פרשת בא- תוצאות ארוכות טווח

בפרשת בא מתוארות המכות האחרונות שבאו על מצריים. חז"ל אומרים, שבזמן מכת חושך, גם בני ישראל סבלו ממכה קשה אשר בה אבדו רבים מתוך העם. על פי הדעה שמביא רש"י בפירושו, ארבעה חמישיות מבני ישראל מתו בזמן מכת חושך, ורק חמישית אחת נותרה. המכילתא, אותה מצטט רש"י, מביאה שם עוד שתי דעות שונות לגבי איזה חלק מתוך בני ישראל נהרגו; דעה אחת אוחזת שרק אחד חלקי חמישים נשארו, והדעה השניה סוברת שרק אחד חלקי חמש מאות מכלל ישראל נשארו בחיים לאחר מכת חושך. הר' שמעון שוואב זצ"ל מקשה כמה קושיות על הבנת הפשט של מדרש זה. ראשית, לפי שתי הדעות האחרונות, היו 30 מליון, או 300 מליון יהודים במצרים לפני מכת חושך. קשה מאוד לתאר שאכן היו שם כל כך הרבה יהודים. שנית, לפי כל השיטות, מליוני יהודים נהרגו, יוצא מכך, שאותו אסון לעם היהודי היה חמור וקשה הרבה יותר מכל המכות מהן סבלו המצרים. עובדה זו, אומר הרב שוואב – קשה מאד להבנה. ושלישית, הוא מצטט את רש"י שאומר שבני ישראל קברו בזמן מכת חושך את כל המתים – על מנת שהמצרים לא יבחינו שנהרגו יהודים רבים כל כך. אבל אם אכן מתו מליונים מתוך העם, רוב העם ממש – הרי לא ייתכן שהמצרים לא הרגישו באובדן משמעותי שכזה. בעקבות קושיות אלה, מחדש הרב שוואב ואומר שאין להבין את המדרש על פי פשוטו. אלא – יש לומר שרק מספר קטן יחסית של יהודים באמת מתו, אבל לו היו נשארים בחיים – היו יוצאים מהם מליוני צאצאים במשך דורות מספר. שלושת השיטות במכילתא אינן חלוקות במספר הנספים, אלא חלוקות בשאלה – כמה צאצאים היו אמורים לצאת מאותם שנהרגו. הר' שוואב מציע, שאולי כל החילוק בין הדעות נעוץ רק בשאלה – כיצד לאמוד את מספר הנספים – דעה אחת סוברת שמודדים עד זמן מסוים – כגון זמן בניית בית המקדש, ודעה אחרת מודדת עד נקודה מאוחרת יותר בהסטוריה. וכמובן לאורך תקופה ארוכה יותר – המספר הופך לגדול יותר. הוא משווה את פירושו זה לגמרא הדנה בתוצאות המעשה של הריגת הבל. ה' אמר לקיין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" הגמרא אומרת שלא דמו של הבל לבד צעק מן האדמה – כמוהו צעקו גם דמיהם של כל צאצאיו שהיו עתידים לצאת ממנו – והם לעולם לא יחיו. קין לא הרג רק את הבל, אלא במעשהו שפך קין את דמם של מליוני אנשים. הר' שוואב מביא כדוגמא לתפיסה זו את הטרגדיה האחרונה שפקדה את עמנו – הנאצים לא הרגו ששה מליון איש, הם טבחו ושפכו את דמם של מספר עצום, ובלתי נתפס של אנשים, בדמות כל אותם צאצאיהם של הנספים אשר לעולם לא יזכו לחיות. כך גם מבינים את הטרגדיה של מות היהודים במצרים – יש להסתכל עליה במבט ארוך טווח – אמנם מספר קטן יחסית של יהודים נהרגו אז, אבל לאורך הדורות, נספו מליונים. אנו יודעים שהסיבה למותם היא שהם לא היו בדרגה מספקת כדי לזכות לניסי יציאת מצרים ולהפוך להיות חלק מעם ה'. הר' שוואב אומר שאם זה היה סופם, הרי חייבים אנו לומר שהיו אלה רשעים גמורים. בכך מעניק הר' שוואב מבט שונה לגמרי לגבי ממדי הטרגדיה של מות היהודים במכת חושך: בהתחשב בעובדה שהיה זה מספר קטן יחסית של יהודים, ובנוסף היו