מקץ – לעבוד את ה' – או את האדם?

הפרשה מתחילה בעניין פתירת חלומותיו של פרעה על ידי יוסף, ובעקבות כך עלייתו של יוסף מעלה מעלה בסולם הגדולה במצריים. על ידי ניתוח מעמיק של השיחה שהתקיימה בין יוסף לפרעה, נוכל להבחין בהבדלים משמעותיים ובסיסיים בהשקפת עולמם של השניים. פרעה היה עובד אלילים. הוא במיוחד, וכמוהו כל העם המצרי האמינו שהיאור, מקור המחייה הבסיסי במצרים, הוא האלוהים ואליו יש לעבוד. כאשר מספר הפסוק על חלומו של פרעה, מתואר פרעה כ"עומד על היאור" . המשמעות הפשוטה של פסוק זה הינה תיאור מיקומו הפיזי של פרעה ביחס ליאור. אולם, ממילים אלה ניתן ללמוד גם על יחסו של פרעה ליאור: עומד עליו, בעמדה של עליונות כלפיו. לא היינו מצפים שזה יהיה יחסו של אדם לאליל בו הוא מאמין ואליו הוא עובד. עובדה זו מסמלת שפרעה לא עבד את היאור למען היאור, אלא פרעה השתמש ביאור לצרכיו האישיים - הוא בעצם נזקק ליאור, והציג זאת כאליל אליו הוא עובד. למעשה היאור הוא זה ששרת אותו, ולא להיפך. יחסם של המצרים לאלוהיהם היה חמור אפילו עוד יותר, ניתן לראות זאת מהתנהגותו של אותו פרעה שחי בימי משה רבינו. הוא היה יוצא מידי בוקר באשמורת הבוקר ליאור על מנת לעשות את צרכיו , קשה לראות במעשה זה כבוד יתר שרחש הוא לאליליו! יתירה מזאת, חז"ל אומרים שהוא אף האמין שהוא בעצמו יצר את היאור ! מקורות אלה מלמדים אותנו שעבודתם של המצרים לאלוהיהם נבעה אך ורק מהצרכים אותם רצו המצרים להפיק מאלילים אלה. ללא ספק היאור הוא זה שעמד לשירותם של המצרים, ולא להיפך. התנהגותו של פרעה עומדת בניגוד מוחלט לדמותו של יוסף הצדיק. יוסף בתשובתו לבקשת פרעה שיפתור את חלומותיו, הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי ה'. המילים הראשונות בהם פתח את דבריו לפרעה היו: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" מידי שנה בשנה אנו קוראים פסוק זה, ואיננו מקדישים לו מחשבה מרובה, אולם אם נחשוב מעט על מילותיו אלה של יוסף, נוכל לתפוס עד כמה מדהימות הן; יוסף נתון היה בבית האסורים, נמק בכלאו מזה 12 שנה, וכעת סוף סוף מגיעה לפתחו הזדמנות פז לצאת לחופשי. אם רק יצליח להרגיע את רוחו של פרעה - יוכל להתחיל את חייו ומחדש. הוא יודע היטב כי פרעה אינו מאמין באלוקי ישראל. פרעה מאמין על עצמו שהוא אליל, עומד הוא בפני אדם שאין סוף לגאוותו ויהירותו: כיצד היינו מצפים שינהג בכזו סיטואציה? לכאורה היה מובן ביותר לו היה יוסף חושב שאין זה הזמן המתאים לייחס בו את כל הכוחות והיכולות להקב"ה. ובמעמד כזה, מוצדק ביותר להציג את עצמו כבעל כל כישרון מיוחד ותכונה טובה שהיא. אולם יוסף הכריז ללא היסוס כי כוחותיו ויכולותיו הנפלאים הינם אך ורק מאת ה'. בכך הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה, התבטלות אשר מהווה את היפך המוחלט ליהירותו של פרעה ויחסו לאליליו. יוסף ירש תכונה זו של ביטול מוחלט כלפי הקב"ה מאבי אבותיו – אברהם אבינו. בעוד פרעה מתואר כעומד על היאור- אלוהיו, הרי שלאברהם אומר הקב"ה "התהלך לפני" פסוק זה מוכיח שאברהם מיקם את עצמו מתחת להקב"ה, ולא מעליו. פסוק זה מלמדנו שאברהם לא עבד את הקב"ה בשל צרכים אישיים אותם רצה להשיג, אלא להיפך הוא ביטל את כל רצונותיו האישיים ושאיפתו היחידה הייתה למלא רצון בוראו. כתוצאה מכך, הוא קיים את ציוויו של הקב"ה גם במצבים בהם הוא הבינם כלל. עד כדי כך, שאפילו כאשר צוּוה לשחוט את בנו – לא היסס לקיים זאת. הפער העצום בין שתי השקפות הפוכות אלה, מאפיין גם את השוני הגדול בין השקפת העולם היהודית לבין זו של היוונים. לאומה היוונית היו אלילים רבים מאד, אולם עבודת אלילים לא הייתה האידיאולוגיה העיקרית של היוונים. הם העמידו במרכז החשיבות את האדם, והאמינו