וישב - לצאת מן העולם שלנו

בס"ד לקראת סוף הפרשה, מוצא יוסף הצדיק את עצמו במצב חסר תקווה, נתון הוא בבית האסורים מזה עשר שנים, וכל אפשרות ליציאה לחרות אינה נראית באופק. בשלב זה מתרחשת פרשיית פתרון חלומותיהם של שרי פרעה, אשר בעקבותיה מתחיל תהליך מדהים של עלייתו לגדולה, עד להיותו שליט על כל ארץ מצרים. ישנו פסוק אשר בדרך כלל אינו זוכה להתייחסות מיוחדת, והוא המסמל את תחילת השינוי הדרסטי שחל בגורלו של יוסף. לאחר ששני הסריסים חלמו את חלומותיהם, הם היו מוטרדים מאוד ולא ידעו מהי כוונת החלומות. יוסף מבחין בהבעת פניהם הדאוגה ושואלם: "מדוע פניכם רעים היום" שאלה זו , הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה בעקבותיה את פתרון החלומות, שגרם לבסוף לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בסולם הגדולה. אלולא שאל יוסף את הסריסים לסיבת עצבותם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, והזדמנות הפז שהייתה לו ליציאה לחופשי הייתה אובדת. לכאורה ניתן לראות בגילוי ההתעניינות מצדו של יוסף מעשה קטן ואינו ראוי להדגשה כלשהי, אולם, האמת היא שונה: מעשה זה היה מעשה מיוחד בהחלט, בהתחשב במצבו של יוסף באותו הזמן: זה עשר שנים בהם חי הוא בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו לו את כל הסיבות והנסיבות שלכאורה התירו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה וודאי לא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. למעלה מזאת, האנשים עימהם הוא נדרש להיטיב היו מחשובי מצרים – הם ודאי התייחסו אליו כאל אסיר נחות דרגה, ולא העניקו לו את החשיבות הראויה לו. ויוסף, למרות כל זאת – הוכיח דאגה כנה למבע פניהם המוטרד של הסריסים. בכל אדם קיימת נטייה חזקה המושכת אותו לחיות את חייו כשהוא כה שקוע בתוך עצמו עד שאינו מבחין בצרכיהם של הסובבים אותו. אחת מאבני הדרך היסודיות הנדרשות לאדם על מנת להפוך ולהיות בעל חסד אמיתי היא היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבו. פעמים אף קורה ולשם כך נדרש הוא לוותר על צרכיו האישיים למען אחרים. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתחילת הפרשה, כאשר מתכוונים להכניס את תמר לכבשן האש. הייתה לתמר את האפשרות והיכולת להציל את עצמה ואת חייה לו הייתה מציגה את חפציו של יהודה הנמצאים עמה. אולם בעיניה היה חשוב הרבה יותר להציל את יהודה מהבושה שהייתה נגרמת לו אם הייתה עושה כן, והיא עומדת ושותקת. הגמרא לומדת ממעשה גדול זה של תמר שאדם חייב להקריב את חייו כדי שלא ילבין את פניו של אדם אחר רבנו יונה וה"תוספות" פוסקים כך להלכה! ניתן ללמוד מכך שישנם מקרים בהם אנו מחויבים להקריב למען רגשותיו של הזולת אפילו יותר מאת עצמנו ובשרנו. גדולי ישראל היוו דוגמא חיה ליכולת להתעלם מצרכיהם האישיים ולהתמקד אך ורק בצרכיהם של האחרים. בחור מישיבתו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל הסיע פעם את ר' משה לביתו מהישיבה. כאשר נכנס ר' משה לרכב, סגר הבחור בטעות את הדלת על אצבעו של הרב, ר' משה נשאר שקט לחלוטין, כמו לא ארע דבר. מלווהו המבולבל שאלו בתמיהה – מדוע לא צעק בכאבו, הוא ענה שלו היה עושה כן, הבחור היה חש בבושה איומה על כך שגרם לו כאב, ולכן שלט ר' משה על עצמו וישב בדממה . זהו סיפור ידוע, אולם הוא ראוי לעיון; ר' משה הוכיח במעשהו את היכולת להתעלם כליל מרגשותיו על מנת לחסוך כאב וצער מיהודי אחר. לא רק בעיתות מצוקה וכאב נדרשים אנו להבחין בצרכי הזולת. ר' אהרון קוטלר זצ"ל ובנו ר' שניאור זצ"ל הגיעו לר' איסר זלמן מלצר (חמיו של ר' אהרון) על מנת להפרד ממנו בטרם עזבו את הארץ לחתונתו של ר' שניאור. ר' איסר זלמן עצר באמצע המדרגות היורדות מביתו ולא המשיך ללוותם. הם שאלוהו על כך והוא הסביר: "לאנשים רבים הגרים באזור זה היו נכדים שנהרגו על ידי הנאצים ימ"ש. כיצד יכול אני להסתובב ברחוב יד ביד עם נכדי, להראות בשער בת רבים את שמחתי הגדולה עמו, כאשר ישנם אנשים שלא זכו לכך?!" מכוח אותם תיאורים מדהימים, המשקפים יכולת על-אנושית של חשיבה על הזולת, יכולים גם אנו להתעורר, ובהשראתם של גדולים אלה – להתקדם. ישנם דוגמאות רבות מיני ספור של מקרים בהם אנו יכולים להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו ולהיות ערים יותר ומודעים יותר לצרכי הסובבים אותנו. כאשר אנו פוסעים ברחוב, אנו נוטים להתעסק במחשבותינו האישיות, אולם בזמן זה כדאי לשים לב לסובב אותנו - יכול להיות אדם שסוחב משא כבד וישמח מאד אם נטה כתף לעזר. ישנם מקרים רבים בהם אנו לא נתונים במצב מיוחד של שמחה או עצב ולמרות זאת אנו נוטים להתכנס כל אחד בד' אמותיו. לדוגמא, לאחר ה"הגבהה" בשחרית של שבת, בעל ה"הגבהה" נשאר לשבת בכסאו, וספר התורה עמו ואין לו חומש לקריאת ההפטרה. אפשר להבין שכל אחד עסוק בזמן זה בתוך החומש שלו ועוקב אחר קריאת ההפטרה, אולם אם נגיש לו בזמן זה חומש, כך שיוכל גם הוא לעקב אחר קריאת ההפטרה, נוכיח בכך התחשבות והבחנה בצרכי הזולת. בישיבת "תורה ודעת" היו מקרים בהם לא היו מספיק כסאות בחדר, והיה על הבחורים להביא כסאות מחדרים אחרים. ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל היה רגיל לומר שבחור שהגיע ובידו רק כיסא אחד לעצמו, כנראה "מרחף" מעט, אולם בחור שהביא שניים, אחד לעצמו ואחד לחברו, הוא נקרא בעל חסד. ישנן דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של האחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על מעשה כל קטן אפילו חסד. הוא כותב זאת על מעשהו של יעקב כאשר הסיר את האבן הגדול מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה שלמעשה קטן לכאורה זה של ישנה דרגה גבוהה מאד בינות לרבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים" כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהאבות, ולהיות בעלי חסד אמיתיים.