שופטים – השפעתנו על הסובבים אותנו

"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס לבב אחיו כלבבו" התורה מצווה על כל אותם אלה שפוחדים לצאת למלחמה לעזוב את שדה הקרב בשל ההשפעה השלילית של התנהגותם על שאר הלוחמים – הפחד עלול להוליד פחד גם אצל אחיהם הלוחמים– והתוצאות עלולות להזיק ביותר. הרמב"ן מביא את דעתו של הבה"ג שמצווה זו היא אחת מתרי"ג המצוות . ר' חיים שמואלביץ זצ"ל אומר ששורש מצווה זו אינו שייך דווקא למלחמה אלא אסור לאדם לנהוג בין אנשים באופן שישפיע עליהם לרעה בכל שטח שהוא. הדברים נכונים גם במקרה בו קיימת סיבה מוצדקת לחלוטין לצורת התנהגות מסוימת אולם ייתכן שהסביבה תפרש זאת באופן שלילי – בכך הוא מעורר על האחריות המוטלת על כל בן ישיבה שלא להחסיר בסדרים, גם כשיש סיבה מוצדקת, כיוון שחבריו אינם יודעים על קיומה והם עלולים ללמוד ממנו קלות דעת בשמירת סדרי הישיבה . הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הביא רעיון זה לידי ביטוי בהוראת הלכה למעשה – אדם אחד שאלו פעם באיזה מנין של שחרית לבחור; מניין אחד איטי הרבה יותר מהשני, מה שמאפשר תפילה ביתר כוונה, אבל אם יתפלל בו יאלץ לצאת מעט לפני סיום התפילה. הרב שלמה זלמן ענה שיתפלל במניין האיטי יותר למרות שיצטרך לצאת מוקדם. אבל הוא חייב להודיע לשאר המתפללים את הסיבה לכך שהוא עוזב מוקדם כדי למנוע חילול ה' . למרות שבעוזבו את בית הכנסת ינהג השואל על פי ההלכה, בכל אופן היה עליו להתייחס להשפעה שעלולה להיות למעשהו על הסובבים אותו . וכאן יכול אדם לשאול, מדוע הוא נידון על הדרך בה השפיע מעשהו על אחרים – אף אם אין בו שמץ של פגם. אנו מצווים בתרי"ג מצוות; אם אדם מקיימם כהלכה – מדוע עליו לסבול רק בגלל אחרים ששוגים ולומדים ממעשיו באופן שלילי? הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל כותב שאנו אומרים בתפילת עמידה של ראש השנה שהקב"ה דן אותנו על "מעשה איש ופקודתו" מעשה איש – הם המעשים שעשה האדם, אך מהי כוונת המילה "ופקודתו"? הוא מסביר שלכל אחד ישנו תחום השפעה סביבו הכולל את משפחתו, תלמידיו וכל אדם אחר שבא במגע עימו. הצורה בה משפיעים מעשיו עליהם היא "פקודתו" וכל אדם נידון בראש השנה גם על שטח זה של מעשיו. אם הם ראו את מעשיו ולמדו מהם להתעלות ולהשתפר בעבודת ה' שלהם הוא יזכה בשכר גדול על כך, אולם אם קרה ההיפך, אזי ידונו אותו על חלקו בחטאיהם בדיוק כשם שדנים אותו על מעשיו הוא . מעשי האדם אינם נעשים בחלל ריק – תמיד יהיו אנשים מהצד שיבחנו ויראו. לכן, אנו חייבים להיות מודעים לכך שייתכן מאד שתהיה השפעה זו או אחרת על אחרים כתוצאה ממעשינו, אפילו ללא שנוצר כל מגע וקשר עם השני. הסיפור הבא, אותו מספר ר' דוד קפלן משקף באופן יפה רעיון זה: "פסח הסנדלר הלך לעולמו ועמד לפני בית דין של מעלה. הוא ראה למולו זוג מאזניים כבדות, וקול עמוק נשמע בחלל: "הביאו את המצוות!" מלאכים עטויי לבן הופיעו ובידם כמה שקיות גדולות מלאות במצוות. הם העמיסו אותם על כף אחת של המאזניים, וצד הזכויות ירד מטה. פניו של ר' פסח זרחו. ואז נשמע שוב קול אחר: "הביאו את העבירות!" שני משאיות מלאות מלאכים שחורים, בעלי מראה מבעית נכנסו והחלו להעמיס חבילות של עבירות על הכף השנית. מיד נעלם החיוך מפניו של ר' פסח. תוך כדי עבודתם הוא לפתע שם לב למשהו מוזר. 