וארא – לימוד מהצפרדעים

בס"ד וארא – לימוד מהצפרדעים יהונתן גפן לאחר מכת דם מזהיר משה רבינו את פרעה, שאם הוא עדיין מסרב להוציא את בני ישראל ממצרים, תבוא מכה נוספת: "ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" , פרעה הקשה את ליבו, ואכן הגיעו נחילים נחילים של צפרדעים ומילאו כל פינה בארץ מצריים, ואף נכנסו בתוך תנורי המצרים. הגמרא מספרת שמאות שנים לאחר מכן היו שלושה אנשים גדולים מאד שלמדו מהצפרדעים שנכנסו לתנורי המצרים; חנניה, מישאל ועזריא שחיו בבבל תחת שלטונו של נבוכדנצאר. נבוכדנצאר גזר שכל יהודי חייב להשתחוות לצלם בדמותו, והעובר על כך – ייכנס לתוך כבשן האש. על פי ההלכה, עבודה זרה היא אחת משלוש עבירות חמורות שאדם צריך למסור את נפשו ולא לעבור עליהן, אולם המפרשים מסבירים שם שכריעה לאותו צלם שהיה שם לא נחשבת ממש עבודה זרה . לכן, היה מותר לכאורה להשתחוות לצלם, וזה מה שאכן עשה רוב רובו של העם היהודי. אולם חנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר מהצפרדעים במצרים, שמסרו את נפשם ונכנסו לתוך התנורים, והחליטו שגם הם מעדיפים להיזרק לכבשן האש. הם אמרו שלצפדעים אין מצווה של קידוש ה', ואף על פי כן הן העדיפו להיכנס לתנור בוער למען קידוש שמו יתברך, קל וחומר הם, המצווים במצות קידוש ה' רוצים להישרף ולא לעבור על מצות ה'. ה"דרכי מוסר" מצביע על קושי גדול בגמרא זו. חנניה מישאל ועזריא התבססו על כך שהצפרדעים לא צוו למות על קידוש ה', לעומת זאת הם – כן מצווים בכך. אולם כאשר משה תיאר את המכה לפרעה הוא אמר בתוך דבריו בפירוש שהצפרדעים ייכנסו לתוך התנורים, ואם כך – ודאי שהצפרדעים מחויבות היו לעשות כן. הן אכן היו חייבות למסור את נפשן כדי לקדש שם שמים. כיצד אם כן הסתמכו חנניה מישאל ועזריה על הצפרדעים והתירו לעצמם להיכנס גם הם לתוך כבשן האש?! הוא מסביר שאמנם הקב"ה ציווה את הצפרדעים להיכנס לתוך התנורים, אולם לא היה חיוב להיכנס רק לתנורים, הצפרדעים יכלו לקיים את ציווי ה' גם אם היו נכנסות לחדרי השינה, למיטות, לקערות האוכל וכו'. ואם כן, כל צפרדע וצפרדע עמדה בפני הבחירה – לאן להיכנס, וכל אחת יכלה לבחור להיכנס למקום נוח יותר מתנור בוער, כמיטה נעימה, או קערה מלאה בצק. למרות זאת צפרדעים רבות כן בחרו לסכן את חייהן, למען קיום מצות ה' במלואה. מכיוון שכל צפרדע בפני עצמה לא הייתה מצווה להיכנס לאש, ובכל זאת רבות מהן עשו זאת, למדו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר על עצמם, והחליטו להיכנס לתוך כבשן האש . ה"דרכי מוסר" ממשיך בלימוד חשוב מאד עבורינו, הנלמד מגבורת הצפרדעים במצריים. ביד כל צפרדע היה להטיל את האחריות על כל שאר חברותיה, אולם היא לא בחרה באפשרות הקלה הזאת, וכתוצאה מכך זכתה להגדיל ולהאדיר את שמו של הקב"ה בעולם. כך גם כאשר מזדמנת לאדם מצווה מסוימת לעשות, אל ינסה להתנער מהאחריות המוטלת עליו, בתקווה שיהיה מישהו אחר שיקח את התפקיד על עצמו, אלא עליו לראות ולהבין שעומדת בפניו הזדמנות פז – לקדש ולרומם את שם ה'. לצערנו, קורה הרבה שאדם רואה הזדמנויות כאלה כנטל וכעול. גישה כזו היא נוגדת לחלוטין את השקפת התורה, המעודדת מאד את האדם לקחת על עצמו אחריות כאשר נוצר צורך כלשהו. המשנה באבות כותבת: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". מילים אלה נוגעות למעשה בהתרחשויות קטנות של יום יום, כמו גם במצבים נדירים ומשמעותיים יותר. לדוגמא, מצב בו מבקשים מהציבור לסייע בעניין מסוים; אדם המחליט לקחת על עצמו מצווה זו בלי לחכות שאחרים יתנדבו – עושה בכך מעשה גדול מאד. ובמבט "גדול" יותר, רבות מאד הן הבעיות והקשיים בהן נתון העולם היהודי בימינו - במקום לחכות שיבוא מישהו וייקח את האחריות לתקן ולשפר את הטעון שיפור, אדם צריך לבדוק האם יש בידו הוא לעזור ולסיע. מספר אברכים אמריקאיים שגרו בארץ גילו יום אחד שישנם יהודים אמריקאיים רבים בארץ החיים במחסור חמור, אך מתביישים לספר למישהו על קשיהם. הם לא הסתפקו בהבעת צער ורחמים על אחיהם, אלא החליטו לקחת על עצמם את המשימה, והקימו קרן (הידועה בשם Got Chicken) המספקת צרכים בסיסיים לנזקקים. ראינו עד כמה חשוב שאדם ייקח על עצמו אחריות ולא יחכה שאחרים יעשו זאת במקומו. אם יש צורך להוסיף על כך, נעיין במה שהתרחש עם הצפרדעים במצרים. לאחר שנגמרה המכה, כותבת התורה "וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות" "בעל הטורים" ו"דעת זקנים" מדגישים שלא מוזכרים הצפרדעים שהיו בתוך התנורים – עליהם לא כתוב שהם מתו. הם מסבירים שהם קיבלו שכר על כך שסיכנו את עצמם, ואכן לא מתו. רואים מכך שנטילת אחריות במטרה לקיים את רצון ה' – תוצאותיה הן אך ורק לטוב. מי יתן ואכן נדע לקחת על עצמנו אחריות למצוות, ונזכה בשכר מעשינו ובתוצאותיהם.