תרומה – מידת העצלות

בס"ד תרומה – מידת העצלות יהונתן גפן הפרשה מתחילה בדברי ה' למשה רבינו שיצווה לבני ישראל לתרום לבניין המשכן חומרי גלם נחוצים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" . ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא למשכן – קשה להבנה; אבני השוהם ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים יותר לכאורה להזכירן ראשונות. הוא משיב על פי דברי המדרש המספר כיצד נתרמו אותן אבנים יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות נאספו כבר. הנשיאים מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ומה שיחסר – הם יביאו. אולם תכניתם לא צלחה כיוון, שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך, מלבד אותן אבנים יקרות. המדרש ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך שה"יוד" בשמם נחסרה באחד המקומות בתורה . על פי מדרש זה, מסביר האור החיים שכיוון שתרומת אבני השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים בנשיאים, מוזכרות אבנים אלו בסוף הרשימה. למרות ערכן הגשמי הגבוה כל כך – הכשלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך יותר מכל שאר החומרים האחרים. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאד – מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי שחשבו? הוא משיב בהביאו את הסבר רש"י על ענשם: "ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם" . מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות ונעלות מאד, עמדה בעצם מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם. בעל המסילת ישרים כותב באריכות כיצד בכוח העצלות למנוע את האדם ממילוי חובותיו כראוי, ואלה מילותיו: "והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו" הוא ממשיך וכותב שהסכנה הגדולה בעצלות היא שאדם מוצא לו סיבות רבות ה'מצדיקות' את התעצלותו בעבודת ה'. "ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה" . לכן, הוא בא ומזהיר את האדם שכאשר הוא עומד בפני בחירה כלשהי בין שתי אפשרויות – שייזהר מאד ויבדוק פעם ופעמיים לפני שבוחר באפשרות הקלה יותר, כיוון שמונח באדם מניע יסודי של עצלות העלול לגרום לו לבחור באפשרות זו רק בשל עצלותו ולא באופן מוצדק. ה"מסילת ישרים" מלמדנו שגם הטיעון ה'ערכי' ביותר עלול להיות בסך הכל כיסוי ליצרו של האדם המנסה למנוע ממנו התקדמות ועשייה. ניתן לראות דוגמא מדהימה לכך בהקדמת ה"חובות הלבבות". הוא כותב שם שלאחר שהחליט לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות". אולם לאחר מכן הוא חשב שייתכן והמניעים שלו אינם לגמרי טהורים. "וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה, הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות". לבסוף הוא החליט כן לכתוב את ספרו, לתועלתם הנצחית של כלל ישראל. קשה לתאר את פני עולם התורה ללא הדרכתו המוסרית של ספר "חובות הלבבות". הסיבות שכתב בתחילה מדוע לא לכתוב את ספרו החשוב נראות הגיוניות וצודקות, אולם הוא, ממקומו ומדרגתו, הבין שהן נגועות ב"רצון התאווה" ל"מנוחה ועצלות" כדבריו. אם אדם כה גדול כבעל "חובות הלבבות" בעצמו, כמעט ונפל שבי בידי יצר הרע של העצלות, על אחת כמה וכמה, כל אחד מאיתנו ודאי נתון בסכנת אותו יצר של מידה הרסנית זו. בדרך כלל יש לאדם סיבות הנראות לו כצודקות והגיוניות מאד מדוע אין הוא מתייחס למצבים ונקודות בחייו בהן יכול היה להתפתח ולהתעלות בעבודת ה'. יש לחיות תמיד עם "יד על הדופק" ולזכור שפעמים רבות המניע האמיתי הוא מידת העצלות. יצר הרע של העצלות הוא יצר ערמומי מאד, הוא מסוגל להתעטר באצטלאות של המידות הנעלות ביותר, ובמיוחד במידת הענווה. ר' משה פיינשטיין זצ"ל כותב שישנה נטייה אנושית נפוצה מאד להגיע לדימוי עצמי נמוך מידי. הטועים בכך מגיעים מתוך טענה שהם באמת מוגבלים מאד בכישרונותיהם ויכולותיהם ואין שום סיכוי בעולם שהם יגיעו לגדלות מסוימת. הוא כותב שצורה זו של "ענווה" נובעת מהיצר הרע. גישה כזו נובעת למעשה ממידת העצלות, הגורמת לאדם להתאוות לנוחות ומנוחה. לא קל להגיע לגדלות; הדרך ארוכה ודורשת השקעה, מאמץ ונכונות לעמוד גם בפני מכשולים ואפילו כשלונות. הקושי הזה, הוא המושך אותנו 'לברוח מזה' ולהשתחרר מהמחויבות אפילו לנסות – זו ודאי הדרך הקלה והפשוטה ביותר. לאורך חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים לומדים, שהגורם שייתכן והוא החזק ביותר באדם, והוא המונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות. זה מה שגורם לאדם ליַצר אינספור 'סיבות' והסברים מדוע הוא אינו עולה ומתקדם כפי שהיה יכול. ה"מסילת ישרים" מלמדנו כיצד יש לזהות תירוצים אלה ולדעת שעל פי רוב הם דברי היצר הרע בלבד ויש להתעלם מהם ולהמשיך במאמצים לעלות, להתעלות, לפעול ולעשות. מי ייתן ונזכה כולנו להתגבר על יצר הרע חזק זה ולבחור תמיד בטוב – גם אם הדרך אליו ארוכה ומפותלת.