'רגע, רגע', הוא צעק, 'חלק מכל העבירות האלה בכלל לא שלי! מעולם, מעולם לא עשיתי את זה, ואת זה, וגם את זה לא' 'לא', הגיעו התשובה מבית דין של מעלה. 'באמת לא עברת עליהם. אלה הן עבירות של אנשים אחרים, שראו את מעשיך ולמדו מהם. אתה אחראי לכשלונם. כאשר דיברת בבית המדרש, ראה אותך וֶעלוֶל, והבין מכך שמותר לדבר – העבירה הזאת שייכת לך. כאשר עזבת מוקדם מידי את בית הכנסת, ראה אותך חיים ה'שטריימל מאכער', וחשב שגם הוא יכול לנהוג כך – אתה אחראי גם לזה. כן, וגם כאשר דיברת לשון הרע, והסובבים אותך חשבו שמותר להם להאזין כיון שאתה הוא הדובר – עליך מוטלת כל האחריות על חטאם...' מצד שני, ניתן לשמוח מהידיעה שאפשר גם להנות מדין כזה כיוון שבאותה מידה ניתן להשפיעה השפעה חיובית על הזולת: אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת הינה להוות דוגמא חיובית בהנהגתנו, על ידי כך יתעוררו הסובבים אותנו וירצו ללכת בעקבותינו . ר' אהרון קוטלר זצ"ל כותב שבימינו קשה עד מאד להוכיח אדם בלי לביישו, הוא מציע דרך אחרת כיצד לסייע לאחרים בהתפתחותם הרוחנית ללא חשש של גרימת צער, והיא על ידי דוגמא אישית; לנהוג באופן שיעורר אחרים ללכת בעקבותיו . לדוגמא, בחור ישיבה שמתמיד להגיע לתפילה בזמן, ודאי יכול להשפיע בכך על חברי החדר שלו שינהגו כמוהו; אדם שעמל לפרנסתו אך גם מקפיד מאד על קביעת עיתים לתורה, מהווה סמל ודוגמא לאחרים שעדיין לא מצאו את הזמן הקבוע בו יכולים לשבת וללמוד. או אדם שנזהר מאד מלשון הרע – קשה מאד לסובבים אותו לעשות זאת כאשר הוא נוכח במקום. הרב קוטלר מחדש שאם אדם פועל באופן מיוחד בנושא כלשהו השיך לעבודת ה', והוא עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על אנשים שרואים אותו ובוחנים את מעשיו, הוא מקיים בכך את מצות תוכחה. וככל שהאדם גדול יותר- כוחו גדול יותר בהשפעה על אחרים בדרך זו. בלבו של אחד מגדולי בעלי המוסר – ר' נפתלי אמסטרדם שכנה החלטה נחרצת – להביא את כל בני דורו לחיות חיי תורה אמיתיים. כאשר שאלו אותו פעם כיצד הוא מתכנן להוציא זאת לפועל, הוא ענה "החלטתי לקיים את כל ההלכות שבשולחן ערוך בהקפדה מלאה. בדרך זו אהפוך לשולחן ערוך חי, וכל מי שירצה לשמור את התורה הקדושה יוכל לראות בי דוגמא חיה ליהודי מושלם, וללמוד ממני כיצד לשוב בתשובה לחיי תורה" . ר' חיים שמואלביץ ממשיך בשיחתו ומביא הוכחות לכך שכאשר אדם גורם לזולתו לקיים מצווה – נחשב הדבר למעשה גדול יותר מעשיית המצווה בעצמו. אחת ההוכחות לכך היא הגמרא במסכת סוטה: "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודא מגולגלין בארון, עד שעמד משה וביקש עליו רחמים, אמר לפניו רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה [בחטאו – שהעביר את מיטת אביו] יהודה [כאשר הודה במעשה תמר]" הרב שמואלביץ מציין שהזכות היחידה אותה הזכיר משה בתפילתו היא שיהודה גרם