פורים – אל יאוש

הגמרא אומרת שהגזירה הנוראה להשמיד, להרוג ולאבד את כל העם היהודי הייתה עונש על שהשתתפו בסעודתו של אחשוורוש . במשך תקופת בית שני, היו הנביאים מוכיחים את עם ישראל ללא הרף על חטאיהם ומעשיהם הרעים, כולל החטא החמור של עבודה זרה, ובכל זאת מעולם לא נגזרה עליהם גזירה קשה כל כך של השמדה מוחלטת. מדוע על חטא זה, הנראה לכאורה פחות חמור – נענשו בעונש כה נורא? על מנת לענות על שאלה זו, נעיין ונבדוק מה הוביל את אחשוורוש להחליט לקיים את משתהו הראותני. חז"ל אומרים שהשתייה הוגשה בכלי קודש מבית המקדש. ואחשוורוש בעצמו – לבוש היה בבגדי כהן גדול. לשם נהג כך? איזו מטרה רצה להשיג במעשיו אלו? ר' חיים הלפרן שליט"א מסביר שעד אותו משתה, היה אחשוורוש מוטרד מנבואתו של ירמיהו בדבר חזרתם העתידית של היהודים לארצם, ובניית בית המקדש מחדש לאחר שבעים שנות הגלות. הוא חישב ומצא ש-70 השנים מסתיימות – ועדיין לא נראה כל סימן להתגשמות הנבואה. לכן, הוא ערך את המשתה בדיוק ביום בו על פי חשבונו אמורה להסתיים תקופה זו, ואז ניסה לשכנע את היהודים שאפסה תקוותם לגאולה ולבניין בית המקדש, חלף זאת כדאי להם כעת להיאחז במלכותו וממנה לשאוב את כל צרכיהם. לכן, הוא התלבש ככהן גדול – להראות שהוא הפך להיות מנהיגם החדש, והשתמש בכלי המקדש כדי לגרום להם להבין ששוב אין מה לצפות לבניין בית המקדש בירושלים . למרבה הצער, היהודים קבלו את המסר שניסה אחשוורוש להעביר להם, הצטרפו ברצון רב לסעודתו, ואף שתו בכלי הקודש. הם איבדו את תקוותם ואמונתם. הם נטשו מאחור את שאיפתם הגדולה לבית מקדש שני, ופנו לעתיד שונה, להיות אזרחים הנאמנים לאימפריה הפרסית ולמלך אחשוורש. המשמעות האמיתית של החלטתם היתה לנטוש, מתוך יאוש את תפקידו המיוחד של העם היהודי, שאמור להיות לאור לכל עמי הארץ. מבחינתם, אפסה כל תקווה לחזרה לארץ ישראל ולבניין בית המקדש. הם לא הבינו כי הזכות היחידה לקיומו של העם היהודי היא קיום תפקידם המיוחד בעולמו של הקב"ה. ה' בחר בעם ישראל מכל העמים בזכות רצונם להיות עם סגולה, המלמד את העולם כולו לדעת את ה'. זניחת תפקידם הייחודי גרמה לתוצאה ישירה: אבדן זכות קיומם. עונשם היה מידה כנגד מידה, והם נדונו לכליה . כיצד ניצלו היהודים מסכנה עצומה זו בה היו נתונים – סכנת כליה מוחלטת? הגמרא מספרת על חילופי הדברים בין מרדכי להמן בעת שהגיע המן להודיע למרדכי על הכבוד שחפץ המלך להעניק לו. המן מצא את מרדכי יושב ולומד תורה. שאלו המן: "מה אתה לומד?" ענה: "כאשר בית המקדש היה קיים, אדם שהקריב קרבן מנחה היה מביא קומץ סולת, וחטאו היה מתכפר" אמר לו המן: "קומץ הסולת שלכם הוא שיעמוד כנגד עשרת אלפים ככר הכסף שלי" . לכאורה, קשה להבין גמרא זו. מה משמעות יש לנושא בו עסק מרדכי, ומדוע דווקא תשובה זו גרמה להמן להבין שהוא ינוצח בסופו של דבר? הר' מפונוביז' מסביר שהמן ידע שכל סיכוייו להצליח במזימתו מבוססים על חטאם של היהודים בסעודתו של