. הבעיה בכך היא שאכן ישנם רגעי התעוררות בהם אנו, כמו החפץ חיים, מכירים ומודעים היטב לחשיבות העניין שאנו עוסקים בו, אולם עם הזמן קשה הרבה יותר להישאר באותה רמה של התלהבות ולהט כמו בהתחלה, ולכן אנו מתקשים גם להתמיד. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מתייחס לבעיה זו . הוא כותב בעניין פלטי בן ליש: דוד התחתן עם בתו של שאול המלך, אולם לדעת שאול הקידושין לא היו תקפים, ולכן שאול נתן את מיכל לפלטי בן ליש לאשה. פלטי חשש שמא קידושיו של דוד כן היו תקפים ולכן החליט שלא לגעת במיכל. מיד עם 'נישואיהם' הוא נעץ חרב ביניהם ואמר "כל העוסק בדבר זה [כלומר, בעבירה של ג"ע] ידקר בחרב זו" . ר' חיים שואל על כך, מה באמת היתה מטרתה של אותה חרב, וכיצד היה בכוחה לסייע לו? אם יצרו היה תוקפו, היה יכול להסיר את החרב שהרי הוא עצמו נעץ אותה, מה הועילה אותה חרב? ר' חיים מסביר שבתחילה כאשר היה הניסיון חדש, היה בפלטי בן ליש הכרה ברורה ועצומה בחומרת החטא שהוא עלול חלילה ליפול בו. אולם הוא חשש שמא עם הזמן כאשר יתרגל לחיות עם הניסיון, תחלש אותה הכרה ברורה והוא עלול ליפול בידי היצר הרע. כדי למנוע מצב כזה, בזמן שההתעוררות הגדולה יקדה בליבו , מיד נעץ את החרב בינו ובינה ותפקידה היה להזכיר לו את אותה התעוררות ראשונה שהייתה בו ולהשאירה לאורך זמן. על אותה דרך, מספר ר' ישראל רייזמן שליט"א על בחור בישיבת וולוז'ין שהיה ידוע עליו שהוא יודע את הש"ס על בוריו. פעם אחת בזמן שאכל את סעודתו, ניגש אליו בחור ושאל אותו על מיקומה של דעה מסוימת בגמרא. בעוד הוא מנסה לחשוב על השאלה, בחור אחר אמר שתוספות מביאים במפורש דעה זו. הבחור היה כה מזועזע מכך ששכח תוספות מפורש והוא עזב מיד את המקום באמצע הסעודה, ורץ לבית המדרש. הוא המשיך ללמוד בהתמדה עצומה מעבר לכוחות אנוש רגילים והפך לגדול בישראל. אחד הנוכחים באותו מעמד הבחין שמרוב להטו ללמוד, אותו בחור שכח לברך ברכה אחרונה! הוא שאל את ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל אם היה מותר לו לא לברך בכזה מצב. התשובה היתה, שאי אפשר לומר אם מותר או אסור, אבל מה שברור הוא שאם הוא לא היה עוזב את המקום מיד, אזי לא היה יוצא ממנו "גדול". באותו רגע שבו הוכה בכאב עצום על אי ידיעתו את התורה כפי שהיה רוצה לדעת אותה, מייד הוא ניצל את הכוח של הרגע הראשון, התחיל בלימוד במשנה מרץ והגיע לדרגות חדשות. אם הוא היה ממתין אפילו כמה רגעים – אותה התעוררות הייתה אובדת לנצח. כך גם לגבי חיינו אנו, אנו חווים רגעים של התרגשות והתפעמות, אנו יכולים להגיע בהם להכרה גבוהה בחשיבותו של עניין מסוים. אולם רגעי ההתעוררות בדרך כלל חולפים ועוברים. מהעובדות שהבאנו ניתן ללמוד מהי הדרך לשמור על ההתעוררות הראשונית כדי שתתמיד לכל אורך הדרך: באותו רגע לפעול פעולה מעשית. תפקידה של פעולה מיידית זו חשוב מאד, היא תשַמר את ההתלהבות ותגרום לה להיות קשורה ונעוצה בחיי המעשה. דוגמא למצב בו ניתן ליישם רעיון זה היא כאשר שומעים דבר מוסר חשוב שיש ליישמו בחיי היום יום – יש לעשות זאת מיידית, אחרת תפוג השפעת הדברים. דוגמא נוספת היא כאשר אדם זוכה להגיע להתרוממות הרוח, ולקרבת אלוקים, ברגעים אלו עליו לחפש מה יעזור לו לשמר את התחושות אליהן הגיע ברגעים אלה. ר' נוח אורלווק שליט"א מציע "לצלם" תמונה פנימית של אותם רגעים, באופן כזה שתמיד ניתן יהיה להתבונן ב"תמונות" הללו, ולהיזכר באותם רגעים גבוהים כאשר הוא זקוק לחיזוק ולהתעוררות. אלו הן דרכים ואפשרויות על ידן נוכל בע"ה לא רק להתחיל להתקדם, ולשאוף להתעלות, אלא גם להגיע להישגים ולממש את המטרות.