כי האדם הינו יצור מושלם, הוא מהווה את מרכז הבריאה, ומטרתו של האלוקים הינה לשרת את צרכיו של האדם. יוונים רבים, דוגמת אריסטו האמינו בעובדה שכדור הארץ הוא מרכז היקום, ובכך ראו הוכחה נוספת לעליונותו של האדם. דגש רב הם נתנו ליופיו של גוף האדם, ועליונותו של השכל האנושי מעל כל סוג אחר של חכמה – תיאוריה זו עומדת בניגוד מוחלט לאמונה בחכמת התורה. היוונים אכן ראו באמונה היהודית אנטיתזה לתיאוריות אותן העריצו, כיוון שהיא מעמידה מעל הכול את עבדותו וביטולו המוחלט של האדם להקב"ה, ואת אי שלמותו של האדם ביחס לשלמות האלוקית. לפי הסבר זה, קל להבין מדוע אסרו היונים על היהודים למול את בניהם וללמוד תורה: ברית מילה משקפת את האמונה שגוף האדם אינו מושלם, ויש צורך לתקנו; היוונים האמינו שהאדם נוצר מושלם, ואין צורך להשלימו ולשפרו – חיתוך חלק מגוף האדם היה בעיניהם מעשה הרסני ממש. כאשר אדם לומד תורה, כרוך בכך ניסיונו להבין את מבטו של הקב"ה על העולם, ומתוך כך הוא לומד לראות את העולם במבט זהה. בניגוד מוחלט לכך, האמינו היוונים שהשכל הישר של האדם הוא ורק הוא מקור החכמה והידע, ואין להכניע את הבנתו של האדם בפני כל דבר אחר. על העימות בין שתי אידיאולוגיות אלה ניטש הקרב בחנוכה. הצד האחד מעמיד את הקב"ה במרכז, ואליו הוא עובד. ואילו הצד השני מאליל את היצור האנושי. במלחמה זו, ניצח העם היהודי ב"ה. אולם בדורנו אנו שוב ניצחת אותה מלחמה. העולם המערבי מושפע היטב מתנועת ההשכלה. במאות ה-17 וה-18 קמה התנגדות עצומה לשליטת הנצרות בעולם; אחד המאפיינים הבולטים של מהפכה זו היה התנגדות למושגים כגון דת ואמונה אותם סילפה הכנסייה הנוצרית. כתוצאה מכך שבה תהילתם הנושנה והנשכחת של ערכים יווניים, מנהיגים מתוכם עלו מתהום הנשייה, ורעיון עליונותו של האדם ויכולתו להבין הכול שב להדהד בעולם. מה שנותר מתנועת ההשכלה בימינו היא הגאווה הרווחת בציבור. גאווה הכוללת בתוכה את האמונה ביכולת האדם לפתור בעצמו את כל הבעיות בהן נתון העולם; לרפא את כל המחלות; להביא שלום לעולם ועוד ועוד. מגאווה זו נובעת גם התרחקותו של האדם מפני כל דבר שאינו מבין על בוריו, או שאינו מסוגל לראות ולמשש. בעצם סולד האדם בימינו מכל מושג מופשט. כתוצאה מכך, אדם החי בעולם המערבי נסחף כמעט בעל כרחו בזרם חזק של לחץ חברתי הסולד מכל דבר שריח של דת נודף הימנו, ורואה בו מושג מיושן ופרימיטיבי. יהודים שומרי תורה ומצוות מוקפים גם הם ברוח העולם המערבי, ועלולים להיות מושפעים מכך. ימי החנוכה הם הזמן בו עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות קשות, על מנת להבחין האם השקפת העולם היוונית מצאה לה מקום בהלוך מחשבתנו אנו: כאשר משהו בסביבתנו אינו כפי שהיינו רוצים, אנו רגילים לומר 'גם זו לטובה', אולם עמוק בפנים – האם קיימים בנו ספקות כלשהם, אולי זה לא ממש כך, אולי כן היינו רוצים שיהיה אחרת? כאשר אנו לומדים דברי תורה, או הלכות אשר המשמעות שלהן לא ממש מובנת, ולא נראית הגיונית לחלוטין, האם אנו מקבלים בלב שלם את העובדה שאיננו יכולים להבין הכול על בוריו, או שמא במקום מסוים בלבנו אנו כן מערערים על נכונותם המוחלטת של דברי תורה אלה? האם מעולם איננו מרגישים עמוק בלבנו שאולי אפשר להצליח בחיים גם אלולא עזרתו התמידית של הקב"ה? כאשר גדולי ישראל מתבטאים או עושים מעשים שאיננו מבינים לגמרי, מהי תגובתנו? שאלות אלה ודומותיהן עוסקות בסוגיה אחת: האם אנו מנותקים לגמרי מההשקפה היוונית - עליונות האדם וחכמתו, ושייכים לגמרי לצד השני, הבטל כל כולו כלפי הבורא? אברהם אבינו התהלך לפני ה', יוסף הצדיק ייחס את כל כוחותיו ויכולותיו להקב"ה. חג החנוכה מלמדנו שזוהי הדרך היחידה בה יכול יהודי לחיות, ורק כך להצליח ולשגשג.