ויגש – רגעי שמחה ואושר

בפרשת ויגש מתוארות מספר פגישות מרגשות ודרמטיות בין יוסף ומשפחתו. נוכל להחכים רבות אם נעמיק ונלמד כיצד נהגו אנשים גדולים אלה כאשר חוו רגעים כה מרגשים ומשמחים. ללא ספק ההתאחדות החשובה ביותר היתה בין יוסף ובין אביו יעקב. יעקב ודי חש אושר בלתי ניתן לתיאור כאשר עמד לפגוש שוב את בנו אהובו לאחר עשרים ושתים שנים בהם היה בטוח שהוא איננו בין החיים. מה עשה יעקב כאשר ראה את יוסף למולו? רש"י אומר שהוא קרא קריאת שמע . יש המפרשים שהייתה זו קריאת שמע של חיוב – אחת משתי פעמים בהם כל יהודי מחויב לקרא קריאת שמע ביום. מפרשים אלה דנים מדוע בחר יעקב לקיים חיוב זה דווקא ברגע הזה. לעומת זאת המהר"ל כותב שלא הייתה זו קריאת שמע כחלק מחיוב, אלא היה זה ביטוי לקרבת האלוקים העצומה אליה הגיע יעקב באותם רגעי שמחה. במקום להתרכז רק בשמחתו והתרגשותו הטבעית בראותו את בנו, הוא ניתב את כל רגשותיו לאהבת ה'. הוא בחר דווקא בקריאת שמע כיוון שבמילים אלו מודים ומכירים בכך שכל מה שעושה ה' – הכל בסופו של דבר לטובת האדם. ויותר מכך, קריאת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמים, בה לאחר שהגיע האדם להכרה בייחוד ה' המוחלט, הוא משעבד את כל כולו לרצון ה'. מה שמפעים ביותר בהנהגתו של יעקב הוא שאפילו בכזה זמן, בו הוא נתון בסערה רגשית עצומה, מטרתו היא אחת – להפנות את כל השמחה שבו להקב"ה ולחזק על ידה בתוכו את עבדותו וכניעתו המוחלטת כלפי שמיא. התורה כותבת בהמשך שיוסף נהג באופן שונה מאד באותה פגישה: "ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" רש"י מסביר על המילים "וירא אליו" – "יוסף נראה אל אביו" והרמב"ן שואל על כך: לכאורה מילים אלו נראות מיותרות כיוון שאנו יודעים שיוסף נפל על צווארי אביו, ואם כך ברור שהוא עמד ונראה לפני אביו קודם לכן . ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מסביר את משמעות ההדגשה שיוסף נראה אל אביו: הוא כותב שמובן שיוסף עצמו חש התרגשות גדולה וכמיהה עצומה לראות שוב את אביו הגדול לאחר שנים כה רבות של נתק. אולם יוסף ניגש לאותה פגישה מתוך מטרה יחידה – לגרום לאביו כמה שיותר שמחה ונחת רוח לאחר שנות הצער והאבל שעברו עליו. לכן יוסף התאמץ ל"הרָאות" לפני אביו, כלומר "להראות את עצמו" לאביו ולשמחו ברגעים גדולים אלו. הוא כלל לא התיחס לרגשותיו האישיים ולציפיתו הגדולה לרגע בו יראה שוב את אביו. מטרתו הייתה אחת – לשמח את אביו ולכבדו ככל האפשר . אנו רואים מהסבר זה שליוסף היתה כוונה שונה לחלוטין מזו של אביו בעת שפגש אותו. יעקב התמקד בקרבת אלוקים טהורה, ואילו יוסף התרכז כל כולו בקיום מהודר של מצוות כיבוד אב ואם. מה שמשותף ביניהם היא הכוונה הטהורה לעשות מה שהבינו שזהו רצון ה' מהם בשעה זו. הנהגות אלו מוכיחות על דרגה גבוהה ביותר של שעבוד