אחשווורוש. כאשר ראה את מרדכי מלמד הלכות השייכות רק כאשר בית המקדש קיים, הוא הבין שעם ישראל חזר בתשובה, ושוב בוערת בלב כל אחד מהם השאיפה לבניין בית המקדש. הם שבו להאמין שהם יכולים להמשיך בתפקידם הייחודי כ"אור לכל העמים" המן הבין שאם היהודים לא התייאשו ולא נטשו את האמונה, הקב"ה לא יעזבם לעולם. הניסיון בו התנסו היהודים בימים ההם היה לשמור על התקווה והאמונה גם בזמני ניסיון קשים. ניסיון זה קיים גם בזמן הזה, ואם חלילה אנו נופלים לחולשה בנושא זה, אויבינו שואבים מכך כוח ועידוד מחודש למטרותיהם הזדוניות. מסופר על טרוריסט ערבי שתיאר את תקופת היותו נתון בכלא הישראלי, זו אשר מיד לאחריה הוא שב למעשיו המושחתים, ואפילו בהתלהבות גדולה יותר. הוא אמר שבהיותו בכלא, גמלה בליבו ההחלטה לותר על ה"קריירה" שלו כטרוריסט, באשר הוא חש שגם מעשיו האלימים ביותר לא יצליחו במטרת העל – לכלות את ישראל. אולם, פעם אחת, בחג הפסח הוא ראה שומר ישראלי אוכל פיתה. הערבי ידע מאיסור אכילת חמץ בפסח ולכן הוא שאל את השומר מדוע הוא אינו מקיים את ההלכה. השומר ענה שֶחוקים והלכות אלה איבדו כבר את תוקפם וחשיבותם בימינו. מששמע זאת, הוא שינה את החלטתו, כיוון שעם שנטש את מורשתו רבת השנים הוא עם שבקלות ניתן להביסו. ומן הצד ההפוך, לאחר שנפוליון שב מכיבוש עם נוסף, הוא נדהם לראות שהיהודים בממלכתו נתונים בצער עמוק. הם הסבירו לו שיום זה הוא תשעה באב, והם מתאבלים על חורבן בית המקדש. הוא שאלם מתי היה החורבן, והתשובה הייתה – לפני קרוב לאלפיים שנה. מששמע זאת הוא הכריז – עם ששמר על קשר כה חזק עם מורשתם ועברם – ודאי לא יכחד לעולם! אנו חיים בתקופה בה נסיון היאוש מתבטא בדרגות רבות ושונות. עבור יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, הניסיון הוא ברור – לא לנטוש לחלוטין את מורשת אבותם, ולהיטמע כל כולם בתוך תרבות חילונית. אולם הניסיון שייך לכל אחד בצורה מסוימת. ראשית, אדם עלול להתייאש ממליוני היהודים החילוניים הסובבים אותו, לא להאמין שיש תקווה לאחריתם, בטענה כי הם נטמעו בעולם אחר ואין סיכוי שישובו. ודאי שזוהי גישה שבטעות יסודה, שהרי המציאות הוכיחה שיהודים חילוניים מסוגלים די בקלות יחסית לשוב ולקשור את חייהם ביהדות אמיתית. סוג נוסף של ניסיון קיים, שמירת המצוות אינה בהכרח מונעת את סכנת היאוש. אותם יהודים שאכלו ממשתה אחשוורוש, עדיין הקפידו על כשרות. אדם יכול לשמור על כל המצוות, קלה כבחמורה ועדיין לתהות בליבו האם ייבנה שוב בית המקדש השלישי, ואם באמת יבוא משיח ויגאלנו. יתירה מזאת, היאוש עלול למצא משכן בליבו ולהטרידו בחייו הפרטיים, אדם עלול להשתכנע, חלילה, שאין לו כל סיכוי להגיע לגדלות אמיתית. סיפור המגילה מלמדנו שלעולם אל לנו להתיאש מהתקווה ומהאמונה בטוב המצפה לעם ישראל כולו ולכל אחד ואחד באופן אישי. כל עוד אנו מחזיקים ושומרים על שאיפתנו להיות חלק מעם ה', אנו יכולים לדעת אל בטוח שהוא יגן עלינו מכל אויבינו.