תצווה – שורש לשון הרע

בס"ד חז"ל אומרים שבגדי הקודש של הכהן הגדול היוו כפרה לחטאיהם של כלל ישראל. ביניהם המעיל, שמכפר על חטא לשון הרע. מה שהיה מיוחד ביותר במעיל הוא היותו כליל תכלת – צבע המזכיר את כסא הכבוד . כיצד קשור צבעו התכלת של המעיל לכפרה על לשון הרע? ה"חפץ חיים" זצ"ל מסביר זאת על פי דברי התנא דבי אליהו, שאומר שדברי לשון הרע שאדם אומר עולים למעלה עד לכסא הכבוד. הכוונה בכך היא שאדם המדבר לשון הרע יעמוד על כך לדין בפני כסא הכבוד. מעיל התכלת של הכהן הגדול משמש כתזכורת לאדם שיש במילים שבפיו כוח רוחני גדול מאד . הודות להתעוררות העצומה שחלה בעניין שמירת הלשון, קיימת כיום מודעות גבוהה הרבה יותר מאשר פעם להלכות לשון הרע ולהשקפות הנלוות לכך. עם זאת, חטא לשון הרע נשאר אחד החטאים הקשים ביותר להימנע מהם, וישנן כמה סיבות לכך, כמו העובדה שאנו מדברים כל כך הרבה במשך היום, וקיים לחץ חברתי חזק המקשה מאד על כל אחד להימנע מכל דיבור שלילי. מכל מקום, ישנו גורם נוסף ללשון הרע שורשי הרבה יותר, ועמוק, והוא העומד מאחורי רבים מאד מדיבורי לשון הרע. הלכות לשון הרע מתיחסות לעובדה ש שבני אדם בטבעם שואבים הנאה כלשהיא מדיבור שלילי על זולתם – ניתן לראות זאת מהלכות לשון הרע לתועלת: ישנם מקרים בהם מותר ואף צריך לדבר לשון הרע על מנת למנוע נזק. אולם גם במקרה כזה, אסור לדבר אם יש הנאה כלשהי למספר מהדיבור בגנות האדם השני. קשה להבין זאת - ישנם חטאים רבים אליהם יש יצר הרע מובהק וברור, כגון גילוי עריות, אולם קשה להגדיר הנאה ממשית, מוחשית וברורה הנובעת מדיבור לשון הרע. ממה נובע אפוא אותו סחף לדיבורים אסורים על הזולת? נראה שהמקור להנאה מדיבורי לשון הרע היא שדיבורים אלה מעניקים חיזוק מדומה לערך העצמי של האדם: כאשר אדם מרגיש חסר בערכו העצמי, עומדות בפניו שתי אפשרויות כיצד לחזק את ערכו בעיני עצמו – אחת היא להתחיל לפעול ולעשות מעשים חשובים ומועילים ובכך לפתח ולרומם את אישיותו. בדרך זו כל אדם מרגיש סיפוק, הגשמה עצמית וערך עצמי גבוה. מצד שני, ישנה גם דרך אחרת, שלכאורה קלה יותר; כל אדם נוטה להעריך את עצמו ביחס לזולת, ולכן על פי רוב הערך העצמי של האדם תלוי מאד באופן בו הוא משווה את עצמו לסובבים אותו. כאשר הוא מעביר דברי גנאי וביקורת על הזולת הוא משפיל את הזולת, ובכך באופן אוטומטי הוא רואה את עצמו במקום גבוה יותר ומעודד יותר בהשוואה לסביבה. לדוגמא, אם אדם מרגיש על עצמו שהוא אינו פיקח במיוחד, כאשר הוא מבקר אדם אחר בנושא זה בדיוק, הוא מרגיש ביחס לעצמו תחושה טובה יותר והערכה גדולה יותר למידת הפקחות שלו הוא. נראה שזהו ההסבר לדברי חז"ל האומרים שאדם המדבר רע על זולתו – הוא בעצמו לקוי בדיוק באותו נושא. חז"ל בחכמתם הכירו את הצורך הפסיכולוגי של האדם להרגיש נוח עם עצמו , וידעו שאחת הדרכים העיקריות בהם אדם דואג לעצמו לתחושה זו היא על ידי השפלת הזולת באותם שטחים בדיוק בהם הוא חלש בעצמו. ודאי שאותו חיזוק לערך העצמי של האדם, הנובע מדיבורי לשון הרע אסורים הוא חיזוק מדומה מאד וקצר טווח. לאחר זמן קצר מאד תשוב למדבר אותה תחושת חסר ואי נוחות עם עצמו, ואז הוא שוב ירגיש צורך לדבר רע על מישהו אחר כדי לחזק את עצמו בחזרה. כל אדם שניסה אי פעם להימנע מדיבור לשון הרע שעמד על שפתיו, יכול להעיד שכאשר הוא עמד בניסיון והשאיר את המילים ההרסניות בתוכו, הוא לא חש כל חסר לאחר מכן, אלא להיפך, תחושה אחרת מגיעה, הרגשה טובה מאד, תחושת ערך עצמי וסיפוק ממימוש היכולת לנהוג באופן הנכון. ישנם שני לימודים חשובה שניתן ללמוד מהבנת רעיון זה. ראשית אנו חייבים לעמוד על המשמר ביתר זהירות ולבדוק אחר כוונתנו האמיתית כאשר אנו מדברים דברי לשון הרע לתועלת. נושא זה חשוב במיוחד כאשר מדובר על הנושא העדין מאד של דברי ביקורת על קבוצות או דעות אחרות בתוך היהדות. ראש ישיבת מנצ'סטר, הר' סגל זצ"ל, אמר פעם שרק צדיקים גדולים רשאים למתוח ביקורת על קבוצות אחרות. סיבה אחת לכך היא שהצדיקים אינם מרגישים כל חסר בערך עצמי, או חוסר בטחון עצמי, וממילא אין בהם את אותו צורך פסיכולוגי אישי למתוח דברי ביקורת על אחרים. לעומת זאת, כל אדם אחר נוטה בטבעו לתחושת ערך עצמי נמוך, ועלול להביע טענות נכונות אולי על אותם אלה שאינו מסכים עם דעותיהם, אבל המניע שלו אינו לשם שמים כלל ועיקר. מעשה זה נחשב ללשון הרע מדאורייתא, וודאי חכם יותר יהיה לאמץ את דבריו של הרב סגל ולעולם לא להסתכן בעבירה על חטא חמור כל כך. הלימוד השני הוא שאם אנו מזהים בתוכנו את התאווה להמעיט בערך הזולת, עלינו לעשות חשבון נפש ולבדוק מהו המקור לכך. פעמים רבות תאווה זו נובעת מחוסר בהערכה העצמית. ובמקום להשפיל את הזולת, טוב יותר נעשה עם ניטיב עם עצמנו ועם ערכנו העצמי על ידי עבודת המידות, והשקעת מאמצים לפעול יותר, לתת יותר ולהועיל לכל החברה כולה. מי ייתכן וכולנו נזכה לטהרת הלשון, וללמוד את הלימוד שמלמדנו המעיל.