להקב"ה, ושאיפה בלתי פוסקת לעשות אך ורק את רצונו מהם, אפילו כאשר מדובר על שיאם של רגעי אושר והתרגשות. ניתן ללמוד עניין דומה באותה הדרך מהפגישה הקודמת בפרשתנו, בין יוסף ובנימין. התורה אומרת : "ויפל על צוארי בנינמין אחיו ובנימין בכה על צואריו" חז"ל אומרים שהאחים ראו ברוח הקודש מאורעות שיקרו בעתיד בחלקם בארץ ישראל: יוסף בכה על חורבן שני בתי מקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף . הגראי"ל שטיינמן שליט"א מסביר מדוע הם ראו מחזות אלו ברוח הקודש באותה שעה דווקא: הוא כותב שבאופן קבוע מחשבתם הייתה שקועה ומרוכזת רק בעניינים רוחניים. וכך למרות שהיו אלה רגעים גדולים ומרגשים הם עדיין היו עסוקים כל העת רק בעולמות רוחניים. אם הם היו מאבדים לרגע את ריכוזם הרוחני וחושבים על רגשותיהם האישיים, הם ודאי לא היו זוכים לקבל רוח הקודש. עצם העובדה שהם זכו לרוח הקודש בכזו שעה מוכיחה על מחשבתם הטמירה אפילו בשעה כה מרגשת ומסעירה . זוהי דוגמא נוספת לאופן בו נהגו גדולי עולם ברגעי שמחה ואושר. ישנו לימוד נוסף שניתן ללמוד מהתייחסותם של שני האחים לחזיון הקשה אותו ראו. יוסף ובנימין לא בכו כל אחד על חורבנו שלו, אלא כל אחד בכה על חורבנו של אחיו. עובדה זו מוכיחה שגם ברגעים כאלה הם לא איבדו את דרגת הבין אדם לחברו הגבוהה שהייתה בהם, ונשארו רגישים וערים לזולתם יותר מאשר לעצמם. ראינו את צדקותם של יעקב, יוסף ובנימין מהאופן בו הם שלטו בעצמם וניתבו את רגשותיהם גם בזמנים מסעירים ומרגשים ביותר. הנהגותיהם משקפות את הקשר התמידי שחשו עם הקב"ה ושאיפתם הבלתי פוסקת רק לעשות רצונו בלבב שלם. אמנם, דרגות אלה נראות בעינינו כבלתי ניתנות להשגה, אולם ישנם מספר אופנים בהם כן נוכל להשתדל לנהוג בחיינו כיום, ובכך לצעוד בעקבות מעשי אבותינו. האמת היא שעל פי ההלכה כל יהודי מצוּוה להפנות את רגשותיו להקב"ה בזמני שמחה ואושר. לדוגמא, בעת שנולד תינוק – מברכים ברכת "שהחיינו" או "הטוב והמיטיב" . בדומה לכך, אדם המקבל חפץ חדש או בגד חדש הגורם לו שמחה – גם הוא מברך אחת משתי ברכות אלו. גם אנו יכולים לצעוד בעקבות הדרגות הגבוהות של בין אדם לחברו שהוכיחו יוסף ובנימין בעת פגישתם. למרות שהם היו נתונים במעמד כה משמעותי ומרגש עבורם, הם חשבו על הזולת לפני שחשבו על עצמם. דוגמא קלאסית למצב בו ניתן לממש הנהגה כזו היא כאשר אדם חוגג אירוע של שמחה מסוימת. בכזה זמן ניתן בקלות לשקוע בתוך השמחה האישית ולשכוח לחלוטין לדאוג לסובבים. אולם זהו בדיוק הזמן בו עליו לדאוג להרגשה הטובה של אורחיו וידידיו. ביכולתו לתת להם להרגיש עד כמה הוא שמח שהם הגיעו לקחת חלק בשמחתו. בכך הוא גורם לכל אחד מהם תחושת חשיבות והערכה החשובה לכל אדם. מי יתן ונזכה כולנו ללכת בדרכי אבותינו הגדולים, ולהיות עבדי ה' בכל עת ובכל שעה, גם ברגעים גדולים של שמחה ואושר.