שמות – נתינה לשם נתינה

"וייטב אלקים למילדת וירב העם ויעצמו מאד: ויהי כי יראו המילדת את האלקים ויעש להם בתים:" יוכבד ומרים סיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות יהודיים ממיתה בידי המצרים. הקב"ה זיכה אותן בשכר על כך ועשה להן "בתים" – רש"י מסביר שהן זכו לבתי כהונה, לויה ומלכות – מצאצאיהן יצאו כהנים לווים ומלכים. ר' משה פיינשטיין זצ"ל שואל על כך – אם שכרן של המיילדות היה אותם "בתים" מדוע נכנסו המילים "וירב העם ויעצמו מאד" בתוך תיאור שכרן? אם המילים "ויעש להן בתים" הן תיאור ההטבה של הקב"ה למילדות, צריך היה לכאורה להכתב כך: "וייטב אלוקים למילדות ויעש להן בתים". הוא עונה על כך שעיקר שכרן לא היה הבתים, אלא התעצמותו והתרבותו של העם, כיוון ששאיפתן האמיתית הייתה אך ורק שיתרחב ויגדל עם ישראל. לכן, לאחר שכותב הפסוק שהקב"ה היטיב עם המילדות, מיד מוזכרת התעצמות העם שהייתה תוצאת מעשיהן – זה היה שכרן העיקרי. הבתים היוו שכר נוסף, מעבר לכך, על יראת השמים המיוחדת שהיתה בהן. ישנן מספר מניעים אפשריים באדם שעושה חסד עם זולתו – או כיוון שהוא יודע שחסד זוהי מצווה גדולה; או בגלל שהוא מרגיש שהוא חייב טובה לאותו אדם, או כתוצאה מגורמים רבים אחרים. מהסברו של הר' פיינשטיין ניתן ללמוד שהכוונה העיקרית שעלינו לכוון בעת שאנו מיטיבים עם הזולת (בדומה לכוונה הכללית בכל מצווה) היא שאותו אדם אכן יהנה וייטב לו ממעשנו. יוכבד ומרים לא חשבו על השכר שהן תקבלנה בזכות החיים שהצילו - הן רק שאפו להצליח לחַיות את התינוקות היהודיים. הקב"ה שילם להן את שכרן בכך שאפשר להן להצליח בשאיפתן, וכתוצאה מכך התרבה עם ישראל והתעצם מאד. בנה של יוכבד, משה רבנו, ירש מאמו תכונה זו של התמסרות מוחלטת למען הזולת. הוא ראה את סבל העם וסיכן את עצמו על מנת לעזור להם. הוא עמד לפני פרעה ושכנע אותו לתת יום מנוחה בשבוע ליהודים – כך יכלו לנוח בשבת. יתר על כן, הוא הוכיח דאגה ומסירות אין קץ אף לכבשה קטנה מעדרו. בזכות אותם מעשים נגלה אליו הקב"ה בסנה, דיבר איתו, והפך אותו למנהיגם של ישראל. שאיפתו הייתה אחת: להציל את העם מלחץ השעבוד במצרים, ושכרו הגדול היה שאכן הוא זכה להיות השליח להוציאם. לימוד זה משתייך לשטחים רבים בחיינו, אולם ייתכן והחשוב ביותר מביניהם – הוא לגבי עיסוקנו. רבים מאיתנו זוכים, ועבודתם מעורבת בעשייה למען הזולת, אולם אדם עלול בקלות לטעות ולהתמקד בעיקר בכסף שהוא מרוויח מעבודתו. הר' פאם זצ"ל טופל פעם אצל רופא שיניים, הרב התפעל בפניו - עד כמה הוא מסיע לאחרים בעבודתו. הרופא השיב שעניין זה מהווה עבורו אך ורק רווח צדדי, המניע העיקרי שלו הוא להרויח את פרנסתו. הרב פאם ענה לו ואמר שלמעשה הכסף שהוא מרויח - הוא הרווח הצדדי ועיקר מטרתו צריכה להיות סיוע לבני אדם והבאת מרפא ומזור לשיניהם. לצערנו הרב, הנטיה לנתינת דגש יתר על הפן הכספי שקיים לפעמים בעשיית מעשים טובים עלול לחדור גם לקדושים שבמעשים, כלימוד תורה ומסירתה לאחרים. המשנה באבות מדגישה עד כמה לא רצויה גישה זו, כאשר היא היחידה שמפעילה את האדם: "אל תעשם [את דברי התורה] עטרה להתגדל בהם, ולא קרדם לחפור בהם" מפרשים רבים מסבירים שאין הכוונה במשנה לאסור רווח כספי כלשהו מלימוד תורה או ממסירתה לאחרים, אולם לכל הדעות אין להפוך רווח זה למניע העיקרי. הרמב"ם מדגיש באופן מיוחד עד כמה מאוס מצב כזה בו אדם לומד תורה מתוך מטרה להשיג את פרנסתו ולחמו. אולם גם הוא אינו שולל פרנסה מלימוד או מלימוד לאחרים – אם כוונת האדם נכונה. בהלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם ששבט לוי מובדל ומופרש מכל כלל ישראל, כך שביכולתם "לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" בהמשך הוא כותב שתפקיד זה אינו מוגבל לשבט לוי בלבד אלא "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו... הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם" החפץ חיים כותב שכזה אדם רשאי לקבל כסף על לימוד התורה שלו, כיוון שאין חשש שהמניע ללימודו של אדם כזה אינו טהור דיו . כולנו יודעים ששכרן הנצחי של יוכבד ומרים יהיה בעולם הבא – תוצאות מעשיהן וכוונותיהן הטהורות. אם אדם עושה מעשה חסד מתוך מניע כזה, הוא מבטיח לעצמו שפע רב בעולם הבא. הסבא מסלבודקא כותב שמסירות נפש של אופה היא כאשר הוא משכים בבוקר טרם עלות השחר כדי שיוכל לספק לציבור לחם טרי בעת שיקומו משנתם. הוא עושה מעשה חסד נדיר בערכו בעת שמשכים קום למען צורך כה חיוני של זולתו. אולם, הוא מעיר, אם האופה עושה זאת אך ורק מתוך כוונה להרויח את פרנסתו – אזי הוא מפסיד את המקור העיקרי לחלקו בעולם הבא. מעשי חסד הם מעשים גדולים עד מאד ומזכים בשכר עצום – אולם עלינו לדאוג שהכוונה תהיה נכונה וטהורה – לעזור לזולת. הרווחים הצדדיים יגיעו, אולם הבאת טוב וחסד לחייהם של אחינו היהודים – זהו שכר עצום עבורנו בפני עצמו.