במדבר – "בניו" של משה רבנו

במניין בני ישראל מפרטת התורה את צאצאיהם של משה רבינו ושל אהרן הכהן. התורה מכלילה את בני אהרן כחלק מצאצאיו של משה, מלבד היותם צאצאיו של אהרן . רש"י מסביר שבני אהרון מיוחסים אחר משה, כיוון שמשה לימדם תורה ו"כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו". וכך נחשבים הם גם לבניו של משה . שואל על כך המהר"ל, הרי משה רבינו לא לימד רק את בני אהרון תורה, אלא הוא לימד תורה לכל כלל ישראל, ועם זאת לא רואים שום מקום בו נקראים כלל ישראל כ"בניו" של משה? הוא משיב שמשה נצטווה ללמד תורה לכל עם ישראל, והוא לימדם כפי שהורו לו, אולם את בניו של אהרון הוא לימד יותר, מעל ומעבר למה שהיה מחויב על פי צווי ה'. אותם דברי תורה שלימדם מעבר לחיובו הם אלה שזיכו אותו להיחשב לאביהם מולידם . מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מוכיח מעניין אחר בספר במדבר, שהקב"ה דווקא רצה שמשה ייתן מתורתו מעבר לחיובו הבסיסי. בפרשת פינחס, הקב"ה הורה למשה למנות את יהושע בן נון לרשת את תפקידו ולהמשיך את דרכו. משה נצטווה לשים את ידו על ראש יהושע, אבל משה הניח את שתי ידיו על ראש יהושע. מדוע ציווה ה' להשתמש רק ביד אחת? ומדוע עשה זאת משה בשתי ידיו? הר' ברקוביץ משיב שה' רצה שמשה, מרצונו האישי ומהתנדבות ליבו יחליט להניח את היד השניה, כך שחלק משמעותי ממסירת התפקיד ליהושע יהיה מתוך תוספת התנדבות של משה, ולא מתוך חיוב. משה הבין זאת ונהג בהתאם . עדיין דרוש הסבר, מדוע רק אדם שמלמד אדם אחר תורה מרצונו האישי ולא כחובה נחשב כאילו ילדו, ואילו אדם שעושה זאת כחובה, לא זוכה לתואר כזה. הר' ברקוביץ שליט"א מסביר שכאשר נולד לאדם תינוק, הבן מקבל חלק מאביו ממש, חלק משמעותי מהקוד הגנטי של התינוק החדש מגיע אליו מאביו מולידו. כאשר אדם מלמד אדם אחר תורה, הוא לוקח חלק מתוך אוצרו הרוחני שבתוכו, ומעניק אותו לאחר. ברגע זה אותו עניין שנלמד הופך להיות חלק מאישיותו של הלומד. באופן זה הוא דומה מאד לאדם המוליד ילד, ההבדל היחיד הוא שהורה ביולוגי נותן מאישיותו הגשמית, בעוד המלמד מעניק מתוך פנימיותו הרוחנית. הסברו של המהר"ל מבהיר יותר מכך, שהמלמד תורה זוכה להחשב נותן מתוך עצמו אך ורק אם הוא עושה זאת מתוך רצון טהור ללמד את תלמידו ולא מתוך התחייבותו או מחויבות כלשהי. הסיבה לכך היא שכאשר אדם מלמד תורה מתוך חובה, הוא אינו מסוגל להעניק באופן מושלם מפנימיותו, כיוון שמטרתו ומגמתו העיקרית אינה טהורה לגמרי, ורצונו אינו רק להשפיע וללמד תורה, אלא גם יש לו בכך עניין של "לצאת ידי חובתו". כתוצאה מכך ישנו חסרון כלשהו באיכות המסירה והנתינה, חסרון הגורם לכך שתורתו של המלמד אינה מופנמת באופן מושלם באישיות התלמיד. ולכן התלמיד אינו נחשב להיות "בנו" של המלמד. לעומת זאת, כאשר מלמד תורה רק מתוך שאיפה לחלוק את הידע התורני והרוחני שלו עם האחר, אזי הוא מעניק מתוך תמצית עולמו הרוחני, ומסירה כזו מופנמת היטב בתלמיד עד כדי כך שהוא נחשב להיות בנו. עיקרון זה, על פיו ישנו הבדל איכותי בין לימוד תורה לאחרים מתוך מחויבות לעומת לימוד תורה מתוך נדיבות לב ורצון פנימי, בא לידי ביטוי בקשת רחבה מאד של מצבים ובני אדם: כל אב מחויב ללמד את בנו תורה, אך אם הוא פועל אך ורק מתוך אותו חיוב, אזי לבטח הילד יחוש בכך ומשהו בתהליך ההפנמה ייפגם. דוגמא רווחת נוספת היא, אדם שרוב ימיו ישב ולמד תורה בישיבה ובכולל, ובשלב מסוים, מסיבות כלשהן הוא מחליט לתור אחר משרה תורנית הכוללת בתוכה לימוד תורה לתלמידים. הכוונה העיקרית המניעה אותו היא זו שתשחק תפקיד משמעותי והיא שתכריע עד כמה משפיע הוא יהיה בתפקידו. אדם שעושה זאת כיוון שהוא חש אילוץ כספי או אילוץ אחר, לא יממש את כל הפוטנציאל שלו כמעביר השושלת לדור הבא. ועל כך הדגיש והזהיר ר' נחוםפרצוביץ זצ"ל את תלמידיו שסיבות פרנסה אינן יכולות להיות המניע העיקרי לנטילת משרה תורנית זו או אחרת . עיקרון זה משמעותי גם לאדם שאינו במעמד של מלמד תורה לילדיו או לתלמידיו באופן סדיר. ראשית כל, כולנו נתונים לסיטואציות בהם אנו מוכרחים ללמד אחרים לימודים מסוגים שונים, ומה שמניע אותנו לעשות זאת ישפיע על איכות ההעברה וההפנמה. שנית, אותו עיקרון תקף גם לכל אופני הנתינה לסוגיה, לא רק לימוד תורה. נתינה מתוך כורח או מחויבות היא הרבה פחות איכותית מנתינה מתוך שאיפה אמיתית לסייע לזולת. מקבל החסד בדרך כלל רגיש מאד לכל רגש של כורח מצד המקבל ויחוש תחושה מאד לא נוחה אם יבין שהוא גורם לנותן לעשות מה שהיה מעדיף לא לעשות. יתירה מזאת, נראה ברור שאותו עיקרון של הר' דסלר, על פיו היתרון הגדול של הנתינה היא שהיא מולידה אהבה בלב הנותן – למקבל, הוא מוגבל רק לאותם מקרים בהם אדם נותן מתוך רצון לתת ומתוך התנדבות, ולא מתוך מחוייבות. ואכן, נתינה שנובעת מכך ש"אין ברירה אחרת" פעמים שגורמת אף לתרעומת וכעס על המקבל. ראינו כיצד משה רבינו זכה להחשב אביהם של בני אהרון כיון שהוא לימדם מעל ומעבר למה שהיה מחויב מלכתחילה. מי ייתן וכלנו נזכה ללכת בדרכיו ולתת מתוך נדיבות לב ושאיפה אמיתית לתת מעצמנו ומתורתנו.