במדבר – שתי דרגות בעבודת ה'

בעת שמונה התורה את תולדות שבט לוי, היא מזכירה את האירוע הקשה בו נפטרו שני בניו הצדיקים של אהרן הכהן, נדב ואביהו. בפסוק זה מוסיפה התורה לסיפור מותם פרט שלא היה ידוע עד כה – העובדה שהם נפטרו ללא ילדים . הגמרא לומדת מכך, שלו היו להם ילדים – הם לא היו נענשים במיתה . החת"ם סופר זצ"ל מסביר שנדב ואביהו הגיעו לדרגת קרבת אלוקים כה גבוהה, עד שהשיגו כבר את מטרתם ותכליתם בזה העולם, לא נשאר להם תפקיד עלי אדמות ולכן נפטרו. אולם, אילו היו להם ילדים – היה צורך שיישארו בחיים כדי לגדל את ילדיהם ולספק להם את צרכיהם. לומדים מכך שאף אם אדם יגיע לשלמות מוחלטת בעבודת ה' הפרטית שלו, הוא בכל זאת יישאר בחיים על מנת להיטיב עם צאצאיו. יתירה מזאת, מדברי החת"ם סופר משתמע שקיימות שתי דרגות בעבודת ה' – הראשונה היא התעלותו בתורה, במידות, ביראת שמיים ובקרבת אלוקים, והשניה היא האחריות כלפי ילדיו. ב"פיתוחי חותם" מוסיף עוד החת"ם סופר ואומר שצדיק גדול יכול להישאר בחיים גם על מנת להנהיג את תלמידיו, נוסף לילדיו, כלומר דרגה שנית זו בעבודת ה' אינה מסתכמת רק לחוג המשפחה של האדם, אלא גם לעדת התלמידים הסובבת אותו. בפרשת וישלח מצינו דוגמא לכך שעבודת ה' אינה מסתכמת אך ורק בין אדם לקונו – אלא מתפרשת על סביבתו: לאחר שיעקב אבינו יצא מהנסיון הקשה של חיים בצילו של לבן הרשע, והתמודדות מול אחיו העוין – עשיו, מתארת אותו התורה כ"שלם" – חז"ל מסבירים שהכוונה היא שהוא היה במצב של שלמות רוחנית; הוא עמד בגבורה בפני הסכנות הרוחניות שארבו לו בדמות לבן הרשע ועשיו אחיו, ויצא מכך כשהוא טהור ונקי מכל חטא ופגם. שנותיו הבאות עדיין לא התנהלו על מי מנוחות אלא הוא סבל רבות כתוצאה מטעויותיהם של הסובבים אותו – יציאתה של ביתו החוצה שנבעה מחֶסר בצניעותה וגרמה ללקיחתה בידי שכם, ובסופו של דבר להריגת כל העיר בידי שמעון ולוי. לאחר מכן הגיע המקרה בו העביר ראובן את מיטתה של בלהה, ואז נמכר יוסף. בולט מאד הפער בין גדולתו המיוחדת של יעקב המתוארת בתחילה, לבין ההמשך המתאר את חסרונותיהם ואי שלמותם של הסובבים אותו. ניתן ללמוד מכך שלמרות שהוא היה שלם בעבודתו הפרטית, הוא נשאר בעולם על מנת לתקן את חסרונותיו של העולם הסובב אותו. גדולי ישראל רבים השקיעו נתחים גדולים מחייהם בהתמקדם בעבודת ה' הפרטית שלהם, אולם כאשר ראו שהגיע הזמן הנכון, הם הקדישו כוחות עצומים מעצמם ומאישיותם על מנת לדאוג לעם ישראל. הר' שך זצ"ל מהווה דוגמה מובהקת לכך, הוא ישב ולמד ללא הרף במשך שנים ארוכות, אולם כאשר הפך להיות גדול בישראל, הוא הקדיש את כל כולו למען כלל ישראל, ומעולם לא סירב לסייע לכל אחד ואחד בצרכיו. שתי דרכי העבודה דורשות מהאדם שתי יכולות וגישות שונות; ניתן לראות זאת מיצירתו של האדם. בעוד כל בעלי החיים נוצרו במאמר אחד, האיש והאישה נוצרו בשני מאמרים נפרדים; מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר שכל מאמר מייצג דרגה חדשה נוספת בבריאה. המאמר בו נוצר האדם מייצג את דרגת העבודה של האדם בהתקרבותו האישית והפרטית אל הקדוש ברוך הוא. ואילו המאמר בו נוצרה האישה הביא לעולם רמה חדשה, יצירה חדשה שנקראת – חברה. מצב בו האדם נדרש לתקשר עם הסובבים אותו. שתי דרגות אלה דורשות כל אחת יכולת אנושית שונה: ביחס לעבודתו הפרטית, נדרש האדם לנהוג במידה מסויימת של דין עם עצמו, לנהוג בביקורת כלפי עצמו ולשאוף לתקן ולשפץ עוד ועוד את אישיותו. כאשר בא על האדם מצב של סבל וקושי מסוים, עליו להתמקד בחיובו להאמין בהקב"ה למרות הכל, ולתקן ולשפץ את דרכיו. בניגוד מוחלט לכך, ביחס לסובבים אותו על האדם לנהוג בדרך שונה לחלוטין. כאשר אדם אחר סובל ממשהו, אסור לחברו לומר לו שהסבל מגיע לו מאת ה', והמטרה היא לעוררו לתקן את דרכיו, אלא עליו להתמקד בנשיאה בעול עם חברו, ועליו לנהוג עם חברו כאילו אין מי שדואג לו ומשגיח עליו – כולל הקב"ה. הרב מבריסק התייחס לרעיון זה בדרך זו באופן מיוחד. הוא יצא מתוך הנחה שלכל תכונת אופי שלילת יש גם ביטוי חיובי כלשהו – כשנשאל מהו הצד החיובי של כפירה, הוא ענה שתכונה זו מסייעת לאדם לנהוג כפי הנדרש ממנו כאשר חברו נמצא בצרה. אסור לו אז לומר שהוא מאמין בה' שהכל יהיה לטובה, אלא עליו לפעול ולעשות את המוטל עליו, כאילו אין יד ה' מעורבת בעניין, והוא ורק הוא מחויב לקחת את כל האחריות על כתפיו . גדולי ישראל שילבו באישיותם את שתי הדרגות בעבודת ה' - ביחס לעצמם נהגו בביקורת חדה ונוקבת, ברחו מפני הכבוד וסירבו לקבל כל עזרה מאחרים, בעוד שכלפי זולתם נהגו בטוב לב מאין כמוהו, נשיאה בעול, סבלנות רבה ויחס של כבוד והערכה עצומים. נדב ואביהו מעולם לא נשאו באחריות של הנהגת אחרים, ולכן עבודתם הסתכמה אך ורק בגבולות עצמם, ורק בה קנו שלמות מוחלטת. מי ייתן וכולנו נזכה לפתח שלמות בשתי הדרגות של עבודת ה' – שלמות עצמית, ודאגה לעולם הסובב אותנו.