לראובן להודות. מדוע לא הזכיר את הזכות של המעשה עצמו - הודאתו של יהודה בחטאו הוא? היה זה הרי מעשה גדלות שבזכותו ניצלו שלש נפשות?! אם כך, על כרחנו עלינו לומר שכאשר מזכים אדם אחר זוהי זכות גדולה יותר מעשיית המעשה בעצמו – ואשר על כן, ההשפעה שהייתה למעשהו של יהודה על ראובן הייתה חשובה יותר מהמעשה עצמו . אדם לעולם אינו יכול לדעת אלו ממעשיו ישפיעו על אחרים ומתי, אפילו המעשה הקטן ביותר יכול לגרום השפעה עצומה על השני, כפי שניתן לראות בשני הסיפורים האמיתיים הבאים: הצדיק ר' אליהו דושניצר זצ"ל התכונן לקהל מתפללים רב שיגיע לתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת הגדול של פתח תקווה. לכן, הוא ישב לפני היום הגדול וחתך ניירות טואלט עבור המתפללים. יהודי חילוני נעצר להביט במחזה המוזר שנגלה לנגד עיניו. "מדוע אתה עושה כך?" הוא שאל. "מחר אמור להגיע לבית הכנסת קהל גדול אינני רוצה שאפילו אדם אחד יחוש אי נעימות". לאחר ששב אותו יהודי בתשובה הוא הסביר מה הניע אותו לשנות את אורח חייו. "היה זה אותו רבי. כל קריעה וקריעה של נייר יצרה קרע עמוק בתוך ליבי" . משה היה בחור צעיר שהתלבט האם להיכנס לישיבה למשך יום שלם או לבנות לעצמו קריירה כלשהי. הוא החליט ללכת לישיבה ולראות כיצד נראים הבחורים שם. בעת שנכנס לחדר האוכל נתקל בו בחור וגרם לו לשפוך את כוס הקפה שהייתה בידו על בחור אחר שישב ליד השולחן. לא עברה שניה אחת של היסוס והבחור מיד קרא בקול: "שמעון, הבא מהר כוס אחרת של קפה למשה!" משה החליט שאם זו הצורה בה נראה בחור ישיבה - הוא נשאר כאן. הוא גדל והיה לר' משה שוואב , המשגיח בישיבת גיטסהד . אותם אלה שגרמו לאחרים בשני הסיפורים לעשות שינוי משמעותי בחייהם לא יקבלו שכר רק על עצם המעשה הטוב שעשו, אלא הרבה מעבר לכך. המשנה באבות אומרת שאדם המזכה את הרבים – שכרו לאין שיעור - בתחילה כתוב ש'אין חטא בא על ידו' – רבים מהמפרשים כותבים שהכוונה היא שהוא יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת להימנע מחטא. לאחר מכן מביאה המשנה את משה רבינו כדוגמא למזכה הרבים, וכותבת ש"זכות הרבים תלוי בו" כלומר, שהוא זכה לשכר עבור כל המצוות שעשו ישראל בזכותו כאילו הוא עשה אותם בעצמו. ר' אהרון קוטלר כותב שאדם שמזכה אחרים במצוות זוכה לשכר עצום על מעשיו, אדם לא יכול לדמיין עד כמה רבות הזכויות בהן זוכה אדם בדרך זו; הוא זוכה לשמירה מיוחדת משמים שלא להיכשל בחטא, נוסף לכך נזקפות לו זכויות רבות עד מאד, מספר עצום אליו לא היה יכול להגיע רק על ידי מעשיו שלו . בהמשך הוא כותב שעניין זה יכול אף לסייע לנו בדין; הגמרא כותבת שספרי חיים וספרים מתים פתוחים בראש השנה. תוספות מסבירים שגם המתים באים למשפט ביום זה . על מה דנים את המתים? הרב קוטלר מסביר שגם לאחר מותו של אדם, קיימת עדיין השפעה ממעשיו שעשה בזה העולם, והם יכולים להשפיע על אחרים לטוב ולמוטב. וכך, אם אדם מסיע לאחרים בעבודת ה' בכזו דרך – התוצאות הטובות הינן לטווח ארוך מאד, שכרו יכול להכפיל את עצמו ואף יותר, גם לאחר מותו . ייתן ה' וכולנו נזכה לדין המיוחד של מזכה הרבים.