אלה רשעים גמורים, הרי שמפתיעה ביותר העובדה שהמדרש נותן לקבוצה זו כזה משקל, ומדגיש את תוצאות מיתתם לטווח הארוך. מכאן ניתן לראות שמותו של כל יהודי ויהודי, יהא רחוק הוא מחיי תורה אשר יהא, גם אבדן כזה אמור לגרום לכל אחד מאיתנו צער וכאב עמוקים עד מאד. שהרי תמיד קיימת האפשרות שמא צדיקים גדולים היו יכולים לצאת מאותו אדם – ובמותו הם אבדו לעולם. גם משה רבנו הוכיח את חשיבותה של תפיסה זו; כאשר ראה מצרי מתקיף יהודי ורצה להרוג את המצרי, אומר הפסוק: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" רש"י על הפסוק מסביר שמשה בדק את עתידו של אותו מצרי על מנת לראות שלא יצא ממנו גר צדק רק אז החליט להורגו. משה רבנו ידע שכאשר הוא הורג אדם, תוצאות מעשהו משפיעות לטווח ארוך ביותר, ולכן הוא ונהג בהתאם. ובתקופה קרובה יותר, הר' שלמה היימן זצ"ל ביטא רעיון זה ברמה גבוהה מאד. הרב היימן היה מרצה את שיעוריו בפני עשרות תלמידים, הוא היה ידוע במרץ ומלאי הכוחות שהיה משקיע תמיד בשעת מסירת השיעור. יום אחד ירדו שלגים כבדים, ולכן השתתפו בשיעור רק ארבעה תלמידים. אולם, הר' היימן הרצה את שיעורו באותו מרץ ולהט כפי שהיה רגיל להרצות תמיד. לאחר השיעור שאלוהו התלמידים מדוע השקיע מאמץ רב כל כך בשיעור בו משתתפים מספר כה קטן של תלמידים? ותשובתו הייתה – שהוא לא מסר את השיעור רק לאותם ארבעה תלמידים, אלא הוא מסר את שיעורו בפניהם ובפני כל צאצאיהם ותלמידיהם בעתיד. אם חז"ל רואים טרגדיה כה נוראה במותם של מספר רשעים מתוך עם ישראל, הרי כיצד עלינו אנו להרגיש כאשר אנו עומדים מול המצב בעם ישראל כפי שהוא כיום? אנו חיים בעולם בו ישנם מעט מאוד יהודים שהם "רשעים" באמת – יהודים אשר ביודעין הפנו את גבם מעם אמונת ה'. אך ישנם מליוני יהודים, תינוקות שנשבו, שגדלו ללא כל ידע בסיסי בתורה, וללא שום מודעות והכרה בחשיבות היותם יהודים. בכל יום, עשרות יהודים נישאים בנישואי תערובת, וצאצאיהם היהודים נאבדים מעמנו לעולם. יהיו כאלה שיטענו, שלמרות המידה המדאיגה של נישואי התערובת, הרי אנו יודעים שהעם היהודי הוא עם הנצח, תמיד יישארו יהודים נאמנים בעם ישראל, עמנו לא ימחה ולמרות הכל משיח יגיע. לכן אין צורך להיות מודאגים מהמצב הנוכחי. גישה זו היא מוטעית מכמה סיבות. הסיבה שאנו מחויבים לקרב לתורה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, היא לא על מנת למנוע כליה מכלל ישראל – אין שום חשש שיימחה זכרם של עם ישראל חלילה. אבל, אנו רוצים לתת לכל יהודי ויהודי, ולכל הדורות אחריו, את הזכות להישאר חלק מכלל ישראל. כדי שגם הם יוכלו להיות שותפים בגאולה העתידה. הרב שמשון פינקוס זצ"ל כותב שבתקופה שמהשואה ועד ימינו, התבוללו יותר יהודים, מאשר יהודים שנספו בשואה. ולמעשה, הכוונה היא שיהודים רבים עד אין מספר, אשר היו אמורים להיות צאצאיהם של אותם מתבוללים, אבדו מהעם היהודי. אדם שמקרב אפילו יהודי אחד, הוא בעצם מציל עשרות נשמות, ומעניק להם את האפשרות והזכות לחיות חיי תורה. ייתן ה' וכולנו נזכה להכיר בערכו האמיתי של כל יהודי ויהודי עם כל צאצאיו העתידיים.