תרומה– הבריח התיכון והאיזון הנכון

תרומה– הבריח התיכון והאיזון הנכון יהונתן גפן בציווי על הכנת קרשי המשכן כותבת התורה: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מברח מן הקצה אל הקצה" ה"תרגום יונתן" כותב שהבריח התיכון היה עשוי מאותו עץ שנטע אברהם אבינו ליד אוהלו על מנת לעשות בו חסד עם העוברים והשבים. מדוע נבחר דווקא עץ זה לשימוש כה חשוב ומשמעותי במשכן? עונה על כך ר' זליג פליסקין שליט"א ואומר כי מטרת העניין הינה להזכיר לאדם שגם כאשר מקדיש הוא את עצמו לעבודת השי"ת, עליו לזכור תמיד את חיובו לדאוג לצרכי הסובבים אותו. בעלי המוסר בשיחותיהם מדגישים רבות נושא זה: אחד העקרונות החשובים ביותר אותם הנחיל ר' ישראל סלנטר זצ"ל היה שאמנם חשוב ביותר להקדיש תשומת לב מירבית לדיקדוק במצוות שבין אדם למקום, עם זאת, על האדם להיזהר עד מאד שלא יהא זה על חשבון זולתו. ישנן עובדות רבות מאד המראות כיצד נהג כך ר' ישראל למעשה בחייו. בדרכו להביא מים לנטילת ידיים, עבר אחד התלמידים דרך חדר בו ישנו בחורים אחרים. "נטילת ידים היא מצווה דרבנן" העיר ר' ישראל, "אולם גזל שינה אסור מהתורה" . בהזדמנות אחרת החל תלמיד בתפילת שמונה עשרה נרגשת מול חלון שהזרים מעט אויר ביום קיץ חם. ר' ישראל נזף בו על כך שמנע את זרימת האויר למתפללים האחרים בבית המדרש. גם ה"סבא מסלבודקה" הנחיל לתלמידיו את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולימדם שכאשר אדם עושה מצווה עליו להיזהר עד מאוד שלא יגרום בכך צער או נזק לכל אדם שהוא, כדי שלא יפסיד חלילה את כל שכר המצווה. הוא מעולם לא מסר שיחת מוסר לתלמידים בעת סעודתם וכאשר התפלל במניין, סיים את תפילתו עם הציבור או דפק על ה"סטנדר" שלידו, ובכך סימן לקהל שאינם צריכים לחכות לו. אירע, ותלמיד אחד עמד בתפילה בינות לחבריו, והתנדנד בלהט ובמרץ לכל כיוון בכל איברי גופו. לאחר התפילה, קרא לו ה"סבא" ואמר לו "אדם המכה את חבירו, אף אם לא גרם בכך כל נזק, נקרא 'רשע' ונענש במלקות. כאשר אתה מתנדנד, אתה עלול לפגוע בטעות בשכנך לספסל, ובשל כך להתחייב – בעיצומה של תפילתך הנלהבת – בחטא חמור שיגרום לך להיקרא 'רשע'!" אנחנו, כנראה, לא נגיע אף פעם להתפלל בכזו צורה, אולם ישנם מצבים רבים בהם שלא במודע אנו עלולים לגרום כאב או אי נוחות לזולת בעת שאנו עסוקים בעבודת ה': לדוגמא, אין זה מן הנמנע שאדם הנמצא בבית הכנסת בתפילת שחרית ייפגע לפתע מחוטי טליתו של מאן דהו המתעופפים בעת שהוא עסוק בקיפולה – זוהי דוגמא קלאסית למצב בו עלינו להפנות מעט יותר תשומת לב ומודעות לסובבים אותנו בעיסוקינו בעבודת ה' הפרטית שלנו. עניין נוסף הוא בעת הוצאת ספר תורה. מהודר מאוד לנשקו, אולם אם ייתכן ובדרכו ידחוף האדם אחרים, כותבים הפוסקים שהחיוב להיזהר מגרימת נזק או צער ליהודי דוחה את ההידור של נשיקת ספר התורה. דוגמא נוספת המופיעה רבות היא אדם שמאריך בתפילת שמונה עשרה ועלול לגרום צער משמעותי לאדם העומד מאחוריו. הפוסקים כותבים שאדם שיודע שתפילתו תארך זמן רב צריך להתפלל במקום בו לא יפריע לאחרים . שטח נוסף בו "בין אדם לחבירו" עלול לפעמים להיגרע מפני ה"בין אדם למקום" - והוא בנושא החומרות. ישנו רמב"ן ידוע על הפסוק "קדושים תהיו" שם אומר הרמב"ן שאין זה מספיק לשמור על עיקר הדין בלבד בעבודת ה', אלא צריך האדם להתאמץ להגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר בקשר בינו לבוראו. ישנו רמב"ן פחות ידוע שמדגיש עניין דומה ביחס למצוות שבין אדם לחבירו. התורה אומרת "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" חז"ל אומרים שמפסוק זה לומדים שעלינו לנהוג לפנים משורת הדין בעסקנו עם הזולת. והרמב"ן מסביר שאין זה מספיק רק לשמור על עיקר הדין של מצוות שבין אדם לחברו, אלא עלינו להבין שהקב"ה רוצה שנתנהג ונתעסק עם הזולת מתוך רגישות מוגברת לצרכיהם ולרצונותיהם. ישנם אנשים הנוטים לתת יותר דגש למצוות שבין אדם למקום כגון כשרות. ודאי שנושא זה חשוב מאד וראוי לתת עליו את הדעת אולם באותה מידה חשוב להחמיר גם בשטח של בין אדם לחבירו. בעל ה"אמרי אמת" נהג אף הוא באופן דומה, ובכך גילם את הרעיון שהידור מצווה חשוב בנושאים שבין אדם לחבירו לפחות כמו בנושאים שבין אדם למקום. פעם שאל אותו אחד החסידים האם הוא יכול ללוות זוג תפילין כיוון ששלו אבדו לו. הרבי הלווה לו זוג תפילין, אבל לא סתם תפילין. היו אלה תפיליו שלו, שהיו שייכות לאביו בעל ה"שפת אמת". כאשר נשאל מדוע הלווה לחסיד את התפילין היקרות לו ביותר, הוא קרא את דברי הפסוק "זה קלי ואנווהו" ממנו לומדים שעל האדם לקיים מצוות בצורה היפה והמהודרת ביותר האפשרית. חיוב זה שייך גן למצוות חסד, "ולכן", הסביר "נתתי לו דווקא את התפילין היקרות לי ביותר" . הבריח התיכון במשכן עמד והזכיר באופן תמידי שישנם שני שטחים בעבודת ה' – בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו, ואף בעת שאדם מקדיש את כל כולו להקב"ה עליו לזכור את חיובו לדאוג לזולתו. מי יתן ונזכה כולנו לשמור על איזון נכון בחיי המעשה.