ואתחנן – לפנים משורת הדין

"ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" . המפרשים אומרים על פסוק זה, המופיע לקראת סופה של הפרשה, שהוא המקור לעניין של "לפנים משורת הדין" . הוא מלמדנו לא לדקדק עם הזולת על פי חומרת הדין אלא לוותר במצבים מסוימים גם על מה שמגיע לנו על פי דין. ונביא לכך דוגמאות מספר; כאשר אדם מוצא אבידה אשר על פי ההלכה מותר לו לקחתה לעצמו, אולם הוא יודע את זהותו של הבעלים האמיתיים – חז"ל אומרים על כך שאמנם יש לו היתר לקחת את החפץ, ולמרות זאת עליו להשיבו לבעליו . דוגמא נוספת לכך היא כאשר דירה עומדת למכירה, אדם שמעוניין לקנותה צריך לוותר על רצונו לטובת אדם שגר בסמיכות ומעוניין אף הוא בדירה, כיוון שקניית הדירה תגרום לו רווח קטן יותר מהרווח אותו ינחל השכן דווקא מדירה זו ולא אחרת . ישנן עוד דוגמאות רבות אחרות בהן על האדם לנהוג לפנים משורת הדין - הרמב"ן כותב שהתורה לא פרטה את כולם בפירוש, אלא עלינו ללמוד ולהבין מפסוק זה את החיוב להשתדל בכל עניין לנהוג עם הזולת בדרך "הטוב והישר", להתאמץ להגיע לידי פשרה ולא לנהוג בחומרת הדין . הגמרא אומרת ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (נהגו) לפנים משורת הדין" . לכאורה קשה מאד להבין זאת: הנהגת לפנים משורת הדין נראית כחומרה כלשהי או הנהגה שראוי לנהוג בה, לא היינו חושבים שכאשר לא עושים זאת נענשים בעונש כה קשה. מדוע נענש עם ישראל בחומרה כה רבה על כך שדיקדקו זה עם זה? נראה אם כן, שיחס לזולת באופן שאינו לפנים משורת הדין משקף פגם עמוק בהתייחסות האדם לעבודת ה'. מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ מסביר (בהתבססו על הרמב"ן בפסוק זה) שהמילים "ועשית הישר והטוב" הן הציווי על בין אדם לחברו המקביל לציווי "קדושים תהיו": הרמב"ן בפרשת קדושים מסביר שייתכן מצב בו אדם מקיים את כל המצוות ועדיין נחשב נבל – 'נבל ברשות התורה'. - הוא נזהר מאוד לא לעבור על שום מצווה אולם למרות זאת אין לו כל עניין להתרומם ולהתקדש בשטחים שנחשבים רשות – לקדש את עצמו במותר לו – כגון אכילה ושינה. המניע שעל פיו מונחית דרך חייו היא אמונתו שהתורה היא תורת אמת ולכן הוא חייב לשמרה, אולם הוא אינו מונחה על פי השקפת התורה – אין לו שום עניין בהתרוממות רוחנית, אלא מטרותיו ושאיפותיו שקועות עמוק בחיי בעולם הזה, והן מסתכמות במילוי יצריו ורצונותיו הגשמיים והשגת הון רב ועושר. כיוון שהוא מכיר ומאמין בתורת אמת הוא לא יעבור עבירה במזיד, אולם עם זאת הוא לעולם לא יוכיח כל רצון ושאיפה להתקדמות והתקדשות בנושאים אותם הוא אינו ממש מחויב לקיים. בדומה לכך, גם בתחום של בין אדם לחבירו, אדם יכול להבין את חשיבות הציות להלכות והדינים, אולם אין לו כל שאיפה להפנים את ההשקפות העומדות בבסיס אותן הלכות. אותו אדם יקיים בדביקות את הדין כפי שמורה התורה, אולם אם ימצא הזדמנות בה יוכל להרויח רוח כספי מזולתו בדרך מותרת לכאורה על פי התורה, הוא לא יהסס לעשות זאת. התורה מלמדת אדם זה שהוא טועה בכך טעות השקפתית קשה, ומדריכה אותו לעשות "הטוב והישר", לנהוג "לפנים משורת הדין", להתייחס לזולתו באופן רחום וחנון, ולא לדקדק עימו על כל עניין. התורה מלמדת אותנו שעלינו לפתח בעצמנו רגש אמיתי וחי של אהבת ישראל, ולהתייחס לזולתנו באותה צורה בה היינו רוצים שיתייחסו הם אלינו – בדרך של ויתור, פשרה ורחמנות. וכך לדוגמא, כאשר אדם איבד חפץ בעל ערך, אל יהסס אחיו היהודי וישיבנו לו, אף על פי שאין הוא מחויב בכך, או כאשר נוצר מצב בו אדם עני חייב למישהו סכום גדול מאד של כסף – עליו לנהוג עימו ברגישות רבה וברחמים. כעת ניתן להבין יותר מדוע נענשו בעונש כה חמור כאשר יהודים נהגו זה עם זה באופן מחמיר וקפדן – הם החטיאו את העניין של "הישר והטוב", על פיו אין לנהוג עם הזולת בחומרה וללא ויתור על קוצו של יו"ד – לא כך דבקים ברוח התורה, לא כך מפנימים את הרעיון העומד בבסיס המצוות שבין אדם לחבירו עליהן צוותה התורה. המפרשים מצביעים על קושי נוסף בדברי הגמרא האומרת שהסיבה לחורבן הייתה דקדוק יתר זה עם זה. במקום אחר בגמרא מובאים חטאים אחרים שגרמו לחורבן הבית, חטאים חמורים כגון עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם . ר' יצחק מוולוז'ין השיב על שאלה זו כאשר היה עד למקרה הבא: אדם אחד הוציא לעז על חברו והכפיש את שמו. בערב יום הכיפורים הוא הגיע אליו לבקש את סליחתו. הנפגע סירב לסלוח לו, בציינו את ההלכה שאדם לא חייב למחול על הוצאת שם רע. ר' יצחק שאלו על הסתירה בין הגמרות הנזכרות, והשיב שבתי המקדש נחרבו בגלל החטאים החמורים שמנתה הגמרא השניה. אולם, חז"ל אומרים שכאשר בני אדם נוהגים זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא מקפידים ומדקדקים ביותר אחד עם השני, אזי נוהג הקב"ה מידה כנגד מידה עם בניו ומוחל גם על החטאים הקשים והחמורים ביותר. אבל, כאשר ראה הקב"ה את יחסם של היהודים זה לזה, בכל חומר הדין, הוא נהג בהתאם ולא מחל להם על חטאיהם. כך גם, המשיך ר' יצחק מוולוז'ין והסביר, אם אתה נוהג עם חברך בדקדוק שכזה, כיצד הינך מצפה שהקב"ה ינהג עמך אחרת? כאשר שמע זאת אותו אדם החליט למחול לחברו בלב שלם על חטאיו הקשים כלפיו. יעזרנו ה' לזכות לנהוג זה עם זה בדרך בה היינו רוצים שינהגו בנו אחרים, ושבדרך כזו גם נזכה לאור פניו של הקב"ה, לרחמים ולחמלה.